״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק ראשון

לרדת בגדול היתה תוכנית ריאליטי ישראלית בת ארבע עונות ששודרה בין 2006 ל 2010 שבה אנשים שמנים הגיעו להרזות, לא פעם עשרות קילוגרמים. ההשראה לתוכנית היתה תוכנית בפורמט דומה מארה״ב שבו כמה מאמני כושר ״הנהיגו״ קבוצות של אנשים שמנים באימוני כושר אינטנסיביים ובתוכנית תזונתית קשוחה כדי לעזור להם להרזות הרבה – ומהר.

סביב המאמנים בתוכנית האמריקנית עלו לא פעם תלונות על חוסר בהכשרה אמיתי כמאמני כושר ותזונה – אבל לזכותה של התוכנית הישראלית אפשר לציין שמאמני הכושר שליוו את כל העונות, אורלי הופמן-בר ןנדב מאירסון, היו מאמני כושר מוסמכים ובעלי ניסיון רב באימון כושר באופן כללי ובעזרה לאנשים בהרזיה דרך הכושר באופן פרטני.

מצד שני, התוכנית האמריקנית המשיכה ללא מעט עונות, אבל לעומתה התוכנית הישראלית שודרה רק לארבע עונות. אני זוכרת שהיו ״דיבורים״ בכמה מהפורומים של אנשים שמנים שבהם השתתפתי באותה תקופה שבה רבים דיברו על ניסיונות גיוס אגרסיביים של מפיקי התוכנית שלהם נחשפו אנשים שמנים, גם אם הם לא הראו עניין בהרזיה – והתחושה היתה שעם הזמן למפיקים היה יותר ויותר קשה לגייס משתתפים לתוכנית מה שיכול היה להסביר את הירידה המהירה שלה אחרי רק ארבע עונות.

---

לפני כמעט שבוע עלתה כתבה במסגרת חדשות שישי של ערוץ 12 שעוקבת אחרי בוגרי התוכנית – והאם הם שמרו על המשקל. העונה האחרונה הסתיימה לפני 13 שנים, ועבור בוגרי העונות המוקדמות יותר עבר אפילו פרק זמן ארוך יותר משמעותית מסוף העונה שלהם.

בתחילת הכתבה מראים איך התוכנית מציגה את המתחרים: מאוד שמנים, חלקם אפילו סובלים מהשמנת יתר חולנית, אבל בעצם ״עברו מהפך מדהים״ ורזו בקצב מהיר מאוד (כזה שיחשב כמהיר מיד ולא בריא בדיאטה סטנדרטית) – כשהמטרה המקודשת של התוכנית היא ״לרדת בגדול״, כלורמ לרזות מהר ולמשקל לא רק תקין אלא גם כזה שיחשב כ״רזה באמת״.

מראים גם את השקילה הפומבית של המתחרים עם בטן חשופה גם לגברים וגם לנשים (שלובשות רק גוזיה שלא ממש תומכת או מעצבת להן את החזה, מה שגורם למראה שמן ומוזנח יותר שלהן) – כביכול מסיבות ״מקצועיות״ שבהן נראה איך הם מרזים בלי הבגדים שיסתירו את זה, אבל עבור רבים זה עשה רושם של תחושה של השפלה של המתמודדים, ובמיוחד המתמודדות.

---

מיד בתחילת הפרק מראים את אבי קוריאט, המנצח של העונה השלישית, שמן שוב וצופה ברגע הנצחון שלו עם דמעה בעין. זה מצב שכל אדם שמן יכול להזדהות איתו – הבושה והאכזבה שבעליה במשקל למרות הרצון לשמר אותו, והרצון לחזור להיות רזה, בכושר ובעיקר בשליטה כמו שהרגשנו ברגע ההגעה למשקל הרצוי שלנו בעבר.

מצד שני לתוכנית חשוב להראות את הכיבוד שאבי מגיש – מצד אחד יש קנקן של מים קרים, מצד שני רוגעלך ואוזני המן, ״בצקים״ שנחשבים למשמינים.

אבי מתחיל את הפרק בכך שהוא מדבר על כך שהוא כמו שמנים רבים הפכו להיות ״להיות שמנים במשרה מלאה״ – הכל סביבו בחיים סובב סביב ההשמנה. אבי כמובן מדבר על ״אנשים שמנים״ בהכללה ומנכס להם את ההרגל שלו שהחיים שלהם סובבים סביב אוכל: מבחינתו הוא נמצא בתכנון מתמיד של מה ומתי הוא יאכל, והו מניח שהרבה מאוד אנשים שמנים הם כאלו, למרות שזה לא בהכרח המצב של כל אדדם שמן, והחוויה של ההשמנה והחיים כשמן יכולה להיות מאוד שונה מאדם לאדם.

