בשבועיים שלושה האחרונים התחלתי לרשום מה אני אוכלת ביומן אכילה תוך כדי שאני סופרת נקודות של שומרי משקל לפי השיטה שבה התחלתי לעבוד בשומרי משקל אי שם ב 2007. יש לי אקסל שסוכם לי את כמות הנקודות שאני אוכלת, ובנוסף גם סופר אותן עבור פחמימות, חלבונים, שומנים, ופירות – ואני בהחלט מקפידה לאכול בצורה מאוזנת ויחסית הרבה חלבונים ושומנים על חשבון פחמימות ובעיקר על חשבון הפירות (שהן בסופו של דבר סוכר).
אני מודה שבהתחלה ציפיתי לרדת מהר במשקל. הרי עליתי המון במשקל בתקופת הקורונה, ובזמנו בשיא המשקל הקודם שלי רזיתי בממוצע קילו בשבוע כשאכלתי הרבה פחות בריא וטוב ולא עשיתי אז ספורט.
ואז ביום ראשון בשקילה של שבוע שעבר לא רק שלא רזיתי יפה אלא העליתי כמה מאות גרמים! בדיעבד שוחחתי עם מישהי בחדר הכושר והיא העירה שזה יכול היה להיות משקל של צבירת נוזלים, ובאמת כשחשבתי על זה – ביום שלפני כן אכלתי לא מעט מאכלים מלוחים כך שזו כנראה היתה הבעיה.
ובאמת במהלך השבוע התחלתי להשקל בבית – והתחלתי לשים לב שלמרות לא מעט עליות וירידות של כמה מאות גרמים לכל כיוון, אני באמת מרזה לאורך זמן, גם אם מאוד לאט.
ובהרבה מובנים, ה״לאט״ הזה מתסכל אותי דווקא כי במהלך השנים האחרונות חזרתי להיות ״שמנה מאוד״ אחרי לא מעט שנים שבהן הייתי ״שמנה סבירה״. ובדיוק לאחרונה קיבלתי על זה שתי תזכורות. הראשונה קרתה בחדר הכושר, והשניה היתה בתמונה מחתונה של בן הדוד שלי שקרתה לקראת סוף מאי האחרון. בשתינהן יצא לי לראות את עצמי לא פנים מול פנים אלא בפרופיל (בחדר הכושר במראה, ובתמונה פשוט צולמתי ממש ברקע בפרופיל) – ופתאום הבנתי עד כמה השמנתי בשנים האחרונות בצורה שבה המספר על המשקל לא הראה לי.
זה הזכיר לי את עצמי אי שם ב 2009 או 2010, כשהגעתי למשקל שהוא לא תלת ספרתי אחרי בערך עשור שבו הוא כן היה כה, וגם יצא לי לראות את עצמי בפרופיל בהשתקפות בחלון ראווה כזה או אחר – וגם אז נדהמתי מהדמות שראיתי, כי משום מה הייתי בטוחה שכך נראיתי כשהייתי בשיא המשקל שלי, וציפיתי להראות הרבה יותר רזה אחרי הרזיה של כמה עשרות ק״ג.
ההבדל הזה בתפיסה נבע מזה שכשמנה באמת – תמיד דאגתי לא להצטלם, וגם לא לראות את עצמי יותר מידי במראות. כשכן הצטלמתי, זה קרה לרוב כשהייתי עם הפנים למצלמה – וזו זווית שהיא יחסית מחמיאה כי היא לא מראה עד כמה הבטן והישבן שלי גדולים. אני חושבת שפעם נוצר מצב שבו קולגה ילדותי שלי בארה״ב צילם אותי (בכוונה או בטעות) בפרופיל ואז התחיל ״להתבדח״ איתי על התמונה, אבל כנראה שמישהו העיר לו שזה לא במקום , והוא הפסיק וגם התמונה עצמה נעלמה ולא הופיעה בתיקיית הצילומים מאותו אירוע.
