הפוליטיקה של השומן, קצת מחשבות

״הפוליטיקה של השומן״ היא סדרה תיעודית בת שלושת הפרקים ששודרה לפני בערך שש שנים ב״כאן 11״ שבמנסה לחקור ולהציג את המשמעות של איך מרגישות נשים שמנות בתקופה הנוכחית. היא עוקבת ברובה אחרי כמה דמויות שאפשר לחלק אותן לשתי קבוצות גסות: חלק מהנשים השמנות משלימות עם ההשמנה שלהן וחיות חיים מלאים בתור נשים שמנות, לעומת נשים אחרות שרואות בהרזיה כפתח היחידי שלהן לחיים טובים ומלאים יותר עבור עצמן.

אבל החלוקה היא מורכבת בהרבה מובנים: אותן נשים שמנות שלא מעוניינות להרזות מנסות להראות שהן שוות ערך לנשים רזות ולא פחות טובות, אבל זה לא בהכרח פשוט, כי בין השאר מי שאמורות לייצג את הנשים השמנות שאוהבות את עצמן הן נשים שמתעסקות באופנה וטיפוח במידות גדולות – משהו שאפשר אולי להגיד מייצג אישהו ״מנגנון פיצוי״ על הנראות הלקויה שלהן כנשים שמנות. למשל במהלך הפרק האחרון של הסדרה, הסטייליסטית ומעצבת הבגדים השמנה צילה מיכאלי רואה את עצמה כ״שוות ערך״ ברוב המובנים לנשים רזות כי בניגוד ל״שמנות הרגילות״ שצילה רואה כמוזנחות, צילה עצמה מאוד משקיעה בנראות החיצונית שלה, כלומר גם כאישה שמנה מאוד היא מזלזלת בנשים שמנות אחרות ששונות ממנה בפרמטר מאוד ספציפי.

ובמובן מסוים פה טמון המסר של הסדרה: אי אפשר כמובן להכחיש שיש בהשמנה פן בריאותי שדורש טיפול, אבל לפי מה שעולה מכל הנשים השמנות והשמנות לשעבר בה, עיקר העיסוק סביב ההשמנה הוא בנראות החיצונית שלהן, ועד כמה הן ״נחותות״ ופחות שוות ״רק״ בגלל ההשמנה.

וברגע שה״בעיה״ העיקרית עם ההשמנה היא הנראות של הנשים – בעצם כל מי שלא עונה על הסטנדרט של רזון ״אמיתי״ נחשבת בימינו כשמנה, וגם אותן נשים שעודף המשקל שלהן רחוק מלהיות מסוכן בריאותית נחשבות ל״שמנות״ וכאלו שסובלות מ״טרור״ נגדן. אבל ההכלה הזו של נשים שהן פשוט מלאות או עגלגלות בקבוצה של ״השמנות״ יוצרת בעיות משלה – כמו למשל חוסר תחושת הזדהות או אמפתיה מצד נשים ״מלאות״ כלפי נשים שמנות מאוד כדי לנתק את עצמן מהדימוי הגרוע של האחרונות.

מצד שני, האם נשים שרזו הן בעצם גם חלק מהקושי החברתי שניצב מול נשים שמנות? בתוכנית יש שתי דוגמאות לנשים שרזו: הגרפיקאית עירית דגני שרזתה במהלך הפקת הסדרה בעזרת ניתוח קיצור קיבה – ומדריכת ההרזיה מיכאלה פלג רינגר שהתחילה לרזות עשור לפני התוכנית בשיטת ההרזיה של חלי ממן וכיום מדריכה בשיטה.

ושתיהן התחילו לקדם אם החיים שלהן ברגע שהן רזו – בין אם אלו היו הגירושים של מיכאלה או הקריירה של עירית. שתיהן מנסות להעביר מעין מסר שזו לא ההרזיה עצמה שעזרה להן להתקדם יותר בחיים אלא ה״תהליך״ שהן עברו, אבל המסר במסווה שלהן הוא שההרזיה שלהן היא חלק בלתי נפרד מההעצמה שהן עברו. בעלה השני של מיכאלה למשל מספר שהוא מאוד מעריך את התהליך שהיא עברה, ואומר באופן מפורש שהוא לא היה מסתכל לכיוונה אם היא לא היתה הופכת להיות רזה. מעבר לזה, כמדריכת הרזיה היא גם בעצם מחדירה את המסר הזה הלאה בכך שהיא מנסה להיות השראה לנשים (ובמיוחד לנערות) להרזות כדי ״להתעצם״ כמוה וכדי להתחיל לחיות.

