ניו זילנד היום השמונה עשר – אגם מת׳סון בגשם, וביקור כושל בקרחון

את הבוקר התחלנו במסלול סביב אגם מת׳סון Lake Matheson שידוע בהשתקפויות היפות שיש בו – אבל אנחנו לא זכינו לראות אותן כי היום היה גשום להחריד. המסלול עצמו היה יפה, אבל זה בהחלט היה פספוס לא לראות את ההשתקפויות האלו, במיוחד כשפספסנו את החוויה המקבילה כשביקרנו במפרץ מילפורד שגם בו ירד גשם (אבל לפחות שם הגשם הוביל לכך שהיו במפר מפלים מרהיבים). אבל פה המסלול היה בעיקר רטוב.

לפחות במהלך ההליכה ראיתי שיחים וסלעים שאחד מהם הזכיר לי כלב ים, והשני ציפור עם מקור ארוך סטייל ציפור הקיווי הניו זילנדית:

בהמשך היום היינו אמורים לבקר בקרחון בשם קרחון פוקס Fox Glacier. היו כמה מטיילים שהיו אמורים לטוס אליו בהליקופטר כדי לטייל ממש עליו ואפילו בתוכו גי בקרחונים לא פעם נוצרות מערות שאפשר לחקור – אבל בגלל תנאי מזג האוויר הטיסה והסיור בוטלו.

המדריך ניסה לנחם אותנו בכך שאפשר לפחות להתקרב מאוד לקרחון בהליכה במסלול שמוביל אליו – אבל היתה איתו בעיה באותו היום. המסלול באופן עקרוני חוצה כמה נחלים קטנים, אבל בגלל הגשם הרציף הם הפכו ללא כל כך קטנים ואי אפשר היה לחצות אותם ברגל ולכן המסלול עצמו היה סגור החל מנקודה מסוימת. כן הלכנו בחלק הראשונים של המסלול שהיה פתוח, אבל לא הגענו לנקודה שבה יכולנו לראות את הקרחון.

כן היה מסלול אחר סביב אגם באיזור שאני לפחות הלכתי אליו – אבל הדבר הכי מעניין בו היה שמרוב שירד גשם לא חזק אבל רציף לאורך היום – אפילו הצמחים שגדלו על הסלעים התחילו להזיל מים:

לצערי הבאתי איתי מעיל גשם אבל לא הבאתי מכנסי גשם. בזמנן המליצו לנו באלסקה לביא גם וגם, אבל באלסקה מעולם לא היה לי שימוש במכנסי גשם אם הייתי מביאה אותם אז לא חשבתי שהם נחוצים – אבל פה הם כן נדרשו, והצלחתי במהלך היום להספיג לגמרי שניים מתוך שלןושת זוגות המכנסיים שלי בגשם בצורה ממש קשה.

למזלי עשיתי כביסה כמה ימים אחר כך וזה פתר את הבעיה.

קיטורים ותסכולי בירוקרטיה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כמי שעובדת בתפקיד שירותי, חשוב לי להגיד שהציבור לא פעם מזלזל בכמה זמן לוקח לעשות דברים.

למשל אצלנו לא פעם אנשים רוצים לקבל את התיק הרפואי שלהם – למשל כדי לקבל החזרים מהביטוח או להעביר אותו לוטרינר אחר. מבחינתם ברור שאני יכולה לשלוח את התיק בלחיצת כפתור בתוכנה (מה שנכון) – ולא ברור להם למה אני אומרת להם שזה ייקח עד שלושה ימי עסקים.

העניין שאני לא יכולה סתם לשלוח את התיק – צריך לעבור עליו וטרינר קודם. אולי חלקית זה נובע מהצורך לוודא שאין מידע שם שהלקוח לא אמור לראות – אבל זה נובע בעיקר מהצורך לוודא שהכל מתועד בצורה מלאה, שהכל מדויק ואין טעויות, ושאין פערים בתיאורים בתיק. בסופו של דבר המעבר הזה על התיק נעשה לטובתו של הלקוח, גם אם זה לוקח יותר זמן.

הרי הביטוח יעבור על התיק בצורה יסודית כדי לנסות לראות האם הוא יכול להמנע מלשלם לכם (או לפחות לדחות את זמן התשלום). אם אתם לוקחים את בעל החיים לוטרינר אחר – תרצו שהמידע יהיה שלם ומדויק כדי שהוא יוכל לטפל בכם בצורה מלאה ולא יעשה שגיאה כי המידע שקיבלתם לא מלא – או לא מדויק.

העניין הוא שאין וטרינר שמיועד רק למעבר על תיקים כי לרוב לא תהיה לו עבודה. לרוב מדובר על וטרינרים שנמצאים במשמרת ועוברים על התיקים בין לקוחות. במצב כזה, אי אפשר לדעת מתי וטרינר באמת ייתפנה לעבור על התיק שלכם כי אי אפשר לדעת מה יהיה העומס במרפאה או כמה תיקים צריכים להשלח ללקוחות אחרים. אי אפשר גם לדעת מה השאלות שיעלו במהלך המעבר הזה וכמה זמן ייקח לענות עליהן.

