על הרזיה, ספרות, ואנורקסיה

אי שם בשנת אלפיים, סופרת בריטית בשם ג׳יין גרין Jane Green החליטה לכתוב את הספר הראשון שלה בשם ״ג׳מיימה ג׳יי״, ספר קליל לנשים.

הגיבורה של הספר היא אישה בסוף שנות העשרים שלה בשם ג׳מיימה ג׳ונס (ששם המשפחה שלה זהה לזה של דמות מפורסמת אחרת מאותו התחום הספרותי, בריגד׳ט ג׳ונס, למרות שהסופרת טוענת שהבחירה היתה מקרית לחלוטין). ג׳מיימה מתגוררת בלונדון, והיא אישה שמנה – יש לה בערך 3 – 4 סנטרים כפולים, קשה לה לתפקד ביום יום כולל ללכת בקצב רגיל או לעלות ולרדת במדרגות – והחיים שלה נעים סביב אכילה בלתי פוסקת של אוכל משמין, הרגל שהיא מנסה כמובן להסתיר ללא הצלחה. בבוקר היא אוכלת קערת קורנפלקס, אוכל כביכול בריא אבל היא ״מעמיסה״ כמות בלתי סבירה של הדגנים בקערה. בדרך לעבודה היא עוברת תמיד ליד חנות שמוכרת כריכים של בייקון, ולמרות שהיא מספרת למוכרת שהיא רוכשת שני כריכים עבור המנהל שלה – המנהלת ״יודעת״ שג׳מיימה קונה אותם לעצמה, כי היא הרי אישה שמנה. בצהרים ג׳מיימה יורדת לקפיטריה וקונה ארוחת צהרים, ולמרות שרשמית היא קונה סלטים – היא תמיד תיקח סלטים עם פסטה, אורז, ומיונז משמינים. בשעת התה הידועה של הבריטים היא יורדת שוב לקפיטריה וקונה כריך וצ׳יפס – ובערב ג׳מיימה מהזמינה פיצה משפחתית וסלט כרוב עמוס במיונז, ומזמינה גם שש פחיות של דיאט קולה כדי שהשליח חשוב שהיא הזמינה כמה חברות כדי לאכול את הפיצה. עד שהמשלוח מגיע, ג׳מיימה זוללת עוגיות שהיא מסתירה בין הבגדים שלה, והיא מצדיקה את זה בכך שאפילו עדיף שהיא תחסל את כל החבילה כי מחר היא מתחילה דיאטה.

כל הסביבה של ג׳מיימה מזלזלת בה כי היא שמנה. אמא שלה מתביישת בה כי היא רצתה בת רזה, יפה ונורמלית, ובמקום זה קיבלה בת שמנה. השותפות של ג׳מיימה לדירה לעולם לא יזמינו אותה לצאת איתן לבלות כי הרי ברור מאליו שהן לא רוצות להראות בחברת אישה שמנה. והמנהל של ג׳מיימה בעיתון שבו היא כותבת לעולם לא נותן לה משימות רציניות, כי ברור שכשמנה היא לא יכולה להיות כתבת או עיתונאית טובה.

---

יום אחד, העיתון של ג׳מיימה שולח אותה ואת הקולגות שלה לקורס על איך להשתמש באינטרנט. ג׳מיימה מגיעה לשם בטרמפ עם ג׳רלדין (כתבת רזה, יפה ומעשנת סדרתית שכותבת פחות טוב מג׳מיימה אבל מקבלת משימות טובות יותר כי היא רזה), ובן (כתב נאה אבל אינטיליגנט ונחמד). ולמרבית הפלא – בן וג׳רלדין מזמינים את ג׳מיימה לשתות איתם משהו אחרי הקורס, כי הרי אנשים רזים ויפים (וכל מי שהוא רזה הוא בהכרח יפה) לרוב לא מעוניינים להסתובב ולהראות עם אישה שמנה כמוה עם כל כך הרבה סנטרים.

