הסוף של הפרק האחרון בסדרה התיעודית בעצם מדבר על היחס של המשתתפים השונים בסדרה ושל המפיקים והמאמנים שלה – על הסדרה עצמה.
ג׳ואל גווין, שהשתתפה בעונה השביעית ושספגה בסדרה את היחס שמבינתה היה פוגעני ומעליב (כולל תקרית משפילה במיוחד עם המאמן בוב הארפר) עדיין מרגישה שיש פה תוכנית עם פוטנציאל לעזור לאנשים, עם כמה שינויים ביחס כלפיהם. סביר להניח שהשינוי העיקרי שהיא מתייחסת אליו הוא לגבי היחס הגרוע והמשפיל למשתתפים כפי שהיא ספגה – והרצון לייצר דרמה עבור תוכנית טלוויזיה טובה במקום לתמוך במשתתפים. וכנראה שנקודת המבט שלה כנראה צודקת – אם התוכנית באמת היתה מקדישה את הזמן להרזיה בריאה ושינוי הרגלים בריא ונכון במקום ליצור דרמה, ייתכן מאוד שהיא היתה מצליחה לעזור גם למשתתפים וגם לצופים בבית לעשות שינוי משמעותי לאורך שנים (וגם על הדרך להישאר עם תדמית טובה יותר).
אבל זה לא היה לחלוטין רק עניין של יחס: לקראת סוף הפרק האחרון של התוכנית התיעודית, ג׳ואל מדברת על הרזיה כתהליך – כזה שנמדד ביכולת להתמיד, לא בכמה מהר המתמודדים מצליחים לרדת במשקל. ובאמת חבל שהתוכנית לא מתמקדת במסר הזה – למרות שאני מניחה שהוא פשוט מורכב מידי ולא מספיק ״טלוויזיוני״ או דרמטי כדי למשוך קהל.
גם דני קיהייל, זוכה העונה השמינית מסכם את המסע האישי שלו עם מסר דומה שבו הוא ואישתו רוצים לרזות – לא בשביל פרס או הצלחה בתוכנית טלוויזיה, אלא למען הבריאות שלהם. וזה משהו שהוא מרגיש שהוא לא קיבל בתוכנית. והוא עצמו כבר לא רואה את עצמו כחריג בגלל שהוא שמן (ואפילו מאוד) אלא שהמסע שלו לרזות בעצם מקביל לכל קושי אנושי אחר שאנשים מתמודדים איתו, ממש כמו שהוא אדם שלם ולא לוזר רק כי הוא שמן.
נקודת המבט של המפיקים לשעבר היא שונה לחלוטין. למשל אחד המפיקים טוען לקראת סוף התוכנית התיעודית שה״משחק״ שהסדרה יצרה אכן עבד כי הסדרה בעצם יצרה סביבה של אחריות אישית: עצם העובדה שמיליוני צופים צפו בתוכנית ושפטו את המשתתפים לאור ההרזיה והאימונים שלהם אמורה היתה לתת לאותם משתתפים מסגרת שבה הם לוקחים אחריות אישית על חייהם מול הקהל הענקי הזה.
אבל יש פה כל כך הרבה גורמים שהם לא בשליטת המשתתפים שבאמת הופכים את המשחק או התחרות ללא הוגנים כלפיהם.
כמו למשל שגם עם מאמץ שווה, קצב הירידה במשקל הוא מאוד אישי ולא תלוי ברמת המאמץ באימונים או ב״שליטה״ על האוכל. הוא למשל תלוי במגדר (גברים לרוב ירדו מהר יותר במשקל מנשים בגלל שהם גדולים יותר פיזית ובעלי מסת שריר גבוהה יותר), שינויים הורמונליים שמשפיעים על נשים (למשל צבירת נוזלים לפני קבלת הווסת), או אפילו כמות ומספר הדיאטות הקודמות שהשפיעו לרעה על חילוף החומרים הבסיסי שלהם.
אבל מעבר לזה – תוכניות ריאליטי לא בהכרח מציגות מציאות, אלא גם הן נאלצות להצמד לאיזשהו פורמט עלילתי שבו יהיו האנשים ה״עצלנים״ שלא יתעמלו ״כמו שצריך״ (גם אם מדובר על אנשים שמבחינה רפואית נאסר עליהם להתאמן כי הם נפצעו קשה מידי בשלב קודם של התוכנית) לצד אלו שיעבדו ״מספיק קשה״ כדי להצליח – יהיו באמת אלו ש״יכשלו״ ב״הרזיה בגדול״. ובשביל ליצור מזה עלילה עם הגיון פנימי היה צריך לערוך את התוכנית בצורה מסוימת שתציג את מי שצריך להציג באור רע או טוב – גם אם לא פעם המתמודדים נבהלו מאיך שהם הוצגו בתוכנית. רבים מהם שהוגו כעצלנים או לא משתפי פעולה טוענים שההצגה שלהם היתה לא מדויקת, ועל הדרך כשהם הוצגו כ״רעים״ הם גם פספסו כך את התמיכה הציבורית שהם כביכול היו אמורים לקבל מהצופים.
