כמה חודשים אחרי שעברתי לארה״ב, עברה לשם גם ט׳. היינו בערך באותו גיל (היא מבוגרת ממני בכמה חודשים), ואני חושבת שבכמה מובנים היינו גם דומות באישיות, מבחינת זה שהינו שקטות וביישניות, ולא ממש אסרטיביות. אני זוכרת אפילו פעם שכשניגשתי למנהל שלי הוא משום מה היה בטוח שהיא פנתה אליו, ואז כשהוא הסתובב הוא היה מופתע לראות אותי.
אבל היה בינינו גם הבדל משמעותי: אני עברתי לארה״ב בתור אישה רווקה, היא עברה כשהיא כבר נשואה לגבר מקסים (הכרתי אותו כי גם הוא עבד איתנו, בתחום אחר מזה שהיא עבדה בו), והיתה אמא לילדה מתוקה ומקסימה בת שנתיים בערך. למרות ההבדל, יצא לנו לשוחח ומידי פעם לעשות דברים יחד.
היינו אז בנות 26 – 27, גיל שבו באמת כבר נשים רבות (וכנראה גם גברים) מחפשות בן זוג רציני אם לא התמזל מזלן לפגוש מישהו עד אז. ואני מודה שמאוד הייתי רוצה להיות במקום שבו היא היתה מבחינה אישית. למרות כל זה, לא הייתי מאוד לחוצה מהנושא, כי הרגשתי יחסית צעירה – בעיקר כי סיימתי את התואר בגיל יחסית מוקדם ובקושי התחלתי לעבוד בתפקיד הראשון שלי.
בערך שנה וחצי אחר כך, בחופשת חג ההודיה האמריקני שהיא בעצם סופ״ש מאוד ארוך (כך נקבעים חגים חילוניים בארה״ב) – יצא שבמקרה גם אני וגם הם החלטנו לצאת לטייל בסן פרנסיסקו, ובמקריות עוד יותר מוזרה, נוצר מצב שבו אני והם הזמנו את אותן טיסות למרו תשאני בטוחה שיש לא מעט טיסות במהלך כל יום בין אטלנטה לסן פרנסיסקו. אני טסתי לי בכיף – בהלוך יכולתי בקלות לנמנם בטיסה שהיתה מוקדם בבוקר, או לנוח בטיסה חזרה יכולתי לנוח בכיף ולקרוא בשדה התעופה ובטיסה עצמה ספר – בזמן שהם היו עסוקים כל הזמן בלטפל ובלהעסיק את הבת שלהם. חשבתי גם לעצמי שלי היה מזל בכך שיכולתי בקלות לנצל את הטיול שלי הרבה יותר בשלווה ובכיף מהם כי לא היית מוגבלת על ידי הצורך לטייל עם ילדה קטנה והצורך להתחשב
מעבר לזה, חשבתי כמה הרבה יותר קל לי לקום ולטייל באופן כללי, לא רק בגלל שלא הייתי אמא לילדה קטנה שצריכה להיות בגן, אלא גם בכך שעלות של טיולים שלי זולה משמעותית מזו של משפחה, וגם מאפשרת לי לא פעם לטייל בצורה זולה או מיוחדת יותר מהם, בין אם זה טיול קמפינג או לינה באכסניות בחדרים משותפים ולא בהכרח במלון בחדר ש״תומך״ בילדים.
כמובן שלגור בחו״ל לבד גם אומר שצריך להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שעבור ט׳ בעלה יכול היה לקחת חלק בהם. אם בארץ היתה לי משפחה שיכולתי להעזר בה, כשגרתי באטלנטה הייתי לחלוטין לבד והייתי צריכה להתמודד לבד עם הרבה מאוד דברים שלא בהכרח היו קלים או נעימים. אבל במובן מסוים גם הצורך הזה היה לטובה – בכך שהוא עזר לי להתבגר ולהפוך לעצמאית הרבה יותר ולקצת פחות ביישנית ולא אסרטיבית. זה היה תהליך שכמובן רק התחיל ולא הסתיים אז, אבל המעבר הזה בהחלט תרם לי באופן אישי דווקא בגלל ה״לבד״.
אני וט׳ לא שמרנו על קשר, וכמה שנים אחרי שחזרתי לארץ ופייסבוק התחילה להפוך לפופולרית, אני זוכרת שביקשתי ממנה חברות כמו מרבים מהאנשים שהכרתי בתקופת הרילוקיישן שלי. בניגוד לכל השאר, היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא מעדיפה להיות בקשר פייסבוקי רק עם חברים.
