כשהתחלתי לרזות, עבדתי במקום עבודה שבו אכלנו צהרים בחדר אוכל. האוכל היה אכיל ברוב המקרים, בפעמים נדירות היה רחוק מלהיות מושך – אבל מידי פעם הם היו מפתיעים אותנו עם דברים טעימים, כמו למשל פסטה מוקפצת בהתאמה אישית, או עוגת שוקולד חמה עם רוטב.
אבל במובן מסוים, העובדה שהאוכל היה רחוק מלהיות מושך היה יתרון מאוד גדול בשבילי בתקופה שבה התחלתי לרזות, כי יכולתי בקלות לבחור סלט עם טופו או דברים בריאים דומים. אני חושבת שהבעיה הפוטנציאלית היחידה עבורי היתה העובדה שיכולנו לקחת צ׳יפס באופן חופשי (ואולי עוגת השוקולד מידי פעם), אבל אני חושבת שבשלב שבו התחלתי את ההרזיה כבר מיציתי את הקטע של הצ׳יפס החופשי ובאמת יכולתי לרוב לבחור אוכל בריא ומרזה יותר.
אחרי ירידה של 20 ק״ג, פוטרתי מהעבודה בגלל קיצוצים, והעבודה הבאה שלי היתה בהרצליה פיתוח. בגלל יוקר שכירות המשרדים בעיר, חברות שונות לא החזיקו חדרי אוכל אלא פשוט נתנו לעובדים תקציב לאכול במסעדות באיזור (למרות שאני מניחה שבשלב מסוים היכולת הזו להזמין אוכל ממסעדות הפכה למשהו שדי מצופה מחברות הייטק שונות כחלק מתנאי העבודה).
למזלי, בשלב זה כבר הייתי מספיק ״מתורגלת״ מספיק בהרזיה ובשיטת הנקודות של שומרי משקל שבה רזיתי באותה תקופה כדי לדעת לאזן את האוכל שלי, אבל אני מודה שההרזיה שלי די התחילה לגמגם באותה תקופה והואטה בצורה משמעותית.
אבל אי שם בסביבות פורים 2009 מצאתי לעצמי מקור השראה חדש.
שונה היתה צעירה אוסטרלית בערך בגילי, שכבר מגיל צעיר הרגישה ״שמנה״. הכל התחיל מהערה תמימה של קולגה של אמא שלה, והוביל למצב שבו לאורך השנים היא העלתה במשקל – עד שהיא הגיעה בגיל 23 למשקל של 160 ק״ג (או אולי כמה מאות גרמים פחות).
היא אמנם ניסתה בעבר לרזות, ולא הצליחה – אבל בעודה תולה כביסה בחום הקיץ האוסטרלי של כריסטמס 2000, היא השוותה את התחתונים שלה (ענקיים, בסגנון שסבתות לרוב לובשות) לתחתונים של אחותה (קטנים, סקסיים, עם תחרה), והבינה שהיא רוצה להשתנות.
המסע התחיל בהצטרפות לשומרי משקל אי שם באמצע ינואר 2001 למשך שנה שבה היא רזתה בערך 40 ק״ג, עזיבה של המסגרת כדי להמשיך להרזות לבד, משבר אישי ומקצועי שהוביל לעליה במשקל, מסגרת נוספת שהחזירה את שונה לאכילה בריאה – ואז בעצם מעבר לסקוטלנד יחד עם אחותה, ששם היא בעצם המשיכה להרזות לאט בזמן שהן טיילו באירופה, מפגש עם מי שבסופו של דבר הפך להיות בעלה, ובסופו של דבר אחרי שש שנים, הגעה למשקל של קצת פחות משמונים ק״ג (חצי מהמשקל המקורי שלה) שבו היא הכריזה שהיא הגיעה ליעד ורוצה לשמור על המשקל הזה לאורך זמן.
אני ״גיליתי״ את הבלוג בתקופה שבה שונה כבר שמרה על המשקל, ומבחינתי מדובר היה על משהו שנתן לי השראה. עד אז, הסיפורים היחידים שאליהם נחשפתי בהרזיה היו סיפורים שהופיעו בתקשורת, והיתה להם בעצם תבנית מאוד קבועה: הייתי שמנה חסרת תקנה, עד שקרה איזשהו אירוע אירוע ״מכריע״ שגרם לי להבין כמה אני מזיקה לעצמי (שברתי מיטה, החברים של הילדים מחקו עלי – כל אירוע שיהיה מביך בצורה קשה). ואז מעצם ההבנה קיבלתי את ה״משמעת העצמית״ שהייתי זקוקה לה כדי להתמיד בדיאטה – ואז מהר מאוד רזיתי בלי שום משברים, הפכתי להיות רזה, ומאז החיים שלי מושלמים (כנראה שמידי פעם היו גם סיפורים של גברים שהיו דומים, אבל רוב הסיפורים היו של נשים).
אבל הרזיה היא לרוב לא ממש מתנהלת כך, אלא אם ההרזיה (ואחריה השמירה על המשקל) בעצם הופכת להיות מרכז החיים. יש סיבה לכך שהרבה מאוד סיפורי הצלחה בהרזיה הם של (א)נשים שבסופו של דבר הפכו להיות מדריכי הרזיה – כי בהרבה מובנים הם ״חיים״ את ההרזיה שלהם דרך העבודה (וכנראה שגם מרגישים לחץ לשמור על ההישג בגלל העבודה).
