אחרי חמש מערכות בחירות, ושארבע מתוכן הובילו לבחירות חוזרות די מהירות (שתיים באופן די מיידי, ושתיים אחרי ניסיון לא מוצלח להקים ממשלה לא יציבה שנפלה די מהר), נראה שבבחירות החמישיות תקום ממשלה – אבל כזו שתהיה כזו ימנית קיצונית שכנראה כל מי שהוא לא ימין היה כנראה שמח אם אחד מסבבי הבחירות הקודמים היו מצליחים.
למה בעצם ביבי הצליח הפעם, כשבפעמים הקודמות הוא נכשל?ֿ
קודם כל, זה עניין של תזמון ומזל. בסופו של דבר מספר די קטן של מנדטים מפריד בין הגושים, לרוב לטובת הימין. אבל עדיין אף גוש לא זכה באופן גורף עם הבדל מנדטים משמעותי לטובת גוש מסוים כבר המון שנים.
אבל כשיש קרבה כזו בין הגושים – כל פיפס קטן יכול לשנות את המפה הפוליטית. ובבחירות אפריל 2019 למשל – משה פייגלין ומפלגת ימינה החדשה של נפתלי בנט ואיילת שקד גזלו לא מעט קולות מהימין בלי לעבור את אחוז החסימה. תוסיפו לזה את המרד הפתאומי יחסית של אביגדור ליברמן בביבי נתניהו – וקיבלתם מתכון למצב שבו למרות נצחון ״טכני״, ביבי לא יכול היה להקים ממשלה.
הפעם המצב היה הפוך – דווקא גוש הימין היה דל יחסית במפלגות, וחוץ מ״ימינה״ שנעלמה ומשכה מעט מאוד קולות (למרות שכנראה היא שימשה את ביבי כמשהו שמושך עוד קצת קולות שמעלים את אחוז הבחירה) כולן שרדו.
הבעיה היתה בכל המפלגות שהן ״לא ביבי״: נוצר מצב של עודף מפלגות, עודף מנהיגים אפילו (גנץ ולפיד), ולאור העובדה שביבי עודד אחוז הצבעה גדול – נוצר מצב שבו כמות הקולות שנדרשה כדי להגיע לאחוז החסימה היה גבוה במיוחד, ומר״צ ובל״ד שהיו קרובות לאחוז החסימה לא הצליחו לעבור אותו, וכך גרמו לכך שמספיק מנדטים ״זלגו״ לגוש ״של ביבי״ כדי לאפשר לו להקים קואליציה, הפעם די בקלות אפילו.
אני רוצה לכתוב משהו על ״אובדן המנדטים״ הזה, איך מתחלקים המנדטים, ולמה בעצם אי המעבר של מפלגת מר״צ לא גרם להפסד בבחירות. מי שמכיר ויודע איך זה עובד – מוזמן לעבור לחלק הבא של הרשומה.
במאמר מוסגר גם חשוב לי לכתוב שאין יותר מידי עיסוק בעובדה שבל״ד היתה קרובה גם היא לאחוז החסימה ולא עברה. זה נובע מהעובדה משדובר על המפלגה הערבית הכי קיצונית במחנה שתומכת במדינה אחת לשני העמים (משהו שרבים תופסים כאי הודעה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת היהודים) ולכן רבים מקשת הדעות הפוליטיות לא מצטערים על אי השתתפותה בכנסת.
אחוז החסימה הוא בעצם הגבול התחתון של מספר הבוחרים מתוך סך כל הבוחרים שנדרש כדי להכנס לכנסת. פעם הוא היה מאוד נמוך ומקביל פחות או יותר למנדט אחד – אבל עם השנים העלו אותו כדי למנוע מהמון מפלגות פצפונות להצטרף לכנסת ולהקשות על מלאכת בניית הממשלה. אבל עם הזמן הדרישה עלתה, וכיום מפלגה נדרשת לקבל לפחות 3.25% מהקולות (ששוה ערך לבערך ארבעה מנדטים) כדי להתקבל לכנסת.
