התלבטות לגבי חוג צילום

אני חושבת שכבר סיפרתי בכמה רשומות קודמות שאני השתתפתי בכמה חוגי צילום. בקיץ האחרון התחלתי בקורס חדש שהחברה ניסתה שהתחיל טוב והמשיך בצורה שפשוט לא התחברתי אליה, ובערך באמצע הקורס פרשתי ממנו. בדיעבד גיליתי גם שלא רק שהקורס לא יחזור על עצמו, אלא שהצלם שהעביר אותו לא המשיך בשלב זה לעבוד בחברה.

אז אחרי בערך חצי שנה של שקט – לקחתי קורס וסדנא של מדריך מסוים שכבר למדתי איתו בעבר.

הסדנא היתה אמורה לקרות שבוע לפני תחילת הקורס: היתה הרצאה בזום בחמישי בערב, היתה אמורה להיות הדרכה ב״שטח״ שבו נתרגל את העקרונות בשישי בבוקר – ואז ביקורת עבודות במוצ״ש. אבל נוצר מצב שבו המדריך לא היה זמין באותו שישי ולכן השיעור ״בשטח״ וביקורת העבודות קרתה בשבוע איחור.

וזו היתה בעיה – כי בשישי שבוע לאחר מכן כבר היה לי שיעור בשטח בקורס המלא, ובשבת אחה״צ היינו אמורים לחגוג יום הולדת לאחיין שלי.

החלטתי לא לוותר על ההרשמה לסדנא, וזו כנראה היתה טעות.

יום שישי התחיל בשיעור בשטח לקורס המלא, ומאוד נהניתי ממנו, אבל הוא היה קצת מעייף ובגלל שהוא התחיל האיחור וקצת התארך, לא היתה לי הזדמנות לנוח או לאכול בין השיעורים.

ואז בשיעור השטח של הסדנא היה קטע שעיצבן אותי: שתיים מהמשתתפות שהן במקרה גם תלמידות קבועות (וכנראה גם מעריצות) של המדריך התחנחנו ו״ביקשו״ שבמקום שהוא ייתן לנו לתרגל עצמאית, נתרגל בתור קבוצה. אני הערתי שלי הקונספט הזה פחות מתאים באופן אישי, אבל המדריך בחר להמשיך בתור קבוצה והרגיע אותי שנעבוד קצת יחד ואז הוא ישחרר אותנו.

אני לא אוהבת לעבוד יחד כי בעצם אני מרגישה שזה מצב שבו המדריך לוקח אותנו למצבים ומקומות שמעניינים אותו ואני לא בהכרח מתחברת עליהם, ואני גם לא אוהבת שכולנו מצלמים יחד את אותו נושא כי זה מרגיש לי מקום שבו יהיה קל להשוות בינינו ואני מרגישה לא נוח עם השוואות כאלו – וזה מעבר לעובדה שלא פעם מדובר על לעבוד בצורה צפופה שבה כל אחד מנסה לתפוס את המקום הכי טוב כדי לצלם וזה לא נעים עבורי לעבוד.

כשהבנתי שכנראה השיעור ימשיך להיות ״דביקי״ כזה, החלטתי אחרי נקודה אחת בלבד להגיד שאני פשוט צריכה לצאת מוקדם יחסית הביתה, ולכן אני מעדיפה להמשיך לבד כדי להספיק לתרגל הכל בצורה טובה. ביקשתי מהמדריך את התרגילים, צילמתי מה שהספקתי לפי רמת הכוח שנשאר לי – ואז חזרתי הביתה רק עם תקלה אחת: מסתבר שתחנת האוטובוס שלי בדרך חזרה הביתה בוטלה, והייתי צריכה ללכת מרחק די גדול לתחנת האוטובוס הבאה.

לי אישית לא ממש הפריע לעבוד עצמאית. אמנם הפסדתי קצת את היכולת לקבל הכוונה של המדריך במקרה הצורך, אבל מצד שני אני תמיד עבדתי הכי טוב כשעבדתי באופן עצמאי.

לצערי למורת שניסיתי למצוא הסבר מתקבל על הדעת על למה אני רוצה להתפצל מהקבוצה, העזיבה שלי בכל זאת משכה את תשומת לב של המדריך ושל אחת המשתתפות האחרות ששאלו אותי מה שלומי כי הם דאגו שמשהו לא בסדר.

אבל כן היתה לי בעיה אחרת: כל היום הזה הפך להיות כל כך מתיש שאני לא חושבת שהתאוששתי ממנו במהלך כל השבוע. חלק מהבעיה נבעה מזה שלא ממש יצא לי לנוח בצורה טובה ביום שבת, כי בשבת אחה״צ היה לאחיין שלי יום הולדת, ואז הייתי צריכה בשיא הלחץ לחזור הביתה לשיעור הביקורת, שהיה קצת מאכזב כי היתה תמונה שמאוד אהבתי אבל מסתבר שהיא היתה פחות טובה ממה שחשבתי.

ברביעי היה לנו שיעור שאליו איחרתי בגלל הבלגן שהיה בתל אביב, ואז אתמול בשישי בבוקר היה אמור להיות לנו השיעור בשטח. אבל מוקדם בבוקר המדריך הודיע לנו שהוא לא יהיה זמין והשיעור יידחה להיום (שבת).

עקרונית לא היתה לי בעיה עם זה, אבל בדיעבד הבנתי שנוצר מצב שהתזמון לא נוח לי. בשבת בבוקר גיליתי שיש בעיה של לקוח שיש סיכוי נמוך שאהיה מעורבת בה ולא רציתי לצאת במקרה שאצטרך לחזור הביתה באמצע שיעור כשאין תחבורה מסודרת ואני תלויה בזמינות של מוניות שאולי לא יהיו זמינות. אבל מעבר לזה, הבנתי שכל כך בניתי על היום הזה כדי להתאושש ולנוח לקראת שבוע הבא, והרגשתי שסשן צילום שיוצא בדיוק בצהרים מפריע לי לזה.

לכן העדפתי לוותר על השיעור. כתבתי על זה בקבוצה ולא קיבלתי ממש תגובות – מה שבהתחלה הרגיש לי מאוד נוח כדי לא לקבל על זה תשומת לב. אבל בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני שואלת את עצמי אם אי ההגעה נתפסה בתור רצון לקבל תשומי, או שאני נתפסת כמישהי מפונקת שכשדברים לא מתאימים לה.

יכול להיות שזה נובע מזה שיש יותר מידי בעיות, קשיים ושינויים בתקופה הזו – גם בגלל הזמינות של המדריך שלא ממש מסתדרת עם הלו״ז שנקבע לקורסים (משהו שהוא די חריג בקורסים האלו), וגם בגלל השינויים שגורמת המחאה.

השאלה שלי עם עצמי בעיקר היא מה הלאה.