מה היה הספר שהכי אהבת בילדות?

הצעת כתיבה יומית
מה היה הספר שהכי אהבת בילדות?

על זה אני מרגישה שאני חייבת לכתוב, בין השאר כי בתור ילדה מאוד אהבתי לקרוא.

קצת קשה לי לחשוב רק על ספר אחד שמאוד אהבתי. אני זוכרת למשל שמאוד אהבתי את הספר על ״פוליאנה״ על ילדה אופטימית שמשנה את חייהם של כל התושבים של העיירה שאליה היא עוברת אחרי מות הוריה (כולל את החיים של הדודה הזעפנית שלה).

גם מאוד אהבתי לקרוא את הספר על גילגי בת-גרב (שבמקור נקראה ״פיפי״ והשם תורגם לגילגי או לבילבי בגלל הקונוטציה השלילית של המילה ״פיפי״ בעברית) השוודית שהיתה ילדה חזקה במיוחד ועצמאית עוד יותר, שהיתה בת של רב חובל שאיתו היא טיילה בעולם עד שהוא נעלם. היא גרה לבדה בבית משלה עם קוף וסוס, ויש לה בבית ארון גדול של מזכרות מיוחדות (מה שכיום מזכיר לי קצת את אוסף המזכרות שיש לי בספריה שלי ממקומות שונים שבהם טיילתי).

אני מניחה גם שמוטיב הטיולים לא אמור להפתיע במיוחד לאור העובדה שספר נוסף שאהבתי כילדה היה ״אי המטמון״. הספק מספר על נער שבבית ההארחה שלו ושל אימו מתארח שודד ים, וכשהוא נפטר מתגלה שיש בידיו מפה של אי שבו קבור מטמון גדול של שודד ים ידוע שמת. הוא מראה את המפה לרופא העיירה, שמצליח לארגן בעזרת האציל העיוני נסיעה לאי – כשרק במרחק גדול מבריטניה הם מגלים שהצוות שהם שכרו הם בעצם שודדי הים שעזרו לקבור את המטמון ורק מחפשים דרך להגיע אליו שוב כדי לנכס אותו לעצמם…


כשהייתי נערה גרנו כמה שנים בארה״ב, ושם קראתי לא מעט מקלאסיקות ספרות ילדים האמריקניוות, כמו למשל ספרים של בברלי קלירי או ג׳ודי בלום, למרות שבמקביל קראתי לא מעט ספרות די פופולרית שיועדה למתבגרות.

אחד הספרים הזכורים לי מהתקופה הזו היה ספר בשם ״ג׳ין וג׳וני״, על נערה שקטה וביישנית השם ג׳ין, שפתאום אחד הבנים הפופולריים משכבת השמיניסטים של התיכון שבו היא לומדת שם אליה לב לכמ רגעים – ואז היא מתחילה לרדוף אחריו, רק כדי להבין לקראת סוף הספר שהוא לא שווה את תשומת ליבה.


אחרי ילדות של אהבת קריאה ולא מעט ספרים קלאסיים, אפשר היה לצפות שאמשיך לאהוב ספרות יפה.

אבל זה לא קרה בגלל שבית הספר הצליח להרוס לי את חווית הקריאה. הצורך לנתח כל משפט או בחירת מילים במקום פשוט להנות מהסיפור די גרם לי לסלוד מספרות ״רצינית״, ופניתי באופן אוטומאטי לספרים קלילים מהסוג שאף מורה לספרות לא היתה מסוגלת לנתח, בין אם היה מדובר על מדע בידיוני ובין אם היה מדובר על ספרות אימה זולה של סטיבן קינג.

אילו שלושה ספרים הותירו עליך רושם? למה?

הצעת כתיבה יומית
אילו שלושה ספרים הותירו עליך רושם? למה?

