הפוליטיקה של השומן – פרק שלישי חלק ראשון

לינק לפרק, שהכותרת שלו היא ״בלתי ניתנת לעצירה״.

אנחנו חוזרים לרות צדוק הכלבנית, שמדברת על הגירושים שלה, ומדברת על כך שהחברות הכי טובות שלה הן הפחמימות והסוכרים – ואז מדברת על אכילה מאוד לא יציבה של מצד אחד לא לאכול, ומצד שני להגזים באכילה, במקביל להתקפי חרדה שיש לה במקביל ללידה והגדילה של הבת שלה.

לכן רות מקשרת את המשקל שלה לתהליכי חוסר יציבות בחיים שלה.

---

מיד בתחילת הפרק אנחנו חוזרים לעירית דגני, עם ירידה של 50 ק״ג תשעה חודשים אחרי הניתוח, רזה יותר ועם ליפסטיק ומשקפי שמש יפות – אבל גם עדיין לבושה בבגדים שחורים ורפויים, ועדיין לא ממש מטופחת.ֿ

היא חוזרת לסטודיו שבו היא הצטלמה לפני הניתוח כדי להצלם ל״אחרי״ – ואת הדקות לפני סשן הצילום היא מנצלת את הזמן כדי לעבור על תמונות ה״לפני״ שלה ומזדעזעת מהן, לא מבינה איך היא ״נתנה לעצמה״ להגיע למצב כזה, וטוענת שהיא נראית ״כמו אמא של עצמי״.

אבל עוד לפני הסשן והמעבר על התמונות – עירית מבקשת ללכת לעשן. אי אפשר לדעת האם העישון הוא הרגל ישן או חדש של עירית (למרות שלא מראים אותה מעשנת לפני כן בשני הפרקים הקודמים) – אבל העישון מעלה שתי שאלות.

הראשונה היא עד כמה העישון משמש את עירית כתחליף מענג לאוכל – ומעבר לזה, גם משהו שמגביר לה קצת את חילוף החומרים ומדכא לה את התיאבון (שאלו השפעות הלוואי של הניקוטין). אני לא יודעת מה העניין עם עירית, אבל יש לא מעט מקרים שבהם העישון בהחלט משמש כתחליף לאלו ש״נגמלו״ מאכילה.

אבל הנקודה השניה היא שעישון הוא משהו מאוד לא בריא – ומוזר שמי שהתנתחה לא רק כדי להראות טוב אלא גם מחששות בריאותיים שנבעו מההשמנה שלה פונה לעישון או לפחות לא נגמלת ממנו כי הרי גם עישון זה משהו מאוד לא בריא. אני לא חושבת שאפשר או אפילו ראוי להשוות האם עישון או השמנה יותר גרועים מבחינה בריאותית, אבל יש פה בהחלט נקודה למחשבה על כך שעישון לא נחשב גרוע כמו השמנה מבחינת הסטיגמות החברתיות שהיא מעוררת למרות הנזק הבריאותי שהוא גורם.

אנחנו פוגשים שוב את עירית בהמשך הפרק, נראה כמה חודשים אחר כך, כשנראה שהיא רזתה שוב – והפעם בחולצה שהיא לא שחורה. היא רוצה לערוך תערוכה של קומיקסים שהיא ציירה על התהליך שלה, כנראה כדרך להתמודד עם השינוי שהיא עברה.

בהמשך הפרק היא חוזרת שוב, שנה וחודשיים אחרי הניתוח, 61 ק״ג פחות. היא מספרת שהיא עברה תהליך פסיכולוגי ארוך, ושמבחינתה הוא היה משמעותי מאוד בתהליך – ממש כמו הניתוח עצמו. כמובן שהאמירה הזו מעלה אוטומאטית את השאלה האם טיפול פסיכולוגי יכול היה לעזור לעירית ללא הניתוח? או שאולי השילוב בין הניתוח לטיפול הפסיכולוגי הוא מה שעזר לה?

מעבר לכך, טיפול פסיכולוגי הוא עניין מורכב. לא פעם לוקח זמן למצוא את אשת או איש המקצוע שיש לנו כימיה טובה איתם מספיק כדי לעבור את התהליך, ושמבינים בנושא הרזיה בלי לבוא עם קלישאות או הצעות לא רלוונטיות ולא בריאות. לכן זה מעלה את השאלה איך לתזמן את שני התהליכים (ההרזיה והטיפול) כדי להפוך את התהליך לכמה שיותר יעיל וקל.