וגם ההרזיה של שונה לא היתה כזו – מעבר לעובדה שהיו לה משברים מידי פעם, הא פשוט המשיכה לחיות במקביל להרזיה שלה. היא כמובן השקיעה מאמץ בהרזיה עצמה בכך שהיא התעמלה ואכלה בריא וכמובן שהיא כתבה לא מעט על ההרזיה שלה, אבל היא לא נמנעה למשל מלצאת לטיולים ברחבי אירופה עם אחותה, ובמקביל לכך שהיא אספה את כרטיסי הטיסה של הטיולים, היא גם אספה אריזות של כל מיני חטיפי שוקולד שהיו מיוחדים בכל אחת מהמדינות שבהן היא ואחותה ביקרו בטיולים האלו.
והיא למשל פגשה את בעלה כשהיא היתה עדיין שמנה – התחתנה איתו כשמנה, ולא נאלצה לחכות עד שהיא תרזה כדי למצוא בן זוג ״שווה״. הם התחתנו לדעתי בתחילת 2005, ונשמע שהם עדיין נשואים באושר עד היום.
אני מניחה שאם הייתי נצמדת לסיפורי השראה מושלמים, הייתי מפסיקה די מהר לשמור על מסגרת אחרי המעבר להרציה כי אני לא רזיתי מספיק מהר, או התמדתי מספיק, או לא הייתי מושלמת מספיק – ובעיקר כי לא רציתי שהדיאטה תהיה מרכז החיים שלי. אבל שונה נתנה לי תקווה שאפשר גם להרזות וגם לחיות במקביל, גם אם אני עובדת במקום שבו אני יכולה לבחור לאכול בכל מסעדה מכל סוג על בסיס כמעט יומיומי.
לצערי זה לא סוף הסיפור של שונה. אחרי בערך שנתיים או שלוש שבהן היא שמרה על המשקל, היא השמינה שוב. ההשמנה לא קרתה בבת אחת, אלא היתה עליה הדרגתית, ואחרי התעמקות בנושא שונה הבינה שהבעיה שלה מורכבת משני גורמים שונים:
- שונה במקור חשבה שהיא רזתה בעזרת עקרונות אכילה שהיוו אורח חיים בריא, אבל הבינה עם הזמן למשהו שנקרא ״תרבות הדיאטה״. בגדול זו המחשבה שמה שחשוב בהרזיה זה המראה החיצוני ולא מטרות כמו כושר או בריאות, ובעצם הרגלי האכילה והספורט נועדו לתמוך בזה – כלומר היא מחשבת כמה ומה לאכול וכמה ואיך להתאמן לא משיקולי בריאות או מה יעשה לה טוב, אלא בעצם רק כדי לשרוף כמה שיותר קלוריות ולהרזות כמה שיותר מהר.
שיטת אכילה וספורט כזו נחשבת לכזו שאי אפשר להחזיק בה מעמד לאורך זמן, טנעבר לכך תחטשת החוסר והתסכול בה יוצרים מצב שבו מי שמנסה אותה בסופו של דבר ״יישבר״ וינסה לפתות את עצמו על כל החסרים ואז ישמין חזרה ומהר, ויתקשה לחזור להרגלים בריאים. - הבלוג היווה עבורה כלי משמעותי משתי סיבות: הוא נתן לה לבטא בצורה בטוחה את המחשבות שלה לגבי עצמה כשמנה או על תהליך ההרזיה, במיוחד בהתחלה כשהוא היה אנונימי. מעבר לזה – הבלוג צבר עם הזמן יותר ויותר קוראים שהיוו עבור שונה קבוצת תמיכה שעודדה אותה ותמכה בה. עם הזמן חלק מהקוראים הפכו להיות חברים, והיא פגשה לא מעט מה, במיוחד כאלו שהתגוררו באירופה או בארה״ב והיא יכלה לפגוש כשהיא עברה לגור בבריטניה והתחילה לטייל בעולם.
הבעיה היא שעם הזמן ההצלחה שלה הפכה ללחץ. בשלב מסוים אחרי הרזיה משמעותית גופי תקשורת שונים פנו לשונה כדי לפרסם את הסיפור שלה כהשראה לאחרים, ושונה הפסיקה להיות אנונימית, מה שבהתחלה נתן לה לא מעט דברים חיוביים כמו למשל האפשרות לכתוב ספר על ההרזיה שלה – וכתיבת ספר היתה משהו שהיא חלמה לעשות מגיל צעיר. אבל זה הפך את שונה מאישה אנונימית שמשתפת על הקשיים שלה בהרזיה לסיפור השראה, וזה יצר עליה לחץ להציג חזות מושלמת כי היא בעצם הגשימה את החלום, והקשה עליה לשתף בקשיים ובעיות שעלו – מה שגרם לה לאכול יותר (אבל לא לספר על זה) כדי להתמודד, מה שהוביל לעליה במשקל שבסופו של דבר היא לא יכלה כבר להסתיר.
בשלב מסוים שונה החליטה להפסיק לכתוב על נושאי משקל, ולאחרונה גם החליטה למחוק את בלוג ההרזיה שלה לחלוטין, וגם רשומות שקשורות למשקל בבלוג ה״רגיל״ שלה.
התיירת המקרית 