אבל באותה מידה – אם יש סיבה טובה להקדים את הבדיקה של התיק – אפשר לבקש אותה. אם למשל בעל החיים צריך להגיע בדחיפות למרפאה אחרת כי יש שם מומחה שאין לנו (או שהלקוח מעדיף מסיבותיו שלו להמשיך את הטיפול במקום אחר, והוא חייב להמשיך את הטיפול מיד) – אפשר לבקש להקדים את השליחה של התיק, ולרוב אנחנו נענים לזה אם הסיבה מוצדקת.

ייתכן מאוד שהמשקפיים של טליק מהשרביט החם הם ״תופעה״ דומה: האם ייתכן שייצור עדשה (או עדשות) למשקפיים לאדם אחרי ניתוח קטרקט דורש מומחיות מסוימת שלא קיימת בהכרח לכל עובד ייצור? האם אנחנו יודעים כמה בקשות לחידוש משקפיים יש רשת שבה טליק הזמין את המשקפיים – ועד כמה יש באמת עובדים בתקופה הזו של חופשת הקיץ שעובדים כדי לייצר אותם?

על עבודה ומעמדות

כפי שסיפרתי בבלוג כמה פעמים, אני עובדת בחודשיים וקצת האחרונים במוקד – שזו עבודה שרוב העובדים בה צעירים ממני בכמה עשורים. המנהלת ואחראי המשמרת עוד יחסית מבוגרים, אבל וב הנציגים הם אנשים בגיל בוגרי צבא, למרות שלאחרונה נכנסו גם כמה אנשים בוגרים קצת יותר – אבל עדיין כאלו שהם צעירים משמעותית ממני.

ואני לא יודעת אם מה שאני עומדת לכתוב על הדברים שמפריעים לי קשור לגיל – או שאולי הוא קשור לסטטוס מסוים בחיים. כי הרי לא מעט שנים עבדתי בתור עובדת ״מקצועית״, כזו שיש לה לא רק תואר אלא גם ניסיון רלוונטי לתפקידים מורכבים, כאלו שאפשר באמת לקרוא להם ״קריירה״.

ואני ״רגילה״ לזה שמתייחסים אלי בתור מישהי שהיא עובדת משמעותית בחברה – ולא רק זה, אלא בסביבה שהתייחסה לכלל העובדים ״ברצינות״.


אני למשל זוכרת את חברת ההייטק שעבדתי בה בין 2008 ל 2020, כשב 2013 עברנו משרדים מאיזור אחד לשני. ובמיקום השני התחילה ״זהבה״ (שם בדוי) לעבוד כאשת הניקיון של החברה.

אבל היחס לזהבה לא היה כאל ״האישה שזורקת זבל ומשפשפת את השירותים״. היא לקחה יוזמה במסגרת התפקיד שלה בדברים שלנו אולי נראו שוליים אבל בתחום האחריות שלה היו בעלי השפעה.

כמו למשל נושא החלב. כשאנחנו קונים חלב הביתה, ההבדל בין קופסאות חלב לשקיות חלב מבחינת עלות היא לא משמעותית, אבל בחברה שרוכשת וצורכת עשרות ליטרים של חלב ביום, גם הבדל של כמה אגורות בכך שקונים שקיות חלב במקום קרטוני חלב היא משמעותית במיוחד לאורך זמן. לכן זהבה הציעה שנרכוש שקיות חלב במקום קרטוני חלב כדי לחסוך כסף – אבל כשזהבה שמה לב לזה שאנשים לא אוהבים לקחת חלק משקית שכבר פתוחה (במיוחד כשנראה שהיא עומדת להסתיים ופתוחה כבר הרבה זמן) היא הבינה שבשימוש בשקיות החברה באמת מוציאה יותר כסף ולכן המליצה לחזור לשימוש בקרטונים כדי לחסוך כסף.

זה באמת אולי נשמע שולי, אבל מבחינת המנהלים של החברה – הם העריכו את היוזמה הזו, ונתנו לזהבה עם הזמן יותר ויותר תחומי אחריות, כמו למשל אחריות על ניהול הרכישות של האוכל וכו׳ במטבחונים. מבחינתה זה משהו שלאורך זמן יכול לאפשר להתקדם לתפקידים שהם יותר מנהלתיים או אפילו ניהוליים.

אבל מעבר לכך, היתה תחושה שמכבדים את המעמד שלה. למשל במשרדים הקודמים הינו יכולים להשאיר כלים בכיור ואם היינו שוכחים או עסוקים מידי מכדי לשטוף אותם, המנקה היתה בשלב מסוים עושה את זה. אבל במשרדים החדשים זהבה היתה ממש ״גוערת״ במי שהיה מעז להשאיר כלים מלוכלכים בכיור – והיה לה גיבוי מההנהלה לדרוש שאנשים ישטפו את הכלים שלהם ולא ישאירו כיורים מטונפים.

או למשל בכל פעם שזהבה והמנהל שלה ״הרצל״ היו מארגנים את הכיבוד לאירועים שונים – המנהל של הסניף שלנו, שהוא בעצם גם מנהל בכיר בחברה בינלאומית, היה קודם כל דואג להודות להם על העבודה הקשה שהם עשו כדי לארגן את זה. וכשהם דרשו שכשיש אירוע גדול הם יוכלו לעבוד במטבחון הגדול של הקומה ללא הפרעה – זה ניתן להם, גם אם הרבה עובדים קיטרו על זה שהם צריכים ללכת רחוק יותר בשביל כוס קפה, או מי שהיה רגיל לאכול ארוחות בוקר בעבודה היה צריך לאלתר משהו שונה בבקרים שהם היו זקוקים למטבח.


