היום שבו המוכרת בחנות מכרה לי במרמה מכנסיים של גברים

לפני קצת יותר משנה וחצי, כששקלתי בערך 12 – 14 ק״ג פחות ממה שאני שוקלת היום – הלכתי לקנות מכנסיים כי עליתי קצת יותר מ 20 ק״ג מאז שקניתי את זוגות המכנסיים הקודמים בערך שנתיים לפני כן. הייתי בטוחה שאצטרך מידה 50 – 52 לפחות, אבל בשניים מהזוגות הייתי צריכה מידה 48 ורק באחד מהם המוכרת היתה צריכה להביא לי מידה 50 אחרי שהיא היתה בטוחה שגם בהם מידה 48 תעלה עלי.

את אחד הזוגות לא אהבתי, והוא נעלם איפשהו – כנראה במעמקי הארון או במרפסת הכביסה. השניים האחרים ליוו אותי לאורך זמן, אבל לפני חודשיים שלושה שמתי לב לזה שאחד מהם כבר מתחיל להרגיש לי קטן.

עכשיו כשהזוג האחרון התחיל להתפורר באופן רשמי, נאלצתי לצאת לשופינג כדי לקנות שניים או שלושה זוגות חדשים. הנחתי שהפעם באמת אצטרך מידה 52 – 54, אבל לא תיארתי לעצמי שפשוט לא יהיו בחנות במוכרת שלי זוגות מכנסיים במידות האלו. בתור מישהי שבעברה לבשה את המידות האלו – הניסיון שלי אמר שהן אמורות להיות קיימות בחנויות למידות גדולות ולא חשבתי שרשתות שמפרסמות את עצמן כחנויות למידות גדולות לא יחזיקו אותן.

אבל מסתבר שזה היה המצב. היה זוג מכנסיים אחד במידה 50 שפשוט לא נסגר עלי, והמוכרת באמת ניסתה למצוא משהו במחסן, אבל אמרה לי שהיא מכרה לא מזמן את הזוג היחידי שהיה לה במידה 52.

רק אחרי שחזרתי הביתה נכנסתי לאתר של הרשת הספציפית הזו כדי לגלות שבאמת רוב דגמי הג׳ינסים שלה מסתיימים במידה 50, עם כמה נדירים שמסתיימים במידה 52 שגם באתר לא היתה זמינה – ועוד כמה דגמים שבכלל מסתיימים במידה 48.

ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שבה אני נכנסת לחנות של הרשת הזו בלי שהמוכרת מנסה לדחוף לי כמה שיותר דברים – לרוב אני רגילה שהן מנסות להציע לי גם חוצות ותחתונים ואולי גם שמלה. הפעם המוכרת פשוט התנצלה שהיא לא מצאה לי מכנסיים, וחזרה לשבת בקופה. אפילו כששאלתי אותה אם יש סיכוי שיש לה זוגות מכנסיים שהם לא ג׳ינס במידה שלי, היא לא טרחה לקום ולבדוק אלא פשוט אמרה לי שלא והמשיכה להתעסק בטלפון.

בדיעבד אני שואלת את עצמי למה היא לא ניסתה למשל למכור לי שמלות או משהו דומה כתחליף – רק במאי שעבר, כששקלתי בערך 5 ק״ג פחות מאשר היום, קניתי בחנות זוג שמלות שגם הן לדעתי לא היו במידה הכי גדולה שהחנות מציעה, והן עלו עלי בקלות.

---

למזלי גיליתי שחנות של רשת אחרת נפתחה כמה חנויות משם, ונכנסתי אליה. זו רשת שבעבר הייתי קונה בה הרבה וידעתי שהיו בה מידות שהתאימו לי גם במשקלים יחסית גבוהים.

אבל גם בה פשוט לא הצלחתי אפילו לכפתר את שני זוגות המכנסיים הראשונים שהמוכרת נתנה לי.

אבל אז פתאום המוכרת שאלה אותי אם אני מעוניינת לנסות מכנסיים עם גומי, ואמרתי שכן כי הבנתי שאין לי ברירה אחרת. הנחתי שמדובר על דגמים שמיועדים לנשים בהריון או שלרוב נשים מבוגרות מתעניינות בהן ולכן לא הציעה לי אותן, אבל שמחתי סוף סוף למצוא זוג מכנסיים שעולה עלי, ולקחתי שני זוגות שאפילו במבצע עלו לא מעט.

