זו הכותרת של הסרט הזה.
הסרט מתחיל בסטטיסטיקה מעניינת: האמריקני ה״ממוצע״ ב 1970 שקל בערך 11.5 ק״ג פחות מאשר האמריקני מהממוצע כיום – ואחוז האנשים הסובלים מהשמנת יתר חולנית עמד רק על 15%. הסרטון לא מפרט מהו אחוז הסובלים מהשמנת יתר חולנית בארה״ב כיום – בדיקה מהירה באינטרנט גילתה שמדובר על בין 40% – 43% מהאוכלוסיה.
הטיעון המרכזי שמוצהר בתחילת הסרט מדבר על כך שאנשים בשנות השבעים לא בהכרח היו אתלטיים יותר או התאמנו יותר ולא עסקו יותר בספורט, אלא שכל סביבת האוכל היתה שונה – ומשם הוא עובד לנתח את אורח החיים האמריקני באופן מפורט יותר אז – ועכשיו.
הסרט מתאר ארוחת הבוקר האמריקנית הטיפוסית של שנות השבעים: טוסט וקפה שחור, משהו מהיר שאוכלים לפני שיוצאים מהבית, אולי לכל היותר כוס של מיץ תפוזים מתרכיז – והילדים יאכלו דגני בוקר.
ופה בנושא דגני הבוקר עולה נקודה מעניינת: לא רק שהקערות של ״אז״ היו קטנות יותר ולכן הילדי אכלו פחות – אלא דגני הבוקר לא היו ״ממתקים שמתחפשים למזון לארוחת בוקר״ כמו דגני הבוקר של הילדים כיום. דגני הבוקר נטו להיות מזינים יותר – כמו קורנפלקס או אורז מותפח, עם חלב ואולי פרי כמו בננה או תותים להמתקה. אפילו דגני הבוקר הממותקים שהיו מיועדים לילדים (ועדיין מיועדים בהרבה מקרים) שהיו ממותקים – היו ממותקים בהרבה פחות סוכר. זה הפך אותם ליותר ״אוכל״ ופחות ״ממתק״.
אפילו מיץ התפוזים שאנשים היו שותים היו במנה קטנה יותר (בערך שליש) – והגיעו משימורים או מתרכיז קפוא, שהיו מדללים אותו במים ולכן המשקה היה בעצם דליל יותר ולכן מכיל פחות סוכרים – ופחות קלוריות.
ואז יש את ה״פצצה״ האמיתית: הקפה.
פעם קפה היה פשוט – קפה שחור, לכל היותר עם קצת חלב / שמנת וקצת סוכר. בעצם ה היה קפה שאנשים היו מכינים מהר בבית. אבל כיום אמריקנים (ולא רק) קונים קפה במסעדות, או מכינים אותו במכונות מפוארות. ובעצם אנחנו כבר פחות שותים ״קפה״ אלא יותר משקאות ש״מתחפשים״ לקפה. יש למשל את הלאטה שהוא הקפה ההפוך שלנו שבעצם מבוסס בעיקר על חלב שמן וממותק בלא מעט סוכר, וכלה במה שמכונה ״פראפוצ׳ינו״ שזה בעצם משקה ממותק ברמה של מילקשייק ש״מתחפש״ לקפה. בעצם משקאות קפה שאנחנו שותים הפכו להיות לא רק גדולים יותר, אלא גם משקה שמכיל הרבה יותר חלב וסוכר, ולכן בעצם גם יותר קלוריות.
ויש גם את נושא ה״לאכול ארוחת בוקר בחוץ״ – במסעדות, מזללות מזון מהיר, או מה שמכונה ״דיינר״.
כדי לסבר את האוזן – ״דיינר״ הוא לרוב מסעדה שבה האוכל הוא אולי לא ״ג׳אנק פוד״, אבל ההגשה בו מהירה ולרוב מדובר על אוכל שהוא אוכל מנחם. במונחים של הארץ למשל דיינר היה מגיש שניצל ופירה – אבל שניצל ממש ממש גדול שטוגן בהרבה שמן, ופירה עם הרבה חמאה (או מרגרינה במקרה של מסעדה כשרה) כדי להפוך אותם לטעימים ומנחמים יותר.