ויש את עירית דגני: עירית של לפני הניתוח היא אותה ״שמנה מוזנחת״ שעליה מדברת צילה מוקדם יותר: היא מסתובבת עם שיער מדובלל ושמנוני שנראה כאילו לא נחפף הרבה זמן, היא לא מאופרת, לובשת סמרטוטים שחורים, והשיניים שלה במצב גרוע. כולה משדרת כאילו לא אכפת לה מהמראה שלה (חוץ מאולי העובדה שהיא מטפחת את הציפורניים שלה). אבל עירית של אחרי הניתוח ואחרי ההרזיה הגדולה מסתובבת עם משקפי שמש מגניבות ותספורת קצוצה ומסודרת יותר שמחמיאה לה, ומהסתכלות בעמוד הפייסבוק שלה, נראה שהיא טיפלה גם בשיניים שלה.

אבל אם אנחנו מדברים על נראות, בעצם חלק גדול מהצעדים שעירית עשתה יכלו היו להעשות כשהיא עדיין היתה שמנה – ממש כפי שצילה למשל מטפחת את עצמה. במובן הזה כמובן עולה גם השאלה עד כמה עירית יכלה להתקדם מקצועית גם כאישה שמנה אם הנראות שלה היתה מטופחת יותר?

---

וזה מעלה אצלי עוד נקודה למחשבה: בפרק השלישי עולה העובדה שעירית מעשנת – בתחילת הפרק היא מבקשת לקחת הפסקת עישון לפני שהיא מצטלמת לתמונות של ״אחרי ההרזיה״, ובסוף הפרק היא משוחחת עם המראיינ/ת בזמן שהיא מעשנת במרפסת של מקום העבודה שלה.

אי אפשר כמובן לדעת עד כמה עירית עישנה גם לפני הניתוח וההרזיה, ופשוט לא הראו את זה עד הפרק האחרון של הסדרה. ייתכן שהיא הפסיקה (לפחות זמנית) לעשן לפני הניתוח כדי להקל על ההתאוששות ממנו, ואולי היו סיבות טובות אחרות שבגללן לא ראו את עירית מעשנת.

אבל עולה השאלה עד כמה העישון מהווה משהו שמחליף עבור עירית את האכילה בהנאה ממנו, או כמשהו שעוזר לה לדכא את התיאבון כדי לשמור על ההרזיה?

מעבר לכך, בעצם העישון הזה מראה עד כמה ההתרכזות של הסדרה בנראות של ההשמנה יותר מאשר בפן הבריאותי שלה – כי עישון הוא הרגל מאוד לא בריא ממש כמו ההשמנה. אבל בניגוד להשמנה שהיא נחשבת לחולשה ול״מכערת״, לעישון תמיד היתה תדמית מאוד ״מגניבה״, גם כשגופי בריאות בעולם התחילו להלחם בה בגלל הבעיות הבריאותיות שהיא גורמת.

---

הסתירה בין הסיפורים של נשים שרזו כדי לחיות לעומת אלו שמתעקשות לשפר את חייהן כשמנות (ועל הדרך גם לעזור לשמנות אחרות) מעלה שאלה מעניינת: עד כמה נשים שרזו מקשות על נשים שמנות לדרוש קבלה חברתית שלהן, ועד כמה נשים שמנות שלא מעוניינות להרזות בעצם הופכות את השינוי שעברו אותן נשים שרזו לפחות משמעותי כי הן יכלו להשיג את אותם הישגים גם כשמנות?

ברור שהתשובה לשאלה הזו מאוד אישית – וקשורה לא רק לאופי של כל אישה אלא גם לדרך שבה היא גדלה ולסביבה שבה היא חיה. מיכאלה למשל לא היתה זוכה להתחתן עם בעלה השני בתור אישה שמנה כי הוא לא נמשך לנשים שמנות, והיא היתה חייבת לרזות כדי להגיע לאושר שלה. מצד שני, בעולם שבו כביכול אמור להיות ברור מאליו שאישה שמנה צריכה לרזות כדי להצליח בחיים – צילה לעולם לא היתה חולמת לעצב בגדים שיפים עבורה כשמנה, וכמובן שהיא לא היתה חולמת על לפתוח עסק שמוכר את הבגדים הללו לנשים שמנות אחרות.

קל להגיד שאפשר לתת לכל אחת להחליט אילו מהבחירות מתאימות לה ולחיות לפיהן. אבל המציאות לא כזו פשוטה: לא פעם נשים כמו מיכאלה ועירית שרזו מהוות עבור החברה הסובבת אמירה שאם הן הצליחו – אז כולנו יכולות לרזות אם רק נשקיע בתהליך כמוהן. זה רלוונטי במיוחד למישהי כמו מיכאלה ש״מוכרת״ את ההרזיה שלה בתור מוטיבציה לנשים אחרות לרזות בקבוצות ההרזיה של חלי ממן, ובעצם משרישה את התפיסה שלפיה כל אחת יכולה להצליח בחיים אם היא רק תצליח לרזות, ואם מיכאלה הצליחה לרזות – אז גם אנחנו יכולות.