רק בדרך החוצה פתאום קלטתי שחצי מהחנות היא לבגדי גברים במידות גדולות – ושאת הזוג השני של הג׳ינס עם הגומי המוכרת שלפה מהצד של הבגדים שנראו גבריים למדי. ידעתי עקרונית שהרשת מוכרת גם בגדי גברים, אבל לא חשבתי שהם יהיו באותה חנות כמו בגדי נשים ולכן לא ממש הסתכלתי על התווית שלהם.

בבית כשהסתכלתי על התווית של המכנסיים איששתי את החשד: המוכרת בעצם מכרה לי ג׳ינסים של גברים בלי להגיד לי שאלו מכנסי גברים…

זה לא ממש קריטי, כי הם נראים לא נראים שונים משמעותית ממכנסי הג׳ינס הקיימים שלי. ובינינו, גם אין לי כרגע ברירה אחרת כי באמת אין לי מה ללבוש למשרד (כי מכנסי טייטס הם לא ממש בגדים למשרד).

---

אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי לגבי המשקל היא דווקא העובדה שבמשך כל כך הרבה שנים שמרתי על הרזיה משמעותית ממשקל השיא שלי, גם אם זה היה בטווח יחסית נדיב של 10 – 15 ק״ג. כי הרי הייתי בזמנו במשקל דומה, ואפילו 7 -8 ק״ג פחות – אבל זה היה לפני בערך 15 – 16 שנים.

מעבר לתפיסה שלי את עצמי, גם הסביבה שלי תפסה אותי בתור מי שחיה אורח חיים בריא ורזתה בצורה מרשימה, פשוט כי חברים או חברים לעבודה הכירו אותי ככזאת שרזתה, ו״מכורה״ ללכת 5 – 6 פעמים בשבוע לחדר הכושר.

ואחרי כל כך הרבה שנים עם הדימוי הזה, ההשמנה פשוט לא נתפסה לי ככזו חריגה מעבר למספרים שעל המשקל כי ידעתי שבעבר גם השמנתי אבל זה נשאר בטווח הסביר שבו עדיין יכולתי לקנות למשל בגדים.

ופתאום קיבלתי תזכורת שהעליה שלי במשקל לא היתה תיאורטית בלבד אלא אמיתית לחלוטין.

וזה לא רק המשקל.

אני למשל עדיין מנויה לחדר כושר והולכת אליו באופן קבוע – אבל בעבר בימים אי זוגיים שבהם הייתי עושה אימוני משקולות באופן עצמאי, גם הייתי הולכת 40 – 50 דקות על ההליכון באימון יחסית מאומץ, ובימים שבהם עבדתי עם מאמן אישי על נושא המשקולות, הייתי עושה אימון קצר יותר (לפעמים כחלק מהאימון ולפעמים אחריו כתלות במאמן) – ואז בימים שני ורביעי שוחה.

ואני עדיין שוחה, אבל במהלך הקורונה האימונים על ההליכון פשוט נעלמו. זה היה תהליך הדרגתי, אבל אני מניחה ש״מכת המוות״ היתה מצב של פציעה בברך באוגוסט 2021 שגרמה להשבתה שלי לכמה שבועות, ואז גם כשחזרתי להתאמן הרגשתי שההליכון לא עושה לי טוב לברך.

מאז ניסיתי כמה פעמים לחזור להליכות על ההליכון, אפילו לאימון של רבע שעה, אבל קשה לי להתמיד – כנראה שחלקית כי זה כבר הפך להיות לא חלק מהשגרה שלי וחלקית כי מאוד מתסכל אותי להיות ברמת כושר הרבה יותר נמוכה ממה שהייתי בה פעם.

מעבר לזה, פעם כשהייתי עובדת מהמשרד הייתי הרבה יותר פעילה היום יום – גם בלנסוע למשרד באוטובוס (מה שדרש ממני להליכה הלוך וחזור מתחנות אוטובוס שונות), אבל גם במשרד עצמו שבו השירותים והמטבחונים רחוקים משמעותית ממקום הישיבה שלי, ובצהרים היינו גם לרוב יוצאים לאכול בחוץ.

עכשיו כשאני עובדת מהבית, אני בקושי הולכת במהלך היום – ואני מניחה שההשפעה של זה על המשקל והכושר שלי משמעותית.

מצד שני, להגיע לבד למשרד לא נשמע כיף, וזה לא פעם יכול למשוך תשומת לב לזה שאני למשל אוכלת צהרים לבד. לכן אני לרוב מגיעה רק ביום או יומיים בשבוע שבהם מגיעים כמה מאנשי הצוות שלי.