התבגרות?

בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב, אחת החברות שלי שם מצאה חברת טיולים שפעלה בדרום מערב ארה״לֹ בסגנון של טיולי קמפינג. היא מאוד נהנתה, ולקראת סוף הרילוקיישן שלי יצא לי לצאת לטיול דומה.

למרות שהקונספט נשמע לי בהתחלה מוזר, בסופו של דבר מאוד נהניתי מהטיול. הייית אז בת 29 ולא ממש הרגשתי חריגה מבחינת גיל בקבוצה, למרות שטווח הגילאים היה יחסית גדול, כולל כמה בני 18 – 19, וגם גבר מבוגר בן 70 פלוס. אם אני זוכרת נכון הייתי ביחסים בסדר עם כולם (למרות שאני זוכרת קטע שבחור אירי לעג למשקל שלי פעם אחת, אבל נראה אשם כשהוא הבין שראיתי אותו ומאז לדעתי זה לא חזר על עצמו, לפחות לא בפני), והיו לי יחסים קרובים יותר עם אחת מה״קבוצות״ שכללו בחור סקוטי (קצת יותר מבוגר ממני) ובחור ישראלי (קצת יותר צעיר ממני) שכנראה היתה ביניהם איזושהי מערכת יחסים (לא ברור לי אם רומנטית או מינית), ועוד בחורה אמריקנית שהיתה בערך בגילי. אני חושבת שמאוד נהניתי איתם, במיוחד בערב האחרון שלנו בלאס וגאס שהתחלנו להסתובב יחד ואז אני והבחורה מצאנו את עצמנו מסתובבות לבד והלכנו לאכול ארוחת ערב בבופה של מלון הבלאג׳יו שידוע במופע המזרקות שלו שכמובן צפינו בו לפני שהלכנו לאכול. אחרי שבועיים שבהם אכלנו בעיקר אוכל שבישלנו יחד על גזיות, האוכל בבופה (שהוא מאוד יוקרתי) היה מדהים וזללנו כל כך הרבה שהיא היתה צריכה בסוף הערב לקחת תרופה נגד כאבי הבטן שהיא סבלה מהם.

הנקודה היחידה שאולי קצת הפריעה לי היתה העובדה שבבוקר שאחרי הטיול כשכולנו התחלנו להתארגן לטיסות חזרה הביתה – שני הבחורים מהקבוצה שלנו עזרו לבחורה לסחוב את המזוודה שלה במדרגות של האכסניה שישנו בה, אבל לא חשבו על לעזור לי.


כמה שנים אחר כך עברתי למקום עבודה חדש, והמנהל שגייס אותי הציע לי לקחת חופש לפני שאתחיל לעבוד כי הוא הניח שבהתחלה ארצה לעבוד קשה די להוכיח את עצמי, ומן הסתם אצטרך לצבור ימי חופש במשך זמן כדי לצאת לטיול. לכן החלטתי להרשם לעוד טיול של החברה הזו בערך באותם איזורים.

ההתחלה של הטיול היתה מוזרה, כי החוויה שלי היתה כל כך מקושרת למדריכים והמטיילים של הטיול הקודם שהיה לי מוזר לראות על האוטובוס אנשים חדשים. אבל אחרי כמה שעות כבר התרגלתי לזה, וגם פגשתי שוב לא מעט אנשים מקסימים. הסתובבתי בעיקר עם כריסטינה מקרואטיה, בחורה בריטית, ושתי אחיות אמריקניות מבוגרות יותר, שאהבו לספר לי שהן יהודיות ועל הפעילויות שלהן באירועים שקשורים לקהילה היהודית.

היה לי מאוד כיף, והצטערתי שנרשמתי רק לחצי הראשון של הטיול ולא לכולו, למרות שהאחיות האמריקניות והבחורה הבריטית גם עזבו איתי. את הערב האחרון של הטיול בילינו בלרוץ בכל רחבי לאס וגאס כדי לראות תצוגה של זכוכית של צ׳הולי במלון הבלאג׳יו, ואז היה בלגן כי אחת האחיות האמריקניות לא רצתה לשלם על מונית שלקחנו חזרה לנקודת המפגש כי לא היה לנו זמן, וכולנו נאלצנו לחכות לה ולאחותה עד שהן חזרו באוטובוס (באיחור).

גם אחרי שהגענו לסן פרנסיסקו ונשארנו באכסניה שם, אני ואחת האחיות הלכנו לאכול יחס במסעדה תאילנדית מעולה שגילינו ליד האכסניה. היא היתה צריכה לעשות המון סידורים כדי לארגן משהו לבן שלה – והגיעה לאכסניה מאוד מאוחר והופתעה שבכלל המתנתי לה עם ארוחת הערב.


שלוש שנים אחר כך החלטתי לבקש חופש ארוך של קצת יותר מחודש כדי לצאת לטיול הכי ארוך של החברה – לאלסקה. ובהרבה מובנים זה היה הטיול הכי כיפי שלי בחברה, למרות שגם הטיולים הקודמים היו מהנים. אולי זה היה האורך של הטיול שהיה רציני יותר, או העובדה שבאמת היו בקבוצה המון אנשים מקסימים, ואולי העובדה שלמרות שכבר הייתי בת 36 – עדיין הרגשתי ״במקום״ בקבוצה, כי היא היתה בממוצע מבוגרת יחסית, למרות שהיתה גם מטיילת בת 19.

באופן טבעי היו בקבוצה לפעמים מתחים (אני ״הסתכסכתי״ עם בחורה גרמנית, היה אוסטראלי שעצבן אוסטראלית אחרת, והרבה כעסו על המטיילת והמדריך שהפכו לזוג כי הם הרגישו שזה השפיע לרעה על התפקוד שלו), אבל בסופו של דבר כולנו מאוד נהנינו, גם אם בסוף הטיול כולנו יצאנו להשתכר בפאב כזה או אחר כדי לשחרר קצת לחצים מהתקופה הצפופה יחד (חוץ מהבחרה בת ה 19 שמבחינה חוקית לא יכולה לשתות בארה״ב).


לכן לא הרגשתי שום חששות להצטרף לטיול ארוך נוסף של החברה בערך שלוש שנים אחר כך. מדובר היה על טיול שהורכב משני טיולים: הראשון יצא מניו יורק ונסע במשך שבועיים לסן פרנסיסקו דרך כל מיני אתרים בצפון ארה״ב, ואחרי כמה ימים שבילינו בסן פרנסיסקו וטיילנו לבד – הצטרפנו לטיול נוסף של שבועיים שנסע מסן פרנסיסקו חזרה לניו יורק דרך אתרים בדרום ארה״ב.

ואיכשהו הטיול הזה היה פספוס ולמרות שהיו בו קטעים כיפיים (במיוחד בחצי הראשון שלו) ואנשים נחמדים, עם הזמן הזכרון שלו הפך ליותר ויותר גרוע. אלו היו הרבה נקודות קטנות שעליהן כבר כתבתי ברשומות הרלוונטיות לטיול, אבל הן הפכו את החוויה להרבה פחות טובה. זה היה למשל מדריך אנטי ישראלי בחלק השני של הטיול שניסה לגרום לי חוסר נעימות באינטראקציות חברתיות, או מדריך אחר שבשלב מסוים שמעתי אותו מדבר על זה שהוא בטוח שאני מאוהבת בו, מה שכמובן לא היה נכון. או מצב שבו המדריך הצעיר שליווה אותנו לכל הטיול הארוך התחבר עם אחת המטיילות, וההתנהלות שלהם לא היתה נעימה, במיוחד כלפי.

והיה גם את הקטע החברתי. בטיולים הקודמים היו לי תמיד כמה מטיילים שהייתי יותר מחוברת איתם, גם אם לא היינו ממש חברים. הפעם בחצי הראשון של הטיול היו לי כמה אנשים שהייתי מיודדת איתם, אבל בחלק השני הייתי די בודדה בכל מה שקשור לפן החברתי, למרות שהמטיילים האחרים היו מאוד נחמדים.


בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הפרספקטיבה שלי לגבי הטיולים השתנתה בגלל שגם אני באופן טבעי התבגרתי.

ברור שיש גם השפעה מאוד משמעותית של המטיילים והמדריכים על החוויה – ועד כמה אני אישית מתחברת עם מטיילים ומדריכים ספציפיים. ואם אני מסתכלת על הקבוצה בחלק האחרון של הטיול האחרון שלי, אני פתאום נזכרת שהיתה בה למשל קבוצה מאוד גדולה של סינים שהתחברו יחד, וגם בנוסף ארבעה מטיילים בריטיים שהגיעו כקבוצה ובאופן טבעי משכו אליהם גם כמה מטיילים בריטיים אחרים שטיילו בקבוצה כבודדים. במצב כזה של קבוצות לא פעם קשה להשתלב כשלא שייכים לקבוצה עצמה או לקבוצה קרובה.

אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה למשל בתור מישהי מבוגרת יותר, אני למשל מרגישה יותר בנוח לבטא ביקורתיות לגבי למשל המדריך הצעיר והחברה שלו, משהו שהייתי הרבה יותר מתביישת לעשות בתור צעירה.

וגם בטיול האחרון כנראה שהיו יחסית הרבה מטיילים צעירים, ואולי כבר הייתי בגיל שיותר קשה לי להתחבר איתם אלא אם יש לנו דברים מאוד ספציפיים במשותף – מה שפחות קורה עם הגיל (כי למשל בתור סטודנטים תואר ראשון יש לאנשים הרבה במשותף גם אם הם לומדים במקומות שונים בעולם).

ואולי גם בתור מבוגרת יותר אבל לא ממש מבוגרת מאוד – אני בגיל מוזר קצת לטיולים האלו. אני למשל זוכרת שבטיול הראשון שלי היה מטייל בן שבעים שהיה לי כיף לשוחח איתו כדי לקבל פרספקטיבה על דברים. בטיול האחרון שלי היתה עוד אישה מבוגרת שלא פעם טיילתי איתה, וראיתי שגם לא פעם הרבה צעירים פונים אליה בדיוק כפי שאני פניתי למטייל המבוגר בזמנו.

מצד שני אני בגיל שבו אני עדיין לא כזו מבוגרת שאני משדרת משהו ״הורי״ מספיק כדי להחשב למישהי כזו שאפשר לשוחח איתה.

על הרזיה, ספרות, ואנורקסיה

אי שם בשנת אלפיים, סופרת בריטית בשם ג׳יין גרין Jane Green החליטה לכתוב את הספר הראשון שלה בשם ״ג׳מיימה ג׳יי״, ספר קליל לנשים.