את ההעלאה האחרונה באחוז החסימה יזם אביגדור ליברמן מתוך ניסיון למנוע מכמה מהמפלגות הערביות לעבור אותו , אבל נוצר מצב מביך שבאותן בחירות גם הוא בקושי הצליח להתברג בכנסת בגלל החוק הזה…
אחרי שבודקים מי מהמפלגות עברה את אחוז החסימה – לוקחים את סך הקולות של כל המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה ומחלקים את המספר הזה ל 120, וזה מספר הקולות ששווה למנדט. ואז מחלקים את מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה במספר הקולות ששווה למנדט – והיא מקבלת מספר מנדטים ששווה בערך לתוצאה של החילוק הזה.
ה״בערך״ נובע מזה שדי ברור שמספר הקולות שכל מפלגה קיבלה לא יתחלק בדיוק במספר הקולות למנדט שלם – ולכן ישארו מה שמכונה ״עודפים״. מפלגות יכולות במצב כזה לחתום עם מפלגה אחרת על ״הסכם עודפים״, שבעצם אומר שאם לשתיהן יש עודפים ששווים יותר ממנדט אחד – אז זו שיש לה יותר עודפים תקבל אותו. מן הסתם מפלגות שיש להן אידאולוגיה דומה יהיו אלו שיחתמו על הסכמים כאלו כדי לתת עדיפות לתפיסת העולם שלהן.
כמובן שלא פעם נשארים מנדטים ועודפים, ולכן המנדטים שנותרים אחרי החלוקה המקורית והסכמי העודפים בעצם הולכים לפי הסדר לפי לאיזו מפלגה יש הכי הרבה עודפים (ובעצם הכי קרובה לקבל עוד מנדט) ומחלקים כך את המנדטים שעוד נותרו.
מה שחשוב זו העובדה שמספר הקולות שנדרש למנדט לא תלוי בסך הקולות, אלא בקולות שהולכים למפלגות שנכנסות לכנסת. לרוב ההבדל בין הקולות שהולכים למפלגות שהולכות לכהן לסך הקולות הוא יחסית קטן, כי המפלגות שנוטות לא לעבור את אחוז החסימה מקבלים כמה מאות או אלפים בודדים של קולות.
אבל מידי פעם יש מפלגות שמקבלות אחוז משמעותי מהקולות, במיוחד כאלו שהיו קרובות לאחוז החסימה והיו חסרים להן כמה אלפי קולות כדי לעבור אותו (לרוב אחוז החסימה עומד על משהו בין 150 אלף ל 200 אלף קולות). זו כמות קולות שיכולה להשפיע משמעותית על כמות הקולות ש״שווה״ כל מנדט וכמובן להגדיל אותה בצורה שתשפיע ברמה כזו או אחרת על כמות המנדטים שיקבלו כל שאר המפלגות.
לכן אם מר״צ למשל היתה עוברת את אחוז החסימה – ארבעת המנדטים שהיא היתה מקבלת לא היו נלקחים רק ממפלגות של הצד הימני של המפה, אלא חלקם היו גם נלקחים ממפלגות מהצד המרכז / שמאל שלה. זה מוביל לכך שבעצם לא היה נוצר של תיקו בין הגושים כפי שרבים משום מה חושבים, אלא לכך שהיתרון של גוש הימין היה קטן מארבעה מנדטים והופך ליתרון של מנדט או שניים.
במצב נורמלי יתרון כזה נחשב למאוד בעייתי כי כל פורש מהממשלה בעצם מפיל אותה. אבל כרגע נראה שהמפלגות החרדיות והציונות דתיות יהיו מאוד נאמנות לביבי, ולכן הסיכוי שהן יפילו לו את הממשלה מאוד נמוך.
אלא אם לביבי יהיה אינטרס להרוס אותה מסיבה כזו או אחרת – נניח במצב שבו הוא נכנס לממשלת ימין קיצונית רק כדי להעביר כמה חוקים שימלטו אותו מהמשפט, ואז ימצא סיבה לפרק אותה לטובת ממשלת אחדות (שתהרוס סופית את גנץ ולפיד) או לטובת עוד בחירות כשהוא ראש הממשלה.
יש הרבה דיבורים על למה ה״שמאל״ נכשל. בעיני הבעיה היא כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם שלי היא בסיסית בסידור הפוליטי הנוכחי שלנו בישראל.