אבל עדיין יש לנו כמה מכרות פייסבוק משותפות, ולאורך השנים יוצא לי לפעמים להתקל במידע עליה, בין השאר כי קבוצת הקולגות שלי מאותה תקופה כנראה כן שומרות על קשר וחוגגות אירועים יחד, בין אם אלו ימי הולדת כאלו ואחרים, או חגים שונים כמו חנוכה או יום העצמאות (הישראלי) שהישראלים בחו״ל נוטים לחגוג יחד.
ובמובן מסוים, גם אם עזבתי את ארה״ב לפני 18 שנה וקצת – אלו הם עדיין חיים שחלמתי להיות חלק מהם, גם אם המעבר שלי לארה״ב היה אמור להיות לתקופה מוגבלת, לפחות בהתחלה.
רק שרשרת של אירועים (שעליהם כתבתי ברשומה הקודמת) שהתחילה כשרק עברתי לארה״ב גרמה לכך שחזרתי לישראל תוך קצת פחות מארבע שנים, למרות שזה היה רחוק ממה שרציתי שיקרה לפני המעבר.
אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה המסגרת החברתית שהיתה חסרה לי במובן מסוים בארה״ב שיחקה חלק בעובדה שלא נשארתי. כפי שכתבתי ברשומה הזו – היו לי כמה חברות בארה״ב, אבל לא ציינתי שבנקודת זמן מסויימת, קצת פחות משנה לפני שעזבתי נוצר מצב שבו הקשרים האלו איכשהו התמסמסו די במקביל, והעלמות של החברות הקרובות יותר כמו א׳ ומ׳ גרמה לכך שאיבדתי גם את המסגרות החברתיות היותר כלליות שלי.
אני חושבת שהיה לי קשה לפגוש חברות וחברים בחו״ל כי אני מלכתחילה מאוד ביישנית וסגורה, וכשגרתי באטלנטה הייתי אפילו יותר גרועה (ודווקא החוויה שם היתה אחת הסיבות לזה שהתחלתי קצת לצאת מזה). וזה למשל בניגוד לא׳ שכתבתי עליה ברשומה הקודמת שהיתה בן אדם שפשוט משך אליו חברים ומכרים ובני זוג מאוד בקלות – והיא בניגוד אלי גם התחברה בקלות עם חבר׳ה אמריקנים, כשאני התמקדתי במציאת חברות ישראליות שהיו נדירות עבורי כאישה רווקה וצעירה יחסית בלי ילדים.
במובן מסוים אני מניחה שהמחסור הזה בבסיס חברתי היה חלק מכך שלא חשבתי להשאר (כי אם היו לי קשרים קרובים ובמיוחד בן זוג יש סיכוי גבוה שהייתי חושבת על זה), אבל גם יש לי תחושה שבמקום העבודה גם היתה הנחה שאין לי חיי חברה בלאו הכי ולכן קל יחסית לשלוח אותי חזרה לישראל. אני לא יוגעת אם זה נבע מהעובדה שהייתי שמנה ולכן הניחו שאין לי חיי חברה ובעיקר אין לי בן זוג, או שפשוט הם לא היו מודעים לזה שהיו לי במשך רוב השהות שלי חברות שהכרתי במסגרות אחרות (למרות שא׳ עבדה בתור גננת בקהילה היהודית של העיר וכנראה הכירה לא מעט אנשים שעבדתי איתם ושהילדים שלהם למדו בגן של הקהילה).
ולכן אולי היה לט׳ בעצם יתרון גדול בכך שהיא עברה לחו״ל בתור אישה נשואה ואמא לילדה, כי כך היתה לה כבר מסגרת חברתית תומכת ובן זוג שבדיעבד גיליתי שמאוד ״נחשב״ מקצועית שייצבו אותה בעיר.
לפני כמה שנים, יצא לי להתקל ברחוב בגבר צעיר (כזה שצעיר ממני באופן משמעותי) שנראה לי מאוד מוכר.
אחרי שהגעתי הביתה פתאום הבנתי מאיפה זיהיתי אותו.
בערך חודשיים אחרי שעברתי לארה״ב, הגיע חג הפסח. אחד הקולגות שלי היה בעיר לביקור יחסית קצר שאליו הוא הגיע עם אישתו ושני הילדים שלהם. – ומכיוון שהם חגגו את הסדר בחדר המלון שלהם, הם הזמינו אותי ועוד עובדת זמנית אחרת שהיתה באתר לחגוג איתם את החג.
לפי המראה של הילדים, היה ברור שהם מאומצים כי הם נראו מאוד שונה מההורים. חשוב לציין שהיה מדובר על ילדים שהיה ברור לעין שהם מאוד אהובים ושהם באמת זכו בבית ומשפחה נהדרת, והם היו מאוד חברותיים וכל המשפחה נתנה לי ולעובדת השניה ממש תחושה של בית.
