מאכלי שבועות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת שבתור ילדה, היינו מביאים לגן לא פעם ״ביכורים״ שהיה סל של ירקות ופירות שונים, אבל למרות הטיעון שפעם החג לא היה קשור למוצרי חלב – אני כן זוכרת שסבתא שלי היתה מכינה בכל חג בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים עוד כשהייתי ילדה קטנה. דווקא כמה שנים מאוחר יותר, כשמאכלי חלב הפכו להיות עוד יותר מייצגים של חג השבועות (וגם כשבמקרה הפסקנו להתארח אצל סבתא שלי לארוחות החג כי כבר היה לה קשה לבשל לכל כך הרבה אנשים, והיא סירבה שמישהו אחר יבשל או יביא אוכל מוכן במקומה) – היא התחילה להכין בלינצ׳ס פטריות.

מה שמדהים הוא שהיא היתה מכינה את מילוי הפטריות מחומרים שנחשבים כיום נחותים, כולל פטריות משימורים ואבקת מרק פטריות מהסוג הלא איכותי, והם היו טעימים משמעותית מאלו שנמכרים כיום עם כל הפטריות הטריות מכל מידי סוגים אקזוטיים ותיבול מפואר.

אני בתור ילדה לא ממש אהבתי מוצרי חלב, ובמיוחד לא גבינות. לכל היותר הייתי מוכנה לאכול גבינה צהובה מומסת על פיצה (אבל לא טריה בסנדוויץ׳), גבינת קוטג׳ רק כשהיא מוסתרת בלזניה או פשטידות, וגבינה לבנה כשהיא מוסתרת בתוך בורקס (שבימים ההם אמא שלי היתה מכינה בבית מבצק עלים קפוא, וגם היא היתה מערבבת את הגבינה עם אבקת מרק פטריות).

אבל דווקא כמבוגרת אני מאוד אוהבת גבינות, למרות שאני עדיין לא ממש אוהבת גבינת קוטג׳ כממרח. אבל אני כן אוהבת גבינות קשות שונות כמו פרמזן, גבינות ״כחולות״ כמו רוקפור או גורגונזלה, או גבינות מלוחות כמו פטה או גבינה בולגרית. אבל מסתבר שלמרות שאני אוהבת את הגבינות, אני לא אוהבת חלק משמעותי מהמאכלים שמכינים מהם. כלומר אני אוהבת למשל בליצ׳ס גבינה, ואני אוהבת עוגות גבינה אפויות או כאלו שמכינים בארה״ב מגבינת שמנת. אבל אני מאוד לא אוהבת פשטידות, אני לא אוהבת את עוגות הגבינה שמכינים בארץ בעיקר מקצפת, ואני גם לא ממש אוהבת פסטות עם רוטב שמנת (בעיקר כי במעין טרנד מאוס מתעקשים להוסיף לו תמיד פטריות).

לכן אני אוהבת מוצרי חלב, אבל לא ממש אוהבת את רוב המאכלים של שבועות.