״עדיין אליס״?

״עדיין אליס״ הוא סרט שיצא בשנת 2014 ומבוסס על ספר באותו השם. הסיפור הוא של אליס, פרופסורית מכובדת לפסיכולוגיה שמתעסקת בחקר התפתחות השפה. היא נשואה למדען בתחום הרפואי, ויש להם שלושה ילדים מוצלחים – הבת בכורה בוגרת תואר ונשואה, הבן האמצעי סטודנט לרפואה, ואילו הבת הקטנה שואפת להיות שחקנית ומסרבת ללמוד לתואר, לאכזבתה הרבה של אליס.

הסרט מתחיל בסצנת יום הולדת ה 50 של אליס, שבו בשלב מסוים היא פולטת משפט שלא קשור לכלום, ומתנצלת שאין לה מושג למה היא אמרה את זה. בסצנה הבאה היא מרצה – ושוכחת משום מה מילה.

אבל היא לא חושדת בכלום עד שיום אחד היא יוצאת לריצה – ובנקודה מסוימת שמה לב לזה שהיא לא זוכרת איך לחזור הביתה. זו היהת הנקודה שהפחידה אותה – והיא פנתה לנוירולוג כדי לקבל אבחון למה שהיא בהתחלה חשבה שהוא גידול במוח, אבל מהר מאוד (ומהר משמעותית ממה שקורה ברוב המכריע של המקרים האלו במציאות) – היא מאובחנת כחולת אלצהיימר בגיל צעיר. היא ואז בעלה מתקשים לקבל את האבחנה – וגם כשהם מקבלים אותה, הם צריכים להסביר את המצב לילדים, משהו שהם דוחים למרות שהתסמינים של אליס כבר מתחילים להחמיר בקצב מדאיג, וקשה לה יותר ויותר להסתיר אותם.

כמובן שהמחלה עצמה משפיעה יותר ויותר על החיים של אליס ושל בני משפחתה – וההשפעה גם מתרחבת למעגלים הולכים ומתרחבים, גם לפני שאליס עצמה בהכרח מוכנה לכך. היא למשל לא סיפרה על מצבה במקום העבודה שלה – אבל לא היתה לה ברירה אלא לספר על כך כשהאחראי עליה באוניברסיטה ראה ביקורות על הקורס האחרון שהיא העבירה היו מחפירות – והוא מצידו פשוט פיטר אותה.

וכמובן שזה משפיע על הדינמיקה המשפחתית, במיוחד ביחסים שלה עם בעלה – שמטפל בה יפה אבל רוצה במקביל להמשיך בקריירה שלו. אליס עצמה רוצה שהוא ייקח שנת שבתון כדי שהם יוכלו לבלות יחד ככל עוד היא מודעת לסביבה, אבל הוא עצמו רוצה להמשיך לעבוד ואפילו בשלב מסוים רוצה לעבור לעיר אחרת בגלל הצעת עבודה שהוא מקבל ממרפאה יוקרתית שמאוד מושכת אותו.

עיקר הסרט מתמקד בהתדרדרות המהירה של אליס, ובאיך היא מרגישה כלפי המחלה ומצבה המחמיר. אחרי ההלם ההתחלתי נראה שהיא מסתגלת לעובדה שהיא חולה, למרות שלאורך הדרך קורות לה יותר ויותר ״תקלות״ (למשל מצב שבו היא שוכחת איפה השירותים בבית החוף של המשפחה, מה שמוביל למצב שהיא מאבדת שליטה על המצב לפני שהיא מוצאת את השירותים).

---

הסרט עצמו הוא נפלא, ובהחלט מעביר את התחושות של מי שתמיד הסתמכה על האינטיליגנציה שלה ועל היכולת שלה לתקשר, ואז מתחילה לסבול ממחלה שגוזלת יותר ויותר מהזכרונות, היכולות השכליות, ואז מהחיים שלה. הסרט מסתיים בשלב שבו אליס כבר לא זוכרת כלום, וגם מתקשה מאוד לדבר. בשלב זה בעלה כבר החליט על ״פשרה״ בין השאיפות שלו להצלחה לצורך בטיפול בה בכך שהוא עבר לבדו למרפאה שהציעה לו עבודה, אבל אליס נשארה בבית הישן ויש לה מטפלת וגם את הבת הצעירה שלה שמטפלת בה.

יש בסרט לא מעט סצנות קשות. למשל בתחילת הסרט, מיד אחרי האבחון, אליס רושמת בטלפון שלה רשימה של שאלות בסיסיות לגבי החיים שלה (למשל מה שמה של הבת הבכורה שלה), ותזכורת לעצמה ביום שבו היא כבר לא תוכל לענות על השאלות. התזכורת מכילה הוראות לפתוח תיקיה מסוימת במחשב שלה שבו שמור סרט שהיא צילמה עם הוראות על איך למצוא בקבוק כדורים שהיא הסתירה בארון שלה שבעזרתם היא תוכל להתאבד ברגע שמצבה יהיה קשה מידי בשביל שהיא תרצה להמשיך לחיות.