אבל המנחה טוען שבשנות השבעים היציאה לאכול ארוחות בוקר בדיינרים לא היתה נפוצה כפי שהיא נפוצה כיום – וגם אז, גודל המנות היה עדיין סביר וקטן משמעותית ממנות הענק של היום.
ארוחת הצהריים בארה״ב של אז נטתה להיות פשוטה: כריך קטן יחסית, עם שתי פרוסות לחם, גבינה או נקניק, ורטבים שונים (ואולי ירקות), בתוספת של תפוצ׳יפס בצד (כן, לנו זה נשמע מצחיק אבל עד היום תפוצ׳יפס הוא תוספת מאוד מקובלת לכריכים בארה״ב). הארוחה היתה בעצם משהו שנועד להעביר את הזמן עד ארוחת הערב (שהיא הארוחה המרכזית ביום של האמריקנים) בלי להיות רעבים, ולכן גם גודל המנות היה קטן משמעותית. המושג ״Foot Long״ מתייחס לכריכים ברשתות כמו סאבווי, שבהן יש כריכים ענקיים יחסית באורך 30 ס״מ, גודל מנה שהוא משמעוית גדול יותר מגודל המנה שהיה מקובל בשנות השבעים.
הילדים היו אוכלים ארוחת צהרים בבית הספר – אבל גם שם, גם אם היה מדובר על ארוחה חמה, גודל הארוחה (מנה עיקרית, תוספת, ושתיה) היה בגודל סביר משמעותית מזה של הארוחות היום, והיה מדובר על אוכל ״אמיתי״ מזין, ולא על ממתקים או ג׳אנק פוד. המשקה המלווה היה חלב (שנחשב למזין) ופרי בתור מנה אחרונה, או לכל היותר עוגיה או שתיים מתוצרת בית.
ופה יש נקודה מאוד רגישה שרלוונטית לאמריקנים, אבל אולי גם חלקית לתרבות שלנו: ארוחת הצהרים של עובדי משרדים היתה ארוחה ב״שקית חומה״ – כלומר ארוחה ביתית שהם היו מביאית מהבית (בשקית נייר חומה), שהכילה כריך או כל דבר אחר שהם היו מכינים מראש בבית, בגודל מנה סביר.
כיום מקובל מאוד בארה״ב (אבל במקרים מסוימים גם בישרא) לצאת לאכול מחוץ לעבודה – לא פעם ברשתות מזון מהיר, כי לפחות עד לאחרונה הן היו מאוד זולות ומאוד מהירות. אבל לא רק שהאוכל שהן מגישות לא בריא – אלא גודל המנות בהן רק הלך וגדל עם השנים, וכך גם כמות הקלוריות שהסועדים צורכים בהן.
גם פה הטיעון הוא שפעם אנשים היו אוכלים בחוץ – אבל בתדירות נמוכה יותר, וגם אז לא פעם ״לאכול בחוץ״ עם הצוות אמר בילוי משותף, לא תחרות ״אכול כפי יכולתך״.
והמזון המהיר? היה בהחלט מהיר – אבל במנות הרבה יותר קטנות ממה שמקובל כיום. עד כדי כך קטנה שכמות הקלוריות בארוחה ממוצעת היה בערך חצי ממה שארוחה ממוצעת של מזון מהיר מכילה כיום.
אבל כמו כל פינוק אחר פה ברשימה – מזון מהיר היתה אופציה נוחה כדי לחסוך מידי פעם בישול ופינוק שקרה מידי פעם – לא מקור יומיומי לארוחות.