עם הזמן החברות של ג׳מיימה עם בן וג׳רלדין מתפתחת, אחרי הקורס הם נכנסים איכשהו לצ׳ט מסוים באתר כזה או אחר שבו ג׳מיימה מתיידדת עם גבר נחמד מקליפורניה בשם בראד שמתברר שהוא הבעלים של מכון כושר. כשהוא שולח לג׳מיימה תמונה הוא מתברר כחתיך ובלונדיני, וג׳מיימה מתביישת לשלוח לו תמונה אמיתית שלה בחזרה. אבל מכיוון שהסיכוי שג׳מיימה ובראד אי פעם ייפגשו לא ממש קיים, ג׳ראלדין לוקחת את התמנה ל״מומחה הפוטושופ״ של העיתון, שבעצם משנה את התמונה שלה לתמונה של אישה רזה, וכך בעצם ג׳מיימה וג׳רלדין מגלות שג׳מיימה תהיה אישה יפיפיה – אם היא רק תרזה. אבל זה בעצם ברור מאליו שכל מי שרזה היא יפה, כמ שכל מי ששמנה היא לוזרית, לא?

בהשראת התצלום, ג׳מיימה מחליטה להצטרף לחדר כושר חדש שנפתח ליד העבודה שלה. כמובן שהיא מקבלת מבטים מופתעים אך עקומים מפקידת הקבלה, כי חדר כושר הוא כידוע מקום לאנשים רזים, יפים וזוהרים להפגש ולא מקום לאנשים שמנים. אבל ג׳מיימה לא שמה לב למבטים האלו, רוכשת מנוי – ואז רצה לקנות בגדי ספורט ונעלי התעמלות, ומגיעה לחדר הכושר בבוקר אחרי. שם היא פוגשת את פול, שהופך להיות המאמן האישי שלה, ולמרבית הפלא הוא דווקא נחמד. הוא גם נותן לה שיטת תזונה כזו או אחרת – וג׳מיימה מתחילה לרזות, ומהר. אולי זה קשור לעובדה שהיא מכפילה די מהר את האימון שפול נתן לה (למרות שבבוקר הראשון היא לא מסוגלת להשלים אותו), ובמקום לאכול כפי שהוא אמר לה (תפריט שהיה עוד איכשהו סביר) – היא שותה בבוקר כוס מים עם מיץ לימון, בצהרים צלוחית קטנה של ירקות פרוסים, ובערב חזה עוף וירקות מאודים כדי שיהיה לה כוח לאימון בוקר אחרי. ג׳יין הסופרת מבטיחה לנו שג׳מיימה לא אנורקטית, אלא פשוט מאוד משקיעה ומסורה להרזיה שלה.

ואחרי כמה חודשים – ג׳מיימה הפכה להיות האישה מהתמונה שנערכה בפוטושופ, במיוחד אחרי שג׳רלדין לקחה אותה למייקאובר של תספורת יוקרתית עם מלא צבע בשיער וקנייה מטורפת של בגדים אופנתיים. בשלב זה בן כבר עזב את העיתון – כי כעיתונאי מוכשר וגבר נאה הוא הצליח למצוא תפקיד בתוכנית טלוויזיה. ג׳מיימה שהיתה כמובן מאוהבת בו קצת מתאכזבת – אבל אין לה זמן להתעסק בזה יותר מידי, כי בראד מקליפורניה הזמין אותה לבקר אצלו לכמה שבועות, וג׳מיימה של אחרי ההרזיה והמהפך (שבראד מכיר בתור ״ג׳יי ג׳יי״) החליטה לקבל את ההזמנה, ומבקשת כמה שבועות חופש.

כמובן שברגע שג׳יי ג׳יי מגיעה לשדה התעופה כאישה יפה, רזה וזוהרת – היא מקבלת שדרוג למחלקה ראשונה, כי ברור שהיא אישה מצליחה, וברור שחברות תעופה נותנות אוטומאטית שדרוגים לכל מי שנראה ״מצליח״. ובלוס אנג׳לס – בראד מתגלה כיותר בלונדיני ויותר חתיך ממה שהוא היה בתמונה שלו, והסקס ביניהם מדהים ושניהם כל כך יפים יחד שהם מושכים את תשומת הלב של כולם.