אני כותבת את כל זה כי אני מרגישה שבתור עובדת מוקד, שלכאורה קרובה ב״מעמדה״ לזו של זהבה, היחס כלפינו הוא שונה לחלוטין.

קחו לדוגמא את נושא הטעויות – לפעמים כולנו טועים כשאנחנו עושים משהן, אבל כששלא פעם מגלים את הטעויות שלנו, ממש ״מפרסמים״ אותן בפורומים די נרחבים.

על פניו יש בזה הגיון מסוים – כדי לאפשר לאנשים ללמוד מטעויות של אחרים, ולא פעם גם מי שמפרסם טעות יעשה את זה באופן דיסקרטי בכך שאם השם של מי שעשה את הטעות מופיע בהקשר של הטעות – הם ימחקו אותו.

אבל זה לא תמיד קורה, וגם הדיווחים על הטעויות לא תמיד מגיעים מהמנהלים שלנו אלא גם מגורמים אחרים, כמו למשל צוות המזכירות של המרפאה שלא פעם העבודה שלנו משפיעה עליהן. ולא פעם הדיווחים שלהן (בקבוצת הווטסאפ שמשותפת לכולנו) מרגישים הרבה פחות כמו רצון ללמד על טעויות ויותר רצון ״לקטר״ ולהוציא עלינו את העצבים שלהן, גם אם זה כרוך בשיימינג. או אולי דווקא כי זה שיימינג.

או קחו למשל את נושא הניקיון במשרדים.

אנחנו יושבים במשרדים משותפים עם עוד בערך 5 -7 עובדי הנהלה. הם עובדים בימים ראשון עד חמישי, מגיעים קצת יותר מוקדם מאיתנו בבקרים (ולכן הם אלו ש״פותחים״ את המשרד) – וגם במקרה או שלא במקרה יוצאים גם יותר מוקדם מאיתנו.

מדובר על אנשים ובעיקר נשים שיש להם תפקיד ״רשמי״ יותר שדורש השכלה או קידום מסוים, בדיוק אותם סוגי תפקידים שאני לכאורה עשיתי בעבר – למשל מנהלת כ״א, מנהלת חשבונות, וכו׳. אלו בדיוק אותן עובדות שהיו מקבילות אלי בתפקידים הקודמים שלי גם בפן המעמד המקצועי, אבל גם מבחינת הגיל.

כשרק התחלתי לעבוד במוקד, ישבנו במשרדים ישנים יותר שהיו די צפופים ולא היה לנו מקום לאכול בו מלבד שולחנות העבודה שלנו. אבל לפני בערך 3 שבועות עברנו למשרדים חדשים ויפים יותר שבו יש שני חדרים ״ספייר״. אחד היה אמור להפוך לחדר מנוחה, אבל משום מה לא הפך לכזה, והחדר השני הוא חדר ישיבות שלא ראיתי בו שימוש ככזה.

ודי מהר אחרי המעבר – נאמר לנו במוקד שכדי לשמור על המשרדים החדשים נקיים ומטופחים, מעכשיו אסור לנו לאכול כל דבר שהוא בעמדות שלנו, אלא רק לאכול בחדר הישיבות.

ובעיני זה בעייתי בכמה רמות. קודם כל – בגלל מהות התפקיד שלנו שהוא לאייש את הטלפונים של המוקד, אין לנו אפשרות לקום מתי שבא לנו כדי לאכול משהו מחוץ לעמדה. אנחנו צריכים להמתין להפסקה היומית שלנו כדי לאכול ארוחה מסודרת, וגם לא יכולים בהכרח לקום מתי שבא לנו כדי לקפוץ למטבחון כדי לאכול משהו קטן בין לבין.

ומאז שהופעל החוק החדש שמתי לב זה שלא פעם הגעתי למצבים שבהם הייתי ממש ״מורעבת״ ולכמה שעות עד שהתאפשר לי לקחת את ההפסקה שתאפשר לי לאכול ארוחת צהרים. היו גם כמה פעמים שהתחלתי להרגיש קצת רע בגלל נפילת סוכר.

ואלו המשמרות ה״טובות״ שבהן יש מספיק אנשים בסביבה כדי שנוכל לקחת הפסקה. במשמרות המאוחרות יותר של היום (אלו שמתחילות ב 12 או ב 14) לא פעם אין מספיק אנשים בסביבה לקראת אמצע המשמרת כדי לאפשר לנו לקחת הפסקה לאכילה.

העניין הוא שמאז שמתי לב פעמיים או שלוש שהעובדים (ובעיקר העובדות) בשאר המשרדים כן מותר לאכול במשרדים, פשוט כי הן באמת אוכלות שם…

ויש את נושא הזבל.

בגלל שבמשרד אין אשת ניקיון קבועה (אלא רק מישהי שמגיעה למשרד פעמיים בשבוע לשטוף את הרצפה ולנקות בצורה יסודית את השירותים והמטבח), אנחנו העובדים צריכים למשל לזרוק את הזבל מהקומה בסוף כל יום.

