זו הכותרת של השרביט החם השבוע.
אני מודה שכילדה אצלנו בבית לא היו צופים בכדורגל. בשלב מסוים אחי התחיל לשחק כדורסל, אז ההורים שלי ובמיוחד אמא שלי הפכו להיות אוהדי כדורסל באופן כללי ואוהדים של הקבוצה שבה הוא שיחק כקבוצת נוער. מעבר לצפיה אדוקה בכל משחקים של הקבוצה, זה כלל למשל את האמונה שהקבוצה הנגדית משחדת שופטים כדי לנצח.
היה גם קטע שפעם בנסיעת עבודה לספרד, הקבוצה שיחקה נגד קבוצת הכדורסל של מדריד, והמנהל שלנו שם שגם במקרה היה אוהד של הקבוצה הצליח להשיג לנו כרטיסים למשחק – ואני השתעממתי למוות בזמן המשחק בזמן שההורים שלי ואחי צפו במשחק בטלוויזיה והיו הרבה יותר נהנים להיות שם במקומי.
למזלי לא היו לי בני זוג שהיו ״מכורים״ לכדורגל, אבל המונדיאל כן נכנס לי לחיים דרך העבודה.
אי שם ב 2006, מישהו פשוט הכין פוסטר ענקי עם כל המשחקים והקבוצות כדי שכולם יוכלו לעקוב אחרי מי ניצח, מי הפסיד, מה המשחק החשוב הבא – ובעיקר כדי להתווכח בקולי קולות על כדורגל ברמה שהפריעה לכל שאר הקומה. אני חושבת שאני לא הייתי העובדת היחידה ששמחה שהסיוט סוף סוף נגמר.
אמנם בפעמים הבאות החוויה היתה הרבה פחות רועשת, לא פעם החברות שבהן עבדתי היו כאלו שהיתה בהן טלוויזיה באזור הקפיטריה, והיתה הבנה כלפי אלו שרצו לצפות במשחקים אם היו כאלו בשעות העבודה ככל עוד הם השלימו את העבודה שלהם בזמן אחר. למזלנו הקפיטריות האלו היו מספיק רחוקות מאזורי העבודה כדי לא להפריע לאנשים אחרים שרוצים להמשיך לעבוד בשקט.
פעם יצא לי לשוחח עם מישהו שעבד איתי באותה חברה שבה הרעש סביב המונדיאל היה נוראי לגבי הנאה מצפיה באירועי ספורט. הוא אמר משהו מאוד נכון: לא פעם כשמדובר על משחקים כמו כדורגל, כדורסל, או טניס – חלק גדול מההנאה נובע מזה שבעצם נהנים מהטכניקה שהשחקנים מפגינים.
וזה אומר שלמי שלא מבין בכדורגל מבחינתו יש על המגרש 22 בבונים שרודפים אחרי כדור, אבל למי שכן מבין אפשר לראות את הטקטיקה באיך הכדורגלן מכדרר את הכדור או במשחק הקבוצתי שבו כמה שחקנים מתקשרים ביניהם כדי להעביר ביניהם את הכדור כדי לעבור את כל השחקנים של הקבוצה היריבה, ולגרום לשוער לפספס את הכדור כדי שהוא ייכנס לשער.
ובסופו של דבר, אל תשכחו המונדיאל (כמו כל תחרות ספורט אחרת) הוא לא רק אירוע ספורט אלא גם לא פעם מלווה בסיפור אנושי – למשל של שחקנים מבוגרים שזו הפעם האחרונה שבה הם משתתפים בתחרות ורק חולמים להביא פעם אחת הביתה את הגביע.
וכמובן שיש תמיד את המתח של מי תנצח, ואת ההפתעות לטובה ולרעה של קבוצות יותר טובות ממה שציפו מהן, וכאלו שהגיעו עם ציפיות גבוהות אבל לא הגיעו רחוק.
כלומר יש הרבה מאוד דרמה סביב האירוע שהוא מעבר למשחקים הטכניים עצמם.
באמת הגיוני שאם אחיך שיחק אז הורייך התחילו להתעניין ולאהוד ולתמוך. ומצחיק שבסוף את נכחת במשחק שממש לא עניין אותך בעוד הם נשארו בארץ, מטבע הדברים.
את צודקת כל כך לגבי הכדורגל ובכלל תחרויות ספורט וכל מה שמסביב. מי שמבין נהנה מהניואנסים ומהכשרון שמפגינים השחקנים ובכלל מהדינמיקה של המשחק או התחרות. והרבה אנשים נהנים מעצם אווירת הספורט וההתרגשות וההפתעות. ועוד דבר שחשבתי עליו ולא הזכרת הוא שהנה בעולם שמלא בכל כך הרבה שנאה ודחייה ואלימות, בכל זאת אירועי ספורט בינלאומיים מצליחים לגרום לאנשים ממדינות שונות, מיבשות שונות, לשחק ביחד. זה נפלא
אהבתיLiked by 1 person
הנושא הזה של ״לשחק יחד״ הוא נושא מאוד רגיש, בגלל שהמתיחויות עדיין קיימות. אני חושבת למשל שקטאר צריכה לבלוע הרבה מאוד צפרדעים בכל מה שקשור לאירוח תחרויות בינלאומיות בגלל שהיא נאלצת גם לארח ספורטאים ישראליים וקהל ישראלי כחלק מתחרות בינלאומית. אני מניחה שבלי זה לא היו נותנים לה לארח.
אהבתיLiked by 1 person
אני ממש לא מתעניין בכדורגל, אבל זה לא מפריע לי…
לפני שנים כשהמונדיאל נערך ביפן ודרום קוריאה הייתה לי נסיעת עבודה לדרום קוריאה ואנשים ממש התפלאו שאני לא מנצל את ההזדמנות ללכת למשחק
אהבתיLiked by 1 person
סביר להניח שעלות של כרטיס למשחק כזה תהיה מאוד גבוהה. אני זוכרת שהחברה שאצלה ביקרתי בזמנו בספרד סיפרה לי שבעלה הארגנטינאי היה אוהד מאוד גדול של מסי וברצלונה בתקופה שבה מסי שיחק שם, אבל הם יכלו להרשות לעצמם ללכת למשחק רק כשהם קיבלו זוג כרטיסים במתנה.
אהבתיאהבתי