פס הקול של תקופות (די ארוכות)

הנושא של השרביט החם השבוע הוא ״חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה״ – וזה נושא שלא ממש הזדהיתי איתו, כי מוזיקה נוטה ללוות אותי במשך תקופות די ארוכות, ולכן מזכירים לי לא מעט תקופות.

מעבר לזה – אפשר בהרבה מובנים להגיד שהרבה חוויות הן משנות חיים, גם אם הן לא ענקיות במיוחד או קורות באופן פתאומי. הניסיון האישי שלי הוא שלא פעם שינוי משמעותי קורה לא פעם אחרי אוסף של הרבה חוויות קטנות ולא רק בגלל חוויה חד פעמית.

אז במקום לספר על חוויה ספציפית, חשבתי לספר על מוזיקה שאהבתי בתקופות שונות של החיים שלי.

---

בתקופה של הצבא אני ושבת שהיינו מקשיבים לקסטות שמישהו הביא – ובעיקר הקשבנו לשירים של מוזיקה ישראלית ״קלאסית״. אחד השירים שהכי זכורים לי מאותה תקופה הוא השיר ״הנהר הלבן״ ששר והלחין שלמה גרוניך למילים של לאה גולדברג.

אבל שירתו איתי חייל וחיילת (אם אני זוכרת נכון שמם היה רועי ונעמה בהתאם) שמאוד אהבו להקשיב ללהקת ״איפה הילד״ שבהתחלה השירים שלה נשמעו לי כמו רעש די גדול אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותם ולהבין שיש להם גם לא מעט שירים טובים. למשל השיר ״כנפיים אינך שומע״ שאת המילים שלו כתב המשורר והפזמונאי יוסף שריג שנהרג במלחמת יום כיפור ובנו אסף היה הגיטריסט ואחד הזמרים של הלהקה.

יצא לי לצפות בהופעה של הלהקה זמן קצר למדי לפני שהיא התפרקה באחד מימי הסטודנט שהיו לנו באוניברסיטה וכללו בעיקר הרבה הופעות של להקות ואמנים שונים.

---

באוניברסיטה כבר התחלתי לשמוע הרבה יותר מוזיקה באנגלית, בעיקר של להקות אמריקניות או בריטיות. אני חושבת שהבולטת מכולן היתה כנראה להקת אואזיס הבריטית, שעמדו בראשה שני אחים ממנצ׳סטר שאהבו לריב עם כל העולם וגם אחד עם השני עד שיום אחד המריבה ביניהם היתה כזו גרועה שהלהקה התפרקה ומאז הם לא בקשר. שניהם פצחו בקריירת סולו שמצליחה הרבה פחות מהקריירה שלהם בתור להקה.

אבל בתקופה שבה הם היו פעילים, היו מי שאמרו שהם נשמעים כמו הגירסא של שנות התשעים של להקת ״החיפושיות״.

יש כמה שירים שלהם שאני עדיין מאוד אוהבת כמו למשל:

• Falling Down
• Champagne Supernova
• D'You Know What I Mean?
• Stop Crying Your Heart Out (שהוא השיר שאני הכי אוהבת שלהם)

---

אחרי התואר תהחלתי לעבוד במשרד שבו היינו מקשיבים בעיקר לרדיו לתחנות כמו גלגל״צ שבהם שמענו לא מעט להיטים של להקות שונות, שרבם מהם היו מה שנקרא באנגלית One Hit Wonders – כלומר להקות שהצליחו להפיק שיר בודד שהצליח להפוך ללהיט ואז חזרו לאנונימיות יחסית, למרות שלא פעם מדובר היה על להקות שנשארו פופולריות לעוד כמה להיטים במדינות המוצא שלהן בחו״ל ופשוט לא היו להן יותר להיטים בישראל.

אחת מהלהקות האלו היתה להקה בשם Third Eye Blind שאני מניחה שלא מעט מהקוראים שמעו את השיר הזה שלה כמה וכמה פעמים ברדיו. כנראה שזו הייתה אחת הסיבות לכך שכשעברתי לארה״ב ויכולתי לקנות תקליטורים יחסית בזול קניתי את האלבום הזה, הקשבתי לשיר הזה בלבד כמה פעמים – ואז שכחתי ממנו, לפחות עד שעברתי דירה והייתי צריכה לעשות סדר בדברים שלי כשפרקתי את על הארגזים, ואיכשהו נתקלתי בתקליטור הזה והתחלתי להקשיב לשאר השירים בו. ומתסבר ששאר השירים (או לפחות רובם) היו שירים הרבה יותר טובים מאשר השיר שלהם שהפך להיות להיט, כמו למשל השיר הזה.

