התיירת המקרית

נרשמתי לחדר הכושר אי שם בפברואר 2011 – וב 15 השנים מאז התמדתי בו מאוד, חוץ מאשר תקופות כמו הקורונה או המחלמות השונות שבו הוא היה סגור. הייתי בזמנו כל כך מתמידה שמחלה או פציעה שהיתה לכאורה מונעת ממני להתאמן היתה ממש מלחיצה אותי, ולא פעם הייתי הולכת לחדר הכושר גם אם לאהרגשתי טוב, או שכאב לי, או שפשוט לא ישנתי טוב בלילה ועוד שעה או שעתיים שינה היו עושות לי טוב.

ואיכשהו גיליתי שהכי קל לי להתמיד בספורט בשעות הבוקר, לפני העבודה, כנראה כי זו הנטיה האישית שלי, אבל גם כי בשעות אחה״צ המאוחרות והערב חדרי הכושר לרוב צפופים ועמוסים מאוד והרבה פחות נוח להתאמן. אבל יש לזה יתרון נוסף שבו אני יכולה לשלם קצת פחות על המנוי כי המנוי שלי אומר שאני יכולה להכנס לחדר הכושר רק עד 17:00 ולא מאוחר יותר.

בשנים הראשונות שמתי לב שגם אחרי טיולים או חופשות – תמיד חזרתי מהר מאוד לחדר הכושר. אפילו אחרי הסגרים של הקורונה חזרתי מאוד מהר והמשכתי להתאמן למרות כל המגבלות היו אז לגבי אימונים. אבל מאז השביעי באוקטובר, שמתי לב לכך שברגע שיש קטיעה מסוימת של השגרה שלי – קשה לי לחזור לחדר הכושר.

קחו לדוגמא את השביעי באוקטובר: חדר הכושר נסגר בתקופה הראשונה אחרי האירועים, אבל נפתח תוך שבוע או שבועיים. אבל ברגע שעברו השבוע או שבועיים האלו – התקשיתי לחזור, וחזרתי רק אחרי חמישה שבועות. גם היום הרשון שבו חזרתי היה יום שבעצם קיבלנו חופש מטעם העבודה, ולכן יכולתי לחזור הביתה ולנוח אחרי האימון ולכן הוא היה פחות מלחיץ.

אבל שמתי לב שבעצם מאז לא פעם הייתי מפספסת יום אימונים, במיוחד בימים שבהם היינו צריכים להגיע למשרד ולא לעבוד מהבית.

כשפוטרתי המשכתי ללכת, וההתמדה שלי היתה לרוב גבוהה יותר – חוץ מהתקופות שבהן היתה מלחמה עצימה יותר, בעיקר מול איראן.

אחרי הסבבב הראשון מול איראן ביוני 2025 היה לי קל יחסית לחזור כי הוא הסתכם בשבועיים – אבל בסבב האחרון שהתחיל ביום האחרון של פברואר 2026 – זה לקח חודש וחצי. אמנם חדרי הכושר נפתחו יחסית מוקדם – אבל אחד מהם צמוד לקריה ולכן יכול הי בקלות היות יעד לטילים, וליד חדר הכושר שבו אני שוחה נחת טיל ביוני במרחק של 100 – 200 מטרים וגם שם זה נשמע לי מפחיד ללכת.

ואיכשהו מאז אני מתקשה לחזור להתאמן.

אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מסטרס. המלחמה ״נפלה״ עלי בדיוק בשלב שבו התחלתי לחפש באינטנסיביות עבודה זמנית, והמלחמה מאוד עיכבה אותי. מעבר לזה, למרות שבתכל׳ס הצלחתי למצוא עבודה חלופית שכזו הרבה יותר מהר ממה שלוקח לי למצוא עבודה בהייטק – זה היה עדיין מלחיץ.

ועכשיו יש כמובן את הלחץ של להתחיל לעבוד בעבודה חדשה, וללמוד את מה שצריך ללמוד, וליצור רושם טוב כדי שימשיכו להעסיק אותי…

ואיכשהו בכל הלחץ הזה אני מרגישה שאין לי אנרגיות ללכת לחדר הכושר.

וחלק מהלחץ של האימונים נובע בעצם מהעובדה שהלוגיסטיקה סביבם הפכה להיות מסובכת יותר. כמו למשל העובדה שכשעבדתי בהייטק – היה לי את הזמן להגיע קצת מוקדם יותר לעבודה (נניח בשמונה וחצי כשרשמית יום העבודה מתחיל בתשע) ולאכול ארוחת בוקר במשרד.

בעבודה הנוכחית לעומת זאת אני מתחילה מוקדם יותר (שמונה) וגם אז אין לי אפשרות לאכול ארוחת בוקר במשרד אז אני צריכה לאכול משהו בבית – או משהו מהיר מאוד ״על הדרך״ העניין הוא שגם ארוחת הצהריים שלי צריכה להיות כזו מהירה וזמינה מאוד  כי בימים טובים יש לנו רבע שעה הפסקה (ובימים פחות טובים גם אותה אין), והשילוב הזה יכול בקלות להוביל למצב שבו אני מורעבת כל היום, מתקשה להתרכז – ואז מתנפלת על אוכל כשאני מגיעה הביתה.

וזה מקשה על ללכת לחדר הכושר בבוקר כי אין לי מושג איך לאכול.

מצד שני להעביר את האימון לשעות אחרי העבודה זה סיכון, כי גם בעבודות הקודמות שלי וגם בנוכחית לא בהכרח ידוע לי מתי יום העבודה יסתיים, ובימים עמוסים אני יכולה בהחלט להיות עייפה מידי אחרי יום עבודה ושגם לא יישאר לי זמן בכלל להתאמן…

וכן, בשבוע ומשהו בקושי שהייתי בתפקיד כבר היו יומיים שבבם היה כזה לחץ (מסיבות שונות בכל פעם) שאף אחד לא לקח הפסקה – וגם עבדנו מעבר לשעות של המשמרת. אמנם משלמים לנו לפי שעה וכמובן יש הגדרה של שעות נוספות – אבל עדיין נראה שיהיו על בסיס קבוע ימים ארוכים יותר. מצד השכר זה אולי טוב, אבל מצד היכולת שלי לשמור על שגרה של אימונים זה פחות טוב.

וכמובן יש את העובדה שאין לי פנאי כמו שהיה לי כמובטלת – ואני צריכה להתרגל לזה. זה כמובן דבר מאוד חיובי ובריא, אבל זה דורש התאמה – והתחושה שלי היא שגם אימוני כושר נוגסים עוד יותר בזמן הזה שהצטמצם לי.

את היום הבא של הטיול בילינו בפארק לאומי בשם פיורדלאנד Fiordland National Park. לא ממש יצאנו להליכה או משהו דומה, חוץ מאשר להליכה קצרה במסלול מאוד מוסדר ליד האגם עם ההשתקפויות:

משם המשכנו לעבר אתר הקמפינג שלנו שנקרא Gunn's Camp – שכמה חודשים אחר כך נהרס בשטפון מאוד גדול שהיה באיזור אחרי גשם חזק של כמה ימים, ונשמע שכנראה לא ישפצו אותו – וחבל, כי האתר היה מאוד מקסים ואכן היה בו מוזיאון וחנות שבה קניתי בקבוק מים חמוד עם בדיחה ניו זילנדית שאין לי מושג לאן הוא נעלם מאז.

האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו היה ליד נהר, ולאחד המטיילים עף חלק מהאוהל למים של הנהר בגלל הרוחות שהיו באיזור. הוא קצת חשש מהתגובה של המדריכים לאובדן ציוד של החברה, אבל למזלו הוא איכשהו הצליח לתפוס את החלק האובד בזמן לפני שהוא התרחק יותר מידי ולא היה צריך לספר להם.

מעבר לזה – באתר פגשנו שני בעלי חיים אופייניים לניו זילנד.

מסתבר שליד האתר יש מערה שבה יש תולעים זוהרות. בהמשך כשנחזור לאי הצפוני נגיע גם למערה ענקית שבה הן קיימות ושם יש טיולים מסודרים בתשלום, אבל פה המערה קטנה ואפשר להגיע אליה בחינם. אני שקלתי להצטרף לקבוצה כשהיא הלכה לשם ואפילו הצטרפתי להליכה, אבל אז ראיתי שאנחנו נכנסים למסלול באיזור המיוער ליד המחנה ולכן העדפתי לוותר כי חששתי שלא אעמוד בקצב ההליכה ואלך לאיבוד בחושך.

