עבודות זמניות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור נערה, עבדתי לא מעט כבייביסיטר, במיוחד בתקופה שבה גרנו בארה״ב. זו היתה תקופה יחסית קצרה בקריירת הבייביסיטר שלי, אבל זו שהיו בה הכי הרבה משפחות שרצו להעסיק אותי: גרנו במעונות של משפחות מכל העולם שבאו ללמוד ברמה כזו או אחרת במוסד האקדמי שבו אבא שלי עשה פוסט דוקטורט, והיו שם גם לא מעט משפחות ישראליות. מכיוון שאני הייתי אחת הילדות המבוגרות בקהילה הזו, ואולי אפילו הכי מבוגרת עד ששנה אחרינו הגיעה משפחה מגדרה שהבת הבכורה שלה היתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש – הייתי המועמדת הטבעית להיות בייביסיטר עבור משפחות שהילדים שלהם היו ממש קטנים, ורובן היו כאלו. כך שהייתי עסוקה מאוד באותה תקופה – לעומת ישראל שבה היתה לנו רק שכנה אחת שהיתה מזמינה אותי מידי פעם לשמור על הילדים.

אבל שנה שנתיים אחרי שחזרנו הייתי כבר בגיל שבו יכולתי לקבל עבודת קיץ במקום העבודה של אבא שלי, שהיה מעסיק גדול למדי ןהיה פותח מספר מסוים של תפקידים כל קיץ לילדים למשימות של פקידות או עבודה בארכיבים שונים לתקופה של בערך שבועיים לכל ילד כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים לעבוד במהלך החופשה. הייתי מרוויחה מספיק כסף שהיה מספיק לי לכל השנה כדי לצאת עם חברות ולקנות כל מיני קישקושים מהסוג שקוסם לנערות מתבגרות.

אמא שלי תמיד טענה שמקום העבודה שלה לא מעסיק ילדים של עובדים כי הוא קטן מידי, אבל בדיעבד מסתבר שהיא מצאה לאחותי עבודה באחת מחופשות הקיץ, מה שדי סתר את האימרה שלי והעלה שאלות שהיא כנראה לא היתה אוהבת לענות עליהן.

עבודת הבייביסיטר האחרונה שהיתה לי היתה כשהייתי בכיתה י״ב – חברה לא ממש קרובה קישרה ביני לבין הורים של ילדים שהיו זקוקים למישהי שתשמור על הילדים במהלך ערב אחד בשבוע.

הילדים היו מקסימים אבל ההורים הרגישו לי קצת מוזרים – האמא המשיכה למשל להניק את הילדה שהיתה בת לפחות שנתיים או שלוש, משהו שהיה מאוד חריג באותה תקופה (למרות שכיום זה אולי לא נפוץ אבל יותר מקובל), וגם לא היתה לה בעיה להניק בפני.

בפעם האחרונה שבה שמרתי על הילדים ההורים מאוד איחרו והילדים היו ממש ממש לחוצים ובכו, והדרך היחידה שיכולתי לחשוב כדי להרגיע אותם היתה לצאת איתם לרחוב ולהמתין שם כדי שהם יוכלו לראות מתי ההורים מגיעים.

ההורים לא השתוללו או משהו, אבל לא הגעתי אליהם יותר אחרי הביקור הזה.

---

כילידת ינואר לא היה לי הרבה זמן לפני הגיוס לצבא – אם אני זוכרת נכון, התגייסתי ארבעה שבועות בדיוק אחרי הבגרות האחרונה, כך שלא היה לי זמן לעבוד לפני הצבא. שירתתי בתור עובדת מבצעים בחיל האוויר ובמשך חלק משמעותי מהשירות שלי שירתתי במשמרות של כמה ימים בבסיס וכמה ימים בבית (המשמרות היו ראשון עד שלישי, שלישי עד חמישי, וחמישי עד ראשון). אני חושבת שכמה חיילות מהיחידה שלי עבדו כמה משמרות בתור מלצריות, אבל אני העדפתי לבלות את החופש שלי בדברים כיפיים.