הגיבורה של הספר היא אישה בסוף שנות העשרים שלה בשם ג׳מיימה ג׳ונס (ששם המשפחה שלה זהה לזה של דמות מפורסמת אחרת מאותו התחום הספרותי, בריגד׳ט ג׳ונס, למרות שהסופרת טוענת שהבחירה היתה מקרית לחלוטין). ג׳מיימה מתגוררת בלונדון, והיא אישה שמנה – יש לה בערך 3 – 4 סנטרים כפולים, קשה לה לתפקד ביום יום כולל ללכת בקצב רגיל או לעלות ולרדת במדרגות – והחיים שלה נעים סביב אכילה בלתי פוסקת של אוכל משמין, הרגל שהיא מנסה כמובן להסתיר ללא הצלחה. בבוקר היא אוכלת קערת קורנפלקס, אוכל כביכול בריא אבל היא ״מעמיסה״ כמות בלתי סבירה של הדגנים בקערה. בדרך לעבודה היא עוברת תמיד ליד חנות שמוכרת כריכים של בייקון, ולמרות שהיא מספרת למוכרת שהיא רוכשת שני כריכים עבור המנהל שלה – המנהלת ״יודעת״ שג׳מיימה קונה אותם לעצמה, כי היא הרי אישה שמנה. בצהרים ג׳מיימה יורדת לקפיטריה וקונה ארוחת צהרים, ולמרות שרשמית היא קונה סלטים – היא תמיד תיקח סלטים עם פסטה, אורז, ומיונז משמינים. בשעת התה הידועה של הבריטים היא יורדת שוב לקפיטריה וקונה כריך וצ׳יפס – ובערב ג׳מיימה מהזמינה פיצה משפחתית וסלט כרוב עמוס במיונז, ומזמינה גם שש פחיות של דיאט קולה כדי שהשליח חשוב שהיא הזמינה כמה חברות כדי לאכול את הפיצה. עד שהמשלוח מגיע, ג׳מיימה זוללת עוגיות שהיא מסתירה בין הבגדים שלה, והיא מצדיקה את זה בכך שאפילו עדיף שהיא תחסל את כל החבילה כי מחר היא מתחילה דיאטה.

כל הסביבה של ג׳מיימה מזלזלת בה כי היא שמנה. אמא שלה מתביישת בה כי היא רצתה בת רזה, יפה ונורמלית, ובמקום זה קיבלה בת שמנה. השותפות של ג׳מיימה לדירה לעולם לא יזמינו אותה לצאת איתן לבלות כי הרי ברור מאליו שהן לא רוצות להראות בחברת אישה שמנה. והמנהל של ג׳מיימה בעיתון שבו היא כותבת לעולם לא נותן לה משימות רציניות, כי ברור שכשמנה היא לא יכולה להיות כתבת או עיתונאית טובה.


יום אחד, העיתון של ג׳מיימה שולח אותה ואת הקולגות שלה לקורס על איך להשתמש באינטרנט. ג׳מיימה מגיעה לשם בטרמפ עם ג׳רלדין (כתבת רזה, יפה ומעשנת סדרתית שכותבת פחות טוב מג׳מיימה אבל מקבלת משימות טובות יותר כי היא רזה), ובן (כתב נאה אבל אינטיליגנט ונחמד). ולמרבית הפלא – בן וג׳רלדין מזמינים את ג׳מיימה לשתות איתם משהו אחרי הקורס, כי הרי אנשים רזים ויפים (וכל מי שהוא רזה הוא בהכרח יפה) לרוב לא מעוניינים להסתובב ולהראות עם אישה שמנה כמוה עם כל כך הרבה סנטרים.

עם הזמן החברות של ג׳מיימה עם בן וג׳רלדין מתפתחת, אחרי הקורס הם נכנסים איכשהו לצ׳ט מסוים באתר כזה או אחר שבו ג׳מיימה מתיידדת עם גבר נחמד מקליפורניה בשם בראד שמתברר שהוא הבעלים של מכון כושר. כשהוא שולח לג׳מיימה תמונה הוא מתברר כחתיך ובלונדיני, וג׳מיימה מתביישת לשלוח לו תמונה אמיתית שלה בחזרה. אבל מכיוון שהסיכוי שג׳מיימה ובראד אי פעם ייפגשו לא ממש קיים, ג׳ראלדין לוקחת את התמנה ל״מומחה הפוטושופ״ של העיתון, שבעצם משנה את התמונה שלה לתמונה של אישה רזה, וכך בעצם ג׳מיימה וג׳רלדין מגלות שג׳מיימה תהיה אישה יפיפיה – אם היא רק תרזה. אבל זה בעצם ברור מאליו שכל מי שרזה היא יפה, כמ שכל מי ששמנה היא לוזרית, לא?

בהשראת התצלום, ג׳מיימה מחליטה להצטרף לחדר כושר חדש שנפתח ליד העבודה שלה. כמובן שהיא מקבלת מבטים מופתעים אך עקומים מפקידת הקבלה, כי חדר כושר הוא כידוע מקום לאנשים רזים, יפים וזוהרים להפגש ולא מקום לאנשים שמנים. אבל ג׳מיימה לא שמה לב למבטים האלו, רוכשת מנוי – ואז רצה לקנות בגדי ספורט ונעלי התעמלות, ומגיעה לחדר הכושר בבוקר אחרי. שם היא פוגשת את פול, שהופך להיות המאמן האישי שלה, ולמרבית הפלא הוא דווקא נחמד. הוא גם נותן לה שיטת תזונה כזו או אחרת – וג׳מיימה מתחילה לרזות, ומהר. אולי זה קשור לעובדה שהיא מכפילה די מהר את האימון שפול נתן לה (למרות שבבוקר הראשון היא לא מסוגלת להשלים אותו), ובמקום לאכול כפי שהוא אמר לה (תפריט שהיה עוד איכשהו סביר) – היא שותה בבוקר כוס מים עם מיץ לימון, בצהרים צלוחית קטנה של ירקות פרוסים, ובערב חזה עוף וירקות מאודים כדי שיהיה לה כוח לאימון בוקר אחרי. ג׳יין הסופרת מבטיחה לנו שג׳מיימה לא אנורקטית, אלא פשוט מאוד משקיעה ומסורה להרזיה שלה.

ואחרי כמה חודשים – ג׳מיימה הפכה להיות האישה מהתמונה שנערכה בפוטושופ, במיוחד אחרי שג׳רלדין לקחה אותה למייקאובר של תספורת יוקרתית עם מלא צבע בשיער וקנייה מטורפת של בגדים אופנתיים. בשלב זה בן כבר עזב את העיתון – כי כעיתונאי מוכשר וגבר נאה הוא הצליח למצוא תפקיד בתוכנית טלוויזיה. ג׳מיימה שהיתה כמובן מאוהבת בו קצת מתאכזבת – אבל אין לה זמן להתעסק בזה יותר מידי, כי בראד מקליפורניה הזמין אותה לבקר אצלו לכמה שבועות, וג׳מיימה של אחרי ההרזיה והמהפך (שבראד מכיר בתור ״ג׳יי ג׳יי״) החליטה לקבל את ההזמנה, ומבקשת כמה שבועות חופש.

כמובן שברגע שג׳יי ג׳יי מגיעה לשדה התעופה כאישה יפה, רזה וזוהרת – היא מקבלת שדרוג למחלקה ראשונה, כי ברור שהיא אישה מצליחה, וברור שחברות תעופה נותנות אוטומאטית שדרוגים לכל מי שנראה ״מצליח״. ובלוס אנג׳לס – בראד מתגלה כיותר בלונדיני ויותר חתיך ממה שהוא היה בתמונה שלו, והסקס ביניהם מדהים ושניהם כל כך יפים יחד שהם מושכים את תשומת הלב של כולם.

אבל למרות שההתחלה של הביקור היתה זוהרת עד כדי כך שג׳מיימה האריכה את החופשה שלה – פתאום משהו לא מסתדר עם בראד והוא לפעמים נעלם לה בכל מיני תירוצים מוזרים, כשהיא שואלת אותו מה קורה הוא נשמע מתגונן, ואז הוא מנסה לפצות אותה על זה. ויש כמובן את העוזרת האישית שלו ג׳ני: ג׳ני היא אישה שמנה, שברור לג׳מיימה שהיא תהיה יפיפיה אם היא רק תרזה (כי כמו שכבר אמרנו קודם – כולם יפים כשהם רזים). ג׳מיימה מנסה להראות לג׳ני שהיא נחמדה למרות שהיא אישה רזה (והרי נשים שמנות רואות נשים רזות בתור ביצ׳יות גועליות), אבל ג׳ני ממשיכה לשנוא את ג׳מיימה.

ואז ג׳מיימה מגלה לחלוטין במקרה מה הבעיה: יום אחד כשהיא מחליפה מצעים במיטה אחרי שהיא שפכה עליה קולה, ג׳מיימה מגלה שבראד מסתיר בארון מגזיני פורנו של נשים שמנות, כאלו שיש להן יותר סנטרים ממה שהיו לה בתור שמנה! ולא רק זה, היא מוצאת ליד המגזינים גם תמונות עירום של ג׳ני! מסתבר שבראד וג׳ני הם זוג, אבל בגלל שבלוס אנג׳לס יש כזו חשיבות למראה חיצוני, בראד לא יכול היה להסתובב עם אישה שמנה כבת זוג, ולכן הוא הביא את ג׳מיימה מלונדון כדי שהוא יוכל להסתובב איתה כבת זוג, אבל עדיין לקיים זוגיות עם ג׳ני.

ג׳מיימה מבלה את שאר הביקור שלה בארה״ב אצל בריטית שהיא במקרה פגשה באיזושהי מסעדה, ובדרך לא דרך היא פוגשת את בן כשהוא מגיע ללוס אנג׳לס כדי לראיין כוכבת קולנוע. אז הם מתאהבים, כשביכול בגלל האופי (ובלי שום קשר לעובדה שג׳מיימה הפכה לבלונדינית חתיכה, ושבן התלהב מהמראה שלה לפני שהוא קלט שזו ג׳מיימה), ומתחתנים. ג׳מיימה מבינה שהיא היתה אובססיבית מידי לגבי הרזון שלה, ועולה במידה בבגדים כדי להפוך מישהי בעלת גזרה ״נערית״ ללא קימורים למישהי ״בעלת קימורים״, ומוצאת את עבודת החלומות שלה בתור כתבת במגזינים לנשים, מוסד שמן הסתם מקבל לתוכו רק נשים רזות ויפות.


ג׳יין גרין שכתבה את הספר כאחד מהספרים הראשונים שלה, תמיד אמרה שהיא כתבה אותו בתור סיפור אגדה, כדי להראות שרזון ויופי הם לא הכל בחיים, וחשובה גם חברות וקשר בין אישי טוב.

הבעיה עם הספר היא בכך שהמסרים בה הם מאוד בעייתיים למרות שזו אמורה להיות רק אגדה.

