כחלק מהשיחה שלי ושל אמא שלי בפסח, היא העירה שתי הערות שהעלו אצלי קצת מחשבות. הראשונה היתה שלדעתה יש סיכוי שיש לי הפרעת אכילה (כנראה הפרעת אכילה כפייתית), והשניה היא שהיא לא היתה אמא גרועה, לפחות לא במה שקשור לאכילה שלי.
כשהגעתי הביתה, בדקתי את התסמינים של הפרעת אכילה כפייתית – ויש שם שני תסמינים שלא מתאימים לי: התקפי זלילה, ואכילה בסתר. הבעיה הכי עקרונית שלי בהרזיה היא שאני לא אוכלת המון בבת אחת, אלא יותר נוטה לנשנש – ובשנים האחרונות אני גם לא עושה את זה בסתר.
(הערת ביניים: כן יוצא לי להגיע במצבים מאוד נדירים ל״התקפי״ זלילה – לרוב כתגובה למצבים של מגבלות גדולות מידי, כמו שקרה לי אחרי ניסיון ההרזיה הזה שכתבתי עליו בעבר, אבל זה לא משהו שמאפיין את האכילה שלי באופן שוטף)
בעצם האדם העיקרי שחושב שאני סובלת מהתקפי זלילה – היא אמא שלי. היא עצמה התחילה את ניסיונות ההרזיה שלה בתקופה שבה דיאטות כסאח שהיו דלות מאוד בקלוריות היו נפוצות, והגישה שפשוט ״צריך לאכול פחות״ ואפילו לסבול מרעב כדי לרזות השתרשה אצלה אפילו אחרי שהיא כביכול הבינה שדיאטות כסאח לא בריאות לאף אחד (כולל לה) והיא פועלת לפי תפריטים של דיאטנית או תפריטים דומים כמו אלו שהיו מחלקים לנו בשומרי משקל.
היא מעולם לא דאגה מרמת התיאבון שלי כשהייתי ילדה רזה, אבל התחילה ללחוץ עלי לאכול פחות כשהתחלתי להתמלא בתור נערה, ופשוט סירבה להאמין לי שאני באמת רעבה. עד היום למשל אם אני מספרת לה שאני חולה – היא מיד מתחילה לספר לי איזה ככיף זה שאני בטח איבדתי את התיאבון ואני לא ארצה לאכול, והיא מסרבת להאמין לי שאני מסוגלת להיות רעבה גם כשאני מצוננת למשל.
אחת הדוגמאות הבולטות שעולה לי בזכרון היתה פעם כשהיא לא רצתה לבשל והחליטה להזמין פיצה משפחתית לכל המשפחה – כלומר זוג הורים ושלושה ילדים. מכיוון שהיו בפיצה כזו משונה משולשים – אמא שלי החליטה שאבא שלי, אחי ואחותי יוכלו לאכול שני משולשים כל אחד, אבל אני והיא נאכל משולש אחד כל אחת. אני כמובן התנגדתי לזה כי ידעתי שלא אשבע ממשולש אחד של פיצה עד ארוחת הערב.
חשוב לי לציין שלפני כמה שנים יצא לי לעבוד עם דיאטנית שעבדה גם עם מנותחי קיצור קיבה, והנושא הזה של כמה אני אוכלת עלה מולה. היא אמנם הודתה שאני לא ״אוכלת כמו ציפור״, אבל סיפרה לי שהאכילה שלי סבירה כי אני מסוגלת לשבוע מארוחה ״סטנדרטית״ של כמות פחמימות וחלבונים (וקצת שומן), גם אם מוסיפה לה סלט גדול כדי לשבוע. היא סיפה לי שמטופלים שלה שסובלים מבעיה לא יוכלו להסתפק למשל בשתי פרוסות לחם כמוני אלא בחמש או שש, גם אחרי שהם מוסיפים לארוחה שלהם סלט.