הגבר הצעיר שראיתי היה הילד הגדול של הזוג הזה, שכנראה בא לתקופה מסויימת לישראל, אולי ללמוד ואולי לעבוד או להשתקע אפילו. ייכתן מאוד שגם היתה לו מסגרת חברתית פה בארץ כי הוא עבר לחו״ל בגיל הנעורים הצעיר ולכן סביר להניח שהוא השאיר בארץ חברים וכנראה גם משפחה שהוא יכול היה לשמור איתם על קשר.
והמפגש הזה גרם לי לקנא קצת בכל אותם ילדים של הקולגות שלי שעברו איתם לארה״ב והשתקעו שם, כי במובן מסוים כנראה שהזכות הזו לגור בארה״ב מגיל צעיר נתנה להם בדיוק את הדברים שלי היו חסרים כדי להצליח שם: גם מסגרת חברתית ומשפחתית, אבל גם את הזכות לגדול לצד התרבות האמריקנית ולהבין אותה אינטואיטיבית, משהו שכנראה לא היה לי והיה אחד הגורמים שהקשו עלי מאוד וגרמו לי להתנהל בצורה שפגעה בי מקצועית בתקופה שבה עבדתי בארה״ב.
ועד כמה שהיה לי קשה להודות בחוסרים האלו כשחזרתי לארץ, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שמעולם לא ניסיתי לעשות שוב רילוקיישן, אפילו בחברה אחרת – נבעה מהחשש הזה שאני פשוט לא טובה בדברים האלו ולכן אני בטח אכשל שוב.
את שופטת את עצמך בחומרה רבה מואד. ברם, אם המסקנות מהשיפוט מאפשרות לך להביט אחרת בדברים, זה חשוב מאוד.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שחריג מאוד שרילוקיישן מסתיים בתווים כאלו צורמים, במיוחד אם לא היתה כוונה לסיים אותו ככה מלכתחילה מסיבות שונות ומשונות.
אהבתיאהבתי
מעולם ולעולם, ככל הנראה, כבר לא אהגר למציאת עבודה או אעבור לארץ אחרת לצרכי עבודה. אין לי מושג קלוש מה קורה לאנשים שבוחרים להגר, למעט סיפור מטורף של אל ניצן – לגבעה אשר לגבעה. [תוכלי למצוא אותו באתר "הסיפור הקצר" – https://shortstoryproject.com/he/stories/%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%A9%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%94/
אהבתיאהבתי
תגובה לתגובה האחרונה שלך: אני סוג של היגרתי. בהתחלה כדי ללמוד, ועכשיו לעבודה. לא קורה כלום. עבורי, זה די היה כמו מעבר דירה, בדיוק כמו שעברתי דירות בארץ. חוץ מההכרח\רצון ללמוד שפה חדשה בכל פעם, אבל מסתדרים. בכל מקום חדש, לא משנה איפה בעולם (אפילו מעבר בין עיר לקיבוץ), מכירים אנשים חדשים וחיים בתרבות קצת אחרת. כמו שעדי כותבת, אני מניחה שזה יותר מאתגר בעבור אנשים מופנמים. אצלי, איכשהו, אין לי בעיה לעבור ממקום למקום, אולי כי בגיל מאוד צעיר עזבתי את בית ההורים והכרתי סביבה חדשה לעיתים תכופות יחסית.
אהבתיLiked by 1 person
במקרה של ארהב דרך אגב לא ממש צריך ללמוד שפה חדש.
וגם אני עברתי סביבה כל כמה שנים כילדה, כולל כמה מעברים לחו״ל וחזרה. אני חושבת שמבחינתי זה רק הקשה חברתית ולא הקל, וכל טראומה של אי קליטה הפכה את הקליטה הבאה לקשה יותר.
אני זוכרת למשל שבתיכון שהיו מחלקים אותנו לקבוצות לקניית אוכל בטיול השנתי תמיד היה צריך לעזור לי למצוא קבוצה, וכשכתבו את ספר הסיום בסוף י״ב פשוט התבקשתי על ידי העורכת לכתוב משהו על עצמי וזהו, והיא נשמעה די עצבנית על זה שהיא בכלל צריכה לפנות אלי בנושא ולא פשוט לשכוח ממני.
אהבתיאהבתי
הזוועות הללו לעולם לא יישכחו. אגב, אני חושב שאינני מופיע בספר מחזור וגם לא בתמונת המחזור שלי בתיכון, עקב כעס עמוק וחתרני כנגד התנהלות כוחנית, שלפעמים אנמו רואים כמוה בסרטי התבגרות אמריקקים. חייב גם לומר – מעולם לא היו לי חברים מביה"ס, מעולם לא היו לי חברים מהעבודה [כאלה שמתפתחים קשרים מחוץ למסגרת, הכוונה]. החברים שלי חיצוניים לכל מסגרת בה פעלתי, הם מועטים ביותר. האם זה תוצאה של הפרעת החרדה, מופנמות, פחד מביקורת?
