עשור בדירה ה״חדשה״ שלי

עד סוף 2012, גרתי ועבדתי בהרצליה. אהבתי את העבודה שלי, המנהלים שלי היו מרוצים ממני מקצועית, והכל נראה טוב ונחמד. בתחילת 2012 נפרדתי מהמנהלת שאיתה עבדתי עד אז והתחלתי לעבוד עם מנהל חדש שהתקבל לחברה והמנהל של המנהלת שלי מאוד אהב, ולמרות התחלה לא קלה (שנבעה בין השאר מהקושי שלו לעבוד בחברה גדולה עם ״יותר מידי נהלים ויותר מיד מומחים שאומרים לו מה לעשות״, ומקושי שלי להפרד מהמנהלת הקודמת שלי שמאוד טיפחה אותי) הצלחנו בשלב מסוים ללמוד לעבוד יחד, והיתה לי תחושה שבסה״כ הסתדרנו.

אבל יום אחד, לקראת סוף אוגוסט 2012, אחת מהקולגות שלי בעבודה קראה לי לשיחה בשירותים, ושם היא לחשה לי שיש תוכנית של ההנהלה הבכירה להעביר את המשרדים שלנו למיקום אחר.

כבר היו ״דיבורים״ בעבר על העברת המשרדים שלנו מהרצליה למיקום אחר וזול יותר. המשרדים הראשיים של החברה הבינלאומית שבה עבדתי היו בראש העין, ואני מניחה שהנחת העבודה היתה שאם יעבירו אותנו – אז יעבירו אותנו לשם, כי כבר שנים החברה רצתה לחסוך בדמי השכירות הגבוהים של המשרדים בהרצליה. ובינינו, היינו די בטוחים שזה לא יקרה: מי שניהל את הסניף שלנו גר די קרוב להרצליה ולא היה מעוניין להרחיק את המשרדים מהבית שלו, במיוחד לא לאיזור פקוק כמו ראש העין.

אבל מתישהו ב 2011 המנהל הזה התחלף במנהל אחר, ובמקביל נוצר מצב שבו החברה שכרה ושיפצה משרדים באיירפורט סיטי לתת חברה מחטיבה אחרת – רק שבדרך החטיבה הזו נסגרה אי שם ב 2012. ובצירוף מקרים מסוים – המנהל החדש גר באופן יחסי הרבה יותר קרוב לאיירפורט סיטי מאשר להרצליה.

במובן מסוים התזמון יצא לי מאוד נוח, גם אם האירוע עצמו היה מאוד לא נוח. הייתי כבר כמה שנים בתהליך חיפוש דירה לקניה, ובאופן טבעי חיפשתי דירה בהרצליה, אבל איכשהו תמיד משהו לא הסתדר. פעם אחת המוכרים עדיין היו בשלבים ראשונים של תהליך המכירה ולא היו לחוצים מבחינה כספית ולכן הם עדיין לא היו מוכנים להכנס למשא ומתן כדי לרדת במחיר. במקרה אחר כבר הייתי על סף קניית הדירה, עד שהשכן מלמעלה החליט לבוא ולהזהיר אותנו שכמהנדס הוא יודע שהשיפוץ שעשו בדירה יצר בעיות בצנרת. למרות שלא היה ברור אם הבעיה היתה בצנרת או בשכן החטטן שניסה לפגוע בתהליך המכירה, העדפתי לוותר על הבעיה מראש, אבל אני מניחה שהמעשה לא בהכרח עבר לשכן הזה בשקט, בין אם זה היה מוצדק או לא.

אבל המעבר של המיקום של המשרדים גרם לי להבין שעדיף לי לרכוש דירה במיקום שממנו תהיה לי תחבורה נוחה לכל איזור המרכז, אבל המחירים בו לא יהיו גבוהים ברמה מטורפת – כלומר איזור ר״ג / גבעתיים. ואיכשהו כבר בביקור הראשון שלי, הדירה האחרונה שיצא לי לראות מתוך ארבע הבשילה להיות הדירה שבסופו של דבר קניתי.

