כשהייתי ילדה, גרנו שנתיים בניו יורק כדי לאפשר לאבא שלי לעשות פוסט דוקטורט. במשך השהות שלנו, אחיה של אמא שלי, אישתו, וסבתא שלי מצד אמא הגיעו לבקר אותנו לכמה שבועות. שלושתם היו מושבניקים, ואני חושבת שההלם של לבקר בעיר הגדולה ניו יורק היה גדול יותר עבורם מאשר עבורנו הירושלמים במקור.
סבתא שלי די ״נצמדה״ אלינו כל התקופה הזו, וגם יצאה איתנו לטיול משפחתי לבערך שבוע פלוס מינוס בזמן השהות שלה. זה אפשר לדוד ודודה שלי לבלות קצת לבדם בנוחות.
לכן לקראת סוף הביקור שלהם, הדוד שלי הציע שהוא יזמין אותנו לארוחה טובה כאות תודה על זה שאירחנו אותו ואת הדודה שלי לכל התקופה הזו. אני זוכרת שאמא שלי הצהירה שבגלל הארוחה הצפויה אין לה כוונות לבשל באותו היום אפילו לא צהרים, ואכלנו משהו קל מאוד במקום. בערב הלכנו למסעדה שכנראה היתה מפוארת ויוקרתית במושגים שלנו שהיה בה אקווריום עם דגים מפוארים במיוחד, מסעדה שלדעתי ביקרנו בה לפחות פעם או פעמיים לפני כן.
כולנו פתחנו תפריטים, ואחרי כמה דקות הדוד שלי כנראה אמר משהו, ועזבנו את המסעדה. מסתבר שכנראה המחירים של המסעדה שנבחרה היו גבוהים מידי עבורו לפחות כשהיה מדובר על תשלום על ארוחה לחמישה מבוגרים ושלושה ילדים. מצד שני, אם אני זוכרת נכון ואנחנו אכלנו בה לפני כן, כנראה שהיא לא היתה יקרה או יוקרתית עד כדי כך כי גם מצבנו הכלכלי לא היה מדהים באותה תקופה (בלשון המעטה).
שימו לב לזה שאני כותבת על זה שאכלנו בה לפני וכנראה לא אחרי, כנראה מתוך חוסר נעימות על כך שקמנו ועזבנו בלי לאכול. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם ההורים שלי למשל יכלו לעזור בתשלום בחלקו ובכך למנוע את חוסר הנעימות הזו, אבל ייתכן שגם עבורם זה היה מעמיס יותר מיד מבינה כספית, או שזה היה יוצר מצב לא נעים מול הדוד שלו ומוציא אותו באור רע.
חזרנו הביתה מבואסים ורעבים מאוד, ואמא שלי בשיא העצבים נאלצה להכנס למטבח ולהכין ארוחת ערב לאנשים שציפו לסעודה טובה עוד מארוחת הצהרים שהיא לא ממש רצתה לבשל.
נזכרתי בסיפור הזה לאחרונה כששוחחתי עם אמא שלי לגבי הירושה של סבתא שלי. כפי שכתבתי פה ופה – אותו הדוד שביקר אותנו אז והיה זה שנשאר במשק של סבתא לאורך השנים, ובשלב מסוים המשק עבר על שמו וכמובן הפך לשלו כשסבתא שלי הפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה.
חשוב לציין שכיום כחלק מחוקי הירושה, מסתבר שאי אפשר לחלק משק חקלאי לכמה חלקים כירושה, אלא ההורים צריכים למנות מראש מה שמכונה בן ממשיך (למרות שזו יכולה להיות גם בת ממשיכה, כמו למשל סבתא שלי שקיבלה את המשק מהוריה אחרי שאחיה יוס׳קה נפצע במלחמת השחרור ולא יכול היה להמשיך ולהיות חקלאי). במקרה של המשק של סבתא שלי היה טבעי שהדוד שלי יהיה הבן הממשיך כי הוא נשאר במושב והמשיך לעבוד במשק בזמן שאמא שלי עברה בכלל לגור בעיר, ודודה שלי כברה לקיבוץ קרוב כשהיא התחתנה (ועברה לקיבוץ עוד יותר קרוב כשנולד לה הבן הבכור שלה והיא לא רצתה לשלוח אותו לבית הילדים של הקיבוץ הראשון שבו הם גרו).
