טירוף הקניות?

פעם כשהייתי ילדה – גרנו כמשפחה שנתיים בארה״ב בשביל הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אבל מכיוון שהתקיימנו אז ממלגת לימודים שנשמעה מפתה במושגים של ישראל אבל התבררה כעלובה מידי במושגים של מחיה בניו יורק – שופינג היה חלק לא משמעותי בחיים שלנו.

חמש עשרה שנים לאחר מכן, עברתי לארה״ב בעצמי, עם משכורת (קצת) יותר ראויה. בהחלט לא נמנעתי משופינג, אבל אני מודה שעדיין נדהמתי מהרצינות שבה האמריקנים לוקחים את השפוינג שלהם. את ה Black Friday הכרתי הרבה לפני שהמושג הגיע לישראל ואני מבינה גם את המשמעות הקורית שלו (הרבה לקוחות מחזירים מתנות לחנות אחרי חג ההודיה האמריקני שנופל בסופ״ש האחרון של נובמבר, ומבצע המכירות של ״יום שישי השחור״ מבחינת הרשתות האו הדרך הכי יעילה להתמודד עם מכת ההחזרות).

מעבר לזה, הכרתי מכירות ביום הזכרון שלהם, וב״יום הנשיאים״ שלהם, ובעצם בכל הזדמנות אחרת לעשות מכירה – החנויות האמריקניות כבר ימצאו אותה כדי לעשות עוד מבצע שיריץ את הקונים לחנויות.

הכי הפליא אותי אותי שאחת הקולגות שלי, נוצרית אדוקה שהולכת לכנסיה בכל יום ראשון גם נכנסה לסחרור הקניות של לפני הכריטמס, למרות שעבורה החג אמור להיות קודם כל חוויה רוחנית. אבל לזכותה יאמר שהיא תמיד הסבירה לי שזו בעיקר החוויה של הנתינה עבורה ולדעת שהמתנות יעניקו אושר לאלו שהיא מעניקה אותן להם.

אחרי ארה״ב (וההבנה שעבורם יום הזכרון הוא עוד יום לשופינג) – חשבתי שיהיה קשה להפתיע אותי בכל מה שקשור לשופינג, עד שהגעתי בקיץ 2017 לסין.

נסעתי לסין בטיול מאורגן די ארוך, ובלא מעט מהימים היינו אמורים לבקר בכל מיני שווקים למיניהם – משהו שנשמע כמו ביקור אותנטי בכל מיני שווקים מסורתיים בסין.

רק מסתבר שלמשל ״שוק המשי״ בבייג׳ינג הוא בעצם קניון רב קומות, שבכל קומה יש המון חנויות לסוג סחורה מסוים – אלקטרוניקה, בגדים, נעליים, ועוד. חובבי השופינג פשוט מתרוציים להם בין החנויות כדי לראות באיזו מהן הם יכולים להשיג את הדיל הכי טוב שאפשר עבור מה שהם רוצים (ואולי משהו שהם לא חשבו שהם רצו אבל גילו במקרה בחנות).

לא מעט שווקים אחרים הם בעצם מדרחובים שבהם יש דוכני אוכל מסורתי, חנויות של כל מיני פיצ׳יפקעס למזכרות, ו / או חנויות מערביות (לֹעיקר לאופנה אבל לא רק).

מעבר לשווקים שהופיעו לפחות בתוכנית הטיול, מידי פעם המדריכה היתה מודיעה לנו על ״הפתעה!!!!״ – ביקור במקום כזה או אחר שעל פניו נשמע מעניין, כמו למשל מפעל לייצור משי, מפעל לפנינים, או בית מרקחת סיני מסורתי. כל ביקור כזה היה מתחיל בהרצאה, אבל רק בחלק קטן מהם ההרצאה העניקה ידע מעניין – לרוב היה מדובר על הרצאה שהיתה ניסיון מכירה די ברור. למשל בבית המרקחת קיבלנו ״הרצאה״ על קרם שאמור היה להרגיע כאבים שבית המרקחת יסה בכל הכוח למכור לנו, וה״רוקח״ פשוט קרא לכמה מהמטיילים כדי למרוח עליהם דגימה של הקרם כדי להראות לנו כמה הוא יעיל.