אבל למרות שההתחלה של הביקור היתה זוהרת עד כדי כך שג׳מיימה האריכה את החופשה שלה – פתאום משהו לא מסתדר עם בראד והוא לפעמים נעלם לה בכל מיני תירוצים מוזרים, כשהיא שואלת אותו מה קורה הוא נשמע מתגונן, ואז הוא מנסה לפצות אותה על זה. ויש כמובן את העוזרת האישית שלו ג׳ני: ג׳ני היא אישה שמנה, שברור לג׳מיימה שהיא תהיה יפיפיה אם היא רק תרזה (כי כמו שכבר אמרנו קודם – כולם יפים כשהם רזים). ג׳מיימה מנסה להראות לג׳ני שהיא נחמדה למרות שהיא אישה רזה (והרי נשים שמנות רואות נשים רזות בתור ביצ׳יות גועליות), אבל ג׳ני ממשיכה לשנוא את ג׳מיימה.

ואז ג׳מיימה מגלה לחלוטין במקרה מה הבעיה: יום אחד כשהיא מחליפה מצעים במיטה אחרי שהיא שפכה עליה קולה, ג׳מיימה מגלה שבראד מסתיר בארון מגזיני פורנו של נשים שמנות, כאלו שיש להן יותר סנטרים ממה שהיו לה בתור שמנה! ולא רק זה, היא מוצאת ליד המגזינים גם תמונות עירום של ג׳ני! מסתבר שבראד וג׳ני הם זוג, אבל בגלל שבלוס אנג׳לס יש כזו חשיבות למראה חיצוני, בראד לא יכול היה להסתובב עם אישה שמנה כבת זוג, ולכן הוא הביא את ג׳מיימה מלונדון כדי שהוא יוכל להסתובב איתה כבת זוג, אבל עדיין לקיים זוגיות עם ג׳ני.

ג׳מיימה מבלה את שאר הביקור שלה בארה״ב אצל בריטית שהיא במקרה פגשה באיזושהי מסעדה, ובדרך לא דרך היא פוגשת את בן כשהוא מגיע ללוס אנג׳לס כדי לראיין כוכבת קולנוע. אז הם מתאהבים, כשביכול בגלל האופי (ובלי שום קשר לעובדה שג׳מיימה הפכה לבלונדינית חתיכה, ושבן התלהב מהמראה שלה לפני שהוא קלט שזו ג׳מיימה), ומתחתנים. ג׳מיימה מבינה שהיא היתה אובססיבית מידי לגבי הרזון שלה, ועולה במידה בבגדים כדי להפוך מישהי בעלת גזרה ״נערית״ ללא קימורים למישהי ״בעלת קימורים״, ומוצאת את עבודת החלומות שלה בתור כתבת במגזינים לנשים, מוסד שמן הסתם מקבל לתוכו רק נשים רזות ויפות.

---

ג׳יין גרין שכתבה את הספר כאחד מהספרים הראשונים שלה, תמיד אמרה שהיא כתבה אותו בתור סיפור אגדה, כדי להראות שרזון ויופי הם לא הכל בחיים, וחשובה גם חברות וקשר בין אישי טוב.

הבעיה עם הספר היא בכך שהמסרים בה הם מאוד בעייתיים למרות שזו אמורה להיות רק אגדה.

קודם כל, ג׳מיימה עצמה מתוארת כאישה שמנה באופן מאוד חריג. על סמך התיאורים הפיזיים שלה כמישהי עם מספר גדול של סנטרים וכמישהי שמתקשה ללכת או לעלות במדרגות, אפשר היה לחשוב שמדובר על מישהי ששוקלת במציאות לפחות 140 – 150 ק״ג. אבל בתחילת הספר נכתב שג׳מיימה שוקלת בערך 97 ק״ג. זה משקל גבוה ובהחלט מדובר על מישהי שמנה, אבל עדיין במשקל שרוב הנשים לא מגיעות למראה חיצוני כל כך שמן כפי שג׳מימה מתוארת בו, ולא מתקשות ללכת או לעלות ולרדת במדרגות. זה נותן תחושה שכתבה את הספר מישהי מאוד רזה שמבחינתה הפחד מהשמנה כזה גדול שהיא מסוגלת להאמין למצב שהיא מתארת למרות שהוא רחוק מהמציאות.

מעבר לזה, היחס לאכילה של ג׳מימה נראה לשמנות רבות כמעליב. אמנם נשים שמנות אוכלות לא פעם מאכלים שהם לא דיאטטיים, אבל לרוב לא מגיעות למצב שבו כל ארוחה היא זלילה בלתי פוסקת של כמויות עצומות של אוכל משמין, כל יום וכל היום.