אני לא זוכרת איך הסתדרנו בסוף עם הפיצה, אבל בדיעבד כמבוגרת – אני יודעת שמצבים כאלו בהחלט יכולים להיות פתירים, למשל בכך שבנוסף למשולש הפיצה אמא שלי היתה דואגת להכין סלט שאוכל לאכול ולשבוע. אבל את הדברים האלו למדתי כמבוגרת שפנתה לשיטות הרזיה בריאות יותר כמו למשל שומרי משקל או דיאטניות.
הבעיה היא שההתנהלות של אמא שלי גרמה לכך שבתור נערה פשוט סירבתי לנסות לרזות, כי לא הייתי מוכנה להיות רעבה כל הזמן. ואולי במובן מסוים זה היה לטובה – כי לא פעם התנהלות מגבילה כזו יכולה בקלות להוביל מניסיון פשוט לרדת במשקל להפרעות אכילה כמו אנורקסיה או בולימיה. זה נושא שלמשל עלה בסרט ״האמת לגבי מידה אפס״ שעליו כתבתי כאן וכאן: לואיז שמנסה בסרט לרזות מהר למידה אפס עושה זאת בצורה של דיאטה מאוד מגבילה, ואפילו אחרי ארבעה שבועות של דיאטה מוגבלת היא סיפרה שהיא מפתחת יחס גרוע לאכילה ומתחילה ממש לפחד מאוכל אחרי שהיא הגבילה אותו בצורה כזו קיצונית.
כמובן שהכוונה של אמא שלי לא היתה שאפתח אנורקסיה – ממש כפי שהיא לא התכוונה שאעשה לה ״דווקא״ ולא רק שלא ארזה אלא אשמין עם השנים. ואני גם חושבת שהכוונות שלה היו טובות והיא עשתה את מה שהיא הבינה כדרך הכי טובה לעזור לי. אבל לאורך זמן ההתנהגות שלה לא רק שלא עזרה לי לרזות, אלא רק החריפה את הבעיה, והיא לא הפסיקה (ובהרבה מובנים עדיין לא מפסיקה) להתנהל כך גם כיום.
אני אישית הצלחתי להתחיל לרזות כשהצלחתי להתנתק מההתנהלות הזו של אמא שלי (בין השאר גם בעזרת התרחקות פיזית לרילוקיישן של כמה שנים) – וגם בגלל שכשהצטרפתי לשומרי משקל גיליתי שהרזיה לא כרוכה בהרעבה עצמית אלא בעיקר בלאכול בצורה חכמה יותר. וב״חכמה יותר״ הכוונה היא למשל בכך ששמים פחות שמן במה שמבשלים (או משתמשים בספריי שמן), או להוסיף ירקות לארוחה, או לאכול יותר חלבונים ופחות פחמימות. יכול להיות שבגלל שהמשקל ההתחלתי שלי היה יחסית גבוה זה לא היה כל כך קשה כי קיבלתי תקציב יחסית גדול של ״נקודות״ (כלומר קלוריות) ולכן יכולתי לשלב בתפריט שלי לא מעט אוכל (במיוחד אם אכלתי בצורה חכמה), וגם לא פעם היתה לי גמישות לאכול גם אוכל שהוא לא דל קלוריות בכמות סבירה מידי פעם.
בסופו של דבר, הכוונות של אמא שלי היו טובות, והיא לא התכוונה לגרום לי שום נזק, אבל לצערי לאורך זמן הוא נגרם. ה״דווקא״ שעשיתי לה אולי הציל אותי במובנים מסוימים מהפרעות אכילה רציניות כמו אנורקסיה או בולימיה, אבל גם הוביל אותי למצב שבו לא ממש למדתי הרגלים בריאים ונצמדתי להרגלים גרועים לאורך לא מעט שנים.
השאלה מה הגבול של ההשפעה של אמא שלי ושל הסביבה על הרגלי האכילה שלי, לבין מה הנטיה הטבעית שלי לגבי אכילה – לבין הבחירות שאני עושה. עד כמה למשל הייתי נמנעת מהשמנה אם אמא שלי לא היתה לוחצת עלי לרזות רק בעזרת ״לאכול פחות״, אלא לוקחת אותי לדיאטנית בזמן שמתאים לי והייתי מקבלת תפריט בריא? או שאולי אני הייתי צריכה להתבגר מספיק כדי לבחור בעצמי לאכול בצורה בריאה?