חשוב רק לציין שבמהלך התוכנית ״לרדת בגדול״ ובדיון הנוכחי עליה – אין התייחסות לטיפול ב״אובססיה״ הזו סביב אוכל. במובן מסוים האובססיה היא נפשית (ואולי אפשר להתייחס אליה כהתמכרות) כשההתייחסות להרזיה במסגרת ״לרדת בגדול״ ובכתבה הזו היא פיזיולוגית נטו ומתייחסת רק לפן הגופני של האכילה והספורט שהמתמודדים לשעבר עושים או לא עושים. אבל בהחלט יש גם התייחסות לפן הנפשי הזה בהמשך הפרק כשהמרזה בגדול קרן (אישתו של אבי) אומרת שאנשים שמנים יודעים איך לאכול כדי לרזות, אבל לפעמים בוחרים אחרת (למרות שהם רוצים לרזות).

גם המשפט שאבי אומר לגבי זה ש״אדם מתכנן לעצמו מראש מה הוא יאכל״ – מדובר על תכונה שהיא לא בהכרח משהו שקשור רק לאובססיה לאוכל, כי היא קיימת גם בדיאטות שונות. למשל כשהייתי בשומרי משקל הייתי צריכה לתכנן ארוחות לפי תקציב הנקודות ולפי חלוקה נכונה שלהם לאבות המזון… כמובן שיש פה שאלה האם מדובר על תכונה בריאה או חולנית, או שהיא תלוית מצב?

בהמשך אבי מראה לנו איך הוא ובת זוגו קרן התאימו את הבית למה שאבי מכנה ״אנשים גדולים״ (מושג מכובס ל״אנשים שמנים״). יש להם בבית למשל אמבטיה ןמקלחון עם פתח גדול במיוחד כדי שהם לא ישברו בטעות את הזכוכית כשהם נכנסים להתקלח. יש להם גם מיטה נמוכה שאפשר להגביה כדי להקל את היכולת שלהם לרדת ממנה כי קשה להם לקום מרהיט שהוא נמוך. מצד אחד אבי בהחלט מציג דברים שבאמת מכבידים (תרתי משמע) על אנשים שמנים, מצד שני ההצגה הזו מרגישה קצת כמו קרקס שמציג את האנשים השמנים בצורה מביישת וחריגה כמי שלא מסוגלים לעשות דברים. זה בולט במיוחד כשאבי מציג את שולחן הקפה שלהם שמיועד ל״הרגל המגונה״ של לאכול ליד הטלוויזיה בכך שהוא עולה ומתקרב לסועדים.

---

אבי מספר שאחרי הנצחון שלו בעונה השלישית של התחרות – הוא כבר דאג מראש שיהיה לו מאחורי הקלעים ״תיק מלא אוכל״ עם מתוקים ואוכל משמין שהוא הכין מראש במהלך היום כדי לאכול אחרי השקילה הסופית. המעשה הזה מעלה לא מעט שאלות לגבי ההרזיה שהתוכנית עודדה את המשתתפים בה לעשות. האם הצורך לרדת כמה שיותר כל שבוע יצר מצב של הרעבה והמנעות מאוכל ״טעים״ שיצר חסכים שהמתמודדים ציפו להשלים אחרי התוכנית, לא פעם על חשבון עליה מסויימת במשקל? האם מצב כזה שבו אבי (וייתכן מאוד שגם מתמודדים אחרים) מאוד שאפו להגיע לגמר כמה שיותר רזים מנע מהם לאמץ בתוכנית הרגלים שבעצם ישמשו אותם לכל החיים כדי לשמור על ההישג?

אבי בהחלט מדבר בכתבה על זה שההרזיה במסגרת התוכנית שהיוותה תחרות קשה כרוכה בתהליך נפשי, מנטלי, ופיזי חריג רק כדי ״לרדת בגדול״ (כלומר כמה שיותר מהר בכמה שפחות זמן). חלק מזה למשל הוא העובדה שלא מעט משתתפים החליטו לרדת במשקל בעזרת זה שהם ייבשו את עצמם לפני שקילות (לא שתו כל היום ודאגו להזיע כמה שיותר) כדי לרדת כמה שיותר במשקל – ומצד שני בימים שבהם היתה להם חסינות הם היו שותים כמה שיותר כדי לאפשר לעצמם לרזות בצורה יותר משמעותית בפרק הבא. זה כמובן רק תומך בתיאוריה שהתוכנית לא בהכרח מלמדת הרגלים בריאים שאפשר ליישם לאורך זמן. זה כמובן גם מעלה את השאלה עד כמה יש מטעם ההפקה ומצידנו הצופים יחס בעייתי כלפי המשתתפים – כאילו זה בעצם ״בסדר״ לפגוע בהרזיה ובבריאות שלהם בכך שאנחנו דורשים מה הרזיה גדולה מידי רק כדי לתת לנו השראה לרזות בעצמנו בצורה יותר בריאה ומתונה?