נקודה מעניינת שעירית מעלה היא שהיא מרגישה יותר אסתטית. היא אמנם מתלבשת יותר יפה, אבל עדיין יש תחושה שהיא מצמידה חלק מאוד משמעותי מהאסתטיקה המוגברת רק לעצם הרזון ולא לטיפוח כללי.

אבל עירית עצמה מודה שבעצם ההרזיה לא בהכרח פותרת בעיות – ולמשל מספרת שהתחילו איתה הרבה יותר כשמנה. מצד שני, היא מרגישה שבמובן מסוים היא איבדה את הזהות שלה ומרגישה שפעם ראשונה מאז גיל 14 – אין לה ייצוג בפני עצמה בדמות קומיקס משלה.

עולה פה שאלה מעניינת גם בהקשר של הניתוח, שמביא איתו לרוב הרזיה שהיא מהירה משמעותית מזו של דיאטה ללא ניתוח. האם ייתכן ההרזיה המאוד מהירה הזו מהווה מין קושי פסיכולוגי להתרגל לדמות (ולגוף) החדשים?

---

אנחנו נפגשים עם עירית בפעם האחרונה לקראת סוף הפרק, שנה ושמונה חודשים אחרי הניתוח ושבעים ק״ג פחות. הפעם עיירת סוף סוף נראית הרבה יותר מטופחת באופן כללי, כולל תסרוקת שנראית מסודרת.

לעירית חשוב להסביר שהיא ״הורידה מעצמה בן אדם״ לא רק פיזית, אלא גם נפשית ואפילו ברמה היומיומית היא בעצם בן אדם אחר. היא למשל מספרת על הישג מקצועי שלה שבו היא עובדת בעיתון בתור עורכת גרפית של העמודים, אבל קיבלה פתאום בגלל הבטחון העצמי שלה הזדמנות גם לצייר איורים לעיתון.

ושוב עולה השאלה עד כמה עירית היתה צריכה לרזות כדי להגיע לרגע הזה? האם לא היו מתייחסים לעירית ברצינות כמאיירת בתור אישה שמנה, או שאולי החשש שלה לזה שאולי לא היו לוקחים אותה ברצינות כאישה שמנה היה מונע ממנה להציע את עצמה מלכתחילה?

ולעירית יש אמירה מאוד מעניינת: היא מודה לאל ולמנתח שלה על כך שכבר אין לה את האפשרות להתמודד עם דברים בכך שהיא ״תרוקן את המקרר מכל תוכנו״. אבל זו אמירה לא מדוייקת: ישנם מנותחים שעם הזמן מצליחים להרחיב את הקיבה שלהם גם אחרי ניתוח, ומגיעים לצערם הרב למקום שבו הם שוב מסוגלים לרוקן את המקרר. הניתוח יכול לעזור במניעה זמנית של היכולת לאכול הרבה גם עבור מי שהרגיל את הגוף שלו לאכול כך, אבל מי שלא עובד על עצמו כדי למנוע התקפי אכילה גם צמד ה״ראש״ יחזור להתנהלות הזו גם אחרי ניתוח.

עירית מנסה להסביר את השינוי באופן מעמיק יותר בכך שהיא מדברת על שינוי תפיסה שבה היא לא רוצה להרוס יותר – גם את הגוף והמראה שלה בעזרת אכילה וגם במצב שבו היא ״פותחת את הלוע״ על כל מיני אנשים, והתוצאה של ״פתיחת הלוע״ פגעה בה. היא כביכול רואה בחיים שלה כשמנה עונש שהיא נאלצה לסבול על ״פשע״ לא ידוע שהיא ביצעה, אבל עכשיו מגיע לה משהו טוב יותר.

התמונה האחרונה של עירית שרואים בפרק היא של אישה רזה ומטופחת עומדת במרפסת של המשרד שלה בעבודה – ומעשנת כמין דמות מגניבה כזו.