קודם כל, ג׳מיימה עצמה מתוארת כאישה שמנה באופן מאוד חריג. על סמך התיאורים הפיזיים שלה כמישהי עם מספר גדול של סנטרים וכמישהי שמתקשה ללכת או לעלות במדרגות, אפשר היה לחשוב שמדובר על מישהי ששוקלת במציאות לפחות 140 – 150 ק״ג. אבל בתחילת הספר נכתב שג׳מיימה שוקלת בערך 97 ק״ג. זה משקל גבוה ובהחלט מדובר על מישהי שמנה, אבל עדיין במשקל שרוב הנשים לא מגיעות למראה חיצוני כל כך שמן כפי שג׳מימה מתוארת בו, ולא מתקשות ללכת או לעלות ולרדת במדרגות. זה נותן תחושה שכתבה את הספר מישהי מאוד רזה שמבחינתה הפחד מהשמנה כזה גדול שהיא מסוגלת להאמין למצב שהיא מתארת למרות שהוא רחוק מהמציאות.

מעבר לזה, היחס לאכילה של ג׳מימה נראה לשמנות רבות כמעליב. אמנם נשים שמנות אוכלות לא פעם מאכלים שהם לא דיאטטיים, אבל לרוב לא מגיעות למצב שבו כל ארוחה היא זלילה בלתי פוסקת של כמויות עצומות של אוכל משמין, כל יום וכל היום.

ובאופן חלופי – האכילה של ג׳מימה בזמן ההרזיה שלה נחשבת להפרעת אכילה ברמה של אנורקסיה. היא שותה רק מים לארוחת בוקר, אוכלת רק ירקות לארוחת צהרים ואפילו את הכמות שלהם היא מגבילה לצלוחית קטנה – ורק בערב היא אוכלת אוכל מזין בצורת חזה עוף, אבל גם הכמות שלו מוגבלת לחזה עוף אחד, ולכמה ירקות מאודים לצידו. זה פשוט פחות מידי אוכל לבת עשרים ומשהו צעירה ועוד כזו שמתאמנת.

חשוב לזכור שהספר נכתב בסוף שנות התשעים ופורסם בשנת אלפיים – התקופה שבה ה״הרואין שיק״ כלומר רזון קיצוני היה מאוד נפוץ, ואמנם היתה הבנה שדיאטות מועטות מידי בקלוריות לא בריאות, אבל זה עדיין לא חלחל לתרבות הפופולרית בצורה מספקת. אפשר לראות בקלות שכסופרת, ג׳יין גרין לא ממש מבינה איך עושים דיאטה, כנראה כי כאישה רזה היא מעולם לא היתה צריכה לעשות אחת כזו, ובמיוחד לא לאורך זמן. לכן טעות כזו בתיאור הדיאטה יכולה לקרות בצורה מאוד טבעית כדי לקדם את העלילה בלי להתפס כבעייתית.

אבל היא כן בעייתית בצורה מאוד מזיקה: ג׳מיימה אכן אוכלת כפי שאוכלת מישהי שסובלת מאנורקסיה, וכבר בימיו הראשונים של האינטרנט, התוכן של הספר היווה השראה לאנורקטיות לשמור על תפריט הרעבה כדי לרזות כפי שהספר מבטיח….

ההבדל בולט במיוחד כי ברור שזו לא דרך האכילה ה״טבעית״ של ג׳מיימה – כי לפני ההרזיה וגם אחרי שהיא החליטה להפסיק להיות ״רזה מידי״ – היא אוכלת בצורה מאוד שונה.

באותה מידה, התיאור של הגוף של ג׳מיימה אחרי ההרזיה לא מציאותי. היא מתוארת כמי שלא סובלת מסימני מתיחה או עודפי עור כי היא התאמנה – אבל רבים שרזו ממשקלים גבוהים יכולים להעיד שכל הספורט שבעולם לא גרם לעור שלהם להתצטמצם או לסימני המתיחה (שנוצרו כשהעור נמתח, כלומר בתקופה שבה הם השמינו) להעלם.

מעבר לזה, הספר מנסה בסוף להגיד שכשג׳מיימה עלתה מידה אחת בבגדים – היא הפכה ממישהי רזה מאוד עם גוף ״נערי״ למישהי עם ״קימורים״. יש פה בעיה שבעצם מוגדר פה טווח מידות מאוד קטן שנחשב ללגיטימי (מידה או שתיים), אבל בעצם גם מעליב קצת נשים שהן בעלות מבנה גוף רזה ככאלו שהן לא נשיות. אבל בסופו של דבר כפי ששמנות הן נשים ולכן יכולות להחשב כנשיות – כך גם אפשר להגיד שנשים רזות הן כאלו, לא?

אבל מהספר עולה גם שאלה עקרונית: האם כל גבר שנמשך לנשים שמנות הוא בהכרח סוטה כפי שבראד מתואר בספר? הוא מן הסתם דפוק בזה שהוא הסתיר את הרומן שלו עם הפקידה שלו והביא מישהי מחו״ל כבת זוג כדי ליצור תדמית טובה, אבל עיקר הבעיה בספר מוצגת כאילו הבעיה העיקרית היתה העובדה שבראד נמשך לנשים שמנות כי זה אומר שהוא סוטה. יכול להיות שבתקופה שבה נכתב הספר זה נחשב ל״עובדה״, אבל כיום ידוע שזה לא ממש נכון, ושבעצם מדובר על דעה קדומה.

קשר לא בריא?

בזמנו כתבתי על מישהי שאני מכנה ״אישתו של מייקל ג׳קסון״, אותה בחורה שרמזה באופן מאוד משמעותי על כך שהיא היתה נשואה כנערה בת 16 למייקל ג׳קסון.

כמו שכתבתי בפוסט המקורי שלי, ההתנהגות שלה נראתה סבירה בהתחלה – אבל עם הזמן הפכה למוזרה יותר וגם אלימה מילולית יותר, והרמיזות שלה על קשרים להרבה מפורסמים בכלל ולמייקל ג׳קסון בפרט היו חלק מהמוזרות שלה בעיני. בזמנו (כשההתנהגות שלה הפכה להיות מוגזמת) חסמתי אותה בפייסבוק (וגם טלפונית ובווטסאפ), אבל בשלב מסוים הסקרנות לגבי הסיפורים שהיא כל הזמן היצה מפרסמת בפייסבוק הציקה לי והחלטתי לשחרר את החסימה – רק כדי לגלות שחסימה אוטומאטת מבטלת את ה״חברות״ שלנו, ולכן אין לי אפשרות לצפות יותר בפרסומים שלה כי היא הפכה אותם לפרטיים.

היה קצת מבאס אבל לא נרא, והתעצלתי להחזיר את החסימה למרות שזה עניין של כמה שניות. ואז כשניגשתי לעשות את זה – גיליתי שבערך שבועיים או שלושה אחרי שביטלתי את החסימה היא התחילה לפרסם מחדש פרסומים על החיים הזוהרים שלה בלוס אנג׳לס.

בין השאר היא פרסמה כמה תמונות וסרטונים ממסיבת יום הולדת של גבר מבוגר שלא הכרתי – אבל הנחתי שהוא מישהו מפורסם אם היא טרחה לפרסם את התמונות והסרטונים שהיא צילמה עליו ותמונה אחת שבה היא מצולמת איתו. היא צילמה גם שני סרטונים שבהם היא מצווחת ברקע כשאותו מפורסם מנסה לבחור קינוח, ואז כשהקינוח הגיעה עם נרות והוא מנסה לכבות אותם. אחד הגברים שישב ברקע נראה מאוד חסר סבלנות וחסר נוחות מהצילומים שלה, כאילו הוא רוצה שהיא כבר תסתלק כי היא מפריעה להם אבל הוא יודע שלא מנומס להעיר לה על ההתנהלות שלה כמעריצה.

כשחיפשתי את השם שהופיע בפוסט שלה, גיליתי את חשבון האינסטגרם של מי שהיה בעבר המתופף של מייקל ג׳קסון. הופיעה בו גם תמונה מאותו אירוע של יום הולדת שלו שפרסמה אישתו שהודתה לזוג החברים שהיו איתם – עוד אישה והגבר שציינתי קודם (שמתברר שהוא צלם מקצועי), אבל כמובן לא ״אישתו של מייקל ג׳קסון״. מצד שני, כשפתחתי את חשבון האינסטגרם של האורחת הנוספת, היתה שם תמונה קבוצתית שבה עמדה גם ״אישתו של מייקל ג׳קסון״…

התחושה שלי תמיד היתה שהיא לא סתם ממציאה דברים, אלא שכנראה יש לה קשר כזה או אחר עם האנשים שהיא מנכסת לעצמה בתור חברים. כנראה שהיא עובדת בתפקידים לא ממש בכירים ביוזמות שונות של המשפחה כמו למשל במופע של מייקל ג׳קסון בלאס וגאס או דברים דומים. לכן יש לה גישה ברמה כזו או אחרת למידע ומידי פעם אפילו לבני המשפחה השונים (כמו למשל הילדים של מייקל) במפגשים שונים שבה המשפחה משתתפת כמו מסיבות בחגים או במסעות צדקה שונים שבהם הם תומכים. במצב כזה קל לה למשל לגשת לאנשים שקשורים למשפחה (למשל במסעדות) או אילו להצטלם עם אנשים שונים כולל האחיינים ואפילו הילדים של מייקל עצמו ולהציג את התמונות כאילו הקשר שלה איתם קרוב יותר ממה הוא באמת.


יש משהו מאוד מסקרן בלעקוב אחרי ניסיונות שלה למשוך תשומת לב ולהפוך את עצמה למישהי הרבה יותר חשובה ממה שהיא – במיוחד אם אני לא צריכה להיות חשופה להתנהלות שלה באופן אישי. מהתמונות עולה שהיא מאוד השמינה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה (שגם אז היא נראתה שמנה יותר ממה שהיא היתה כשנפגשנו) כך שיש סיכוי שהיא לא תחזור לבריכה בזמן הקרוב ולא אצטרך להתקל בה יותר.

זה כמובן לא אומר שהיא נעלמה לחלוטין. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם שלי, יש לה עדיין ״חברה״ בבריכה שהיא איתה בקשר – ויש לי רושם שאני מידי פעם נושא של שיחות ביניהן, במיוחד בהתחלה. מעבר לזה, לפני בערך חודשיים יצא לי לשוחח עם שחיינית ותיקה אחרת על שחייניות אחרות שהפסיקו להגיע – והיא הזכירה את ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ בתור מישהי שנעלמה ואז נראה היה שהיא נועצת בי מבט כאילו ה״היעלמות״ של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ קשורה אלי או למשהו שאני עשיתי.