אבל אפילו התוכנית הזו רגישה להרבה בעיות שנובעות מהמחלה: בשלב מסוים היא מאבדת את הטלפון שלה, ולא יכולה אפילו להסביר לבעלה למה חשוב לה למצוא אותו כי היא עצמה ללא זוכרת, והוא עצמו לא מבין למה היא רוצה אותו כי היא כבר במצב שבו אין לה כביכול שימוש בו חוץ מבדיקת הזכרון היומית שלה. הטלפון נמצא חודש אחר כך, ורק במקרה היא נתקלת ברשימת השאלות שלה בלי בכלל לזכור מה המטרה או המשמעות של השאלות. היא נתקלת רק במקרה בהוראות שלה, וכשהיא צופה בסרטון שהיא הקליטה לעצמה עם הוראות איך להתאבד – לא ברור אם היא בכלל מזהה שהדמות על המסך זו היא עצמה ולא עוד אישה נחמדה.

ואפשר גם לראות את ההשפעה של המחלה. האישה על המסך היא אישה מטופחת שמשקיעה הרבה בהופעה החיצונית שלה. הדמות שצופה בסרט היא מישהי שלבושה בפשטות, עם שיכר קצת פרוע בקוקו שלא טופל בצורה רצינית כבר הרבה זמן, וכמובן ללא טיפה של איפור.

הניסיון עצמו נכשל. ברגע שאליס החולה מוציאה מהמגירה את קופסת הכדורים – מישהו נכנס הביתה וקורא לה, והיא מפילה את הכדורים והם נשברים, כך שהאפשרות להתאבדות בעצם נעלמת.

אבל בנקודה הזו עולה שאלה מאוד משמעותית לגבי היחס למחלה ובמיוחד לסבל ממנה. כשאליס רק חלתה, היה חשוב לה להגדיר לעצמה רמת תפקוד מסוימת שמעבר לה, החיים שלה כבר יהיו לא ראויים למחיה והסבל בשכחה יהיה גדול מידי. אבל כשהיא הגיעה לנקודה הזו, היא נראתה הרבה פחות סובלת בגלל שבמקביל לחוסר הזכרון – גם המודעות של אליס עצמה למצב נעלמה, ומבחינתה היא לא היתה מודעת למחלה או שמשהו חריג אצלה, אלא היא זרמה עם השגרה שקבעה לה הסביבה (בעיקר בעלה ואולי קצת הילדים שהחליפו אותו מידי פעם) והיתה אפילו חייכנית ונעימה מאוד.

---

אבל בעצם הסצנה של ניסיון ההתאבדות הוא דוגמא ללא מעט חורים בעלילה.

למשל אין אף התייחסות לעדויות לניסיון ההתאבדות הזו – החל מקופסת הכדורים שעליה היה רשום ״לקחת הכל בבת אחת״, וועצם העובדה שיש פה תרופה שהתפזרה על הרצפה ושחלק מהכדורים התרסקו, וגם אם לא היה חשד שמדובר על ניסיון התאבדות אלא תרופה שאליס צריכה לקחת כחלק מהטיפול במחלה, מישהו היה צריך לחדש אותה. מעבר לזה, הסרטון עם ההוראות איך להתאבד נשאר פתוח על מסך המחשב שלה כי אליס היתה צריכה לצפות בו שוב ושוב כדי להבין את ההוראות, ועולה השאלה איך המבקרת שהגיעה או בעלה לא ראו את הסרטון הזה והבינו מה קורה.

באותה מידה, הזריזות שבה אליס אובחנה וההתדרדרות המהירה מאוד של המחלה – נראו לי חריגים. שתי הסבתות שלי היו חולות אלצהיימר (אמנם בגיל מבוגר יותר, אבל עדיין). גם בינן היה הבדל משמעותי בהתפתחות המחלה, כשסבתא שלי מצד אבא חלתה בגיל צעיר יותר אבל המחלה התדרדרה יחסית לאט, והסבתא מצד אמא חלתה בגיל תשעים בערך אבל ההתדרדרות שלה היתה מהירה יותר. וגם אז, אני חושבת שעברו שנתיים או אפילו שלוש לפחות (ואולי אפילו יותר) עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הפכה למישהי שלא זוכרת כלום, לא מזהה אף אחד, ולא מסוגלת לדבר.

אבל בסרט עצמו נוצר רושם שהתהליך קרה תוך שנה וקצת. למשל יש סצנה שבה הבת שלב מודיעה בשלב מאוד מוקדם על הריון של תאומים ומצבה של אליס עדיין יחסית בסדר, אבל גם אם מניחים שהתאומים נולדו בסוף ההריון ולא מוקדם יותר (מה שלרוב קורה עם תאומים) – בסוף ההריון אליס כבר צריכה עזרה בבחירת בגדים ואפילו בפעולה הפיזית של להתלבש, ואין לה מושג מה קורה סביבה ולמה בעלה גורר אותה לבית החולים.

אני מניחה שההחלטות האלו נועדו למקד את העלילה בסבל של אליס והסביבה שלה, ובסרט אין זמן ״למרוח״ את הסבל הזה על פני יותר מידי סצנות. אפילו הרקע לסיפור ניתן בזמן שאנחנו כבר מתחילים לראות בעיות אצל אליס עצמה בשגרה שלה ולא בחיים שלה כשהם ״תקינים לגמרי״. אבל עדיין זה יוצר מצג שווא שיכול מאוד להפחיד ולא לתת תקווה שהתהליך איטי יותר או שיש דרך להאט עוד יותר את קצב התפתחות המחלה.