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה צעירה אוכלת עוגיות בלי הגבלה, או מוסיפה המון מרגרינה לתפוחי אדמה או לפרוסות הלחם שהיינו אוכלים לארוחות, או מוסיפה המון סוכר לתה שהייתי שותה בבוקר או לקורנספלקס שהייתי אוכלת – ואני בטוחה שהיו לי המון הרגלים גרועים אחרים שאני לא זוכרת.
אבל לאף אחד לא היה אכפת מההרגלים האלו – עד שלא התחלתי להשמין. כנראה שיש משהו בטענה שדווקא המגבלות על האכילה גורמות לאוכל ה״אסור״ להיות מושך יותר, אבל הוא היה מאוד מושך מלכתחילה גם בלי זה.
ואולי אין ממש טיפול למשיכה הזו לאוכל, מלבד אולי תקופות זמניות שבהן אני (או בעצם כל אדם שמן אחר) מסוגלת להתמודד איתה בצורה יותר טובה. ואני לא בטוחה עד כמה טיפול (בין אם טיפול פסיכולוגי או איפול בקואצ׳ינג) יכול באמת לעזור בנושא, למרות האמונה של אמא שלי שטיפול פסיכולוגי הוא מעין פתרון פלא לכל בעיה.
התיירת המקרית 
תראי כמה כתבת פה, לפחות בחודשים האחרונים על דיאטה ועודף משקל. באובססיביות, שתה לא יכולה לטוס כי העלת במשקל וצריכה 2 כסאות. כמה הכחשה יכולה להיות כדי שתביני שיש לך הפרעת אכילה? וההאשמות שלך שאמא שלך אחראית לזה עוד מדגישות את העובדה. תתעוררי ותטפלי בזה כמו שצריך, החיים קצרים
אהבתיאהבתי
יצא לי פעם לשוחח עם פסיכולוג קליני שאמר לי שהרבה מאוד בעיות שלנו בחיים באמת נובעים מאמא שלנו.
ולהפרעת אכילה יש הגדרות מאוד מסוימות כמו למשל התקפי אכילה גדולים שאין לי, שבלעדיהם אני לא סובלת מאחת הפרעות האכילה הקיימות.
אהבתיאהבתי
לרוב ההורים יש כוונות טובות ולא תמיד הם באמת מצליחים לעשות טוב…
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט 🙂 בגיל מסוים רובנו לומדים להעריך את הכוונות והניסיון, גם אם הוא לא הצליח.
אהבתיLiked by 1 person
זכור לי, שפעם ישבתי עם אבי, שוחחנו על דרך החינוך שלהם, ואמרתי/ושאלתי אותו – איך אתה שברחת מבית הוריך כי חששת ממכות רצח מאביך הרבצת מכות רצח לילדיך?
הוא הסמיק, כחכח בגרונו – כך ידענו, ענה.
ואז שנתיים אח"כ בשיחה עם זוגתי הכחיש שהוא נתן מכות.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שלהורים קשה לא פעם להתנתק ממה שהם למדו בילדות, גם אם הם שכלית יודעים שזה לא נכון, הרגש לא בהכרח משתף פעולה.
אהבתיLiked by 1 person
אין ספק, גם על פי דברים שכתבת בעבר, ששני ההורים שלך שרטו אותך, גם אם הם לא התכוונו. אבל גם אין ספק שאת כבר ילדה גדולה מספיק כדי לטפל באותן שריטות, ולו כדי לא להעביר אותן לדור הבא. גם אותי ההורים שרטו (שרטו זו מילה עדינה. אפשר להגיד שהם ממש חתכו אותי לעומק) אבל אני מטפלת בעניין כבר הרבה שנים, ולמרות שאני עדיין עובדת על עצמי, לפחות כבר הצלחתי להגיע להבנה איך אני יכולה לכבד אותם כהורים מבלי להציב את עצמי בעמדה פגיעה מולם. מה שהם עשו כבר נעשה ואם מישהו יכול להשתנות, זו ככל הנראה תהיה אני ולא הם. כנ"ל לגבייך ולגבי ההורים שלך.