הדירה עצמה היא טכנית בדיוק מה שחיפשתי: היא נמצאת במיקום מרכזי ומאוד נוחה מבחיהנת נגישות וזמינות של תחבורה ציבורית והרבה דברים שאני צריכה ביום יום, החל מסופרמרקטים וכלה במרפאות של קופת חולים מסוגים שונים.

אבל עדיין, לאורך זמן הרגשתי שהיא לא מתאימה לי, ושאני לא מרגישה בה ״בבית״ – אפילו הרבה פחות ממה שהרגשתי בדירות השכורות שגרתי בהן לאורך השנים.


כשאני מנסה להבין למה, אני רואה כמה סיבות.

קודם כל, המעבר למשרדים החדשים קרה במקביל לארגון מחדש שמאוד השפיע עלי, ולא לטובה. עברתי לקבוצה חדשה, והייתי המתכנתת היחידה שעברה מתוך הקבוצה הקודמת שלי, למרות שמי שהיה המנהל שלי ומתכנת נוסף בצוות פשוט עברו לצוות האחר במחלקה, שהיה צוות שנחשב למי שעוסק בדברים המגניבים של החברה (למרות שגם אותו פיצלו לשניים, והיתה גם מרירות סביב החלוקה הזו). הידיעה שהייתי היחידה שוויתרו עליה והעובדה שמצאתי את עצמי עם מנהל ששידר שדי כפו עליו את הנוכחות שלי לא ממש עזרו.

מעבר לזה, הנסיעות הארוכות ברמה היומיומית בעצם די נגסו בזמן הפנוי שלי, שהפך להיות כזה שבקושי קיים. נכון שיכולתי לקרוא בזמן הנסיעה או לנמנם בה קצת (שזה היתרון של תחבורה ציבורית לעומת נסיעה במכונית), אבל עדיין לא היה לי זמן לחוגים או משהו דומה.

אני חושבת שזו פחות היתה אורך הנסיעה, אלא העובדה שאחרי הרבה מאוד שנים – הייתי צריכה לנסוע הלוך וחזור לעבודה. כשעבדנו בהרצליה, גרתי במרחק הליכה קצת ארוך מהעבודה, או במרחק נסיעה מאוד קצרה באוטובוס – כשהיו כמה קווים שיכולתי לנסוע בהם. בעבודה לפני כן גרתי בהוד השרון במרחק עשר דקות הליכה מהעבודה – ואני חושבת שגם ברכב היה לוקח לי בערך את אותו הזמן להגיע לעבודה בגלל רמזורים ופקקים בצומת בין הבית לעבודה.

אבל משהו בדירה עצמה גם מפריע לי, גם אם לא ממש ביליתי בה המון שעות (לפחות לא לפני הקורונה). אני חושבת שחלק מהבעיה היא שהבעלים הקודם עשה שיפוץ מאוד נרחב כדי לייפות אותה לפני המכירה – ולמרות שהאפקט של השיפוץ בהחלט מרשים חיצונית (ואמא שלי שאוהבת דברים מעוצבים ממש התלהבה מהמראה שלה), אני לא סובלת הרבה מאוד מהדברים בה. כמו למשל העובדה שחלק. מהקירות בסלון ובמטבח מצופים במין בטון אפור כזה במקום להיות קירות לבנים רגילים. או העובדה שהיה בדירה מחסן ש״בוטל״ לטובת מטבח וכניסה רחבים יותר. או העובדה שיש בדירה הכנה למערכת קולנוע ביתית עם רמקולים ונקודות חשמל בנקודות מוזרות שלדעתי מאוד מכער את הדירה. או העובדה שההוא שם ״מערכות תאורה״ שונות בכל חדר, וכאלו שהן לא פרקטיות ומקשות מאוד על החלפה שלהן. זה כאילו מצב שבו כדי להפוך את הדירה למרשימה – הפכו אותה למאוד לא פרקטית בהרבה מאוד מובנים.

וזה לפני שאנחנו מדברים על זה שהשיפוץ כלל גם את השירותים בדירה, שדי זרעו הרס בצנרת שם שנעשתה ברמה נמוכה מאוד. זה הוביל למצב שבו עשיתי שיפוץ לפני קצת פחות משנתיים, וגם הוא הסתבך (אבל זה כנראה נושא לפוסט אחר).