יש לי רושם שזה עצבן קצת את המדריך הראשי – אבל אולי יצא מזה משהו טוב, כי בהמשך הטיול כשהיינו באיזור הפארק הלאומי אייבל טסמן היתה נו עוד הזדמנות לצפות במערה כזו בטבע (ולא בתשלום), ואז הוא היה הרבה יותר מתחשב לגבי קצב ההליכה בחושך.

בעל החיים השני שאופייני לחוף המערבי של האי הדרומי הוא זבובי החול – מעין יתושים קטנים ועוקצניים, שהעקיצה שלהם מתחילה לגרד ממש כמה שעות אחרי העקיצה וכנראה שיש מקרים שהם ממשיכות לגרד גם כמה ימים אחר כך.

בתור מי שלא ממש אוהבת להתמרח בכימיקלים הקשים שדוחים יתושים, נעקצתי והעקיצות באמת מאוד מעצבנות. אבל מעבר לעובדה שהגירודים לא עברו במשך זמן – גרמתי לעצמי פצעים שלקח להם המון זמן להרפא – ואז השאירו אחריהם צלקות שנשארו כמה חודשים ורק אז נעלמו.

לאחרונה נתקלתי בקבוצה בפייסבוק שנקראת ״רק התבוללות״ שכבר כתבתי עליה (קצת) בפוסט הזה. בגדול זו קבוצה של גברים ישראליים שטוענים שהם מאסו נשים הישראליות החזיריות למראה אבל גם בהתנהלות שלהן כלפי גברים (לפחות לטענתם של הגברים בקבוצה)- ולכן הם ממליצים לפנות לנשים בחו״לֹ, בעיקר למדינות שהתרבות בהן היא שמרנית יותר ביחסי גברים נשים כמו למשל מזרח אירופה או דרום מזרח אסיה שם (לפחות לפי מה שאותם גברים טוענים) הנשים הצעירות ואפילו אלו המאוד נאות עד יפות פשוט ״מתות״ על הגברים שהנשים הישראליות האיומות והנוראיות לא יודעות להעריך.

כן מאוד חשוב לכתוב שהגברים עצמם מרגישים שהם גברים ״איכותיים״ (ואפילו מאוד), במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות בכלל ולעולמות הדייטים בפרט. הם מרגישים מטופחים, נאים אפילו, חכמים ונבונים, בעלי יכולת שיחה גבוהה, עם עבודות ״טובות״ ומבחינתם מוכנים להשקיע באישה שהגיעה לדייט איתם – רק כדי לקבל שוב ושוב ושוב ושוב יחס מזלזל מצד הנשים.

רוב הפוסטים בקבוצה נכתבים על ידי הגברים, והם נכתבים אנונימית. יש אמנם רשימת משתתפים, אבל חלק משמעותי מהחברים הגברים בה מפיעים שם עם פרופילים נעולים – או כאלו שהם כנראה פרופילים זמניים עם תמונה שהיא מצוירת ולא צילום שלהם.

מהפרופילים שכן נמצאים שם תחת שם אמיתי ועם תמונת פרופיל, נראה שמדובר על גברים די רגילים וממוצעים – לא במובן הרע של המילה, אלא גברים שכנראה נשים רבות היו שמחות לפגוש. הם לא נראים חלילה מכוערים – אבל הם גם לא ״חתיכי על״. נשמע שיש להם עבודות יציבות וטובות, גם אם ברוב במכריע של המקרים לא מדובר על גברים שהם הייטקיסטים, מנהלים בכירים, או כל מקצוע אחר שבו המשכורת גבוהה משמעותית מהממוצע.

ואז עולה השאלה: איך לאוכלוסיה כזו גדולה של גברים יש רתיעה כוללת מנשים ישראליות? אם הבעיה יא בנשים פה בישראל באופן כללי, או שהבעיה בגברים עצמם? או שמדובר בעצם בחתך של שני הגורמים האלו?

לא מזמן קראתי בקבוצה פוסט או תגובה של אישה שנשמע לי כמו משהו שמסביר את התופעה, לפחות בחלק מהמקרים. היא טענה שהגברים בקבוצה מתחילים לא פעם עם נשים מאוד יפות. או אולי לא רק יפות אלא גם מאוד מטופחות – כלומר נשים שמשקיעות לא מעט זמן, כסף, ומאמץ כדי להיות יפות.

במצב כזה, אישה שמשקיעה ביופי ויודעת שהוא מושך לא מעט גברים – תחפש (לפחות בתחילת הקשר) לא מעט פרמטרים שטחיים כמו מראה חיצוני, או משכורת גבוהה. זה נובע מכך שהיא כנראה יודעת שיש לה את היכולת (או לפחות מניחה שיש לה את היכולת) למשוך גברים שגם הם ״נחשבים״, קרי נראים טוב ויש להם כסף. ייתכן מאוד שהמשך הקשר יתבסס בעיקר על אישיות, ואופי, והתנהגות ולא רק על הנראות החיצונית, אבל אותן נשים די בטוות שהן יצליחו להשיג את הנראות הפיזית והכלכלית הזו (כנראה בצדק).

כך שפניות חוזרות נשנות לקבוצה מאוד ספציפית של נשים שמחפשות משהו מאוד שונה ממה שלגברים האלו יש להציע יכולה ליצור סיטואציות לא נעימות.

מצד שני, יכול להיות פה גם פער תרבותי מסוים, שבו בחברות שמרניות יותר נשים ״לומדות״ להתייחס לגברים בכבוד – אבל הגבר הישראלי שלא גדל בתרבות כזו יכול בקלות לבלבל בין ה״כבוד״ וההתנהגות שנובעת מהשמרנות, לבין אהבה.

ופה משתלב גם גורם אחר שנובע מהעובדה שהמדינות המדוברות הן לא רק שמרניות אלא גם מדינות עניות למדי, מה שמוסיף פן הכלכלי להקשרים האלו – וכפי שמסופר בכתבה הזו, לא הכל זורם בקשרים האלו כפי שהגברים היו רוצים להאמין.

למי שאין מנוי ל״דה מארקר״, מדובר על כתבה שעוסקת ביחסים בין גברים מבוגרים (בעיקר מישראל אבל לא רק) עם נשים בעיר ספציפית בתאילנד שבה תעשיית המין ״חוגגת״, והגבולות בין להיות ״לקוח״ (שמיוחד ארוך טווח) לבין סיפור אהבה אמיתי מאוד מטושטשים ולא בהכרח ברורים לגברים ששותפים לקשר. ולכן לא פעם (ולא פעמיים) הקשרים האלו יכולים להסתיים בהסתבכות כלכלית קשה של הגבר שמגלה שהוא חשב שהוא משקיע השקעה כלכלית טובה אבל בעצם נוצל כלכלית, במיוחד במצבים ספציפיים שבו החוק התאילנדי לא לטובתו. לדוגמא החוק התאילנדי אוסר על זרים לרכוש קרקעות או בתים, וחברות שמוקמות בתאילנד לא יכולות להיות בשליטה כלכלית של זרים. במצב כזה, נדל״ן שנרכש יירשם על שם האישה, ואז בגירושים הרכוש הלכאורה משותף הולך אוטומאטית אליה.

גם הכתבה מניחה שהמקרים שהם הגבר יוצא קרח מכאן ומכאן הם נדירים, אבל כמו שאומר בכתבה המרואיין גיא ברוקר, שהוא דוקטור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה – לא פעם אותם גברים מעדיפים להאמין שהנשים מולם אוהבות אותן, גם אם מצד הנשים מערכת היחסים בסופו של דבר נובעת מהרצון לקבל כסף מהגברים (ואני בכוונה לא כותבת ״לסחוט״). וחשוב להגיד שלא מדובר על רמת ״סחיטה״ שבה הגבר הופך למרושש כלכלית, אלא באמת הוא נותן מתנות ועוזר לאישה ובני משפחתה במסגרת התקציב שלו מתוך האמונה שמדובר פה על סיפור אהבה (אבל מצד האישה זה עדיין ״עסק״ כלכלי מאוד).

גם פה הגבולות בין ניצול לאהבת אמת מטושטשים, כי כן יצאו מהמצבים האלו סיפורי אהבה אמיתיים (כאלו ששני הצדדים אוהבים אחד את השניה). אבל הטענה היא שכל שההבדלים בין בני הזוג בגיל ובמצב הכלכלי קטנים ככל היותר, כך הסיכוי שסיפור האהבה הוא אכן אמיתי. אבל כשגבר בן ארבעים או חמישים פלוס יוצא עם אישה בת עשרים ומשהו, יש סיכוי יותר מסביר שיש מעורבות כלכלית בקשר.