שקלת לנסות טיפול פסיכולוגי? לנסות, הכוונה לשגרה של לפחות שנה בה את מתמידה להגיע לפגישות עם אותו\ה מטפל\ת, לפני שאת מחליטה אם מתאים לך או לא. זה אמנם סיפור לא זול, אבל נראה לי שיש לך עבודה שמשלמת לך סכום יפה יחסית 🙂
אני גם חושבת שאולי יש לך הפרעת אכילה כלשהי, או לפחות התעסקות יתרה בכל נושא האכילה, דיאטות ודימוי גוף שלך ושל הסובבים אותך. אבל אני לא מאבחנת ואפילו לא מכירה אותך מעבר לבלוג, ולכן לא רוצה לזרוק אבחנות חסרות בסיס.
נסי לקרוא כאן. מה דעתך על זה?https://en.wikipedia.org/wiki/Other_specified_feeding_or_eating_disorder
אהבתיLiked by 1 person
בתור שמנה, יש ממני מעין ציפיה לעסוק בנושא המשקל ובהרזיה 24/7 כי זה לא מקובל להיות שמנה. מי שלא עברה את החוויה כנראה לא תבין 🙂
ולגבי טיפול פסיכולוגי: הייתי בזמנו בטיפול של פסיכולוגית תעסוקתית בזמן שחיפשתי עבודה. התחלנו לדבר על נושא ההרזיה – והיא התעקשה שאני קודם כל חייבת מסגרת, ואיפלו הפנתה אותי למעין חוות בריאות שעוסקת במה שאני מכנה ״טימטומופתיה״ (כל מיני ניקויים לא בריאים), ועכשהסברתי לה בנימוס שאני לא מאמינה בדברים האלו, היא אמרה ששווה לי ללכת בכל מקרה בשביל המדיטציות (שאני גם לא מתחברת אליהן).
אני חושבת שההצעה הזו שלה בשילוב העובדה שהיא לא האמינה לי כשסיפרתי לה על זה שבמקרה נפגשתי עם מישהי שמתנהלת בצורה נרקיסיסטית וניסתה לגרום לי ״לשוחח איתה בפתיחות״ (שעבור נרקיסיסט זו השמנה לרדת על מי שמנסה לשוחח איתו) גרמה לקשר שלנו להפגע.
אהבתיאהבתי
בנוגע לחלק הראשון: הרבה אנשים מצפים מאיתנו להרבה דברים. אז מה? אאנחנו לא יכולים לרצות את כולם. ומעבר לזה, גם אם מישהו מצפה ממך לעסוק אובר במשקל, באכילה, לצפות באינסוף תוכניות הרזיה\השמנה (שדי מטמטמות את המוח), למה את מרגישה שאת צריכה למלא את הציפיות חסרות בסיס האלה?
בנוגע למה שכתבת לאמפי: זה חלק מטיפול – לדעת איך לחיות עם הסביבה הנתונה מבלי לתת לה לפגוע בנו. תאמיני לי שההורים שלי ממש לא לא מועילים לבריאות הנפשית שלי, וזה בלשון המעטה. אבל כבר כמה שנים טובות שהם לא פוגעים בי. לא כי הם השתנו ולא כי הם הבינו שהם עשו\עושים משהו רע, אלא כי אני במצב מספיק יציב כדי להיות מסוגלת לאטום את עצמי בפני התקפי זעם\צעקות\קללות או אפילו בפני אירועים חיוביים. כנראה שהמטפלת לא התאימה לך, וזה פשוט אומר שכדאי לחפש מטפל\ת אחרים. כמו שכתבתי לך קודם, כדי לדעת באמת אם טיפול מתחיל איכשהו משפיע, צריך להתמיד לפחות שנה בטיפול רציף, במהלכו את והמטפל לומדים להכיר זה את זו. עושה רושם שהמטפלת שהיתה לך בכלל לא ניסתה להבין אם מה שהיא ממליצה לך מתאים לך, וזה באמת די מוזר.
