״לרדת בגדול, להתנפח בענק״ חלק חמישי (ואחרון)

הכתבה העלתה לי הרבה מאוד מחשבות לגבי המהות של התוכנית – אבל גם המהות של ההרזיה.

אני מניחה שהציפיה של רבים שעושים דיאטה ובמיוחד של המתחרים שעשו את זה מול עיני האומה (או לפחות עיני הצופים בתוכנית) היתה שברגע שהם מגיעים ליעד – הסטטוס של ״להיות רזה״, הוא יהיה כל כך ״שווה״ שהם יישארו בו בקלות לאורך זמן, או אפילו עד יומם האחרון.

אבל עובדתית, עבור רוב המתחרים (ממש כמו עבור המוני מרזים אחרים במסגרות אחרות) – עד כמה שהם רצו להיות רזים, הם לא מצליחים לשמור על ההישג לאורך זמן. רבים מהם יכולים להשקיע חודשים ארוכים ואפילו שנים בניסיון להפוך לרזים, ואולי הם אפילו מצליחים לשמור על ההישג לתקופה מסויימת – אבל בסופו של דבר רוב המרזים מעלים בחזרה במשקל, ורובם יחזרו למשקל המקורי שלהם או יעלו אפילו יותר במשקל אחרי ההרזיה.

בפרק עצמו יש שני רגעים קריטיים שמבחינתי כנראה מסבירים את הגורמים לבעיה: הרגע הראשון הוא כשאבי קוריאט (הזוכה באחת העונות של התוכנית ואחד המשתתפים בכתבה) מספר על כך שהוא התכונן לגמר הגדול בכך שהוא בין השאר הלך לשוק הכרמל ורכש חצי קילו חלווה ועוד המון ממתקים כדי לזלול אחרי השקילה האחרונה שלו במסגרת התוכנית. הרגע השני הוא לקראת סוף הכתבה, שבה אבי וזוגתו קרן הולכים למסעדה, וכשקרן מציעה שהם יזמינו סלט – אבי מסרב לאכול את ״האוכל של האוכל שלי״, ומזמין סטייק מאוד גדול ומנת פסטה שמכינים בתוך גלגל פרמזן שנשמעת עשירה מאוד.

כך שההישג שבהרזיה והרצון של אבי להיות רזה (שאני מניחה שקיים אם הוא השתתף בתוכנית ריאליטי להרזיה) לא הספיקו לו כדי לתת לו מוטיבציה לוותר על האוכל שהוא כל כך אוהב – או במילים שלו, על העיסוק האובססיבי שלו באוכל.

---

אבל יש כאלו שעבורם התוכנית אכן הצליחה לעשות שינוי. אחת מהן היא לארה מלר, שזכתה במקום השני בעונה האחרונה של ״לרדת בגדול״.

אי שם ב 2017 היא הופעה כמשתתפת בפרק הראשון של תוכנית תיעודית בשם ״שמנופוביה״ (לנוחותכם הלינק עובר ישירות לחלק שבו מופיעה לארה, אבל אני אישית ממליצה על צפיה בפרק המלא ואפילו בסדרה כולה אם מעניין אותכם). במהלך הראיון מולה, לארה מספרת בגאווה על כך שמאז שהיא רזתה בתוכנית, היא לא רק מתמידה באימון ריצה של שעה כמעט כל בוקר, אלא גם לא אכלה עוגה (וכנראה גם ממתקים אחרים) מאז התוכנית, ומבחינתה לפחות המתיקות של פירות מקבילה לזו של הממתקים שהיא מוותרת עליהם כבר כמה שנים לפחות.

אבל האם השינוי הזה מאוד פשוט? שאר הפרטים שלארה מספרת עליהם בראיון, ובנוסף סיפורו של ערן גלסנר שמופיע בכתבה הנוכחית על ״לרדת בגדול״ מראים מציאות מורכבת יותר. ערן למשל מספר שהוא בחי בפחד מתמיד מהחזרה להיות שמן, וזה מה ששומר עליו מפני עליה מחודשת במשקל.

מבחינת לארה עצמה – היא רואה בעצמה השמנה כמישהי עם ״ניצוץ בהמי״, לעומת לארה הרזה שהיא מישהי עם ״ניצוץ אלוהי״. השנאה לגוף השמן שלה שאפילו מידת החזיה שלה היתה ״שקר״ בגלל ההשמנה לא מסתכמת רק כלפי הגוף של עצמה – אלא היא גם כלפי אנשים שמנים אחרים. היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שישנם אנשים שמנים שמקבלים את עצמם ככאלה, אלא היא מתעקשת להגיד שאחרי שיחה של כמה דקות איתה – כל אדם שמן, אפילו כזה שנמצא ב״הכחשה עמוקה״ יודה ברצון שלו להיות רזה.