אבל בעצם כנראה שקל לגברים ש״מנוצלים״ לכאורה ליפול לאשליה שהנשים מאוהבות בהם כי הסביבה מאפשרת ואפילו דוחפת לזה – למשל הם לא ישלמו לאישה על סקס, אבל כן ירכשו עבורה מתנות כמו תכשיטים (שהיא בתורה תוכל להחזיר או למכור הלאה תמורת כסף).

השאלה היא האם האשליה הזו גרועה או פוגעת בעצם בשניים מהצדדים – או שאולי יש בה משהו שתורם לשניהם? האם באשליה הזו באמת יש נזק לגברים, או שאולי במצבים מסוימים שבהם הם באמת במצב אישי שהם מתקשים למצוא זוגיות – האשליה עדיפה על האלטרנטיבות?

כי פה עולה השאלה: האם ייתכן שלפחות לחלק מהגברים האלו באמת יש קושי מסוים ליצור קשרים עם נשים?

כי ייתכן מאוד שבחברות מסורתיות, שבהן משפחתיות וזוגיות הן חזות הכל, ולנשים מאוד קשה לעזוב את הזוגיות שהן בגלל שאין להן את היכולת לחיות עצמאית – קל יותר לגברים שקשה להם להתחבר לנשים למצוא זוגיות, כי היא נכפית לא פעם על הנשים שלא בהכרח יכולות לעזוב. אבל בזוגיות שוויונית יותר (או כזו שחברי הקבוצה יראו בה ״פמיניסטית רעילה״) – הקושי החברתי של הגבר בא לביטוי הרבה יותר חזק.

ולכן ייתכן מאוד שבגלל זה יש פה געגועים לעולם שכבר לא קיים (לפחות לא פה בישראל) – כזה שבו הגבר הוא ראש המשפחה, האישה היא ה״עזר שנגדו״, ובעצם היא אמורה להשמע לו, לטפל בו ו״לפנק״ אותו – כשהוא אמור לדאוג לכל צרכיה.

זה לא שהגברים המדוברים הם עצלנים שרוצים שהאישה תעבוד קשה בזמן שהם מתבטלים. הם עובדים קשה להתפרנס, ורוצים מישהי שתטפל בהם ואפילו תפנק אותם אחרי שהם חוזרים מיום עבודה ארוך.

רק שאולי קשה להם להבין שלהיות בעמדת התמיכה הזו לא בהכרח מיטיב עם הנשים עצמן, במיוחד לא בפן הכלכלי.

אבל אי אפשר להכחיש שהתנועה לשחרור האישה, כולל תנועת MeToo בשנים האחרונות אכן שיפרו את מעמדן של הנשים – אבל שינוי הדינמיקה הזה בהחלט גרם שינוי גם עבור הגברים. יש את אלו שהציחו להסתגל אליו מתוך הבנה של החשיבות שלו – אבל אחרים מתקשים להסתגל כי הם באמת מרגישים שנלקחה מהם הזכות הבסיסית מאוד ליחסים מול הנשים.

וזו לא המצאה אלא כאב אמיתי של גברים שבאמת חווים תסכול מאוד גדול מהחיים. אפשר אולי להגיד שהם פונים לנשים ספציפיות שהן באמת רעות, או נשים שנמשכות לטיפוסים אחרים, או שאולי באמת יש להם קושי חברתי מסוים כזה או אחר שמאוד מקשה עליהם בשיח מול נשים.

ולכן אולי הבעיה האמיתית פה היא באמת הקושי לגשר בין כל הגורמים האלו בצורה טובה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הדואר בעיני עדיין פעיל – אני אמנם לא מגיעה לשם באופן סדיר, אבל אני בהחלט מעדיפה לקבל בדואר חבילות מאשר שהן יישלחו אלי ישירות הביתה – או חמור מכך, יישלחו לנקודות איסוף.

שליחה הביתה אומרת לרוב שהשליח ישגע אותי עם לדרוש פרטים כאן ועכשיו על איך להכנס לבניין או באיזו קומה ודירה אני גרה, או אפילו ינג׳ס לי לרדת לקחת את החבילה בעצמי כי אין לו כוח מצוא חניה. לא פעם הוא אפילו אוסף את הפרטים מראש ומגיע לאיזור רק יום אחרי ואני לא יודעת אם החבליה כבר הגיע ונעלמה מסיבה כזו או אחרת – או היא פשוט תגיע מחר.

ונקודות איסוף זה סיוט גרו יותר- כי הן מאפשרות איסוף רק בשעות מוזרות שרק מי שעובד מהבית ויכול לצאת לכמה דקות באמצע היום לאסוף אותן יכול לאסוף. לא פעם ניסיתי להגיע בסוף יום עבודה, בערך חצי שעה או שעה לפני סוף שעות הקבלה של חבילות -רק כדי גלות שהחנות נסגרה מוקדם ואי אפשר לאסוף את החבילה.

וזה כמובן אם החבילה מגיעה לנקודת איסוף מתאימה – כבר קרה לי שבעצם התבלבלו בשם הרחוב שלי וחשבו שמדובר על הרחוב באותו שם בעיר שכנה, ואז כמובן שנקודת האיסוף רחוקה לי מידי.

לכן לא פעם סניף הדואר הרלוונטי עדיף – הוא פתוח בשעות צפויות מראש, גם בימי שישי, והוא יישאר פתוח גם אם אין קהל.

לגבי בנקים – אני מודה שגם בעבר לא ממש ביקרתי בהם בתדירות גבוהה מלבד אולי בכספומטים, וגם בגיל צעיר אבא שלי לימד אותי להוציא סכום מראש שיספיק לי לפרק זמן (נניח חודש) כדי להמנע מעמלות.

אני מניחה שמי זקוק להלוואות או משכנתא עדיין יגיע לבנק.

יש בעבודה החדשה שלי כמה דברים שאני מרגישה שאני לא ממש רגילה אליהם ושבעצם גם מפריעים לי למדי.

נתחיל מצורת העבודה – שבה אין ממש הפסקות. בימים הראשונים שבהם היתה לי ולעובד החדש הנוסף הדרכה שהיתה בעיקרה תיאורטית – קיבלנו שתי הפסקות ביום שכל אחת היתה באורך של בערך 10 – 15 דקות, שזה כלל שירותים / קפה / עישון (יש המון מעשנים) / אפילו לאכול משהו לצהרים. ביום ראשון א הבנתי את זה ומצאתי את עצמי אוכלת רק ארוחת בוקר יחסית קלה ואז חוזרת הביתה בערב לאכול ארוחה שניה…

היה גם יום שבו היינו אמורים לבלות במוקד כמה שעות כדי לקבל ניסיון פרקטי אבל בעצם נשארנו שם כל היום כי היתה תקלה דחופה במערכת הטלפונים שדרשה את הנוכחות של המנהלת (שׁהיתה זו שהדריכה אותנו) במוקד עצמו כך שבילינו את כל היום במוקד. וזה היה מצב שבו במהלך היום קמתי פעמיים כדי ללכת לשירותים ולמלא את בקבוק המים שלי (משו שוקח פחות מחמש דקות) – וזהו. ולא הייתי חריגה – זו רמת ההפסקות שכולם סביבי לקחו.

וכן, אין הפסקת צהרים מסודרת. אלו שאכלו – עשו את זה ליד השולחן במהלך יום העבודה עצמו בזמן שהם עובדים ופשוט לא היו בטלפון. יש לדעתי אנשים שלא ממש אוכלים במהלך היום, ולכל היותר מנשנשים במבה או חטיף אחר במהלך היום (אם בכלל).

יכול להיות שזה מוד העבודה בכל מוקד, ואני לא רגילה לזה. כשעבדתי בהייטק היה לנו עומס, אבל גם היתה הבנה שאלא אם יש מצב חירום שדורש תשומת לב מיידית – אפשר לקחת חצי שעה כדי לאכול ארוחת צהרים או לקחת חמש או עשר דקות פעם או פעמיים ביום להפסקת קפה כדי למתוח קצת את הרגליים וכדי להתרענן מנטלית.