במקרה אחר, מפעל הפנינים עשו לנו ממש ״תצוגת אופנה״ שבה ״דוגמניות״ מקומיות הצגו לנו את התכשיטים. אז נשלחנו לאולם גדול עם הרבה תכשיטים שהיו סגורים בארונות זכוכית והיינו צריכים לפנות למוכרות כדי לקנות אותם. בשלב מסוים הגיעה קבוצה אחרת – וברגע שהרונים ה״טריים״ נכנסו לאולם, הוכרות התעלמו מאיתנו ואפילו גערו בנו אם ניגשנו אליהן כי הן הניחו שמי מאיתנו שרצה לקנות משהו כבר קנה, וסביר להניח שאנחנו סתם ״מטרידים״ אותן לעומת החבר׳ה החדשים שהסיכוי שהם רוצים לקנות משהו גבוה יותר.

במקרה אחר, היינו במוזיאון מסוים שבו למדנו על אמנות הכתב הסיני, שאחרי הסדנא הקצרה שעברנו המדריכה הציגה לנו עבודות יפות של כל מיני אמנים מקומיים ותלמידים. המדריכה הישראלית והמדריך המקומי זירזו אותנו ונתנו לנו לכל היותר עשר דקות לקנות את העבודות האלו למרות שרוב המטיילים התלהבו מהן ורצו לרכוש מהן. כל זה נעשה כדי שהם יוכלו לקחת אותנו למפעל של מוצרים מאבני ירקן (ג׳ייד Jade) שבו קיבלנו חמש דקות הסבר על תהליך הייצור, הסבר של חמש דקות על כך שבשווקים מוכרים לרו ירקן מזויף שעשוי מאבקה ולא מהאבן עצמה – ואז היתה לנו כמעט שעה להסתובב בחנות ולקנות למרות שרובנו בכלל לא היינו מעוניינים במוצרי ירקן, ואלו שכן – רכשו מה שהם רצו תוך כמה דקות.

כמה שנים אחרי הטיול הזה, קולגה שלי סיפרה לנו על הטיול שלה בסין. היא סיפרה לנו שהיא ראתה פרסומת לטיול מאוד זול בסין באחד העיתונים, התקשרה וביררה – ומסתבר שהממשלה הסינית מוכנה לממן חלק משמעותי מעלות כרטיסי הטיסה והמלונות של מטיילים תמורת ביקורים של התיירים במפעלים שונים שהממשלה רוצה ביקרם.

הטיול שלה באמת הכיל באופן יחסי הרבה יותר שופינג מאשר הטיול שלנו (יחסית לאורך שלו), אבל בדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה החברה מאחורי הטיול המאורגן שלקחתי ניצלה ״קצת״ את ההטבות של הממשלה הסינית בלי ליידע אותנו כדי להפוך את הטיול הזה ליותר רווחי, למרות ששילמנו עליו מחיר שנשמע מחיר מלא והוגן לטיול באורך וברמה כזו.

הטיול הזה עשה לי קצת אנטי ל״טרפת הקניות״ בגלל השילוב של ה״פושריות״ של המדריכים לקניות מכוונות, לבין ההתלהבות המוגזמת של חלק מהמטיילים לקניות רק כי הכל היה כל כך זול. גם אני קניתי דברים, אבל רק מידי פעם ודברים שבאמת הייתי צריכה (כמו כרטיס זכרון למצלמה שלי).

אבל שנתיים אחר כך – אני נחשבתי למי שסובלת מ״טרפת קניות״. טיילתי לניו זילנד בטיול שמיועד היה בעיקר לתרמילאים בנשמתם, לא רק מבחינת סגנון טיול אלא גם ברמון שלהם לטייל בצורה כמה שיותר זולה וכמה שפחות צרכנית.

אני לא חושבת שקניתי יותר מזכרות ממה שקניתי בסין, אבל בשלב מסוים הצטברו לי לא מעט חפצים במזוודה, והמדריך של הקבוצה ״צחק״ כמה פעמים על כמה היא שוקלת כשהוא היה צריך להכניס ולהוציא אותה מהאוטובוס שבו טיילנו.

כך שאולי טיילת קניות היא משהו יחסי?