על הרזיה והשראה (מהסוג הפחות נכון)

בערך שנה וקצת אחרי שהתחלתי להרזות, אתר ״ווינט״ החליט לפרסם טור הרזיה של מישהי בשם ״חצי שירה״.

על פניו, הסיפור של שירה היה אמור להיות סיפור שאוכל בקלות להזדהות איתו. שירה הינה ילדה שמנמנה, נערה שמנה, ואישה צעירה שמנה מאוד – ובשיא משקלה שקלה בין 133 – 140 ק״ג. ההשמנה השפיעה לה על כל היבט בחיים – חיי החברה שלה נפגעו, היה לה קשה למצוא עבודה, וכמובן שזוגיות וילדים נשמעו כמו חלום בלתי אפשרי. הנחמה היחידה שהיתה לשירה בכל התקופה הזו היתה אוכל, ובעיקר מתוקים – ומבחינתה היא היתה ״מלכת השמנות״.

יום אחד היא אכלה כריך מקולקל – שגרם לה לסבול מקלקול קיבה וכאבי בטן איומים לבערך שבוע. בשבוע הזה היא הבינה שהיא מרעילה את הגוף שלה בצורת האכילה הלא בררנית שלה – וברגע שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה. אחרי חצי שנה היא רזתה 30 ק״ג והפתיעה את כל הסביבה שלה בהתמדה שלה ובגודל השינוי שהיא עברה – ואחרי שנה וירידה של 50 ק״ג היא החליטה לפרוש מקבוצת התמיכה שאליה היא הצטרפה, ורזתה לבד במשך משהו בין שנה לשנתיים עוד 21 ק״ג, לירידה כוללת של 71 ק״ג ומידה 36 ״של רזות״.

---

חשוב להזכיר פה שברור שאני לא מכירה את שירה עצמה – אלא כותבת על הדמות שעולה מהטורים שהיא כתבה, ומההיבטים שהיא בחרה להציג בהם על עצמה, על החיים שלה, ועל תהליך ההרזיה שלה ועל המוטיבציה מאחוריו.

ומשהו בדמות הזו מעורר בי חוסר נוחות מסוים, בעיקר כי נשמע שהמוטיבציה של שירה עצמה להרזיה היתה מין תחושה שכשמנה אין לה ״חיים״ בשום מובן שהוא (מקצועית, חברתית, או זוגית), ולכן היא היתה חייבת לרזות למידה ״רזה באמת״ כדי להתחיל פשוט לחיות.

וכנראה שעבור שירה – זו היתה המציאות. אבל אני אישית למשל מכירה לא מעט נשים שמנות שהצליחו בהרבה היבטים של החיים, ושיש להן זוגיות, וקריירה, וילדים, וחיי חברה עשירים. במקביל יצא לי להכיר נשים סופר רזות שלא הצליחו מקצועית, היו בודדות חברתית, וזוגיות בכלל לא היתה באופק עבורן.

זה לא הופך את הסיפור של שירה לפחות נכון, אלא לכזה שהוא נכון – אבל עבורה. כנראה נסיבות החיים של שירה הובילו אותה למקום שבו המשקל הפך להיות בעיה מאוד גדולה בחיים שלה, אבל כנראה כזו שנבעה מהרבה מאוד נסיבות בחיים האישיים שלה, בין אם היה מדובר על תקופה שבה היתה פחות מודעות לכך שגם לאנשים שמנים יכולים להיות חיים מספקים, או איזור מגורים מאוד ספציפי שבו למראה החיצוני היתה חשיבות יותר גדולה, או פשוט המקצוע שבו שירה בזמנו בחרה לעסוק בו שאולי דרש מראה חיצוני ״ייצוגי״.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו שירה הופכות להיות ״שמנות מייצגות״, למרות שייתכן מאוד שהן עצמן לא רוצות או מעוניינות בתפקיד הזה. בעיני החברה שירה מייצגת איזשהו אידאל של אישה שמנה שאיזשהו אירוע מכונן גרם לה להבין כמה ההשמנה שלה פוגעת לה בחיים, וההבנה הזו נתנה לה את ה״משמעת העצמית״ כדי להצליח לרזות, וברגע שהיא רזתה היא הבינה שהחיים כרזה כל כך הרבה יותר מוצלחים מהחיים כשמנה שהיא נשארה רזה.

ובמובן מסוים שירה ספציפית כנראה זקוקה למסר הזה – כי עכשיו היא מנהלת קבוצת הרזיה שהיא מהווה השראה עבורה. חשוב לי לכתוב שמדובר על תוכנית רצינית שבה תוכנית התזונה מנוהלת על ידי דיאטניות מוסמכות ולא מתבססת רק על טיפים משירה – אבל עדיין, ״שיטת הרזיה״ בעצם אומרת שהשמנה זה רע, הרזיה זה טוב – וכדאי לכם לשלם לנו כדי שנעזור לכם לעבור מהצד העצוב של המשקל לצד השמח שלו.

---

אבל החשדנות הזו כלפי נשים שמנות שרזו קיימת לא רק כלפי אלו שהפכו להיות מנטורים לדיאטה.

