פוסט קורונה?

לפני שלוש שנים, ב 10.11.19 טסתי לניו זילנד. הטיול התחיל בטיסה מזעזעת במיוחד, המשיך בלא מעט חוויות, והסתיים בכמה מחשבות על הדינמיקה הלא בריאה שהיתה מולי בטיול.

מאז עברה עלינו תקופה מטורפת בזכות מגיפת הקורונה, שבהסתכלות אחורה קשה להאמין שהסתדרנו עם כל כך הרבה מגבלות לכל כך הרבה זמן. אני אישית גם פוטרתי מהעבודה כמה שבועות לפני שהתחיל כל הבלגן כך שאני נאלצתי לחפש תפקיד חדש במשך כמה חודשים ולהתחיל לעבוד בתקופה שבה עדיין היו לא מעט מגבלות קורונה שונות.

לאחרונה יצא לי לחשוב על השינויים שעברתי מאז הטיול שלי לניו זילנד, ואחד מאלו שהכי מטרידים אותי הוא הירידה ברמת הכושר הגופני שלי. חלק מזה כנראה נובע מהעובדה שלא יצא לי להתאמן באותה אינטנסיביות שבה התאמנתי לפני הקורונה בחדר הכושר, ועם כל סגר או סגירה של חדרי הכושר היכולת שלי הלכה והתדדרה, ובגלל שהתקשתי להתעמל האימונים שלי הפכו לקלים יותר ולא הצלחתי לשחזר את רמת הכושר שלי מאז. מעבר לזה, בתקופה הזו השמנתי משמעותית (כשחלק מזה נבע מהיעדר ספורט וחלק מזה נבע מהרגלי אכילה שהפכו להיות גרועים יותר ויותר), למרות שכמה חודשים אחרי תחילת הקורונה ניסיתי להיכנס למסגרת של הרזיה שנראה היה שרק גרמה לי נזק (למרות שהיא הופעלה על ידי אנשים מוסמכים כולל דיאטניות קליניות) והתקפי זלילה למשך כמה חודשים שגרמו לי להעלות מהר במשקל.

מעבר לזה, לפני קצת יותר משנה היתה לי בעיה בברך במשך כמה שבועות. הייתי אצל אודתופד שמיד האשים את ההשמנה שלי במצב והניח שפשוט מדובר על שחיקה של הסחוס, אבל הכאבים החדים והתחושה שהברך שלי ״מתפרקת״ אחרי שהכאבים נעלמו לחלוטין גרמו לי לחשוב שהיתה לי פציעה כמו למשל נקע שהרופא פשוט לא אבחן. הפציעה נגררה על כמה שבועות שבהן חששתי שהיא לעולם לא תעבור, ולמרות שבסופו של דבר היא עברה – אני חושבת שחוסר הפעילות למשך כמה שבועות היתה הגורם שהרס את הכושר הגופני שלי לחלוטין.

---

אבל לפני כמה ימים יצא לי לחשוב גם על משהו נוסף שאיבדתי.

השבוע יצא לנו להגיע לעבודה במשך יומיים רציפים. לפני כמה שבועות התחילו לארגן לנו בעבודה ״יום בריאות״ כזה שהיה מאוד מוצלח וכלל מדיטציה, עמדת עיסוי לעיסויים קצרים, והרצאה של דיאטנית קלינית על אורח חיים בריא. אבל בשבוע שעבר התבשרנו שיום לפני כן עומד להגיע לארץ מנהל בכיר של החברה, ומעבר לעובדה שהמנהלים שלנו רצו שהעובדים ״יפגינו נוכחות״ במשרד, הוא עצמו רצה להעביר לנו הרצאה על העבודה והחזון שלו.

כשאני מגיעה למשרד, באופן מאוד טבעי אני הולכת הרבה יותר ברגל. קודם כל, אני צריכה לנסוע למשרד – ותחנות האוטובוס שאני משתמשת בהן באיזור המשרד די רחוקות ממנו, במיוחד כשהשבוע גיליתי שיש קו שמגיע בין העבודה לבית שלי אם אני הולכת קצת יותר רחוק ברגל. אבל גם במשרד עצמו יוצא ללכת הרבה יותר כי כל דבר בעצם (שירותים, מטבחון, אפילו המתקן של המים) רחוקים לי יותר בצורה משמעותית מאשר בבית.