ברור שלא מדובר על מצב שבו מיכאלה כמדריכה או עירית כמנותחת קיצור קיבה שמראה את ההצלחה של הניתוח באופן נרחב בטלוויזיה פועלות מתוך כוונה רעה. מיכאלה ועירית, ממש כמו גאלה או צילה, רצו להציג את הסיפור האישי שלהן ואולי להוות השראה לנשים אחרות לעבור את אותו מסלול להצלחה שהן עברו בדיוק בגלל שהוא הפך אותן למאושרות.

אבל האם זה המסלול היחידי להצלחה? כשבעלה השני (והנוכחי) של מיכאלה מספר שהוא לא היה נמשך אליה כאישה אם היא היתה נשארת שמנה, עולה השאלה עד כמה משיכה פיזית היא משהו קבוע מראש – או שהיא מושפעת (לפחות חלקית) על ידי תפיסות חברתיות של מהו יופי? ועד כמה מדובר על משיכה בלבד – ולא גם בתפיסה חברתית של איך נראית בת זוג ״מוצלחת״ או כזו שלא? אולי בעצם שבירה של המוסכמות לגבי היחס השלילי כלפי השמנה תתרום בטווח הארוך גם לנשים כמו מיכאלה ועירית?

ואולי בעצם נשים שרזו לא בהכרח מעוניינות בקידום אנשים שמנים. בעולם שבו הנראות הנשית שוות ערך למעמד חברתי, מי שרזתה לא תרצה לוותר בקלות על המעמד שההרזיה אפשרה לה. ובעולם שבו אפשר להיות שמנה ועדיין להחשב יפה ונשית, המאמצים לרזות ולשמור על המשקל הופכים להיות חסרי ערך, ולכן בעצם ההרזיה כבר לא נחשבת לכזה הישג.

---

וקשה לא לשים לעובדה שהסדרה כולה מתרכזת בנשים שמנות, ומתעלמת מקיומם של גברים שמנים, שגם הם לא פעם סובלים מיחס שלילי כלפיהם. זה בלט במיוחד בפרק האחרון שבו יש הרבה פחות מעקב אחרי הדמויות השונות (חוץ מהשלמת סיפורה של עירית) – ויותר אנשי אקדמיה שמקשרים את ה״מלחמה״ בהשמנה לפמיניזם ויחס אנטי נשי.

אבל אין התייחסות לעובדה שבעצם לא פעם השמנה יכולה להגביר את הסיכון ללא מעט בעיות בריאותיות, והדאגה מפני השמנה חריפה היא מוצדקת. אבל אני אישית הרגשתי שלמרות שבסדרה עצמה היו כמה נשים שמנות באמת, כל אותם ה״מומחים״ שדיברו בסדרה התעקשו לדבר על נשים שסובלות מהשמנה קלה יחסית וכזו שלא נתפסת כמסכנת בריאות. התחושה היתה שהם רוצים להוציא דרך הסרט איזשוהי אמירה על היחס להשמנה בפן מאוד פמיניסטי – והמורכבות של הנשים שמנות מאוד היה מקשה עליהם לעשות את זה.

---

אבל ההתעלמות מהשמנה חריפה, במיוחד כשכמה מהדמויות בתחילת דרכן (צילה ועירית) סובלות ממנה לא תורמת לדיון על הנושא.

קל מאוד להגיד לנשים במשקלים גבוהים ולא בריאים ״פשוט תעשו דיאטה״ או ״לכו תעברו ניתוח לקיצור קיבה״, אבל המציאות מורכבת בהרבה, כי בסופו של דבר כל הבעיות שקשורות לתרבות הדיאטה שעולות בסדרה רלוונטיות גם עבור נשים שסובלות מהשמנה חולנית, ולא נעלמות רק כי הן ״חייבות״ לרזות, ממש כמו שהן רלוונטיות לגברים שלא הוזכרו בסדרה. בהרבה מובנים הנשים המאוד שמנות אפילו סובלות מהן בצורה מוגברת בגלל ההצדקה הרפואית לצורך שלהן להרזות.

אבל במקביל, כיום אין לרפואה מענה מושלם לנושא. אמנם יש התקדמות בכל מה שקשור לטיפולים תרופתיים וניתוחיים להשמנה – אבל עדיין יש בכל הטיפולים הללו לא מעט סיכונים, ובסופו של דבר הם מטפלים בהקטנת התיאבון ובהגבלה של כמות האוכל שאדם אוכל – אבל הם לא מטפלים בבחירות האוכל שלנו ומדוע אנשים בוחרים אוכל משמין למרות שהוא פוגע בהם.

וזה היבט שיכול היה להיות מעניין לחקור בתוכנית כזו, וחבל שלא נגעו בה.