אחרי שהשתחררתי רציתי להנות קצת מהחופש לכמה שבועות, במיוחד כשלא ממש היה לי זמן להנות מהחופש לפני השירות הצבאי שלי. אבל זה הפריע להורים שלי שרצו שאמצא עבודה, אז אחרי בערך חודש אבא שלי פשוט רשם אותי לחברת השמה בהייטק כי הוא חשב שכמי שתכנתה קצת בתור נערה אולי יתנו לי תפקיד מקצועי.

במקביל גם חיפשתי לבד מה שנקרא ״עבודה מועדפת״ במקומות כמו מלונות או תחנות דלק. היתה לי אז חברה שעבדה במלון בתור פקידת קבלה וקיוויתי להתקבל לעבודה דומה, אבל כשאני הגעתי להתראיין במלון – מי שראיינה אותי מיד שלחה אותי להיות מנקה, מה שהיה משהו שהיה די ברור למי שהכיר אותי שלא אהיה טובה בו. אני מודה שנפגעתי שלא נתנו לי תפקיד בקבלה של המלון כי ידעתי אנגלית לא רע, ולא ממש הבנתי למה לא הציעו לי תפקיד כזה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הפרעת הדיבור שיש לי גרמה למי שראיינה אותי לא לרצות שאהיה בקשר עם לקוחות, או שהיא חשבה שאין לי יכולת לבצע משהו מורכב יותר מניקיון.

חברת ההשמה היתה זו שבסופו של דבר השימה אותי בתור פקידה בחברת סטארטאפ קטנה בירושלים. עבדתי שם לתקופה יחסית קצרה, כי אמא שלי הצליחה בעזרת קשרים למצוא לי עבודה בתור ״מפעילת מחשב״ באוניברסיטה העברית. התפקיד בעצם כלל עבודה בחדר המחשבים המרכזי של האוניברסיטה, לפחות זה בגבעת רם. היו שם בעצם שני לדרים, שאנחנו ישבנו במהלך המשמרת ישבנו באחד מהם – ובכל אחד מהם היו כמה מחשבים גדולים ששימשו את האוניברסיטה. התפקידים שלנו היו מגוונים – היינו למשל אמורים לטעון קבצים לתוך המחשב לתוכנות שרצו בזמן מסוים או לבקשת משתמשים שונים, או לבצע גיבוי של המידע ברשת פעם בשבוע בחמישי בערב. אני זוכרת שהיתה אצלנו גם מדפסת ענקית שהדפיסה לא מעט מסמכים, בין השאר מכתבי קבלה או דחיה של סטודנטים למה שהם נרשמו, ובין השאר ראיתי שם מכתב קבלה של מישהו שלמד איתי בתיכון ללימודי רפואת שיניים.

התפקיד היה די מעניין ומאוד נהניתי ממנו – אבל לא יכולתי לצערי להמשיך לעבוד בו בתור סטודנטית ולכן נאלצתי לפרוש כשהתחלתי ללמוד לתואר.

---

במהלך התואר עבדתי בלא מעט עבודות פקידותיות שונות במהלך חופשות הקיץ. הכי זכורה לרעה היתה זו שבה עבדתי בקיץ בתור טלפנית בחדר מיון – תפקיד שבו לא הסתדרתי (למרות שבצבא הייתי בתפקיד דומה) והייתי גרועה בו, אבל כנראה שלא היה לאף אחד נעים לפטר אותי כי הגעתי לתפקיד עם הרבה ״ויטמין פי״. באותה מידה לי לא היה נעים להתפטר במהלך הקיץ בגלל המאמצים שנעשו כדי שאתקבל לעבודה, אבל הייתי מודעת לזה שלא אהבו אותי, במיוחד כשלא פעם היו הערות כלפי במיוחד מצד הרופאים השונים, ובדיעבד אני גם נזכרת בכמה תקריות שבהן עשיתי טעויות די קריטיות שאחריהן היו כמה אחיות שלא סבלו לעבוד איתי – באחת מהתקריות מסרתי למישהי חיצונית את שמה הפרטי של אחת האחיות כשלא הייתי אמורה למסור אותו, ובמקרה אחר משום מה חשבתי שמישהי היתה מאושפזת אצלנו כשהיא לא היתה, וההורים שלה התעכבו אצלנו במיון לכמה שעות לפני שהם הבינו שהבת שלהם לא אצלנו.

