סוף תקופה, חלק שלישי

כפי שכבר כתבתי ברשומה הזו, ברשומה הזו, וברשומה הזו – גרתי כמה שנים באטלנטה במסגרת רילוקיישן לכמה שנים, עד שחזרתי לישראל מהר מהצפוי ובתנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים.

ואני מרגישה שהיה לי קשה ״לשחרר״ את הכשלון שלי להשאר בארה״ב לאורך זמן, וגם לקח לי הרבה מאוד זמן להגיע למצב שבו יכולתי לחשוב בשקט על מה הוביל אותי להכשל. הקושי נבע מהנסיבות של החזרה שלי לארץ: החזרה היתה כתגובה של החברה שבה עבדתי ושל הלקוח שעבורו עבדנו על שימוש יתר מאוד גדול באינטרנט, שהובילו אליו המון סיבות שכבר כתבתי עליהן ברשומות קודמות. כל שהבעיה שנוצרה בהחלט נבעה מההתנהגות שלי, אבל התגובה תמיד הרגישה לי בתור תגובת יתר של החברה שלי ושל הלקוח, וזה משהו שגם השתקף לי בדיעבד ישירות ולא ישירות על ידי כמה מהקולגות שלי.

ולכן לא רק שהייתי צריכה לוותר על החלום שלי לגור בארה״ב, אלא גם לחזור עם הרבה חששות לגבי העתיד שלי בחברה – ולחזור בהתראה של כמה שבועות.

אני שואלת את עצמי עד כמה היה לי כל כך קשה לחזור אם הייתי חוזרת כפי שתכננתי – כי כמה שבועות לפני שהתפוצצה הפרשה, ביקשתי בעצמי לחזור לארץ כי הבנתי בעצמי שאין לי עתיד באתר הנוכחי. חשבתי להנות מהחודשים האחרונים שלי בארה״ב מהשגרה שלי ומעוד כמה טיולים, ואז לחזור לארץ, להוכיח את עצמי מקצועית – ולעבור לאתר אחר בארה״ב אם תהיה לי הזדמנות.

כך שאני מאמינה שהיה לי קל יותר לחזור לארץ במצב נורמלי, גם אם בין השאר זה היה נובע מהתקווה של לחדש את הרילוקיישן בתנאים אחרים שאולי לא הייתי מצליחה בכלל להגשים.

---

אני חושבת שחלק מהקושי שלי להתנתק נבע מכך שבשנים הראשונות שלי בארץ המשכתי לעבוד באותה חברה ששלחה אותי לרילוקיישן מלכתחילה – למחלקה שעדיין עבדה עם הלקוח הספציפי באטלנטה. היו לי המון סיבות כביכול רשמיות שבגללן העדפתי להשאר שם (כמו למשל העובדה שזו היתה מהחלקה שבה עבדתי לפני הרילוקיישן ואני מכירה את המוצרים שלה, ובמקביל יכולה גם לשתף בידע שלי לגבי הלקוח, ומצד שני הם גם הכירו אותי לפני הרילוקיישן והיתה להם דעה טובה עלי לפני שיצאתי אליו), אבל בסופו של דבר מה שבאמת רציתי לעשות זה לנסוע שוב לאותו לקוח.

וכמו שכתבתי , אכן יצא לי לנסוע לשם כמה פעמים החל משנה אחרי שחזרתי לארץ, אבל למרות שבביקור האחרון שלי די נרמז לי שזה עומד להיות הביקור האחרון שלי, המשכתי לחשוב שאולי יש עוד סיכוי שאחזור לשם. ואי שם באמצע שנת 2008 גם נראה היה שהאצטרף שוב לעבוד על פרוייקט שקשור ללקוח הזה.

אבל כמה שבועות לפני שזהצטרפתי לפרוייקט – קיבלתי הודעה שאני עומדת להיות מפוטרת בגלל קיצוצים, ולמרות שהמנהלים שלי ומחלקת כ״א של החברה מאוד ניסו למצוא לי תפקיד אחר בחברה, בסופו של דבר פוטרתי.

מצד אחד, היה די ברור שבשלב זה אני לא אחזור לאטלנטה מטעם העבודה, ואני חושבת שזה משהו שפעל לטובתי כדי להתנתק ממה שקרה ולפתוח דף חדש בבודה חדשה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה באמת היה תורם לי להיות במצב הזה מוקדם יותר, במיוחד אחרי שכבר יצא לי לחזור לאטלנטה במסגרת העבודה בערך שנה אחרי שעזבתי?

מצד שני, זה לא אומר שהשאלות לגבי למה לא הצלחתי להשאר בארה״ב לאורך זמן עדיין נשארו איתי, ולקח לי זמן להפריד בין התחושה שנעשה לי משהו לא הוגן ולא צודק – לבין ההבנה שאני נתתי ללקוח ולהנהלה הרבה מאוד הזדמנויות וסיבות לעשות את מה שהם עשו.

ואני נזכרת בסיפור של א׳, שהיה הקולגה שעליו כתבתי בתחילת הרשומה הזו שעשה רילוקיישן לספרד שנה או שנתיים לפני שאני עברתי לארה״ב בתור עובד חדש יחסית בהייטק בכלל ובחברה בפרט, וגם הוא סיים את הרילוקיישן שלו מוקדם מהצפוי כי הוא לא הסתדר עם המנהל שלו. במובן מסוים יש משהו שאולי קצת מרגיע בידיעה שאני לא היחידה שנתקלה בבעיות כאלו במסגרת רילוקיישן מטעם החברה שבה שנינו עבדנו אז, למרות שבניגוד אלי, א׳ היה כנראה נבון מספיק כדי לעזוב את החברה די מהר אחרי שהוא חזר לארץ.

וגם חשוב לי לספר שלמרות כמה אירועים פחות טובים והסוף הצורם, בכל זאת עברה עלי חוויה שחלקים מאוד גדולים ממנה היו חיוביים. יצא לי לגור במקומות יפים, לטייל הרבה, להכיר אנשים מקסימים (גם אם לא שמרתי איתם קשר), ולעבור חוויה שתרמה לי לפחות ברמה האישית לא מעט.

נכון שעקרונית אני תמיד יכולה למצוא חברה אחרת שמאפשרת לעשות דרכה רילוקיישן. אבל אני חושבת שבגילי הרבה יותר קשה לעבור – יש לי דירה בבעלותי בישראל שאני אצטרך להחליט מה לעשות איתה (להשכיר אותה, או אולי למכור אותה כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות משהו מקביל בארה״ב?), ובעלי חיים שאני מגדלת ויהיה קשה להעביר לחו״ל.

מעבר לזה, אני צריכה כמובן לברור את ההזדמנויות שיש לי לעבור ולא סתם לקפוץ לתפקיד חדש ולקוות לטוב כפי שקרה בפעם הקודמת, ואני לא גיליתי הזדמנות כזו עד היום.