מצד שני, בהייטק לרוב נמדדנו על סמך הספק ולא בהכרח על פי מספר השעות בו עבדנו, וגם השכר שלנו היה גם גלובאלי ולא לפי שעה. אלו דברים שבאמת אפשרו את היכולת הזו לנהל את הזמן שלנו בצורה טובה יותר.

בתפקיד הנוכחי שלי אנחנו עובדים לפי שכר שעתי, כך שההספק בתוך פרק הזמן הזה כנראה חשוב משמעותית הרבה יותר מאשר בהייטק. וחשוב לי גם לכתוב שהמנהלת שלי ומי שהוא אחראי המשמרת עובדים בדיוק באותה צורה.

---

וזה מוביל אותי לקושי השני.

ביום השני של ההדרכה, המנהלת שלנו רצתה לתת לנו התנסות במשהו פרקטי, ולכן ביקשה מהעובד החדש להאזין לכמה שיחות בתחום מסוים, ואז לנסות לשוחח עם לקוחות בעצמו בשיחות האלו. ממני היא ביקשה משימה אחרת שבה הייתי אמורה לעדכן תיקי לקוחות בשני סוגים שונים של מוצרים שהלקוח רכש, כשכל עדכון מתבצע בצורה קצת שונה.

המשימה עצמה לא קשה ומהר מאוד הבנתי איך לתפעל את התוכנה – אבל בדיעבד התברר שעשיתי כמה טעויות בגלל חוסר הבנה שלי של הנוהל שמנהל המשמרת גילה ואז העיר לי עליהן. לכן הוא ביקש שאעשה את המשימה שוב יום לאחר מכן (ביום השלישי של העבודה) כדי לתרגל.

והיה באותו יום משהו קצת חריג. באופן עקרוני בשבוע שבו אני והעובד החדש היינן בהדרכות, סיכמנו שנגיע ב 10:30 כל יום, כשאני קצת מקדימה והוא קצת מאחר (עניין של כמה דקות). אבל באותו יום הגעתי כמה דקות לפני 10:30 רק כדי לגלות שהוא שם ומבצע שיחות… כשהמנהלת שלי הגיעה שאלתי אותה לגבי זה, והיא אמרה משהו שערב לפני כן, כנראה כבר אחרי שיצאתי – הוא ביקש להתחיל לעבוד קצת מוקדם יותר. הנחתי שהיה ברור שאני הגעתי בעשר וחצי כרגיל.

במהלך הבוקר, כשכבר סיימתי בערך שלושה רבעים מהמשימה, אולי קצת יותר – המנהלת שלי שאלה אותי למה לא סיימתי אותה. גם בסוף היום כשהיא שוחחה איתי ועם העובד החדש היא העלתה את זה שכמות הזמן שלקח לי לבצע את המשימה היה ארוך מידי ולא מקובל.

כאן חשוב לי לציין משהו חשוב: הביקורת הזו בנוכחות העובד האחר היא לא חריגה אצלנו. לא פעם המנהלת מעלה טעויות כאלושקרו לאנשים ספציפיים בפורום של כל העובדים (ובעיקר של כל העובדים הנוכחים כי אנחנו עובדים במשמרות) לא כדי לבייש אנשים אלא באמת כדי שכולנו נוכל ללמוד איך לשפר את השירות שאנחנו נותנים ללקוחות שלנו.

בסוף יום שוחחתי איתה ואמרתי שלא ברור לי למה יום קודם הצלחתי לעשות את משימה בזמן, ובאותו יום לא הצלחתי – וסיכמנו שיום אחרי אעשה את המשימה שוב כדי לתרגל אותה – והפעם ארשום כמה זמן לקח לי כל דבר כדי שנוכל להבין מה בדיוק מעכב אותי.

רק בדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה היא ״שכחה״ שרק העובד החדש השני הגיע מוקדם יותר באותו בוקר (חצי שעה לפני) ולכן בעצם אולי התוספה לי עוד חצי שעה למשימה שבה לא הייתי בכלל במקום…

זה בלט לי במיוחד כשבבוקר לאחר מכן – המשימה לקחה לי בערך שעה פחות, ואני לפחות הרגשתי שלא היה שום שינוי באיך שעבדתי מהיום הקודם… כמובן חוץ מהעובדה שהמנהלת שלי היתה מרוצה מהשיפור. אמרתי לה שאין לי מושג איך לקח לי פחות זמן,

הרושם שלי הוא שההבדל העיקרי כנראה נבע מכמות העבודה שהיתה – כלומר במקרה ביום שלקח לי יותר זמן, כמות העבודה היתה גדולה יותר משאר הימים. אני לא אומרת שאני לא השתפרתי ואולי ״תפסתי בטחון״ ולכן ״תקתקתי״ את העבודה קצת יותר מהר (לפעמים גם שינוי של 10 שניות בטיפול בכל רשומה יכול להיות משמעותי) – אבל זה עדיין לא מסביר הבדל משמעותי כזה של שעה בערך…

ופה עולה השאלה – האם הבעיה נבעה ממני, או שפשוט ביום שבו הייתי איטית באמת היה מספר גבוה יותר של רשומות לטפל בהן?

בתפקיד הקודם שלי בהייטק היה לי קל לנתח למה משהו לקח לי יותר זמן ממה שהיה צפוי שייקח – ולא פעם גם הייתי יכולה לדווח למנהלים שלי בקלות על העיכוב מראש. מעבר לזה, אני חושבת שבהייטק לא פעם יש מעקב אוטומאטי על היקף העבודה שנעשה – ובמצב כזה למשל המנהלת שלי היתה יכולה לראות לא רק כמה זמן לקח לי לעשת את המשימה אלא על כמה שורות עברתי, ולפי זה להבין אם אני איטית או מהירה.

אבל פה אין בר כזה, וקל למנהלת שלי להניח שאני בתור עובדת חדשה עשיתי משהו לא בסדר כדי לעבוד כך – לא ברמה של לגעור בי אלא כדי להבין למה זה קרה ואיך אני יכולה להשתפר. אם זה היה קורה לעובד/ת ותיק/ה כנראה שההנחות שלה היו שונות, וכך גם השאלות של על למה זה קרה, ויש סיכוי שהיתה מצידה יותר הבנה שאולי היה מובר על נפח העבודה.

כשהייתי ילדה, אבא שלי עבד בעיקר בבית חולים באגף בציוד הרפואי (שעם הזמן הוא תקדם בתפקידי ניהול בו), אבל גם היה לו תפקיד כזה או אחר באוניברסיטה העברית. לכן היה לנו מנוי משפחתי מוזל לבריכה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם, שאליה היינו נוסעים כמעט כל שבת בבוקר כשהייתי ילדה ואפילו נערה.

כשהייתי מבוגרת יותר ולמדתי בתיכון – התיכון שלי היה מאוד קרוב לבריכה, וזכור לי שפעם בשבוע בכיתה י״ב כשהיה לי יום שבו היה לי שיעור בשעה מאוחרת יחסית אחרי שעתיים חופשיות – הייתי לא פעם הולכת לבריכה לשחות קצת בשעתיים הללו.

גם בתקופת הצבא היתה תקופה די ארוכה שבה שירתתי במשמרות שבהן הייתי כמה ימים בבסיס וכמה בבית. לצערי רוב החברות שלי שירתו בבסיסים סגורים, ולמרות שיש סיכוי שאחת מהן שירתה בבסיס פתוח – הוא היה בת״א כך שהיו לה לא מעט נסיעות ולכן לא בהכרח היתה זמינה במהלך היום או אפילו בערב לבלות יחד. לכן בימים הפנויים שלי לא פעם הייתי נוסעת לבדי לבריכה כדי לעשות משהו שהוא לא רק לשרוץ בבית כל היום.

ואז אחרי השירות הצבאי – התחלתי לעבוד בקמפוס גבעת רם בתור מפעילת מחשב עד שהתחלתי ללמוד לתואר. בתור בחורה רווקה בלי ילדים אני הייתי זו שקיבלה את משמרות הערב, כולל את משמרת חמישי בערב שכללה גיבויים של כל המערכת ונמשכה שעתיים יותר מכל משמרת ערב אחרת. אבל למרות ששעות הבוקר שלי היו פנויות ויכולתי ללכת בקלות מהבריכה לעבודה – משום מה לא ניצלתי את המצב לשחות.

מאז כמובן כבר אין לי מנוי לבריכה – כי פשוט עברתי לגור רחוק מההורים שלי – לבאר שבע לתואר, ואז לרמת גן, אטלנטה, הוד השרון, הרצליה, ואז חזרה לרמת גן.

