שיקגו

בשיקגו ביקרתי ליום אחד אי שם בקיץ 2014 בטיול חוצה ארה״ב שהייתי בו. הגענו לעיר בבוקר ועזבנו בערב, אחרי יום עמוס מאוד בעיר.

אני ןמטיילת אחרת בילינו את הבוקר יחד, עד שהיא עזבה כדי להפגש עם חברה שלה בעיר לחצי יום. את הבוקר התחלנו בסיור ארכיטקטורה – יש בשיקגו נהר בשם ״נהר שיקגו״ שבו יש לא מעט סיורים בסירות פתוחות, שלכל אחד יש פוקוס משלו כשמי שטיילה איתי רצתה מאוד להצטרף לזה שהתמקד בארכיטקטורה.

חשוב מאוד לדעתי לבדוק מראש מתי יוצא כל סיור כדי שתוכלו להגיע בזמן – אחרי שהתארגנתם כמו שצריך. אנחנו למשל פשוט הגענו ספונטנית לנקודת המכירה של הכרטיסים וגילינו שיש סיור שיוצא תוך כמה דקות אז מיד קפצנו על ההזדמנות – למרות שלא ממש יצא לנו לאכול ארוחת בוקר. למטיילת שאיתי זה לא הפריע כי היא די ״חיה״ על עוגיות ושאר חטיפים שהיא תמיד החזיקה איתה, אבל אני הייתי כבר די רעבה לקראת סוף הסיור והייתי צריכה להתעקש למצוא מקום שבו נאכל משהו לפני המשך הטיול.

אחרי הסיור והארוחה (וחיפוש מקום שבו נוכל למצוא שירותי אינטרנט) המטיילת השניה הלכה לתחנת הרכבת הקרובה כדי לבקר חברה שלה שגרה בעיר, ואני הסתובבתי ב Millenium Park שהוא הפארק הגדול של שיקגו.

אחרי הסיור בפארק הסתובבתי קצת ברחובות העיר

ובסופו של דבר הגעתי למגדל הכי גבוה בעיר שניתן לעלות לקומות העליונות שלו כדי לצפות על כל האיזור. יש אי הסכמה מסויימת לגבי שמו של המגדל: במשך שנים הוא נקרא מגדל סירס Sears Tower על שם החברה שהוא היה בבעלותה, אבל בשלב מסוים הוא נקנה על ידי חברה אחרת שהתעקשה לשנות לו את השם ל Willis Tower שזה שמ הרשמי, אבל רבים מהמקומיים מסרבים להכיר בשם החדש ועדיין קוראים לו ״מגדל סירס״.

בכניסה למגדל היה תור די ארוך, שבלב מסוים פשוט נתקע ולא זז. רק בדיעבד הבנו שזה קרה כי לפני העליה למעליות שמובילות לקומות העליונות צופים בסרט על המגדל, ולכן ברגע שהאולם שבו הסרט מוקרן מתמלא התור כביכול נעצר עד שהאולם מתרוקן – אבל כשנכנסים אנשים לאולם התור ״רץ״ ובגלל שהאולם גדול אני חושבת שרוב אלו שהמתינו הרבה זמן הצליחו להכנס אליו.

כפי שניתן להבין, הייתי במגדל בשעות ארה״צ, ולצערי לא היה לי את הזמן להמתין עד שיחשיך כדי להנות מהנוף מהמגדל גם בלילה. אני מניחה שגם פיספסתי לא מעט אתרים אחרים בעיר, כולל מוזיאונים מעניינים וביקור בחוף האגם שלידו שוכנת העיר – ולא הצלחתי לטעום את הפיצה האופיינית לעיר שהיא משהו שאולי יותר דומה לפשטידה מאשר לפיצה כפי שאנחנו מכירים אותה.

את ארוחת הערב שלי אכלתי ממוצרים שקניתי בסופר שלידו חנה האוטובוס שלנו, ולצערי לידו יצא לי לחזות במחזה די עצוב של אישה אנורקטית מנסה להתאמן. מעבר לרזון המאוד גדול שלה, אפשר היה לראות שאין לה כוח לזוז, ואפילו אני בהליכה איטית אחרי יום טיול עמוס הצלחתי לעקוף אותה בקלות בזמן שהיא ״רצה״ לה ברחוב. לצערי מן הסתם לא יכולתי להגיש לה עזרה, ואני מקווה שהסביבה הקרובה שלה כן הצליחה לעזור לה.