אבל מעבר למראה, ברור לי שהמשקל מפריע לי בהמון דברים ביום יום, החל מהקושי להתלבש יפה, וכלה בעובדה שאני הולכת יחסית מאוד לאט, וקשה לי לבצע את אותה רמת פעילות גופנית שהייתי מבצעת פעם.
העניין הוא שקל מאוד לרדת מהר – אבל ירידה מהירה יכולה בקלות להפריע לירידה לאורך זמן, וברור לי שאני מחפשת את הירידה לאורך זמן כרגע, וצריכה להיות סבלנית בתהליך ולא לוותר אחרי שבועיים שלושה כי אני לא רואה תוצאות מהר (מה שקרה לי בשנתיים שלוש האחרונות לא פעם).
היום גם חגגנו במסגרת המשפחה את יום ההולדת של אחד האחיינים שלי. אני אישית יודעת שהארוחות המשפחתיות האלו לרוב לא ממש מתאימות לתפריט ההרזיה שלי. הן לרוב מכילות המון פחמימות, וחלבונים או סלטים שלא בהכרח מתאימים לי.
למשל היון כמנה עיקרית גיסתי הכינה סלמון בתנור, ואני לא אוכלת דגים. היא גם הכינה סלט חסה, אבל היא מתעקשת להכין אותו ברוטב עם מיונז שאני גם לא אוכלת. למזלי היו שני סלטים אחרים עם רוטב שהתאים לי כך שאכלתי אותם, אבל לכל אורך הארוחה גיסתי ניסתה לדחוף לי לביבות מטוגנות או את הפחמימות שהיו בארוחה וגם לא התאימו לי בתור מנה עיקרית. למזלי הפעם הצלחתי להתחמק מלאכול את העוגה בלי שהיא תשים לב.
כשהייתי צעירה יותר תמיד התעצבנתי על איך המשפחה לא מתחשבת בי, אבל עם הזמן הבנתי שלצערי המשפחה שלי לא מוכנה ללכת לקראתי בנושאים האלו – בין אם זו תכולת הארוחה או לוחות הזמנים של הארוחות. לצערי גם לרוב אין לי דרך אלגנטית עבורי לאכול משהו בבית ואז להגיע כדי רק לשתות משהו בזמן שהם אוכלים, ואני צריכה למצוא דרכים מקוריות להמנע מתחקירים על תכולת הצלחת שלי.
אני מניחה שחלק גדול מזה נובע משילוב של כללי דיאטה שונים שלא מתאימים לכולם (אמא שלי למשל בטוחה שאם לא שמים ״מספיק שמן״ באוכל הוא ייצא לא טעים) עם העובדה שיש כמה דברים (כמו למשל דגים או מיונז) שהם אוהבים ואני לא סובלת.
התיירת המקרית 
בראש ובראשונה אני מברכת ומחזקת אותך על ההחלטה ועל היישום שלה. אני יודעת שזה לא פשוט בכלל.
שנית, אני אישית מעולם לא ירדתי מהר – לא בהתחלה ולא באמצע ולא בסוף של שום דיאטה או שום תהליך שינוי בתפריט או שינוי אורח חיים. אני יודעת שיש אנשים שאת הקילוגרמים הראשונים יורדים מהר כאשר הם מתחילים להקפיד על מה שהם אוכלים (ולא אוכלים) ואולי אחר כך זה מתחיל להתקע וזה הופך קשה יותר ככל שהירידה במשקל מתקדמת, אבל אצלי זה אף פעם לא היה כך. לפעמים היה לוקח לי חודש שלם לרדת את חצי הקילו הראשון. כן, מאד מתסכל.
אבל כתוצאה מכך אני מבינה שנדרשת סבלנות והבנה שצריך להקפיד בלי קשר לתוצאות, ולהאמין שבסופו של דבר הקילוגרמים אכן יתחילו (וימשיכו) לרדת.