הצלחת למצוא משהו בקישור שנתתי לך?
אהבתיLiked by 1 person
לא מצאתי משהו בקישור, אבל תודה ששלחת לי אותו
אני אישית לא מאמינה שטיפול פסיכולוגי הוא כזה פלא גדול. אני מכירה כמה אנשים שטופלו במשך שנים אפילו, והטיפול לא עזר במקרה הטוב, ואפילו הזיק במקרים אחרים. קח מאוד להסתתר מאחורי אמירות שצריך רק את המטפל המתאים ושלוקח זמן למצוא אותו או אותה, או שצריך לתת המון זמן כדי להבין אם איש המקצוע הוא מתאים או לא, אבל בתכלס לא מדובר על טיפול פלא אלא על משהו שעוזר לאנשים ספציפיים עם בעיות ספציפיות, ולא פעם זה יותר עניין של אמונה בטיפול מאשר הטיפול עצמו.
אהבתיאהבתי
טיפול פסיכולוגי הוא ממש לא פלא. בעצם הוא לא יותר מכלי. אפשר להקביל אותו לפרותזה שמוגשת לקטוע רגל בתוך קופסה. דבר ראשון, היא צריכה להיות מותאמת אליו (במקרה של טיפול, פסיכולוג תעסוקתי לא עבר הכשרה קלינית). אז, צריך להתאמץ ולעבוד מאוד קשה כדי לדעת להשתמש בה. אם הכל נעשה לפי הכללים בדיוק, אחרי כמה *שנים* קטוע הרגל יצליח לתפקד *כמעט* כמו כל אדם נורמלי. עם אקסטרה מאמץ ובשילוב של מזל, אפשר גם להגיע לאולימפיאדה. וכמו כל דבר, אם לא מאמינים שאפשר, באמת אי אפשר.
בכל דרך שתבחרי, אני מקווה בלב שלם שיום אחד תצליחי להתעלם מכל אלה ש"מצפים ממך" או פוגעים בך.
אהבתיאהבתי
כולנו מושפעים מכל מה שקרה לנו בילדות, וההורים הם כמובן הדמויות הראשיות בסיפור שלנו. רוב ההורים מתכוונים לטוב אבל כולם (כולנו) בכל זאת שורטים את הילדים כך או אחרת. אין כנראה מנוס מזה.
מה שלמדתי עם השנים הוא שיש דברים שאפשר לעבוד עליהם ולשנות בעצמנו, ויש דברים שיותר קשה, אבל בכל מקרה טוב להכיר את עצמי ולהיות מודעת לכל מה שיש בי, לכל מה שמניע אותי – גם לדברים שביכולתי לשנות ולשפר וגם לדברים שכנראה חזקים ממני ולא הצלחתי בינתיים לשנות או לשפר.
ובכל מקרה מגיע הרגע, כשאנחנו כבר בוגרים, שלא משנה מה גרמו לנו הורינו – מאותו הרגע אנחנו אחראים כבר על עצמנו.
אני מכירה אנשים שגם בגיל שבעים ממשיכים להאשים את ההורים (ואת הנאצים…למשל) בכל הרעות החולות שלהם, אבל בפועל לא עושים שום דבר כדי לנסות להתפתח ולהתגבר ולהשתנות. אני כל השנים עובדת על להתקרב לעצמי ולהכיר את עצמי ולהבין מה מניע אותי….ואני משפרת מה שאני יכולה, ולומדת לחיות עם מה שלא. מה שאני משתדלת לא לעשות הוא לספר לעצמי סיפורים או להדוף מיידית כל דבר שאני לא אוהבת לשמוע.
אהבתיLiked by 1 person
פעם קראתי משפט של מישהי שכתבה שאולי ההורים שלה אחראים על הבעיות שלה עם האוכל, אבל היא אחראית לפתור אותן.
הקושי נובע מזה שלא פעם אנחנו נחשפים שוב ושוב להתנהלות הקלוקלת של ההורים, והם לא פעם מסרבים להשתנות ולשנות את ההתנהגות שלהם גם אחרי שניסינו להסביר להם איך ההתנהלות שלהם פוגעת בנו.