קחו למשל את הכתבה הבאה – שבה מישהי שמנה מבקרת תוכנית רדיו שבה דנו על היחס החברתי לשמנים. בתוכנית היו כמה אורחות שייצגו כמה פנים של השמנה – החל מאישה שמנה שרזתה, וכלה באישה שמנה מאוד ברמה שהיא כבר לא יכולה למצוא בגדים בחנויות בגדים (אפילו כשמדובר על חנויות למידות גדולות, שלרוב מחזיקות מידות מאוד נדיבות בארה״ב).

הבעיה היא שרוב הנשים השמנות נדחקו לפינה כי במרכז התוכנית עמדה אותה אישה בשם אלנה בייקר Elna Baker שהיתה שמנה אבל רזתה. אבל הבעיה העקרונית עם אלנה נובעת מכמה נקודות:

• עצם העובדה שהסיפור המרכzי הוא על אישה שמנה שרזתה משדרת מסר שהסיפור שלה יותר חשוב, ובעצם אין קבלה אמיתית של אנשים שמנים בתוכנית כי בעצם הסיפור ה"שווה" קשור להרזיה.
• ההרזיה של אלנה בוצעה בעזרת גלולות הרזיה שבעצם נחשבות לסמים (מה שמכונה ״ספידים״), ולכן בארה״ב (ובשאר המדינות המסודרות) הן משמשות רק במקרה של הרזיה ממשקלים גבוהים, ולא משמשים לעזרה בשמירה על המשקל.
  עד כמה שזה נשמע כסתירה, זה החוק – ולכן כשאלנה גילתה שהיא לא מסוגלת לשמור על ההרזיה שלה עצמאית, היא תחילה להזמין את התרופה ממקסיקו דרך האינטרנט – תרופה שהאיכות וההשפעה שלה ירודה, ואי אפשר לדעת מה ההשפעות ארוכות הטווח שלה.
• יש בסיפור של אלנה לא מעט גזענות שקשורה לאורח החיים האמריקני היא עצמה סיפרה שככל שהיא רזתה יותר – כך גברים עם עור בהיר יותר ויותר התחילו איתה – וכביכול ככל שצבע העור של הגבר שפלירטט אית היה בהיר יותר – כך היא נחשב ל״ראוי״ יותר והיא נחשבה לטובה יותר כי היא היתה ראויה ליחס שלו.
• לאלנה עצמה חשוב לשמור על המשקל כי כמי שרוצה להצליח בתעשיית הטלוויזיה והסרטים של הוליווד – היא יודעת שהיא יכולה להצליח רק בתור אישה רזה, ואפילו רק בתור אישה רזה מאוד – אפילו אם היא בעצם מישהי שעובדת בתור כותבת מאחורי הקלעים.
  אבל אחת הנקודות שעולה בשיחה מולה היא העובדה שבעלה החדש של אלנה (שממנו היא התגרשה מאז) הודה בכך שהוא לעולם לא היה מתייחס אליה כשהיא היתה בשיא המשקל שלה.
  כלומר חלק ניכר מההצלחה של אלנה בחיים נובע מהעובדה שהיא תשאר רזה.

---

גם שירה וגם אלנה עצמן רחוקות מלהיות שמנופוביות (כלומר כאלו שחושבות ששמנים הם אנשים לוזרים וזללנים ללא שליטה שצריכים לרזות). שירה עצמה ציינה לא פעם שהיא מודעת לכך שיש נשים שמנות ששלמות עם עצמן, וברור לה שהן נשים מצליחות (רק שהיא לא היתה אחת מהן כשמנה). אלנה דיברה לא פעם על כך שכשמנה היא היתה מאושרת – אבל כשהיא רזתה, אנשים התייחסו אליה פתאום הרבה יותר יפהֿ, ורק אז היא הבינה עד כמה בעצם היא קיבלה יחס פחות טוב בתור אישה שמנה, וזה הכעיס אותה.

אבל עדיין עבור שתיהן נשמע שהחיים שלהן מאוד תלויים בסטטוס של ״להיות רזות״ בכמה מובנים – שתיהן עוסקות בתחומים שבהן ההרזיה שלהן קריטית, ובן הזוג של שתיהן מאוד יתקשה להתמודד עם השמנה חוזרת שלהן (בניגוד לבן זוגה של שונה מהרשומה הקודמת שלי בנושא, שנשאר נשוי לה באושר גם אחרי שהיא השמינה שוב למשקל גבוה).

אבל האם הזו היא בריאה – או משהו שיוצר סטרס שאולי עוזר להן לשמור על המשקל, אבל מצד שני בעצם יוצר סטרס בחיים האישיים שלהן? האם הסטרס הזה הוא בעצם חיוני לשמירה על המשקל אחרי ההרזיה, בין אם הוא מודע או שהוא לא מודע? האם התלות הזו בסטטוס של ״להיות רזה״ הוא בעצם משהו שהוא בהכרח בריא (פיזית או פסיכולוגית) אם הוא בא עם מחיר של סטרס כזה?