לפני שש שנים, בתקופת הקורונה – ביליתי את ערב פסח לבד.
בערך חודשיים וקצת לפני כן, פוטרתי מהעבודה שלי בעקבות קיצוצים, ואז גם התחילה הקורונה. הייתי אז במוד של חיפוש עבודה – וממש יום או יומיים לפני פסח היה לי ראיון עבודה נוראי.
זה לא היה משהו מכוון – באותה תקופה אנשים רק התחילו לעבוד עם זום ולא תמיד היו מודעים לזה שהם משתפים מסך. אני התראיינתי אז מול שני מראיינים שהיא שיתפה מסך – ובמקרה חשפה חלון שבו המראיין השני כתב לה שדי ברור שז לא רלוונטי והוא מבקש לסיים את הראיון לפני הזמן.
בואו ונגיד שלמרות שהמראיינת ניסתה להיות נחמדה, האירוע הזה די סיים את הראיון, ובטונים צורמים למדי.
למזלי מצאתי עבודה לפני ראש השנה שלאחר מכן, וגם אז הלכתי לחגוג את החג אצל אחי וגיסתי שגרים קרוב אלי למרות שלא הייתי אמורה לעשות את זה.
השנה ההורים שלי כמובן המינו את כולנו אליהם – אבל אחי וגיסתי החליטו שהשנה הם מתארחים אצל ההורים שלה. אני לעומת זאת תמיד מגיעה להורים, ואחותי והילדים שלה היו גם אמורים להצטרף.
רק שהמלחמה שיבשה את התוכניות, ום אני וגם אחותי פחדנו מהנסיעה מהמרכז לירושלים. בדיעבד כמובן צדקנו – בדיוק בשעות השיא של הנסיעה היה רצף ארוך של אזעקות באיזור המרכז. כולנו אמנם מנסים לצאת מוקדם יותר, אבל עם כמות הפקקים והמכוניות בכביש אין לי מושג אם היינו מצליחים לצאת מאיזור המרכז לפני התחלת האזעקות. וזה מפחיד במיוחד במצב שבו יש לא מעט טילים שנופלים ללא יירוט באיזורים פתוחים, כשהכביש שמחבר בין המרכז לירושלים עובר ברובו בשטח פתוח…
בדיעבד התברר שאחותי, גיסי והילדים נסעו לחגוג אצל גיסתה.
כשאחותי וגיסי רק התחתנו, היה לנו כמשפחה קשר מסוים עם המשפחה של גיסי, וספציפית עם ההורים של גיסי,. למשל ב 2011 חגגנו איתם את ליל הסדר בהרכב מלא של המשפחה שלנו (ובהרכב כמעט מלא של המשפחה שלהם). אבל במהלך השנים המשפחה שלנו גדלה בקצת, שלהם גדלה בהרבה (לגיסי יש שני אחים ואחות שלכולם יש משפחות יחסית גדולות) – וגם ההורים של גיסי הזדקנו מאוד. במצב הזה ההורים עצמם הפסיקו לארח את המשפחה לפני לא מעט שנים, והאחים והאחות של גיסי התחילו לקחת על עצמם יותר ויותר מהאירוח של הארוחות המשפחתיות, בין אם בשישי שבת ובין אם בחגים.
וכמובן שאנחנו מכירים אותם. בערך חודשיים לפני החתונה ההורים שלי אירחו את כל המשפחה של גיסי כדי שנכיר, וכמובן שהתראינו בחתונה עצמה ובאירועים משפחתיים מאז. אבל שמתי לב שעם השנים אנחנו באמת נפגשים איתם פחות ופחות. אני חושבת שהפעם האחרונה שפגשנו אותם היתה כשלאחיינית שלי היתה בת מצווה לפני 4 שנים.
לכן הרבה פחות טבעי שנגיע להתארח אצלם, וגם אם אחותי היתה חושבת על להזמין אותי, זה היה אירוח שהיה מרגיש לי לא נוח כי אין ביני לבין המשפחה של גיסי יחסים מספיק קרובים. מעבר לזה שאני תמיד הרגשתי שגיסתה של אחותי לא ממש מתחברת אלי.
ספציפית השנה עברה עליהם שנה מאוד קשה – אחד האחים התגרש מאישתו אחרי נישואים די ארוכים, ולמרות שהגירושים היו יחסית באווירה טובה ויש להם סידור משמורת מאוד נוח – זה עדיין מצב מאוד לא נעים.
בנוסף לאחרונה האבא של גיסי הלך לעולמו, והמשפחה עדיין באבל עליו.
כך שאת ליל הסדר בסופו של דבר ביליתי לבד.
