זה הנושא של השרביט החם השבוע.
פעם קראתי שהטעם המוזיקלי שלנו לקבע בגילאים די צעירים, בערך מגיל 16 עד גיל 24 – 25 בערך. אני לא בהכרח מסכימה עם זה – אמנם סביר להניח שכיום אני לא אהנה להקשיב למוזיקה שאהבתי בגיל 12 (וכנראה גם לחלק גדול ממה שהקשבתי לו בגיל 16), אני חושבת שבגילאים האלו הכיוון שאליו פונה הטעם המוזיקלי שלנו מתחיל להיות משמעותי יותר.
ובחלק משמעותי מהתקופה הזו גרנו בארה״ב, והמוזיקה ברדיו היתה מן הסתם מוזיקה לועזית. אמנם היו לנו בבית גם כמה קלטות בעברית, אבל הן היו בעיקר בשימוש אצל ההורים שלי שמבחינתם הקלטות היו זכרונות מהארץ – ואני אישית הייתי הרבה פחות קשורה מוזיקלית לירדנה ארזי או שלמה ארצי.
כך שבעצם כבר מגילאים צעירים נחשפתי למוזיקת פופ ורוק (בעיקר אמריקנית אבל לא רק) ובאנגלית, והרבה פחות ל״מוזיקת ארץ ישראל היפה״. אני חושבת שעוד לפני הנסיעה שלנו לארה״ב כנראה שנחשפתי אליה פחות מהממוצע כי אבא שלי היה חובב מאוד גדול של מוזיקה קלאסית, כך שכשהיינו שומעים מוזיקה ברדיו או על הפטיפון, כנראה שהיה מדובר על מוזיקה קלאסית.
אמנם לאורך השנים היתה לעיתים מוזיקת רוק או פופ ישראלית, לדוגמא:
אבל המוזיקה הזו ״שׁרדה״ רק לכמה שנים, עד שהחליפה ואתה המוזיקה המזרחית שנשארה פופולרית עד היום.
התיירת המקרית 
ממש אוהבת את כל השירים שהבאת כאן.
אין לי מושג לגבי מתי מתעצב הטעם המוזיקלי. כילדה שמעתי בבית הרבה מאד מוסיקה קלאסית, הרבה מאד שירים עבריים, וגם לא מעט מוסיקה ארגנטינאית (המיסה קריוז'ה – או כמו שקוראים לזה כאן המיסה קריולה) וטנגו-ים. הם לא הקשיבו לפופ מארה"ב או אירופה – כנראה לא נחשפו לזה או לא אהבו את זה. הרי זו היתה תקופה שהביטלס לא קיבלו אישור להגיע לישראל. כל האווירה היתה אנטי פופ ואנטי רוק. לכל זה נחשפתי אחר כך, גם בארה"ב וגם כשחזרנו ארצה בתחילת שנות השבעים. אז התחברתי מאד גם לרוק וגם לרוק כבד ואפילו רוק חלל אבל המשכתי לאהוב מוסיקה קלאסית ושירים עבריים מכל הסוגים.
יש יותר מוסיקה מזרחית כי סוף סוף איפשרו לזה להישמע (שנים ארוכות הדירו אותה מהמיינסטרים) וחלק ממנה לא רעה בכלל. הבעייה באופן כללי היא הרידוד שחל באמת המילים, ולאחרונה גם בלחנים עצמם. באיכויות. וחבל.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שדווקא מוזיקה מזרחית היתה חיה ובועטת גם כשהיא לא היתה חלק מהמיינסטרים. אני זוכרת שחמי רודנר אמר בזמנו שבשנות התשעים הוא היה הכוכב – אבל זמרים מזרחיים הרוויחו הרבה יותר ממנו בגלל מכירה של קלטות בתחות המרכזיות…
ודרך אגב, מהסיפורים של אמא שלי וסבתא שלי ז״ל דודה שלי (האחות הצעירה של אמא שלי) היתה מעריצה מושבעת של החיפושיות בשנות השישים, גם כשלא היה להם אישור להופיע בישראל.
ויכול להיות שבארגנטינה היתה פחות חשיפה למוזיקה באנגלית באופן כללי בגלל מגבלת השפה?
אהבתיאהבתי
זה בדיוק מה שאמרתי. שהמוסיקה המזרחית לא נשמעה ברשתות הרדיו או בטלוויזיה. לא אמרתי שהיא לא היתה קיימת. וגם לא דיברתי בכלל על הנושא הכלכלי, על כמה הרוויחו מוסיקאים או זמרים כאלה ואחרים.
בנוסף לא אמרתי שלא שמעו את הביטלס בארץ כי לא נתנו להם להיכנס. להיפך. הם רצו לבוא כי רבים שמעו אותם והם היו כאן מאד פופולריים. מה שאמרתי הוא שהורי לא הקשיבו למוסיקה כזאת ולא הכירו אותה בכלל.
