אחרי השיחה של צילה עם החברות שלה על כך שהן שוות יותר כי הן מטופחות, עולים כמה מומחים שמתארים איך הגוף הנשי מתואר במהלך ההיסטוריה דרך האומנות – כשבהתחלה האישה היא אובייקט עבור גברים, אבל עם הזמן נשים לוקחות בעלות על ייצוג הגוף שלהן, והופכות אותו לפחות אובייקט עבור גברים.
מיכל שם טוב גם היא חוזרת לפרק האחרון – והפעם מגיעה לכנסת בדיוק כשפורים בו בחוץ שטיח אדום לאיזשהו טקס. היא באה לשוחח עם ח״כים לגבי חוק חדש שעלה לגבי איסור הפליה נגד אנשים שמנים, אי שם ביום האישה הבינלאומי.
אבל עולה השאלה: האם דימוי גוף הוא נושא מגדרי? מה לגבי גברים שמנים שגם הם במצוקה בגלל אפליה או יחס חברתי גרוע? הרי בסדרה הזו הביאו רק נשים כדי לייצג את הבעיה…
מירב מיכאלי שאיתה מיכל משוחחת מאוד מקשרת את זה בתור תגובת הנגד לשיוויון שנשים דורשות בתחומים אחרים בחיים, ושלמות על כך שהן צריכות להיות רזות מתמיד. אבל אין פה מילה על הסביבה שלנו שהופכת להיות יותר ״רעילה״ מבחינה תזונתית, ומקשה הרבה יותר על מי שיותר מתקשה להמנע או להגביל את האכילה שלה.
בפרק כולו יש הרבה מקטעים קטנים של נשים שמדברות על דימוי גוף באופן די מנותק ממשקל, ויותר מנקודת מבט פמיניסטית של איך גוף האישה נתפס כאובייקט, ואיך בעצם התנתקנו מדימוי גוף נורמטיבי בעיקר בגלל ״המבט הגברי״. אבל האם זה נכון?
למשל בפרק הקודם כתבתי לא מעט על מיכאלה, מישהי שהיא מדריכה בקבוצת הרזיה של ״חלי ממן״, שמבחינתה הרזיה היא הבסיס להרבה הצלחות שלה בחיים, וחשוב לה להעביר את המסר הה לנשים אחרות שגם הן מסוגלות להצליח בהרזיה בפרט ובחיים בכלל. אבל זו בעצם אישה שכביכול מנסה להגיד: אם אני הצלחתי להרזות, גם אתן יכולות אם רק תרצו מספיק, ובעצם מהווה חלק מהדיכוי הזה גם בתור אישה. ובעצם כמו שנאמר בפרק הקודם – לא פעם הקבוצה שמורכבת ברובה המכריע מנשים בעצם ״ממשטרת״ את ההתנהגות וההרזיה של נשים אחרות, ולא הגברים.
וגם בפרק מוזכר שלא פעם ילדות כבר מגיל צעיר משוות את המשקל כדי לבחון מי מהן רזה יותר או פחות.
אבל יש תחושה שבאופן כללי הפרק מנסה להפוך את הבעיה לכזו שהיא לא מאפיינת רק נשים שמנות מאוד כמו צילה, עירית, או אפילו מיכל או גאלה שקצת יותר קרובות ל״נורמה״, אלא לבעיה כלל נשים שגם נשים שכביכול נראות רזות סובלות ממנה.
ובמובן מסוים זה טוב – כי זה מאפשר להרבה יותר נשים להזדהות עם המסרים, ואז אולי גם להזדהות עם אותן נשים שהן שמנות ״באמת״, ולהבין את נקודת המבט של נשים שמנות יותר מהן.
בהמשך הפרק מיכל שם טוב מראיינת את העיתונאית בילי מוסקונה שמדברת על זה היא רוצה לאחד את כל הנשים לעמדה סולידרית שעוצרת את המנגנון – כדי להראות את התפקידים שלהם בחברה ועד כמה הם חיוניים.
אבל בכל מה שקשור למנגנון המשקל – אסור לשכוח שלא פעם לנשים מסוימות יש בעצם רצון לשמר על המערכת הזו. נשים שהן יפות ורזות בעצם נחשבות למוצלחות ולכן מצליחות יותר בחיים, ועצירת המנגנון ששם כזה דגש על מראה חיצוני ספציפי שאליו הן מתאימות גורם להן לאבד סטטוס, משהו שהן לא בהכרח יהיו מעוניינות בו. זה מדגיש עד כמה הפמיניזם סטייל בילי שמאשים את הגברים לא בהכרח צודק, אלא הוא דורש גם חינוך מחדש של נשים שמרוויחות מדיכוי נשים אחרות.
הנושא הזה מודגש כשמיכל שם טוב מראיינת שורדת זנות, שמציגה את הגברים כמי שכופה עליה דימוי מאוד מסוים של מה זו נשיות במובן שקשור מאוד לטיפוח הגוף (למשל לבישת עקבים גבוהים וצביעת ציפורניים), ודווקא נשים הן אלו שהצילו אותה. מצד שני, זה קצת הדהד לי את השיחה של צילה והחברות שלה שהבדילו בינן כשמנות ״שוות״ כי הן מטופחות – לבין ה״סתם שמנות״ שהן מוזנחות. כמובן שזה לא מתקרב לאלימות הפיזית והנפשית שסובלות נשים שהתדדרו לזנות, אבל הקישור הזה בין טיפוח ונשיות (ובעצם גם יופי, וקבלת אישור חברתי) קיים בשני המקומות.
ויש בפרק גם אמירה מאוד נפיצה שמקשרת בין זנות לבין דוגמנות כי בעצם בשתי התעשיות יש החפצה של נשים ושימוש בהן בתור ״חפץ״. ההבדל היחידי הוא כביכול שדוגמנות היא מקצוע לגיטימי – וזנות לא. בעיני הדימוי הזה מזלזל מאוד בסבל של אותן נשים שנמצאות בזנות בניגוד לרצונן, למרות שגם הסבל של הדוגמניות בתעשיה שדורשת מהן רזון שהוא לא טבעי לרובן גם בהחלט קיים. אבל לאלו שנמצאות בעולם הדוגמנות יש חיים הרבה יותר קלים והרבה פחות אלימים – ודרך הרבה יותר קלה לצאת מהעולם הזה אם הן מעוניינות בכך.
ומעבר לדימוי האומלל הזה, בסופו של דבר עולם הדוגמנות הוא לא האחראי היחידי לדימוי הגוף הגרוע של נשים מן השורה: גם לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, תעשיית הפרסום, לתעשיית הטיפוח, ולתעשיית הדיאטה (שמרוויחות הון מדימוי גוף גרוע) יש חלק בזה – כי כולן מרוויחות כסף מכך שהן גורמות לנו לקנות מוצרים בגלל שבלעדיהם אנחנו מכוערות ולא ראויות.
התיירת המקרית 