אמא שלי סיפרה לי שבשלב מסוים דוד שלי גילה לה ולאחותה (דודה שלי) שסבתא שלי השאירה סכום כסף מסוים בחשבון הבנק שלה. הוא ידע על זה מכיוון שכחלק מהטיפול בסבתא שלי (בתמורה לכך שהיא העבירה את המשק מוקדם על שמו) הוא היה אחראי על ניהול כל העניינים שלה, כולל ניהול חשבון הבנק שלה, אחרי שהיא חלתה באלצהיימר ולא יכלה לעשות את זה בעצמה.
אני חושבת שאמא שלי ואחותה די ציפו שאחי שהדוד שלי ירש את המשק – הוא לפחות יאפשר לשתיהן לרשת מסבתא שלי את הכסף המועט מאוד שנשאר בחשבון הבנק שלה. אבל מסתבר שהוא מעוניין לחלק את הכסף בין שלושתם.
חשוב לציין שאמא שלי ודודה שלי לא סובלות מחוסר בכסף. ההורים שלי עבדו קשה כל החיים ויש להם כיום חסכונות ופנסיה מכובדת שמאפשרת להם לחיות בצורה טובה וגם לעזור לילדים. דודה שלי לעומת זאת מתגוררת בקיבוץ שפעם היה על סף פשיטת רגל אבל כיום יש בו מפעל מצליח מאוד כלכלית שבגללו חברי הקיבוץ מקבלים סכומי כסף יפים מידי פעם כדיווידנדים. שלושה מתוך ארבעת הילדים שלה בחרו בסופו של דבר להמשיך לגור בקיבוץ כילדים ממשיכים, כך שמבחינה כלכלית יש לה הרבה פחות דאגות כלפיהם. הבן הבכור שלה גר כיום באנגליה (הוא אזרח בריטי כי הדוד שלי אנגלי במקור שהגיע כמתנדב לקיבוץ ונשאר בארץ אחרי שהוא התאהב בדודה שלי) ונראה שהוא ואישתו מסתדרים שם לא רע מבחינה כלכלית.
כששוחחתי עם אמא שלי על המצב, אמרתי לה שאולי זה לא כזה נורא כי תמיד תפסתי את הדוד שלי כמישהו עם בעיות כלכליות, כנראה בגלל אותו אירוע במסעדה. אבל מסתבר שב 35 השנים שעברו מאז המצב השתנה. כנראה שחלק מזה נובע מכך שהמשק הפך להיות לא רווחי בשלב מסוים, ודוד שלי עבר לעבוד בחברת תרופות לבעלי חיים שבה הוא הרוויח משכורת לא רעה, ויש לו כיום גם פנסיה מכובדת.
אבל אני חושבת שאולי חלק מזה נובע מכך שאמא שלי ואחותה מרגישות קצת כועסות בגלל ששתיהן היו שמחות לקבל חלק יותר משמעותי אולי לא בירישה של סבתא שלי אלא יותר בכל מה שקשור למורשת שלה, שזה היה המשק. אני חושבת שסבתא שלי גרה במשך רוב החיים שלה בבית שבו היא התגוררה עד שהיא ברה לבית האבות שבו היא נפטרה: היא אמנם נולדה ברחובות, אבל הורים שלה עברו מושב כשהיא היתה תינוקת ובנו בעצמם את הבית שבו הם התגוררו ושהיא בסופו של דבר גם גרה בו. ומבחינת אמא שלי ואחותה, זה היה הבית שבו הן גדלו בתור ילדות ולכן מרגישות קשורות אליו, והן כועסות קצת שלהן לא היתה את האופציה לקבל לפחות את הבית או להתחלק בו ביניהן (כי בעצם הבית לא נחשב לחלק מהשטח החקלאי ולכן הן יכלו לקבל אותו).