---

ובכניסה לאוניברסיטה, היתה חנות ספרים.

בתיכון הייתי בעיקר קופצת אליה כדי לקנות עטים של ״פיילוט״ בכל מידי צבעים. כנראה שכמה בגרויות עשיתי בעט ירוק או טורקיז.

אבל בצבא ואחר כך בתקופה שלפני התואר, גיליתי שיש בחנות הזו ספרי קריאה בעלות מאוד נמוכה, שיכולתי להרשות לעצמי לקנות אחד או שניים בחודש גם על משכורת צבאית צנועה שממנה חסכתי גם קצת כל חודש.

חלק גדול מהספרים היו קלאסיקות כמו במערב אין כל חדש או פעמון הזכוכית של סילביה פלאת׳, גם אם אז לא בהכרח הייתי מודעת לזה שמדובר על קלאסיקות.

אבל אחד מהספרים היה ספר רומנטי בני הנעורים בשם ״כל המכתבים שלא כתבתי״ של סופרת בשם ציפי רונן.

הספר הוא רומן רומנטי לבנות נוער, שכנראה כיום הייתי מיד רואה בו את כל החורים בעלילה.

הגיבורה, יעל, היא נערה שבדיוק סיימה ללמוד בתיכון. יום אחד היא פוגשת גבר צעיר בשם ארנון – חייל משוחרר שעומד להתחיל ללמוד לתואר בפיזיקה. הם יוצאים לכמה פגישות, והיא מחליטה לאבד את הבתולים שלה איתו על החוף (מה שנשמע אז רומנטי, ונדוש כיום).

אבל כמה ימים אחר כך יעל מתבשרת שאביה החורג (אביה הביולוגי נפטר כשהיא היתה ילדה קטנה) קיבל מלגת לימודים לשנה בקולומביה, ויעל דוחה את הגיוס שלה בשנה כדי להצטרף להורים שלה לשנה שם.

העוני המחריד של דרום אמריקה מוזכר בתחילת הסיפור בכמה משפטים, ובהמשך העלילה גם מוזכרים אירועים של הפגנת סטודנטים בקמפוסים שנבעו מחוסר השקט החברתי שנלווה להתנהלות הזו של הממשלות. אבל הספר ברובו מתאר מציאות אידילית למדי של טיולים, לימודים במכללה פרטית – וגם חברויות חדשות.

למרות שהמעבר קורה בתחילת הקשר בין יעל לארנון – הם שומרים על קשר מכתבים לכל אורך התקופה הזו. היא מתארת את החוויות שלה, והוא לעומתה מתאר שגרה עמוסה של לימוד מאוד מאומץ לתואר שלכאורה לא משאיר לו זמן לשום דבר אחר, כולל חיי חברה.

יעל עצמה כמובן מחוזרת – יש בחור צעיר שהיא הכירה במהלך חופשה שמחזר אחריה בצורה רומנטית, וידיד קרוב מהלימודים שהוא אידאליסט רומנטי ואחד המפגינים במחאות בספר שנראה שמעוניין ביותר מידידות. אבל היא לא נענית להם אלא ממשיכה לבנות על המשך הקשר עם ארנון.

כן יש לה מערכת יחסים אחת משמעותית: אבא של אחת החברות שלה נמשך אליה מאוד, ודי סוחף אותה למערכת יחסים מינית ולא מחייבת למרות ההתנגדות הראשונית שלה, שבה היא לומדת איך להנות מסקס. כצעירה היה בזה משהו שנשמע מאוד רומנטי – אבל כמבוגרת זה כמובן נשמע חריג ואפילו קריפי למדי, מיוחד לאור העובדה שיעל היא חברה של הבת שלו, ולמאהב שלה כמובן שיש קשר חברותי להורים שלה.

בסוף השנה יעל חוזרת נרגשת לארץ. היא חוזרת מוקדם יותר מהורים שלה בגלל תארךי הגיוס שהגיע, ומתגוררת זמנית עם הדודה שלה כדי לאפשר להורים לטייל לבד ולהנות עוד קצת מנופי דרום אמריקה, ומרגישה בנוח עם זה כי היא מצפה לחידוש הקשר עם ארנון.

רק מסתבר שכמה שבועות לפני כן, אחרי כמעט שנה שבה לא היתה לו בת זוג קבועה – ארנון פגש מישהי והתחיל לצאת איתה, ונראה שמשהו רציני תחיל להתפתח ביניהם. הוא החליט להתחשב ביעל ולספר לה על כך באופן אישי, ואפילו הפגיש אותה עם אותה בת זוג, ויעל לכאורה מקבלת את זה אבל כמובן נשבר לה הלב.

כמה ימים אחר כך היא מתגייסת – ו״שורדת״ את הטירונות בתקווה לקבל תפקיד טוב (בתקווה שהשנה שבה היא למדה ארכיטקטורה אולי תתן לה כיוון מתאים) – אבל גם פה היא נוחלת אכזבה, ומקבלת את הבשורה המרה שעומדים להפוך אותה לפקידה.

הספר מסתיים בכך שביום שבו היא אמורה להתייצב לצבא לתפקיד החדש שלה, היא יורדת לחוף עם פחית או שתיים של מיץ וכדורים, כשברור לנו מה היא עומדת לעשות.

---

אני מניחה שבתור צעירה, הסיפור נשמע (או נקרא?) מאוד רומנטי. בתור מבוגרת כמובן אני רואה את כל החורים וחוסר ההגיון בו, אבל אני מניחה שאני לא בהכרח הכתובת הטבעית לספרות כזו בגילי.

הסופרת, ציפי רונן, לא הצליחה כנראה להפוך לסופרת במשרה מלאה. ייתכן שהיא פרסמה ספר אחד נוסף בערך באותה תקופה, אבל מאז לא כתבה שוב.

כמבוגרת אני שואלת את עצמי בעצם מה הקסם של הספרים האלו עבור נשים צעירות? הרי ב״חיים האמיתיים״ סביר להניח שהקשר המכתבי היה מסתיים הרבה יותר מוקדם ולא שורד שנה שלמה, וגם אם כן – ארנון כנראה היה מוצא בת זוג. כמי שלמדה לתואר מאוד עמוס במדי המחשב אני יודעת כמה תארים בתחום מדעי הטבע יכולים להיות עמוסים – אבל אני גם מכירה לא מעט זוגות שנפגשו במהלך התואר.

הנושא מתקשר לדיון שהשתתפתי בו בפייסבוק לפני כמה ימים, שהתנהל בצורה מעניינת דווקא. הוא התנהל בקבוצה של גברים שמעודדים התבוללות – כאלו ש״מאסו״ בנשים הישראליות שלדעתם מתייחסות לגברים האומללים כאל זבל – ולכן ראוי רק לפתח זוגיות עם נשים זרות, ובראשן נשים מזרח אירופאיות או מדרום מזרח אסיה (למשל עם נשים תאילנדיות) ש״יודעות״ לפרגן ״כמו שצריך״ לגברים.

לא פעם הדיונים בקבוצה הזו מתדרדרים להאשמות הדדיות בין גברים ונשים על כמה כל אחד מהם שטחי וחסר יכולות חברתיות, אבל הפעם התחילה שם שיחה מעניינת על עד כמה זוגיות במצב של גבר ישראלי מבוגר מול אישה זרה יכולה באמת להתבסס על אהבה אמיתית – או שלא פעם הנשים המקומיות מחפשות רק גבר זר עשיר שאפשר יהיה ״לעבוד״ עליו ולסחוט ממנו כספים, בתמורה לזה שהן יתנהלו כאילו הן מאוהבות בו.

אחד המשתתפים העלה כמה תנאים לזוגיות כזו שתהיה בריאה, למשל קרבה בגיל (כלומר שלא מדובר על נשים מאוד צעירות) ובמצב כלכלי טוב – כשהגבר עוקב בשבע עיניים לראות עד כמה היא מנסה באמת לסחוט ממנו כספים. הוא גם טען שגברים כנראה ״ירגישו״ שמישהי במצבים כאלו עלולה לרמות אותם ולכן יהיה במעקב. באופן עקרוני הסכמתי איתו לגבי הנקודות שהוא העלה ליתר בטחון, אבל אמרתי גם שלא פעם גברים וספציפית גברים בקבוצה שנשמעים שנואשו מדחיות של נשים ישראליות, לא פעם ירצו לשמר את הפנטזיה הזו שבה סוף סוף יש אישה שמאוהבת בהם בזכות עצמם. גם אם אולי באופן תת הכרתי הם מודעים שיכול להיות שהאישה איתם בשביל הכסף, הם ינסו לשמר את הפנטזיה הזו על האהבה שהיא חשה כלפיהם כמה שיותר.