ויש כמובן את העובדה שברגע שהתוכנית הסתיימה – התמיכה והעזרה כביכול שציבור הצופים בבית נותן להם נעלם, אבל גם ההפקה נעלמת ולא מוכנה להקדיש אפילו אחוזים בודדים מהרווחים שלה לעזור למתמודדים לשמור על המשקל. במצב כזה, קל מאוד להבין מדוע המתמודדים לא הצליחו לשמור על המשקל – ובסופו של דבר התמיכה כביכול של הקהל הפכה להיות שיימינג של לאחר ההשמנה ולא יותר מזה.
ד״ר הוזיינגה מנסה לקחת את התוכנית למקום כביכול בריא כאילו בזכותה אנשים שמנים שהיו צופים בבית אזרו אומץ בעקבותיה והתחילו ללכת לחדרי כושר. אבל האם התוכנית באמת היתה גורם כזה משמעותי בשינוי הזה – או שאולי המצב שבו חדרי כושר הפכו להיות פופולריים יותר ויותר גם עזרו לאנשים שמנים להצטרף לטרנד, במקביל לעובדה שהם הפסיקו להתבייש במשקל שלהם במרחב הציבורי? במובן מסוים זה משהו קצת סותר למסר של הסדרה…
טרייסי יוקיץ׳, שהגיעה בגמר ״לרדת בגדול״ בעונה שלה למשקל מאוד רזה ונמוך בעצם מדברת על כך שהיא רזתה ושומרת על המשקל הנמוך יותר – אבל עדיין המשקל שלה גבוה יותר בצורה משמעותית ממה שהוא היה בגמר העונה שלה של ״לרדת בגדול״. ולמרות שעברו מאז המון שנים, היא עדיין מנסה לשכנע את עצמה שזה בסדר גמור, ככל עוד היא חיה בצורה בריאה פיזית ורגשית בלי לרדת על עצמה או לשנוא את עצמה כאישה שמנה.
היא רואה בהשתתפות שלה בתוכנית כצעד שהיה חיוני במסע שלה לשפר את החיים שלה ולרזות, גם אם התוכנית לא הובילה להצלחה מיידית ובמובנים מסוימים רק הקשתה עליה הטווח הזמן המיידי אחריה.
אבל זה מסר שהיא לא קיבלה בתוכנית אלא כחלק מההתבגרות שלה כאדם – ועולה כמובן השאלה עד כמה התוכנית גרמה לה להרגיש רע עם עצמה, במיוחד בתקופה המיידית לאחר הסיום שלה.
במקביל אליה, יש את האחיות שזכו בעונה ה 11 – שמבחינתן התוכנית ובעיקר המאמן שלהן בוב הארפר הציל להן את החיים. לעומתן, המתמודדת סוזאן מנדונקה אומרת שאין שום דבר שמבחינתה היה שווה את ההשתתפות בתוכנית.
ואז התוכנית התיעודית מתחילה לדבר על אוזמפיק – תרופת ההרזיה הכביכול קסומה שהשתלטה בשנים האחרונות על העולם ועל הוליווד, ויש מי שאומר שבעצם אם התוכנית ״לרדת בגדול״ היתה עולה לשידור היום, בעצם היו מראים אנשים מזריקים לעצמם את התרופה פעם בשבוע וזהו.
דני קייהיל, הזוכה של העונה השמינית, אומר שהוא עצמו כשהוא שומע על משהו כזה – הדבר הראשון שהוא עושה הוא לשמוע מה יש למאמנת ג׳יליאן מייקלס להגיד על הנושא.
והיא עצמה כמאמנת כושר מציגה את הצד הרע של התרופות – החל מתופעות לוואי קשת של בחילות, הקאות ושלשולים, וכלה בעובדה שצריך להמשיך לקחת את התרופות לכל החיים (יחד עם תופעות הלוואי שלהן), אחד בעצם מדובר על עוד ניסיון לדיאטת ״יו יו״ (כלומר כזו שיורדים בה הרבה, אז עולים חזרה, עד ששוב יורדים וכך הלאה).
