ענייני שכנים – המשך

אחרי הפוסט הזה, קבעתי עם הסבל שגיסתי המליצה עליו ליום שני בבוקר. הוא הגיע, בחן את הדלתות – ובמקום להביא מישהו שיוריד אותן או להוריד אותן בעצמו, הוא בעיקר עשה פרצופים לגבי המחיר, ואז עלה לו רעיון: שחבר שלו יביא משאית שבה הם יקחו את הדלתות האלו וישתמשו בהן שוב. רק זה דרש שנמתין עד יום שישי.

אמרתי שאין לי בעיה עם זה, למרות שכן היתה לי תחושה שהיאכנע מהועד לא תאהב את העיכוב. למזלי היא לא בדקה את המצב בעצמה, אבל לצערי כן יצא לי להתקל בה בלובי למטה באחד הימים ואז היא נזכרה ושאלה אותי. אמרתי לה שזה ייקח עוד כמה ימים, וזה גרם לה לא רק להזכיר לי כמה כסף תעלה תביעה, אלא שאני באופן אישי אחראית על זה שמישהו ייפצע או ייהרג.

ואז הגיע יום שישי. יצרתי קשר עם הסבל בבוקר, והוא לא יכול היה להתחייב על שעה. ובסופו של דבר, כשחזרתי מסידורים בשעות אחה״צ המוקדמות מאוד – שמתי לב לזה שהדלתות עדיין שם, וכתבתי לו ווטסאפ.

כשהוא לא חזר אלי, ניסיתי לבדוק בקבוצה אינטרנטית רלוונטית מה לעשות. אחרי המון טיפים לא רלוונטיים לבקש מהשכנים (השכנים שלנו הם ברובם מבוגרים ואפילו זקנים, ואחרים לא טיפוסים שעוזרים), מישהי הבינה שהיא גרה קרוב אלי ואמרה שהיא תגיע ותעזור לי להוריד את הדלתות.

והיא אכן הגיעה ביום ראשון בערב, ושמחה לדעת שאפשר להוריד את הדלתות במעלית – והתחלנו לפנות אותן. היו שתי דלתות גבוהות אבל נפרדות שכל אחת מאיתנו יכלה לסחוב לבד, ואז דלת כפולה שנאלצנו לסחוב יחד.

ואז כשהגענו ללובי של הבניין והתחלנו להוציא את הדלתות הגדולות, כל אחת מאיתנו עצמאית, זה קרה: הדלת שאני החזקתי פשוט התפוצצה לרסיסים. אין לי מושג למה – אני לא חושבת שהיא קיבלה מכה חריגה או משהו דומה. ההסבר היחיד יכול להיות הוא שגררתי אותה קצת על הרצפה, וזה עבד נהדר בלובי שבו יש רצפת שיש חלקות, אבל המרצפות המחוספסות מחוץ לבניין גרמו לחיכוך בעייתי.

חטפתי שתי שריטות בפנים – אחת על הלחי, השניה ממש מעל השפה. הן נראו די מפחידות כי ירד מהן המון דם, אבל בגלל שהן לא ממש כאבו היה ברור לי שהן די שטחיות. עליתי כמה דקות לדירה כדי לנקות את הדם ולשים עליהן פלסטרים, ואז חזרתי למטה עם מטאטא ויעה שבעזרתם יכולנו לנקות את שברי הזכוכית. בשלב מסוים הגיעה גם החברה של אותה בחורה שהיא היתה בדרך לפגוש אותה, והביאה איתה שקיות זבל שבהן אספנו את השברים של הזכוכית.

לא הצלחנו לטאטא את הכל, בין השאר כי היו כמה גושים שנכנסו במרווחים בין המרצפות. ביום שני בבוקר הגיע לבניין המנקה, ונראה שהוא הצליח לנקות את רוב מה שנשאר, ובעיקר ברמה שגרמה לזה שלא אשמע שוב מהיכנע של הועד (לפחות עד היום).

אחרי שהבנות עזבו, עליתי למעלה לנקות טוב את הפנים עם מי וסבון ולשים על החתכים פלסטר, אבל אז אמרתי שאולי שווה לי להתקשר לאחות אונליין שמספקת קופת החולים שלי. אחרי המתנה מסויימת (כי כנראה מדובר על שירות מבוקש), חזרה אלי אחות שנשמעה מודאגת – כי לא היה ברור לה לחלוטין עד כמה החתכים עמוקים, עד כמה באמת לא נשארו בהם זכוכית, ובכל מקרה הייתי צריכה לקבל חיסון טטנוס – אז היא ביקשה שאפנה למרפאת טר״ם הקרובה שנמצאת במקרה בבני ברק.

יש עקרונית קו אוטובוס שמביא אותי ישר למרפאה, אבל לצערי בגלל זמן ההמתנה לאחות פיספסתי אותו וראיתי לפי אחת האפליקציות שיש דרך מהירה יותר להגיע בעזרת שני אוטובוסים – רק שהאפליקציה לא לקחה בחשבון שמסלול שבו יש זמן המתנה קצר מידי בין שני האוטובוסים שהוא מתכנן כנראה לא יצא לפועל כפי שהיא חישבה כי תמיד יש רמזורים ופקקים ועיכובים אחרים – ולכן בסופו של דבר הבחירה הזו הובילה להארכה של המסלול שלי ולא לקיצור שלו.

בסופו של דבר לא היה צריך לעשות כלום חוץ מלתת לי חיסון נגד טטנוס ומשחה אנטיביוטית למרוח על הפצעים במשך חמישה ימים.

בתקווה שלא יישארו לו בסוף צלקות בולטות מידי.