ניו זילנד – היום השני לטיול, הביקור בכפר מאורי

חלק משמעותי מהתרבות הניו זילנדית היא התרבות של המאורים, אותם שבטים פולינזים שהגיעו לאי בערך אלף שנים לפני שהאדם הלבן גילה אותם. מדובר על שבטים שנחשבים ללוחמים מאוד אמיצים, קשוחים ואולי אפילו אלימים, שכחלק מהתרבות שלהם יש גם ריקוד קרב בשם האקה שבאופן רשמי אמור היה לאיים על האויב שלהם כדי להרתיע את השבט האויב מהקרב, אבל לרוב דווקא גרם להם להתעצבן יותר ודווקא לשוש לקרב.

כיום הריקוד משמש בעיקר את קבוצת הראגבי הלאומית כ״קריאה לקרב״ שלהם לפני משחקים:

לכל אלמנט בריקוד יש משמעות, במיוחד להוצאת הלשון שרואים בו – השמועות מספרות ששרבוב הלשון הזה מהווה בעצם באיום בקניבליזם, והשבטים המאורים השונים היו קניבלים בעברם.

כיום הנושא הזה הוא טאבו ולא ממש מוזכר, לפחות לא בניו זילנד. במדינה מאוד חשובה הנכונות הפוליטית כלפי המאורים כתושבים המקוריים של האיים, ולהראות שאין נגדם גזענות. אפילו מאוד חשוב לניו זילנדים, לפחות אלו שמודעים לנושא, להראות שהמאורים מעולם לא ״נכבשו״ או נכנעו לתושבים הבריטיים, אלא שנחתם מולם הסכם שלום מסודר שנבע מכך שהם היו לוחמים מאוד חזקים.

אבל המציאות כנראה לא כזו יפה. מעבר לעובדה שהסכם השלום הזה אולי היה רשמי, אבל היה ממש לא הוגן – הסופרת הישראלית שפרה הורן שביקרה בזמנו בניו זילנד כמה פעמים כי בן זוגה הוא (או לפחות היה בזמנו) יהודי ניו זילנדי שמתגורר שם – כתבה ספר בשם ״חוויה ניו זילנדית״ על הביקורים שלה שם. וחלק משמעותי מהפרקים בספר עוסק בפערים החברתיים, הכלכליים, והתרבותיים שעדיין קיים בחברה הניו זילנדית, כולל הרבה מאוד הורות חד הורית, חברות בכנופיות שונות, ובעיות כלכליות שאופייניות הרבה יותר לחברה המאורית מאשר החברה הלבנה – רק שהניו זילנדים לא אוהבים לדבר על זה.


בפן היותר חיובי של החיים המאוריים בניו זילנד, יש כמה איזורים שבהם שבטים וכפרים מקומיים מאפשרים לתיירים לבקר בהם – ולאפשר לתיירים לחוות את התרבות המאורית.

אנחנו לא הצלחנו להגיע לתחילת הביקור. ממש כמו בהוביטון, גם הכפר שבו אנחנו ביקרנו היו אמורים לדאוג לנו להסעה הלוך וחזור מאתר הקמפינג שבו שהינו לכפר, וחזרה. אבל למרות שהמדריכה הצעירה שלנו יצרה איתם קשר והם הבטיחו פעמיים(!!!) שהם מגיעים, זה לא קרה. אנחנו נדדנו כמה פעמים בין האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו ובו חנה האוטובוס לבין הכניסה לאתר שממנה היו אמורים לאסוף אותנו – רק כדי לראות שהאיסוף לא מגיע.

בסופו של דבר, המדריכים נתנו לנו טרמפ באוטובוס הטיולים לכניסה לכפר, אבל המדריך הראשי שהיה גם הנהג הזהיר אותנו שהוא לא יכול לבוא לאסוף אותנו בדרך חזרה- מהסיבה הפשוטה שמבחינה חוקית ובטיחותית יש גבול למספר השעות שבהן הוא יכול לנהוג ביום. אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שקיבלנו את הטרמפ הזה בהלוך נבעה מכך שהוא פשוט היה צריך לנסוע עם המדריכה הצעירה וכמה מהמטיילים שלא הצטרפו לביקור בכפר לארוחת ערב – אני חושבת שההנחה של החברה היתה שרוב האנשים כן יצטרפו לביקור ולכן לא כללו ארוחת ערב באותו היום, אבל מי שלא הצטרף היה אמור לדאוג לעצמו, ונדרשה נסיעה לעיירה הקרובה כדי להגיע למסעדה.

אני חושבת שפספסנו את טקס קבלת הפנים לכפר, אבל כן הצלחנו להגיע פחות או יותר בזמן לפעילות הראשונית שכללה כמה תחנות בכפר עצמו שבהן הסבירו לנו על אורח החיים והתרבות המאורית, כמו למשל על הקעקועים שיש להם על הפנים ועל המשמעות שלהם, או על המלאכות השונות של הגברים והנשים בכפר.

משם הראו לנו את דרך הבישול המסורתית של המאורים, שכוללת בישול ארוך בבורות שחוממו מראש בעזרת מדורות.

לאחר מכן היה עוד מופע ריקודים באולם סגור – ומשם נלקחנו סוף סוף לארוחת הערב שהיתה חלק מהערב התרבותי.

כדי למנוע עומס יתר או תורים ארוכים מידי, המארגנים דאגו שכולנו נתיישב קודם בשולחנות שאורגנו לפי קבוצות (כך שלמזלנו כולנו מהקבוצת המטיילים שלנו ישבנו יחד, מה שהקל עלינו להתארגן לחזרה יחד), ואז רק שניים או שלושה שולחנות נקראו בבת אחת כדי לקחת אוכל. קצב הקריאה לא היה איטי במיוחד, אבל האולם היה עמוס ואנחנו היינו אחד מהשולחנות שנקראו אחרונים, וזמן ההמתנה לא היה קצר במיוחד לאור העובדה שאכלנו ארוחת צהרים קלה יחסית לא מעט שעות לפני כן ולא יצא לנו לאכול מאז כלום כי לא עצרנו באף בית קפה או סופרמרקט.

אני מניחה שלמזלי בגלל הרעב הזה היו לי ״עיניים גדולות״ והעמסתי המון על הצלחת שלי – כי בניגוד לשולחנות שנקראו קודם, לנו לא היתה אפשרות לגשת שוב למזנון כדי לקחת מנה נוספת, והשולחנות פונו מאוכל ממש מהר אחרי שאנחנו לקחנו ממנו כדי לאפשר לנו לאכול קינוח.

הקינוח היה עוגת פבלובה – מאכל שאוסטרליה וניו זילנד כל אחת טוענת שהיא זו שהמציאה אותו ושהמדינה השניה ״גנבה״ אותו ממנה. קארין, המטיילת ההולנדית הפרו פלסטינית טענה שהיסטורית בכלל מדובר על קינוח צרפתי, שאותו מכינים בצרפת הרבה יותר טוב אבל לא ממש שיתפה באיך קוראים לו בצרפת.

למזלנו אחרי הארוחה כן הצלחנו למצוא את האוטובוס שהוביל אותנו חזרה לאתר הקמפינג שלנו, כשלכל אורך הדרך הנהג הריץ בדיחות על עמים שונים, במיוחד אם הוא ידע שיש נוסעים באוטובוס שהגיעו משם. למזלי לא נשאלתי מאיפה אני ולא הייתי צריכה להתמודד עם שאלות או הומור על ישראל.

עד החטוף האחרון

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, אני חושבת שעצם העובדה שהצלחנו בסופו של דבר להחזיר את כל החטופים זה משהו שצריך לשמוח לגביו, גם אם יש הרבה דברים שאנחנו לא מרוצים מהם בשלטון בכלל ומהטיפול במלחמה ובמצב הבטחוני בפרט. במיוחד כשהצלחנו להחזיר את כולם, ולא נוצר שוב עוד רון ארד (או כמה מהם).

במקרה הזה מדובר על צעד חשוב במיוחד מבחינה מוסרית מכיוון שהחטופים היו כמעט כולם אזרחים ולא אנשי כוחות הבטחון.

כמובן שלשלטון הישראלי לקח יותר מידי זמן להחזיר את חטופים – אבל במקביל חשוב לזכור שקל לדרוש את ההחזרה שלהם, אבל כמובן שצריך גם לנהל משא ומתן יעיל כדי שהמחיר לא יהיה גבוה מידי (כמו למשל מה שקרה בשחרור גלעד שליט).

לחטופים שחזרו בחיים צפוי תהליך שיקום ארוך, שעבור חלקם (ואולי כולם) לעולם לא יסתיים, הן פיזית והן נפשית. כפי שחווינו לאחרונה – לא פעם העובדה שהחטופים הפכו להיות ״ידוענים״ יכולה אפילו להחמיר את הקושי בכך שכל צעד ושעל שלהם הופכים להיות חשופים לכלל הציבור ונתונים לפרשנות, ולכן בעצם יכולים בקלות להתדרדר לאלימות או מצבי קיצון אחרים שלא רצויים להם.

ויש כמובן את הפן הפוליטי של המחאה – בשני מובנים.

קודם כל, המחאה לשחרור החטופים הפכה ברובה למחאה נגד הממשלה בשלבים מאוד מוקדמים, כשכמובן זה פיצל את משפחות החטופים – מכיוון שהיו חטופים שבני המשפחה שלהם כמובן תמכו בממשלה ובדעות שלה בנושא. וזו נקודה רגישה מאוד מכיוון שכמובן שזכותם המלאה של בני משפחות חטופים להביע דיעה פוליטית גם אם היא נוגדת את הדעה הפוליטית של שאר ההורים החטופים או של חלקים גדולים בציבור, וגם אם מדובר על דעה שמשפיעה על תזמון השחרור של החטופים (או האם ראוי בכלל להשקיע בשחרור שלהם).

