על תחרות ומציאות

פעם מזמן מאוד אהבתי לצפות בתוכנית המציאות ״אמריקן איידול״. מדובר בעצם על תחרות שירה שהיא מן הסתם אמריקנית (למרות שלעיתים המתחרים בה היו כאלו שהגיעו מארצות אחרות דוברות אנגלית כמו אוסטרליה או אירלנד שהתגוררו באותה תקופה בארה״ב), ולא פעם הזמרים בה הופיעו בז׳אנרים שהיו פופולריים מאוד בארה״ב, כמו למשל זמרי נשמה או זמרי קאנטרי, למרות שלא פעם המשתתפים היו פשוט זמרי פופ ולפעמים זמרי רוק.

בשנים הראשונות שלה, התוכנית הפיקה לא מעט כוכבים שבאמת הצליחו לבנות קריירת שירה בתור זמרים מצליחים בארה״ב (למרות שאף אחד מהם לא הצליח למנף את ההצלחה שלו או שלה לקריירה בינלאומית). אבל עם הזמן המנצחים הפכו להיות פחות ופחות מצליחים בגלל מגוון סיבות, כולל למשל העובדה שהשוק הפך להיות רווי ביותר מידי תוכניות מוזיקה וביותר מידי אנשים שחיפשו דרך התוכנית פרסום מהיר ולא בהכרח התבססו על כשרון אמיתי.

אבל ספציפית במקרה של אמריקן איידול היתה גם בעיה אחרת: במשך שש עונות רצופות, זכה בתחרות ״גבר לבן עם גיטרה״, או באנגלית White guy with a guitar, או בקיצור wgwg.

בפעם הראשונה שזה קרה, בעונה השביעית, זה היה אמור לפעול לטובת התוכנית. המנצח באותה עונה, זמר בשם דיוויד קוק, היה מעין זמר רוק / פופ שידע לנגו בגיטרה והיה אמור להראות שלתוכנית מגיעים גם מוזיקאים רציניים עם רקע רציני ויכולות גבוהות. אבל עם הזמן, כשעןד ועוד גברים לבנים המשיכו לנצח – נוצרה לתוכנית בעיה, כי מצד אחד הבחורים הלבנים עם הגיטרה משכו רייטינג, אבל מצד שני זה לא בהכרח היה הרייטינג ה״נכון״ כדי ליצור רייטינג לאורך זמן וזמרים עם קריירות ארוכות.

כי עם הזמן התברר שלמרות שאפשר היה לצפות שמי שיקדם זמרים שנראים טוב יהיו בנות נוער, מסתבר שחלק משמעותי מהבוחרות בזמרים האלו (שלא היו בהכרח הכי טובים בתחרות) היו נשים מבוגרות יחסית בנות שלושים פלוס (ולא פעם גם כאלו בנות ארבעים פלוס) שכנראה רצו להרגיש שוב קצת כמו נערות צעירות, והתנהגו כמו נערות – רק כאלו שיש להן יכולות כלכליות ואישיות של נשים בנות שלושים פלוס. ההתנהגות שלהן בהופעות של הזמרים שהן החליטו להעריץ היתה מרתיעה מאוד עבור הזמרים עצמם ועבור מעריצות אחרות. היה מדובר למשל על מצבים שבהם אותן מעריצות מבוגרות היו נדחפות ממש בכוח לשורות הראשונות מול הבמה בכל הופעה, ולא נותנות לאף אחת אחרת להתקרב, גם לא כשהיה מדובר על ילדות קטנות. לא פעם הזמרים נאלצו לבקש מהמעריצות לא לדפוק בכוח על האוטובוס שבו הם היו נוסעים בין הופעות, ולא למצוא דרכים לגלות באיזה מלון הם שוהים ובאיזה חדר כדי להגיע לשם ולדפוק להם בדלת כדי להטריד אותם.

וכמובן שתרבות הדיבור והשיח סביב הזמרים היתה גם היא לא פעם בעייתית, כמו למשל אמירות לגבי כל בת זוג של הזמר שאף פעם לא יהתה יכולה להיות מספיק ״קלאסה״ עבורו, ולא פעם היו מצבים של סטוקינג נגד בנות הזוג שלהן או של חברי הלהקה שלהם.

הזמרים לא בהכרח היו מודעים לתופעה במהלך התוכנית עצמה, במיוחד לא בשלב שבו התופעה רק התחילה. במהלך התוכנית הם אפילו היו בהחלט שמחים מגילויי תשומת הלב שנשלחו אליהם – בין אם בכמות הקולות שהם קיבלו כל שבוע, ובין אם מדובר היה על מתנות שהם קיבלו כמו למשל זרי פרחים יפים. רק אחרי שהם יצאו מהתוכנית והתחילו לראות שוב ושוב ושוב את אותם פרצופים שהיו מבוגרים משמעותית ממה שהם ציפו לקבל בתור מעריצות הם הבינו שהם הסתבכו, ושההסתבכות הזו עלולה בהחלט לפגוע להם באפשרות לקריירה מצליחה וארוכת טווח.

במקביל – היו לא מעט אתרים שצחקו על התופעה הזו, כמו למשל האתר הזה שרץ שלוש שנים, ובו התחילו לצחוק על המעריצות של דיוויד קוק הנ״ל אבל גם על הגברים הלבנים הבאים אחריו שהצליחו למשוך אליהם את המעריצות שכונו באופן לא מחמיא בשמות כמו ״פרות הנצנצים״.

רוב הזמרים האלו עדיין פעילים, אבל לא ממש מפורסמים מאוד ולא הצליחו להגיע למעמד של פרסים או של אלבומים שמוכרים מספיק עותקים כדי להחשב לתקליט זהב או פלטינה. רבים מהם גם ״נזרקו״ מחברת התקליטים שהיתה אמורה להיות הבית של הזוכים לאור זמן פשוט כי הם כבר לא הצליחו מספיק. יש סיכוי שרוב המעריצות שלהם כבר עברו לאובססיה אחרת.