עוד נקודה שעלתה בדיון היא שידוכים, כמו למשל שקורים בחברה החרדית. שם השדכן בשילוב עם המשפחה קובעים מראש עם איזה ״שידוך״ הצעירים ייפגשו – כשנבחנת התאמה של רמת אדיקות, התאמה בין המשפחות, התאמה בין האופי לכאורה של הצעירים, ועוד. גם בני הזוג בוחנים את היחסים ביניהם בדיוק לפי אותם פרמטרים – ואף אחד לא ממש מדבר על אהבה.

אבל לכאורה במערכת יחסים טובה כן מתפתחת בסופו של דבר אהבה – אבל לא האהבה הרומנטית שאנחנו רואים בהתאהבות הראשונית בין בני זוג, אלא כזו שמתבססת על התמודדות משותפת בקשיי החיים ובהקמת המשפחה. במובן מסוים גם זוגות חילוניים ״מוצלחים״ עוברים לאהבה כזו אחרי שהאהבה הרומנטית מסתיימת להם.

זהו כמובן אידאל שלא מתקיים במשפחות רבות. לא פעם זוגות דתיים וחרדיים נשארים נשואים רק כי יש לחץ סביבתי מאוד גדול לא להתגרש, אבל חיים את הזוגיות שלהם בצורה גרועה מאוד.

אבל הטיעון שהעליתי הוא שנשמע שחלק מהגברים בקבוצה מחפש אצל אותן נשים זרות את ההתאהבות הראשונית, ולא בהכרח יודעים או רוצים לעבור הלאה לאהבה בשלה יותר.

והספר בעצם מדבר על האהבה הראשונית והרומנטית הזו שעבור צעירים רבים היא מה שמגדיר הם מהי אהבה – וזה הקסם בספרי ספרות רומנטית שמתארים כך את האהבה.

העיר דונדיין Dunedine היא העיר השניה בגודלה באי הדרומי, ומהווה עיר צעירה ותוססת של סטודנטים בגלל האוניברסיטה הגדולה שיש בה.

השם של העיר מבוסס על השם הקלטי של אדינבורו בסקוטלנד, כי היו באיזור לא מעט מתיישבים סקוטיים.

יש בה גם רחוב שנחשב במשך תקופה מאוד ארוכה לרחוב הכי תלול בעולם עד שרחוב אי שם בוויילס שבבריטניה עדף אותו בכמה שברירי זווית. המדריך הבכיר שלנו סיפר לנו שהוא למד באוניברסיטה בעיר ולכן במשך תקופה מסוימת הוא גר באחד הבתים ברחוב. הוא אפילו הראה לנו לכאורה את הבית שבו הוא גר ואפילו את חלון חדר השינה שלו שהיה קדמי ופנה לרחוב.

אני ביליתי את רוב הזמן החופשי שנתנו לנו בעיר להפסקת צהרים כדי לקפוץ לחנות כלבו כדי לקנות כרטיס זכרון נוסף למצלמה שלי, אחרי שגיליתי שהכרטיס הנוכחי שהיה לי עומד להגמר מוקדם מהצפוי, אבל לא הצלחתי למצוא אחד מתאים בכלבו שם. בסופו של דבר אני יודעת שמצאתי כרטיס נוסף, אני רק לא זוכרת איפה.

זה השאיר לי בעיקר זמן לאכול ארוחת צהרים קצרה – ואז לגשת לתחנת הרכבת המקומית שמשם אספו אותנו לפעילות שהיתה לנו באותו אחר הצהרים. למזלי היה לי זמן לסייר בה כי היא היתה די יפה, גם מבפנים וגם מבחוץ:

משם יצאנו לסיור שהתחיל בנהיגה בנופים היפים בסביבה של העיר, ואז בסיור בספינה שבו צפינו בהמון ציפורי ים מסוגים שונים (ברובם קורמורנים), ואז גם בכמה כלבי ים שגם גרים שם באיזור. הסיור היה נחמד למי שאהב לזהות ציפורים שונות, והנופים היו יפים כפי שאפשר לראות – אבל לא משהו הרבה מעבר לזה:

משם נסענו לאתר הקמפינג שבו שהינו בלילה – שהיה במרחק הליכה מאחד החופים היפים של העיר בעיקר בשקיעה:

והוא כמובן היה גם יפה בזריחה בוקר לאחר מכן כשהתעוררתי מוקדם במיוחד כדי לצפות בה. ושימו לב – אנחנו רגילים לראות את השקיעות בחוף, אבל בגלל שניו זילנד היא מדינת אי יש בה חופים שאפשר לראות בהם את הזריחה ולא את השקיעה. אני מניחה שב״קצוות״ העליונים והתחתונים של האיים אפשר אולי ליהנות חלקית משתיהן, אבל לא ממש בילינו בהן בשקיעה כדי לחוות את זה בעצמינו…

ההמדשאה הגדולה בחלק מהתמונות היא בעצם מגרש ספורט שדרכו עברתי בהלוך ובחזור, והוא בעצם שדה הרוגבי של האוניברסיטה המקומית:

---

אחרי תקופה של כמעט שנתיים ללא עבודה, עמדתי בפני צומת דרכים מסוימת. הגיע הזמן כלכלית וגם נפשית שאתחיל לעבוד – אבל עובדתית, לא רק שהיה לי קשה להגיע מלכתחילה למשרות, אלא גם לא עברתי תהליכים בהצלחה.

לען החלטתי שהגיע הזמן לחפש עבודה זמנית. כזו שלא דורשת כישורים והשכר בה מינימלי מאוד ובקושי מספיק למחיה (אם בכלל) – אבל שתאפשר לי לכסות את ההוצאות שלי בזמן שאני ממשיכה לחפש עבודה בהייטק – או חושבת מה הלאה.

למען האמת, בתכנון המקורי שלי – אמרתי לעצמי שאם אחרי שנה לא אמצא עבודה בהייטק אתחיל לחפש עבודה זמנית. אבל כשהגיע המועד הזה – התחילו לי כמה תהליכי ראיונות למשרות הייטק שנראו מאוד מבטיחים, אבל כל אחד מהם נכשל מסיבותיו הוא, ואז כל פעם מחדש שאמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתחיל חיפוש של עבודה זמנית – התחיל עוד תהליך ראיונות לתפקיד שנראה מבטיח והיה חבל לי לפספס.

הקואצ׳רית שאיתה עבדתי הזהירה אותי שלא לדחות את זה יותר מידי, כי בעיניה החיפוש אחרי עבודה זמנית הוא לא בהכרח טריוויאלי – גם לה לא ממש היה מושג לגבי איך בכלל אוכל לגשת לחיפוש כזה.

מצד אחד, כמי שמתמחה בגיוסי הייטק – היא ידעה מראש מעבר לתחומים אחרים בהייטק כמו תמיכה בלקוחות או אפילו תחום הבדיקות יכול להיות בעייתי עבורי ולא קל כי לא רק שיש הרבה מועמדים בחוץ גם לתפקידים הללו – אלא גם מי שירצה לגייס אותי כנראה יחשוש שאני אשאר בתפקיד באופן זמני ואחזור לתכנות כמה שיותר מהר, אפילו בטווח של כמה חודשים.

מצד שני, לא היה ברור לשתינו לאילו תפקידים אני כן מתאימה, במיוחד כאלו שמקבלים אנשים באופן גורף לתפקידים שברור שהם זמניים – במיוחד כשלא פעם בימינו ״תפקידים זמניים״ הם תפקידים שבהם נרשמים מראש למשו מאוד מאוד זמני שבו נדרשים עובדים למה שעות עד יום יומיים עבודה.

ואני מבחינתי רציתי עבודה במשרה מלאה, עם משכורת שתכנס פעם בחודש, בלי שאני אצטרך להשקיע מאמץ בחיפוש מתמיד אחרי המשכורת ברמה היומיומית או אפילו השבועית והחודשית. אבל מצד שני רציתי גם תפקיד שאוכל לעזוב בטווח הקצר במקרה הצורך.

