סוף תקופה, חלק שני

כמה חודשים אחרי שעברתי לארה״ב, עברה לשם גם ט׳. היינו בערך באותו גיל (היא מבוגרת ממני בכמה חודשים), ואני חושבת שבכמה מובנים היינו גם דומות באישיות, מבחינת זה שהינו שקטות וביישניות, ולא ממש אסרטיביות. אני זוכרת אפילו פעם שכשניגשתי למנהל שלי הוא משום מה היה בטוח שהיא פנתה אליו, ואז כשהוא הסתובב הוא היה מופתע לראות אותי.

אבל היה בינינו גם הבדל משמעותי: אני עברתי לארה״ב בתור אישה רווקה, היא עברה כשהיא כבר נשואה לגבר מקסים (הכרתי אותו כי גם הוא עבד איתנו, בתחום אחר מזה שהיא עבדה בו), והיתה אמא לילדה מתוקה ומקסימה בת שנתיים בערך. למרות ההבדל, יצא לנו לשוחח ומידי פעם לעשות דברים יחד.

היינו אז בנות 26 – 27, גיל שבו באמת כבר נשים רבות (וכנראה גם גברים) מחפשות בן זוג רציני אם לא התמזל מזלן לפגוש מישהו עד אז. ואני מודה שמאוד הייתי רוצה להיות במקום שבו היא היתה מבחינה אישית. למרות כל זה, לא הייתי מאוד לחוצה מהנושא, כי הרגשתי יחסית צעירה – בעיקר כי סיימתי את התואר בגיל יחסית מוקדם ובקושי התחלתי לעבוד בתפקיד הראשון שלי.

בערך שנה וחצי אחר כך, בחופשת חג ההודיה האמריקני שהיא בעצם סופ״ש מאוד ארוך (כך נקבעים חגים חילוניים בארה״ב) – יצא שבמקרה גם אני וגם הם החלטנו לצאת לטייל בסן פרנסיסקו, ובמקריות עוד יותר מוזרה, נוצר מצב שבו אני והם הזמנו את אותן טיסות למרו תשאני בטוחה שיש לא מעט טיסות במהלך כל יום בין אטלנטה לסן פרנסיסקו. אני טסתי לי בכיף – בהלוך יכולתי בקלות לנמנם בטיסה שהיתה מוקדם בבוקר, או לנוח בטיסה חזרה יכולתי לנוח בכיף ולקרוא בשדה התעופה ובטיסה עצמה ספר – בזמן שהם היו עסוקים כל הזמן בלטפל ובלהעסיק את הבת שלהם. חשבתי גם לעצמי שלי היה מזל בכך שיכולתי בקלות לנצל את הטיול שלי הרבה יותר בשלווה ובכיף מהם כי לא היית מוגבלת על ידי הצורך לטייל עם ילדה קטנה והצורך להתחשב

מעבר לזה, חשבתי כמה הרבה יותר קל לי לקום ולטייל באופן כללי, לא רק בגלל שלא הייתי אמא לילדה קטנה שצריכה להיות בגן, אלא גם בכך שעלות של טיולים שלי זולה משמעותית מזו של משפחה, וגם מאפשרת לי לא פעם לטייל בצורה זולה או מיוחדת יותר מהם, בין אם זה טיול קמפינג או לינה באכסניות בחדרים משותפים ולא בהכרח במלון בחדר ש״תומך״ בילדים.

כמובן שלגור בחו״ל לבד גם אומר שצריך להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שעבור ט׳ בעלה יכול היה לקחת חלק בהם. אם בארץ היתה לי משפחה שיכולתי להעזר בה, כשגרתי באטלנטה הייתי לחלוטין לבד והייתי צריכה להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שלא בהכרח היו קלים או נעימים. אבל במובן מסוים גם הצורך הזה היה לטובה – בכך שהוא עזר לי להתבגר ולהפוך לעצמאית הרבה יותר ולקצת פחות ביישנית ולא אסרטיבית. זה היה תהליך שכמובן רק התחיל ולא הסתיים אז, אבל המעבר הזה בהחלט תרם לי באופן אישי דווקא בגלל ה״לבד״.

---

אני וט׳ לא שמרנו על קשר, וכמה שנים אחרי שחזרתי לארץ ופייסבוק התחילה להפוך לפופולרית, אני זוכרת שביקשתי ממנה חברות כמו מרבים מהאנשים שהכרתי בתקופת הרילוקיישן שלי. בניגוד לכל השאר, היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא מעדיפה להיות בקשר פייסבוקי רק עם חברים.

אבל עדיין יש לנו כמה מכרות פייסבוק משותפות, ולאורך השנים יוצא לי לפעמים להתקל במידע עליה, בין השאר כי קבוצת הקולגות שלי מאותה תקופה כנראה כן שומרות על קשר וחוגגות אירועים יחד, בין אם אלו ימי הולדת כאלו ואחרים, או חגים שונים כמו חנוכה או יום העצמאות (הישראלי) שהישראלים בחו״ל נוטים לחגוג יחד.

ובמובן מסוים, גם אם עזבתי את ארה״ב לפני 18 שנה וקצת – אלו הם עדיין חיים שחלמתי להיות חלק מהם, גם אם המעבר שלי לארה״ב היה אמור להיות לתקופה מוגבלת, לפחות בהתחלה.