במובן מסוים יש משהו קצת סותר שבתוכנית שנועדה לספר על גזענות נגד אנשים שמנים, מביאים מישהי שבעצם מבטאת גזענות כזו בצורה כזו ישירה.

והאובססיה הזו של לארה כלפי אנשים אחרים והגישה שלהם למשקל הגוף האישי שלהם נשמעת לי כמשהו מאוד בעייתי – מדוע יש לה צורך כזה חזק שכולם יסכימו עם דרכה? האם היא כל כך זקוקה לאישור שהדרך היחידה לפעולה כדי לפתור את הקשיים של אנשים שמנים כשמנים היא הדרך שלה, כי קשה לה להתמיד בה אם יש סיכוי שהיא היתה מוצאת אושר גם כאישה שמנה? או שאולי היא רזתה כדי להפוך למישהי עם סטטוס חברתי גבוה יותר בתור אישה רזה, וצורם לה לראות שהיא לא מושא לקנאה על ידי נשים שמנות אחרות? או שאולי מדובר פשוט על עניין כלכלי כי לארה היא מאמנת כושר שמתמקדת בין השאר בהרזיה, ורואה בגישה שבה היא בחרה טקטיקה יעילה למשוך לקוחות שיהיו בראש שלה כדי לעבוד יחד?

---

זה כמובן לא מעיד על כך שלארה מתקשה לשמור על המשקל או שהיא לא מאושרת כאישה רזה. סביר להניח שהחיים שלה כאישה רזה הרבה יותר טובים משמעותית עבורה ולכן היא בוחרת כל יום בהרגלים שיובילו אותה לשמור על המשקל החדש שלה. אבל המסע שלה ושל ערן כיורדים בגדול שרזו ושמרו על המשקל הרזה רק בזכות התוכנית הוא בהחלט מסע שמעלה את השאלה מה נדרש כדי לשמור על המשקל אחרי מסע הרזיה (ובמיוחד כזה אינטנסיבי) – והאם המחיר הזה מתאים או שווה לכל אדם באשר הוא.

בזמנו הייתי בטיפול פסיכולוגי, שבמסגרתו הפסיכולוגית שעבדתי איתה שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת לגבי מה מקור המוטיבציה שלי: האם אני מקבלת מוטיבציה מגורמים חיוביים, או גורמים שליליים?

״גורמים שליליים״ יכולים להיות למשל הפחד של ערן להשמין מחדש שגורם לו לשמור על המסגרת, או גם האמונה של לארה לגבי ה״ניצוץ הבהמי״ שגורם לה לשנוא את הסטטוס של לארה השמנה. הרגשות האלו נותנים להם מוטיבציה לשמור על מסגרת כדי להמנע מהשמנה חוזרת.

אבל יש אנשים שדווקא הרגשות השליליים האלו יגרמו להם להגיב דווקא באכילת יתר מתוך מצוקה ולא יתנו להם מוטיבציה לשמור על מסגרת שתעזור להם לרזות ולשמור על ההרזיה. הם כנראה יצטרכו גישה חיובית יותר וחיזוקים חיוביים כדי לשמור על המסגרת – כמו למשל קבלת מחמאות על כמה הם נראים טוב, או שהם מרגישים טוב יותר כאנשים רזים, או שמתאפשר להם כאנשים רזים לעשות הרבה דברים שלא התאשפרו להם כאנשים שמנים. בגדול אפשר לסכם את זה בכך שהם רואים החזר מאוד משמעותי על המאמצים שהם עושים כדי להרזות ולהשאר רזים.

כמובן שזו לא חלוקה שהיא מוחלטת, אלא על שילוב של גורמים ופעולות, אבל כל אדם מגיב אחרת לאתגרים האלו. אבל עודבדתית, רק חלק מאוד קטן של המתחרים בתוכנית על כל עונותיה שמרו על המשקל ישירות אחרי התוכנית, אבל חלק גדול משמעותית מהמשתתפים לא רק שלא הצליח לשמור על ההישג, אלא גם עלה במשקל הרבה יותר מאשר למשקל שבו הם התחילו את התוכנית.

ואולי זו הבעיה העיקרית שעומדת מאחורי הכשלונות הרבים בתוכנית – חוסר היכולת שלה להתאים למשתתפים את הטיפול והשיטה שהם זקוקים לה כדי להרזות, ולהשאר רזים. עצם העובדה שהמוטיבציה של אלו שהצליחו לשמור על המשקל נובעת משיקולים מאוד שליליים גם גורמת להם לא פעם להשליך הרבה מאותה גישה על אנשים שמנים אחרים סביבם, וזה לא בהכרח משהו בריא.