ואז מגיעה ארוחת הערב שהיא הארוחה הגדולה של היום בארה״ב. הארוחות היו פשוטות, ביתיות – והכילו מנה עיקרית של בשר כלשהו, תוספת בודדת של פחמימה כזו או אחרת, וירק כזה או אחר כתוספת שניה. אף אחד לא לקח אוכל באופן חופשי, אלא כולם קיבלו מנה בגודל סביר מכל אחת מהמנות האלו שהאם הגישה, ביקשו תוספת רק במקרים מאוד נדירים – וגם אם הוגש לחם עם הארוחה, וא הוגש במנות קטנות (כלומר פרוסות קטנות). וכמובן שכולם אכלו את הירקות בלי להתווכח.
והבישול היה בישול ביתי מאפס – הבשר הגיע הביתה לא מבושל, הירקות היו טריים או קפואים, ולא מוצרים מעובדים כמו צ׳יפס תעשייתי. כלומר האוכל עצמו היה איכותי יותר, פחות מעובד – וציפו מכולם, כולל הילדים, לאכול מה שהוגש להם בלי להתווכח, כולל מאכלים שנחשבים ל״איכס״ בעידן המודרני כמו ירקות שלא מוצפים ברוטב גבינה מעובדת או תועפות של חמאה.
גם ״ארוחות הביניים״ או מה שמכונה חטיפים שילדים לא פעם אכלו בין הארוחות היו סבירים יותר מבחינת גודל ותזונה, ולא היו ״בלתי נגמרים״ אלא בגודל סביר. מעבר לכך, לא פעם אמהות דאגו שילדים לא יאכלו יותר מידי בין ארוחות, ובמיוחד לא לפני האוכל – כדי שהם יגיעו לארוחה ״רעבים באמת״.
מעבר לזה, החטיפים היו קטנים, ופינוק – כמו עוגיה קטנה אחת, שקית קטנה אחת של תפוצ׳יפס – או פשוט פרי קטן.
עוד נקודה מעניינ היא ששתיה היתה בבסיסה פשוט מים – לא משקאות קלים, אפילו לא כאלו שהם ״דיאט״. משקאות קלים היו כמו הרבה דברים אחרים פה ברשומה פינוק מיוחד ששמור לאירועים מיוחדים, וגם הם היו בגודל מנה קטן משמעותית ממה שמוכר לנו כיום.
החריגה היחידה – חלב נחשב כמשקה בריא ומזין לילדים, עם חלבון וסידן. הוא נחשב למשקה מזין – והוגש בגודל מנה סביר.
מיצי פירות נחשבו למשקה של ארוחת בוקר בגודל מנה קטן – ובירה נחשבה למשקה של מבוגרים, אבל גם פה בגודל פחית או בקבוק קטנים יותר.
גם קינוחים היו אירוע שהוא נדיר ולא יומיומי – למשל פרוסת עוגה ביתית או גלידה היו קינוח לארוחת סוף שבוע, לא משהו שאפשר היה לצפות שיוגש באופן יומיומי. עוגיות לרוב היו ביתיות ולא קנויות – וגם קטנות ונאכלו במידה.
סוכריות קשות לרוב נמכרו ביחידות בודדות ולא בשקית גדולה – וגם חטיפי שוקולד שמקובלים כיום היו קטנים יותר, ולרוב נאכלו סביב חגים (כמו למשל בחג כל הקדושים בסוף אוקטובר, אז נהוג שילדים קטנים מסתובבים בשכונה ומבקשים מהשכנים ממתקים). אכילה של ממתקים לא היתה אירוע יומיומי – ולא היו בבתים ״מגירת ממתקים״ שמקובלת כיום.
האוכל בסופר היה שונה באותה תקופה – היו הרבה פחות מאכלים מעובדים, והרבה יותר מוצרים טריים. היו מעט מוצרים מעובדים, והם היו ממוקמים במקום מאוד ספציפי בסופר – במדפים המרכזיים בסופר, כשבמדפים החיצוניים שסובבים את הסופר היו מאכלים טריים.
האמהות שהיו רוכשות אוכל היו גם מגיעות לסופר עם רשימת קניות ספציפית של מה שהן רצו לרכוש, והתכנון המקורי פלוס מגבלות התקציב די הגבילו את היכולת והרצון לרכוש אוכל מעובד ולא בריא.