לגבי התפיסה שלנו את עצמנו ואת המראה שלנו – אני כל כך מבינה למה את מתכוונת. אבל אצלי זה הולך לשני הכיוונים. גם כשהייתי יותר שמנה אף פעם לא באמת ראיתי את עצמי כנראה כפי שהייתי באמת, אבל מצד שני היום כאשר אני הרבה יותר רזה – אני עדיין רואה את עצמי שמנה. זו כבר שריטה שקשה להתגבר עליה, כנראה.
לגבי מפגשים משפחתיים שכוללים אוכל – זו באמת בעייה. דווקא סלמון בתנור אמור היה להיות טוב עבורך, כי אמנם סלמון הוא דג שמן יחסית אבל עדיין הוא חלבון ועדיף על פחמימות. מצד שני אם יודעים שאינך אוכלת דגים זו בעייה. בגדול אני לא מצפה מאחרים שיתחשבו בצרכים הדיאטטיים שלי, ואם אני יודעת שאני מתארחת או עומדת להשתתף באירוע עם אוכל, אני עושה אחד משני דברים (או את שניהם) – הראשון הוא שאני אוכלת לפני שאני מגיעה, כך אני לא רעבה בזמן האירוע. אם יש באירוע משהו שאני יכולה לאכול אז אטעם ממנו לשם הנימוס וגם אחמיא למאחרים, אבל אני רגועה כי כבר אכלתי לפני כן. דבר שני אני מביאה איתי בתיק אוכל שמתאים לי ושאפשר לקחת בתיק, ליתר בטחון. כך לא נוצר סביב זה חיכוך עם המארחים ואני לא נהיית מסכנה או עצבנית כי לא התחשבו בי.
בכל מקרה מאחלת לך הצלחה, ושוב – הרבה רבה סבלנות לתהליך.
אהבתיLiked by 1 person
אני אוהבת את העצה שלך בסוף לגבי האוכל – אבל מניסיון אישי שלי, עם המשפחה שלי זה לא עובד. למשל פעם הם רצו לחגוג יום הולדת בפיקניק שבו ההורים שלי הציעו שנזמין אוכל מג׳ירף, שיהא מסעדה אסייתית שהאוכל בה עתיר בשמן – חו מסושי שהוא בעיה עבורי בגלל שאני לא אוכלת דגים, וגם לא אבוקדו (שהוא הירק היחידי שאני לא אוהבת). אז אכלתי מראש בבית ולא הזמנתי כלום, אבל ההוקים שלי סירבו לקבל את זה שאני לא אוכלת עם שאר המשפחה והתעקשו שיתחלקו איתי במנות.
וברור לי שמה שחשוב זה לרזות לאורך זמן ולא באופן מיידי. אבל חשוב לי מאוד להגיע למצב שבו נוח לי יותר לחיות באופן כללי ולהיות פחות חריגה מבחינת ההשמנה שלי.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי ההתעקשות של הורייך שתאכלי עם כולם, מעבר לעצם ההתקוממות על כך שאינם מתחשבים בך, אם אינך מוכנה להתעמת איתם ולעמוד על שלך, יש לי עצה של "אנורקסיות" 😉: קחי צלחת עם אוכל (לא חייב להיות הרבה, אבל קצת מכל דבר) ושחקי עם המזלג, העבירי מצד לצד ובהזדמנות תתפטרי מזה.
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה היא שאמא שלי תמיד האמינה בדיאטות כאח שבהן פשוט צריך ״לאכול פחות״ ולא מודעת לכך שהרכב של האוכל גם מאוד חשוב. והיא עושה את זה ממקום של רצון לפנק ולהיות מארחת טובה.
