״הפוליטיקה של השומן״ פרק ראשון, חלק שני

בשלב הבא בסיפורה של עירית היא נפגשת עם המנתח שיבצע בה קיצור קיבה, שמסביר גם לעיני המצלמה שיש כמה סוגי ניתוחים, שכל ניתוח מותאם למטופלים עם התנהלות מאוד ספציפית, למרות שלפחות לעיני המצלמה הוא לא מפרט איך מתבצעת ההתאמה הזו ומה השיקולים שעומדים מאחורי הבחירה. מה שכן חשוב לו לציין שיש סיבוכים לניתוח – הם מציין שהם נדירים, אבל כחלק מאחריותו כרופא הוא מחוייב לציין שהם קיימים כדי לאפשר לעירית בחירה מודעת בפתרון הזה.

עצם ההכרה של המנתח במגוון הניתוחים והצורך בהתאמת הניתוח והמנגנונים השונים שלו למטופל היא טובה – במיוחד כשיש מנתחים שמתמחים בסוג ניתוח בודד ומתעקשים להכיל אותו על כל מטופל שמגיע אליהם. מצד שני, אסור לשכוח גם שיש ניתוחים מורכבים יותר ופחות, שמשפיעים לא רק על ההתאמה של הניתוח למטופל, ולא רק על סיבוכים פוטנציאליים (ככל שהיתוח מורכב יותר – כך הסיכוי לסיבוכים גדול יותר), אלא גם על האפשרות לניתוח חוזר בעתיד אם חלילה יהיה בו צורך. כי ככל שהמנגנון של הניתוח ״מונע״ יותר – כך הניתוח החוזר יצטרך להיות מגביל אפילו יותר כדי לעבוד – וזה מגביר כמובן את הסכנה לסיבוכים מניתוח עצמו, אבל גם מהאכילה המוגבלת עוד יותר אחריו שעלולה לגרום לתת תזונה. זה שיקול שלא עולה במהלך השיחה, וחבל שכך.

בשיחה שיש לעירית עם הפסיכולוגית של המחלקה היא אומרת ש״הכי מסוכן מבחינתי להשאר שמנה״, משהו שהפסיכולוגית מאוד מסכימה איתו, אבל זה לא בהכרח נכון. כפי שאני כתבתי בעבר, לי יצא להכיר מישהי שעברה את אותו ניתוח שעירית עברה, ולא שרדה אותו. מעבר לזה, יש סיבוכים שגם אם הם לא מובילים למוות – הם מאוד מקשים על החיים. למשל סיפורה של אלונה זוהר שגם היא התנתחה באותו ניתוח שבו התנתחה עירית – ונאלצה לעבור שנתיים של טיפולים כדי להתגבר על הסיבוכים, וגם היום לא יכולה לאכול בצורה נורמלית. ואם ניקח ציטוט מהכתבה של דברים שאלונה אמרה:

בתום השנה רזתה זוהר 89 ק"ג והגיעה למצב של תת־תזונה, במצב גופני ונפשי נורא. "לא הפסקתי לבכות. מאישה שמחה, חייכנית וצחקנית הפכתי לאישה כבויה. האשמתי את עצמי במה שקרה, ריחמתי על הגוף שלי, על משפחתי, על בעלי שטיפל בי במסירות שלא תיאמן, ומאוד התגעגעתי לאכול. שכחתי איך לועסים, שכחתי איזה טעם יש לאוכל ומה מרגישים כשטועמים, חלמתי בלילות לאכול סלט ירקות",

"לא הרגשתי שניצחתי, הרגשתי שנכשלתי. עשיתי רע לעצמי ולמשפחתי. כל חיי חלמתי ללבוש מכנסי ג'ינס, לזרוק עליי טי־שירט ולהרגיש את העצמות בצדי הכתפיים והלחיים. באותו שלב רק רציתי לחיות, ולחיות מבחינתי היה לאכול".

הפרק גם מציג את נועם פרתום המשוררת שמבטאת הרבה דברים דרך השירה וההופעות שלה. היא מעלה את הנושא שהמשפחה והסביבה, ובמיוחד האמהות – רוצות לעצב את הבנות שלהן כמוצלחות: יפות, רזות, ומטופחות. אבל כפי שעומרת הדוגמנית לשעבר מעיין קרת, יש למה שהאמהות אומרות השפעה גדולה – אבל גם להתנהלות שלהן מעבר למילים. גם היחס של האמהות לגוף שלהן ולהרגשת האשמה על האכילה שלהן משפיע על הבנות שלהן.

כפי שנאמר על ידי הפסיכולוגית ד״ר ענת גור, בעצם מקובל מאוד שנשים ישקיעו בצורה ״ראויה״ בנראות שלהן, כולל בניתוחים פלסטיים. זה בעצם מצב שבו אנחנו כנשים לא מרגישות טוב עם הגוף שלנו – וזה מגיע מאמהות, שלא עושות את זה מתוך רוע אלא כי הן מפחדות שאם לא נעמוד בסטנדרטים האלו – לא נתחתן ולא נבנה משפחות, ונהיה בעצם ״סוטות״ ומודרות מהחברה.

חלק מהבעיה היא שעיקר הבעיות סביב דימוי הגוף מתחיל בגיל ההתבגרות שבו הנשים הופכות מילדות לנשים – לא רק במובן הנפשי אלא בעיקר במובן הגופני, ומפה נובעת המורכבות שלו. חלק מזה נובע מזה שכנערות הרבה פחות קל להן לשמור על מבנה גוף מאוד רזה כי הגוף שלהן כנשים (גם צעירות) הוא לא כזה.

מעיין קרת מדברת על זה שיש את מקרי הקיצון של הפרעות האכילה, אבל הגבלות מיותרות על החיים השוטפים הרבה יותר נפוצות, כמו למשל תחושת בושה ללכת לים או להגיע למערכת יחסים עם נערים בכיתה. ומה שגרוע יותר – האכילה נעשית משהו גס ולא בסדר, וזה הופך להיות תחרות של מי יותר מקפידה על לאכול כמה שפחות.

רות צדוק הכלבנית מדברת לעומת זאת על זה שהיא הרגישה שהגדירו אותה שמנה מגיל הילדות, למרות שבדיעבד היא מבינה שהיא לא היתה כזו. ואכן יש מצב שבו בגילאים צעירים ההגדרה של ״מיהי שמנה״ הרבה יותר מחמירים מאלו של נשים בוגרות, כנראה כי טווח המשקל הוא לרוב יחסית נמוך. היא מספרת על תקיפה מינית מגיל צעיר מאוד, מה שמחבר שוב את ההשמנה לתקיפה מינית – משהו שנשמע כאילו מצב שבו רוצים בכוח להסביר את ההשמנה של כל הנשים בפרק בפגיעה מינית, למרות שהמצב הוא לא בהכרח נכון לכולן.