האם אפשר לחיות באושר במשקל 180 ק״ג?

לפני כמה שנים קראתי פוסט מעניין בבלוג של קואצ׳רית הרזיה אמריקנית.

מדובר על אישה שהיתה ילדה ונערה רזה, שהתחילה קצת להתמלא במכללה – ואז התחתנה כאישה קצת מלאה. ואז היא התחילה להשמין עוד ועוד ועוד, עד שהיא הגיעה למשקל של כמעט 140 ק״ג. היא היתה שמנה ומאוד אומללה במשקל הזה, והיה לה קשה לתפקד בחיי היום יום שלה כאמא לילדים קטנים, שמתקשה למצוא בגדים ללבוש או אפילו ללכת.

בסופו של דבר היא הגיעה לשלב שבו היא החליטה לרזות, ולאורך זמן רזתה למשקל רזה של 67 ק״ג, והיא טוענת שהיא הצליחה לשמור עליו למעלה מ 20 שנה והפכה לקואצ׳רית הרזיה, למרות שלפני 5 – 6 שנים היא ״נעלמה״ מהרשתות החברתיות וגם עמוד העסק שלה נמצא כבר כמה שנים ב״תיקון״.

אבל כשהאתר שלה והבלוג בו היה פעיל, היא כתבה רשומה על בלוג אחר שהיא נתקלה בו – בלוג של אישה ששקלה בערך 180 ק״ג, ופירטה איך היא היא חיה חיים מלאים בתור אישה שמנה מאוד. היא לא ציינה מה היה האתר – אבל זה היה אתר שכנראה במקרה או שלא – גם אני הכרתי, שבו אותה אישה שמנה כתבה על הרבה היבטים של החיים שלה שכביכול אמורים להיות מוגבלים – החל מספורט וכלה בסקס.

בין השאר אותה בלוגרית שמנה סיפרה על בעיות רפואיות שיש לה שכביכול קשורות להשמנה, אבל בעצם לטענתה המקור שלהן הוא לא המשקל שלה, כמו למשל הקושי שלה לנשום מתוך שינה שהוא לטענתה גנטי, כי שני ההורים שלה התקשו לנשום בזמן השינה ושניהם לא היו שמנים בצורה חריגה.

הבלוגרית שרזתה בעברה טענה שהיא לא מבינה את הגישה הזו – גם אם מקור הבעיה הוא לא ההשמנה, היא הניחה שההשמנה החריפה של הבלוגרית השניה מחמירה מאוד את מצבה, והרזיה יכלה להקל עליה מאוד עם התסמינים של כל הבעיות האלו, גם אם ההזיה לא היתה פותרת אותן לחלוטין.

---

מה ההבדל בגישה בין שתי הבלוגריות?

אני חושבת שיש ביניהן משהו משותף למרות הגישה השונה להשמנה ולמשקל שלהן – שתיהן הגיעו למקום שבו הן שלמות עם הפשרות שהן הגיעו אליהן לגבי המשקל שלהן – בין אם זה וויתור על האוכל האהוב והכמויות כדי לרזות, ובין אם זה וויתור על הנוחות של החיים כרזה כדי לא לסבול ממחזורים של ניסיונות להרזות ואז השמנה מחדש אחרי שהדיאטה מסתיימת בטונים צורמים ובניסיונות פיצוי על הסבל שבדיאטה.

בסופו של דבר עולה השאלה האם מי שהחליטה להשאר שמנה במשקל חריג מאוד (אפילו בסטנדרטים הנדיבים של ארה״ב, אחת המדינות השמנות בעולם בממוצע, אם לא השמנה ביותר) לא ״מוותרת לעצמה״. אבל האם יכול להיות מצב שבו היא מעולם לא הצליחה להתמיד בניסיונות הרזיה מכל סוג, ובשלב מסוים הבינה שזה פשוט לא עוזר לה, ובמקרים מסוימים גם תורם להחמרה בהשמנה שלה לאורך זמן? האם לא יכול להיות מצב שבו החיים שלה כשמנה נוראים הרבה פחות מהחיים שלה כשהיא בתהליך הרזיה?

אולי בסופו של דבר מדובר על בחירה אישית, ולכל אחד מאיתנו יש העדפות אחרות?