הבעיה היא שמול ביבי עומדים שני מועמדים בשם יאיר לפיד ובני גנץ שבעצם אין להם ממש מה להציע חוץ מלצעוק ״רק לא ביבי!!!״ בקולי קולות.
בואו ניקח לדוגמא את יאיר לפיד. הוא נבחר לראשונה לכנסת בבחירות 2013, ושם ההישג הכי גדול שלו היה שהוא מנע בעזרת נפתלי בנט את כניסת החרדים לממשלה, ויחד הם התחילו לחוקק את חוק גיוס החרדים. אבל מה בדיוק היתה התועלת בזה? האם זה עזר במשהו לשילוב החרדים בחברה מבחינה כלכלית או חברתית? האם באמת אפשר לגייס בכוח חיילים שישרתו בצורה טובה, במיוחד עבור יחידות קרביות?
מאז 2019 גנץ ולפיד, ביחד ובנפרד, התחילו לנהל את קמפיין ה״רק לא ביבי״ שלהם כדי לנצח, אבל בלי ממש להגיד מה הם יעשו במקומו. ואולי בעצם בעולם שלנו, כשהחזות היא הכל, אין ממש מקום לאידאולוגיה כלכלית או חברתית. רק צריך למצוא סיסמא יפה, להגיד שאתה מרכז ושהשמאל כבר לא רלוונטי – ותהפוך לראש הממשלה, גם אם אין לך שום רקע שהופך אותך למתאים לזה, ואתה מתבלבל בראינות וכל פעם אומר משהו שונה לגבי נושאים מהותיים כמו ״האם שר האוצר צריך להיות כלכלן״? או ״האם יש בארץ הדתה?״. אתם יודעים, כל השאלות על הנושאים שמטרידים אותנו ואנחנו רוצים שיתוקנו במדינה. אבל למי זה חשוב ככל עוד הצלחנו להעיף את ביבי מהממשלה?
ובעצם, במה לפיד שונה מביבי, חוץ מהעובדה שהוא לא מושחת (לפחות בשלב זה)? גם הליכוד וגם אין עתיד הן מפלגות שעיקר האידאולוגיה שלהן עוסק בזכותו (או חוסר זכותו) של ביבי לכהן כראש הממשלה, ולא יותר מזה. שום דבר חוץ מזה לא חשוב.
גם ביבי וגם יאיר לפיד אוחזים בחוזקה בראשות המפלגה שבראשה הם עומדים, ואי אפשר לסלק אותם משם. במקרה של הליכוד יש רשמית בחירות לראשות המפלגה, אבל בגלל החובה של הח״כים של הליכוד להראות נאמנות לביבי – הם לא ירוצו נגדו. במקרה של אין עתיד – יאיר לפיד הוא המנהיג המוחלט של המפלגה, אין בכלל בחירות אליה, וזהו זה. כל מי שמנסה לבקש להתמודד על ראשותה (כמו למשל עפר שלח) די מסולק ממנה.
גם מבחינת הרכבת הרשימות של המפלגות לכנסת המצב דומה – בליכוד יש פריימאריס, אבל למי שהוא לא תומך ביבי קשה עד בלתי אפשרי להשתחל לרשימה ובמיוחד לא למקום ריאלי. באין עתיד לעומת זאת – לפיד הוא זה שקובע בעצמו את הרכב הרשימה לפי הגחמות שלו.
שתי הנקודות האחרונות מאוד מפריעות לי – כי לדעתי מדובר על התנהלות שאולי אפשר להבין אותה בשלביה הראשונים של המפלגה, כשיאיר לפיד לקח יוזמה והקים אותה כדי שהוא יוכל לרוץ לכנסת. אבל כיום המפלגה שמתיימרת לייצג גוש שלם של כמעט חצי מהעם פלוס מינוס, זה כבר מתחיל להרגיש קצת יותר מידי כמו דיקטטורה כפי שטוענים על ביבי…
מעבר לזה, שניהן מתבססות על קמפיין של שנאה כלפי הצד השני. זה לא שלצד השמאלי של המפה היתה חיבה גדולה ל״ביביסטים״ עוד לפני קמפיין הבחירות ב 2019 של לפיד וגנץ, אבל קמפיין ה״רק לא ביבי״ רק הגביר את המתחים עוד יותר, וגרר מתחים מיותרים.