ונוצרה מעין ״מסורת״ שבה עובדי המוקד הם אלו שזורקים את הזבל בסוף היום כי תמיד יהיה מישהו מאיתנו שנמצא במשרד עד 20:00, ועל פניו נשמע הגיוני שמי שנשאר אחרון יהיה זה שיזרוק את הזבל.

בעקרון אין לי בעיה לעשות את זה, כי ברור לי שבסביבה כזו כולם תורמים. ואולי אני יותר שמה לב לזה עכשיו בגלל שנוצר מצב שבו יש כמה מהעובדים הותיקים יותר שעובדים מהבית, ולא פעם הם עובדים במשמרות המאוחרות יותר (באמת כדי להקל על אלו מאיתנו שצריכים להגיע ולחזור פיזית הביתה). אבל זה גם אומר שאלו מאיתנו מהמוקד שנמצאים במשרד בעצם נדרשים לשים יותר לב לנושא זריקת הזבל, גם אם אנחנו יוצאים בשעות די שגרתיות.

אולי זה מה שגרם לי לשאול את עצמי מדוע התורנות הזו נופלת רק עלינו במוקד – ובעצם לא על העובדים האחרים בקומה. במיוחד במצב שבו בעצם מעט מאוד עובדים מהמוקד נשארים אחרי כל שאר העובדים – ולרוב גם לא ממש ״מייצרים״ זבל כי בעצם הם בעיקר עובדים.

אבל בהיררכיה של החברה שלנו ברור שזו משימה מהסוג שאפשר ״להפיל״ על עובדי המוקד, וגם כל עובדת שהיא במשרד מרגישה בנוח להעיר לנו על זה.

שלא לדבר על נושא הביקורים והרעש במוקד.

למשל יש לנו מנהלת כ״א מאוד נחמדה – והיא אוהבת להיכנס למוקד מידי פעם להגיד לנו שלום. וזה ממש נחמד מצידה, אבל לא פעם זה קורה כשאנחנו בטלפון או באמצע משימה כזו או אחרת שאי אפשר לקטוע, וזה יותר מצב שבו אני לא בהכרח יכולה לענות לה כמו שצריך על השלום…

או יש גם מנהל מסוים שהמשרד שלו קרוב למוקד, והוא באמת בן אדם נחמד – רק מדבר בקולי קולות ולא פעם מנהל דיונים ממש קרוב לכניסה של המוקד (ופעם פעמיים גם במוקד עצמו). וזה פשוט משגע אותי – גם ככה הסביבה שלנו לא בהכרח שקטה וקשה להתרכז בלקוחות (במיוחד אחרי כמה שעות של שיחות). אז תוספת רעש שאני במעמד שקשה להעיר עליה זה פשוט מעצבן ברמות.


ואולי זו שאלה שכעובדת צעירה לא הייתי שואלת את עצמי. אולי המצב הזה היה נראה לי טבעי כי אני צעירה – ושיום אחד כש״אהיה גדולה״ גם אני אגיע למעמד הזה של להיות מישהי שמותר לה לאכול במשרד ואחרים זורקים עבורה את הזבל. זה מזכיר לי למשל שבתפקיד הראשון שלי אחרי הצבא – תמיד היו מציבים אותי במשמרות היותר מאוחרות (ובמיוחד בימי חמישי שהיו ארוכים יותר) כמובן מאליו ולא עלה בדעתי בכלל שלא שאלו אותי עד כמה זה באמת נוח לי.

אבל כמה שזה נשמע מגוכח, דווקא הדברים האלו הם אלו שקשים לי מנטלית בעבודה. אני מסולת להתמודד עם המשכורת הנמוכה והעבודה הלא זוהרת, אבל רע לי שאני מרגישה משהו כמו זלזול כזה…

ניו זילנד היום השבעה עשר – הרבה נסיעות והרבה מסלולים קצרים

יש לפעמים ימים כאלו בטיולים שבהם נאלצים לנהוג הרבה, וזה היה אחד הימים האלו. אחד היתרונות של חברת טיולים מאורגנים הוא שלא פעם הם מכירים בדיוק את המסלולים הקצרים המתאימים והיפים לימים כאלו כדי שהם לא ירגישו לגמרי מבוזבזים בישיבה בלבד.

נהגנו במהלך היום במעבר הרים מאוד יפה בשם Haast Pass, שבו היו כמה מסלולים קצרים שעשינו. בגלל שידעתי שבמסלולים האלו נלך יחד פחות או יותר כקבוצה, אצטרך למהר – ולכן תמיד דאגתי לרדת כמה שיותר מוקדם מהאוטובוס ולמהר לתחילת המסלול אפילו לפני ששאר המטיילים מתחילים אותו כדי לסיים אותו בזמן.

הראשון מתוכם היה מסלול לבריכות כחולות יפות. המסלול עצמו היה יחסית מישורי אז לא היתה לי בעיה ללכת בו מהר כדי לעמוד בקצב של שאר הקבוצה, ככל עוד דאגתי לצאת יחסית מוקדם גם בהלוך וגם בחזור.

העצירה הבאה היתה יותר בעייתית – היא היתה לנקודת תצפית בראש גבעה, והיתה כל הדרך בעליה. ולמרות שהייתי אחת מהראשונים שהתחילו את המסלול – הגעתי למעלה אחרונה בגלל המאמץ שבעליה הרציפה.