אני לא אגיד ששמחתי על זה, אבל תמיד חשבתי על עצמי כמישהי שמסתדרת לא רע גם בלי המסגרת המשפחתית הזו. הרי כשהייתי ברילוקיישן בארה״ב כמעט ארבע שנים – לא חגגתי את רוב החגים כי גרתי שם לבד, וזה לא הפריע לי. הדבר היחידי שכן הפריע לי בהקשר הזה היה כשחלק מהקולגות שלי הרגישו לא נעים על זה שהם לא הזמינו אותי לחג.
אבל במקביל נזכרתי גם בחברה שהיתה לי לפני המון שנים, בסביבות 2007 – 2008.
זו היתה מישהי שהכרתי אז דרך הפורומים של ווינט שהיו מאוד פעילים. היא היתה מישהי שהיתה מבוגרת ממני משמעותית – אם אני זוכרת נכון, הבן היחידי שהיה לה היה בגילי או אפילו קצת יותר מבוגר. אבל ראינו שאנחנו ״באותו ראש״ בפורום והקשר הפך לאישי.
היא היתה גרושה שלא התחתנה שוב ונראה שלא חיפשה קשר רומנטי, וכפי שכתבתי היה לה רק בן אחד. אותו הבן היה נשוי למישהי שהאמא לא ממש הסתדרה איתה – וגם כמה שנים לפני כן הזוג עבר לארה״ב. אני חושבת גם שלא ממש היתה לה משפחה מעבר לבן ולגרוש – ההורים שלה כבר הלכו לעולמם, ולדעתי גם האחות היחידה שהיתה לה.
לכן היא יצרה לעצמה קבוצה של חברות קרובות שהיו בסטטוס דומה לשלה, והן בעצם הפכו להיות מעין תחליף משפחה עבורן – במיוחד בתקופות כמו החגים השונים.
ומה שמצחיק הוא שבמובן מסוים דווקא המסגרת הזו גרמה לי לנתק איתה קשר. או אולי יותר מדויק יהיה להגיד שבתור מי שהחברות שלה היו עבורה תחליף למשפחה, היתה לאותה אישה נטיה להפוך כל קשר חברי למאוד קרוב מאוד מהר, ולי זה הרגיש פשוט מהר מידי בצורה שגרמה לי אי נוחות בכמה מצבים. זה כמובן הוביל בדיוק לתגובה הפוכה מצידי ובמקום לרום לקשר באמת להפוך לקרוב יותר – הוא נותק.
בבוקר ערב החג התעכבתי עם הקניות בגלל מקבץ ארוך של אזעקות ושיגורים שהיו לאיזור המרכז, שהובילו לפצועים בבני ברק. בשלב מסוים כשנראה שיהיה שקט לכמה שעות (ובאמת היה) הלכתי לסופר הראשי בהנחה שרוב המוצרים בו יהיו זולים יותר – אבל בשלב מסוים החלטתי גם לגשת למכולת ליד הבית שלי.
במכולת יש משהו שמכונה ״יום רביעי שוק״, שבו יש הנחות על מחלקת הירקות והפירות של המכולת המחירים לאו דווקא תחרותיים – איכשהו מאז שהמכולת נרכשה אני מרגישה שהמחירים עלו בצורה משמעותית, והמחירים בהנחות האלו בעצם דומים לרוב למחירים בסופר ליד ללא הנחה.
אבל יש לפעמים ״מציאות״ כמו למשל קילו עגבניות שרי מכל הצבעים ב 11 ש״ח (מובל לכמות של קילו לקניה), או לפעמים הבצלים ותפוחי האדמה זולים מאוד.
אבל בערב החג לא היה ״יום שוק״ – אולי בגלל החג והיום הקצר, או שהם ביטלו לחלוטין את המבצעים האלו.
מה שהפליא אותי זה שלא ממש היה תור במכולת לאור העובדה שביקרתי שם בשעות שהן לקראת הצהרים. למען האמת אם אני חושבת על זה – כבר מזמן לא חוויתי שם תור בכלל, חוץ מאולי אדם או שניים לפני. כנראה שאני לא היחידה שמרגישה בשינויים שקרו שם מאז שהמכולת נרכשה (מחירים גבוהים, הרבה סחורה שלא מתחדשת בקצב מספיק כמו למשל מדפי מוצרי החלב שהיו ריקים כמעט לחלוטין תקופה ארוכה) ורבים פונים לאלטרנטיבות שיש באיזור.
ואז חזרתי הביתה לבית שקט.
יש לי שני חתולים, שאחד מהם אוהב את השקט שלו, אבל השני מאוד קשור אלי ואוהב תשומת לב וליטופים – שזה נחמד עד שזה נעשה לפעמים מאוד מעיק כשוא מתעקש לקפוץ עלי כשאני עושה משהו שאני רוצה להתרכז בו. ואני מודה שהיה לי קצת חשוד שהחתול לא בא בדרישות לתשומי, אבל מצד שני הנחתי שהוא פשוט מצא פינה לישון בה ולכן לא רציתי למצוא אותו כי אז הייתי מעירה אותו והוא היה מתחיל לתקרצץ שוב.