ויש את עניין האגו. לפיד ממש ממש ממש מנסה להצטייר כאדם צנוע – אפילו כשהוא וגנץ התאחדו בכמה סבבי בחירות, לפיד היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה רק כדי לאפשר למפלגה לנצח.
אבל בסופו של דבר מתגלה האגו. כמו למשל בדרישה שמפלגת העבודה ומר״צ יתאחדו ויפסידו בוחרים ומנדטים, רק כדי שהוא עצמו יוכל לנסות לסחוט עוד כמה בוחרים ממחנה השמאל בלי ששתי המפלגות ירדו מתחת לאחוז החסימה וימנעו ממנו להבחר לראשות הממשלה. או למשל בעובדה שהוא ובני גנץ לא עובדים יחד, אלא אחד נגד השני, ושניהם רצו כמועמדים לראש הממשלה במפלגות נפרדות ולא במפלגה אחת – ואפילו לא חתמו על הסכמי עודפים כדי לנסות לזכות בכמה שיותר מנדטים משותפים לטובת הגוש.
וכמובן העובדה שקל לו להאשים את העבודה ומר״צ בתבוסה של הגוש בבחירות – למרות שכמו שכתבתי למעלה, אפילו אם מר״צ היו עוברים את אחוז החסימה, לפיד עדיין היה מפסיד. הוא לא לוקח אחריות על הטעויות שלו ונותן למירב מיכאלי לספוג את כל הביקורת רק כדי לצאת טוב מהסיטואציה.
אבל אנשים עדיין מתחילים להבין שאי לקיחת האחריות הזו היא סימן לא טוב, ורבים מהמחנה של השמאל המתון והמרכז רוצים מישהו אחר שייצג אותם, ויתנהל בצורה אחרת, ושייצג את הערכים שלהם ולא רק ״רק לא ביבי״.
אני מניחה שהעובדה שמר״צ לא עברה את וז החסימה והעבודה עברה אותו בקושי תגרום להתארנות מחדש של מחנה השמאל, מה שגם יכול לשנות את הדינמיקה בין המפלגות, בין אם מפלגות השמאל יעלמו, או שהן יתאחדו תחת מנהיג ראוי שימשוך שוב בוחרים – מה שכמובן ישפיע על שאר המחנה.
בשלב זה צריך לחכות ולראות מה הלאה: מתי ואיך תקום הממשלה, מה היא תעשה – ועד מתי היא תשרוד.
התיירת המקרית 
אהבתי את ההסבר המקיף לגבי המנדטים וספירת הקולות. תודה.
באמת שאין לי מושג מה יהיה….
אהבתיLiked by 1 person
אף אחד לא יכול לנבא מה יקרה. אבל אנשים שוכחים שביבי לפני השחיתות היה מנהיג ופוליטיקאי מאוד חכם, שתמיד העדיף התנהלות מתונה ומאוזנת ולא קיצונית. קראתי הבוקר כתבה (שאני אצרף בסוף התגובה) על כך שבמובן מסוים ביבי הצליח ״יותר מידי״ בנצחון שלו, ועצם ההצלחה פוגעת בו כי עכשיו הוא צריך לנהל את הנציגים של הימין הקיצוני, שהם פוליטיקאים צעירים וחסרי ניסיון שהם שיכורים מההצלחה שלהם (שביבי בנה בניגוד לרצונו).
ואולי דווקא הנפילה הזו תוביל לשינוי המצב. אני זוכרת עדיין את תחושת האכזבה בבחירות 1996 כשהלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי – וזה במובן מסוים הוביל לכך שאנשים התאחדו מאחורי אהוד ברק בבחירות 1999 שהובילו לנצחון. אם השמאל ישכיל למצוא מנהיג כזה שיוציא אנשים לקלפיות, ויתארגן בצורה טובה מבחינה פוליטית (בלי יותר מידי מפלגות קטנות, ונתינת קונטרה למפלגות חסרות תוכן כמו אלו של לפיד וגנץ), יש סיכוי לשינוי.