במקביל, חלק ממובילי המחאה החליטו אחרי ההצלחה שלה להכנס לפוליטיקה – ולעיתים הבחירה שלהם במחנה פוליטי מסוים או אפילו במפלגה מסוימת עוררו ביקורת מכיוון שהבחירה לא בהכרח תאמה את האופי הפוליטי ומתנגד השלטון של המחאה עצמה.

דינמיקה משפחתית

בשבת חגגנו במסגרת משפחתית את יום ההולדת שלי במסעדה.

בסוף הארוחה – לאבא שלי תמיד היה חשוב לעבור על החשבון כדי לוודא שאין בלבול בחשבון, במיוחד כשמדובר על ארוחה גדולה ל 11 אנשים, שבה המשפחה של אחותי בעיקר לא פעם מזמינה המון מנות (ואז לא מסיימת אותן, מה שתמיד מעצבן את אבא שלי).

אבא שלי קרא לאחי לעזור לו, אבל אחי היה שקוע בטלפון ולא הקשיב לו – ולכן אני שגם ישבתי ליד שניהם הצעתי לעזור לאבא שלי לעבור על החשבון. אבא שלי סירב, והתעקש שאחי יעזור לו.

בשלב שאחי סוף סוף התנתק מהטלפון והתחיל לעבור עם אבא שלי על החשבון ועל מי הזמין מה – ואני זו שזכרתי הרבה יותר משניהם למי שייכת כל מנה.

בשלב מסוים אחי אפילו שכח מה אישתו הזמינה, למרות שהיא אמרה לו מה היא הזמינה כמה שניות לפני כן…


ואז יצאנו חזרה לרכבים כדי לנסוע כל אחד לדרכו (וביתו) – וההורים שלי רצו להעביר את המתנה שהם קנו לי שהיתה קצת כבדה. אבל הם לא נתנו אותה לי אלא לאחי, כי נסעתי עם אחי והמשפחה שלו למסעדה וחזרה הביתה.

הקטע הוא שבנוסף למתנה, אמא שלי רצתה להחזיר לי כמה קופסאות פלסטיק של אוכל שבהן הבאתי אוכל למפגש המשפחתי האחרון. הקטע הוא שהיא שמה אותן בשקית אחרת, ואני לא הבנתי שהשקית השניה גם היתה מיועדת לי – ולכן השארתי אותה ברכב של אחי.

רק כשהגעתי הביתה התברר לי כמובן שהייתי אמורה גם לקחת את השקית השניה.

בערב יצא לי לשוחח עם אמא שלי, והערתי לה שבפעם הבאה פשוט תיתן לי את השקיות ולא לאחי כי אחרת באמת שאין לי מושג מה קורה. היא ענתה שהיא בכלל לא היתה מעורבת במסירה של השקיות, כי בעצם אבא שלי, אחי, אחותי וגיסי (והילדים של אחותי וגיסי) ״רצו״ קדימה, וכל השאר הגיעו במדורג אחר כך בקצב הליכה איטי יותר – ואבא שלי הוא זה שנתן לאחי את השקיות.

עכשיו האירוע הזה ממש אופייני לאבא שלי. הוא בטח נתן את הדברים לאחי כי הוא לא רצה שהם יישכחו, ולכן החליט לתת אותם הכי מהר שאפשר – גם אם זה אומר שהוא נתן אותם לאחי ולא לי כי אני לא הייתי בסביבה.

אבל באופן אופייני לאבא שלי, הוא לא ממש חשב על זה שאני לא מודעת לאיך אמא שלי חילקה את המתנה והקופסאות לשתי שקיות נפרדות, או האם בכלל הייתי מודעת לזה שאמא שלי ניצלה את ההזדמנות להחזיר לי את הקופסאות. מבחינתו הוא פשוט ״נפטר״ מהשקיות כמה שיותר מהר, ולכן זה הפתרון הכי טוב. המחשבה שאולי משהו התפספס בגלל תקשורת לא שלמה בכלל לא עלתה בדעתו.

ושיא הקטע היה שאמא שלי שמה באחת השקיות את חגורת הגב הטובה שלה – ואבא שלי שלא שם לזה ולא היה מודע לזה פשוט העביר לנו גם את חגורת הגב הזו לרכב של אחי, שגם היא נשכחה באוטו של אחי.

אמנם לאמא שלי יש חגורת גב נוספת, אבל היא פחות טובה – ואין לי מושג מתי אחי יטרח לנסוע להורים שלי כדי להחזיר את החגורה או לאפשר לאמא שלי לפגוש את הנכדים.

ניו זילנד – היום השני לטיול, הביקור בהוביטון

אי שם בסוף שנות התשעים, הבמאי הניו זילנדי הלא ממש נודע (לפחות באותה תקופה) פיטר ג׳קסון החליט להפיק שלישיית סרטים המבוססת על ספרי ״שר הטבעות״ בניו זילנד, שלדעתו הנופים בה תאמו את אלו של ״הארץ התיכונה״ המתוארת בספרים.

אחד האתרים בסרט ובספר הוא כפר של יצורים נמוכים בשם הוביטים שנקרא ״הוביטון״. אמנם הכפר מופיע רק בכמה סצנות בתחילת הסרט הראשון ובכמה סצנות בסוף הסרט השלישי – אבל כדי לגרום לו להראות אמיתי, צוות ההפקה של הסרטים החליט לעבד את השטח שנה או שנתיים מראש כדי להפוך את השדות והגינות בו לאמינים.

אחרי חיפושים נרחבים, הם מצאו חוות גידול כבשים בעלת שטחים נרחבים שבה הם החכירו חלק מהשטח לתקופת ההכנות והצילומים, שבשטח הזה הם הקימו כפר עם בתים (או יותר נכון דלתות של בתים), גינות, ושדות זמניים – ואז בסוף הצילומים פירקו הכל.

רק שהם לא ציפו כנראה שהסרטים יצליחו עד כדי כך שהמוני תיירים ירצו לבוא ולבקר בסט של הסרט – ולכן כמה שנים אחר כך, ובמיוחד כשלמישהו עלה הרעיון להפיק סרטים על סמך הספר ״ההוביט״ שקדם ל״שר הטבעות״ – חברת ההפקה הקימה את הכפר מחדש באמצעים קבועים יותר, ואחרי הצילומים הפכה אותו לאתר תיירותי.

סרטי ההוביט לא היו איכותיים כמו סרטי שר הטבעות (ומעריצים גדולים רבים של סדרת הסרטים הראשונה מתעבים את זו השניה), אבל הכפר ״הוביטון״ נשאר כל השנים אתר תיירות פופולרי, שכנראה הרווחים מהסיורים שנערכים בו מצדיקים את המשך חכירת השטח מהחקלאי ותחזוקה שוטפת של הגינות והשדות שבו.

אבל בגלל שבכל זאת מדובר על שטח פרטי, הנהלת האתר מתעקשת שהסיורים באתר יהיו רק סיורים מאורגנים מטעמם, ולא מאפשרים לאנשים להסתובב בשטח באופן חופשי ולסייר לבד.

אבל הסיורים עצמם מתבצעים בקצב יחסית רגוע, ולמי שמעוניין בכך יש די והותר זמן לצלם תמונות, והסיור עצמו כולל ביקור בבית של הדמויות בילבו ופרודו (הבית עם הדלת הירוקה בתמונה למטה), ששם המדריך מציע לצלם את המטיילים המעוניינים בכך ליד הדלת של הבית.

לי אישית האתר קסם בתור מי שאהבה את הסרטים, אבל ממה שזכור לי – אמפי ביקרה באתר ללא היכרות מוקדמת עם הסרטים וסיפרה שהיא ובעלה טי נהנו בו.

בסוף הסיור ביקרנו ב״פאב״ של הכפר, וכל אחד קיבל משקה אלכוהולי חינם (סיידר או בירה) ויכול היה כמובן לרכוש משקאות נוספים אם הוא רצה בכך – ולשתות אותם בפאב שצולם גם הוא (בתחילת הסרט הראשון וגם בסוף הסרט השלישי), במיוחד מול האח שבה יש אש בוערת.

אם אני זוכרת נכון האתר גם מספק הסעות הלוך וחזור ממיקומים מרכזיים כמו אתרי קמפינג באיזור.

התמונה האחרונה באוסף היא של השטח החקלאי שלא מוחכר לטובת האתר התיירותי אלא באמת מהווה שטח חקלאי פעיל, עם כבשים שמסתובבות באחו.

שינויים בהרגלי הצריחה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור ילדה, מאוד אהבתי לקרוא ספרי ילדים. אני מניחה שבאופן טבעי זה היה אמור להתרגם לאהבה לקריאה גם כמבוגרת, אבל משהו בשיעורי הספרות של בית הספר הפך את הקריאה למטלה לא נעימה יותר מאשר משהו נעים או מסקרן.

אני עדיין קוראת, אבל לרוב ספרות ״קלילה״ לנשים, או ספרות אימה. וגם ספרים שנכתבו על ידי עיתונאים חוקרים, שכנראה יודעים להפוך כל אירוע לסיפור שמרתק לקרוא אותו, גם אם לא מדובר על לכתוב ברמה ספרותית גבוהה.

