על השמנה ומעמדות

פעם מזמן בימיו היחסית ראשונים של האינטרנט, היו מה שנקרא ״פורומים״ שהיו פשוט קבוצות דיון עם נושא רשמי כזה או אחר אבל לא פעם הנושאים שלהם גלשו גם לפסים אישיים יותר.

אתרים שונים רצו שיהיו להם פורומים כי זה משך גולשים לאתר – ולמרות שהיו אתרים שהיו מיועדים לפורומים (לעיתים לצד בלוגים וקומונות וקבוצות אחרות) כמו למשל האתר של ״תפוז״ – גם אתרים כמו העיתון האונלייני וויינט החליטו להקים אתר פורומים כדי למשוך גולשים לאתר.

אחד הפורומים שנפתח היה פורום בשם ״מול המראה״ – ובעצם נועד להיות פורום לשיחות על דימוי עצמי של נשים, אבל באופן טבעי הפך להיות פורום לדיון על דיאטות ותמיכה בהרזיה (וגם בסופו של דבר לא היו בו רק נשים). האוכלוסיה בו השתנתה עם הזמן, ואני חושבת שאני הייתי המשתתפת היחידה שהשתתפה בו כבר מתחילת דרכו עד שהוא הפסיק להיות פעיל, אבל בשלב מסוים המשתתפות (פלוס משתתף אחד) היו די יציבים. במשך כמה שנים אפילו היינו נפגשים מידי פעם בקניון עזריאלי ב״יוטבתה בעיר״ בתקופה שבה למסעדה היה מיקום די מרכזי וגדול בקניון (שמאז כבר הפך לעוד סניף ענק של חנות בגדים).

אבל כבר מהשלבים המוקדמים של ההשתתפות שלי שם – הייתי חריגה. אפילו כשהגיעה מישהי שהרגישה ״שמנה באמת״ שהיו לה כמה עשרות ק״ג לרזות – היא עדיין שקלה כמעט 30 ק״ג פחות ממני באותה תקופה. בשלב מסוים הגעתי בהרזיה שלי למשקל ההתחלתי שלה ואפילו לקצת פחות – הרגשתי כמו סיפור הצלחה וקיבלתי פידבק מאוד חיובי מהסביבה על ההרזיה שלי.

בשלב אחר של ההשתתפות שלי שם (אם אני זוכרת נכון זה היה מוקדם יותר, אבל אני לא בטוחה), היתה שם מישהי ששיתפה סיפור אישי. חברה מאוד טובה שלה התכוננה לחתונה שלה, וביקשה מהמשתתפת להצטרף אליה לאחת מהמדידות של שמלת הכלה. האמא של הכלה פנתה בשלב מסוים למשתתפת, ואמרה לה שאם היא רק תרזה קצת – גם היא תמצא בן זוג ותתחתן בקרוב.

המשתתפת מן הסתם מאוד נעלבה מההערה – אבל במובן מסוים היה לה מזל שאותה אמא של החברה ראתה בה מישהי שראויה למצוא בן זוג. באותה תקופה כשהייתי מאוד שמנה – אף אחד מסביבי לא ממש חשב שאני אי פעם אתחתן. אני זוכרת למשל מנהל בעבודה שהיה כל הזמן מדבר עם העובדים הרווקים תחתיו לגבי הסטטוס הזוגי שלהם ומתי הם מתחתנים (ואני זוכרת למשל שהוא ניסה פעם לשדך מישהי לאחד מהם שישב איתי במשרד), אבל לא איתי. אפילו בחתונות משפחתיות שבהן ידוע שכל רווקא מעל לגיל עשרים זוכה לברכות של ״בקרוב אצלך״ – אני לא ממש זכיתי לברכה הזו למרות שהייתי בכמה חתונות עמוסות ב״דודות״ שאוהבות במיוחד איחולים כאלו.

---

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי כתבה באנגלית שדיברה על הפרדה די גסה בין שתי קבוצות של נשים שמנות: כאלו שיכולות ללבוש בגדים של רשת המידות הגדולות ״ליין בריאנט״ (הרשת המובילה בארה״ב למידות גדולות), לבין כאלו שהו כל כך שמנות שהן אפילו לא מסוגלות ללבוש בגדים שזמינים בחנויות מסחריות. במובן מסוים זו לא הפרדה ברורה אלא אולי יותר רצף של מידות – כשהיחס החברתי משתנה בין מידות מסוימות. בעצם ככל שהאישה שמנה יותר – כך היחס החברתי אליה פחות ופחות נעים.

וזה אומר לא פעם שמישהי ששוקלת משמעותית פחות לא ממש יכולה להבין את הקושי של מי ששוקלת משמעותית יותר, גם אם היא עצמה סובלת ממה שמכונה ״שמנופוביה״, שזה מושג שמתאר בעצם יחס שלילי לאנשים שמנים שנובע מדעות קדומות (כולל גם מצבים של מניעה של עבודות או זוגיות או מצבים דומים).

קחו למשל את נושא הביגוד פה בארץ. יש מידות בטווח של 42 – 44 ואולי אפילו מידה 46 שבזמנו היו זמינות בחנויות בגדים סטנדרטיות, אבל כיום מאוד קשה למצוא אותן ויש רשתות שבכלל אין בהן את המידות האלו – והנשים שבעבר יכלו לרכוש בגדים בכל מקום נאלצות לקנות לכעסן הרבה בגדים בחנויות למידות גדולות (חנויות שהן יעם מבחר קטן יותר של בגדים, שהם יקרים יותר ורחוקים מלהיות אופנתיים).

אבל זה יוצר מצב שבו החנויות למידות גדולות מנסות ״להפטר״ מהדימוי בכך שהן מציגות על המדפים רק את המידות הקטנות יותר (אלו שבעבר נחשבו ללא מידות גדולות), ואת המידות הגדולות יותר מסתירות במחסן – מתוך הנחה שלמי שלובשת אותן אין ברירה אלא להכנס לחנות למידות גדולות ולכן תאלץ לבקש את המידות הנדרשות לה מהמוכרת במקום ללכת לחנות אחרת.

במקביל נוצר מצב שבו חנויות שהן כביכול ל״מידות גדולות״ (ובמיוחד רשתות חדשות שנפתחות) מגבילות את המידות שהן מציעות למה שמכונה ״מידות ביניים״ שאלו המידות ש״סולקו״ מהחנויות הרגילות, ואולי מידה או שתיים יותר – אבל לא חלילה שום מידה שמתחילה ב ״5״ (כלומר 50 ומעלה).

נשים במידות הגדולות באמת מתלוננות על היחס המזלזל הזה – אבל הן ברות מזל בכך שיש להן חנויות בגדים שמוכרות בגדים במידות שלהן. יש נשים שלא יכולות ללבוש אפילו את המידות במחסן – ונאלצות לקנות בגדים אונליין בלי למדוד אותם, ממבחר קטן, יקר, לא יפה – ולא בהכרח נוח. ומי שלא מוצאת בגדים אונליין כנראה תופרת בגדים לעצמה או משתמשת בשירותיה של תופרת.

אני לא מזלזלת בבעיות של אף אחת מהקבוצות הללו, אבל כל קבוצה לא ממש מבינה את הקשיים של המידות הגדולות ממנה, ולא מבינה שהן בעצם קשות יותר מאלו שלה…