אהבתיLiked by 1 person
מה שאני למדתי הוא שאין טעם בכלל להתעמת עם ההורים על ההתנהגות שלהם בעבר או בהווה. אין לכך כלל חשיבות עבור העבודה העצמית שאנחנו עושים להתפתח ולהשתפר. אנחנו יכולים להחליט איך להגיב להתנהגות שלהם, אנחנו יכולים להחליט אם לסלוח להם או לא, אבל אין שום טעם לצפות לשינוי אצלם או מצדם. ברוב המקרים או שהם לא זוכרים או לא מבינים על מה אנחנו מדברים בכלל, או שהם מתעקשים שהם צדקו/צודקים, או שעוד יותר גרוע: הם מתחרטים וזה רק מביא להם צער אבל לא באמת משנה בדיעבד את הנזק שכבר נעשה. בקיצור, אין טעם בכלל לערב את ההורים בתהליכים שאנחנו עוברים כדי להשתנות, להתפתח, להשתפר
אהבתיLiked by 1 person
אני מדברת על מצב שבו ההתנהגות הקלוקלת שלהם נמשכת ופוגעת בי – כלומר אני מקבלת מהם כל הזמן הצעות ואפילו נידנודים לעשות כל מיני טיפולי פלא, או להרעיב את עצמי…
אהבתיאהבתי
אנסה להסביר שוב. הורייך כנראה לא ישתנו. התנהגותם כנראה לא תשתנה, בין אם כי הם כבר לא מסוגלים בשלב זה בחייהם להשתנות ובין אם הם חושבים שהכל בסדר בהתנהגות שלהם כלפייך. זה לא משנה. הם יישארו כנראה בדיוק כפי שהם. עכשיו זה תלוי בך כיצד להגיב, כיצד להתנהג. בלי קשר אליהם.
זוכרת תכתובת בינך לבין UR CATEDED – היא המליצה פחות או יותר לנתק קשר ולחיות את חייך לפי בחירתך, ואת ענית שזה לא רלוונטי להתנתק אבל שההתנהגות שלהם מפריעה לך. זהו מצב מורכב ועדין שקשה באמת להתמודד איתו. את רוצה להיפגש איתם, הם המשפחה שלך וזה מובן, אבל קשה לך עם ההתנהגות שלהם, עם היחס שלהם, עם האמירות שלהם כלפייך.
הכי חשוב לדעתי כרגע הוא קודם כל להפנים את העובדה שהם לא ישתנו. לא משנה מה תעשי, לא משנה מה תגידי. הם ימשיכו בשלהם. נותר רק להחליט, אם כך, איך להתנהג כאשר את איתם או משוחחת איתם.
יש לך הרבה מאד אפשרויות, תמיד יש אפשרויות. הנה כמה דוגמאות.
אחת מהן היא פשוט להתעלם. להתנהג כאילו לא שמעת מה הם אמרוץ
השנייה היא כמובן להתווכח ולהתעמת, זה דורש כמובן אנרגיה מצידך וזה יוצר עימותים – אבל זה יזכיר להם בכל פעם מחדש שאת לא מסכימה עם הדעות, הצעות, התייחסות שלהם כלפייך.
השלישית היא להסכים איתם, לכאורה, וכמובן לעשות בסוף בחיים שלך מה שאת רוצה.
הרביעית היא בסגנון של UR CATEDED – להמעיט במפגשים איתם או להזהיר אותם שכל עוד הם מדברים איתך ככה הם לא יזכו לראות אותך. אבל לא נראה לי שזה מתאים לך.
ואלה רק כמה אפשרויות, אני בטוחה שיש הרבה יותר, אם רק תקדישי לכך עוד מחשבה.
בכל מקרה כל עוד את מצפה מהם להשתנות את עלולה להתאכזב בכל פעם מחדש. לקחת אחריות על עצמך בין היתר אומר להבין שיש דברים שלא תצליחי לשנות באנשים אחרים. בהצלחה
אהבתיאהבתי