מה שמעניין זו העובדה שתמיד אהבתי מוזיקה, ושיעורי הפסנתר שההורים שלי אילצו אותי ללמוד עד סוף כיתה ח׳ או ט׳ לא השפיעו על זה לרעה. אולי שורש העניין נובע מהעובדה שבשיעורי הפסנתר למדתי מוזיקה קלאסית ולא פופולרית, ולכן החוויה היתה כל כך מנותקת ממה שהקשבתי לו ביום יום שזה לא נתפס בתור ״אותו הדבר״.

אם מסתכלים על הרגלי ההאזנה (וגם הקריאה) שלי מבחינה טכנולוגית, אני אכן אימצתי את ההאזנה והקריאה הדיגיטליות בשמחה רבה. זה בהחלט חוסך הרבה כסף ומקום לשמוע ולקרוא דברים דרך המחשב / הטבלט / הנייד.

מבחינת הרגלי ההאזנה שלי – אני חושבת שכילדה ונערה הקשבתי למוזיקה שמאפיינת נערות צעירות – החל מזמרות פופ כמו מדונה, וכלה ב״להקות בנים״ ששווקו במיוחד לנערות.

אבל במקביל לזה החל מכיתות ח׳ או ט׳ הקשבנו במקביל גם ללא מעט שירים של פינג פלויד, כנראה בתור הזדהות שהתחילה עם המשפט האלמותי מתוך ״החומה״: we don't need no education.

אני חושבת שהטעם הנוכחי שלי התחיל להתעצב רק בסביבות הצבא, שם היינו מקשיבים לכל מיני קלטות רוק שונות כי לא היתה לנו קליטה של רדיו (שירתתי במבצעים של הבסיס שהיה מתחת לאדמה, מה שפגע בקליטה). זה בעצם מה שהמשכתי לשמוע, ולרענן את מה שהקשבתי לו עד תחילת או אפילו אמצע שנות השלושים שלי.

מה שכן שמתי לב אליו זה שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב למוזיקה ישראלית, אלא אני שומעת בעיקר מוזיקה באנגלית. אולי כי בעברית לא ממש יוצרים מויקת רוק, אלא לכל היותר פופ קליל (ולר פעם דביק).

מפגש מהעבר?

אתמול בבוקר הייתי בחדר כושר, וחשבתי שאולי פגשתי ברחוב בדרך הביתה מישהו שהכרתי פעם מזמן.


כשסיימתי את התואר, התחלתי לעבוד בחברה גדולה, כחלק מקבוצה גדולה של עובדים חדשים. רובנו הגענו לחברה כבוגרי תואר או לכל היותר עם שנות ניסיון יחסית מועטות – כך שרובנו היינו בערך באותו גיל. אני חושבת שהעובד הכי מבוגר שהיה לנו שם היה מישהו שהיה קצין בצבא ואז עשה תואר ועבד שנתיים שלוש לני שהוא התקבל לתפקיד – כך שהוא כנראה היה בן שלושים או שלושים וממש קצת, כשאני הייתי כנראה אחת העובדים הצעירים יחסית והייתי בת 24.

השבועות הראשונים של העבודה (אני לא זוכרת אם היה מדובר על שבועיים או שלושה) היו בעצם קורס היכרות עם רקע מקצועי שהיה חסר לרובנו, והיה כנראה יעיל לחברה להעביר את הידע במרוכז כקורס, שאחריו שובצנו לתפקידים שונים באותה מחלקה.

במהלך הקורס יצא לי להתיידד עם אחת מהעובדות באופן ספציפי, אבל אני חושבת שהקורס יצר אווירה חברתית קרובה יחסית בינינו המשתתפים. גם אם בסופו של דבר כשהתחלנו לעבוד – רובנו התחברנו ברמה היומיומית עם הצוותים שאיתם עבדנו, כי לרוב גם ישבנו במשרדים עם הקולגות שאיתם עבדנו, ואיתם היינו לרוב יוצאים לאכול צהריים (למרות שזכור לי שהייתי מידי פעם יוצאת לצהרים עם אותה עובדת שאיתה התיידדתי בקורס, לפחות עד שהיא עזבה לתפקיד אחר בחברה אחרת).

אחד מהעובדים שהיו איתי בקורס היה גבר צעיר שהיה מבוגר ממני בבערך שנתיים (שגם הוא היה בוגר תואר טרי) שלא ממש התייחסתי אליו בהתחלה. זה היה ברמה שבה כשחזרתי משהות של שלושה חודשים לאתר לקוח בארה״ב, לא שמתי לב בכלל לעובדה שהוא כבר לא היה במחלקה כי הוא עבר לרילוקיישן לספרד.

עד שכמובן כמה חודשים אחר כך – הציבו אותי לעבוד בפרוייקט שעבד מול אותו לקוח בספרד.

הביקור הראשון שלי בספרד היה בכלל ללא הנוכחות שלו – אלא נועדה לאפשר לו לחזור לארץ שבוע בגלל מגבלות ויזה. הייתי צריכה ״לבלות״ שם שבוע בעבודה על המשימות שלי מישראל, עם מנהל של האתר שהיה אז ״מורעל״ ומתלהב.

למזלי היתה במקביל אלי עובדת אחרת מישראל שנסעה לעבוד עבור לקוח אחר, כך שרוב הזמן היה לי עם מי להסתובב אחרי שעות העבודה, למרות שהיו יומיים או שלושה שבהם היא היתה עסוקה בעבודה ונדרשה לעבוד מאוחר.

אבל אני כן חייבת לציין לטובה שאותו עובד כתב לי מייל עם הוראות – החל מהכתובת של המשרדים (מה שמאוד הקל עלי כי במקום להסתבך עם איך לבטא את הכתובת במבטא לא ספרדי, יכולתי להראות לנהגי מוניות את הכתובת מודפסת), וכלה באיך אומרים בספרדית את המילה הכי חשובה: בירה.

אבל אז יצא לי לבקר באתר כמה פעמים כשאני ומי שהיה המנהל שלי אז סיימנו לעבוד על הפרוייקט עבור הלקוח הזה, והיינו צריכים ללוות את ההתקנה שלו אצל הלקוח. אני חושבת שהמנהל שלי היה זה שביקר שם את הביקור הראשוני והיינו אמורים להתחלק בנסיעות ההמשך, אבל איכשהו יצא שרק אני נסעתי לשם בתדירות די גבוהה.

אני זוכרת אמירה כזו או אחרת שרמזה על זה שהמנהל שלי בארץ לא ממש הסתדר עם המנהל ה״מתלהב״ באתר ולכן הוא העדיף לא לעבוד מולו. מצד שני, אני גם זוכרת שהוא היה נשוי עם תינוקת בבית, מה שיכול להסביר את העובדה שהעדיפו לתת לי לטוס ככל עוד עשיתי עבודה טובה ולא הבעתי התנגדות לנסיעות.

בכל אופן, בנסיעות הבאות שלי – הקולגה הזה היה בספרד, והיה נחמד מספיק כדי להפגש איתי מידי פעם גם מחוץ לשעות העבודה. ובדיעבד אני גם מודה על העובדה שבתקופה הזו התחילה לעבוד שם גם אישה נוספת – מישהי קצת יותר מבוגרת, שאיתה הסתדרתי מאוד טוב כי היה לנו הרבה במשותף, כולל העובדה ששתינו היינו שמנמנות למדי (מה שאפשר לנו להחליף לא מעט טיפים על איפה לקנות בגדים במידות גדולות, אבל גם לשוחח שיחות מעמיקות יותר על הנושא).


ויש כאן פרט שכנראה חשוב לשתף בשלב זה: הקולגה הזה שלי שגר בספרד היה מישהו שנראה ממש ממש טוב – והיה גם מקסים. וחלק מהקסם האישי שלו נבע מהעובדה שהוא היה הטיפוס של ״הילד הרע״ שנשים צעירות מתאהבות בו בקלות כדי לכאורה ״לתקן״ אותו.

הבעיה איתו היתה שהוא היה מאוד מודע לזה שהוא נראה טוב ומושך נשים, במיוחד כשהיו סביבו לא מעט נשים שהיו מאוהבות בו. אני זוכרת למשל שיצא לי להכיר את אחת הידידות שלו בספרד שהיתה בחורה ממש חמודה ומקסימה – והיה ברור כשמש שהיא מאוהבת בו, והוא מודע לזה. אני חושבת שמצד אחד הוא היה מספיק הוגן איתה כדי לפחות לרמוז לה שהוא לא בעניין – אבל מצד שני בגילאים האלו של עשרים ומשהו, לפעמים העניין של הגבר בידידות יכולה להרגיש כמו משהו שאולי יום אחד כשהוא יתבגר מנטלית – החברות תהפוך אולי גם לאהבה.

ואני מניחה שהיה לו גם קל מאוד להניח שאני הייתי מאוהבת בו. אבל אני בשלב זה בחיי הייתי מספיק מודעת לזה שאני לא מספיק יפה או מקסימה כדי לקבל תשומת לב מגברים כמוהו במובן הרומנטי, ולכן לא ״התאהבתי״ בהם, אלא יותר חיפשתי להיות ידידה שלהם. מבחינתי עצם העובדה שבחור כזה מגניב מוכן להסתובב איתי ולשוחח איתי היה מבחינתי מחמאה מספיקה.

רק שמשהו בדינמיקה הזו השתבש לא פעם, בעיקר כי הגברים האלו, במיוחד כמו הבחור הזה, הניחו שבשורה התחתונה העניין שלי בהם נבע מהתאהבות.