אבל אני חושבת שזה משהו מעבר לפרטים הטכניים., אלא גם משהו שהוא יותר רגשי.

זה לא שהחיים שלי לפני כן היו מושלמים: גם בהוד השרון וגם בהרצליה גרתי ביחידות דיור, שזה אומר לגור בצמוד לבעלי הדירה, במקביל לרון שלהם לבקר בדירה ולבדוק מה מצבה (לפעמים בהסכמה ולפעמים מאחורי הגב). גם מבחינה מקצועית דברים לא היו מושלמים – למשל בעבודה שלי בהוד השרון הרגשתי בשנה וחצי האחרונה שלי חוסר הצלחה מקצועי שלא הצלחתי להתגבר עליו, ובעבודה בהרצליה היתה לי קולגה לא יציבה רגשית שקינאה בי והתנהלה בצורה ממש איומה.

אבל ברמה המקצועית והאישית, היו לי גם דברים טובים. למשל בעבודה בשני המקומות (ובמיוחד בהרצליה) היו לי תקופות טובות מבחינה מקצועית. מעבר לזה, היו לי כמה דברים שאהבתי גם ברמה האישית: למשל דרך קורסי העשרה במקום העבודה שבו עבדתי בהוד השרון גיליתי סטודיו נחמד לקרמיקה שאליו הצטרפתי כתלמידה מן השורה באופן םרטי, ונשארתי בו גם בתקופה שבה גרתי בהרצליה. לא היו לי שם חברות טובות, במיוחד לא כאלו שיצא לי להפגש איתן מחוץ לחוג, אבל אלו היו כמה שעות בשבוע שבהן נהניתי מהחברה של נשים נחמדות שהיה בינינו קשר ארוך יחסית והיכרות (גם אם בסיסית) של החיים של כל אחת. אני מניחה שבאותה מידה המפגשים השבועיים של שומרי משקל (או של קבוצות הרזיה אחרות שבהן השתתפתי לאורך השנים) היו עבורי מסגרת דומה, שבה היתה לי הזדמנות לצאת מהבית, לפגוש אנשים, ואולי קצת לשלב סידורים שונים (הקבוצה שלי בהוד השרון היתה במרכז העיר, והקבוצות שבהן השתתפתי בהרצליה ובכפר סבא היו ליד קניון).

וכמובן שהיו לי גם קשרים אישיים אחרים. למשל בהרצליה גרתי בצמוד למרכז מסחרי קטן, בו היתה מרפאה וטרינרית שבה טיפלו בחתולה שלי טושי, שהיתה חתולה די חולנית ולכן נוצר קשר חברי סביב מצבה הרפואי (רק כמה שבועות לפני שהיא מתה גילינו שהיא סבלה מאיידס של חתולים שהיא חטפה בתור חתולת רחוב והיה מה שעמד מאחורי כל הבעיות האלו). והיה שם גם סניף דואר קטן שאחת העובדות בו גרה בשכונה כמה בתים ממני, וגם היתה זו שהיתה מאכילה את כל החתולים של השכונה, כך שהאופן טבעי התיידדנו והינו נפגשות לפעמים לקפה בבית הקפה במרכז המסחרי או סתם ליד סניף הדואר, או הולכות יחד לסופר בימי שישי בצהרים.

ובשני המקרים גם גרתי שכונות שהיו חלק מעיר – אבל בעצם היו שכונות בקצה העיר והיו באיזור שהיו בהם לא מעט איזורים ושדות פתוחים, ובהרצליה גם גרתי במרחק של עשר דקות הליכה מחוף סידני עלי – כך שהיה לי מקום נחמד לצאת בו להליכות או אפילו לצאת לצילומים.

ואלו דברים שחסרים לי בדירה ברמת גן. אמנם עכשיו אני גרה בדירה משלי בבניין מסודר ובלי בעלי דירה על הראש – אבל בלי המסגרות החברתיות שהיו לי בדירות הקודמות שלי. השכנים בבניין שלי למשל מצטיינים בעיקר במריבות בווטסאפ של הבניין, אבל לא בקשרים אישיים כפי שהיו בבניינים שבהם גרתי בתור ילדה.