אחרי מחקר והתייעצות עם כמה אנשים, הגעתי בעיקר לתפקידי נציגה טלפונית – משהו שהקבלה אליו יחסית קלה (בתיאוריה), אבל במקביל זו עבודה שידוע שהיא זמנית.

הקבלה לתפקיד כזה היא לא מיידית ודי מתסכלת. הראיונות למשל הם לרוב ראיונות של בערך 10 – 15 דקות שבהם המעסיקים מספרים על התפקיד ואני מספרת על עצמי – ואז גם צריכה לענות על שאלות ש״ירגיעו״ את המראיינים שלא אקום ואתפטר תוך זמן קצר מידי. זה לא הם מחפשים מישהו שישאר בתפקיד לנצח – אבל כן מחפשים למשל מישהו לשנה או יותר.

הבעיה היא גם שהראיונות עצמם קצרים יחסית ומתבססים בעיקר על רושם ראשוני ואישי טוב, עם קודים משלהם. לקחו לי בערך שלושה שבועות ובערך 4 – 5 ראיונות כדי לצלוח אחד בהצלחה. השכר שאקבל הוא בערך רבע או אפילו פחות ממה שהרווחתי כמתכנתת, אבל לפחות יכסה את ההוצאות שלי (או את רובן) בתקופה הקרובה כשאני ממשיכה לחפש עבודה בהייטק – או כמובן בשלב שבו אבין שזה לא רלוונטי ומחשבת מחדש מסלול.

וחשוב לי לכתוב כאן ועכשיו – התפקיד הזה לא יכול מבחינתי להיות תפקיד לטווח הארוך. הוא מכסה מחיה מאוד בסיסית, בלי אפשרות ממש לחסוך – והוא לא תפקיד שיכול הובי ל״קריירה״. הקידומים בו הם מאוד איטיים אם הם בכלל מתקיימים, וגם הם לא יובילו אותי למשכורת ברת קיימא עד הפנסיה. התפקיד הזה כרגע אמור רק לגשר עד לתקופה שבה אמצע תפקיד לטווח הארוך.

---

כן חשוב לי לספר פה על שיחה שהיתה לי לאחרונה עם מכרה שהיא מדריכת מרואיינים לראיונות טכניים בהייטק. שוחחתי איתה על הקושי של מציאת תפקידים בהייטק בתקופה הזו שבה שוק העבודה בהייטק גרוע ברמה מזעזעת כבר למעלה מארבע שנים.

בשלב מסוים בשיחה אמרתי לה שאני מאוד מתוסכלת, כי אני מרגישה שבמצב ״נורמלי״ של השוק הייתי עוברת לא מעט מהראיונות שבהם התראיינתי בתקופה של החיפושים שלי – ועכשיו גם ראיונות שברור לי שהיו נחשבים לטובים בסבב הראיונות הקודם שלי פתאום ״לא נחשבים״ למספיק טובים.

היא הסכימה איתי ואמרה לי שהחוויה שלי – גם מבחינת החוויה של הראיונות וגם מבחינת הזמן שהחיפוש לוקח – היא לא נדירה ומאוד נפוצה בימינו, ויש המון אנשים שהיא מכירה כקואצ׳רית שמחפשים תפקידים המון זמן כמוני, ומרגישים שהם מתראיינים טוב אבל לא עוברים ראיונות. ובניגוד לקואצ׳רית שאיתה עבדתי בעבר, היא היתה אופטימית שעם מהלכים נכונים אוכל למצוא עבודה בסופו של דבר.

אני לא יודעת מה יקרה עם זה הלאה. גם היא עקרונית מסכימה שאני צריכה להתחיל ללמוד ולהשלים ידע – משהו שלא בהכרח מסתדר טוב עם עבודה במשרה מלאה.

הוואי והייתי יכולה להשאר עוד בבית וללמוד בשקט. אבל אני לא מעוניינת להמשיך כך גם כלכלית – אבל אני חושבת שגם ברמה האישית להיות לבד בבית בלי מסגרת מאורגנת לא בהכרח בריא לי, ולאורך זמן אני מרגישה שזה גם מקשה עלי לבצע פעולות כמו למידה, עד כמה שזה נשמע כמו סתירה פנימית.

יש פה כמה גורמים שמשפיעים – כשהראשון הוא חוסר מסגרת שמאפשר לי ״לבזבז״ זמן. למשל כשאני מגיעה לחדר fושר בבוקר – בגלל שאין לי לחץ זמן לצאת בשעה מסוימת כדי לגיע לעבודה, ולא ממש משנה אם אגיע הבית חצי שעה מוקדם יותר או מאוחר יותר – אז אני מוצאת את עצמי גוללת בפייסבוק או משחקת עוד שלב במשחק ששיחקתי בנסיעה באוטובוס. ואז אני מתחיה להתאמן לא ב 6:05 או 6:10 – אלא יותר לקראת 6:20 – 6:30.

גורם נוסף שאני מרגישה שהשפיע עלי הוא המצב הנפשי – שכלל הרבה תתי גורמים, כמו למשל הכשלונות הרבים מהראיונות, הליות לבד בבבית כל היום, וכמובן הדאגה הכלכלית. לא פעם מצאתי את עצמי מנסה לעודד את עצמי בדרכים שונות ומשונות שלא כללו בהכרח לימודים לראיונות.

---

כמובן שעבודה חדשה מביאה איתה המון חששות.

למשל לעבוד מהמשרד 5 ימים בשבוע (ולפעמים גם בימי שישי). זה משהו שלא עשיתי מאז תחילת 2020 – כי מתקופת הקורונה בעצם יצא לי או להיות מובטלת או לעבוד הרבה מהבית ומעט מאוד מהמשרד.

מצד שני, אני רואה בזה יתרון – כי הקיץ מתקרב, ובדירה שלי כידוע המזגן לא ממש איכותי – אבל במשרד כנראה שהמזגן יעבוד טוב יותר משמעותית.

מצד שני, החתולים שלי כבר רגילים קצת יותר משש שנים שאני לרוב נמצאת בבית, ואני חשבת שיהיה להם קשה להתרגל לזה שאני נעדרת ממנו המון שעות ביום.

ואולי גם לי יהיה קשה להתרגל למסגרת הזו, למרות שהתפקיד בעצם דורש ממני הרבה פחות שעות עבודה ביום מאשר בהייטק – ואורך כל משמרת הוא קבוע מראש ולא עם הרבה שעות נוספות.

ובמובן מסוים זה כנראה יהיה בריא כהכנה לחזרה להייטק, אם וכשזה יקרה. עצם זה שאני אתרגל למסגרת, גם בעבודה שבה אני עובדת פחות שעות – יקל עלי מאוד.

ואני מקווה שהירידה בלחץ תקל עלי גם בתחומים אחרים.

---

הדבר היחידי שעדיין מאוד מפריע לי ברקע בשבועות האחרונים, מאז שהתחלתי לחפש את העבודה הזמנית, זו העובדה שהמשפחה שלי (מלבד גיסתי) לא מודעים למצב שלי.

ההחלטה שלי להתקבל לעבודה זמנית כזו בזמן שאני מחפשת עבודה בהייטק היא כנראה לא החלטה נדירה – שמעתי על לא מעט אנשים שעשו את הבחירה הזו. וכפי שכתבתי, גם שמעתי מאותה קואצ׳רית על לא מעט מחפשי עבודה במצבי מבחינת זמן וחוסר מעבר של ראיונות.

אבל עדיין זו החלטה קריטית מאוד, שהייתי שמחה לשתף בה אנשים שקרובים אלי ורוצים בטובתי – ובני המשפחה שלי הם חלק משמעותי מהקבוצה הזו.

אבל ברור לי גם שהשיקולים שלי לא לשתף אותם מההתחלה עדיין בתוקף – כי שיקול הדעת שלהם לא מתאים את עצמו לעולם הטכנולוגי בפרט ולשוק העבודה של היום בכלל. וגם הגילוי שהסתרתי מהם תקופה כזו ארוכה על הפיטורים לא יועיל לסיטואציה.

הפתרון לזה יהיה כמובן למצוא עבודה בהייטק בהקדם האפשרי, אבל לכו תדעו כמה זמן זה יכול לקחת…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעיני הנושא הוא בעצם בעיה עקרונית בצורה די משמעותית – איראן מתעקשת להתחמש בנשק גרעיני, וזה גרוע לא רק לישראל אלא גם למדינות ערב סביבה – וכמובן שגם לאינטרסים האמריקניים באיזור.