הצלחתי להגיע למעלה פחות או יותר בזמן כדי להצטלם לסלפי קבוצתי, ואז לרדת. לא ממש היה לי זמן לצלם משהו מלמעלה – ובירידה, בחור סינגפורי בשי וון יו החליט ללוות אותי למטה כדי לוודא שאני מסתדרת, ואיכשהו איתו גם ירד איתי המדריך שלנו שכנראה לא חשב מראש על ללוות אותי. בינינו – לא היה ממש צורך בזה, אבל הודיתי לשניהם בסוף המסלול.

כשהגעתי למטה, שאר המטיילים כמו למשל קארין ההולנדית ומרטין הגרמני אמרו לי כל הכבוד על זה שהתמדתי במסלול, וקארין אפילו שמה לב לזה שגם בקצב איטי יותר – הצלחתי לעמוד בזמן המקורי שהמדריך נתן לנו…

היה גם מסלול שלישי לאגם נוסף שהיה לא מרשים במיוחד. לכן בעצם התמונות היחידות שיש לי הן מבריכות הכחולות ומהנהר שמוביל אליהן:

משם המשכנו לנהוג – ובערב היו לנו שני מסלולים קצרים נוספים: אחד מעין הליכה באיזור ביצתי שהיה די משעמם, והשני מסלול לאורך החוף שהיה יפה יותר.

בסוף המסלול התכנסנו כולנו על החוף – ושם צילמתי תמונה של המדריך ועוד שלושה מטיילים ששיחקו בזריקת אבנים – וון שהיה חלק מהקבוצה שצולמה התייחס מאז לתמונה הזו בתור ״תמונה של להקת בנים״…

מימן לשמאל יש את מרטין המורה הגרמני, הסטודנט הגרמני ששכחתי את שמו, המדריך סם, ו – וון עצמו

דמוקרטיה במשבר

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

חשוב בעיני קודם כל לזכור שדמוקרטיה היא בעצם ״שלטון העם״, והתקיימה לראשונה במאות השישית והחמישית לפני הספירה ביוון. הדמוקרטיה הראשונה הזו שמכונה הדמוקרטיה האתונאית – והיתה שונה מאוד ממה שאנחנו תופסים בתור דמוקרטיה כיום. מצד אחד האזרחים פעלו באופן ישיר בשלטון בכל מובן – אבל מצד שני היו הרבה קבוצות שלא יכלו היו להשתתף בדמוקרטיה הזו כמו למשל נשים, עבדים, וזרים שונים.

הדמוקרטיה המודרנית כמובן שונה, לא פעם מסיבות פרקטיות – במדינה של מיליוני אנשים (ובמקרה של ארה״ב אפילו עשרות מיליוני אנשים) אי אפשר שכל אדם יתרום באופן אישי לשלטון, אלא אנחנו מסתמכים על נבחרי ציבור שיבצעו את זה עבורנו. וכל זה מסבך את הדמוקרטיה כי אנחנו צריכים שיהיו מנגנונים שימנעו מאותם מנהיגים להשאר בשלטון לנצח.

השאלה איך מאזנים בין הגורמים שונים היא שאלה מורכבת מאוד – כי כל אחד מהם יכול לצבור יותר מידי כוח. הנושא של השרביט החם מתמקד במצב שבו יש חשש שהממשלה תצבור יותר מידי כוח – אבל חשוב לזכור שלא רק הממשלה יכולה לצבור יותר מידי כוח אלא גם הרשויות האחרות כמו הכנסת – והראשות השופטת.

דוגמא למצב שבו המקבילה של הכנסת צוברת יותר מידי כוח יכולה לקרות למשל בארה״ב. שם ראשות המבצעת היא הנשיא שנבחר מטעם מפלגה מסוימת, אבל יכול להיווצר מצב שבו המפלגה השניה שולטת בכל אחד מחלקי הקונגרס (הסנאט או בית הנבחרים) או בשניהם. וכמצב זה, הקונגרס (שהוא המקביל לכנסת שלנו) בעצם יכול לגרום לכך שהנשיא לא יוכל לממש את המדיניות שעבורה הוא נבחר בגלל שהם מונעים זאת ממנו.

האם זה מצב שבעיניכם הוא צודק?ֿ

חשוב גם לזכור שלא פעם גם הצדק בתחום הפרדת הרשויות נמדד בין השאר לא בצורה אובייקטיבית אלא בראי של הדעות שלנו.  אם למשל היינו דמוקרטים בארה״ב – קונגרס שהוא דמוקרטי שעוצר את הנשיא טראמפ מלבצע את אותם דברים שנוגדים את האידאולוגיה שלנו היו נחשבים לצדק. אבל אילו היינו תומכי טראמפ היינו כועסים (ואפילו מאוד) שנשיא שנבחר לתפקיד ברוב ברור (וחשוב מאוד לזכור שטראמפ אכן נבחר ב 2024 ברוב ברור) לא מסוגל לקיים את מה שהוא הבטיח לבצע בבחירות.

מי פה צודק בעצם?