בעצם אם חשובים על זה, במהלך השבוע יש לי לרוב הליכה די רצינית בבוקר כשאני יוצאת לחדר הכושר או לבריכה (כשלבריכה אני הולכת ברגל בהליכה קצת ארוכה יותר), ואז כשאני חוזרת הביתה יוצא לי לשבת המון שעות מול המחשב ובקושי לזוז, ולכל היותר אני קמה קצת מידי פעם כדי לבשל ארוחת צהרים.

לכן כנראה אחרי יום במשרד אני מרגישה מאוד מאוד עייפה כשאני חוזרת הביתה. אבל זה לא היה כך בעבר – אני זוכרת שהיו ימים במשרד הקודם שלנו שבהם הייתי הולכת בערך 18,000 צעדים ביום וזה לא גרם לי לעייפות כזו קיצונית. ברור לי שבעבר שאני מדברת עליו הייתי רזה יותר משמעותית, ובניתי את הכושר שלי בצורה מדורגת ולא בבת אחת, ולא הייתי אחרי סגרים שבהם לא יכולתי לצאת בכלל מהבית חוץ מפעם ביום למכולת או למאפייה, אבל זה מתסכל.

---

לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי למה אני בעצם רוצה לרזות שוב. השאלה התחדדה אצלי במיוחד אחרי שכתבתי ופרסמתי את הפוסט הזה על שתי נשים שההרזיה שלהן נקשרה באופן מאוד חזק להצלחה בחיים, משהו שאני מעולם לא הרגשתי חיבור איתו, בין השאר כי היו לי לאורך השנים לא מעט שנים הצלחות מקצועיות ואישיות גם בתור שמנה.

וזה הזכיר לי אירוע שקרה לי עם דיאטנית שעבדתי איתה לפני בערך חמש שנים. גם היא שאלה אותי למה אני רוצה לרזות, והתשובה שלי אז היתה מאוד פשוטה: כי זה חשוב לי מבחינה בריאותית, ויעזור לי לתפקד יותר טוב (למשל לטייל).

הדיאטנית ממש דחפה אותי לנסות למצוא עוד ועוד סיבות להרזיה, כמו למשל להראות טוב יותר או למצוא יותר בקלות בגדים, אבל משהו בזה פשוט לא הסתדר לי. כשזה ההגיע למצב שבו היא ניסתה ״לחזק״ את המסר בכל מיני אמרות כמו שישבן גדול נחשב לסקסי, הייתי צריכה כבר להעיר לה שזה לא במקום, ובסופו של דבר זו היתה אחת הסיבות לכך שהפסקתי לעבוד איתה. היה ברור לי שהיא מנסה לעזור לי למצוא מוטיבציה, אבל זה לא ממש התאים לי.

אני מניחה שהסיבות שלי להרזיה לא השתנו. ברור לי שהמשקל הנוכחי שלי ובעיקר אורח החיים שהוביל אליו לא בריאים לי, במיוחד כשאני לא הופכת להיות צעירה. יותר (ולגיל יש השפעה על הבריאות גם כן, ולא לטובה). מעבר לזה, ברור לי שבלי הירידה במשקל היה לי קשה מאוד לטייל כמו שטיילתי בעבר. למשל ברשומה הזו על הטיול שלי לניו זילנד סיפרתי לקראת סוף הרשומה על גבעה שטיפסתי עליה בשהות שלנו בעיר קווינסטאון, שהיתה מאתגרת. מצד אחד ברור לי שירידה של 15 – 20 ק״ג מהמשקל שלי אז בהחלט יכולה היתה להקל על החוויה (בנוסף לאימוני כושר שהיו כרוכים בעליה רציפה), אבל כיום כנראה שלא הייתי מצליחה לבצע את המסלול, וגם אם כן היה לי הרבה יותר קשה להתאושש ממנו.

וזה לא רק עניין של ההליכה עצמה, אלא גם הטיסות. כבר יצא לי לטוס המון במשקל דומה למשקל שלי כיום, וזה היה מאוד לא נוח וצפוף. אני זוכרת כמה קל יותר היה לשבת במושב הצפוף בלי שהצדדים שלו יכאיבו לי או שאני אצטרך להרים את אחת הידיות.

אבל יש הבדל משמעותי בין סיבות שבגללן אני רוצה לרזות, למוטיבציה לרזות.

אבל אז חשבתי על משהו אחר, והיא העובדה שבמובן מסוים אורח חיים בריא הוא בעצם שגרה – אותה שגרה שהקורונה בעצם שינתה באופן כזה משמעותי. אני מניחה שבניה כזו של שגרה תיקח זמן ומאמץ הדרגתי, אבל כנראה שזה שווה את זה, גם אם המטרות שלי צנועות יחסית.