ודרך אגבף אתם עדיין באוסטרליה או שכבר הגעתם לניו זילנד? כי אני עדיין רואה כניסות לבלוג שלי מאוסטרליה.
והנה הכתבה:
https://www.ynet.co.il/news/article/bjg3qsfrs
אהבתיאהבתי
מה שנכון מאד הוא שעכשיו ביבי יצטרך למצוא את הדרך להשתלט על הקיצוניים האלה – מה שלדעתי יהיה מאד קשה – לפני שגם דברים שהוא עצמו בנה בקדנציות הקודמות (כמו הסכמי אברהם) יילכו לפח.
נראה איך הוא יסתדר.
הבעייה היא שביבי היה יותר מדי זמן בשלטון והרקיב ונהיה יותר ויותר מושחת וכרגע המדינה כבר לא באמת מעניינת אותו אלא רק לצאת מהמשפט.
ואם להיזכר בשנות התשעים, למרות שביבי היה ראש ממשלה גרוע בקדנציה הראשונה שלו, ברק היה עוד יותר גרוע. אז עברנו מהפח אל הפחת. בעצם מאז רצח רבין כבר הכל הולך ומתדרדר, בלי קשר למי נמצא בשלטון. משהו התקלקל כאן (כלומר שם, בישראל).
ובהקשר הזה – כאשר אני מתחברת עם המחשב במלונות ומקומות ציבוריים אני מפעילה VPN כך שבכל פעם תראי כניסות מכל מיני ארצות בלי קשר להיכן אני נמצאת בפועל. אנחנו בניו זילנד מאז השלישי לנובמבר בבוקר (שזה עדיין היה השני לנובמבר בערב אצלכם).
אהבתיLiked by 1 person
חשוב לי לכתוב משהו לגבי אהוד ברק אבל זה משהו שרלוונטי כנראה לכל ראשי הממשלה, כולל ביבי: אין להם אפשרות לשלוט בהרבה מאוד גורמים שמעצבים את הקדנציה שלהם.
לא פעם מצבים של משברים כלכליים או מצבים בטחוניים קשים לא נובעים מהחלטות של הממשלה אלא מגורמים חיצוניים (למשל משבר כלכלי בינלאומי, או תסיסה שנובעת מהחלטות גרועות של שנים הרבה לפני שהממשלה הוקמה והיא עדיין לא הצליחה לתקן), וגם אם ההתמודדות של הממשלה היתה מעולה היא לא יכלה בהכרח למנוע לחלוטין ״רעש״, והיא נתפסת כאחראית עליהן.
יש מעט מאוד מצבים שבהם יש אחריות ואשמה ״מוחלטת״ על המצב כמו למשל במלחמת יום כיפור, ואני בטוחה שגם שם היו תהליכים שלישראל לא היתה שליטה עליהם.
באותה מידה אלו יכולים להיות אירועים חיוביים – למשל אתמול שמעתי ראיונות עם יוסי ביילין שסיפר על כך שהוא פעל מאחורי גבו של רבין בשיחות הראשוניות שלו מול אש״פ כדי ליצור את תהליך השלום, למרות שרבין אסר עליו. אבל המעשים של ביילין התניעו את התהלי שבסופו רבין קיבל תהילה מאוד גדולה כמנהיג שמאל, ואפילו פרס נובל.
אהבתיאהבתי
זה נכון אבל אהוד ברק במיוחד אלוף בלחמוק מאחריות (לגמרי טפלון) וההתנהלות שלו ושל מופז כשר בטחון בקדנציה הקצרה שלו גמרה אותו סופית מבחינתי. הוא אלוף בלומר לאחרים מה לעשות ולזלזל ולא לעבוד בצוות ובשיתוף פעולה, אלוף בלדעת מה אחרים עשו לא בסדר. שום דבר לא ישכנע אותי אחרת
אהבתיLiked by 1 person
לא פעם קורה שאנשים אינטיליגנטים מתקשים לעבוד טוב בצוות כי קשה להם לתקשר עם אנשים שפחות חכמים מהם. זה נשמע מוזר, אבל זה משהו שבאמת קורה. היתה לי בזמנו חברה שלמדה חינוך מיוחד וסיפרה שבדיוק בגלל הסיבות האלו הוראה של ילדים מחוננים (ובמיוחד מחוננים מאוד שרחוקים מאוד מהממוצע) נחשבת לחינוך מיוחד כי התקשורת מולם שונה לחלוטין מאשר עם תלמידים ״רגילים״.