בארגנטינה בתקופה של פרון – בעיקר אווה פרון, אשתו של חואן פרון הדיקטטור – נפסלה כל האנגלית כמקשה אחת. גם הפסיקו ללמד אותה בבתי הספר, גם לא השמיעו שירים באנגלית, כלום. אומרים שזה בגלל שלא קיבלו את אווה פרון באנגליה באופן שבו היא רצתה להתקבל, ואז היא החרימה כל דבר אנגלי או באנגלית. אני לא מוצאת לזה סימוכין באינטרנט כרגע, אבל הורי מספרים שבן לילה גם החליפו את כל החוקים בכבישים – מנסיעה בצד שמאל כמו באנגליה לנסיעה בצד ימין. אם זה נכון זה היה חתיכת מבצע, יקר מאד וקשה מאד ליישום. בפועל כיום בארגנטינה נוסעים בצד ימין באמת.
אבל בלי קשר – הורי לא הקשיבו לרוק ופופ כי הם היו עסוקים בדברים אחרים. הם היו בשומר הצעיר, שלא הרשה דברים כאלה, והתמקדו בציונות, בהכנות להיות חלוצים בישראל, בלימוד השפה העברית, בהכנות לעלייה. אגב השומר הצעיר גם לא הרשה להם ללמוד באוניברסיטה, מחשש (הגיוני) שהם יישארו בארגנטינה לאחר קבלת התואר. אז הורי לא למדו באוניברסיטה בארגנטינה (אמא שלי כן למדה בסוף בארץ ואחר כך גם ב-UCLA עד לדוקטורט) ועלו ארצה לקיבוץ של השומר הצעיר, בעוד אחותה של אמא שלי למדה באוניברסיטה בבואנס איירס ובאמת נשארה שם, ואח של אבא למד רפואה בארצות הברית, ואמנם עלה ארצה אחרי כן אבל בסוף ירד בחזרה לארצות הברית.
אהבתיLiked by 1 person
כל הסיפורים האלו על השנים הראשונות של המדינה ואיך מנעו מאנשים לעשות כל מיני דברים שנשמעים לנו טבעיים כיום (כמו לעבור ללמוד בחו״ל, או אפילו לגור בחו״ל אם זה מתאים לנו) נשמעים לי מאוד רחוקים. גם עניין של טעם מוזיקלי נשמע לי כמו משהו שמוגזם לדאוג לגביו, למרות שעד כמה שידוע לי ברשת ג׳ עדיין מנגנים רק מוזיקה ישראלית, למרות שבעבר היו מנגנים בה גם מוזיקה לועזית.
אהבתיאהבתי
קשה למי שגדל היום להבין את המגבלות שחלו אז על תושבי המדינה. חלקן פשוט מתוך לחץ חברתי – נושא הירידה מן הארץ, למשל. לחץ להיות "ישראלי" ולוותר על מורשת ארץ המקור. כל עניין עיברות שמות המשפחה ושינוי שמות בכלל (אפילו בשנות השבעים כפו על חלק מן העולים החדשים לשנות את שמם הפרטי מ"אלכסנדר" ל"ישראל", למשל, היו איתי בצבא חבר'ה כאלה). כל נושא המגורים וההכתבה לעולים חדשים היכן מותר להם לגור. ההכרח להיות חבר הסתדרות, למשל, כדי לעבוד בחברה שבבעלות ההסתדרות (כך חמי ז"ל, שעלה מארץ קומוניסטית והתנגד לכל סממן סוציאליסטי, לא התקבל כרופא בקופת חולים כללית או באף אחד מבתי החולים שלה, כי סירב להיות חבר הסתדרות). אני זוכרת שאפילו בשנות השמונים כשעבדתי בחברה ממשלתית הורידו לי באופן אוטומטי דמי חבר להסתדרות, למרות שלא הייתי חברת הסתדרות והייתי בקופת חולים אחרת, וגם הכריחו אותי לקבל את המשכורת שלי בבנק הפועלים, למרות שהיה לי חשבון בבנק דיסקונט.
שנים אסור היה לישראלים להחזיק חשבון בנק בחו"ל (ע"ע הסיבה שבגללה רבין התפטר מכהונתו הראשונה כראש ממשלה כשהתברר שהיה לאשתו חשבון בארה"ב עוד מהתקופה שהוא כיהן שם כשגריר ישראל בוושינגטון) והיתה הגבלה על כמות מטבע הזר שיכולת לרכוש לקראת נסיעה לחו"ל. תקצר היריעה מלפרט את כל המגבלות, הרשמיות והלא רשמיות, שהושתו על תושבי הארץ, ואני לא נכנסת כאן בכלל למשטר הצבאי ששלט על היישובים הערבים עד אמצע שנות הששים……..הם ממש לא היו אזרחים שווי זכויות מעולם.
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט היו מגבלות מאוד מוזרות, או כאלו שנראות לנו כיום ככאלו. מצד שני כנראה הן נראו חיוניות לבניית המדינה.
אהבתיאהבתי
מעניין מה שכתבת על התקבעות הטעם המוזיקילי. אצלי באמת חלק גדול מהטעם המוזיקלי התקבע בגילאים אלה.
השירים שפרסמת יפים, אני מבין שאת אוהבת אותם?
אהבתיLiked by 1 person
כן, בהחלט פירסמתי שירים שאני אוהבת.
אהבתיLiked by 1 person