ובתור מי שגרה במרכז העיר, כבר אין לי ממש גישה לאיזורים פתוחים. אמנם יש שני פארקים בעיר שבה אני גרה (הפארק הלאומי ופארק הירקון) ופארק הירקון הוא במרחק הליכה קצת ארוכה מהבית שלי, אבל זה לא משתווה למגורים ליד החוף או ליד שדות פתוחים.

ואיכשהו אין לי פה את המסגרות החברתיות שהצלחתי ליצור בדירות הקודמות שלי. חלק מזה באמת היה עניין של זמן (במיוחד כשאני לא גרה ממש קרוב לעבודה כפי שגרתי פעם), אבל אני כבר לא בטוחה עד כמה מסגרות כאלו קיימות. למשל שומרי משקל נסגרה, ובלא מעט מסגרות הרזיה, המפגשים הקבוצתיים (ואפילו האישיים) עברו לזום.

6 תגובות

  1. motior הגיב:

    קצת עצוב לקרוא את זה… אני מניח שעדיין את רואה גם לא מעט יתרונות בדירה הזאת, אחרת לא היית נשארת בה כל כך הרבה זמן

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אי אפשר לזלזל בפן ה״טעני״ של הנוחות בדירה, כמו למשל מבחינת מיקום, במיוחד כשאי אפשר להבטיח שהחסרונות יעלמו עם שינוי מיקום. מעבר לזה, לחזור למקומות שבהם גרתי ייצור בעיות חדשות (למשל מרחק מהעבודה) שלא בהכרח יהיו יותר קלות להתמודד איתן.

      אהבתי

  2. השאלה היא איך באמת ליצור חברים חדשים במקום חדש. הקורונה די צימצמה את אפשרויות אבל גם בלי הקורונה, איך ממש מכירים אנשים חדשים.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שבגילאים צעירים די קל לנו לפגוש חברים חדשים כי יש לנו מסגרות מתאימות כמו לימודים, צבא, או בית ספר שבו אנחנו פוגשים הרבה מועמדים שיש להם הרבה במשותף איתנו. עם הזמן אנחנו נעשים יותר עסוקים, אבל המסגרות גם פחות מתאימות למפגש עם חברים חדשים.

      אהבתי

  3. empiarti הגיב:

    באמת תיארת כאן כמה וכמה היבטים שונים של המבורים בדירה. חלק קשורים בדירה עצמה וביתרונות לעומת החסרונות שלה, וחלק קשורים בתחומים אחרים של חייך כמו עבודה וחברה ולוגיסטיקה. ברמת נכון שככל שמתבגרים לכאורה קשה יותר למצוא חברים חדשים, וככל שמשנים אזור מגורים, מקומות עבודה ומסגרות אחרות קשה יותר לשמור על קשרים עם חברים וותיקים.
    ובכל זאת גם זה וגם זה אפשרי, רק דורש השקעת אנרגיה וכמובן רצון משני הצדדים. גיס-טי בדיוק סיפרה לי על חברה טובה חדשה שהכירה כשעשתה מנוי לתיאטרון (נדמה לי בבית צבי)….הכירו במקרה כשיצא להן לשבת זו ליד זו למשך כמה הצגות, וקצת שוחחו ונוצר קליק….נדיר אבל גם זה קורה

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תראי, בפעם האחרונה שחשבתי שהכרתי חברה חדשה – התברר שזו מישהי לא ממש יציבה שהתחילה לספר לי שהיא היתה אישתו של מייקל ג׳קסון ושכל החברים הטובים שלה הם כוכבי קולנוע הוליוודיים מפורסמים (אני חושבת שכתבתי עליה כמה פעמים)….

      אני לא חלילה אומרת שכל האנשים שאני פוגשת הם כאלו, אבל המחשבה שנפלתי על מישהי כזו ושהיה לי מזל על זה שמה שהיא חיפשה היה בעיקר תשומת לב והארה עצמית ולא למשל ניסתה לסחוט ממני כספים – די מפחידה אותי.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s