אהבתיLiked by 1 person
מסככים עם הניתוח שלך בחלק הראשון
לגבי אחוז החסימה – אם לא פספסתי בטעות, וכבר כתבת את זה, רציתי להוסיף שהעלאת אחוז החסימה הביא להקמת המפלגה המשותפת שבמקור גרם לכך שהייצוג של ערביי ישראל בכנסת עלה, ולעוד איחודים "טכניים" בהמשך.
לגבי האפשרות שמרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה – במדגמים ניבאו לה 4 מנדטים והתמונה הכללית עם זאת הייתה 61-2 מנדטים לגוש "רק ביבי".
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שאם אתה מסכים עם הניתוח בחלק הראשון ולא כותב על החלק האחרון, אולי יש לך כמה דברים שאתה לא מסכים איתם שם?
וכשהערבים התאחדו. הם הפכו להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. מצד שני בגלל הבדלי הדעות בין המפלגות השונות שחלקן מאוד נגד המדינה, יהיה קשה לשלב את המפלגה המאוחדת בממשלה בניגוד לרע״ם שהיא פחות קיצונית.
ור״צ היתה מאורה לעבור עם אחוזי בחירה סבירים, וכנראה שרק אחוזי הבחירה הגבוהים מנעו את זה. לפי העיתונים היו חסרים לה פחות מ 4000 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה שהיה פעם גבוה במיוחד.
אהבתיLiked by 1 person
כן, יש יש כמה דברים שאני לא מסכים אתך בחלק האחרון, אבל כתבתי עליהם בתגובה לרשומה קודמת ואני לא רואה טעם לחזור עליהם. כל אחד זכאי לדעתו
אהבתיLiked by 1 person
אכן כל אחד זכאי לדעתו, ובסופו של דבר חשוב לזכור שגם אם יש דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם, אנחנו עדיין צריכים לחיות פה יחד במדינת ישראל.
אהבתיLiked by 1 person
1. הבעיה העיקרית בכישלון מחנה השמאל/מרכז היא האגו הגדול של מנהיגי הסיעות המרכיבות אותו ובחלקן גם עריפת ראשיהן של הסיעות מבחירות לבחירות.
2. הפריימריז בליכוד למעשה לא רחוקות מדמוקרטיית כזב (פייק, בלשון הקרתנות שהשתלטה אצל דוברי העברית). לא רק שלראש המפלגה יש השפעה מז'ורית על תוצאות "הפריימריז", אלא גם הכנסת "משוריינים" ואם זה עדיין לא מספיק, גם מינוי של שרים נורבגים (שאינם נבחרי ציבור). ושלא לדבר על משמעות "דמוקרטיה" בבחירה על ידי אוכלוסיה בעלת זכות השתתפות הצבעה בפריימריז שהיא מוגבלת מאוד במספרה.
מפלגת העבודה (לפני עידן הפריימריז) שהיו לה ח"כים ושרים מצויינים שנבחרו על פי ועדה מסדרת, כיום (בעידן הפריימריז) יכולה רק להתגעגע לימים ההם מבחינת הצלחה אלקטורלית ציבורית.
3. בארה"ב נבחר לא פעם נשיא שקיבל מיעוט בוחרים מספרית לעומת המתחרה – בשל שיטת ה"אלקטורים". אצלנו ראש ממשלה עשוי להבחר במיעוט מספרי יחסי של המצביעים עבורו/הגוש שלו – בשל שיטת "אחוז החסימה".
4. תמוהה העובדה שבית המשפט העליון שלנו הכשיר את "השרץ" (מפחד אלו שמאיימים כעת שהדבר הראשון שיעשו הוא לחוקק את "חוק ההתגברות" ?! – שראש ממשלה (אבל לא שר) יכול להבחר בעת שהוא נאשם בשלושה תיקים פליליים חמורים. נראה שעניין ראש ממשלה מכהן הנאשם בפלילים כבר נשכח מהשיח הציבורי, כי זה עצמו בעצם "איננו אידיאולוגיה".