מצד שני, זה באמת מוזר שהיא התחילה לפרסם שוב פוסטים ציבוריים תוך פרק זמן סביר ארי שביטלתי את החסימה שלי נגדה. זה יכול להיות צירוף מקרים, אבל זה גם יכול להיות שלא…

אני שואלת את עצמי מה הלאה.

הטיול בספרד – סגוביה

כמה ימים אחרי הטיול שלי לטולדו, נסעתי גם ממדריד לסגוביה בסיור מאורגן. העיר מרוחקת ממדריד יותר מאשר טולדו (מה שאומר שהנסיעה היתה ארוכה יותר) אבל העיר עצמה מאוד מעניינת והרושם שלי היה שהסיור בה היה ארוך ומעמיק יותר.

הסיור התחיל בבלבול: משום מה המדריך שלנו (שהיה מקסים באופן כללי) היה בטוח שאני מקומית והתחיל לדבר איתי בספרדית שוטפת ומהירה ובגלל לחץ זמן היה לי קשה לעצור אותו ולהסביר לו שאני לא דוברת ספרדית.

והיה גם בלבול נוסף: כשנרשמתי לטיול אי שם במדריר, החברה שלי החליטה להמליץ לי בצורה די גורפת להרשם לאכול את האוכל הטיפוסי לסגוביה, וזה נשמע נחמד אז הסכמתי. רק שביום של הטיול עצמו התברר לי מהמדריך שמדובר על ארוחה שמכילה חזיר – ואני לא אוכלת חזיר. יש לי תחושת בטן שהחברה שלי, שלה אין עכבות באכילת אוכל לא כשר וקצת צוחקת על אלו שכן נרתעים מתוך הרגל החליטה להתבדח על חשבוני בנושא.

חשבתי פשוט לוותר על הארוחה, אבל במדריך פשוט ניסה כל הזמן להסביר לי מתי ללכת למסעדה ואיפה היא וממש נצמד אלי כדי שאוכל לנצל את ההזדמנות, והיה לי קשה להסביר לו שההזמנה היתה בעצם טעות אבל אני לא רוצה לעשות בלגנים.

הסיור הפעם היה מעניין ויסודי, ולי אישית לא ממש הפריע להכנס הפעם לקתדרלה של העיר, שהיתה מאוד יפה – והיא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו שנמצאים בעיר:

אתר נוסף הוא ה ״אל קסר״ או המבצר של סגוביה, שבו היה לנו סיור מודרך מאוד ארוך ויסודי בחדרים של המבצר:

אתר שלישי הוא אמת המים או האקוואדוקט של העיר, שמהשם אפשר להבין שהוא הוקם בתקופה הרומית:

ויש בעיר גם היסטוריה יהודית, שהמדריך מאוד דאג להסביר לגביה בצורה חיובית ויש לה עדויות ברחוב עצמו (אני אתן לכם להבין מה כתוב במרצפת הבאה):

אנחנו כמובן הסתובבנו בעיר העתיקה, שאני מניחה שיש מי שגר בה, אבל בסופו של היום שאלתי את עצמי עד כמה יש לסגוביה וטולדו שכונות מודרניות יותר שבהם מתגוררים חלק מהתושבים (ופשוט לא יצא לנו לראות אותן כשהגענו ויצאנו מהערים), או שהערים נותרו רק כערים עתיקות:

האם אנחנו לומדים מכשלונות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעיני אמירות כאלו הן בעייתיות מאוד. זכי זה נכון שגם אנשים מצליחים נכשלים לפעמים, והם לומדים מהכשלונות. בעצם במובן מסוים הם אומרים שמי שלא נכשל כנראה לא ניסה לממש מספיק את היכולות שלו, ושהכשלונות חשובים מאוד כדי להבין את היכולות והמגבלות שלנו.

מצד שני, יש אנשים שכל הזמן נכשלים. ברשומה עצמה אמפי הביאה דוגמא של שחקן טניס שנחשב לאחד הטובים בעולם שאהב להתאמן מול טניסאים שהוא יפסיד מולם כדי שהוא יוכל ללמוד מההפסדים האלו.

אבל האם זה בהכרח נכון? קודם כל, טניסאי בתחילת דרכו צריך להוכיח שהוא גם יכול לנצח ולא רק להפסיד. נכון שהנצחונות האלו צריכים לקרות בתחרויות ופחות עקרוני באימונים השוטפים, אבל עדיין אם מישהו כל הזמן מפסיד באימונים, סביר להניח שהמאמן שלו לא ירצה לשלוח אותו בכלל לתחרויות מלכתחילה.

אבל מעבר לזה, מה שחשוב זה לא בהכרח לנח או להפסיד אלא להתמודד עם כמה שיותר אתגרים שונים, וזה אפשרי רק אם מתאמנים עם כמה שיותר אנשים. יכול מאוד להיות שגם מישהו ששחקן הטניס יכול לנצח – יכול גם יכול לאתגר אותו להשתפר בתחום שבו הוא חלש יחסית.

כך שבסופו של דבר, אנחנו צריכים ללכת בדרך שבה נראה שנוכל להתקדם וללמוד משהו, בלי קשר לעובדה האם אנחנו ננצח או נפסיד בסוף.

ריקושטים משפחתיים

כשהייתי ילדה, גרנו שנתיים בניו יורק כדי לאפשר לאבא שלי לעשות פוסט דוקטורט. במשך השהות שלנו, אחיה של אמא שלי, אישתו, וסבתא שלי מצד אמא הגיעו לבקר אותנו לכמה שבועות. שלושתם היו מושבניקים, ואני חושבת שההלם של לבקר בעיר הגדולה ניו יורק היה גדול יותר עבורם מאשר עבורנו הירושלמים במקור.

סבתא שלי די ״נצמדה״ אלינו כל התקופה הזו, וגם יצאה איתנו לטיול משפחתי לבערך שבוע פלוס מינוס בזמן השהות שלה. זה אפשר לדוד ודודה שלי לבלות קצת לבדם בנוחות.

לכן לקראת סוף הביקור שלהם, הדוד שלי הציע שהוא יזמין אותנו לארוחה טובה כאות תודה על זה שאירחנו אותו ואת הדודה שלי לכל התקופה הזו. אני זוכרת שאמא שלי הצהירה שבגלל הארוחה הצפויה אין לה כוונות לבשל באותו היום אפילו לא צהרים, ואכלנו משהו קל מאוד במקום. בערב הלכנו למסעדה שכנראה היתה מפוארת ויוקרתית במושגים שלנו שהיה בה אקווריום עם דגים מפוארים במיוחד, מסעדה שלדעתי ביקרנו בה לפחות פעם או פעמיים לפני כן.

כולנו פתחנו תפריטים, ואחרי כמה דקות הדוד שלי כנראה אמר משהו, ועזבנו את המסעדה. מסתבר שכנראה המחירים של המסעדה שנבחרה היו גבוהים מידי עבורו לפחות כשהיה מדובר על תשלום על ארוחה לחמישה מבוגרים ושלושה ילדים. מצד שני, אם אני זוכרת נכון ואנחנו אכלנו בה לפני כן, כנראה שהיא לא היתה יקרה או יוקרתית עד כדי כך כי גם מצבנו הכלכלי לא היה מדהים באותה תקופה (בלשון המעטה).

שימו לב לזה שאני כותבת על זה שאכלנו בה לפני וכנראה לא אחרי, כנראה מתוך חוסר נעימות על כך שקמנו ועזבנו בלי לאכול. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם ההורים שלי למשל יכלו לעזור בתשלום בחלקו ובכך למנוע את חוסר הנעימות הזו, אבל ייתכן שגם עבורם זה היה מעמיס יותר מיד מבינה כספית, או שזה היה יוצר מצב לא נעים מול הדוד שלו ומוציא אותו באור רע.

חזרנו הביתה מבואסים ורעבים מאוד, ואמא שלי בשיא העצבים נאלצה להכנס למטבח ולהכין ארוחת ערב לאנשים שציפו לסעודה טובה עוד מארוחת הצהרים שהיא לא ממש רצתה לבשל.


נזכרתי בסיפור הזה לאחרונה כששוחחתי עם אמא שלי לגבי הירושה של סבתא שלי. כפי שכתבתי פה ופה – אותו הדוד שביקר אותנו אז והיה זה שנשאר במשק של סבתא לאורך השנים, ובשלב מסוים המשק עבר על שמו וכמובן הפך לשלו כשסבתא שלי הפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה.

חשוב לציין שכיום כחלק מחוקי הירושה, מסתבר שאי אפשר לחלק משק חקלאי לכמה חלקים כירושה, אלא ההורים צריכים למנות מראש מה שמכונה בן ממשיך (למרות שזו יכולה להיות גם בת ממשיכה, כמו למשל סבתא שלי שקיבלה את המשק מהוריה אחרי שאחיה יוס׳קה נפצע במלחמת השחרור ולא יכול היה להמשיך ולהיות חקלאי). במקרה של המשק של סבתא שלי היה טבעי שהדוד שלי יהיה הבן הממשיך כי הוא נשאר במושב והמשיך לעבוד במשק בזמן שאמא שלי עברה בכלל לגור בעיר, ודודה שלי כברה לקיבוץ קרוב כשהיא התחתנה (ועברה לקיבוץ עוד יותר קרוב כשנולד לה הבן הבכור שלה והיא לא רצתה לשלוח אותו לבית הילדים של הקיבוץ הראשון שבו הם גרו).

אמא שלי סיפרה לי שבשלב מסוים דוד שלי גילה לה ולאחותה (דודה שלי) שסבתא שלי השאירה סכום כסף מסוים בחשבון הבנק שלה. הוא ידע על זה מכיוון שכחלק מהטיפול בסבתא שלי (בתמורה לכך שהיא העבירה את המשק מוקדם על שמו) הוא היה אחראי על ניהול כל העניינים שלה, כולל ניהול חשבון הבנק שלה, אחרי שהיא חלתה באלצהיימר ולא יכלה לעשות את זה בעצמה.

אני חושבת שאמא שלי ואחותה די ציפו שאחי שהדוד שלי ירש את המשק – הוא לפחות יאפשר לשתיהן לרשת מסבתא שלי את הכסף המועט מאוד שנשאר בחשבון הבנק שלה. אבל מסתבר שהוא מעוניין לחלק את הכסף בין שלושתם.