יש בארה״ב גם לא מעט ״חנויות נוחות״ שבהן נמכר אוכל שהוא מעובד, וזה מושג שגם היה קיים בזמנו בשנות השבעים – אבל הן נועדו בעיקר למצב שבו צריך לרכוש משהו קטן כדי להשלים את מה שנמצא בבית, לא מקור לאוכל לארוחה שלמה כפי שזה קורה כיום.
שינוי מהותי נוסף הוא שבעבר היו קונים יותר פעמים במהלך השבוע מזון – אבל המזון היה טרי. כיום בארה״ב למשל יש נטיה לרכוש אוכל בכמויות גדולות כדי לאחסן אותו – אבל מדובר על אוכל אולטרא מעובד שרק כך הוא נשמר אורך זמן בלי להתקלקל.
עוד נקודה מעניינת זה שבעבר סוכר היה יקר יותר ונדיר יותר – ולכן השימוש בו היה פחות נפוץ, אבל זה גם הפך את האוכל המעובד להיות פחות ״ממכר״ בגלל כמות הסוכר בו.
במקביל – תעשיית הפרסום עדיין לא הפכה את האוכל (בין אם זה המזון המעובד והמסחרי שאפשר לקנות בסופר, ובין אם זה המזון במסעדות) לבילוי או משהו שחובה לרכוש עבור עונג – אוכל היה בעיקרו ובבסיסו נועד להזין את הגוף – ולא כדי להפוך לבילוי.
גם האנשים היו יותר פעילים גופנית באופן שוטף – בין אם במקום העבודה או בבית עצמו, והם לא היו צריכים ״להתאמן״ כדי להיות בכושר, אלא הפעילות הגופנית השוטפת אמורה היתה לשרוף את הקלוריות הללו באופן שוטף.
אז מה היה השינוי?
לפי הסרטון – קודם כל, בסוף שנות השבעים המציאו את סירופ הסוכר מתירס שהיה סוכר מרוכז וזול למשקאות הקלים.
אבל מעבר לזה – מדעני מזון הבינו שיש נקודה שבה מזון הופך להיות עונג שקשה להתעלם ממנו, באיזון מאוד מסוים של סוכר, מלח, ושומן. והשימוש בפרופורציות המדויקות האלו הפך את המזון המעובד לממכר הרבה יותר ממה שאוכל ״טבעי״ יכול להיות, ואת המזון המעובד לרצוי יותר רק בגלל הצורך הגופני בו.
ופה התחיל שילוב מסוכן בין היכולת לייצר מזון מעובד יחסית בזול (ובצורה הרבה יותר זולה מאשר אוכל טבעי ומזין יותר) – ובמקביל גם להפוך אותו לממכר. וזה שילוב שהוא ״קטלני״ בכל מה שקשור לבריאות ולמשקל שלנו.
ואז רשתות המזון המהיר רצו לנצל את הטרנד הזה – והיכולת להגדיל את המנות במחיר יחסית מינימלי הפך להיות לתחרות בין הרשתות השונות כדי למשוך אליהן יותר לקוחות, כל זה כמובן בעזרת תעשיית הפרסום.
אותה תעשייה גם עזרה לכאורה לבסס את ה״חטיפים״ השונים לא בתור פינוק קטן בתדירות נמוכה – אלא משהו שאוכלים על בסיס יומיומי כמקור אנרגיה ולהנאה, וקונים כמובן בחבילות הרבה יותר גדולות מאשר פעם (מה שגם מקשה על לשמור על גודל מנה סביר).
המסקנה? סביבת האוכל שלנו השתנתה בגלל תעשיית המזון והרצון שלה למכור כמה שיותר – ואם רזון היה קורה ב״טבעיות״ בעבר בגלל סביבת אכילה ״בריאה״ יחסית – כיום לאמריקנים קשה לחיות כך כי סביבת האוכל בעולם המערבי בפרט (ובעולם כולו בכלל) הפכה להיות כזו ״רעילה״ שאי אפשר כמעט להמלט ממנה ולאכול בריא ״כמו פעם״…
הבעיה? לא כוח הרצון שלנו, אלא הסביבה, ולכן צריך לשנות את הסביבה, לא לצפות מאנשים להתאמץ יותר כדי לאכול בריא בסביבה רעילה.