5. ולבי העתיד, נחייה ונראה. אני ממש אינני אופטימי לגבי היחסים בין "השבטים" ושישכילו להמנע ממלחמת אזרחים. (עייני ערך "נבואותיו" של פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שלצערי כבר מתחילות להתגשם אחת לאחת).
אהבתיLiked by 1 person
ל]חות במפלגת העבודה יש איזושהי דרישה ללקיחת אחריות. יאיר לפיד מתנהג כאילו הוא היה נהדר ונפלא ורק האנשים סביבו פישלו.
וזה לחלוטין נכון שאין ממש דמוקרטיה בליכוד, אבל לפיד באופן מפורש שם את עצמו בהמרכז והמפלגה היא נספח שאמור למלא הוראות שלו ותו לא. האם זה שונה מהותית ממה שעושה ביבי?
אהבתיאהבתי
א. בנאום לעיתונות של מירב מיכאלי עצמה לא שמעתי שום לקיחת אחריות שלה, אלא אך ורק האשמה קטגורית על לפיד.
ב. על כן באמת אין הבדל מהותי בין "הדמוקרטיה" במפלגת ביבי לבין זו של לפיד. בארה"ב האזרחים רשומים כדמוקרטים או רפובליקנים (למעט אחוז קטן יחסית של בלתי מזוהים) כאשר לכל אזרח מהמחנה המוצהר שלו – זכות לבחירת המועמד לנשיאות. ואילו כאן מדובר באחוז ממש קטן יחסית של אזרחי המדינה שזכאי להצביע לפריימריז של מפלגה מסויימת (אלה שמשלמים דמי חבר שנתיים ובחלק מהן הזכאות להצביע לפריימריז מתאפשרת רק לאחר תקופת אכשרה/קדנציה שלמה ממועד ההצטרפות. וכידוע בליכוד פוסלים חברים חדשים כחשודים ל"סוסים טרויאניים" ושאר המצאות לפי דמיונו הפורה וגחמותיו של המנהיג העליון.
אהבתיLiked by 1 person
זה נשמע מוזר שכל אזרח מוצהר כשייך למפלגה מסויימת, כי לא פעם יש מעבר קולות מסוים בין המפלגות (אחרת כל הזמן אותה המפלגה היתה זוכה בבחירות). אני מניחה שטראמפ למשל הבריח הרבה בוחרים רפובליקנים.
ובעיני מיכאלי בהחלט צודקת. לפיד כבר מנסה לא מעט קדנציות למצב את עצמו כמחליף של מפלגת העבודה, ומנסה לשאוב קולות מהשמאל בכל הכוח. הדיבורים על שתיית קולות בגישה של ״המפלגה הגדולה של הגוש צריכה להיות כמה שיותר גדולה״ קיימים כבר מא הבחירות הראשונות של 2019, וזה לא משהו שעוזר לנצח את ביבי.
וזה לא צריך לבוא על חשבון מפלגות אחרות בגוש. מעבר לעובדה שכמו שכתבתי האיחוד לא היה עוזר – מה שחשוב זה שהבוחרים של מר״צ והעבודה מרגישים שהמפלגות מייצגות שני דברים שונים ושלשתיהן יש זכות להתקיים בלי שהתאווה של יאיר לפיד להיות ראש שממשלה תפגע בזכותם של הבוחרים למצוא מפחגה שתואמת את הדעות שלהם.
אהבתיאהבתי
א. בארה"ב כן ניתן לשנות הצהרת שייכות מפלגתית. ב. אין זה מחייב לגבי הצבעה ביום הבחירות עצמו, אלא נותן זכות לבחירת המועמד המפלגתי לנשיאות. הצהרת השייכות נועדה למנוע הצבעה כפולה לבחירת המועמד לנשיאות מטעם שתי המפלגות.