מסתבר שהזמר של הלהקה ראה (והציג) את עצמו ככותב רציני כמי שלמד לתואר בספרות אנגלית באוניברסיטת ברקלי הידועה בסן פרנסיסקו, ואפילו כמי שסיים את התואר בתור ״מצטיין״ למרות שבדיעבד התגלה שהוא בסה״כ נחשב לסטודנט בולט במחלקה שלו ותו לא, והציונים שלו לא היו גבוהים במיוחד.

אבל בשורה התחתונה השירים באמת היו כתובים בצורה מאוד טובה, ורבים שייכו את האיכות הזו ליכולות של הזמר לכתוב שירים. רק אחרי המון שנים שבהם חברי להקה ומהצוות שלה ״פוטרו״ מהלהקה והסגנון של השירים התחיל להשתנות (ולא לטובה)התגלה שבעצם לא פעם הזמר לקח קרדיט על היכולות של חברי הלהקה או ההפקה שכתבו איתו את השירים, ואז פיטר אותם כשהם הפכו להיות פופולריים מידי או העזו להתלונן על כך שהם מקבלים אחוז נמוך מידי מההכנסות, או כשהם גילו שיש המון הכנסות שלא היו ידועות להם שנכנסו כולן לכיסו של הזמר כך שהוא התעשר והם התקשו להתקיים.

הלהקה עדיין קיימת – אבל הרבה מהנגנים התחלפו, מלבד הזמר עצמו והמתופף המקורי של הלהקה שכנראה למד מניסיונם של חבריו לשעבר ללהקה שלא להלחם בזמר -בין השאר כי החבר לשעבר היחידי שהצליח לתבוע את הזמר והלהקה ועדיין לקבל סכומי כסף משמעותיים היה הגיטריסט המקורי של הלהקה, ומאז חברי הלהקה האחרים שהופעו ממנה יצאו ממנה בשן ועין ובלי יותר מידי כסף.

---

להקה אחרת שאהבתי באותה תקופה ומאותן סיבות (אהבתי שיר פופולרי שלהם, ורק אחרי כמה שנים גיליתי את שאר השירים שלהם) היא להקה בשם Goo Goo Dolls שאני מניחה שרובנו מכירים את השיר שלה ״אייריס״ שבסוף שנות התשעים ליווה כנראה הרבה זוגות לחופה.

שיר שאני אוהבת שלהם הוא שיר מוקדם יותר בשם Name שהוא די אוטוביוגרפי של הזמר, ג׳וני רזניק. הוא התייתם מההורים שלו בגיל 15 – 16, והאחיות שלו גידלו אותו והשיר הוקדש להן – ובמקביל לאחת מבנות הזוג שלו שהיתה מגישה ברשת אם טי ווי בשם בדוי שלא רצתה לפרסם את השם האמיתי שלה באותה תקופה.

הלהקה עדיין קיימת, כשהזמר (שהוא גם הגיטריסט) והבסיסא חברים בה מאז ימיה הראשונים. גם פה היתה דרמה מסויימת סביב זהות המתופפים – המתופף הראשון של הלהקה הוחלף די מהר כי הוא לא הסתדר עם הזמר, ואז הם מצאו מתופף שנשאר איתם המון שנים, רק שאיכשהו מריבה נוספת (כשהמתופף טען שנבעה מכך שנולדו לו תאומים והוא רצה להשאר איתם בבית במקום לצאת לסיבוב הופעות) גרמה גם לפיטורים שלו – וכרסע הלהקה הרשמית היא רק הזמר והבסיסט, כשכנראה המתופף הנוכחי שלהם הוא הוא נגן זמני ולא חבר קבוע בלהקה.

---

גם יצא לי להקשיב לא מעט ללהקת U2 באותה תקופה, ואפילו השתמשתי בשיר הזה למצגת שעשיתי בקורס צילום שעשיתי באותה תקופה.

---

להקה שיצא לי לאהוב מאוד ב 15 השנים האחרונות היא לינקין פארק שהתחילה את דרכה כלהקת מאטל רועשת, אבל עם השנים ״התבגרה״ והסגנון שלה השתנה ליותר אלקטרוני אבל גם ליותר סגנון ״מיינסטרים״ כמו למשל בשיר הזה כשגם להם יש יכולת כתיבה טובה.

הם ביקרו בישראל להופעה בסוף 2010, בעיקר כי יש בלהקה שני חברים יהודים שמרגישים קשר למדינה.

הלהקה אמנם לא התפרקה באופן רשמי, אבל הזמר שלה שסבל מדיכאון קליני התאבד בסוף יולי 2017, ומאז הלהקה לא חזרה להיות פעילה, למרות שחברים בה פעלו לעיתים באופן עצמאי (גם אם הם לא בנו להקות חדשות).אני מניחה שעבור מי שהיו חברים בלהקה כזו מצליחה לא חסר כסף, אבל אני שואלת את עצמי עד כמה חסרה להם הפעילות היצירתית כלהקה.