התשובה לשאלה הזו מורכבת, כי למרות שדמוקרטיה היא לכאורה שלטון העם – היא גם שלטון שבו מי שהצליח לנצח בבחירות קובע את המדיניות, גם אם יש חלקים משמעותיים מהאוכלוסיה לא בהכרח מסכימים עם המדיניות הזו. אחת מהדוגמאות הבולטות לכך בישראל היא ההתנתקות – שרבים תמכו בה אבל גם רבים מבכים אותה עד היום.

ובשאלת הדיקטטורה שעלתה בנושא החם – חשוב לזכור שישראל הפכה עם השנים למדינה ימנית יותר. במצב שבו הרוב הקובע – דעות שונות מאלו של הרוב כנראה שלא ישפיעו על דרך התנהלותה של המדינה. זה לא הופך אותה לדיקטטורה.

ניו זילנד היום השישה עשר – אתר הקמפינג ליד אגם וואנאקה

אגם וואנאקה Lake Wanaka הוא אחד האגמים היפים והידועים ביותר בניו זילנד. יש בו נקודה מאוד ידועה שבה צומח עץ בתוך האגם עצמו שלא מעט אנשים עוצרים בה כדי לצלם את העץ, אבל אנחנו לא עברנו שם.

אבל כן עשינו קמפינג ליד האגם בלילה הראשון שלנו אחרי הביקור בקווינסטאון, וכנראה בגלל שהמדריכים הניחו שיהיה לנו קצת מאתגר לחזור לעשות קמפינג אחרי כמה ימים שבהם ישנו במיטות נוחות באכסניה, הם אפשרו לנו להשאר לישון עד שעה מאוחרת יחסית.

רק שלמזלי הטוב או הרע (תלוי בנקודת המבט), במקרה התעוררתי מוקדם לקראת הזריחה וראיתי שהיתה זריחה ממש מדהימה ביופיה – ונשארתי ערה כדי לצלם אותה. לצערי לא הספקתי לחזור לישון אחרי שהשמש כבר עלתה.

מישהו בזמנו אמר לי שהפרחים הכתומים הם סוג של פרגה, ממשפחת הפרג. עננת לעומת זאת טוענת שהן לט פרגה אלא בעצם מין פולש בשם אשולציה קליפורנית ("פרג קליפורני").

אחרי שהראיתי למדריכים והמטיילים את התמונות, קרה משה קצת מוזר. יצא לי להראות את התמונות לכמה אנשים כולל המדריך, והוא הציע שהוא יעביר אותן למנהלים של החברה והם יפרסמו אותן במדיה החברתית של החברה. בדיעבד ראיתי שהם באמת מפרסמים כך תמונות של מטיילים – אבל המדריך לא חזר אלי לגבי ההצעה הזו ואני שכחתי ממנה עד הפעם הראשונה שבה ראיתי באמת שהחברה מפרסמת תמונה כזו ושאלתי את עצמי למה זה לא קרה עם התמונות שלי. אין לי ממש תשובה לזה.


אבל ערב לפני הזריחה הזן, עשינו מעין מדורה קטנה, וישבנו יחד לשיר.

אני מודה ששכחתי איך קוראים לבחור שניגן בגיטרה, אבל הוא היה סטודנט גרמני שטייל בתקציב די נמוך.

האישיה המבוגרת עם מעיל הרוח והכובע היא לידיה מספרד.

האישה המלאה עם תספורת הקארה הבהירה והשעון הלבן היא אליסון הבריטית (במקור מוויילס, היא כנראה היתה נפגעת אם הייתי אומרת עליה שהיא ״אנגליה״) – ובתמונה של ארבעת האנשים משמאל לימין המטיילים הם ברט מבלגיה, מיקאלה מגרמניה, ג׳אנל Janelle שהיא המדריכה הצעירה יותר (וכמובן ניו זילנדית), ופגה Pegah האירנית – מגרמניה.

בתמונה שבה יש שני אנשים יושבים על החוף – האישיה היא לידיה, והגבר הוא מרטין – מורה גרמני שבשלב מסוים הטיול והצורך להיות כל הזמן ליד אנשים התחיל להכביד עליו ומצב הרוח שלו לא היה משהו, ולידיה כנראה ניסתה לעודד אותו.

ככה נראו האוהלים שלנו:

ובמקרה בשירותים בבוקר (אחרי הזריחה) כשהתחלתי להתארגן – פגשתי מטיילת בודד שגם ישנה באתר הקמפינג שלנו שהתברר שהיא ישראלית. היא פגשה את המדריך שלנו ערב לפני והוא סיפר לה שיש בקבוצה שהוא מדריך מישהי ישראלית, אבל רק בבוקר יצא לנו להפגש ולקשקש קצת בעברית.

אני לא ממש זוכרת על מה שוחחנו, אבל כן ראיתי שהמדריך שלנו שכבר התעורר והתחיל להתארגן לארוחת הבוקר שולח לכיווננו מבטים מידי פעם שנראו מודאגים. רק בדיעבד אליסון הזכירה לי שהוא היה פעם בביקור בישראל ולכן ידע קצת עברית ולכן היה יכול להבין אותנו, אבל אין לי מושג מה הוא שמע – ומה בדיוק בדברים הדאיג אותו.

