סוף תקופה, חלק ראשון

אי שם בתחילת 2001 עברתי לרילוקיישן לארה״ב מטעם החברה שבה עבדתי אז. החוזה הראשוני שלי היה לשנתיים, והארכתי אותו פעמיים, בשנה לכל פעם – אבל לא השתלמתי את השנה האחרונה שלי שם.

האירוע שקטע את הרילוקיישן שלי שנה מוקדם מידי נשמע די בנאלי. עברתי לארה״ב כחלק של קבוצה מאוד גדולה של עובדים מהחברה שלי למשרדים של לקוח מאוד מסוים כדי לייצב את חבילת התוכנה שהחברה שלי מכרה לו – ובתחילת הדרך היינו באמת מאוד עסוקים בייצוב שלה, ואז בפיתוח כל מיני דברים חדשים עבור הלקוח. אבל בתקופה האחרונה שלי שם, כמות העבודה היתה נמוכה משמעותית, ולכן העומס היה קל יותר – והיה קל יותר מידי פעם לגלוש באינטרנט לגבי כל מיני דברים קטנים.

ממה שהבנתי מהסברים שניתנו לי, מסתבר שאחד העבודים של הלקוח שעבר מסיבה כזו או אחרת ליד העמדה שלי (כנראה לחדר הישיבות שהיה קרוב אל העמדה) שם לב לכך שלדעתו אני משתמשת הרבה באינטרנט והגיש עלי תלונה רשמית.

תלונה רשמית כזו היתה אמורה להגיע למנהל/ת מהחברה שלי – במקרה שלי המנהלת הבכירה של החברה שלי שניהלה את כל העובדים מטעם החברה. קולגה אמריקנית שהייתי בקשר יותר קרוב איתה סיפרה לי גם שלרוב בארה״ב התגובה לגלישה מוגזמת באינטרנט היא תלונה רשמית שמוספת לתיק האישי של העובד וכנראה משפיעה על היכולת שלו לקבל קידום, העלאות במשכורת ודברים דומים, אבל ככל עוד העובד לא חוזר לגלוש באופן מוגזם באינטרנט ואין נגדו תלונות אחרות – התלונה נמחקת מהתיק אחרי שנתיים או שלוש, שאחריהן העובד יכול לבקש קידום או העלאה בשכר או כל דבר אחר כרגיל.

אבל במקרה שלי, התלונה לא הועברה משום מה למנהלת שלי אלא למנהל אמריקני שהחליט לעקוב אחרי הרגלי הגלישה של כל העובדים של החברה שלי – מה שהוביל לחקירה של השימוש באינטרנט של כולם במשך כמה שבועות, ורק כשהגיעו לתוצאות של הבדיקה הזו, הן הועברו למנהלת שלנו.

התוצאות היו עגומות למדי עבור רוב העובדים בחברה שלי, למרות שאני כנראה הייתי אחד המשתמשים הבולטים. מנהלים מהחברה שלי התחילו לפעול כדי ״לכבות את השריפה״ – וכמה שבועות אחר כך הודיעו לי שאני נשלחת חזרה לישראל כמה שבועות לאחר מכן.

חשוב לציין כאן במאמר מוסגר שבערך חודשיים או שלושה לפני שהאירוע התגלה, אני ביקשתי לחזור לארץ, כי הרגשתי שמיציתי בכמה מובנים את העבודה בארה״ב מסיבות שאכתוב עליהן עוד מעט. אני לא יודעת אם הבקשה הזו מצידי הקלה על ההחלטה של המנהלים להחזיר אותי לארץ, אבל זה בהחלט הוצג לי כך.

אני מניחה שהיו גם השלכות לכל העובדים בחברה, כנראה מעבר לעובדה שכמובן כולם התבקשו להפסיק להשתמש באינטרנט בעבודה מלבד לצרכים מקצועיים שאי אפשר היה לבצע אחרת. אני יודעת שבמהלך השנתיים שלוש לאחר האירוע, כמות העובדים של החברה שנשארו לעבוד אצל הלקוח הלכה ופחתה – כשמיעוטם חזר לארץ, אחרים עברו לעבוד עבוד לקוחות אחרים, וחלקם מצטו עבודות בארה״ב במקומות אחרים. גם הבנתי שהיה לפחות מנהל אחד שהיה בשרשרת הניהול מעלי שמעמדו באתר מאוד התערער בעיקר בעקבות שינויי הנהלה שקרו בשנה אחרי העזיבה שלי, וממה שהבנתי אחרי תקופה מסוימת גם הוא עבר לאתר אחר.