הספר ״עולם חדש, מופלא״ של הסופר אלדוס האקסלי: הספר מתאר עולם כביכול אידאלי, שבו כולם מכוונים באופן אישי וגנטי למקומם בחברה. נשים כבר לא נכנסות להריון, ותינוקות ״נולדים״ אחרי הריון מלאכותי בבקבוקים, פעולה שמאפשרת בחירה גנטית של העוברים והשפעה עליהם במהלך ההריון כדי לייצר אנשים עם יכולות מאוד מסוימות לפי הצורך החברתי – וחינוך בעזרת הפנוזה בזמן השינה שגורם להם לאהוב את החיים שלהם והתפקידים שלהם. יש תרופות ושאר חומרים שמונעים מאנשים להזדקן, ובעצם רוב האוכלוסיה מבלה את רוב זמנה בבילויים שונים שהחברה מעודדת.

כביכול מדובר על חברה שאמורה להיות מאוד מאושרת – אבל יש כמה אנשים בודדים שלא מצליחים להיות מאושרים למרות הכל.

הספר מדגים שגם חברה שהיא כביכול מאושרת יכולה בעצם להיות דיקטטורה, ושלא פעם צריך לספק לאנשים מעט מאוד דברים בסיסיים כדי לגרום להם להיות מאושרים ולא להתנגד לה. רבים משווים את הספר ל ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול.


סדרת הספרים של הסופרת לורה אינגלס ווילדר, שהידוע בהם הוא ״בית קטן בערבה״: סדרת הספרים שמתבססה ברובה באופן כללי על חייה של לורה, למרות שהם לא מדוייקים. במקור לורה כתבה ספר מדויק על חייה למבוגרים, אבל הבינה שהוא לא יתפרסם – ולכן הפכה אותו לסדרה של ספרי ילדים. אבל כדי שהסיפור יתאים לספר ילדים, הי נאלצה להשמיט לא מעט קטעים קשים: למשל את העובדה שהמשפחה לא פעם סבלה מרעב מאוד קשה, או התמודדות עם קשיים כלכליים בכך שהבנות עבדו במלון (משהו שהיה לא מקובל) או בכך שהמשפחה ברחה באישון לילה מהבית בו הם גרו כדי לא לשלם שכירות. היתה גם תקופה שבה הם התגוררו ליד זוג רוצחים סדרתיים שעליה לורה לא כתבה, ונולד למשפחה גם תינוק שהלך לעולמו בגיל כמה חודשים – גם הם אירועים שלא הוזכרו בספרים.

שמונת הספרים הראשונים מספרים על חייה של לורה מגיל ארבע או חמש עד גל 18, עד החתונה שלה עם מי שהפך להיות בעלה. הספר החריג בסדרה הוא ספר על בעלה ועל הילדות שלו, שהיה שונה מאוד מהספרים האחרים, כי הוא גדל בבית חווה גדול מאוד ומבוסס מאוד, שבו כל ארוחה היתה סעודה מפוארת שבסיומה הגישו כמה סוגי פאי או עוגות.

הספר התשיעי בסדרה הוא חריג בסגנונו: מדובר על ספר שלורה כתבה, אבל משום מה לא התכוונה לפרסם, ייתכן לאור העובדה שבעלה הלך לעולמו המוטיבציה שלה להמשיך ולפרסם ספרים (או אפילו לכתוב) נעלמה. אבל הספר התגלה, והוא התפרסם אחרי מותה של הבת של לורה, רוז. סגנון הכתיבה שלו מאוד שונה מזה של הספרים הקודמים, כנראה כי לורה כתבה אותו לבדה ורוז לא ערכה אותו בשמה. גם התוכן יחסית חריג, ומספר בלא מעט פרטים על השנים הראשונות של הנישואים של לורה ובעלה.

הספרים עצמם מעניינים מבחינה היסטורית, כי הם בעצם מתארים את החיים באמצע עד סוף המאה ה 19 באיזורי הספר של ארה״ב.


הספר מוות באוורסט של העיתונאי והסופר ג׳ון קראקאוור: ג׳ון קראקאוור היה מטפס הרים בצעירותו, ובגיל 41 הוא טיפס לראש הר האוורסט כחלק מקבוצה מסחרית בניהולו והובלתו של מטפס הרים מקצועי.