זמן קצר אחר כך הבחורה יצאה לדרכה לבדה – ורק אחרי כן גיליתי שהיא שכחה בטעות את המגבת שלה תלויה על עץ להתייבש. אני מניחה שהיא גילתה את זה רק בערב או בבוקר אחרי כשהיא רצתה להתקלח ונאלצה לרכוש מגבת חדשה – ומי יודע, אולי המגבת הזו ״מוחזרה״ על ידי האתר ואז תרמילאים אחרים אחרי כביסה.

הבחירות מתקרבות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, יש כמה נקודות במה שטליק כתב שאני לא מסכימה איתן.

נתחיל מזה שיש הרבה מצבים שבהם האופוזיציה רוצה בשלטון יותר מאשר הקואליציה – והחלפת שלטון לא נובעת רק מהרצון של הציבור להחליף ממשלה כושלת. זה קרה למשל בבחירות 1977 שהובילו למהפך: זה בהחלט היה מצב שבו האופוזיציה מאוד רצתה להצליח והצליחה לגרוף אחריה את הציבור בצורה שבה זה לא נעשה בעבר, גם לא אחרי מלחמת יום כיפור שהיה ברור שההגעה אליה והלחימה בה בימים הראשונים נעשתה בצורה כושלת.

ודבר נוסף: הגיע הזמן שאנשים יפסיקו לראות בבחירות רק הורדה של ביבי מהשלטון, אלא כבחירה במועמד ואידאולוגיה טובה יותר. הרי בשש או שבע השנים האחרונות אנשםי בחרו שוב ושוב ושוב בבלגנץ ובלפידיוט בתור מועמדים – למרות שהם נכשלו שוב ושוב ושוב בהורדה של ביבי.

רק עכשיו בלגנץ סוף סוף נדחף החוצה מהפוליטיקה – ולעומתו הלפידיוט החליט להצטרף לבנט כנראה מתוך הבנה שלמפלגת אין עתיד שלו באמת לא יהיה עתיד במפה הפוליטית אם הוא לא יתאחד עם מישהו פופולרי יותר ממנו.

ייתכן שההימור על בנט היה מוקדם מידי – כרגע המפה הפוליטית גוש המרכז / שמאל לא ממש ברורה. אני מניחה שהיא תתגבש יותר כשנתקרב לבחירות , ואז יהיה קל יותר להבין למי ארצה לבחור.

אני אישית מקווה שיגיעו לבחירות אנשים עם אידאולוגיה מוצקה וברורה מעבר ל״רק ביבי״ או ״רק לא ביבי״.

אני אישית גם מקווה שיאיר גולן ילמד לשלוט על האמירות האומללות שהוא פולט מידי פעם ברגעים קריטיים כדי לא להרחיק מהמפלגה שלו בוחרים שפויים.

עצוב לי

כשיצאתי מהעבודה בחמישי, היו שני דברים שקרו שהעציבו אותי.

הראשון היה קשור לעובדה שכמו שכתבתי בעבר – אנחנו מחדשים במסגרת התפקיד מנויים שיש ללקוחות במרפאה. הם משלמים סכום מסוים מראש תמורת חבילת שירותים, וזה מצב שבו שני הצדדים מרוויחים: העלות די מכסה טיפולים בסיסיים של הלקוחות (במיוחד כשמדובר על בעל חיים שצריך לבקר יחסית הרבה במרפאה), והמרפאה מרוויחה לקוח נאמן יחסית.

כמובן שזה לא תמיד עובד בצורה מלאה, ויש לקוחות שלא מרוצים ורוצים החזר – במקביל למקרים מאוד בודדים של לקוחות מאוד קשים שלעיתים המרפאה נאלצת לוותר על ביקורים שלהם.

אבל לקראת סוף כל חודש יש לנו אוסף של לקוחות שלא יכולים או רוצים לחדש בגלל דחק כספי. יש כאלו שרוצים לחדש אבל רק בחודש הבא – לעומת אחרים שמצבם לא מאפשר להם לחדש בכלל.

ואני מרגישה רע עם זה – אולי בגלל שמצבי הכלכלי ותקופת האבטלה הארוכה שלי גורמת לי להזדהות איתם יותר מידי.

אבל אז יש את האירוע השני שקרה.

אחד הלקוחות שלנו הוא גבר מבוגר עם כלבה קטנה שמתגורר רחוק. הכלבה עצמה גם היא כבר מבוגרת וכנראה לא ממש בקו הבריאות – והיא כנראה מרכז החיים של אותו גבר. ולכן לא פעם הוא מודאג ממנה בריאותית, ברמה שהיא מדאיג בפני עצמה. כל פיפס קטן מריץ אותו למרפאה יחד איתה – לפעמים יותר מפעם אחת ביום, ותמיד בתחבורה ציבורית.

הרושם שלי הוא שמדובר על גבר מאוד בודד שהכלבה מהווה את המקור העיקרי של אהבה בחיים שלו – אבל דרך הטיפול בה הוא מקבל גם אינטראקציה חברתית מהסביבה וספציפית מהצוות הרפואי ושאר הצוות של המרפאה. הוא יכול לדבר איתם המון זמן על תסמינים ואיך היא מרגישה ועל תרופות וטיפולים.

ואני חייבת לציין פה לטוב שהמרפאה באמת מנסה לעזור לו ולטפל בכלבה, גם אם הוא לפאמים לא בהכרח נעים ובעצם יכול גם להיות די נודניק.