עד כמה זה נכון?
בעיני – חלקית.
הנקודה המאוד נכונה פה היא שסביבת האכילה שלנו באמת הפכה עם השנים ליותר ויותר ״רעילה״ בהרבה מובנים.
קודם כל – כן, האוכל שלנו הפך להיות הרבה יותר מעובד, הרבה פחות בריא – והרבה יותר עתיר קלוריות, סוכר, מלח, ושומן מאשר בעבר. אנחנו גם אוכלים יותר בחוץ (או מזמינים יותר ממסעדות), ויש יותר מבחר גדול של חטיפים, מעדנים, ממתקים, ושאר פיתויים שקשה לנו לסרב להם לאורך זמן.
זו הסיבה למשל שדיאטות, אפילו כאלו שמאפשרות לאכול מידי פעם משהו טעים נכשלות – כי עדיין רוב הזמן אנחנו צריכים לסרב לאכול את האוכל הטעים הזה, וזה מאוד שוחק ובלתי אפשרי לאורך זמן.
ומעבר לזה – גודל המנות שהתרגלנו אליו במסעדות ומזללות באמת הפך להיות גדול יותר עם השנים. פעם בזנות השבעים והשמונים, המבורגר שנחשב כיום ל״מנת ילדים״ היה גודל המבורגר בגודל סטנדרטי. בשנות השמונים רק נכנס למסעדות המזון המהיר ההמבורגר במשקל 100 גרם שמקביל ל״מקרויאל״ של מקדונלדס, ואז לפחות הוא היה נחשב להמבורגר ענקי, וכך גם ה״ביג מק״ עם הקציצה הכפולה.
אבל כיום קציצה של 100 גרם נחשבת לקטנה, וקיימת אפשרות להזמנה של קציצה כפולה ואפילו משולשת. ובמסעדות המבורגר ״רציניות״ שהן לא מזון מהיר הקציצות הקטנות ביותר הן של 160 גרם (ולא פעם אלו הוגדרו כהמבורגרים לילדים), ובמעבר מהיר על מסעדות שונות שמציעות משלוחים באפליקציות המשלוחים (בלי להזמין כמובן) שמתי לב לכך שרובן מציעות כבר רק קציצות של 200 גרם ומעלה.
אבל גם התיאבון שלנו (או אולי גודל הקיבה שלנו?) גם גדל עם השנים. ארוחה של המבורגר ילדים קטן עם צ׳יפס קטן (ואולי עם שתיה קלה קטנה) אולי השביעה מבוגרים בשנות השבעים – אבל קשה לי לדמיין שאדם מבוגר כיום יצא שבע מארוחה כזו כיום. סביר להניח שהוא יצא מהארוחה רעב, וירצה לאכול עוד משהו כדי באמת לשבוע.
והצורך ב״הרבה אוכל״ (או פחות ביחסית הרבה אוכל) כדי לשבוע הוא לא משהו שאפשר לבטל או להחזיר אחורנית בכזו קלות. ובאותה מידה, אי אפשר לגרום לאנשים שנהנים מאוכל – לחזור לראות בו משהו פונקציונלי ומשהו מזין בלבד רק כי זה יותר בריא. זה משהו שעשורים שלמים של תוכניות דיאטה לא הצליחו לעשות למעט אולי עבור אנשים מאוד בודדים.
ואפילו ניתוחי קיצור קיבה שמקטינים את הקיבה ומנסים להקטין את התיאבון בכך שהם משנים את האיזון ההורמונלי שמוביל לרעב לטובת תחושת שובע ארוכה יותר – נכשלים לאורך זמן, כי אנשים לא מצליחים לאורך זמן לשמור על אורח חיים בריא שיאפשר להם לשמור על הקיבה המנותחת קטנה.