אני חשובת שמאוד מפריע להן גם שהבית והסביבה המיידית סביבו (הגינה למשל) מאוד עלובים ומוזנחים כיום, למרות שבת הדודה שלי (אחת מהבנות של הדוד) מתגוררת בו עם הילדה שלה. הבית והגינה אולי לא היו סופר מעוצבים, אבל סבתא שלי תמיד דאגה לטיפוח בסיסי כמו למשל שתילה וטיפוח של דשא או של עצים שונים בגינה (כולל השקייה אובססיבית). אני חושבת שכשסבתא שלי התקשתה לטפח את הגינה, הגיע אחד מבני הדודים של אמא שלי שהוא גנן במקצועו כדי לעזור לה. עכשיו השטחים ריקים, חוץ מאולי שטח קטן של דשא סינטטי שעליו יש צעצועים לבת של בת הדודה שלי. דודה שלי אפילו הציעה להזמין לבת הדודה שלי גנן כזה או אחר שישקיע כמה שעות בשיקום של הגינה, ואז היא תוכל בקלות לטפח אותה, אבל בת הדודה סירבה להצעה מסיבות כספיות. אמא ודודה שלי לא התווכחו איתה, אבל נראה שהן כועסות שהאח שלהן (אבא של בת הדודה) לא משקיע בעצמו את הכסף הזה.
אני מניחה שלו יש את סדרי העדיפויות שלו, ואין לאף אחד מאיתנו מושג מה הוא מתכנן לעשות עם המשק בעתיד. אבל יש לי תחושה שלאור זמן נוצר כאן מצב שבו יש עדיין מרמור בין האחים, וחבל לי.
התיירת המקרית 
נחמד שביקרו אתם, ועוד לתקופה כל כך ארוכה. כשהייתי בדוקטורט, היה רק סטודנט זר אחד שהמשפחה שלו הגיעה מסין ועוד סטודנטית מקטאר, שאותה היו מבקרים בתדירות די גבוהה. כל השאר נסעו לבקר בתדירות של עד פעם בשנה. עכשיו, בפוסט דוקטרט, זה גם ככה, חוץ מלאנשים שגרים מאוד קרוב ויכולים לקפוץ הביתה ברכבת או ברכב.
הסיפור עם המסעדה קצת מוזר. אפילו אם המחירים היו גבוהים מדי, נראה לי שהדוד יכול היה במינימום לקנות מצרכים בסופר ולבשל לכולם (או אפילו לקנות איזה ג'אנק ממזון מהיר, באם הוא ממש ממש ממש לא יודע להכין אפילו חביתה). לפי מה שאת מספרת, אמא שלך לא בדיוק הסתירה את העובדה שלא בראש שלה לבשל.
ירושה – עצוב לי שמתפתחים ריבים או מתחים בגלל ירושה. אני לא במצב של לשפוט אבל נראה לי שאני, במצב בו אין בעיות פיננסיות, פשוט הייתי מוותרת. דוד שלך נשמע כמו מישהו שצמח מהתחתית והצליח בזכות הרבה מאוד עבודה קשה, והמצב הזה הפך אותו ליצור קצת השרדותי ודי מחוספס. הוא לא אדם רע או אגואיסט, אלא פשוט קצת חרד.
אהבתיLiked by 1 person
קודם כל – גם אמא שלי ואחותה הגיעו מאותו רקע כלכלי וגדלו באותו בית (וקיבלו אותה עזרה מההורים, או אולי אפילו פחות כי הן לא קיבלו את המשק) כמו אחיהן והצליחו בעזרת עבודה לשפר את מצבן הכלכלי.