חשוב לציין שאמא שלי ודודה שלי לא סובלות מחוסר בכסף. ההורים שלי עבדו קשה כל החיים ויש להם כיום חסכונות ופנסיה מכובדת שמאפשרת להם לחיות בצורה טובה וגם לעזור לילדים. דודה שלי לעומת זאת מתגוררת בקיבוץ שפעם היה על סף פשיטת רגל אבל כיום יש בו מפעל מצליח מאוד כלכלית שבגללו חברי הקיבוץ מקבלים סכומי כסף יפים מידי פעם כדיווידנדים. שלושה מתוך ארבעת הילדים שלה בחרו בסופו של דבר להמשיך לגור בקיבוץ כילדים ממשיכים, כך שמבחינה כלכלית יש לה הרבה פחות דאגות כלפיהם. הבן הבכור שלה גר כיום באנגליה (הוא אזרח בריטי כי הדוד שלי אנגלי במקור שהגיע כמתנדב לקיבוץ ונשאר בארץ אחרי שהוא התאהב בדודה שלי) ונראה שהוא ואישתו מסתדרים שם לא רע מבחינה כלכלית.

כששוחחתי עם אמא שלי על המצב, אמרתי לה שאולי זה לא כזה נורא כי תמיד תפסתי את הדוד שלי כמישהו עם בעיות כלכליות, כנראה בגלל אותו אירוע במסעדה. אבל מסתבר שב 35 השנים שעברו מאז המצב השתנה. כנראה שחלק מזה נובע מכך שהמשק הפך להיות לא רווחי בשלב מסוים, ודוד שלי עבר לעבוד בחברת תרופות לבעלי חיים שבה הוא הרוויח משכורת לא רעה, ויש לו כיום גם פנסיה מכובדת.

אבל אני חושבת שאולי חלק מזה נובע מכך שאמא שלי ואחותה מרגישות קצת כועסות בגלל ששתיהן היו שמחות לקבל חלק יותר משמעותי אולי לא בירישה של סבתא שלי אלא יותר בכל מה שקשור למורשת שלה, שזה היה המשק. אני חושבת שסבתא שלי גרה במשך רוב החיים שלה בבית שבו היא התגוררה עד שהיא ברה לבית האבות שבו היא נפטרה: היא אמנם נולדה ברחובות, אבל הורים שלה עברו מושב כשהיא היתה תינוקת ובנו בעצמם את הבית שבו הם התגוררו ושהיא בסופו של דבר גם גרה בו. ומבחינת אמא שלי ואחותה, זה היה הבית שבו הן גדלו בתור ילדות ולכן מרגישות קשורות אליו, והן כועסות קצת שלהן לא היתה את האופציה לקבל לפחות את הבית או להתחלק בו ביניהן (כי בעצם הבית לא נחשב לחלק מהשטח החקלאי ולכן הן יכלו לקבל אותו).

אני חשובת שמאוד מפריע להן גם שהבית והסביבה המיידית סביבו (הגינה למשל) מאוד עלובים ומוזנחים כיום, למרות שבת הדודה שלי (אחת מהבנות של הדוד) מתגוררת בו עם הילדה שלה. הבית והגינה אולי לא היו סופר מעוצבים, אבל סבתא שלי תמיד דאגה לטיפוח בסיסי כמו למשל שתילה וטיפוח של דשא או של עצים שונים בגינה (כולל השקייה אובססיבית). אני חושבת שכשסבתא שלי התקשתה לטפח את הגינה, הגיע אחד מבני הדודים של אמא שלי שהוא גנן במקצועו כדי לעזור לה. עכשיו השטחים ריקים, חוץ מאולי שטח קטן של דשא סינטטי שעליו יש צעצועים לבת של בת הדודה שלי. דודה שלי אפילו הציעה להזמין לבת הדודה שלי גנן כזה או אחר שישקיע כמה שעות בשיקום של הגינה, ואז היא תוכל בקלות לטפח אותה, אבל בת הדודה סירבה להצעה מסיבות כספיות. אמא ודודה שלי לא התווכחו איתה, אבל נראה שהן כועסות שהאח שלהן (אבא של בת הדודה) לא משקיע בעצמו את הכסף הזה.

אני מניחה שלו יש את סדרי העדיפויות שלו, ואין לאף אחד מאיתנו מושג מה הוא מתכנן לעשות עם המשק בעתיד. אבל יש לי תחושה שלאור זמן נוצר כאן מצב שבו יש עדיין מרמור בין האחים, וחבל לי.

טיול לספרד – טולדו

העיר טולדו נמצאת בקרבה די רבה למדריד, ואפשר להגיע אליה בקלות ברכבת (מה שעשיתי בביקור הראשון שלי בספרד). תחנת הרכבת של העיר מאוד קרובה למרכז העיר ולאיזורים התיירותיים שלה, ובמדריד עצמה הקו שיוצא מהעיר לכיוון טולדו עובר בכמה תחנות ברחבי העיר לפני שהוא יוצא ממנה, כך שאפשר לעלות עליו בקלות יחסית.

בביקור הראשון שלי בעיר היתה לי תקרית שמאוד איפיינה בעיני את ספרד והספרדים. ליד המלון שבו שהיתי מטעם העבודה היתה כיכר שבה היו לא מעט מוניות שמקום העבודה שלי היה נותן לי החזר על נסיעות בהן – ולכן היה לי טבעי לגשת למונית ולבקש לנסוע לתחנת הרכבת. הנהג ניסה להסביר לי משהו בספרדית והתחיל להתעצבן כשלא הבנתי – ובסוף התייאש והסיע אותי לתחנה.

והתברר שמה שהנהג ניסה להסביר לי זה שתחנת הרכבת במרחק הליכה קצר מהמלון ואין לי צורך לקחת מונית לשם. מרוב שהעצבים של נהג המונית הבהילו אותי, בדרך חזרה כבר חזרתי למלון ברגל למרות שירד גשם די שוטף (שלמזלי התחיל רק אחרי שעזבתי את טולדו).

הפעם גם תכננתי לנסוע לעיר ברכבת – אבל ביום הראשון שלי בעיר כשהסתובבתי עם החברה שאירחה אותי – גילינו במקרה עמדה של חברת נסיעות שארגנה סיורים מאורגנים בטולדו וסגוביה במחירים סבירים, ונרשמתי לשניהם (בימים שונים כמובן).

בסיור בטולדו יצא לי לפגוש שני יהודים מקנדה שהציעו לי להסתובב איתם לבד בעיר כי "מי כבר רוצה להכנס לעוד כנסיות". מכיון שידעתי שצפויות לי עוד לא מעט קתדרלות בטיול שלי נשמע לי נחמד להסתובב עצמאית והחברה היתה נעימה – עד שכשהמתנו בסוף הטיול לאוטובוס הגבר התחיל לנאום על פוליטיקה ישראלית והבעת דעות שאיתן שלא הסכמתי. כמובן שלא נכנסתי איתו לוויכוח, אבל בני הזוג הבינו שיש פה אי הסכמה ומאותו רגע היחס שלהם כלפי הצטנן.

בעיר עצמה נחמד להסתובב ברחובות – אבל יש בה גם לא מעט חנויות ומוזיאונים קטנים ששווה להכנס אליהם, וכמובן גם את הכנסיה.

אבל בעיר יש גם לא מעט היסטוריה יהודית שמשולבת בהיסטוריה היהודית המפוארת של ספרד שכוללת שיתוף פעולה בין היהודים והמוסלמים, כשדווקא הנוצרים הם אלו שהפרו את האיזון הזה. ליהדות הספרדית היה מקום גדול במורשת הלמידה החוקים הדתיים של היהדות באותה תקופה שהשפעתם מורגשת עד היום – ולא מעט דמויות דומיננטיות.

כיום ההיסטוריה הזו כן נשמרת בערים כמו טולדו או סגוביה ונחשבים כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הספרדית.

עוד יתרון של הטיול המאורגן היה בכך שהאוטובוס הוביל אותנו גם לתצפית על העיר העתיקה מנקודה יפה מחוץ לעיר. מצד שני, התצפית הזו העלתה לי שהאלה האם תושבי העיר כולם בעצם גרים בעיר העתיקה ואין לטולדו גם שכונות מגורים מודרניות יותר?

״עדיין אליס״?

״עדיין אליס״ הוא סרט שיצא בשנת 2014 ומבוסס על ספר באותו השם. הסיפור הוא של אליס, פרופסורית מכובדת לפסיכולוגיה שמתעסקת בחקר התפתחות השפה. היא נשואה למדען בתחום הרפואי, ויש להם שלושה ילדים מוצלחים – הבת בכורה בוגרת תואר ונשואה, הבן האמצעי סטודנט לרפואה, ואילו הבת הקטנה שואפת להיות שחקנית ומסרבת ללמוד לתואר, לאכזבתה הרבה של אליס.

הסרט מתחיל בסצנת יום הולדת ה 50 של אליס, שבו בשלב מסוים היא פולטת משפט שלא קשור לכלום, ומתנצלת שאין לה מושג למה היא אמרה את זה. בסצנה הבאה היא מרצה – ושוכחת משום מה מילה.

אבל היא לא חושדת בכלום עד שיום אחד היא יוצאת לריצה – ובנקודה מסוימת שמה לב לזה שהיא לא זוכרת איך לחזור הביתה. זו היהת הנקודה שהפחידה אותה – והיא פנתה לנוירולוג כדי לקבל אבחון למה שהיא בהתחלה חשבה שהוא גידול במוח, אבל מהר מאוד (ומהר משמעותית ממה שקורה ברוב המכריע של המקרים האלו במציאות) – היא מאובחנת כחולת אלצהיימר בגיל צעיר. היא ואז בעלה מתקשים לקבל את האבחנה – וגם כשהם מקבלים אותה, הם צריכים להסביר את המצב לילדים, משהו שהם דוחים למרות שהתסמינים של אליס כבר מתחילים להחמיר בקצב מדאיג, וקשה לה יותר ויותר להסתיר אותם.

כמובן שהמחלה עצמה משפיעה יותר ויותר על החיים של אליס ושל בני משפחתה – וההשפעה גם מתרחבת למעגלים הולכים ומתרחבים, גם לפני שאליס עצמה בהכרח מוכנה לכך. היא למשל לא סיפרה על מצבה במקום העבודה שלה – אבל לא היתה לה ברירה אלא לספר על כך כשהאחראי עליה באוניברסיטה ראה ביקורות על הקורס האחרון שהיא העבירה היו מחפירות – והוא מצידו פשוט פיטר אותה.

וכמובן שזה משפיע על הדינמיקה המשפחתית, במיוחד ביחסים שלה עם בעלה – שמטפל בה יפה אבל רוצה במקביל להמשיך בקריירה שלו. אליס עצמה רוצה שהוא ייקח שנת שבתון כדי שהם יוכלו לבלות יחד ככל עוד היא מודעת לסביבה, אבל הוא עצמו רוצה להמשיך לעבוד ואפילו בשלב מסוים רוצה לעבור לעיר אחרת בגלל הצעת עבודה שהוא מקבל ממרפאה יוקרתית שמאוד מושכת אותו.

