על שמנות ייצוגיות וזיוף

אז הנה יש עוד אחת. מישהי ״שמנה״ (שהיא לרוב בעצם רק מלאה רק קצת יותר מהנורמה) שמנסה בכל כוחה להתפרסם, לכן היא חושבת: ״בואו ונגיד שאני מהווה דוגמא לכל הנשים השמנות בארץ, בעיקר כי יש לי מספר כזה או אחר של עוקבות ברשתות החברתיות. אני פורצת דרך שמופיעה בביקיני או בהלבשה תחתונה ולכן שמנות רואות בי דוגמא אישית – ולכן שווה לתקשורת בכל צורותיה להציג אותי״.

הפעם זו קייסי זפטה, אבל יש הרבה מאוד נשים אחרות שמנסות לייצג את כל הנשים השמנות באשר הן בתור ״שמנות ייצוגיות״. אבל האם הנשים האלו באמת מייצגות נשים שמנות, או אפילו מקדמות אותן? התשובה לזה מורכבת.


אני רוצה לקחת אותכם ״חזרה בזמן״ לשנת 2004. הייתי אז ברילוקיישן בארה״ב אבל באמצע השנה הייתי בחופשת מולדת בישראל. היו אז בטלוויזיה שלוש תוכניות טלוויזיה שקשורות להשמנה: היתה תוכנית דיאטה בשם ״מירי לא חסה״ של מדריכת הדיאטות מירי בלקין. מיקי חיימוביץ׳ שניסתה לקדם את עצמה בתור עיתונאית רצינית עשתה תחקיר על ההשמנה בישראל ובעולם, בתחושה שהיא מבינה בנושא כי בקורס קצינות היא העלתה כמה ק״ג בודדים בגלל טוסטים שהיא ושאר החיילות סביבה אכלו. והיתה גם תוכנית של רפי גינת שתיעד ניסיון הרזיה נוסף שלו שבו מומחים גרמו לו לחוות דיאטת כסאח כדי להרזות, בגלל שאחרי שנים של ניסיונות הרזיה (כולל ניתוח קיצור קיבה) חילוף החומרים שלו נהרס לחלוטין והוא נאלץ להרעיב את עצמו כדי לאלץ את הגוף שלו לרזות.

והיתה גם זוכה חדשה בתחרות שירה: נינט טייב. נינט היתה בחורה יחסית צעירה שעלתה במקרה מספר מאוד ספור של ק״ג בזמן השירות הצבאי שלה, והיא כמובן היתה ״חייבת״ לרזות אותם (למרות שהיא היתה רחוקה מלהיות שמנה) כדי להצליח בתעשיית הבידור וכדי לא לפספס הזדמנויות להקליט אלבום ראשון או הופעות בתוכניות טלוויזיה שונות.


המושג ״דוגמניות במידות גדולות״ שקייסי מתרעמת עליו בכלל לא היה קיים, והתחיל להופיע רק בערך שש או שבע שנים לאחר מכן. היה ברור מאליו שדוגמניות הן נשים בקצה הנמוך של טווח המשקל.

ואז הופיעה הדוגמנית קריסטל רן. קריסטל ניסתה בעברה להרזות בכל מחיר די להיות דוגמנית, עד כדי התדרדרות להפרעת אכילה, אבל עדיין היא לא נחשבה לרזה מספיק.

אבל פתאום בתור פעילה נגד הפרעות אכילה וכאישה יפה באופן כללי, היא קיבלה הזדמנות להתפרסם ולעבוד כדוגמנית ב״מידות גדולות״, למרות שהמידה שלה היתה המידה של האישה הממוצעת בארה״ב באותה תקופה.

קריסטל היתה הסנונית הראשונה של הרבה מאוד דוגמניות ״לא רזות״ שהתחילו להתפרסם, לא פעם ככאלו שמתנגדות לדרישה הרזיה מוגזמת בתחום הדוגמנות שמובילה להפרעות אכילה אצל הדוגמניות – אבל גם בעצם משפיעה על לא מעט נערות צעירות (בעיקר אבל לא רק) שרוצות גם הן להיות רזות ״כראוי״.

אבל קריסטל לפחות לא ממש נשארה כדוגמא בריאה. אחרי כמה שנים של פרסום בתור הפנים של המהפכה החדשה של דוגמניות במידות גדולות, היא החליטה לרזות שוב והפכה לעוד דוגמנית רזה, כנראה בתקווה שהפרסום שלה מימי הזוהר כדוגמנית למידות גדולות יאפשר לה להשתלב גם כדוגמנית ״רגילה״.