לכן כשתחילת השנה האקדמאית התקרבה, החלטתי להשתמש בה בתור תירוץ להתפטר כי למדתי בעיר אחרת מזו שעבדתי בה (שבה גרו ההורים שלי), במחשבה שגם הצוות ישמח שלא אחזור – אבל עדיין חטפתי לא מעט פרצופים חמוצים והערות על זה שאולי בכל זאת אמצע דרך לעבוד אצלם, אפילו בכמה משמרות בסופ״ש. ייתכן שהגעתי אז לשלב שבו כבר הייתי יחסית פחות מזיקה, והיה חבל להם לבזבז זמן על להכשיר מישהו אחר – או שפשוט היה מדובר על משחק אגו שבו היה להם חבל שאני התפטרתי לפני שהם פיטרו אותי למרות שהם מאוד רצו.

---

אחרי התואר שעשיתי (מתמטיקה ומדעי המחשב) התחלתי לעבוד כבר בעבודות קבועות בתור מתכנתת בהייטק, אבל בתחילת הקורונה פוטרתי ממקום העבודה שלי בגלל קיצוצים ולקח לי בערך חמישה וקצת חודשים למצוא עבודה חדשה. למזלי בתקופת הקורונה הוארכו הזכויות לקבלת דמי אבטלה כך שלא הייתי מאוד לחוצה, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי למצוא עבודה עדיין בתוך טווח הזמן שבו הייתי ממשיכה לקבל דמי אבטלה גם בלי הקורונה.

לקראת סוף החיפושים שלי, קרתה תקרית שעצבנה אותי.

יש איזה גבר בחדר הכושר שלי שהוא אדם מאוד פשוט ביכולות שלו, ובמהלך הקורונה הוא פוטר מהעבודה שלו כסניטר באחד מבתי החולים. הבחור החליט לקחת יוזמה ופנה למנהל חדר הכושר כדי לשאול את המנהל אם יש לו תפקיד להציע לבחור. המנהל התרשם מהיוזמה, והחליט להעסיק את הבחור בתור איש ניקיון – פחות בכל מה שקשור לשטיפת רצפות ושירותים, ויותר בסידור חפצים, העברת מגבות, ושאר תפקידים פיזיים שקשה לפשל בהם.

כשאמיל המתעמל הוותיק מחדר הכושר שמע על הסיפור – הוא החליט לייעץ לי גם לפנות למנהל כדי לבקש שהוא ימצא לי תפקיד. הבעיה היא כמובן שאני עובדת בתפקיד שאין בו צורך בחדרי כושר, ואמרתי את זה לאמיל – אבל הוא אמר לי לפנות בכל זאת למנהל ולתת לו לדאוג למה יכול להתאים לי.

הבעיה עם ההצעה היא כפולה – קודם כל כנראה שהשכר שהייתי מקבלת בתור עובדת בחדר כושר, בין אם בתור חלק מצוות הניקיון או בתור פקידת קבלה או משהו דומהֿ כנראה היה נמוך משמעותית מדמי האבטלה שקיבלתי. אבל מעבר לזה – העבודה היתה מקשה עלי לקבוע ראיונות לתפקידים בהייטק, וגם מקשה עלי ללמוד לראיונות שנדרשים בהייטק. כי לפחות בעיני היה אמור להיות ברור מאליו שעבודה כזו היתה אמורה להיות זמנית עד שאמצא עבודה קבועה.

אבל אמיל סירב להקשיב לזה, וגם מישהי אחרת בחדר הכושר שסיפרתי לה על ההתעקשות של אמיל סירבה להבין וטענה שאני צריכה לקבל כל עבודה שמציעים לי. כאילו אין פה עניין של יכולת או ידע מקצועי שרכשתי שאמור להוביל אותי לתפקיד שדורש אותם עם שכר מספק וסיפוק אינטלקטואלי…

ואני שואלת את עצמי למה הם לא חשבו על זה שיש לי את האפשרות למצוא תפקיד כזה.