אכן זכותה של כל מלגה לשמור על זהות ה- DNA שלה, אבל עם הידיעה שלא תעבור את אחוז החסימה. אבל אינני בטוח בחישובים שציינת שלפיהם העבודה + מרצ, גם אם היו מתאחדים (איחוד טכני, כמו הסיעה של בן גביר עם זו של סמוטריץ', ושלאחר הבחירות לכל אחת מהן זכות להצביע באופן שונה בכנסת), אזי גם האיחוד היה זוכה רק ל-4 ח"כים ולא יותר. וגם משום שהסכם העודפים אינו תקף אם אחת משתי המפלגות הנ"ל אינה עוברת את אחוז החסימה). על כן לדעתי למירב מיכאלי כן יש אחריות רבה להתמוטטות מרצ הגם שלידיעתי זה היה גם בשיקולים של חלק מבסיס הבוחרים המסורתי ש מפלגת העבודה שהפעם לא להצביע "אמת" בבחירות אלה.
גם מרצ וגם העבודה ידועות כמפלגות עורפות ראשיה. על כן ,לא מן הנמנע שמירב מיכאלי תודח מראשות המפלגה בפריימריז הבאים.
אהבתיLiked by 2 אנשים
כרגע אין מועמד שיכול להחליף את מירב מיכאלי, וכנראה שבשלב זה לא יהיו פריימאריז. עד כמה שאני לא אוהבת את הרכב הממשלה הנוכחיתף אני מודה שככל עוד שביבי יצליח איכשהו לנהל את הקיצוניים בצורה נורמלית, ייתכן שיהיה טוב שתהיה לנו ממשלה יציבה לתקופה ארוכה יותר (ככל עוד היא לא תהיה קיצונית מידי).
ועדיין יאיר לפיד לא יצטרך לתת מענה לטעויות שלו, והמעריצים שלו (לפידיסטים?) מתחנפים עליו ממש כמו שהביביסטים מתחנפים לביבי.
ובבחירות ״נורמליות״ כנראה שמר״צ היתה עוברת בלי שום בעיות את אחוז החסימה. אחוז הבוחרים מהימין היה פשוט מטורף הפעם, משהו שלא היה אפשר לצפות מראש כטקטיקה. בעבר גם כשמפלגת העבודה היתה יציבה יותר, לא פעם בוחרים מהעבודה היו בוחרים למר״צ, אבל בגלל הטקטיקה של לפיד – מפלגת העבודה לא יכלה לעזור, ולפיד יצר אווירה שבה המפלגה שלו לא עוזרת למפלגות אחרות בגוש בשביל ״להיות מפלגה הכי גדולה שאפשר״. מה שנקרא לזכות בקב ולהפסיד במלחמה.
אהבתיאהבתי
כבר כמה שנים אני מחכה שליברמן ייפול בעצמו מתחת לאחוז החסימה שהוא קבע (זה היה יכול להיות מופע מובהק של צדק פואטי) – אבל זה עוד לא קרה. קראתי שממש לאחרונה הייתה יוזמה להוריד קצת את אחוז החסימה, ואפילו ליברמן היה בעד זה – אבל דווקא לפיד התנגד. אפרופו החלטות לא נבונות.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שבשלב זה די ברור שהמעבר של מר״צ לא היה משנה את התוצאות, רק אולי היה מקטין את ההפרש – והדבר היחידי שזה היה מתקן זה את האגו של יאיר לפיד.
וכפי שאני כבר כותבת כמה ימים, אני לא חושבת שלפיד רואה בזה הפסד. אני מאוד מאמינה שהוא באמת רוצה ״להעלים״ את מפלגות השמאל כדי לסחוט מהן כמה שיותר בוחרים, מתוך אמונה שהם מספיק אקטיביסטיים כדי לא לוותר על הצבעה, ושהוא האופציה הכי קרובה מבחינתם. לדעתי יש אפילו סיכוי שזה היה מכוון מצד לפיד.
וליברמן הוא פוליטיקאי מלידה. לכי תדעי, אולי הוא לא הצטרף בזמנו לביבי מתוך ידיעה שרק כך הוא ימשיך לעבור את אחוז החסימה כגיבור האנטי ביבי לפחות עד שביבי יעלם מהמפה הפוליטית.
אהבתיאהבתי