האם השמנה היא מחלה – ומה המשמעות של הכותרת הזו מבחינת הטיפול הרפואי באנשים שמנים?

לפני כמה שנים ארגוני בריאות גדולים בעולם הכריזו על השמנה כעל ״מחלה״.

ההכרזה הזו נבעה אחרי שלא מעט מחקרים רפואיים הראו מצד אחד שיש מאחורי ההשמנה הרבה מאוד גורמים פיזיולוגיים ונפשיים שגורמים לעידוד ההשמנה ומקשים (ואפילו מונעים) הרזיה, ומצד שני מחקרים שמראים שההשמנה ההולכת וגדלה של האוכלוסיה גוררת איתה הרבה מאוד מחלות.

מצד אחד, ההבנה שההשמנה היא תופעה מאוד מורכבת מבחינה גופנית ורפואית היא טובה. לא מעט אנשים שמנים קיבלו בעבר עצות גרועות מרופאים שהם ״רק צריכים לסתום את הפה ולהפסיק לאכול״ וש״בשואה לא היו אנשים שמנים״, במקום שהרופא עצמו יבין את הקושי בהרזיה. כיום כשהגישה היא ללמד רופאים שמדובר על משהו מורכב – זה דבר מבורך.

הבעיה היא הצד השני של המטבע: אם ההשמנה היא מחלה, הרפואה מנסה לפתור אותה בתור בעיה פיזיולוגית נטו. זה לא משהו שמוגבל אך ורק להשמנה – אפילו תחום הפסיכיאטריה, שמטפל בבעיות נפשיות, מסתמך קודם כל על טיפולים פיזיים כמו תרופות או טיפול בנזע חשמלי (למרות שלא פעם גם מדובר על מצב שבו מבצעים במקביל גם טיפול בשיחות). גם כשעולם הרפואה מבין שהיחסים בין הרופא לחולה חשובים לטיפול ממש כמו התרופות או הניתוח שהרופא מציע, לטיפולים הפיזיים יש חשיבות גדולה יותר בעיני הרופאים.

אבל בעולם שבו הטיפולים הפיזיים בהשמנה רחוקים מלהיות מושלמים – זו בעיה. ללא מעט מהתרופות נגד ההשמנה לאורך השנים היו השפעות פיזיולוגיות לא קלות שבגללן התרופות נפסלו (גם אחרי שהן נחשבו להבטחות מאוד גדלות להרזיה) כולל למשל סיכון מוגבר להתקפי לב או בעיות דומות. גם התרופות שקיימות כיום לא בהכרח חסרות תופעות לוואי, ולרבים הן קשות למדי – ובמקביל גם התרופות לא בהכרח עוזרות לכל אחד או אחת לרזות (ובמקרה מסוים שמעתי שלא רק שהתרופה לא עזרה לה לרזות, אלא הרסה לה את בלוטת התריס, כשאחת מתופעות הלוואי של בעיות בבלוטת התריס היא קושי בלהרזות ונטיה להשמנה).

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתי פה בעבר (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי) וגם הם נושא מורכב – הם פתרון טוב עבור מי שסובל מקשיים מאוד מסויימים של לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל כדי לרזות, אבל הם לא פתרון טוב למי שהביעה שלו עם אכילה אחרת ונובעת מנשנשת לאורך היום ו / או אכילה רגשית.

הבעיה היא שלא פעם רופאים מדברים על כך שהכשלונות של הניתוח נובעים מכך ש״מנותחים לא משתפים פעולה״ עם הניתוח ולא שומרים על תפריט דיאטה אחרי הניתוח – בלי להבין שהבעיה (או לפחות אחת מהבעיות) של אותם מנותחים נובעת מהקושי לשמור על תפריט כזה שלא קשור רק לגודל הקיבה או היכולת שלהם לשבוע מכמות קטנה של אוכל – ושצריך לטפל בקושי הזה כדי לטפל בהשמנה של אותם האנשים. הטיפול יכול להחליף את הניתוח במקרים מסוימים, או לסייע לו להצליח במקרים אחרים.