כשאני כותבת ברשומה הזו, אני נזכרת שהיה באתר גם עובד אוסטראלי שעזב כמה שבועות לפני, כשמסיבת הפרידה ממנו קרתה בדיוק כשהייתי בטיול שתכננתי מראש אבל בדיעבד הפך לטיול פרידה מארה״ב. באותה תקופה לא חשבתי על זה (בעיקר כי הייתי עסוקה בתגובה שלי לעזיבה הפתאומית), אבל כיום כשאני נזכרת בעזיבה שלו אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שגם היא היתה קשורה לשימוש יתר באינטרנט מצידו, ומן הסתם לא דיברו על כך בהקשר של שנינו מתוך דיסקרטיות.

---

שמונה עשרה שנים אחרי החזרה לארץ (חזרתי מארה״ב ב 29.10.04), קל לי להבין שהיו הרבה מאוד גורמים שהובילו למצב שבו לא רק ביליתי יותר מידי זמן בזמן העבודה באינטרנט, אלא בעיקר בגלל שהיה קל יחסית לוותר עלי.

בדיעבד אני חושבת שכשיצאתי לרילוקיישן בתחילת 2001 – יצאתי עם פחות מידי ניסיון מקצועי. אמנם הפרוייקט הקודם שעבדתי עליו בתפקיד לפני המעבר נחשב להצלחה בין השאר בזכותי – אבל עברתי לארה״ב עם קצת פחות משנה וחצי ניסיון בתפקיד הראשון שלי אחרי התואר. אין לי הוכחה מוצקה לזה, אבל אני חושבת שנוצר מצב שבו בתחילת השהות שלי בארה״ב קיבלתי משימה שנשמעה קלה אבל היתה מסובכת מידי מכדי שעאבוד עליה עצמאית בגלל חוסר הניסיון שלי – ואני חוששת שהמנהל הזמני שניהל אותנו באותה תקופה החליט שזה מעיד על חוסר יכולת שלי ולא על חוסר ניסיון, ודאג שהרושם הזה יעבור הלאה.

מעבר לרושם המקצועי שהשפיע עלי לטווח הארוך ברמת העבודה שקיבלתי, אחרי חודשיים שלושה זה הוביל למצב פוליטי רגיש. נוצר מצב שבו רצו לתת למתכנת הוותיק בצוות הזדמנות להתנסות בניהול שהוא מאוד רצה – ומכיוון שהמנהלים מעליו ראו בי מישהי חסרת יכולות, הם החליטו לנתב אותי להיות זו שעובדת על בעיות של הלקוח – ולתת לעובד הותיק לנהל אותי.

בואו ונגיד שהיו במצב הזה הרבה בעיות – החל מהעובדה שאני לא ממש הייתי מעוניינת לעסוק רק בבעיות של הלקוח (למרות שהבנתי שזה חלק חשוב בעבודה השותפת שלנו מול הלקוח), וניהול לא היה משהו שבא באופן טבעי לאותו עובד ותיק והוא מאוד התקשה בזה. והגבתי למצב הזה בצורה מאוד גרועה – בהרבה מאוד תלונות וחוסר סבלנות.

חשוב מאוד לזכור שבאותה תקופה לא יכולתי פשוט לעזוב לעבודה אחרת. הייתי חתומה על חוזה מול החברה שלי לרילוקיישן לבערך שנה וחצי נוספות, והיה לי קשה להתפטר – וזה מעבר לעובדה שנמצאנו אז ממש בשבועות או החודשים של תחילת המשבר הכלכלי של שנת 2001 שנמשך כמה שנים טובות אחר כך – מה שאומר שאם הייתי מתפטרת כנראה שלא הייתי מוצאת עבודה הרבה מאוד זמן.

כיום בתור מישהי מבוגרת (ואני גם מקווה בוגרת) הרבה יותר, ברור לי שהמנהלים שלי ציפו ממני (ובצדק) לשיתוף פעולה כי הנושא של התמיכה בלקוחות היה מאוד קריטי בתקופה הראשונית שלנו שם, ובנוסף היה להם חשוב לשמר את העובד הותיק בגלל הידע הקריטי שהיה לו ובגלל היכולות שלו שנדרשו לצוות. אני חושבת שכיום גם יש כלים שלא היו זמינים לי בעבר כדי להבין איך להתמודד עם המצב שנוצר הרבה יותר טוב – למשל אני כיום חברה בכמה קבוצות פייסבוק שקשורות להייטק (שתיים מתוכן ספציפיות לנשים) שיכולתי להתייעץ בהן בצורה דיסקרטית לגבי איך הכי נכון להתנהל במצב כזה. אבל אז לא היו לי את ההבנות והכלים האלו – והתוצאה היתה גרועה עבורי.