עיקר הסרט מתמקד בהתדרדרות המהירה של אליס, ובאיך היא מרגישה כלפי המחלה ומצבה המחמיר. אחרי ההלם ההתחלתי נראה שהיא מסתגלת לעובדה שהיא חולה, למרות שלאורך הדרך קורות לה יותר ויותר ״תקלות״ (למשל מצב שבו היא שוכחת איפה השירותים בבית החוף של המשפחה, מה שמוביל למצב שהיא מאבדת שליטה על המצב לפני שהיא מוצאת את השירותים).


הסרט עצמו הוא נפלא, ובהחלט מעביר את התחושות של מי שתמיד הסתמכה על האינטיליגנציה שלה ועל היכולת שלה לתקשר, ואז מתחילה לסבול ממחלה שגוזלת יותר ויותר מהזכרונות, היכולות השכליות, ואז מהחיים שלה. הסרט מסתיים בשלב שבו אליס כבר לא זוכרת כלום, וגם מתקשה מאוד לדבר. בשלב זה בעלה כבר החליט על ״פשרה״ בין השאיפות שלו להצלחה לצורך בטיפול בה בכך שהוא עבר לבדו למרפאה שהציעה לו עבודה, אבל אליס נשארה בבית הישן ויש לה מטפלת וגם את הבת הצעירה שלה שמטפלת בה.

יש בסרט לא מעט סצנות קשות. למשל בתחילת הסרט, מיד אחרי האבחון, אליס רושמת בטלפון שלה רשימה של שאלות בסיסיות לגבי החיים שלה (למשל מה שמה של הבת הבכורה שלה), ותזכורת לעצמה ביום שבו היא כבר לא תוכל לענות על השאלות. התזכורת מכילה הוראות לפתוח תיקיה מסוימת במחשב שלה שבו שמור סרט שהיא צילמה עם הוראות על איך למצוא בקבוק כדורים שהיא הסתירה בארון שלה שבעזרתם היא תוכל להתאבד ברגע שמצבה יהיה קשה מידי בשביל שהיא תרצה להמשיך לחיות.

אבל אפילו התוכנית הזו רגישה להרבה בעיות שנובעות מהמחלה: בשלב מסוים היא מאבדת את הטלפון שלה, ולא יכולה אפילו להסביר לבעלה למה חשוב לה למצוא אותו כי היא עצמה ללא זוכרת, והוא עצמו לא מבין למה היא רוצה אותו כי היא כבר במצב שבו אין לה כביכול שימוש בו חוץ מבדיקת הזכרון היומית שלה. הטלפון נמצא חודש אחר כך, ורק במקרה היא נתקלת ברשימת השאלות שלה בלי בכלל לזכור מה המטרה או המשמעות של השאלות. היא נתקלת רק במקרה בהוראות שלה, וכשהיא צופה בסרטון שהיא הקליטה לעצמה עם הוראות איך להתאבד – לא ברור אם היא בכלל מזהה שהדמות על המסך זו היא עצמה ולא עוד אישה נחמדה.

ואפשר גם לראות את ההשפעה של המחלה. האישה על המסך היא אישה מטופחת שמשקיעה הרבה בהופעה החיצונית שלה. הדמות שצופה בסרט היא מישהי שלבושה בפשטות, עם שיכר קצת פרוע בקוקו שלא טופל בצורה רצינית כבר הרבה זמן, וכמובן ללא טיפה של איפור.

הניסיון עצמו נכשל. ברגע שאליס החולה מוציאה מהמגירה את קופסת הכדורים – מישהו נכנס הביתה וקורא לה, והיא מפילה את הכדורים והם נשברים, כך שהאפשרות להתאבדות בעצם נעלמת.

אבל בנקודה הזו עולה שאלה מאוד משמעותית לגבי היחס למחלה ובמיוחד לסבל ממנה. כשאליס רק חלתה, היה חשוב לה להגדיר לעצמה רמת תפקוד מסוימת שמעבר לה, החיים שלה כבר יהיו לא ראויים למחיה והסבל בשכחה יהיה גדול מידי. אבל כשהיא הגיעה לנקודה הזו, היא נראתה הרבה פחות סובלת בגלל שבמקביל לחוסר הזכרון – גם המודעות של אליס עצמה למצב נעלמה, ומבחינתה היא לא היתה מודעת למחלה או שמשהו חריג אצלה, אלא היא זרמה עם השגרה שקבעה לה הסביבה (בעיקר בעלה ואולי קצת הילדים שהחליפו אותו מידי פעם) והיתה אפילו חייכנית ונעימה מאוד.


אבל בעצם הסצנה של ניסיון ההתאבדות הוא דוגמא ללא מעט חורים בעלילה.

למשל אין אף התייחסות לעדויות לניסיון ההתאבדות הזו – החל מקופסת הכדורים שעליה היה רשום ״לקחת הכל בבת אחת״, וועצם העובדה שיש פה תרופה שהתפזרה על הרצפה ושחלק מהכדורים התרסקו, וגם אם לא היה חשד שמדובר על ניסיון התאבדות אלא תרופה שאליס צריכה לקחת כחלק מהטיפול במחלה, מישהו היה צריך לחדש אותה. מעבר לזה, הסרטון עם ההוראות איך להתאבד נשאר פתוח על מסך המחשב שלה כי אליס היתה צריכה לצפות בו שוב ושוב כדי להבין את ההוראות, ועולה השאלה איך המבקרת שהגיעה או בעלה לא ראו את הסרטון הזה והבינו מה קורה.

באותה מידה, הזריזות שבה אליס אובחנה וההתדרדרות המהירה מאוד של המחלה – נראו לי חריגים. שתי הסבתות שלי היו חולות אלצהיימר (אמנם בגיל מבוגר יותר, אבל עדיין). גם בינן היה הבדל משמעותי בהתפתחות המחלה, כשסבתא שלי מצד אבא חלתה בגיל צעיר יותר אבל המחלה התדרדרה יחסית לאט, והסבתא מצד אמא חלתה בגיל תשעים בערך אבל ההתדרדרות שלה היתה מהירה יותר. וגם אז, אני חושבת שעברו שנתיים או אפילו שלוש לפחות (ואולי אפילו יותר) עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הפכה למישהי שלא זוכרת כלום, לא מזהה אף אחד, ולא מסוגלת לדבר.

אבל בסרט עצמו נוצר רושם שהתהליך קרה תוך שנה וקצת. למשל יש סצנה שבה הבת שלב מודיעה בשלב מאוד מוקדם על הריון של תאומים ומצבה של אליס עדיין יחסית בסדר, אבל גם אם מניחים שהתאומים נולדו בסוף ההריון ולא מוקדם יותר (מה שלרוב קורה עם תאומים) – בסוף ההריון אליס כבר צריכה עזרה בבחירת בגדים ואפילו בפעולה הפיזית של להתלבש, ואין לה מושג מה קורה סביבה ולמה בעלה גורר אותה לבית החולים.

אני מניחה שההחלטות האלו נועדו למקד את העלילה בסבל של אליס והסביבה שלה, ובסרט אין זמן ״למרוח״ את הסבל הזה על פני יותר מידי סצנות. אפילו הרקע לסיפור ניתן בזמן שאנחנו כבר מתחילים לראות בעיות אצל אליס עצמה בשגרה שלה ולא בחיים שלה כשהם ״תקינים לגמרי״. אבל עדיין זה יוצר מצג שווא שיכול מאוד להפחיד ולא לתת תקווה שהתהליך איטי יותר או שיש דרך להאט עוד יותר את קצב התפתחות המחלה.

עדכון הרזיה?

אחד הדברים שחשבתי עליהם לאחרונה היה ״איך פעם כשעבדתי במשרד אכלתי בחוץ כל יום ועדיין אכלתי בריא – ועכשיו אני לא מצליחה להזמין משהו בריא מהכרטיס של העבודה?״

אז קודם כל, נזכרתי שכחלק מה״לאכול בריא״ לא בהכרח היה בריא. אני למשל לא ממש אוהבת דגים, אבל מידי פעם הייתי משכנעת את עצמי להזמין סלמון – אבל במקביל אליו גם הזמנתי פירה בתור ״פיצוי״ על הסבל של אכילת הדג. וזה לא הקטע של תפוחי האדמה (שבלא מעט דיאטות נחשבים לאוכל אסור או משמין), אלא העובדה שבמסעדות מכינים פירה עם הרבה שמנת ו / או חמאה כדי להפוך אותו לטעים. בואו ונגיד שבריא ודיאטטי זה לא, במיוחד כשכמות הפירה שאכלתי לא בהכרח תאמה למה שאמור להיות מוגדר בתורה מנה אלא ״קצת״ יותר.

וחלק מזה גם היו כמה מצבים שבהם הצטרפתי לשאר הצוות כדי לאכול צהרים, ולפעמים לא היתה לי שליטה על לאן אנחנו הולכים – הוהקושי התבטא בימים שבהם הלכנו למסעדה ״חסכונית״, כמו למשל מסעדה בשם ״ווק״ כזה או אחר שבו מבחר המנות כלל בעיקר אטריות מוקפצות בהמון שמן. הייתי ממש צריכה לאלתר מצב שבו אני מנסה לגרום למישהכין את המנה שלי להכניס אליה כמה שיותר ירקות, כמה שפחות איטריות ושמן, ולשלם תוספת כסף כדי שהמנה תכיל כמות סבירה של חלבון.

וכמובן שהיה גם את הקצה השני שבו הזמנתי מנות דיאטטיות במיוחד, כמו למשל חזה עוף יבש על ירקות ירוקים עם קצת שמן זית. דיאטטי ובריא זה כן, טעים זה כבר לא ממש. ואז לא פעם הייתי מפצה את עצמי על האוכל הלא טעים מתוך תחושה שאם אכלתי ארוחת צהרים בריאה ודלה בקלוריות, אני יכולה להרשות לעצמי לאכול משהו מפנק יותר כארוחת ביניים או בארוחת הערב.

אבל עדיין, היתרון של האיזור היה מיעוט יחסי של מסעדות בו, כשהיו לי כמה מנות בכל מסעדה שהתאימו לי לשגרת האכילה שלי. זה לפעמים היה מגביל, במיוחד בימים שבהם הלכנו לפיצריה הנחמדה ליד העבודה וחלק מהקולגות שלי חסכו כסף בזה שהם הזמינו יחד כמה פיצות אבל במספר פחות ממספר האנשים (למשל שתי פיצות לשלושה אנשים, או שלוש לחמישה), בזמן שאני הזמנתי סלט או מנה של בשר עם קצת תפו״א וסלט.

אבל כיום בעצם כשאני מנצלת את הכרטיס – אני מנצלת אותו להזמנה במשלוח. ובתור מי שגרה במרכז רמת גן – כמות המסעדות והמאכלים שזמינים לי מטורפת, כולל מכל פינה בתל אביב ?(שלא לדבר על גבעתיים, בני ברק, וכמובן רמת גן עצמה). גם אם אני מזמינה למשרד עצמו – יש המון מסעדות בטווח קילומטרים מטורף שמבצעות משלוחים.