אצלנו בארץ התפרסמה זוכה נוספת של ״כוכב נולד״ בשם מרינה מקסימיליאן בלומין שהיתה גם היא מישהי מלאה יותר, וניסתה לקדם את עצמה בתור מישהי ששלמה עם עצמה, אבל עברה כמה זיגזגים של הרזיה בכל מיני שיטות מוזרות, ואז עליה מחדש במשקל.


אבל עם הזמן בחו״ל ובארץ עלו לא מעט בלוגריות שמנות שפשוט כתבו על החיים שלהו כשמנות שניסו כל החיים לרזות, רק כדי להבין שהן בחיים לא יצליחו להיות מספיק רזות, גם םא הן יעיבו את עצמן ויתעמלו כמו משוגעות. רבות מהן באו מעולמות האופנה והסטיילינג – הן אהבו מאוד להתלבש יפה, וכעסו על כך שאין בגדים ראויים לנשים שמנות בארץ.

ובאמת לאורך המון שנים, בגדים לנשים שמנות היו בגדים שחורים (כי ״שחור זה מרזה״) או לכל יותר בכחול מאוד כהה , רפויים מאוד ב״גזרה של שק״, ולרוב כאלו שנועדו לטשטש כל בליטה אפשרית בגוף, ובעצם נצמדו לנקודות הכי שמנות ורחבות שלו והפכו אותו לשמן יותר במראה בגלל זה.

ולנשים כמו העיתונאית יעל רגב או הבלוגרית זוהר וסילויצקי (במקור אברהמי) ולרבות אחרות זה הפריע ברמה שהן פעלו כדי לשנות את הכללים דרך הכתיבה שלהן – וככל שהן צברו יותר ויותר עוקבות וקוראות, כך הנראות שלהן גדלה, וגם היכולת שלהן לקבל חשיפה גדלה.

כמובן שלפרסום כזה יש מחיר – וסילויצקי למשל גילתה שתמונה שלה בביקיני שימשה מאמן כושר כזה או אחר לעשות לה שיימינג – והיא נאלצה לבקש ממנו להוריד את התמונה, וניצלה את המצב כדי לעשות לו שיימינג חזרה בעזרת פרסום התקרית בתקשורת.

ובמובן מסוים התקרית מעידה על עד כמה ה״מהפכה״ היא בעצם משהו שקיים לא פעם בקבוצות של נשים שמנות, אבל מקבלת הרבה פחות חשיפה בחברה הכללית שעדיין רואה ברזים ״שווים יותר״ מאשר אנשים שמנים.

מעבר לזה, לפעמים יש תחושה שההגדרה של מי באמת רזה הופך להיות יותר ויותר מצומצם עם השנים, ושלא מעט עסקים עדיין ״מקדשים״ את רזון הזה, ומצמצמים את המידות שהם מוכרים כדי כביכול להפוך למותג ״יוקרתי״ או ״מבוקש״ בגלל שהוא זמין רק לנשים רזות.


ולכן דווקא פה יש חשיבות לעובדה שנשים כמו קייסי או שמחה גואטה משתתפות בתוכנית כמו ״השרדות״ – תוכנית שבה המשתתפות מופיעות בביקיני ונאלצות לעבור מעין טירונות ולשרוד בשטח – מצב שבו העין לא רגילה לראות בו נשים שמנות. כנ״ל למשל נטע ברזילי שזכתה לייצג את ישראל באירוויזיון ואפילו לנצח בו – וכל זה בלי להתנצל על זה שהיא שמנה או לפצוח בדיאטה בשניה שבה היא זכתה והתפרסמה.

אבל יש גבול דק בין לייצג – לבין להתפרסם ״על חשבון״ מה שנתפס כטרנד. קחו לדוגמא את הסטנדאפיסטית ושדרנית הרדיו מיכל שם טוב. בזמנו היא ניסתה ככל יולתה להתפרסם כנציגתם של הנשים השמנות, אפילו של ״זותי מגדרה שלובשת מידה 60״.

ואז היא נבחרה לייצג רשת של בבגדים במידות ״גדולות״ – שהמידות בה מסתיימות במידה 48 שהיא גדולה, אבל יש שמנות רבות שלובשות מידות גדולות עוד יותר.

זה לא אומר כמובן ששיתופי פעולה עיסקיים הם לא רלוונטיים. אם יש מישהי כמו זוהר למשל שעוסקת בתחום באופן רציף כבר שנים ומשקיעה בו המון זמן ומספקת לא מעט תוכן אישי כחלק מהייתוג הזה – שיתופי פעולה עיסקיים הם בהחלט חלק משמעותי ביכולת שלה להמשיך להשקיע חלק ניכר מזמנה בתחום, ולא במקביל לעבודה במשרה מלאה אחרת.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו קייסי לא באמת רוצות לייצג או לעזור, אלא בעיקר להתפרסם ולקדם את עצמן. ואז נוצרת באמת בעיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s