התשובה לשאלה עד כמה הגברים האלו באמת צדקו היא כנראה מורכבת, כי הבנה אינטלקטואלית של העובדה שאין לי סיכוי להיות בת זוג שלהם לא בהכרח מבטלת משיכה, בין אם מדובר על משיכה פיזית, או משיכה רגשית או שכלית. עצם העניין שלי בידידות כנראה מעידה על זה. מצד שני, עצם עובדה שבחרתי לוותר על בניה של מערכת יחסים רומנטית כנראה גם משנה משהו.

במובן הזה אני כיום שמחה שהיתה שם באתר אישה אחרת שיכולתי לשוחח איתה, ונראה שהיא עצמה כאישה שמנה אבל מבוגרת (ובוגרת) יותר הבינה הרבה יותר טוב ממני את הדינמיקה החברתית הזו. זה מאוד הקל עלי, במיוחד כשיכולתי לשוחח איתה על הנושא.


ואז הגיע היום האחרון שלי בספרד – כשהיה ברור שהפרוייקט מסתיים, אני עומדת לחזור לארץ ולהיות משובצת לפרוייקט אחר, וכנראה לעבור לרילוקיישן משלי בארה״ב.

התחושה שלי מול הקולגות שלי הרגישה מוזרה – כאילו אותם אנשים שהיו מאוד ידידותיים כלפי עד אז פשוט מתעלמים ממני, גם אותה אישה.

אבל אז היינו צריכים לצאת מהעבודה – אני למלון והם הביתה. ובגלל שהיה מדובר על יום לפני כריסטמס – היתה צפויה להיות בעיה לצאת מהעבודה, וגם כנראה היה קשה אפילו להשיג מונית כדי לצאת משם.

לכן אחד הקולגות הספרדים שלנו שלו היה רכב הציע לי טרמפ למלון – ואיכשהו הבחור הזה ביקש להצטרף גם לנסיעה, כי ליד המלון שלי היתה תחנת רכבת תחתית מאוד מרכזית שהוא יכול היה להשתמש בה יותר בקלות מאשר בתחבורה הציבורית שליד המשרדים.

וכשירדנו מהרכב של הקולגה הספרדי – הבחור החליט לעשות לי את הקטע הזה של ״אני מתלונן על זה שאני חייב לשירותים אבל בעצם בודק אם תזמיני אותי להשתמש באלו שבדירה שלך / בחדר המלון שלך בתור סימן לזה שאת מזמינה אותי לסקס״. רק שאני הייתי תמימה מספיק כדי לא להבין את הקטע הזה, ולכן אכן הזמנתי אותו כי הבנתי את הבקשה שלו מילולית.

רק כשהוא פשוט ״ברח״ מהנקודה כמה שניות אחר כך במרוצה לעבר תחנת הרכבת בלי ממש להפרד ממני הבנתי את גודל הפאדיחה, והייתי מתה להחזיר את הזמן שתי דקות אחורנית כדי להציע לו ללכת לשירותים בתחנה.


הקשר שלי איתו התנתק די מהר אחר כך, למרות שיכול להיות שעדיין החלפנו כמה מיילים אישיים במסגרת העבודה. בערך חודש וחצי אחר כך אני עברתי לארה״ב לרילוקיישן שלי לכמעט ארבע שנים – ומסתבר שהוא חזר לארץ בדיוק בסופ״ש שבו אני טסתי, בין השאר כי הוא לא הסתדר עם המנהל שלו שם. ממה שהבנתי הוא פחות או יותר התפטר מהחברה בשניה שהוא נחת בארץ, ועזב כמובן חודש אחרי כן.

לא היינו בקשר מאז, עד שלפני כמה שבועות היה פוסט משעשע שלו באחת מקבוצות ההייטק שאני שותפה בהן, שעליה הגבתי בהערה משעשעת. השם נשמע לי מוכר – ונכנסתי לפרופיל שלו רק כדי לראות שמדובר על הבחור ההוא מספרד.

והוא השתנה ב 25 השנים האלו מאז שהתראיינו, ברמה שכנראה שאם הייתי רואה אותו ברחוב לפני שנתקלתי בפרופיל שלו – לא היית מזהה אותו.

אני מודה שאני גם לא בטוחה במלוא מאת האחוזים שהגבר שעבר לידי ברחוב בדרך חזרה הביתה באמת היה הוא, וגם אם כן – לא בטוח שהוא ראה אותי, וגם אם זה היה הוא – שהוא שם לב אלי, או זיהה אותי. גם אם הזיהוי היה הדדי, אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו היה מעוניין לשוחח. בכל זאת הקשר שלנו היה זמני מאוד, לא ממש קרוב, קרה לפני יותר מ 25 שנה – והיה מקרי לחלוטין ותלוי עבודה.


אבל הרגשתי ממש רע אחרי הכמעט מפגש הזה.

וברור לי שזה משקף הרבה מה שאני מרגישה, בלי שום קשר אליו – פשוט כי החיים שלי במקום מאוד גרוע.

אני חושבת שלאחרונה שוחחנו מספיק על נושא העבודה שלי מבחינה כלכלית ומקצועית, אבל לא על עד כמה שה משפיע על שאר ההיבטים של החיים שלי.

כמו למשל המשקל.

אני חושבת שכבר סיפרתי על הנושא בגדול בעבר: הייתי ילדה רזה, נערה שמנמנה אבל עדיין בגדר הנורמלי, בצבא הפכתי להיות אחת משתי הנשים הכי שמנות ביחידה – ואז באוניברסיטה כבר הפכתי להיות שמנה ״רשמית״ (והייתי במשקל כזה כשפגשתי את אותו גבר בעבודה).

לשיא המשקל שלי באותה תקופה הגעתי כשגרתי בארה״ב, אבל שנתיים שלוש אחרי שחזרתי לארץ הצטרפתי לשומרי משקל והתחלתי לרזות. אמנם לא רזיתי למשקל של מישהי רזה ולא הייתי קרובה ללהיות רזה – אבל הייתי שמנה ברמה שבאותה תקופה נחשבה לסבירה, כזו שבה אוכל למצוא בן זוג או להתלבש יפה.

ושמרי על המשקל שלי במשך למעלה מעשור – עד הקורונה, שבה התחלתי להשמין ולא הפסקתי מאז עד שהפסקתי לעבוד. הפיטורים הובילו לכך שהפסקתי להשמין – אבל אני גם לא מצליחה להתניע הרזיה משמעותית.

וזו לא רק ההשמנה, אלא העובדה שבגלל שאני כל היום בבית, אני כבר לא ממש דואגת להתלבש בצורה ״רצינית״. אני לרוב מגיעה ויוצאת מחדר הכושר בבגדי ספורט, ולא מהסוג שנועד להראות טוב אלא כאלו שפשוט נוח להתאמן בהם – בניגוד למשל ללפני הקורונה שתמיד הייתי מביאה בגדים להחלפה – לרוב כאלו שהייתי הולכת איתם לעבודה, אבל גם בימי שישי הייתי מחליפה ללבוש מסודר יותר אחרי האימון כדי לחזור הביתה (אני מן הסתם מתקלחת אחרי האימון).

ברור לי שחלק מזה נובע מהלחץ של חוסר היציבות בחיים שלי בגלל נושא העבודה – אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה זה גם עניין של גיל.

כשהתחלתי להרזות הייתי בת שלושים וקצת – בגיל שעדיין יכולתי לקוות (או אולי לחלום) שכשארזה – אוכל אולי לקבל יחס קצת יותר אישי מגברים כמו הקולגה שלי לשעבר.

אבל כיום, לא רק שרוב ה״חתיכים״ שהכרתי בגיל עשרים ומשהו או שלושים ומשהו כבר רחוקים מלהיות כאלו (איכשהו נראה שרבים מהם הזדקנו פחות טוב מגברים יותר ממוצעים), איכשהו אני מוצאת פחות מוטיבציה להרזיה, למרות שבגילי אני אמורה להיות הרבה יותר מודעת להיבטים הבריאותיים של ההרזיה, ובתור מי שבעבר רזתה והפכה להיות בכושר גבוה יותר – אני אמורה להכיר באופן אישי עד כמה הרזיה יכולה להקל לי על החיים.

כדי לא להפוך את הרשומה הזו לחלוטין מדכאת – אני חושבת שברור לי שברגע שאמצע עבודה, אפילו זמנית – כנראה שמצבי ישתפר לא רק כלכלית אלא גם אישית ונפשית.

המשך לרשימת המיואשת…

הרשומה הזו.

בעצם שורש הבעיה כרגע הוא שאני צריכה לבחור בין כמה אפשרויות שכולן גרועות.

הדוגמא הכי בולטת כרגע היא העובדה שברור לי שאני צריכה למצוא עבודה כלשהי בטווח הזמן המיידי. אין שום ויכוח לגבי זה – בין אם אני ממשיכה לחפש עבודה בהייטק, או שאפנה בסופו של דבר לתחום מקצועי אחר. העבודה כנראה תהיה זמנית במובן הזה שהיא תהיה לטווח של כמה חודשים ולא משהו שאשאף לעבוד בו כל החיים – אבל אני צריכה למצוא אותה ולהתחיל לעבוד בה בכל מקרה.

אבל הקושי שכתבתי עליו הוא שאני פשוט לא מצליחה למצוא עבודה כזו – ואין לי מושג איך כן למצוא אותה. מעבר לזה, אני מרגישה שזה דורש ממני הרבה אנרגיה שאני רוצה להשקיע במציאת עבודה בהייטק, כולל שיפורים של היכולות שלי, וזה מתסכל.