אני חושבת שבסופו של דבר, כל הסיבות האלו הובילו לעזיבה שלי: הרושם המקצועי והאישי הגרוע שיצרתי הוביל לכך שלא הצלחתי להרשים את המנהלים שלי מספיק כדי להפוך לעובדת שתורמת משמעותית מספיק כדי שהם ירצו שאשאר לאורך זמן ואפתח קריירה. ובגלל שהרושם כלפי היה נמוך משמעותית מהיכולות שיש לי, יכולתי לעבוד בצורה שהמנהלים שלי יהיו מרוצים ממנה ועדיין לבלות יותר מידי זמן באינטרנט בלי שאף אחד יחשוד שאני סובלת מאבטלה סמויה.

אלו היו גם הסיבות שכמה שבועות לפני שהסיפור התפוצץ ביקשתי לחזור לארץ. לא בהכרח רציתי לחזור לישראל, אבל הבנתי שאין לי עתיד ארוך טווח בתפקיד הנוכחי שלי, וחשבתי שמעבר חזרה לישראל ייתן לי להתפתח מקצועית – ואולי תהיה לי בעתיד אפשרות לעשות שוב רילוקיישן למקום אחר (משהו שהיה נשמע מציאותי כשביקשתי לחזור לארץ ולפני שכל הסיפור התפוצץ).

רבים מהקולגות שלי באותה תקופה נשארו בארה״ב, ורבים מהם בסופו של דבר עזבו את החברה שבה עבדנו לעבודה אצל מעסיק אמריקני. אני מניחה שלא חשבתי על האפשרות הזו פשוט כי לא היתה לי דוגמא לזה, אלא רק דוגמא להרבה מאוד אנשים שנשארו לעבוד באותה חברה לטווח הארוך.

אבל עדיין היה הבדל משמעותי ביני בנקודה שבה חזרתי לארץ לבין הקולגות שלי שחיפשו עבודה אחרת בארה״ב: אני באותה תקופה עבדתי בארה״ב על סמך ויזת עבודה שהיתה בעצם מטעמו של מעסיק מסוים, ולא יכולתי לעבור למעסיק אחר תחת אותה ויזה. לכן כדי לאפשר לי להמשיך לעבוד בארה״ב הייתי צריכה למצוא מעסיק שהיה מוציא לי ויזה או אפילו גרין קארד (שהיה מאפשר לי שהות בארה״ב לאורך זמן ואפילו אפשרות להתאזרח בשלב מסוים) אבל אלו דברים שהיו עולים למעסיק לא מעט כסף וטרחה, ואני לא חושבת שמעסיק אמריקני היה מוכן להשקיע את זה עבור עובדת חדשה כשיש לו כל כך הרבה עובדים אמריקנים זמינים שיכולים לעשות את אותה העבודה.

הקולגות שלי שחיפשו עבודה מאוחר יותר כבר מיצו כמה שנים לפני כן את היכולת שלהם לעבוד בויזת עבודה עבור אותו מעסיק, ולכן החברה שדרכה עברנו כולנו הוציאה להם כבר גרין קארד מטעמה. חשוב לציין שהם המשיכו לעבוד עבורה עוד כמה שנים עד שהם החליטו לעבור הלאה, אבל כשהם החליטו לעבור – היה להם קל משמעותית כי כבר היה להם גרין קארד (או אפילו אזרחות אמריקנית). אבל מעבר לגרין קארד, היה להם גם ניסיון עבודה ארוך ומשמעותי יותר משלי, שזה גם משהו חשוב במעברי עבודה כאלו.

---

לסיפור הזה יש סוף טוב, עד כמה שיכול להיות לסיפור כזה סוף שמוגדר כטוב.

החזרה לארץ היתה מאוד קשה בהרבה מובנים – מעבר לעובדה שהיה לי קשה לעזוב את החיים שלי בארה״ב בהתראה כזו קצרה ולא מתוך בחירה, החזרה היתה קשה מבחינה מקצועית.

