אכילה אינטואיטיבית וסביבה רעילה

אכילה אינטואיטיבית הוא מושג יחסית חדש בכל מה שקשור ל״אורח חיים בריא״. יש לא מעט דיאטניות או שאר ״גורואיות להרזיה״ שמנסות לנכס אותו כשיטה להרזיה – אבל בעצם מדובר על גישה כללית יותר שאומרת שהגוף שלנו יודע לבד מה וכמה הוא רוצה לאכול, אבל שדיאטות שונות ״הרסו״ את המנגנון הזה בכמה מובנים. דיאטות למשל לא בהכרח מלמדות להקשיב לתחושת הרעב או השובע של הגוף, והן למשל מאלצות אנשים להפסיק לאכול בארוחה לפני שהם שבעים, או למשל כופה עליהם לאכול כשהם עדיין לא רעבים, למשל בבוקר. בנוסף, דיאטות בעצם אוסרות על לאכול הרבה דברים טעימים – ולכן הופכת אותם מבחינה פסיכולוגית להרבה יותר מפתים ומושכים ממה שהם היו בלי דיאטה (או כך לפחות טוענת הגישה).

אכילה אינטואיטיבית לא מבטיחה בהכרח הרזיה. יש מי שהיא אכן תעזור להם להרזות (בעיקר אם תהליכי דיאטה גורמים להם קושי פסיכולוגי), יש כאלו שהמשקל שלהם יישאר יציב – ויש מי שעלול להשמין קצת אפילו. אבל השיטה כן מבטיחה שעבור מי שהיא מתאימה – לאורך זמן האכילה שלה תהיה בריאה יותר בלי מאמץ, והמשקל של המטופל יישאר יציב לאורך זמן. השיטה אפילו מבטיחה שאחרי תקופה של חוסר יציבות תזונתית והשלמת חוסרים מבחינת אוכל טעים וצרכים פסיכולוגיים – אותם מאכלים מפתים כבר יהפכו ללא מפתים כי הם כבר לא יהיו אסורים, ובקושי תרצו לאכול מהם (אם בכלל).

---

עד כמה זה באמת עובד?

אני זוכרת את עצמי כילדה די רזה – אבל גם ככזו שמאוד אוהבת אוכל. לא רק במובן של היה לי תיאבון בריא – אלא גם במובן של עיסוק מסוים במה אני אוכלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי מהגן הוא מאחד מימי ההולדת שלי שבו אמא שלי הביאה שתי עוגות שונות לגן (כנראה כדי שהן יספיקו לכל ילדי הגן) – ואני רציתי פרוסת משתיהן אבל אמא שלי נתנה לי לאכזבתי לאכול רק פרוסה אחת.

אני גם זוכרת שתמיד רציתי שאמא שלי תשים המון ציפוי או קצפת על העוגות שהיא היתה אופה, אבל היה לי לא נעים להיות ״חזירה״ ולכן ניסיתי לרמוז לה על זה בצורה לא ישירה (וכנראה גם לא יעילה במיוחד).

והמשיכה הזו לא נבעה מתחושה של מחסור או רגשות אשם – כי הייתי ילדה רזה ולא היה ממש צורך להגביל את האכילה שלי, במיוחד כשכילדים היינו משחקים ורצים המון בחוץ ושורפים כך המון קלוריות.

---

ואולי חלק מהעניין נבע מכך שכילדה – רמת הפיתויים שהיתה לנו היתה יחסית נמוכה. היינו אוכלים בעיקר בבית ואוכלים בחוץ רק בהזדמנויות מאוד נדירות. לא ממש היו ממתקים בבית, והם היו פינוק שאמא היתה מידי פם קונה לנו במכולת, ולנו לא היה כסף לרוב לקנות אותם לעצמנו. שתיה ממותקת היתה לנו רק בסופי השבוע (מלבד תרכיז מיץ פטל) וגלידה היתה משהו שההורים קובעים מתי תהיה בבית וכמה הם מגישים לנו.

אבל כיום המצב מאוד שונה. אם בתור ילדה היו לנו גלידות די פשוטות של חברה אחת עם שניים שלושה טעמים (שוקו וניל, פונש בננה, ופיסטוק קפה אם אני זוכרת נכיון) – כיום יש לנו המון חברות (ולא רק מקומיות אלא גם בינלאומיות), כשלכל אחת מהן יש מגוון הרבה יותר גדול של טעמים, ולא פעם גם טעמים חדשים או זמניים שמושכים אותנו לטעום אותם מהר או בזמן המוגבל שיש לנו. מעבר לזה, הקורונה אפשרה לגלידריות השונות לחדש את האפשרות להזמין גלידה במשלוח וכך יש לנו יותר מבחר – יותר בקלות.

אבל זה כמובן לא מוגבל לגלידות. יש לנו מבחר גדול יותר של שוקולדים למשל, בהרבה יותר טעמים, ושל הרבה יותר חברות (חלקן, ואולי אפילו רובן, מחו״ל). כנ״ל לגבי מעדני חלב למיניהם שפעם היו פשוטים והיום הפכו להיותר מגוונים ויותר מורכבים.