וביום חמישי כשיצאתי הביתה מהמוקד – הוא ישב שם מחוץ למרפאה, כשהכלבה יושבת מתחת לספסל עם רתמה ורודה ומקושטת, כשהוא עובר שוב ושוב על התרופות שהוא קיבל עבורה. וזה עשה אותי עצובה, כי יש בהם משהו כל כך מעורר רחמים…

ניו זילנד היום השישה עשר – היום השלישי בקווינסטאון

ביום השלישי נשארנו בקווינסטאון עד שעות אחר הצהרים המוקדמות.

בבוקר החלטתי לעשות משהו קל יחסית – לקחת את הרכבל לראש בן לומונד, ואז לרדת ממנו ברגל. אבל איכשהו לא הצלחתי למצוא את המסלול לירידה מההר, ולכן בשלב מסוים פשוט חזרתי לרכבל וירדתי בו.

הגעתי שוב למרכז העיר כדי לאכול ארוחת צהרים, ובגלל שהשעה היתה קצת לפני 12 – קפצתי שוב למסעדת Fergburger בתקווה שהתור שם יהיה קצר. התור היה כל כך קצר בשעה הזו שהוא כמעט לא היה קיים, ואני חושבת שמרגע שהגעתי למסעדה יצאתי ממנה עם ההמבורגר, צ׳יפס, ו״רוטב העגבניות״ (הכינוי המקומי לקטשופ) תוך בערך 12 – 13 שזה כמעט כלום זמן.

גם קניתי כמה קינוחים קטנים במאפיה ליד (פאי לימון וקרם ברולה), ואז הלכתי למדשאה שליד האגם לאכול אותם. שם פגשתי כמה מהמטיילים, ואני חושבת שרובנו נחנו קצת על הדשא פחות או יותר עד זמן היציאה של האוטובוס.

החופש הגדול

זה הנושא של השרביט החם השבוע – ואני רוצה להודות למוטי שחשב על רעיון שלא קשור לאקטואליה.

המדור שואל איך החופש הגדול משפיע על חיינו – ואצלי הוא משפיע בכך שאני מתגוררת ליד בית ספר, מה שמוביל לשתי השפעות.

הראשונה היא שאם אני עובדת מבית אני שומעת את ״בית הספר של הקיץ״ קורה – אוצה קייטנה בעלות נמוכה שקורית כל קיץ בבית הספר בהדרכת המורות. לא פעם יש מפעילים שמגיעים לשעשע את הילדים בהפעלה בחצר, ואז מפעילים מוזיקה בפול ווליום. וההפעה הזו קורית שלוש או ארבע פעמים במהלך היום – ויכולה מאוד להפריע למי שעובד מהבית או נמצא בבית כל היום.

הסיבה לכך היא שחצר של בית הספר ממש צמודה ללא מעט בנייני מגורים באיזור – ונראה שהרמקולים מכוונים בדיוק לכיוון שלהם, כך שכך מה שמנוגן דרכם משודר בפול ווליום ברמה שהמוזיקה באמת ״דופקת״ לנו ישירות לבתים, במיוחד לחדרים שנמצאים בכיוון הזה.

אבל לרעש הזה יש הרבה יותר השפעה בהשפעה השניה שאני מדברת עליה – והיא במצב של טקס סיום השנה של בית הספר.

זה משהו שלמזלנו לא קורה בהכרח בכל בשנה – אבל ברוב השנים בתקופת סוף יוני, יש בבית הספר טקס סיום – שמתקיים בשעות הערב, או אולי אפשר להגיד שהוא מתרחש בשעות הערב המאוחרות.

השנה הוא ״התחיל״ בסביבות השעה שבע ומשהו, ןל״מזלנו״ נמשך רק עד השע 21:30. וגם אם זו נשמעת שעה סבירה – תחשבו איך הייתם מרגישים אם במשך כל הערב שלכם הייתם מתקשים לצפות בטלוויזיה או לקרוא ספר כי יש מוזיקה חזקה שמגיעה מבחוץ שלא נותנת לכם לעשות את זה בשקט.

וזה עוד יחסית נסבל לעומת מה שעובר על משפחות עם ילדים צעירים ואפילו תינוקות שאי אפשר להשכיב לישון כי הם לא יכולים לישון בכל הרעש הזה והוא מפריע להם.

אבל לצערי בעבר  כבר היו מקרים שזה נמשך לשעות מאוחרות הרבה יותר – עד 22:00 או אפילו אחרי כן.

היתה אפילו שנה (לדעתי בדיוק לפני הקורונה) שהיה מורה עם יוזמה שארגן אז את הטקס שהחליט לעזות חזרה כללית ״אמיתית״ ערב לפני הטקס עצמו, כך שאנחנו בילינו שני לילות עם רעש נוראי בבית. בלילה של החזרה עצמו הוא רצה להתחיל שוב לעבור על הטקס ממש כמה דקות לפני 23:00 – רק שלמזלנו ב 23:00 כבר יכולנו להתקשר ולהתלונן למוקד העירוני על הרעש והם שלחו ניידת לשם כדי להפסיק את החזרה.

וכמובן שהיה את הטקס עצמו ערב אחרי כן שהיה רועש באות מידה, למרות שאז הוא הסתיים לפני 23:00, אבל לא בהרבה.