ואלו לא רק מסעדות אלא גלידריות, מאפיות קינוחים, ואפילו שוקולטריות שמהן אפשר להזמין. אולי זה קשור לעובדה שבקורונה כולם למדו איך לבצע משלוחי אוכל, אבל מבחינת ההרזיה שלי זה אסון.


לאחרונה אני מנסה יותר לבשל בבית. זה משהו שניסיתי בזמנו בתקופה שבה ניסיתי להרזות לפני שנתיים, אבל משהו שם נכשל.

בסופו של דבר אני חושבת שהבעיה נבעה מזה שהדיאטנית שבה עבדתי בשיטה הזו עבדה לפי עקרונות שלא התאימו לי – אבל לא בהכרח ״באשמתה״, לפחות לא בהיבטים מסוימים. כן חשוב לי להגיד שחלק משמעותי מהבעיה שלי איתה נבעה מהעובדה שהיא הפחיתה לי את כמות האוכל בצורה דרסטית מידי ובאופן מיידי מידי, ולא היתה קשובה לזה שזה לא מתאים לי.

אבל בדיעבד אני חושבת שחלק משמעותי מהבעיה שלי היא שיש הרבה מאכלים שאני לא אוהבת. קחו לדוגמא פשטידות. יש לי טראומה מפשטידות מהתקופה שבה הייתי צמחונית, ולמשל במסעדה בשרית קיבלתי ״קיש״ (מילה יפה לפשטידה פה בארץ) שהיתה בעצם כמה שכבות של בצק פילו שמנוני במילוי פטריות מטוגנות שמנוניות, בלי ממש טעם.

גם בלא מעט מקומות אחרים (כולל אצל גיסתי למשל) ״פשטידה״ היא בצק עבה ומלא שמן, עם קצת מילוי של גבינה והרבה דברים אחרים שבמקרה הטוב הם ירקות (כמו כרישה או פלפלים) ובמקרה הפחות טוב עוד פחמימה (בטטות).

במקרה הטוב זה אכיל, במקרה הפחות טוב זה רחוק מלהיות טעים.

אבל באחד האתרים למתכונים דיאטטיים, גיליתי מתכון של פשטידה על בסיס קוטג׳ עם ביצה וקצת קמח (שאני מוותרת עליו בלי לפגוע בטעם ובטקסטורה). אני מוסיפה לזה ירקות – החל מגרישה או בצל מטוגנים, וכלה למשל בכרובית. אני מוסיפה לזה לפעמים גבינות אחרות (למשל גבינת עיזים או בולגרית דלות שומן) ומצפה בגבינה צהובה דלת שומן (9%).

זה בעצם המילוי של הפשטידה, ומנה לא רעה של חלבון ממקור צמחוני (למרות שלא טבעוני) – ומסתבר שעם הירקות הנכונים מאוד טעים לי, למרות שאני לא ממש אוהבת לאכול קוטג׳ טרי באופן שוטף.


השבוע האחרון התאפיין גם בקניות שעשיתי כחלק מהבלאק פריידי וכלל בעצם שתי קניות שקשורות לאוכל – אחת היתה גרועה, והשניה דווקא טובה.

הקניה הגרועה היתה של שוקולד, אבל שוקולד עם סיפור רקע.

כשהייתי ילדה וגרנו בארה״ב לפוסט הדוקטורט של אבא שלי, גרו לידינו משפחה ישראלית עם בנות שהיו בערך בגילי והייתי מיודדת איתן, במיוחד עם הבת הצעירה. הקשר בינינו התנתק אחרי שחזרנו לארץ – אבל אז הגיע פייסבוק. יום אחד הציע לי ״חברות״ מישהו שהתנדב איתי בזמנו במד״א, והוא בתורו פרסם פוסט של חברה שלו ללימודים שהפכה להיות מורה לבישול בריא טבעוני. מכרה שלה שהיא מומחית גדולה לענייני איראן רצתה לפרסם ספר על ההיסטוריה מאחורי מגילת אסתר, והחליטה לעשות את זה דרך מימון המונים. החברה החליטה לתרום ממנה וממטבחה סדנא לבישול פרסי (טבעוני) – וכשראיתי את זה מיד זיהיתי את האחות הגדולה מבין שתי הבנות ההן מארה״ב.

עם הזמן אותה מומחית לאיראן התחילה לנהל פרוייקטי הדסטארט אחרים – כולל של בת הדודה הדתיה שלה שהיתה בעברה עורכת דין, אבל תמיד אהבה להכין שוקולד. היא התחילה מהכנת פרלינים במטבח שלה והשקעה של כמה שעות בשבוע לניסיון למכור אותם בדוכנים קטנים, עבר דרך אדם ששילם לה בשטר מזויף וגרם לה להפסד די רציני שפגע בה כעסק פצפון – והסתיים במפעל שדווקא בתקופת הקורונה הצליח להתפתח ולגדול, ואפילו להגיע למשלוחים לארה״ב.

היא החליטה לעות הנחה מדהימה לבלאק פריידי, ומשום מה התפתיתי ושכחתי לכתוב שישלחו לי רק שוקולדים מרירים, והם שלחו לי בעיקר שוקולד לבן וחלב. בואו נגיד שאחרי קצת פחות משבוע, לא נשאר מהם כלום, למרות שאת חלקם הבאתי לעבודה.

הקניה הטובה יותר היא של פסטה טריה שמגיעה הביתה קפואה. ההערכה של מספר המנות הוא נמוך ואני מצליחה ״למתוח״ את האיטריות או ארביולי לתקופה יותר ארוכה. קניתי לא מעט במבצע, וכנראה שבחודשים הקרובים יש לי מספיק פסטה, ועם פסטה כזו טעימה יהיה לי יותר קל לאכול בבית ולא להזמין עוד פיצה.

על עבודה בימי בחירות

אי שם לקראת בחירות אפריל 2019, התגלגלה אלי הצעה של המפלגה שבה אני בוחרת לייצג אותה בקלפי.

מה זה בדיוק אומר?

אני מניחה שרובנו (למרות שהייתי שמחה לכתוב כולנו) מכירים את החוויה של לבוא לבחור. אנחנו מגיעים לקלפי שבה אנחנו רשומים ופוגשים כמה אנשים שיושבים מאחורי שולחן ארוך, כשהראשון מבקש את תעודת הזהות שלכם, מוודא שאתם רשומים ושכבר לא בחרתם, אומר מספר כזה או אחר לאחרים שיושבים ליד השולחן, הם מסמנים משהו בכל מיני רשימות – ואז אתם מקבלים מעטפה קטנה שיש עליה שתי חתימות שאיתה אתם הולכים מאחורי הפרגוד, בוחרים בפתק שאתם רוצים, ואחרי שאתם מכניסים אותו לקופסא ליד האנשים, אתם מקבלים בחזרה את תעודת הזהות שלכם, ועוזבים.

ה״אנשים״ האלו מאחורי השולחן מורכבים בעצם משתי קבוצות. האדם הזה שמבקש ממכם את תעודת הזהות הוא מזכיר הקלפי. הוא עובד מדינה שלא משוייך פוליטית (למשל אסור לו להיות חבר באף מפלגה במשך כמה שנים לפני שהוא עובד בתפקיד). הוא זה שאחראי על הקלפי ועל הניהול התקין שלה, שכולל למשל מניה של הצבעות כפולות או מניעה של תעמולה פוליטית בקלפי.

לידו יושבים מי שמכונים ״ועדת הקלפי״ – שאלו נציגים משלוש מפלגות שונות, שההרכב שלהן בקלפי נקבע על ידי ועדת הבחירות המרכזית. אחד נקרא יו״ר הועדה, השני הוא הסגן, והשלישי הוא ״סתם״ נציג. במובן מסוים התפקיד הוא בעיקר לוודא שהכל בסדר בקלפי עצמו ושאין ניסיונות רמאות, ובעצם מי שחותם על המעטפות הם שני נציגים של ועדת הקלפי כדי להפוך אותן לחוקיות (לכן שווה שתבדקו שיש על המעטפה שקיבלתם שתי חתימות).

בכמה ממערכות הבחירות האחרונות הצטרף גם מישהו שמיועד לשמור על ״טוהר הבחירות״ כמין צופה מהצד.

אפשר לעבוד חצי יום (לרוב מ 6:30 בבוקר עד 16:00 ואז מ 16:00 עד שהקלפיות נסגרות והקולות בהן נספרים), אבל לא פעם (ובמיוחד המזכירים) עובדים במשך יום שלם (ומאוד ארוך).

ראוי לציין שמקבלים תשלום על העבודה הזו, למרות שמפלגות מסוימות כן מבקשות שהעובדים מטעמן יתרמו להן את הכסף הזה בחזרה (והן כנראה לא ימנו לתפקיד מישהו שלא מסכים לכך הראש).


בבחירות הראשונות שבהן השתתפתי כחברת ועדת קלפי החוויה שלי היתה חיובית ואפילו כיפית.

הקלפי היתה קרובה יחסית לבית שלי למרות שהיא לא היתה הקלפי שבה אני בוחרת (ככה זה כשגרים במרכז עיר גדולה – יש המון קלפיות בכל פינה כמעט). מזכירת הקלפי היתה מישהי מקסימה שהיה מאוד נעים לעבוד איתה, למרות שהיא כמובן הקפידה מאוד על הכללים השונים, כולל איסור על לדבר על פוליטיקה בקלפי עצמו כדי שזה לא ייחשב כתעמולת בחירות.

אני הייתי שם עם עוד שני חברי ועדה, וכולנו עזרנו למזכירה בכל מה שקשור למלאכת הסימון בספרים השונים, שכללו אז שתי רשימות של הבוחרים בקלפי לפי תעודת זהות, ועוד רשימה שמית של הבוחרים שאני הייתי אחראית עליה והיא היה מורכבת יותר, כי בניגוד לרשימות על סמך תעודת הזהות שהיו ממוספרות והמספר שלהן הופיע על הכרטיס לבוחר שהבוחרים קיבלו בדואר ולרוב הביאו – בספר לפי השמות היה צריך ממש למצוא את השם, מה שלקח קצת יותר זמן.

כמובן שמידי פעם בהפסקה בין בוחרים תיאמנו בינינו את הספרים כדי לוודא שהכל מסומן כמו שצריך, כי הסדר בכל מה שקשור לקלפי ובמיוחד סביב המסמכים (בין אם אלו הרשימות שבהן מסומנים הבוחרים או אפילו מספר המעטפות שהיו חתומות והיו בשימוש) חשוב מאוד ואי סדרים יכול להוביל בקלות לפסילת הקלפי.

