הדמות הבאה שמדברת היא הקונדיטורית אוראל נור שיקרג׳י עביד. היא חושבת שהיא נולדה להיות שמנה – למרות שיהיו מי שיגידו שאולי חלק משמעותי מהבעיה היא שהיא פנתה לתחום שבו היא מכינה אוכל ״משמין״ באופן קבוע.
אבל אוראל מספרת בעצם סיפור על אכילה רגשית: לא רק שקשה לה להתמודד עם לחץ (ולכן היא עובדת כעצמאית), אלא שבעצם היא פנתה לאכילה מנחמת אחרי שאמא שלה הלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד ובאופן לא צפוי מתה בשנתה, במיוחד כשאבא שלה היה ״עבריין צעצוע״ שהיה לא פעם בכלא, ולכן היא גדלה בלא מעט מסגרות של מעונות.
אנחנו לא חזורים לאוראל בהמשך הסדרה, אבל בעצם התשובה שלה מעלה שאלה עד כמה לרגשות ונחמה יש חלק בבחירה שלנו באוכל שגורם לנו להשמין, למרות שאנחנו היינו מעדיפות להיות רזות?
לאחר מכן אנחנו חוזרים לצילה מיכאלי שהופיעה בפרק הקודם. צילה היא תופרת ורוצה לפתוח חנות של בגדים במידות גדולות, ופנתה למימון בתוכנית ריאליטי – אבל לא קיבלה אותו. בסופו של דבר היא פתחה את העסק עצמאית, אבל הקורונה הובילה לסגירה שלו (זה כמובן לא הופיע בתוכנית ששודרה לפני המגיפה).
צילה מסבירה את הצורך בעסק כמו שלה בכך שבעצם בחנויות היא לא מצאה את מה שהיא חיפשה מבחינת גזרות וצבעים שמחמיאים לה – ושכל הזמן נידנדו לה שבתור שמנה היא חייבת ״להסתיר״ איזורים מסוימים למרות שבעיניה זה היה רחוק מלהיות מחמיא עבורה.
אבל בעצם היא אמרה שהיא לא יכלה להתלבש יפה או אופנתי – והיא נאלצה ללבוש בגדים של נשים ״זקנות״ בנות ארבעים פלוס גם בתור נערה. וצילה אומרת שזה קרה לה גם כשהיא היתה רזה יותר. ויש פה דגש על המילה ״יותר״ – כי גם במצב הכי רזה שלה, צילה שקלה 77 ק״ג, לפחות עד שבן זוג ״דרש״ ממנה לרזות עוד 20 ק״ג לפחות כדי להיות ״רזה באמת״.
הדרישה הזו גרמה לצילה להבין את השקר בהבטחה שרזון יוביל אותה לאושר, אבל בעצם עולה כאן שאלה מסקרנת שגם קשורה לכמה משתתפות אחרות בסדרה: מה ההגדרה של להיות ״רזה באמת״? כי בעיני צילה – הרזיה של 60 ק״ג ומשקל של שבעים ומשהו ק״ג נשמעה כמו רזון ״אמיתי״. כך גם בעיני עירית דגני, שזה בערך המשקל שהיא רצתה להגיע אליו, והתאכזבה כשהמנתח העריך שהיא תרד ״רק״ 50 ק״ג כדי להגיע למשקל של תשעים ומשהו ק״ג.
אבל עבור מיכאלה המדריכה בקבוצת ההרזיה של חלי ממן והדייט של צילה – ״רזון״ משמעותו בערך 15 – 20 ק״ג פחות, כלומר משקל של 60 ק״ג או פחות. זה משקל שלמי שהתחילה את דרכה כאישה מאוד שמנה יהיה מאוד קשה להגיע אליו בלי להרעיב את עצמה – שלא לדבר על לשמור עליו לאורך לא מעט שנים.
כלומר מה שנחשב ל״מאוד שמן״ זה עניין של פרספקטיבה. לכן ייתכן שצילה היתה צריכה למצוא בן זוג שעבורו היא נחשבה למספיק ״רזה״, או אולי יותר נכון יפה כמו שהיא, במקום להצמד למישהו שלעולם לא יהיה מרוצה ממנה או יבין את הבעייתיות בבקשה שלו ממנה להרזות עוד יותר.
השדרנית מיכל שם טוב מספרת על ההשמנה שלה: היא היתה מישהי שעלתה במשקל לאט מאוד, אבל לאורך זמן הגיעה למשקל שיא של 120 ק״ג בצבא, ומאז הצליחה להרזות ולא להגיע שוב לאותו משקל.
למיכל חשוב להראות שהיא יכולה להחשב ל״כוסית״ גם במצב של עודף משקל. אבל עולה פה השאלה: האם מיכל (או כל אישה ״בשרנית״ אחרת) צריכה לפצות על עודף המשקל בצורות אחרות כדי להחשב לנאה? האם יש יותר צורך לצבוע שיער, או להתאפר, או להתלבש בצורה יותר אלגנטית כדי להחשב ל״כוסית״? כי האמירה הזו בעייתית: הטיפוח הזה דורש לא מעט כסף וזמן, ולא בהכרח מתאים לכל אישה (שמנה או רזה).
אבל בעצם יש פה אמירה שאישה רזה יכולה להתלבש בצורה פשוטה ולא להתאפר או לטפח את עצמה ועדיין להחשב ליפה ונשית – ואישה שמנה שלא מטפחת את עצמה ברמה הרבה יותר גבוהה תחשב למוזנחת.