אבל באמת להזיז את האוכל ללעוס רק סלטים נשמע רעיון טוב
אהבתיLiked by 1 person
סליחה שאני נדחפת… מה העניין לשקר? למה לא פשוט להגיד שהחלטת לאכול בצורה מסויימת ולסגור עניין? מעבר לעניין שלשחק ולהסתיר כמו ילדה בת 12 זה פשוט מטופש (שוב, סליחה), זה ימנע ממך הנאה מכל מפגש משפחתי וחברתי וגם יהיה מאוד קצר טווח. אנשים לא טפשים. ישימו לב מהר מאוד שהצלחת שלך סתם מעורבבת וזה סתם יגרום להם לתהות מה הקטע שלך. את יכולה פשוט להגיד אני אוכלת\לא אוכלת XYZ וזהו, בדיוק כמו שאת יכולה להחליט להיות צמחונית, לאכול כשר או להמנע מגלוטן. אם חופרים ומדברים, בקשי שיפסיקו ואם לא עוזר, תגידי "לא נעים לי שאתם נכנסים לי לצלחת. אם כל כך חשוב לכם לדבר עליי, אני הולכת ואתם תוכלו לדבר עליי כשאני לא פה". אם ממשיכים, קומי ותלכי. בפעם הבאה כבר לא יכנסו לך לצלחת. זו הגישה שאני נוקטת וזה עובד. אבל באמת, להתנהג כמו אחרונת הפרו אנות שמנסה להסתיר דיאטה מההורים כדי להתחמק מאשפוז כפוי, זה פשוט מטופש, לא כיף ולא יעיל.
אהבתיLiked by 1 person
המשפחה שלי ״פולנית״ במובן הזה שבפעם הבאה אני אצטרך לתת לאמא שלי רשימה של דברים שאני אוכלת – אבל היא תבשל אותם בצורה שתתאים לכל המשפחה ולא בהכרח אלי, ואז הם לא ממש יתאימו ואז תתחיל סחטנות רגשית של ״אבל אמרת שאת אוכלת את זה – ובישלתי במיוחד בשבילך אבל לא נגעת בזה״.
יש אנשים שעדיף להמנע מעימות איתם.
אהבתיאהבתי
שיהיה בהצלחה
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי
מאוד אהבתי שכתבת שהבנת שהרזיה זו מגמת שינוי ולא משהו נקודתי. בכלל, נראה שהדרך שבחרת בה מאוד בת קיימא, ואני ממש מקווה שתצליחי להפוך את זה לאורח חיים של ממש. גם הרישום נשמע כמו דרך טובה להתחיל להבין מה את עושה בסדר ולא בסדר, ולזהות מצבים שגורמים לסימפטומים מסויימים. אני מאמינה שאם זה לא יהיה "תפריט הרזייה", אלא פשוט אורח חיים שונה, זה יהפוך למשהו קל יחסית, ככל שיעבור הזמן, ואז המשקל כבר ירד מעצמו, גם אם לאט. מה שחשוב באמת הוא שלאורך זמן תרגישי טוב. יכול להיות שככה אפילו רק עוד שנתיים תסתכלי במראה ופתאום תקלטי שאת נראית טוב, אבל לדעתי זה נדר. בהצלחה 🙂
אהבתיLiked by 1 person
זה מה שחשבתי עד הקורונה – אבל אז הכל התרסק…
אהבתיאהבתי
או פשוט "צנח" ועכשיו את יכולה להתחיל לבנות מחדש. מטעויות לומדים ואת יכולה לנסות לחשוב מה קרה פעם שאפשר לעשות אחרת.כמו כל דבר בחיים, כל עוד אנחנו חיים, אפשר תמיד לשנות. מאוד יכול להיות ששוב תפלי אבל, בדיוק כמו שהמשקל הוא מגמה, גם השינוי הוא מגמה. העניין הוא להמשיך ללכת, גם אם מעדת בגלל ענף או בור שנתקלת בהם במהלך הדרך.
בעניין ההורים, לדעתי כדאי לנסות. יכול להיות שבהתחלה תיאלצי להעליב את אמא שלך אבל בסופו של דבר, כנראה אחרי כמה נסיונות כושלים וארועים לא נעימים, היא תבין ומאותו רגע יהיה קל יותר לכולם. משם, זה נכון לכל ארוחה אחרת, גם עם חברים, במסעדה, בארועים. את לא צריכה להסתיר את מי שאת ואם החלטת לעשות שינוי כלשהו ואת רוצה לדבוק בו, תדבקי בו בלי להתבייש בו. מי שיש לו בעייה עם זה, שיתמודד.
אהבתיאהבתי