אפילו תרופות ההרזיה החדישות, שחלק משמעותי מההבטחה שלהן הוא לא רק הפחתת התיאבון אלא בעצם ״העלמה״ של חשקים אוכל – מסתבר שאפילו אלו שבאמת הרגישו את ההשפעה הזו, מרגישים אחרי שנה וחצי או שנתיים רצון לאכול שוב את האוכל ה״אסור״ שהחשק עבורו לכאורה נעלם.
כלומר יש פה מנגנונים פיזיולוגיים ורגשיים שלא כולם ברורים למדע, שאמנם הסביבה המודרנית בהחלט מפעילה ״טריגר״ עבורם שהוא חזק משמעותית ממה שהיה בשנות השבעים המוקדמות – אבל הם לא משהו שאפשר להעלים רק בכך שנחזור לאוכל המשעמם אך בריא במנות קטנות יותר של פעם.
מעבר לזה, בכתבה נראה שיש אי הבנה של המנגנונים של הרעב והשובע שלא היו ידועים בשנות השבעים, וגם הרבה מידע תזונתי שגוי.
למשל ארוחת הבוקר האידאלית של קצת טוסט עם קפה שחור – זו ארוחת בוקר של פחמימות, בלי חלבון או שומן – והמדע המודרני רואה בה ארוחה שלא תשביע את מי שאכל אותה לאורך זמן.
ונכון, אני זוכרת שכך אכלנו גם כשהייתי ילדה – לא פעם היינו שותים כוס תה ואוכלים כמה עוגיות לפני שהיינו יוצאים לבית הספר או לעבודה. אבל אז גם היינו אוכלים כריך נוסף פלוס פרי לארוחת עשר, ואז חוזרים לאכול ארוחת צהרים כשאמא חזרה הביתה מהעבודה.
וגם היתה לנו גישה למקרר לאכול מעדני חלב כמו דני, ולמזווה ששם היתה קופסה גדולה של עוגיות (למרות שהן לא היו טעימות במיוחד בסטנדרטים של היום) שיכולנו לאכול אם היינו רעבים או סתם משועממים.
ובעצם כיום אחרי שנים של קבוצות הרזיה מבוססות אורח חיים בריא ועבודה מול דיאטניות, העוגיות / פרוסת החם לארוחת בוקר פלוס כריך קטן (מלחם לא מלא, לרוב עם מרגרינה וירק כזה או אחר, לפעמים עם שוקולד) נשמעות לי כמו ארוחות ממש לא מאוזנות, ואני שואלת את עצמי איפה החלבון, והאם בתור ילדה הייתי אוכלת מספיק חלבון בכלל?
גם מיצי הפירות שאותם ה״כתב״ משבח הם לא בהכרח משקה בריאות, במיוחד לא כשמדובר על תרכיז מוקפא שחלק גדול מהערך התזונתי של הפרי (הסיבים, ויטמינים נדיפים כמו ויטמין סי) כבר נעלם ממנו במהלך העיבוד של התרכיז. כיום מדברים על כך שבמיצי פירות יש סוכר ממש כמו בשתיה תוססת – ולעיתים אפילו יותר סוכר.
כל זה לא אומר שאי אפשר בימינו לשמור על אורח חיים בריא – אבל כדי לעשות את זה, חייבים להסתכל על התהליך בצורה בריאה ומאוזנת, ולא כזו שעושה אידאליזציה של עבר שאי אפשר לחזור אליו מבחינה מציאותית בגלל המון גורמים שונים.
אורח חיים בריא כזה צריך להיות מותאם לעולם המודרני, וכזה שיאפשר להתמיד בו לאורך זמן. ומצב שבו אדם כל הזמן רעב כי הוא אוכל מעט מידי לעומת מה שהגוף שלו רגיל אליו או אוכל משעמם מידי כשהוא חשוף לפיתויים מכל עבר – זה לא הולך לעבוד.
התיירת המקרית 