גם לי בדיעבד הסיפור עם המסעדה נשמע מוזר, כי בעצם אפשר היה לתאם מראש מה המחירים שם והדוד שלי יכול היה לחשב כמה זה יעלה לו והאם הוא יכול להוציא סכום כזה של כסף. אל תשכחי אבל שהארוחה היתה בערב ולכן הסופרמרקטים היו סגורים, ואני לא בטוחה עד כמה הוא והדודה שלי היו בראש לבשל, וגם אמא שלי לא אהבה שמתעסקים לה במטבח.
אני חושבת שמבחינת דוד שלי, אשתו וסבתא שלי זו פשוט היהת הזדמנות נהדרת לבקר בארה״ב בלי צתורך לשלם על מלון, כי זו עדיין טיסה מאוד יקרה להלוך והחזור.
אהבתיLiked by 1 person
סיפור המסעדה באמת מוזר. אם הבעיה הייתה הכסף, למה לא הלכתם למסעדה אחרת זולה יותר? לא חסרות מסעדות בניו יורק… אני יודע שאין לך תשובה, רק מעלה הרהור.
ענייני כסף הרבה פעמים יוצרים מתיחויות במשפחה.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שהשעה המאוחרת (במיוחד עם ילדים שהצעיר מביניהם היה בן 4) הפך את הרעיון של לחפש מסעדה חדשה בימים של לפני האינטרנט ללא ישים במיוחד. אני לא בטוחה שאפילו מקומות כמו מקדונלדס היו פתוחים בשעה כזו.
ונכון שכסף מלחיץ, ואני חושבת שכשאמא שלי רואה איך אחיה מתנהל היא מאוד פוחדת מה יקרה בינינו הילדים שלה, וחשוב לה ולאבא שלי לרשום בצוואה שהכל צריך להתחלק בצורה שיוויונית.
אהבתיאהבתי
הוריי, אללה יסעדם שם במרומים עם המלאכים ההיברידיים, מראש כתבו צוואה ברורה לחלוטין. אחי הגדול קצת השתלט על התכשיטים היקרים מאוד [השעון של אבא שלי, מעליש] – אבל אבי הוריש לי בעודו בחייו את כל תכשיטי הזהב של אמי.
לגבי המסעדה-
אולי היא לא היתה כשרה לטעמו?
מזכיר לי אותי הדוד שלך, גם אני מסוגל להגיע, לחטוף קריזה כלשהי וללכת. אבל לו חזרנו רעבים, אני הייתי מכין אוכל לעשרה תוך חצי שעה בערך.
אהבתיאהבתי
גם להורים שלי חשוב לכתוב צוואה ברורה שמחלקת את הכל בצורה שווה. הבעיה במשקים היא שאי אפשר לחלק אותם אלא רק להוריש אותם לילד אחד ולכן נוצרת בעיה מאוד קשה של אי שיוויון.
ולגבי המסעדה – אף אחד מהצד הזה של המשפחה לא אוכל כשר ואין בעיה עם דברים לא כשרים בעליל. אני אמנם הייית אז בת 12 – 13 אבל זכור לי שזה סבב סביב הנושא הכספי והעלות.
אהבתיאהבתי
אני מניח שהורי הורייך לא חשבו עד הסוף בענין הירושה. כנראה גם לא נועצו בעורך דין, כי אמרת בעצמך, הבית אינו נחלה.
הורים רבים עושים את אותה הטעות. במיוחד כשיש יותר משני ילדים. כי כשיש שני ילדים הכל יחסית קל.
אהבתיLiked by 1 person
הבית בכלל קשור רק לאמא שלי, לאחיה ואחותה – ומי שלא התייעצה זו הסבתא שלי שפשוט התעקשה לתת הכל לבן שלה בעודה בחיים ולא רצתה שאמא שלי ואחותה יתנגדו. אולי כך היא חשבה שהיא תמנע מריבות ומתחים, אבל כמו שאתה רואה – זה לא המצב, וגם היא היתה צריכה לשוחח עם עורך דין.