העניין הוא שכששוחחתי על זה עם הקואצ׳רית וגם עם המתאמת שלי בתוכנית הזו שדרכה עשיתי זמנו את קורס הנטוורקינג – שתיהן הפנו אותי לתפקידים שאולי יתאימו לי עם ההשכלה והניסיון שלי, כמו למשל תפקידי תמיכה טכנית. אבל בשביל זה אני צריכה להשקיע לא מעט מאמצים כדי להתקבל אליהם – כלומר לשנמך את קורות החיים שלי כדי שלא יחשבו שאני ״מוכשרת מידי״ או בעלת יותר מידי ידע לתפקיד. וגם אז יכול להיות שיפסלו אותי כי אני בהחלט עבדתי ותמכתי בלקוחות, אבל לא בהכרח בצורה שבה מי שעוסק בתמיכה טכנית עוסק בזה. מצד שני עבדתי בתור מתכנתת – וזה משהו שכנראה מעסיקים יחשדו שאני ארצה לחזור אליו אם אוכל, וגם בנוסף ישאלו את עצמן למה פוטרתי ממנו ולא מצאתי בו עבודה כבר המון זמן.

או שאני יכולה לפנות ללשכת התעסוקה – שיפנו אותי מיידית לתפקידים שלא בהכרח דורשים ידע מקצועי וזקוקים לאיוש מיידי. אבל כמובן שעולה השאלה עד כמה אני מתאימה לתפקידים כאלו – למשל ידוע שיש חוסר מאוד גדול בעובדים בתחום המסעדות כמו מלצרים או טבחים, אבל אני לא אהיה מסוגלת פיזית לעבוד בהם כי אני לא מסוגלת להיות כל כך הרבה שעות ביום על הרגליים.

עבודה כזו מן הסתם תוריד ממני הרבה מאוד עומס רגשי – ותביא לי הכנסה מיידית. אבל ההכנסה הזו גם כנראה תהיה נמוכה מאוד לא רק יחסית להייטק אלא גם יחסית לעבודות שדורשות כישורים גם מחוץ להייטק.

אני נוטה ללכת בשלב זה ללשכת התעסוקה בתחילת שבוע הבא (אחרי שבראשון יש לי ראיון בהייטק שאני רוצה להתכונן אליו) כדי לראות מה האופציה שלי דרכה. זה יאפשר לי להתחיל לעבוד יחסית מהר בלי להתברבר יותר מידי על איזה תפקידים מתאימים לי ולהתברבר עד שאמצע בהם עבודה. במקביל זה יאפשר לי לתרגל ולהשלים ידע שחסר לי כדי למצוא עבודה בהייטק.


ויש כמובן שאלה שקשורה לזה – והיא בעצם תוכנית לטווח הארוך. הרי אני לא רוצה לבלות את הזמן שבו אעבוד עד הפניה (וגם לא את העשור הקרוב) בעבודה בשכר נמוך מידי שבלתי אפשרי לשרוד איתו בתקווה שיום אחד אתקבל חזרה להייטק.

היתה לי שיחה לגבי זה עם הקואצ׳רית שלי השבוע, או לפחות התחלה של שיחה כי אז עברנו לדבר על דברים דחופים ופרקטיים יותר.

כי גם עם עבודה זמנית – יש גבול לכמה זמן אוכל או אפילו ארצה להמשיך ״לשרוד״ עד שאמצא עבודה בהייטק. בסופו של דבר אם לא אצליח למצוא עבודה בהייטק – אצטרך להחליט בשלב כזה או אחר על לעבור לתחום אחר שבו אוכל להרוויח משכורת סבירה (כזו שלא אוכל להרוויח בעבודות זמניות). ומעבר כזה ידרוש ממני מחויבות לתחום החדש, בין אם מדובר על לימודים או השקעה בעבודה ״רצינית״ שלא יאפשרו לי לחפש עבודה אחרת במקביל.

וברור לי שהחלטה כזו יכולה להוביל אותי ליציבות בהרבה מובנים (רגשית, כלכלית, וכו׳) שחסרה לי מאז שפוטרתי בכך שאגיע למצב שבו אוכל להפסיק סופית להתלבט ולחפש עבודה. וזה לא דבר שהוא שולי.

אבל מצד שני – החלטה כזו כרוכה בויתור על ההייטק וכל מה שמשתמע ממנו, בעיקר הפן הכלכלי שהוא משמעותי (ואת זה אני שומעת מהמון גורמים שמעורים בשוק העבודה). ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה, במיוחד כשנשמע שהבעיה העיקרית שלי כרגע היא מצב כלכלי מאוד קשה בשוק (שנמשך המון זמן) שאיכשהו משתלב בצורה הכי גרועה שאפשר עם החולשות שלי בחיפוש העבודה.

באחת השיחות שלי עם הקואצ׳רית אמרתי לה שמה שמטריד אותי בעיקר זו העובדה שהגעתי לחיפוש העבודה הזה כמתראיינת הרבה יותר טובה מאשר הייתי בחיפוש הקודם שלי בתקופת הקורונה, גם מבחינת ידע, גם מבחינת ניסיון, וגם מבחינת המוכנות לראיונות השונים – אבל אז ברבע זמן הצלחתי למצוא עבודה (ולהגיע לכמה ״כמעטים״ על הדרך), ועכשיו אני פשוט לא מצליחה. וזה משהו שמתסכל מאוד, כי נראה שהקושי שלי הוא לא רק בי, אלא בחלקו הגדול מאוד חיצוני לי.


ויש את נושא התמיכה הסביבתית שלא ממש קיימת לי.

כפי שסיפרתי בעבר, לא סיפרתי להורים שלי שפוטרתי. ההחלטה המקורית נבעה מכך שלא רציתי להדאיג אותם – אבל גם חששתי מהתגובה שלהם לפיטורים. הנחתי שתוך כמה חודשים אמצא עבודה, ואז פשוט אספר להם שעברתי מחברה אחת לאחרת – וכשזה לא קרה, כבר הפך להיות קשה יותר ויותר לספר להם אחרי שלא סיפרתי להם לפני כן, במיוחד כשאמא שלי חלתה בסרטן.

יש לי כמה דוגמאות ליחס הבעייתי להם כלפי בהרבה מצבים.

למשל כשניסיתי בזמנו לרכוש להורים שלי מתנות לימי הולדת וחגים כמו שוקולד איכותי – הם תמיד הניחו שאני ״פראיירית״ שהמוכרת לחצה עליה לקנות משהו יקר מידי, במקום לחשוב על זה שאני יזמתי את הקניה רציתי לרכוש להם משהו איכותי שחשבתי שהם יעריכו (ואם מבחינתם זה שווה ערך לשוקולד פרה מהסופר – הם פשוט יכלו להגיד את זה ואז הייתי בשמחה רוכשת להם בעתיד את שוקולד הפרה במקום).

יכול להיות שזה נבע מזה שבתור ילדה באמת הייתי מישהי מאוד תמימה, אבל מאז התבגרתי והתגברתי על זה.


בהסתכלות אחורנית אני שמה לב כך שכבר מגיל מאוד צעיר בכל פעם שעשיתי משהו שלא מצא חן בעיני ההורים שלי – התגובה האוטומטית שלהם היתה מאוד שלילית, והסתכמה בלהאשים אותי שעשיתי משהו לא בסדר.

הבעיה היא לא הביקורת, אלא המצב שבו הם לא הקשיבו לי – ולא הביעו לפחות בהתחלה אמפתיה או ניסו להרגיע או לנחם אותי, אלא מיד התנפלו אלי בהאשמות.

לדוגמא כשלמדתי בכיתה י״א, הייתי בטוחה שאני עומדת להכשל בתנ״ך במחצית הראשונה של שנת הלימודים. היתה לנו אז מורה נורא קשוחה שהיתה נותנת לנו בתחילת כל שיעור בשבועות הראשונים של המחצית בוחן פתע שבו רובנו נכשלנו. אני חושבת שזו היתה טקטיקה מכוונת מצידה כי נחשבנו לכיתה מופרעת, והיא כנראה חשבה שאם היא תפחיד אותנו ובמיוחד תאיים עלינו בציון שלילי – נקשיב לשיעורים בשקט. ובדיעבד זה כנראה באמת עבד.

אבל אני הייתי אחת מהתלמידות השקטות בכיתה שהתנהגו תמיד יפה, ולכן ספגתי בעצם את היחס הזה כחלק מענישה קולקטיבית. במצב נורמלי הייתי כנראה משתפת את אמא שלי בחוויה הכיתתית הזו – אבל הרגשתי שלא יכולתי כי אולי היא היתה מוצאת דרך להאשים אותי בבעיה או בזה שנכשלתי בבחנים האלו. אבל כשהתקרב זמן מתן התעודות, התחלתי ממש לפחד שאני עומדת להכשל במקצוע בבית הספר בפעם הראשונה בגלל הבחנים האלו, למרות שהציונים שלי במבחנים הרשמיים ובעבודות הרשמיות בתנ״ך היו יחסית טובים. והיה ברור לי שההורים שלי יגיבו לחדשות על הכשלון יותר טוב אם אזהיר אותם מראש – אבל פשוט כל כך פחדתי מהתגובה שלהם שלמרות שבימים שלפני חלוקת תעודות ״הכנתי״ את עצמי כל יום לספר להם – בסוף תמיד פחדתי מידי.