מעבר לזה, הציפיות מנשים שמנות לפצות על ההשמנה שלהן יכולה לגלוש מעבר לנושא הטיפוח – ולמשל לצפות שאישה שמנה ״תפצה״ על חוסר הרזון שלה בכל מיני דרכים אחרות, כמו שהיא תהיה נחמדה ונעימה יותר, או שהיא תקבל על עצמה לא מעט דברים פחות נעימים בכל מערכת יחסים (החל מחברות וכלה במערכת יחסים זוגית) כי היא ״שווה פחות״.
מצד שני, כשמיכל שם טוב עשתה פעם חיקוי של בר רפאלי רוקדת, רבים לעגו לה על זה שהיא מנסה להיות סקסית ורבים התייחסו אליה כאל מישהי דוחה ומגעילה כי היא העזה פשוט לרקוד כמו בר רפאלי עם אוזניים של שפנפנה…
אבל זה הוביל את בר רפאלי להזמין את מיכל לככב איתה לפרסומת – אבל בה מיכל מופיע כמשהו נלעג שבו הגבר מאוכזב לראות את מיכל במקום בר בשניה שהוא עונד את המשקפיים שלו.
מיכל עצמה התלהבה מהחשיפה הראשונית וחשבה שהיא תקדם מסר בריא, אבל בדיעבד היא אומרת שהיא הבינה באיחור שהתהליך שקרה בעצם היה מעשה אנטי פמיניסטי, ובעצם נוצל על ידי בר רפאלי כדי למכור יותר משקפיים מהמותג שלה ותו לא.
אנחנו עוברים בערך באמצע הפרק לגאלה שמארגנת את תצוגת האופנה למידות גדולות שהיא ארגנה במשך חודשים. היא מספרת שיש בתצוגה 23 ״מיני בוטיקים״ עצמאיים – כלומר תופרות קטנות שהן היחידות שמשרתות את תחום המידות הגדולות פה בארץ. היא מספרת ששנה לפני כן היה לה קשה מאוד לארגן אירוע כזה – אבל באירוע הנוכחי היו לה יותר מידי בקשות של חנויות ובוטיקים להופיע.
עצם העובדה שמדובר על עסקים קטנים משפיע על המחירים שהם גבוהים יחסית לבגדים, מה שאומר שקשה לנשים שמנות לקנות אופנה ראויה גם כשהיא קיימת, פשוט כי יצרנית קטנה לא יכולה לרדת יותר מידי במחירים. אחת מהמעצבות מסבירה את מה שדרוע ברשתות הקיימות למידות גדולות: הכל שחור (או כמעט שחור), ומלבד מחשוף ״ענקי״ (כדי להדגיש את החזה שאמור להיות גדול שהוא האיבר היחידי שאולי יחשב למושך) כל השאר מוסתר מתחת לאוהל ענקי, לרוב בבדים סינטטיים.
עולה השאלה: מדוע באמת שנשים שמנות לא יוכלו ללבוש ג׳ינס, או גופיה בקיץ, או להנות מאופנה עם הדפסים, צבע או אפילו טרנדים עונתיים? הנושא הזה הוא הוא מאפיין מאוד בולט של תפיסה חברתית שלפיה נשים שמנות צריכות להסתיר את הגוף שלהן, גם במחיר של חוסר נוחות או בעצם הזנחת המראה שלהן.
היא גם מספרת שנשים שמנות ״לא מפרגנות לעצמן״ בגד יפה כי המסר הזה שאסור להן להתלבש יפה כל כך חילחל אליהן, שהן לא מרשות לעצמן להתאהב בבגד כפי שאישה רזה תעשה זאת.
מעיין קרת חזורת גם בפרק הזה, ומסבירה שבעולם הדוגמנות – הדוגמנית עצמה לא חשובה אלא רק אמורה להיות קולב לבגד, ולכן קימורים כמו חזה נוכח או אגן יחסית רחב מפריעים ל״תפר״ של הבגד, ולכן יש העדפה כזו גדולה שהדוגמניות יהיו כמה שיותר רזות ולא יפריעו לבגד.
המעצבת נעמה חסין מסכימה עם המסר הזה, למרות שהיא עצמה מבינה את הקושי שבשכירה של דוגמניות שהן לא דקיקות, כי על הדקיקות והגבוהות הבגדים פשוט נראים הרבה יותר טוב.
ועולה השאלה למה אי אפשר לעצב בגדים שדווקא מבנה גוף מלא יותר יראה בהם יותר טוב? מעיין קרת מסבירה את זה בכך שוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו בעצם מעודדת צריכה, שלא היתה קורית אם היינו מרגישות יפות.
לקראת סוף הפרק, ההפקה מחלחטה לחבר בין שתי דמויות: עירית דגני שרזתה מגיעה אל צילה מיכאלי מעצבת הבגדים מיד אחרי שהיא הסתפרה בתספורת חדשה כדי לעבור מייקאובר גם בתחום הביגוד.
צילה מאוד נחמדה ומתלהבת ועובדת קשה כדי להסביר לעירית איך להתלבש ואיך היא נראית טוב בכל תלבושת, אבל נראה שלעירית עדיין קצת קשה עם זה – אולי כי למרות שהיא רזתה משמעותית, היא עדיין שמנה והבגדים החדשים לא מסתירים את זה בצורה מלאה.
אבל אולי מדובר פה על הפער בין דורי בין עירית שגדלה בעולם שבו השמנה זה רע ומשהו שראוי להפטר ממנו בכל מחיר – לבין צילה שגדלה בעולם שבה יש לה את הכוח להשפיע על החיים שלה גם בתור אישה שמנה, ובין השאר מגיע לה להתלבש יפה בכל מידה.
התיירת המקרית 