רק בערב, אחרי סדרה ארוכה של אזעקות, כשהתחלתי להכין ארוחת ערב – הבנתי שהשקט הזה כבר חשוד. התחלתי לחפש אותו בפינות בבית שאני יודעת שהוא אוהב להסתתר. וכשלא מצאתי אותו שם – התחלתי לחפש מתחת למיטה ולכל הספות.
כשאבידה עדיין לא נמצאה החלטתי לתת לחתולים שלי שימורים – בידיעה שבשניה ששניהם שומעים פחית נפתחת ומריחים את השימורים, שניהם יתעוררו משינה עמוקה ויקפצו מכל קצוות הבית לאכול שימורים.
אבל רק החתול השני הגיע.
כשלא נשארו מקומות לחפש שבהם, ומבחן השימורים לא הצליח – התחלתי מאוד להלחץ. הסיכוי שהחתול יצא החוצה הוא קטן אבל קיים – אבל אם הוא יצא מהבית זה בטח היה כמה שעות טובות לפני כן ולכו תדעו לאן הוא יכול היה להגיע.
כצעד ראשון אמרתי לעצמי שאעלה לקומה העליונה ביותר של הבניין, ואתחיל לחפש אותו בחדר המדרגות. רק כשרציתי לצאת השכנים מהדירה לידי היו במסדרון – ולא ממש בא לי לפגוש אותם אז חיכיתי. והייתי צריכה לחכות המון זמן כי לאחרונה הם הוציאו למסדרון מין שידה נמוכה כזו שמשמשת בתור ספסל שבה הם מאכסנים נעליים, וגם נועלים ומסירים נעליים במסדרון במקום בדירה.
אחרי שהם סוף סוף נכנסו שוב הביתה, הזמנתי מעלית ועליתי לקומה הכי עליונה שאפשר – והתחתי לרדת במדרגות. שם בקומות העליונות גיליתי עד כמה הדיירים שלהן מתייחסים לחדר המדרגות בתור מחסן – ועשיתי פסססט פסססט כדי לשדל את החתול לצאת אם הוא שם כי לא בא לי לתחיל לחפש בין החפצים.
ואחרי בערך קומה או קומה וחצי, התחלתי לשמוע יללות שנשמעו כמו היללות של החתול שלי. וככל שירדתי יותר, כך הן התחזקו.
הוא שכב שם על המדרגות בערך קומה וחצי מתחת לדירה שלי. כנראה הוא היה מאוד לחוץ בגלל שהיתה בטח המון תנועה במסדרונות בשעות שהוא היה מחוץ לבית – לקניות בשעות הבוקר והצהרים, ואז אנשים שנסעו או הגיעו לארוחות החג בשעות הערב. ויש גם סיכוי שהיו שכנים שיצאו למסדרון או לחדר המדרגות בזמן האזעקות.
כשהתקרבתי הוא פשוט התחיל לרדת שוב ואז נכנס לקומה שתי קומות מתחתי – ונעמד ליד הדלת של הדירה שנמצאת מתחת לזו שלי כאילו הוא מצפה שאפתח לו את הדלת כדי שהוא יוכל להכנס הביתה.
למזלי הוא חתול שאוהב שאני לוקחת אותו על הידיים, אז יכולתי להרים אותו בקלות כדי להעלות אותו חזרה הביתה. משום מה משהו במעלית מאוד הפחיד אותו – אני לא יודעת אם זה המקום הצפוף, או ריחות של כלבים שיש לנו בבניין שמן הסתם נוסעים לא מעט במעלית.
כשחזרנו הביתה הוא מיד ניגש לאכול מהשימורים. ואז הוא בא להתכרבל לידי כשישבתי ליד המחשב.
בלילה התעוררתי מהאתרעות והאזעקות שהיו לנו, ובפעם ראשונה שמתי לב שאני לא רואה אותו – אבל מהר מאוד גיליתי שכשחיפשתי אותו מתחת לספה החזרתי את הספות שלי כך שהיה ביניהן רווח קטן, והוא העדיף להסתתר בו כי כנראה כך הוא הרגיש הכי בטוח אחרי החוויה שלו.
כך הוא נשאר רוב היום בחמישי, למרות שהוא יצא בבוקר כשנתתי להם שוב שימורים. אבל שמתי לב לזה שהוא אכל רק חלק – אבל גם ראיתי שקערת המזון היבש והקערה של המים היו בשימוש.
לקראת הערב ראיתי שמישהו חיסל את השאריות של השימורים, והחתול הזה סוף סוף יצא ממקום המסתור שלו וחזר להתקרצץ עלי – ואז השתלט על האמבטיה שנראה שזה מקום המסתור החדש שלו.
התיירת המקרית 