למזלי בסופו של דבר לא נכשלתי אלא קיבלתי 80 – ובסוף השנה אפילו הצלחתי להעלות את הציון ל 90. כך שבדיעבד יצא לטובה שלא סתם הפחדתי את ההורים שלי. אבל כמבוגרת זה נשמע מצב שהוא ממש לא בריא שעד כדי כך פחדתי לשוחח עם ההורים שלי על משהו שלא היה מושפע מפעולות שלי…


וכמובן שכמבוגרת היתה לי החוויה של החזרה שלי מהרילוקיישן שלי. סיפרתי ברשומה הזו באופן די מפורט מה קרה שם ומתי – אבל למי שלא מכיר את הסיפור ולא רוצה לקרוא רשומה ארוכה, נוצר מצב שבו פשוט גלשתי יותר מידי באינטרנט בזמן העבודה, וגרמתי לכך שבעצם החברה האמריקנית שעבדנו עבורה (דרך החברה הישראלית שעבדתי בה) גילתה את זה ולכן בדקה את השימוש באינטרנט של כל העובדים מהחברה שלי. ולמרות שאני כנראה הייתי אחת מהמשתמשים הכבדים – הממוצע הכללי של החבר׳ה מהחברה שלי היה גבוה מספיק כדי לגרום לתקרית דיפלומטית חמורה מאוד מול הלקוח.

אני מניחה שההשפעות של התקרית הזו הורגשו על ידי כל העובדים באתר ברמה כזו או אחרת – אבל אני זו שספגה את התוצאה הכי כבדה בכך ש״נשלחתי״ חזרה לישראל באופן מיידי. כנראה שהיה נוח לחברה שאני אעזוב כדי להרגיע את העניינים מהר בגלל המעורבות שלי בנושא (כמי שהיתה אחת מהמשתמשים הכבדים, וגם כמי שהובילה לבדיקה הכוללת של השימוש באינטרנט), וגם בהשפעה כמה שיותר מינימלית על שאר העובדים באתר.

בקורס הנטוורקינג התבקשנו לשוחח עם אחד המשתתפים האחרים על הקריירה שלנו, ואיכשהו האירוע הה עלה בשיחה מצידי. המשפט הראשון של מי ששוחחתי איתה בנושא היה לשאול אותי אם ברור לי שהאירוע היה פוליטי ברובו המכריע, ואני לא ממש הייתי אשמה או ״רעה״ בגלל מה שקרה. וכיום זה גם מאוד ברור לי, ובדיעבד אני גם זוכרת איך רבים מהקולגות שלי, כולל כמה מנהלים – רמזו לי שהם גם הרגישו שהיחס כלפי היה לא הוגן.

אבל ההורים שלי לא ממש הפגינו הבנה של המצב, או אמפתיה על החוויה הקשה עבורי של לחזור לארץ בהתראה קצרה, אלא רק תלו את האשמה עלי.

האם ההתנהלות שלי היתה לא תקינה? בהחלט, אבל זו התנהלות שבכל מצב אחר כנראה היתה מסתיימת בהוראה להפסיק לגלוש באינטרנט בעבודה וזהו. אם למשל התלונה עלי היתה מגיעה למנהלת הישראלית ולא למנהל אמריקני, והיתה נחסכת חקירה של כל האתר – כנראה שהייתי נשארת בארה״ב עד סוף החוזה שלי.

ואחרי הרבה מאוד תקריות כאלו – פשוט הפסקתי לשתף כי הרגשתי שהמחיר שאני משלמת על אי ההבנות וחוסר האמפתיה גבוה משמעותית מהתמיכה שאני לא מקבלת…

ניו זילנד – היום השני לטיול, הביקור בערוץ הנהר

ביום השני לטיול ביקרנו במקום שנקרא Karangahake gorge.

מדובר על ערוץ נהר מאוד יפה שבמקרה גם התגלה בו זהב במהלך המאה ה 19 אז היה בו מכרה זהב. בגלל עבודות הכריה נוצרו בו באופן טבעי לאורך הערוץ שבילים סלולים, לכן קל יחסית לטייל בו.

באתר יש מגוון מאוד גדול של מסלולים, חלקם ארוכים יותר וחלקם פחות כשכולם משולבים אחד בשני, בעיקר בהתחלה שלהם באיזור הכניסה לערוץ הנהר. אנחנו היינו אמורים ללכת באחד המסלולים הקצרים יותר, והמדריכים הסבירו לנו את זה כמה פעמים והדגישו את החשיבות של לשים לב למתי אנחנו צריכים לחצות את הנהר כדי לחזור חזרה לחניה בזמן.

זה לא קרה בצורה מסודרת כי לא ממש היה לנו ברור מתי ואיפה להסתובב – ואני מניחה שמה שתרם מאוד לבלגן היו שני גורמים: הראשון היה מיעוט מפות לקבוצה, מה שאמר שלא לכל אחד מאיתנו המטיילים היתה מפה, אלא היו בערך שתי מפות שכולנו היינו צריכים להתחלק בהן. הגורם השני היה העובדה שביום שבו ביקרנו באתר היה בו מרוץ ריצה באחד המסלולים הארוכים יותר, שכל הזמן עקפו אותנו הרצים לא תרמה לנו מבחינת תשומת לב למסלול – אז יכול מאוד להיות שאנחנו כמטיילים פשוט הלכנו אחרי הרצים שעקפו אותנו כל הזמן בלי לחשוב לבד מתי לפנות אחורנית.

בשלב מסוים התפצלנו לשתי קבוצות – אחת שבאמת התקדמה קדימה יחסית מהר ואחרת שהלכה יותר לאט שאני נשארתי בה. בזמנו הרגשתי טוב יחסית עם הקצב שבו הלכנו כקבוצה, ורק בדיעבד אני תוהה האם לפחות חלק מהקבוצה החליטה ללכת לאט יחסית כדי לאפשר לי לטייל עם הקבוצה, ושאולי ההתפצלות הזו קרתה כי חלק אחר מהקבוצה הרגיש מתוסכל מהקצב האיטי ורצה ללכת מהר יותר כדי להספיק יותר.

בכל אופן, אנחנו בחלק האיטי של הקבוצה הרגשנו בשלב מסוים שאולי אנחנו מתקדמים יותר מידי במסלול, ואכן גילינו שהתחושה היתה מוצדקת. למזלנו גיינו את זה יחסית מהר לפני הנקודה שבה היינו צריכים לפנות אחורנית, וכשפנינו הצלחנו להגיע יחסית מהר לגשר שאותו היינו אמורים לחצות בדרך חזרה לחניון.

אני אישית הרגשתי די רע עם זה שפשוט ״הלכתי״ עם אנשים בלי שהיתה עלי מפה. מה משל היה קורה אם המטיילים האלריפ באמת היו הולכים מהר מידי עבורי, כפי שקרה יום קודם לכן? מעבר לזה, אני רוב ״חולת שליטה״ שלא אוהבת לתת אחרים להוביל אותי בצורה עיוורת, והאירוע הזה חיזק את התחושה הזו.

אבל בסופו של דבר הצלחנו לעלות על הבעיה בזמן ולחזור בקלות לגשר שאותו היינו אמורים לחצות, ואיכשהו אני הייתי הראשונה שיצאה מהמסלול וחזרה לאוטובוס. אני הגעתי לנקודת המפגש עם המדריכים ממש בזמן שבו קבענו לחזור, כשאני מניחה שההנחה היתה שאנשים שהולכים מהר יותר אולי אפילו יקדימו בקצת. כל שאר המטיילים והמטיילות שהיו איתי בקבוצה האיטית יותר הגיעו בטווח של כמה דקות אחרי – אבל אלו שהיו בקבוצה המהירה שנפרדו מאיתנו מוקדם יותר עדיין לא הגיעו.

בשלב זה המדריכים ארגנו לנו ארוחת צהרים באתר שבה הכנו לעצמינו כריכים, אבל גם לאורך הארוחה הקבוצה המהירה יותר לא יצאה מהמסלול – מה שעורר דאגה ולחץ מצד המדריכים.

למזלנו בסופו של דבר המטיילים המהירים יצרו עם המדריכים קשר טלפוני, והמדריכים ניסו לתאם איתם נקודת מפגש בחניון אחר שהיה קרוב לנקודה שבה הם יצאו מהמסלול. אבל הם איכשהו הצליחו לתפוס טרמפ חזרה לחניון שלנו, ולמזלנו הם הצליחו להודיע לנו על זה ממש כמה דקות אחרי שיצאנו ממנו ויכולנו לחזור אליו יחסית בקלות. זה בהחלט קיצר לנו את הזמן שהיינו צריכים להשקיע במפגש איתם – מה שהיה מאד חשוב כדי שנוכל להגיע לפעילות הבאה שלנו (שעליה אכתוב ברשומה הבאה).

התמונה הזו היא מערוץ הנהר ממש מרחק קצר אחרי הגשר שחצינו כדי לצאת מהמסלול, וחיכינו לשאר המטיילים שיצטרפו אלינו. המטיילות מימין לשמאל הן: הנמוכה מימין עם המצלמה היא לידיה, אישה בת שישים מספרד. לידה (ובאמצע) עומדת אנה האמריקנית שכפי שסיפרתי ברשומה הזו איבדה את המזוודה שלה. השלישית והשמאלית ביותר עם המעיל הורוד והכובע הכחול היא סלין הנורווגית (כמו סלין דיון).