רק שרשרת של אירועים (שעליהם כתבתי ברשומה הקודמת) שהתחילה כשרק עברתי לארה״ב גרמה לכך שחזרתי לישראל תוך קצת פחות מארבע שנים, למרות שזה היה רחוק ממה שרציתי שיקרה לפני המעבר.

אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה המסגרת החברתית שהיתה חסרה לי במובן מסוים בארה״ב שיחקה חלק בעובדה שלא נשארתי. כפי שכתבתי ברשומה הזו – היו לי כמה חברות בארה״ב, אבל לא ציינתי שבנקודת זמן מסויימת, קצת פחות משנה לפני שעזבתי נוצר מצב שבו הקשרים האלו איכשהו התמסמסו די במקביל, והעלמות של החברות הקרובות יותר כמו א׳ ומ׳ גרמה לכך שאיבדתי גם את המסגרות החברתיות היותר כלליות שלי.

אני חושבת שהיה לי קשה לפגוש חברות וחברים בחו״ל כי אני מלכתחילה מאוד ביישנית וסגורה, וכשגרתי באטלנטה הייתי אפילו יותר גרועה (ודווקא החוויה שם היתה אחת הסיבות לזה שהתחלתי קצת לצאת מזה). וזה למשל בניגוד לא׳ שכתבתי עליה ברשומה הקודמת שהיתה בן אדם שפשוט משך אליו חברים ומכרים ובני זוג מאוד בקלות – והיא בניגוד אלי גם התחברה בקלות עם חבר׳ה אמריקנים, כשאני התמקדתי במציאת חברות ישראליות שהיו נדירות עבורי כאישה רווקה וצעירה יחסית בלי ילדים.

במובן מסוים אני מניחה שהמחסור הזה בבסיס חברתי היה חלק מכך שלא חשבתי להשאר (כי אם היו לי קשרים קרובים ובמיוחד בן זוג יש סיכוי גבוה שהייתי חושבת על זה), אבל גם יש לי תחושה שבמקום העבודה גם היתה הנחה שאין לי חיי חברה בלאו הכי ולכן קל יחסית לשלוח אותי חזרה לישראל. אני לא יוגעת אם זה נבע מהעובדה שהייתי שמנה ולכן הניחו שאין לי חיי חברה ובעיקר אין לי בן זוג, או שפשוט הם לא היו מודעים לזה שהיו לי במשך רוב השהות שלי חברות שהכרתי במסגרות אחרות (למרות שא׳ עבדה בתור גננת בקהילה היהודית של העיר וכנראה הכירה לא מעט אנשים שעבדתי איתם ושהילדים שלהם למדו בגן של הקהילה).

ולכן אולי היה לט׳ בעצם יתרון גדול בכך שהיא עברה לחו״ל בתור אישה נשואה ואמא לילדה, כי כך היתה לה כבר מסגרת חברתית תומכת ובן זוג שבדיעבד גיליתי שמאוד ״נחשב״ מקצועית שייצבו אותה בעיר.

---

לפני כמה שנים, יצא לי להתקל ברחוב בגבר צעיר (כזה שצעיר ממני באופן משמעותי) שנראה לי מאוד מוכר.

אחרי שהגעתי הביתה פתאום הבנתי מאיפה זיהיתי אותו.

בערך חודשיים אחרי שעברתי לארה״ב, הגיע חג הפסח. אחד הקולגות שלי היה בעיר לביקור יחסית קצר שאליו הוא הגיע עם אישתו ושני הילדים שלהם. – ומכיוון שהם חגגו את הסדר בחדר המלון שלהם, הם הזמינו אותי ועוד עובדת זמנית אחרת שהיתה באתר לחגוג איתם את החג.

לפי המראה של הילדים, היה ברור שהם מאומצים כי הם נראו מאוד שונה מההורים. חשוב לציין שהיה מדובר על ילדים שהיה ברור לעין שהם מאוד אהובים ושהם באמת זכו בבית ומשפחה נהדרת, והם היו מאוד חברותיים וכל המשפחה נתנה לי ולעובדת השניה ממש תחושה של בית.

הגבר הצעיר שראיתי היה הילד הגדול של הזוג הזה, שכנראה בא לתקופה מסויימת לישראל, אולי ללמוד ואולי לעבוד או להשתקע אפילו. ייכתן מאוד שגם היתה לו מסגרת חברתית פה בארץ כי הוא עבר לחו״ל בגיל הנעורים הצעיר ולכן סביר להניח שהוא השאיר בארץ חברים וכנראה גם משפחה שהוא יכול היה לשמור איתם על קשר.

והמפגש הזה גרם לי לקנא קצת בכל אותם ילדים של הקולגות שלי שעברו איתם לארה״ב והשתקעו שם, כי במובן מסוים כנראה שהזכות הזו לגור בארה״ב מגיל צעיר נתנה להם בדיוק את הדברים שלי היו חסרים כדי להצליח שם: גם מסגרת חברתית ומשפחתית, אבל גם את הזכות לגדול לצד התרבות האמריקנית ולהבין אותה אינטואיטיבית, משהו שכנראה לא היה לי והיה אחד הגורמים שהקשו עלי מאוד וגרמו לי להתנהל בצורה שפגעה בי מקצועית בתקופה שבה עבדתי בארה״ב.

ועד כמה שהיה לי קשה להודות בחוסרים האלו כשחזרתי לארץ, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שמעולם לא ניסיתי לעשות שוב רילוקיישן, אפילו בחברה אחרת – נבעה מהחשש הזה שאני פשוט לא טובה בדברים האלו ולכן אני בטח אכשל שוב.