אהבתיאהבתי
גם אצלי עם הספר מחזור היה קצת הזוי. כתבו איזה משהו, אבל בתכלס לא הכירו אותי. למסיבת סיום בכלל הגעתי עם חברים שלא היו מבית הספר האחרון. איכשהו, לא חוויתי דחיות במקומות חדשים. בבית הספר האחרון אמנם לא מצאתי חברים אבל זה די כי אני הרחקתי את עצמי מהם (הם כל הזמן רק עישנו. כל הזמן! אפילו באמצע השיעור). אני לא זוכרת מה בכלל קרה עם אותו ספר מחזור. אולי אפילו השארתי אותו בבית הספר או איפה שקיבלנו אותו. אבל פשוט פגשתי חברים מחוץ לבית הספר. כשעברתי בפעם האחרונה, קיבלתי ממישהו סקייטבורד ממש מגניב (לאותה תקופה). פשוט הלכתי לפארק, וזה משך אליי חברים. בטיול השנתי, הייתי עם כמה בנים מהשכבה הנמוכה יותר ואת יתר הטיולים וגם את הגדנע הפסדתי כי או שהייתי בין בתי ספר, או שהייתי חדשה מדי.
אולי ההבדל ביננו הוא שאני עברתי לבד ואת עם משפחה. אני מתארת לעצמי שההבדל הקטן הזה משנה מאוד.
אהבתיLiked by 1 person
אצלנו ה"עליתא" הירושלמית, בבית הספר היתה צאצאי פקידים בכירים, ראשי חברות חזקות במשק, קצת של פרופסוריות [לא התקבלו כנראה ל- ליד"ה]. לא חסרו לי, באמת. היו לי חיים מלאי תענוגות ופעילויות חברתיות מסוגים ששום בורגני לא יידע או יכיר. [קחי ירושלים המזרחית, סצינה עתירת סמים, סקס.. הורים שלא הכי דאגו, כי חזרתי תמיד בשעה סבירה, לא שיכור].
אהבתיLiked by 1 person
מכירה 🙂 כבר דיברנו על זה ששנינו כנראה גדלנו באותה סביבה ואפילו התפלאנו איך הייתי כזו תמימה\טיפשה ונשארתי כזו חננה למרות כל מה שקרה סביבי
אהבתיLiked by 2 אנשים
חח, גם אם עמיתיי בכיתה חשבו שהם "מורדים"; "חתרנים" – מעולם לא הסתובבו בין רגלי המוטרפים מ-מוסררה, או בילו בחמארים מסוכנים במזרח העיר. זו תקופה אפלה מאוד בחיי, שאני משתדל להיפטר ממנה בזכרונותיי.
אהבתיאהבתי
אז תסבירו לי מה רע בליד״ה? כבר למדתי בבתי ספר גרועים משמעותית (ע״ע מקיף גילה).
אהבתיLiked by 1 person
מי אמר שרע בליד"ה, לבד מהיותו בזמני בית ספר ממיין קיצוני, העדפות הכי ברורות לילדי הסגל באוניברסיטה, לילדי העליתא השילטונית שחיה בעיר.
אהבתיLiked by 2 אנשים
לארה״ב עברתי בלי משפחה אלא לבד – אבל כילדה למשל עברת בין לא מעט בתי ספר (5 בתי ספר לפחות) כשלא מעט מהתלמידים שגרו בשכונה שבה גדלתי עברו רק בין בי״ס יסודי לבי״ס המקיף של השכונה לחטיבת ביניים ותיכון, ואת רוב השנים הם בילו עם אותם ילדים. איכשהו יצא לי במקרה לראות את הקבוצה שהם יצרו בפייסבוק למפגש מחזור אחרי עשרים שנה, ואת ממש רואה אותם מתיחסים לכולם כאל חברי ילדות.
אהבתיאהבתי
לעבור למדינה חדשה זה אף פעם לא קל, לעבור לבד ועוד כאדם שקשה לו ליצור חברויות זה עוד יותר קשה. מצד שני, יש קשיים אחרים כשעוברים עם ילדים קטנים, או עם ילדים גדולים… אנחנו גרנו בארה"ב שנה וחצי כזוג ללא ילדים ושנה כמשפחה עם תינוקת אז הכרתי קצת את שני הצדדים…
אהבתיLiked by 1 person
ברור שאף סיטואציה היא לא קלה, ולי לא פעם היה קל יותר ללא ילדים.
אני לא חושבת שיש לי קושי ליצור חברויות, אלא יותר שלוקח לי זמן להפתח – ובארה״ב גם היו לי פשוט הרבה פחות הזדמנויות לפגוש אנשים בסטטוס דומה לשלי כדי להתחבר אליהם…
אהבתיאהבתי