פגישה עם אישיות מפורסמת מהעבר

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אמנם בין השורות של הפוסט בשרביט מוטי כתב על כך שהדמות עצמה אמורה להיות מתה – אבל אני מקווה שהוא יסלח לי על כך שהאישיות שאני חושבת עליה לא מתה, אבל היא כן מהעבר, שלי לפחות. ובעצם מדובר על כמה דמויות ולא אחת – והרעיון השבוע עלה לי בעקבות שיחה שהיתה לי לאחרונה עם אמא׳לה לגבי מוזיקאים.

אני התחלתי את גיל ההתבגרות שלי אי שם לקראת סוף שנות השמונים, אבל עיקר גיל ההתבגרות שלי היה בשנות התשעים, במיוחד אם נתייחס לעובדה שבעשורים האחרונים גיל ההתבגרות גם נמשך כמה שנים לתוך שנות עשרים המוקדמות ולא מסתיים בהכרח בגיל 19.

בסוף שנות השמונים, המוזיקאים הפופולריים היו בעיקר להקות שבאנגלית כונו Hair Bands שהיו להקות רוק כבד ומאטל שהחברים בהן הסתובבו עם שיער ארוך ונפוח שדרש טיפוח יומיומי, ורבים מהחברים בלהקות הנ"ל היו מתאפרים. אבל עד כמה שהתיאור הזה נשמע מאוד נשי – החברים בלהקות האלו היו בסופו של דבר די מצ'ואיסטים. הם טיפחו תדמית מאוד קשוחה, והסיפורים על עולם המוזיקה שכולל בעיקר סקס, סמים ו(אולי קצת) רוקנרול (מידי פעם) כנראה הומצא על המוזיקאים האלו – כלומר "גבר גבר" מהסוג שכל אישה רוצה לשכב איתו, וכל גבר רוצה להיות כמוהו. לפחות בתיאוריה של אותה תקופה.

בסרט "רוק סטאר" שבו מככב מרק וואלברג מראה את אורח החיים הזה, שבו המעריצים היחידים של הלהקה שבאמת "נחשבים" מבחינת הלהקה (ויהיו אלו שיפגשו אותם מאחורי הקלעים או בכל סיטואציה אחרת) הן נשים צעירות ומושכות. כל שאר המעריצים (בין אם אלו נשים לא "הכי מושכות" ובין אם אלו גברים) נסבלים במקרה הטוב, ומקבלים יחס מזלזל במקרה הפחות טוב.

לפי הסרט, הדרך היחידה שבה הדמות של מארק שהיה מעריץ של הלהקה היתה מקרית לחלוטין. נוצר מצב שבו הלהקה העיפה את הזמר שלהם בגלל הנטיה המינית שלו, ודרך מעריצות מהסוג ה"נכון" הם מצליחים לגלות שהדמו של מארק הוא זמר מספיק טוב כדי להחליף את הזמר המקורי של הלהקה. הוא מצטרף ללהקה, ואחרי התלהבות הראשונית מבין שאורח החיים הזה לא בשבילו – אבל בסופו של הסרט הוא מבצע "תיקון" מסוים בכך שבמהלך הופעה הוא מתייחס בצורה טובה למעריץ שלו (עד כדי להזמין אותו לשיר איתו על הבמה), מחליט באמצע הופעה לעזוב את הלהקה – והופך להיות זמר רוק "רך" יותר.


המהפך לזמר רוק מסוג אחר ו"רך יותר" לא היה סתמי, כי הוא שיקף שינוי אמיתי שקרה ממש בסוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים מבחינה מוזיקלית, אבל כזה שהיתה לו השפעה גם מבחינה חברתית.

לפי הבינה המלאכותית, מי שהחליף את אותן להקות השיער המצ׳ואיסטיות היו בעיקר זמרים ולהקות שהורכבו מגברים שהיו "רגישים" ו"פגיעים" יותר, כאלו שלא היו מצ'ואיסטים – אלא היה להם חשוב להוות מודל של גבריות שמתמודדת עם הרגשות שלה.

היכולת הזו לכתוב ולשיר על רגשות במקום להתמקד התפקיד המוזיקאי שהוא ״גבר גבר״ בהחלט אפשר לגברים להבין שהם לא חייבים להיות מצ׳ואיסטים, ועל הדרך גם הפך את עולם ה״מעריצים״ לסובלני יותר, כי השיח סביב המוזיקאים התמקד בתוכן של השירים ולא בהיותם כוכבים כסמל סטטוס. לכן למשל גברים יכלו לחזור להיות מעריצים רצויים של ההקה, ולקבל יחס מכובד מצד היוצרים קכי הם העריכו את המוזיקה.

אבל זה לא בהכרח הפך את השירים לפרו נשיים. חלק מהיוצרים בהחלט היו פרו נשיים – למשל הזמר קורט קוביין מלהקת נירוונה היה ידוע כפמיניסט מאוד בולט. אבל עדיין, לא מעט מהמוזיקאים והיוצרים של אותה תקופה עדיין גילו יחס שלילי לנשים.

לדוגמא בשיר הזה, הזמר (וכותב השיר) יצא עם בחורה מבית עשיר, ובשיר עצמו הוא מאשים אותה בכך שהוא בזבז בגללה שנה שלמה, והאשים אותה שהחיים המשותפים שלהם היו שקר כי היא רצתה להיות איתו רק במעין קטע מגניב כזה של ״להיות אמיתית״. האם יכול להיות שהיה מרכיב כזה במערכת היחסים שלהם? יכול מאוד להיות שכן, אבל כמו בכל מערכת יחסים – כנראה גם היו לא מעט גורמים אחרים שהשפיעו על מערכת היחסים הזו וגרמו לה להכשל, כשחלק מהם היו באחריותו (ואשמתו) של הכותב:

או יש את השיר הזה, שיש לו היסטוריה מעניינת. הזמר / כותב השירים יצא במשך שנתיים עם השחקנית שרליז ת'רון, והיא זו שיזמה ממנו את הפרידה ממנו – כנראה בגלל חוסר מחויבות שלו לקשר. הוא כתב את השיר בתור ניסיון להחזיר אותה לזרועותיו, אבל עדיין מציג אותה בתור מישהי לא מושגת שפשוט מסיבה לא ברורה לא נענית לחיזורים שלו. וגם פה – כנראה שזו התחמקות מלקיחת אחריות על החלק שלו בפרידה ממנה:

יכול להיות שמבחינה רגשית, ההתנהלות הזו אופיינית לגברים צעירים מאוד בני עשרים וקצת, אבל כשהגישה הזו נשארת כשהכותב כבר בן שלושים פלוס ואפילו מבוגר יותר, זה כבר נשמע לא בוגר.

אבל היה גם זמרים וכותבים שלכאורה היו הרבה יותר עדינים ונחמדים, כאלו שבמקום להאשים את הנשים בבעיות – לוקחים על עצמם את הכשלונות שלהם. הם איכשהו תמיד לא מספיק טובים ואולי אפילו שבורים במובן מסוים. כמה מהם גם היו גברים ביישנים ומופנמים עם בסיס רגשי מאוד חזק – אבל גם לא פעם הם היו בעצם חסרי בטחון עצמי שכנראה עמד מאחורי התחושות האלו.

אבל גם הגישה הזו מייצגת יחס בעיית לנשים, כי היא מציגה אותן בתור קדושות או בלתי מושגות – ולא כדמות אנושית רגילה לחלוטין עם יתרונות וחסרונות משל עצמה:


כנערה או צעירה – סביר להניח שהייתי רוצה לפגוש את הזמרים האהובים עלי. אני חושבת שבתחילת גיל ההתבגרות, לא מעט נערות צעירות ״מתאהבות״ באותם זמרים כאופציה בטוחה יחסית ל״חבר״ – עד שהן מתחילות להתחבר לנערים בני גילן. הוא לרוב מציג את עצמו כמישהו בוגר משמעותית (לפחות מבחינה רגשית) מהנערים שהן ״זוכות״ להכיר בכיתה, וגם לרוב נראה הרבה יותר נאה מאוסף המחוצ׳קנים שהן מכירות בבית הספר.

אבל במקביל זה הוא בטוח ולא מפחיד דווקא כי הוא בלתי מושג, במיוחד אם מדובר על מישהו שהוא בכלל לא ישראלי.

אבל בהסתכלות אחרונית ממרומי גיל הרבה יותר מבוגר – ברור לי שמפגש כזה הגיל ההבגרות היה כנראה די טראומטי עבורי כנערה, כי הייתי ביישנית וחסרת בטחון במיוחד במצבים של היכרות מול מישהו שהייתי מאוהבת בו, וסביר להניח שאם הייתי מצליחה להגיד משהו – הייתי שותקת במבוכה או מגמגמת ויוצאת מהמפגש בתחושה שהבכתי או ביישתי את עצמי.

רק כדי שתבינו עד כמה הייתי אז ביישנית – בכיתה י״ב הושיבו לידי בכיתה תלמיד חדש שהגיע אלינו לבית הספר, והוא נראה חמוד בעיני. ויצא שבילינו שנה שלמה בישיבה אחד ליד השניה אבל לא החלפנו מילה בגלל שהתביישתי להודות בזה שהוא חמוד בעיתי, אבל גם פחדתי לשוחח איתו כדי שאם אני אגמגם או אגיד משהו מטומטם הוא לא יחשוב שאני מוזרה או משהו (למרות שמן הסתם השקט שלי גרם לבדיוק אותה תוצאה). זה לא שלא דיברתי עם ״בנים״ ואפילו היו לי כמה ידידים מהכיתה או בהתנדבות שלי במד״א, אבל זה קרה בעיקר מול כאלו שלא הרגשתי כלפיהם שם דבר.