כשחזרתי לארץ, חשבתי שהיה לי המון מזל בכך שבדיוק נוצר בי צורך במחלקה שבה עבדתי לפני שיצאתי לרילוקיישן, שבה הרגשתי שהעריכו אותי לפני העזיבה. הכרתי את המנהלת הישירה שלי ואת המנהלת שמעליה מאותה תקופה, ושתיהן דיברו על כך שהן מודעות למה שקרה בארה״ב אבל בהחלט ישמחו לאפשר לי לפתוח דף חדש.

אבל כנראה שלא כולם הרגישו שותפים לאופציה הזו – ולמשל מישהי שהיתה מנהלת שלי לפני העזיבה וזכרתי אותה בתור מנהלת מקסימה פשוט התעלמה ממני ואפילו לא טרחה להגיד לי שלום כשעברנו אחת על פני השניה במסדרון.

אבל אחרי כמה שבועות, הגיעה ההערכה השנתית שלי – והמנהל הלא ישיר שלי בארה״ב (שהיה בהרבה מובנים זה ששלא האמין ביכולות המקצועיות שלי כבר מתחילת השהות שלי שם) החליט מסיבה כזו או אחרת להגיד שאני לא מסוגלת לבצע את התפקיד שייעדו לי. לצערי המנהלות שהכירו אותי מראש ונראה היה שששו לקבל אותי חזרה עם דף חדש החליטו לקחת אותו ברצינות – ולכן מהר מאוד אחר כך הודיעו לי להתכונן להעביר את כל מה שהיה כרוך בתפקיד לאתר בחו״ל, ואחרי העברת הידע הייתי אמורה לעבור לתפקיד אחר בחברה, והמנהלת שלי אפילו ארגנה לי ראיון בחטיבה אחרת.

המעבר הזה בסופו של דבר לא יצא לפועל, ונשארתי במחלקה. בסופו של דבר ביצעתי את התפקיד שלי בצורה כזו טובה (ובניגוד לכל הציפיות של אותו מנהל) – שכשהמנהלת הישירה שלי לקחה חופשה ללא תשלום כדי להיות עם הבנות שלה בקיץ (בערך שמונה חודשים אחרי שחזרתי לארץ) – האחריות שלה גם עברה אלי, ומעולם לא הועברה חזרה לאף אחד מהמנהלים שלי הבאים שלי כי ביצעתי עבודה כזו טובה.

ואחרי כמעט שנה בישראל – התבקשתי לחזור לאטלנטה, לאותו אתר ואותו לקוח. בדיוק באותה תקופה המחלקה שלי בישראל סיימה לעבוד על תוכנה עבור אותו לקוח, וביקשו שאגיע כדי שאבדוק את המוצר החדש על סמך הידע שלי.

בסופו של דבר הגעתי לארבעה ביקורים בין אוקטובר 2005 למרץ 2006. שלושת הביקורים הראשונים היו מהנים מאוד – אבל הרביעי כבר היה פחות מוצלח. בהתחלה היה לי מאוד כיף לחזור – גם כדי לפגוש את כל הקולגות שעבדתי איתם כמה שנים, וגם כדי לבקר בהרבה מאוד מקומות שאהבתי כשגרתי בארה״ב. אבל בדיעבד אני חושבת שחלק גדול מההנאה שלי נבע מכך שבעצם יצא לי לבקר בעיר עם לא מעט מהקולגות שלי בישראל, כך שהיה לי עם מי להסתובב אחרי העבודה ולטייל איתו בסופי השבוע.

בביקור האחרון שלי אי שם במרץ 2006 נסעתי לבד – ומצאתי את עצמי די משועממת. חלק מזה נבע כנראה מכך שהייתי העובדת היחידה שהיתה באתר מישראל – וחלק נבע מזה שלא היה ברור לי למה הביאו אותי, כי לא ממש היתה לי עבודה לעשות, למרות שאפילו התבקשתי להגיע באחד מסופי השבוע לעבודה כדי למלא כמה משימות של צוות אחר שלא היה לי מושג בהן. הדבר הטוב היחידי שזכור לי מהביקור הזה היה שבגלל שיצא לי להסתובב לא מעט לבד – יכולתי לצאת לשופינג בגדים ושאר סידורים אישיים שפחות הספקתי בביקורים קודמים כי רק לי היה עניין בהם.

אבל מעבר להנאה שבביקור בכל מיני מקומות שהתגעגעתי אליהם, גם קיבלתי תחושה שרבים שמחו לראות אותי, ושלרבים היה חשוב להראות לי באופן ישיר או עקיף שהם ״בצד שלי״ ולא בהכרח הסכימו עם תהליך העזיבה שלי.