דני עצמו מסכים איתה, ואומר שמשהו בשימוש בתרופה לא בהכרח מרגיש לו נכון. ד״ר הוזיינגה בעצם מצטרף לדעה הזו ואומר שכבר בעבר היו תרופות שנחשבו לפתרון פלא להשמנה – עד שהתגלו בהן בעיות, ולכן ראוי להמתין עוד כמה שנים כדי לראות שזה לא קורה עם אוזמפיק.
מצד שני, יש מתחרים אחרים שמדברים אחרת על התרופות – כנראה אחרי שהם (או יותר נכון הן) ניסו את התרופות באופן אישי – ובהצלחה.
כמו למשך ג׳ואל ה״מתמודדת הבעייתית״ שרזתה בסופו של דבר בעזרת תרופות הרזיה, והיא אכן רזה כיום. היא מדברת לא רק על הפחתת התיאבון שהתרופה גרמה לה, אלא גם על כך שהיא הפסיקה לחשוב על אוכל כל הזמן בצורה אובססיבית – ויש מי שטוענים שהתרופה באמת גם עוזרת בהיבט הזה של הפחתה בעיסוק באוכל עבור מי שעבורו אוכל מהווה ״אובססיה״.
באותה מידה, גם סוזאן מדונקה המתחרה מהעונה השניה מדברת על כך שמניסיונה התרופה הזו היא הגורם היחידי שעוזר לה לשמור על ״אורח חיים בריא ללב״ (למרות שאין לי מושג למה היא מתייחסת כל הזמן לבריאות הלב בהקשר של אורח חיים בריא). למרות שגם היא עצמה מודה שהיא מדברת בשם עצמה ולא בהכרח בצורה שמייצגת את כל המתחרים.
אחרי הדיון על התרופה, המפיק של התוכנית חוזר ומספר שבעצם הרעיון לתוכנית עלה אצלו כשהוא ראה פתק של אדם עם השמנת יתר חולנית שהתחנן שמישהו ״יציל לו את החיים״.
ולרגע הוא לא מבין את הבעייתיות של האמירה הזו – כלומר שאדם שמן כביכול ״חייב״ שמישהו ייקח אחריות על ההרזיה שלו. ובעצם זה כביכול מה שהתוכנית ניסתה לעשות – אבל המפיקים מסרבים לראות את הכשלון שלה.
יש כמה מתחרים ששמרו על ההרזיה (או לפחות על מרביתה), ולא פעם נראה שאלו דווקא המתחרים שהיו פחות בולטים מבחינת אישיות או התקדמות בתוכנית (אבל זה לא נכון בכל המקרים, כמו למשל צמד האחיות שזכו בעונה ה 11) – אבל רובם השמינו חזרה בצורה רצינית, ונראה שאלו שרזים יותר כיום הצליחו להרזות בשיטות אחרות אחרי התוכנית. זה לא בהכרח חריג – גם מעטים מאוד מהבוגרים של התוכנית הישראלית הצליחו לשמור על הירידה במשקל שהם השיגו בתוכנית עצמה, ורוב המרזים בגדול שרזים כיום – רזו בגדול בשיטות אחרות, כולל קיצורי קיבה.
מאחורי זה עומדת כנראה תפיסה מיושנת ומוטעה שלפיה החיים של המרזים בגדול ישתנו כל כך לטובה – שהם כבר לא יזדקקו לעזרה או מוטיבציה נוספת כדי לשמור על המשקל. הסטטוס של ״להיות רזה״ אמור היה לתת להם תחושה כזו גדולה של הישג והצלחה (והפיכה מ״לוזר״ ל״מצליחן״) – שהתחושה הזו בלבד אמורה לגרום להם לשמור על המשקל.
ולכן המפיק נצמד לפנטזיה הזו שהוא ״מציל אנשים״ בעזרת התוכנית שלו – ואפילו אומר שכיום הוא היה מוותר על לתת למנצח בגדול פרס, כי בעצם אין פרס כמו ״להציל לאותו אדם את החיים״. וכל זה בעצם מציג עד כמה הוא כמפיק טלוויזיה באמת מנותק מהעובדה שהתוכנית היתה רחוקה מלהציל לאנשים את החיים, ובחלק משמעותי של המקרים גרמה אפילו נזקים ממש חמורים.
וזו בעצם הבעיה של התוכנית ״לרדת בגדול״ – ההבדל העצום הזה בין איך שהרזיה מוצלחת וארוכת טווח באמת מתבצעת, ואיך התרבות הפופולרית תופסת איך שהרזיה כזו אמורה לקרות. והפער העצום הזה בין ההבנה לבין הרצון כנראה היה מה שגרם לתוכנית להכשל עבור חלק כזה משמעותי מהמשתתפים בה.
התיירת המקרית 