---

נעמה דיסייני שמנסה לרזות בכל שיטה אפשרית גם חוזרת, ואומרת שהיא מקפידה לפעמים יותר ולפעמים פחות, ושאצל כולן יש תקופות פחות טובות או יותר טובות. אבל כמי שהתפטרה מהעבדה כדי להתרכז בהרזיה] נשמע שהיא מאוד לא מפוקסת וכל פעם מנסה שיטה חדשה במקום להתמקד בשיטה אחת לאורך זמן.

היא אומרת שבניגוד לרבות אחרות, לה לא היה נעים עם ההרזיה ולא נעים עם היחס שאנשים בוחנים רותה ואת הגוף שלה, גם אם היחס בא בצורה של מחמאות. ובאמת נשים רבות מרגישות כך, גם אם החברה תופסת את ההרזיה בתור משהו טוב שהן עשו עבור עצמן – כי זה מרגיש כאילו הן נשפטות על המראה החיצוני שלהן ולא על האופי או המהות הפנימית שלהן שהיא (לפחות תיאורטית) אמורה להיות חשובה יותר.

---

הקטע הבא הוא של המעצבת צילה מיכאלי בשיחה עם כמה חברות שממנות שלה, וזה קטע שלי אישית קשה איתו – כי הדיון של צילה עם החברות שלה נשמע לי בעייתי.

קודם כל הן מתארות גברים שנמשכים לנשים שמנות כאלו סוטים – ממש כמו אלו שיש להם משיכה לכפות רגליים או לקשירות. הבעיה היא שבעצם ככל עוד מערכת היחסים מתאימה לבני הזוג ולא גולשת למשהו שהוא לא חוקי (למשל פדופיליה או אונס זה משהו לא חוקי), מה בדיוק ״סוטה״ בזה?

הדבר היחידי שיכול להיות בעייתי הוא מצב שבו מישהו נמשך לאישה שמנה רק בגלל שהוא חושב שהוא יוכל לנצל אותה כי היא בעצם מוחלשת ותתקשה למצוא בן זוג אחר, ואז הוא יוכל לדרוש ממנה גם דברים שלא נעימים לה כי אחרת לא יהיה לה בן זוג או מי לבלות / לשכב איתו. גברים כאלו בהחלט קיימים, אבל לא כל גבר שנמשך לאישה שמנה הוא בהכרח כזה.

אולי הגבול שצילה והחברות שלה מדברות עליו קשור לזה שיש גברים שנמשכים לשמנות בלבד, לבין כאלו שנמשכים לכל מבני הגוף ומסתכלים יותר על האישה שמולן ולא רק על המשקל שלה. זה משהו שלי אישית נשמע שקצת מותח את גבולות הסביר כי למיטב הבנתי גברים מאוד נמשכים קודם כל למראה החיצוני של האישה מולם, ולרוב בטווח די מצומצם של פרמטרים שהמשקל הוא בהחלט אחד מהם (למרות שכמובן עם הזמן הם גם מתאהבים על סמך תכונות אופי ולא רק מראה חיצוני). ומה הסיכוי שדבר שנמשך לנשים רזות יימשך פתאום למישהי שמנה מאוד כמו צילה?

אבל לצילה ולחברות שלה יש הסבר: צילה מיוחדת כי היא מאוד מטופחת – לעומת השמנות שצילה והחברות מכנות ״רגילות״, שהן בעצם ״המוזנחות״.

וכשרואים במקביל לצילה את עירית דגני למשל, ההשוואה מאוד ברורה. עירית לא פעם נראית ללא איפור, עם שיניים עקומות, ביגוד שחור ורפוי, ושיער דליל ושמנוני שנראה שלא נחפף או סורק בהרבה זמן. העדות היחידה לטיפוח של עירית הוא הציפורניים שלה שתמיד צבועות וארוכות.

אבל למרות שההבדל בהחלט קיים – צילה והחברות שלה גם פה נשמעות מאוד שיפוטיות כלפי אותן נשים שמנות שלא מטפחות את עצמן כמוה, וזו נקודה שמרגישה מאוד לא נעימה ואולי אפילו שמנופובית – כלומר מלאה בדעות קדומות נגד נשים שמנות. העסק של צילה אמנם נסגר, אבל אני מניחה שחלק מהרצון שלה להופיע בתוכנית הזו לפני כמה שנים נבע מכך שהיא רצתה חשיפה לעסק שלה, ובעצם העלבת חלק מקהל היעד כנראה לא ממש תואם לרצון הזה.