לכל אורך המשמרת שלי בבוקר המזכירה אפילו ניסתה לשכנע אותי להשאר כי היה לה כנראה מאוד נעים לעבוד איתי והיא מאוד סמכה עלי.


איכשהו מצאתי את עצמי בשני סבבי הבחירות הבאים (ספטמבר 2019 ומרץ 2020) עובדת מחוץ לקלפיות בעמדות האלו שבהן מחלקים פתקים ומנסים לשכנע אנשים לפני הכניסה לקלפי. זו עבודה מעייפת יותר כי צריך לעמוד וללכת לא מעט, אבל מצד שני בשני הסבבים האלו איכשהו קיבלתי בתרו שותפה גברת מבוגרת (בת שמונים ומשהו) שהיתה מקסימה והתחברנו מאוד טוב.


ואז בבחירות מרץ 2021 – התנדבתי שוב בקלפי.

לא ממש חשדתי בכלום כשנשאלתי האם אני מחוסנת נגד קורונה, וגם לא כשהכתובת שקיבלתי לקלפי היתה איפשהו ליד קניון איילון. רק כשהגעתי הבנתי ששיבצו אותי לקלפי של חולי קורונה שהיתה במתחם שבו ביצעו עד אותו יום בדיקות קורונה. הנהלים סביבה היו מסורבלים הרבה יותר (כולל הקמה של מתחם ממוגן מיריעות פלסטיק, ושרק מזכיר הקלפי מתקרב בכלל לבוחרים), והיה די משעמם לא רק כי בקושי הגיעו בוחרים, אלא גם ״נפלתי״ על חברי ועדה שהיו רובם ככולם חרדים, ומזכיר הקלפי היה מתנדב בעזר מציון ששמח מאוד ללמד אותם עזרה ראשונה כמתנדבים לעתיד או כמטיילים בחופשים.

זו גם הפעם הראשונה שבה היה איתנו מישהו ששומר על ״טוהר הבחירות״, מה שלא ממש אמר הרבה.

אני הייתי החריגה, השתעממתי מאוד – ושמחתי כשהחליפו אותי שעתיים מוקדם ממה שציפיתי.


כשהציעו לי לקראת בחירות 2022 להתנדב שוב בקלפי, וידאתי שאני בכזו שהיא סטנדרטית ורגילה למדי, ואפילו זכיתי להיות שוב באותו מקום שבו הייתי בועדה בבחירות אפריל 2019.

רק שהפעם היו שני שינויים משמעותיים. קודם כל, בכל קלפי לא היה מזכיר אחד אלא שניים – ובגלל ששיבצו אותי בקלפי מונגשת (כלומר כזו שנכים יכולים להגיע אליה לבחור גם אם היא לא קרובה אליהם הביתה), בעצם היו שלושה מזכירים בגלל שקלפי מונגשת דורשת יותר רישומים וטיפול. ואחרי בערך שעה – אלינו ספציפית הגיע גם מזכיר רביעי, אין לי מושג למה. וזה יצר מצב של צפיפות מאוד גדולה ליד השולחן, וקצת דחיקה של הועדה עצמה.

המשמעות של זה היתה שבעצם היו מספיק מזכירים כדי ״לתפעל״ את הקלפי בעצמם ללא עזרה של ועדת הקלפי. מה שנותר לנו, נציגי המפלגות, לעשות – היה בעצם לחתום על המעטפות השונות ועל הטפסים בכל פעם שהוצאנו עוד קצת מעטפות כדי לחלק לאנשים. ואולי גם לתצפת.

כך שלמרות שמזכירי הקלפי שלי עבדו מאוד קשה בגלל שהקלפי היתה מאוד עמוסה כי היא מונגשת, והרבה הגיעו כדי להצהיר שהם זקוקים לה, אנחנו ישבנו בצד והשתעממנו.

בעצם זו לא ממש הגדרה מדויקת. אחד מחברי הועדה התנדב לעזור למאבטחת בכניסה שהתקשתה להסתדר עם התור הארוך שהתחיל להצטבר בחוץ, לפחות עד שהקלפי שלנו התייעל קצת והמזכירים התחילו לבדוק את תעודות הזהות ואת הטפסים של הבוחר הבא בזמן שהקודם בחר מאחורי הפרגוד.

לעומת זאת, חברת הועדה השניה היתה מישהי מבוגרת שנראתה חולה מאוד, והיה לה קשה מאוד לתפקד. אני הייתי צריכה לתת לה הוראות ממש מדויקות מה לעשות, אפילו על דברים שהיו אמורים להיות ברורים מאליהם כמו איפה לחתום על הטפסים השונים (ממש באיזו שורה) או על המעטפות. הייתי גם זו שהיתה צריכה ללוות אותה לשירותים. לרוב היא ישבה בשקט בצד ולא ממש דיברה.

גם היתה מאוד תחושה של הפרדה בין מזכירי הקלפי לבין חברי הועדה. למשל המזכירים הראשונים הגיעו מאוד מוקדם בבוקר ותפסו את כל נקודות החשמל כדי להטעין את הטלפונים שלהם, בלי לחשוב או להציע לנו (חברי הועדה) את האפשרות הזו. אני מניחה שהם היו מפנים משהו אם היינו מבקשים, אבל זה יצר מצב קצת לא נעים.

גם מרגע שהגיע המזכיר הרביעי, זה משהו שאפשר למזכירים האחרים לקחת קצת הפסקה כדי להתאוורר או כדי לצאת בשלב מסוים לאכול צהרים. כשעבדתי בקלפי הראשונה שלי, המזכירה דאגה שלכולנו תהיה אפשרות לקחת הפסקה כדי להתרענן בין בוחרים, אבל הפעם זה לא קרה, גם במצבים שארבעתם היו באיזור בו זמנית ולא החליפו אחד את השני כך שעקרונית הם יכלו להחליף אחד או אחת מאיתנו כדי לתת לנו הפסקה קצרה.

מעבר לזה, בתור מי שעובדים בקלפי למעלה משש שעות, היינו כולנו זכאים לבחור בקלפי במה שמכונה ״מעטפה כפולה״. הבחור שהתנדב לעזור לא היה צריך את זה כי הוא היה בעצם רשום לקלפי הלא מונגשת שהיתה צמודה לזו שלנו, כך שהוא קודם כל בחר בעצמו ואז התחיל לעבוד. אני למזלי הייתי מודעת לנוהל אבל בגלל שעבדתי רק בבוקר (עד 16:00) והקלפי שלי היתה עבורי בדרך הביתה, העדפתי לבחור בקלפי הרגילה שלי. אבל אני הייתי זו שהיתה צריכה להזכיר לחברה השלישית בוועדה שיש לה את הזכות הזו כדי לוודא שהיא תקבל אותה. היא עצמה אמרה משהו לגבי זה שבעלה אמור להחליף אותה בוועדה והם רוצים לבחור יחד, והוא היה אמור להגיע בערך חצי שעה לפני שעזבתי, אבל נראה היה שהוא מאחר, ולא יכולתי להתעכב כדי לוודא שהיא באמת זוכה לבחור.

אבל היה משהו שהיה קצת מעבר למעשים הקטנים האלו, מין אווירה שבה בעיני לפחות המזכיר הראשי הרגישה לי כאילו הוא לא אוהב את העובדה שאנחנו שם כ״נציגים פוליטיים״, וכאילו הוא היה מעדיף להתנהל בלעדינו.

חשוב רק לציין שמעבר לתחושת ההפרדה הזו והשעמום – המזכירים שהיו בקלפי שלנו היו סופר מקצועיים, ודאגו לעבוד בצורה סופר מסודרת ולוודא בתדירות גבוהה שאין אי סדרים בקלפי – משהו שמאוד חשוב כדי שהיא לא תפסל.


כשעבדתי בקלפי בבחירות אפריל 2019, הייתי בקלפי המקבילה לזו שלנו, זו שהיתה לא מונגשת. באותן בחירות אנחנו ישבנו בחדר אחד של מועדונית בגימלאים שבה עבדנו, והקלפי המונגשת היתה בחדר הגדול יותר. השנה משום מה האחראית של המוסד התעקשה שכולנו נשב בחדר הגדול יותר.

זה יצר קצת בלגן כי אנשים לא תמיד הבינו לאן הם צריכים ללכת או לאן לשלשל את הפתק (כי חשוב לשלשל אותו לקופסט שמשוייכת לקלפי שבהם אתם בחרתם). אבל היתה לי תחושה שהאווירה בה היתה שונה, אולי כי ישבו לידה רק נשים, שהן חברותיות ונשות שיחה יותר מאשר גברים.

אני חושבת גם ששם היתה חלוקה מסויימת של העבודה גם לועדת הקלפי, למרות שבעצם היו בקלפי שתי מזכירות ולא רק אחת.

רק שנראה שהיו בה כמה אי סדרים – כמו למשל מצב שבו הן נתנו לילד לקחת מעטפה למזכרת מהקלפי, בלי לחשוב שזה ייצור להן בלגן כי בסוף היום אם מספר המעטפות שהיו בקלפי לא היה תואם את מספר המעטפות שהועדה חתמה עליה, וזה יכול לפסול את הקלפי. למזלן הגדול אחד מהמזכירים של הקלפי שלי ״תפס״ את זה והחזיר להן את המעטפה והסביר להן את גודל הברוך שממנו הן נמנעו.

היה גם רגע שבו הגיעה מישהי שאחותה ואמא שלהן הגיעו לבחור מוקדם יותר, וגילתה שבעצם השם שלה כבר מסומן כאילו היא בחרה. אין לי מושג האם באמת היה מדובר על מצב של ניסיון להצבעה כפולה או פאשלה שלהן שהן סימנו אותה בטעות כאילו היא בחרה – אבל בכל מקרה מדובר על מצב של בלגן.

והיה עוד אירוע עקרוני אחד, שבו אחת הבוחרות התחילה לבקש מחברות הועדה לצלם אותה ואת התינוק שלה עם פתק של אחת המפלגות. זה אסור בתכלית האיסור (זה נתפס בתור תעמולה שאסורה בשטח הקלפי), אבל הן כנראה רצו להיות נחמדות ולא חשבו על זה. העובדת שאמורה היתה לשמור על טוהר הבחירות ניסתה להגיד להן משהו, אבל בהתחלה הן לא הקשיבו ומאוחר יותר כשהיא ניסתה להודיע להן שהיא תעביר את התקרית הלאה, הן מאוד כעסו עליה כי האירוע בהחלט יכול היה לסבך אותן . אולי המסקנה היחידה מהתקרית היא שצריך לשים בתפקיד הזה של משקיפי טוהר הבחירות אנשים שהם אסרטיביים ולא שקטים ומופנמים מידי, ואולי לוודא שאנשים שעובדים בקלפי מבינים את הכללים.