הבית בינינו שווה הרבה כסף כי ניתן להשכיר אותו במיוחד אחרי שיפוץ טוב וטיפוח רציני של הגינה.
אהבתיLiked by 1 person
גם על זה, הבחירה לתת לאח אחד יש בי תרעומת רבה מאוד. אבל אני מתאמץ לא לשפוט, בטח בדיעבד, ובוודאי כשאינני מכיר את הנפשות הפועלות. כן אני יודע מחברה טובה שלנו, ממושב אורה, איך המשפחה טיפלה בענייני ירושה, בן ממשיך וכו'
האמא עודנה חיה, אבל כבר בעוד הוריה בחיים האחות הבכירה קיבלה חלקת אדמה לבנות עליה, כממשיכה. אח"כ הבן השני קיבל בוכטה של כסף, בקנה מידה רציני, כך גם האחות הנוספת.
נשאר הבן הקטן. הוא בסוף הבן הממשיך, הוא יגור בבית הוריו, וזו תהיה הירושה שלו.
כולם שם מרוצים.
אהבתיLiked by 1 person
לסבתא שלי לא היתה נחלה נוספת ולא היתה לה ״בוחטה של כסף״ להוריש לילדים. בינינו, הסכום בחשבון הבנק שלה שהגיע בעיקר מירושה של קרוב משפחה רחוק הוא כזה קטן שההבדל בין חלוקה שלו לשלושת הילדים לבין חלוקה רק בין אמא שלי ואחותה רחוק מלהיות משמעותי, ואני חושבת שזה יותר עניין של עקרון.
היה הגיוני להעביר את המשק על שם הדוד כי הוא זה שגר במשק והמשיך לעבוד בו לאורך השנים עד החקלאות הפרטית בישראל מתה.
אהבתיLiked by 1 person
המשק הבנתי, הבית?
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שלסבתא שלי לא היתה מודעות לזה שאפשר היה להפריד את הבית מהמשק, וזה משהו שאמא שלי ואחותה גם גילו רק לאחרונה.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי המסעדה זה באמת לא נעים. בדיוק עכשיו במלבורן יצא לנו להתיישב עם בן דודי ומשפחתו במסעדה שרק אחרי שהתיישבנו הבנו שהיא קצת יקרה, אולי יקרה מדי. התלבטנו אם לקום וללכת אבל T שכנע את בן דודי שזה בסדר ובן דודי הרגיע את אשתו והילדים שכבר התיישבנו ולא נורא….
קורה.
ענייני ירושה זה הרבה פעמים בעייתי. אפילו כשיש צוואה מסודרת והכל נראה על פניו תקין ושוויוני בסוף יש עניינים, ובמקרה שלכם הכל בידיו של הדוד. מקווה שלא יהיו סכסוכים כתוצאה מכך
אהבתיLiked by 1 person
לגבי המסעדה – אני חושבת שזה משהו שמאוד תלוי עד כמה מי שמשלם מסוגל להתמודד עם מחיר יקר מידי. אם למשל מדובר על מצב שבו זה בא על חשבון של אכילה במסעדות אחרות בשבועות הבאים זה באמת לא אסון, אבל אם מדובר על מצב שבו התשלום לא ישאיר כסף לתשלום חשבונות או לקנות אוכל בסופר (ויש אנשים שזה המצב עבורם), זה מצב שונה.
אני מניחה שבמצב כזה אם מישהו מזמין אותי וממש ממש לא נעים לכולם לקום, אני אציע להשתתף בתשלום כדי לעזור, אבל אני מודעת לזה שגם הצעה כזו יכולה לגרום לחוסר נוחות.
אני חושבת שלאמא שלי בעיקר אבל גם לדודה שלי חשוב לא להגיע לסכסוך. אבל אני כן חושבת שזה כן גרם לריחוק מהאח ולא לקרבה אליו.
אהבתיLiked by 1 person