ולא נראה שהיא מעוניינת להפסיק את השאיפה הזו ולהגיע להסכם בינלאומי שהיא תכבד, לפחות לא בדרכי שלום.

לכן כנראה שיהיה צורך בפעולה צבאית בהיקף כלשהו כדי למנוע מהאיראנים נשק גרעיני, בתקווה שפעולה כזו תחזיר אותם לשולחן המו״מ כדי לחתום על הסכם. יש גם מי שיאמר שככל עוד שלטון האייטולות לא יסתיים, הסכנה לא תעבור ויש צורך להחליף את השלטון כדי להגיע לשלום באיזור – ופעולה צבאית נשמעת מוצדקת גם בהיבט הזה.

כך שנשמע שמתישהו שוב תהיה ״מלחמה״ מול איראן – השאלה היא מתי, באיזו אינטנסיביות, ועד כמה ישראל תהיה מעורבת בה.

וכמובן שיש את האופציה שנכנס לסבבי לחימה מול איראן ממש כמו שיש לנו סבבי לחימה מול החמאס ומול החיזבאללה וזה לא יסתיים במבצע אחד.

השאלה היא כמובן מתי זה יקרה. נראה לי שבשלב זה לכולם, כולל ישראל וארה״ב, יש אינטרס לשמור על השקט. מסתבר שלארה״ב יש מחסור חמור בנשק – וגם בישראל כנראה צריך לחדש את מלאי המיירטים לטילים – משהו שאולי גם משותף לשאר מדינות המפרץ שנאלצו להתמודד עם התקפות טילים במהלך המלחמה הנוכחית. וכמובן שגם למשטר באיראן יש רצון וצורך להתאושש ולחדש מלאים לפני הסבב הבא.

אני חושבת שבשלב זה קצת קשה להתנבא מתי זה יקרה. בסבבים הקודמים של המלחמה היתה לנו התראה מסוימת מראש של כמה שבועות, ונראה היה שהאיראנים דווקא נהנים מהמתיחות כחלק מהוחמה הפסיכולוגית, אבל כמובן שאי אפשר להניחשזה גם מה שיקרה בעתיד.

בסוף שנת 2000 הציעו לנו במחלקה שבה עבדתי לעשות רילוקיישן לארה״ב. זה נשמע לי כמו משהו כיפי, במיוחד אחרי שביקרתי כמה פעמים בספרד ושם היה קולגה שלי שנסע כדי לשלב עבודה עם יכולת ליהנות מלגור ולטייל בחו״ל. ואכן ״התקבלתי״ לרילוקיישן, ובאמת ביליתי כמה שנים בעבודה וטיולים בארה״ב עד שחזרתי לארץ.

מה שלא ממש חשבתי עליו זו המחלקה שעזבתי.

הייתי חלק מקבוצה די גדולה של עובדים שהתחילו לעבוד יחד וכולנו היינו בערך באותו גיל, ובערך שנה אחר כך היה סבב נוסף של גיוסים של אנשים בגיל דומה. כך שמבחינה חברתית היה לי ממש כיף לפני שעזבתי.

מה שלא תיארתי לעצמי אבל היה אמור להיות די צפוי היתה העובדה שכשחזרתי – המחלקה השתנתה לחלוטין. ההייטק באופן טבעי מעודד עובדים, ובמיוחד הצעירים שבהם, לעזוב לתפקידים שונים כל כמה שנים. אבל מעבר לכך – התקופה שבה שהיתי בחו״ל היתה התקופה של משבר הבועה, מה שהוביל ללא מעט פיטורים של עובדים במחלקה בכמה סבבים במהלך השנים שבהם הייתי בחו״ל.

היו במחלקה עדיין כמה אנשים שהכרתי מהתקופה של לפני הרילוקיישן, אבל הם לא היו אלו שהייתי יותר קרובה אליהם לפני הנסיעה. וגם אלו שהכירו אותי לא בהכרח היו מעוניינים בקשר כי הנסיבות שבהן חזרתי לא בהכרח היו טובות – זכורה לי מנהלת מקסימה שעבדתי תחתיה תקופה די ארוכה לפני הרילוקיישן והיא היתה מנהלת מעולה, אבל כשחזרתי לארץ והיינו חולפות אחת על פני השניה במסדרון היא היתה פשוט מתעלמת ממני.

בעצם כשחזרתי אפילו לא היה לי מובטח שאחזור לאותה מחלקה ולא למחלקה אחרת. חזרתי אליה רק כי במקרה המחלקה החליפה ייעוד בתקופה שבה הייתי ברילוקיישן – ובדיוק כשחזרתי הם במקרה היו זקוקים למישהי עם הידע הישן עבור לקוח מאוד ספציפי, שהעובדת שתמכה בו בדיוק עזבה.

לכן לקח לי זמן לבסס שוב קשרים אישיים במחלקה – בין השאר כי בשלושת החודשים הראשונים עבדתי בעצם די לבדי על פרוייקט שאף אחד אחר לא היה מעורב בו. רק אחרי שלושה חודשים כשעברתי לעבוד על הפרוייקט הזה במשרה חלקית ובשאר המשרה השתלבתי בפרוייקט מרכזי יותר – התחלתי למשל להיות מזמנת לארוחות צהרים המשותפות של הפרוייקט (היה לנו חדר אוכל שבו כולנו היינו אוכלים), ואז גם התחלתי ליצור קשרים אישיים יותר.

---

אבל בעצם מרוב שהתרגשתי לגבי החוויה החדשה הזו של לעבור לרילוקיישן, לא ממש חשבתי על זה שאני בעצם גם מסיימת חוויה אחרת בחיים.

ובעצם כשאני חושבת על זה, בהרבה מאוד מהחוויות שלי בחיים ראיתי קודם כל את הכיף שבמעבר למשהו חדש, ורק בדיעבד הבנתי שאיבדתי לא מעט מהדברים שאהבתי במשהו הישן, ושלרוב באמת אי אפשר לחזור אחורנית.

כנראה שבמקרים מסוימים זה אפשרי. למשל כשעברנו לכמה שנים בארה״ב במסגרת הפוסט דוקטורט של אבא שלי – חזרנו לגור באותה דירה שבה גרנו קודם, והרחוב עצמו לא ממש השתנה מבחינת השכנים. גם מקומות העבודה של ההורים שלי לא השתנו, והם חזרו לאותם תפקידים ולאותם חברים לעבודה. אפילו אחותי חזרה ללמוד באותה כיתה שבה היא למדה לני המעבר.

רק לי בעצם היה שינוי שנבע מכך שכשעזבנו עדיין למדתי בבי״ס יסודי, וכשחזרנו כבר הייתי צריכה לעבור לחטיבת הביניים, שבה הרכב הכיתות השתנה לחלוטין כי הוא שילב תלמידים מכמה בתי ספר מרחבי השכונה הדי גדולה שגרנו בה אז.

אני מניחה שכילדה היה קשה יותר לצפות שאהיה מודעת לזה שכשנחזור החיים שלי ישתנו בצורה כזו דרסטית. מבחינת ילדים בגילאים האלו שנה או שנתיים נשמעים כמו נצח פחות או יותר. ובדיעבד אני מאוד שמחה על החוויה הזו של לחיות בארה״ב מהרבה בחינות, החל מהזכרונות מהטיולים המשפחתיים, דרך הלימוד בכיתה מאוד קטנה של 7 – 8 בנות בלבד, וכלה בעובדה שהאנגלית שלי הפכה למצוינת ונשארה כזו כל השנים בזכות המעבר הזה.

אבל בדיעבד כשאני חושבת על זה, בהחלט יש לי נטיה לא פעם לקפוץ לחוויות חדשות בלי לחשוב על מה שאני עוזבת, עד שמאוחר מידי. לפעמים זה מוביל לחוויות מעניינות – אבל פעמים גם לנפילות ולצער.

אבל במקביל בעצם אני חושבת על זה שחוויות בכל מקרה לא בהכרח נשארות לנצח. אם ניקח את הדוגמא שלי מתחילת הרשומה – אז אם הייתי נשארת במחלקה (ומצליחה לשרוד את סבבי הפיטורים שהיו בה במהלך משבר הבועה), עדיין הייתי חווה את התהליך של השינוי. הוא כנראה היה הדרגתי יותר, פחות מורגשֿ, וכנראה שהייתי מסתגלת אליו יותר בקלות בכך שהייתי יוצרת בהדרגה קשרים שיחליפו את את אותתם עובדים שעזבו. אבל עדיין הוא היה קורה…