אז תתארו לכם איך הייתי מגיבה מול מישהו שהוא מפורסם ושאני מעריצה ״על אמת״.

כמבוגרת אני כמובן הרבה פחות ביישנית והרבה פחות ״לא חברותית״, ומן הסתם הפסקתי להעריץ ״מפורסמים״, או לראות בהם בני זוג פוטנציאליים. אני כיום מקשיבה מוזיקה מתוך הנאה והערכה לכתיבה (הן של המילים והן של הלחן) ולא מתוך הערצה. במובן הזה – אם הייתי רוצה לפגוש מוזיקאי שאני מעריכה, סביר להניח שהייתי רוצה לפגוש אותו לשיחה מעמיקה.


במקביל לכך, המוזיקה וגם האמנים לא בהכרח התבגרו כולם בצורה ״טובה״. רבים מאותם אמנים שהיו ״ילדים רעים״ שנפגעו מהנשים נשארו אולי עם יכולת גבוהה לכתוב על הרגשות שלהם, אבל לא ממש פיתחו רגישות כלפי אנשים אחרים, וספציפית גם לא רגישות לנשים – וזה משהו שדיי משתקף מאוד טוב ביצירה שלהם, שנשארת ברמת בגרות של בני עשרים וקצת ליותר מידי עשורים אחר כך.

במקביל לכך נשים צעירות יותר היו רואות משהו מאוד רומנטי ב״להציל״ גבר צעיר ונאה שנראה פגוע – אבל מרבית המעריצות הללו התבגרו, וכיום רובן מבינות שזה לא משהו בריא או מציאותי, ושלרוב מדובר על מישהו שלא ממש רוצה להתבגר.

מצד שני הטיפוס השני, זה שלוקח את האשמה על עצמו – לרוב מתבגר בצורה טובה משמעותית (לפחות בעיני נשים), במיוחד אם הוא מטפל בעצמו ומתפתח כאדם, ואת זה כמובן אפשר לראות במוזיקה או ביצירה שלו ככל שהוא מתבגר.

כמובן המפגש עם האמן עצמו באופן אישי יכול להיות מאוד שונה ממה שאפשר היה לצפות רק מהיכרות עם הכתיבה שלו. כנראה שהרושם הראשוני שנוצר מהכתיבה לאורך השנים בהחלט יכול לשקף תכונות כאלו או אחרות שה״מעריצה״ מעריכה – אבל אי אפשר כמובן להניח שהרושם הזה יהיה בהכרח שווה ערך להיכרות מלאה עם האמן כאדם – או שהרושם החיובי יהיה הדדי. ומעבר לזהירות של כל אמן מפני ״מעריצה״ שמבחינתו היא פשוט אישה לא מוכרת (ויכולה להיות פסיכופטית או סתם מעיקה) – הוא נחשף לכל כך הרבה מעריצים ומעריצות שרוצים להתיידד איתו ברמה כמעט יומיומית שהסיכוי שהוא ירצה או אפילו יוכל לשוחח באופן אישי עם כל מי שמחפש את קרבתו (ואפילו אם נסנן את האנשים לכאלו שהוא עצמו מחבב) הוא אפסי.

וכמובן שאני מדברת פה על שיחה חד פעמית, ולא על יצירת מערכת יחסים מעמיקה וארוכת טווח יותר, בין אם מדובר על ידידות או על מערכת זוגית – שה נושא רגיש ונפיץ הרבה יותר.

אבל כמו שהבינה המלאכותית הציעה לי (ואני מסכימה איתה) – כנראה שהחיבור הזה ליצירה ולרגשות שהיא מעוררת (בעיקר הזדהות) הוא לא בהכרח שאיפה להפגש עם האמן עצמו ולהתיידד דווקא איתו, אלא יותר איזשהו סמן לאילו סוגי אנשים אני מתחברת, ואילו סוגי אנשים אני מחפשת כחברים (כשכמובן מדובר גם על נשים וגם על גברים).

לכן אני מניחה שאני לא בהכרח מחפשת להפגש עם ״אישיות מפורסמת״, אלא מתייחסת אל המושג יותר כאל דמות שהצורה שבה אני תופסת אותה בעצם משקפת איו תכונות אני מעריכה אצל אנשים – ומה אני מחפשת בחברים בחיים האמיתיים.

החזרה לחתונה היוונית

את הסרט ״החתונה היוונית שלי״ שיצא ב 2002 ראיתי בארה״ב, עם כמה חברות ישראליות שגרו בעיר גם הן. כולנו היינו בנות עשרים משהו, צעירות בכמה שנים מהגיבורה שהיתה בת שלושים (גיל שנשמע לנו מאוד מבוגר אז) – וכבר בסצנת הפתיחה של הסרט אבא שלה אומר לה ״את חייבת כבר להתחתן, את מתחילה להראות זקנה״. כמובן שכאבא יווני טיפוסי הוא אמר לה את זה מגיל 15 בערך, גיל שמבחינתו כאבא מסורתי היא אמורה כבר להיות מודעת ליעוד שלה – להתחתן עם גבר יווני, להביא הרבה ילדים יווניים לעולם – ולבשל לכל המשפחה הרבה מאוד אוכל יווני.

מה שנשמע כמו המציאות שרובנו הכרנו מהמשפחות שלנו – אם רק הייתם מחליפים את שם התואר ״יווני״ ב״ישראלי״. אבל באותה תקופה כולנו נהנינו להיות רווקות בנות עשרים משהו בהרפתקאה שבה זכינו לגור בארה״ב לתקופה כזו או אחרת עד שנחזור הביתה כדי למצוא חתן ולבנות משפחה, ובמובן מסוים לחיות את החיים ה״אמיתיים״ שלנו.

הסרט עצמו היה קומדיה רומנטית די סטנדרטית אבל אולי במובן מסוים היתה מציאותית קצת יותר משאר הסרטים בז'אנר. בחורה בת שלושים, לא נאה או מוצלחת במיוחד (בניגוד לשחקניות הנאות מאוד שלרוב ליהקו לתפקידי הרווקה), מרגישה מתוסכלת מהחיים שלה, במיוחד לעומת אחותה הגדולה המוצלחת (שגמובן היתה נשואה לגבר יווני ואמא לילדים). יום אחד היא מחליטה ללכת ללמוד כמה קורסים במכללה המקומית, ובדרך לשם עוברת מייקאובר שגורם לה להראות קצת טוב יותר (אבל כמובן שברמת הסביר) – ולמצוא חן בעיני הבחור שהיא התאהבה בו קצת בתחילת הסרט.

אז הם מתחילים לצאת בסתר – עד שהמשפחה שלה מגלה את זה, אבא שלה במיוחד מגיב מאוד קשה לעובדה שהיא יוצאת עם ״קסנו״ – כלומר גבר לא יווני. אבל בסופו של דבר המשפחה שלו מקבלת את בן הזוג שלה – והם מתחתנים בחתונה שכמובן המשפחה כולה מנהלת ביד רמה.

בסוף החתונה הגיבורה מבינה את החשיבות של החום המשפחתי הזה ואת האהבה שהוא מייצג, שנראה חריג מאוד בחברה האמריקנית – ועד כמה ההתנהגות של ההורים שלה בעצם נבעה מאהבה.


הסרט עצמו היה סרט מבוסס על חייה של מי שכתבה, ביימה וכיכבה בו – השחקנית הקנדית ממוצא יווני ניה ורדלוס – שהיתה נשואה במשך למעלה מעשרים שנה לשחקן איאן גומז ששיחק בסרט את החבר של בעלה. הזוג היה נשוי ללמעלה מעשרים שנה, ואחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להכנס להריון – אימצו ילדה. אבל לפני כמה שנים הם התגרשו.

הסרט היה אמור להישאר סרט קטן ועצמאי, בין השאר כי לא היו בו שחקנים ידועים – רק מסתבר שריטה ווילסון, אישתו של טום הנקס, התאהבה בסרט ודאגה להפיק ולקדם אותו והוא הפך להיות להיט.

ייתכן שזה נבע מכך שווילסון עצמה היא אמריקנית ממוצא יווני, ומאוד גאה במוצא הזה.

לכן כשסרט ההמשך יצא לאקרנים ב 2016, ווילסון בחרה לשחק בו תפקיד קטן, לצד השחקן ג׳ון סטיימוס שגם הוא גאה במוצא היווני שלו. שניהם משחקים זוג שמצטרף לכנסיה היוונית אורתודוקסית שבה מתפללת בכל יום ראשון המשפחה המורחבת של הגיבורה – ושבה היא עצמה התחתנה.

כדי לתת סיפור מסגרת לסרט, יש בסופו חתונה – הפעם של ההורים של הגיבורה, שמתחתנים מחגד אחרי שהם מגלים שהכומר שחיתן אותם ביוון לא ממש חתם על הטופס הרשמי ובעצם הם ״חיו בחטא״ במשך כמה עשורים.

הסרט עצמו פחות מוצלח מהמקורי כי הוא די ממחזר את העלילה ואת ההומור האתני שהופך במהלכו לשחוק למדי. הוא מאוד מנסה להתאים את עצמו לגיבורה הבוגרת יותר שמתמודדת עם בת מתבגרת והורים שמזדקנים – אבל זה ממש לא עובד. היחידים שכנראה התלהבו אותו הם מעריצים וכנראה בעיקר מעריצות של הסרט המקורי שנקשרו לדמויות.

ואני והחברות שראינו יחד את הסרט כנראה כבר חיות חיים מאוד שונים מאלו של הגיבורה איתה כל כך הזדהינו ב 2002…