במקביל יש לנו יותר ויותר מסעדות, לא פעם של שפים שהתפרסמו דרך עבודה קשה במטבח אבל גם בתוכניות בישול וריאליטי בישול, והפרסום שלהם הוא חלק מהמשיכה למסעדה שלהם. מעבר לזה, יש יותר מודעות לאוכל בינלאומי – אם אי שם בשנות השמונים סושי לא היה מאכל מוכר (ומי שהכיר אותו חשב שהוא סופר אקזוטי), כיום אין מי שלא מכיר את המאכל. גם האוכל הסיני הפך מעוף חמוץ מתוק בטיגון עמוק וברוטב אדום רדיואקטיבי למשהו הרבה יותר אותנטי ומתוחכם.

אבל הבעיה היא לא רק המבחר – אלא גם גודל המנות.

אני זוכרת למשל כשכשגרנו בניו יורק באמצע שנות השמונים, המבורגר רגיל היה בגודל של המבורגר ילדים כיום, וקציצות של מאה גרם נחשבו לענקיות, ומדובר על ארה״ב שידועה במנות הענק שלה לעומת שאר העולם. אבל כיום אפילו בישראל אין מסעדות רציניות שמגישות המבורגרים של מאה גרם – אלא לפחות 160 גרם, ולרוב אפילו 220 גרם והמבורגרים של 330 גרם. מקדונלדס ודומיהם אמנם מגישים המבורגרים של 100 גרם, אבל גם אצלם אפשר בקלות להכפיל ואפילו לשלש את כמות הקציצות במנה.

וזה עוד לפני שנכנסנו לגודל מנות הצ׳יפס…

---

אבל במקביל אי אפשר להכחיש שבמקביל להשמנה שלי, ההורים שלי ניסו לאסור עלי לאכול מאכלים מסויימים – וזה גרם לי להסתיר את האכילה שלי. אני זוכרת לא מעט מקרים שזה קרה: למשל בכיתה י״ב היתה לי עבודה זמנית כבייביסיטר פעם בשבוע – ובדרך חזרה היה סופרמרקט ליד תחנת האוטובוס שממנה חזרתי הביתה, ותמיד הייתי קונה חבילה של שוקולד פרה – שידעתי שאני חייבת לסיים לפני שאני מגיעה הביתה, ולכן הייתי אוכלת את כולה בדרך הביתה, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה של הקלוריות הנוספות האלו על כמה הג׳ינס שלי הפך להיות לוחץ, אבל הפסקתי עם ההרגל הזה רק כשפוטרתי מהעבודה כשפעם אחת כשההורים איחרו להגיע חיכיתי עם הילדים ברחוב כדי שנוכל לראות יותר מהר כשההורים מגיעים.

או למשל כשהייתי בצבא, הייתי לא פעם יוצאת עם חברות לבלות בשישי בבוקר והיינו אוכלות צהרים במסעדת פאסט פוד כזו או אחרת – אבל אז הייתי חוזרת הביתה ואוכלת ארוחת צהרים נוספת כדי שאמא שלי לא תחשוד שאכלתי שוב המבורגר וצ׳יפס.

מן הסתם ההתנהלות הזו תרמה מאוד להשמנה שלי – לא רק במובן שהייתי אוכלת יותר קלוריות ממה שהייתי אוכלת בלי הצורך להסתיר את האכילה שלי, אלא גם לא פעם הרגלתי את הגוף שלי לאכול הרבה יותר אוכל ממה שהוא היה צריך. ואז מעבר לעובדה שיכולתי להמשיך לאכול יותר מידי אוכל לפני שהרגשתי מלאה – גם היה לי קשה יותר לשבוע מכמות סבירה של אוכל, ולכן הייתי צריכה לאכול יותר ברמה יומיומית כדי לא להיות רעבה.

---

לא מזמן יצא לי לשמוע שיחה לגבי ״אכילה אינטואיטיבית״ שבה אחד הדוברים התעקש שהשיטה לא מתאימה להרבה אנשים, אלא לכאלו שהרגלי האכילה שלהם לא ״הרוסים מידי״ מלכתחילה – ובעצם לאנשים שהם הכי פחות זקוקים לעזרה בכל מה שקשור לתיקון הרגלי אכילה.

חשוב לציין שכיום קשה למצוא אנשים שאוכלים בצורה בריאה ומאוזנת בלי הדרכה מסודרת – כי מצד אחד יש שפע מאוד גדול של אוכל מפתה ומושך (והמון תוכניות בישול ומסעדות ושפים מפורסמים), ומצד שני יש הרבה מאוד גישות לאיך בדיוק מוגדר ״אורח חיים בריא״, כשחלק גדול מהן סותרות אחת את השניה, וחלקן לא בהכרח מספרות מה עומד מאחורי הגישה.

אבל בהחלט יש אנשים שעבורם הפיתויים שם בחוץ הרבה פחות מפתים – כאלו שבעיקר אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לחיות. אבל ככל שמישהו מתקרב יותר לתחום שבו חיים כדי לאכול – אכילה אינטואיטיבית תהיה הרבה פחות יעילה, וכדי להגיע לאורח חיים בריא, הם יצטרכו להשתמש בכלים של דיאטה ״קלאסית״, שלפי התיאוריה של האכילה האינטואיטיבית מזיקה להם יותר מאשר מועילה לאורך זמן.

כנראה שאין פה פתרון מושלם, וכל אחד צריך לקחת מכל שיטה את מה שמתאים לו כדי לעזור לו לחיות את אורח החיים הכי בריא שהוא יכול (או שהיא יכולה). וזה משהו שכל מי שעוזר לאחרים להגיע לאורח חיים בריא צריך להבין.