הצורך בהבנה שלא כל טיפול עדכני בהכרח יעזור להרזיה לא סותר את העובדה שהשמנה היא מאוד לא בריאה – אלא שצריך להמשיך ולבדוק מה יכול לעזור לטפל בה בצורה יעילה, מתוך הבנה שכל אחד זקוק לטיפול שייחודי לו או לה. אבל במצב כמו שהוא כיום, ההבנה הרפואית שהשמנה היא בעיה רפואית לא בהכרח עוזרת לפתור את הבעיה, אלא העבירה את הפוקוס מנדנוד אנשים לרזות בשיטות לא טובות לפוקוס על טיפולים רפואיים שלא בהכח יעילים ויש בהם גם סכנות לסיבוכים לא קלים.

2 תגובות

  1. empiarti הגיב:

    סוגיה מאד מעניינת העלית כאן. זה נכון שברפואה בימינו יש נטייה להיעזר הרבה יותר בתרופות גם בתחומים כמו השמנה/הרזיה או טיפולים נפשיים/פסיכולוגים. הסיבה העיקרית לכך היא כמובן שבימינו יש סוף סוף תרופות (או הליכים רפואיים) שמסייעים בדרכים שפעם לא היו נגישות למערך הרפואי.
    בתחום הנפשי, למשל, מאז שהמציאו תרופות כמו פרוזאק או ציפרלקס, אפשר להיעזר בהן כדי להגיע לאיזשהו מצב התחלתי שבו ניתן לטפל גם בשיחות, קבוצות תמיכה וכדומה, כאשר פעם כאשר אדם היה במשבר שלא איפשר לו לצאת מהמיטה מרוב דכאון או חרדה, היה קשה מאד בכלל להגיע לשלב של שיחות פסיכותרפיות. וגם אז הפציינט הוא זה שחייב להתמסר לתהליך ולעשות את העבודה.
    כנ"ל בנושא ההשמנה – עמלים כל הזמן לפתח תרופות שתתמוכנה בתהליך ההרזיה ותעזורנה למי שנלחם בהשמנה בדרכים שונות – בין אם זו הפחתת התיאבון/רעב, הפחתת היכולת לאכול כמויות גדולות וכדומה. אבל כמו בעולם הפסיכולוגי כך גם בעולם ההשמנה/הרזיה, אני מאמינה שאף תרופה או הליך רפואי לא יכול לעבוד בצורה טובה ויעילה בזכות עצמו. צריך גם וגם. צריך להדריך את הפציינט ולעזור לו למצוא את אורח החיים שיעזור לו לרדת ולהישאר במשקל הרצוי ורצוי שזה יהיה בדרכים שמתאימות לאותו פציינט ולשאר תחומי חייו. את יודעת בעצמך שאם מכתיבים לך מאכלים שאת לא אוהבת או קשה לך להכין או תרגילי התעמלות שקשה לך לבצע או שאין לך זמן לשלב בסדר יומך, בסוף זה לא יתבצע. והפציינט מצידו חייב לשתף פעולה ולעשות את החלק שלו כדי שזה יעבוד ויחזיק לאורך זמן. בקיצור הסוד הוא כנראה שילוב בין השניים.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      בעיני הבעיה היא בעיקר המחשבה שהפתרון הוא מניעה של רעב או הפחתת הכמויות שאפשר לאכול. עובדתית זה לא ממש עוזר – כי אחרת אחוזי ההצלחה של ניתוחים היו מושלמים (או לפחות קרובים למושלמים).

      אולי הבעיה היא שצריך להבין ששינוי אורח חיים פשוט לא אפשרי להרבה מאוד אנשים מהרבה מאוד סיבות שונות, ושדווקא הניסיונות האלו להתאים משהו בכוח פוגע באנשים האלו יותר מאשר מועיל.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s