על עדויות ניצולי שואה

בשנים האחרונות לא מעט מקומות עבודה מזמינים אליהם ניצולי שואה כדי לספר את החוויה האישית שלהם בשואה.

השנה למשל מקום העבודה שלי הזמין את ניצולת השואה לידיה אברמסון שהסיפור שהיא סיפרה לנו תואם את מה שכתוב בכתבה – מלבד כמה פרטים שהיא השמיטה מסיבה כזו או אחרת.

אבל היו בעדות כמה נקודות שבעיני היו מעניינות.

קודם כל, עד כמה הסיפורים של ניצולים יכולים להיות שונים – במיוחד מבחינת החוויה האישית של כל שורד. היו כאלו שלמזלם הצליחו למצוא מקום להסתתר בו, בין אם אחרי שהם נכנסו לגטאות ובין אם המשפחה שלהם התכוננה מראש ומצאה מקום מסתור למשפחה כולה או לפחות רק לילדים. מצד שני, היו כאלו שהצליחו לשרוד שהות ארוכה יותר (אפילו עד סוף המלחמה) במחנות עבודה שונים למרות תנאי המחיה האיומים בהם.

אבל במובן מסוים, רבים מהניצולים מספרים סיפורים שבהם הם הצליחו להמלט במזל – לידיה עצמה למשל סיפרה לנו שמשפחתה נורתה כשהגטו שבו הם גרו נשרף – ואיכשהו במזל גדול היא ואחיה הצליחו להתחזות למתים ולהנצל (למרות שאחיה נהרג כמה שעות אחר כך כשהוא ניסה להמלט).

לידיה הביאה גם נקודת מבט מאוד מעניינת על כך שהיא סיפרה לנו שהיא מבינה לליבם של אותם אנשים שסירבו להציל יהודים – כי הסיכון הנוראי בכך לא היה רק לעצמם אלא למשפחות שלהם, וכשיש כזה סיכון לבני המשפחה – אין מקום בהכרח להחלטות הרואיות כדי להציל יהודים.

לה עצמה היה חשוב להדגיש (למרות שהיא אולי ציפתה לתגובות חריפות על עך על סמך ניסיון העבר שלה) שהיא לא שונאת את הגרמנים, ובמיוחד שהיא לא רואה בבנים שלהם כאחראים על מה שקרה בתקופת ההורים והסבים שלהם. מבחינתה היא סלחה כיד שהיא תוכל להיות באיכות חיים טובה יותר.

מצד שני, היא כן דיברה על ה״יודנראט״ בצורה שלילית, למרות התפקיד המאוד בעייתי של המוסד הזה.

---

אבל כן היתה בהרצאה שלה נקודה שקצת הפריעה לי.

היא סיפרה שהיא מלווה כבר לא מעט שנים נסיעות של תלמידי בתי הספר למזרח אירופה למחנות השונים, ודיברה בחיבה רבה על הטקסים שבהם כולם לובשים את התלבושת האחידה.

אצלנו בבית הספר התחילו לארגן לנו בסוף כיתה י״א נסיעה לפולין, ולמרות שההיענות הראשונית היתה כנראה גדולה יחסית, איכשהו הרבה מאוד אנשים פרשו בשלבים המוקדמים של התכנון ולכן בתחילת כיתה י״ב הנסיעה של השכבה שלנו בוטלה.

אבל כן היו לנו מפגש או שניים בסוף כיתה י״א לגבי הנסיעה, ואחד מהם דן כמובן בחשיבות התלבושת האחידה. המורה שהיתה אמורה ללוות אותנו (או אחת מאלו שהיו אמורות ללוות אותנו) סיפרה לנו בדרמה רבה על תלמיד שסירב בטקס אחד ללבוש את הז׳קט הרשמי של המסע לטקס, ורק בדיעבד כשהוא ראה סרטון וידאו או תמונות של הטקס הוא הצטער על זה כי הוא הבין כמה זה פגע בטקס.

בתור נערה משהו בסצנה הזו מאוד הפריע לי, אבל בתור נערה. תהקשיתי להסביר למורה למדה הדוגמה הזו כל כך עיצבנה אותי. רק בתור מבוגרת הבנתי בדיוק מה הפריע לי: מבחינתי הנסיעה היתה אמורה להיותה חוויה לימודית והיסטורית, והדגש הזה על טקסים ותלבושות אחידות נשמע לי כמו משהו מאוד שטחי ולא מהותי מול חוויה כמו לימוד השואה ממקור ראשון. כמבוגרת אני אולי מבינה יותר את החשיבות של הטקסים השונים, ואני חושבת שגם בתור תלמידה לא הייתי מסרבת ללבוש את התלבושת האחידה או להשתתף בטקסים, אבל בדיעבד אני חושבת שייתכן שאולי טוב שלא נסעתי כי עבורי הפורמט הזה של הטקסים והחשיבות לתלבושת האחידה פחות מתאים.