ובאופן חלופי – האכילה של ג׳מימה בזמן ההרזיה שלה נחשבת להפרעת אכילה ברמה של אנורקסיה. היא שותה רק מים לארוחת בוקר, אוכלת רק ירקות לארוחת צהרים ואפילו את הכמות שלהם היא מגבילה לצלוחית קטנה – ורק בערב היא אוכלת אוכל מזין בצורת חזה עוף, אבל גם הכמות שלו מוגבלת לחזה עוף אחד, ולכמה ירקות מאודים לצידו. זה פשוט פחות מידי אוכל לבת עשרים ומשהו צעירה ועוד כזו שמתאמנת.

חשוב לזכור שהספר נכתב בסוף שנות התשעים ופורסם בשנת אלפיים – התקופה שבה ה״הרואין שיק״ כלומר רזון קיצוני היה מאוד נפוץ, ואמנם היתה הבנה שדיאטות מועטות מידי בקלוריות לא בריאות, אבל זה עדיין לא חלחל לתרבות הפופולרית בצורה מספקת. אפשר לראות בקלות שכסופרת, ג׳יין גרין לא ממש מבינה איך עושים דיאטה, כנראה כי כאישה רזה היא מעולם לא היתה צריכה לעשות אחת כזו, ובמיוחד לא לאורך זמן. לכן טעות כזו בתיאור הדיאטה יכולה לקרות בצורה מאוד טבעית כדי לקדם את העלילה בלי להתפס כבעייתית.

אבל היא כן בעייתית בצורה מאוד מזיקה: ג׳מיימה אכן אוכלת כפי שאוכלת מישהי שסובלת מאנורקסיה, וכבר בימיו הראשונים של האינטרנט, התוכן של הספר היווה השראה לאנורקטיות לשמור על תפריט הרעבה כדי לרזות כפי שהספר מבטיח….

ההבדל בולט במיוחד כי ברור שזו לא דרך האכילה ה״טבעית״ של ג׳מיימה – כי לפני ההרזיה וגם אחרי שהיא החליטה להפסיק להיות ״רזה מידי״ – היא אוכלת בצורה מאוד שונה.

באותה מידה, התיאור של הגוף של ג׳מיימה אחרי ההרזיה לא מציאותי. היא מתוארת כמי שלא סובלת מסימני מתיחה או עודפי עור כי היא התאמנה – אבל רבים שרזו ממשקלים גבוהים יכולים להעיד שכל הספורט שבעולם לא גרם לעור שלהם להתצטמצם או לסימני המתיחה (שנוצרו כשהעור נמתח, כלומר בתקופה שבה הם השמינו) להעלם.

מעבר לזה, הספר מנסה בסוף להגיד שכשג׳מיימה עלתה מידה אחת בבגדים – היא הפכה ממישהי רזה מאוד עם גוף ״נערי״ למישהי עם ״קימורים״. יש פה בעיה שבעצם מוגדר פה טווח מידות מאוד קטן שנחשב ללגיטימי (מידה או שתיים), אבל בעצם גם מעליב קצת נשים שהן בעלות מבנה גוף רזה ככאלו שהן לא נשיות. אבל בסופו של דבר כפי ששמנות הן נשים ולכן יכולות להחשב כנשיות – כך גם אפשר להגיד שנשים רזות הן כאלו, לא?

אבל מהספר עולה גם שאלה עקרונית: האם כל גבר שנמשך לנשים שמנות הוא בהכרח סוטה כפי שבראד מתואר בספר? הוא מן הסתם דפוק בזה שהוא הסתיר את הרומן שלו עם הפקידה שלו והביא מישהי מחו״ל כבת זוג כדי ליצור תדמית טובה, אבל עיקר הבעיה בספר מוצגת כאילו הבעיה העיקרית היתה העובדה שבראד נמשך לנשים שמנות כי זה אומר שהוא סוטה. יכול להיות שבתקופה שבה נכתב הספר זה נחשב ל״עובדה״, אבל כיום ידוע שזה לא ממש נכון, ושבעצם מדובר על דעה קדומה.