קראקאוור מסכם בספר לא מעט מההיסטוריה של ניסיונות הטיפוס על ההר, ומנסה להסביר איך נולד הרעיון של לא מעט מטפסים מקצועיים להוביל אנשים שאין להם רקע בטיפוס לראש הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם, והרים גבוהים אחרים. הוא מנסה גם להסביר את הקשיים והאתגרים שבטיפוס על הרים גבוהים במיוחד, בגבהים שבהם רמת החמצן באוויר נמוכה במיוחד, והופכת כל פעולה בסיסית לקשה הרבה יותר.

גורל המשלחות שטיפסו באותה שנה על ההר היה גרוע במיוחד, בגלל סערה לא צפויה (או לפחות כזו שהלקוחות המטפסים לא בהכרח היו מודעים אליה) שפגעה בהר בזמן שרבים מהמטפסים, ובמיוחד החלשים מתוכם, עדיין נמצאו באיזור ראש ההר, כשעדיין עמדו בפניהם כמה קטעים קשים לירידה – ובמרחק רב מהמחנה, כך שהם לא היו מסוגלים אפילו לראות שהם הולכים בכיוון הנכון.

קראקאוור עצמו אמנם היה עייף מהטיפוס, אבל בגלל היכולות היחסית גבוהות שלו הצליח להגיע לראש ההר ולהתחיל את הירידה ממנו יחסית מהר, והוא הגיע בשלום למחנה הזמני על ראש ההר בצורה בטוחה, אבל כל שאר חברי הקבוצה שלו שהגיעו לראש ההר (היו כמה מטפסים בקבוצה שחזרו על עקבותיהם לפני שהם הגיעו לפסגה, ורובם חזרו למחנה הזמני מספיק מוקדם כדי לא להיות בסיכון) נהרגו באותו היום, וגם שניים מתוך שלושת המדריכים שלהם (כולל הבעלים של החברה והמדריך הראשי בה).

אנחנו לרוב מכירים את הסיפורים ה״הרואיים״ של איך מגיעים לפסגות ההרים. אני זוכרת שבזמנו יצא לי לשמוע את ההרצאה של דניאל וולפסון שהיא האישה הישראלית הראשונה שהגיעה לפסגת ההר, ואני חושבת שהיא סיפרה קצת על חום שהיה לה ועל הקושי לא להתקלח בתנאי הקור של ההר, אבל לא משהו מעבר לכך. בציטוט מהכתבה עצמה וולפסון אומרת:

הרבה אנשים לא החזיקו מעמד וויתרו. ביום הפסגה היו רוחות ומזג אוויר מאוד קשה, אבל משהו נפתח ובכל צעד וצעד ידעתי שזה מביא אותי לפסגה, היו בי יכולות בלתי אנושיות שאני לא יודעת להסביר

אבל קראקאוור עצמו מציג תמונה הרבה יותר מורכבת של המשמעות של הטיפוס על ההר וההחלטות שנעשות במהלך הטיפוס. אלו שמפסיקים את הטיפוס הם לא בהכרח סתם ״מוותרים״, ומי שמצליח הוא לא בהכרח זה שלא וויתר ופשוט היתה לו יותר מוטיבציה. לא פעם וויתור נובע מהבנת סיכונים והתחשבות בהם, ומהידע שרוב הקורבנות בהר היו אותם אנשים שלא ידעו לוותר על הפסגה בזמן והתמוטטו בירידה מההר.

השילוב הזה של הניסיון הרחב של קראקאוור בטיפוס עם היכולת שלו לתאר את המציאות של הטיפוס בצורה שלמה יותר הופכת את הקריאה להרבה יותר מעניינת ומחכימה מאשר סיפורים כמו אלו של וולפסון.

כשטיולים לא מסתדרים

אחת הסיבות שאני אוהבת טיולים מאורגנים היא העובדה שמישהו אחר מתעסק בהרבה מאוד מהמנהלות מאחורי ארגון המסלול, במיוחד כשיש מסלול מאוד ארוך – כמו זה שאני עומדת לצאת אליו לאלסקה בעוד קצת פחות משבועיים.

לפני חודשיים למשל קיבלנו הודעה שהמעבורת שאמורה להוביל אותנו לג׳ונו, עיר הבירה של אלסקה, לא יוצאת בזמן שהיה מתוכנן לצאת לפי המסלול, והיה צריך לתכנן אלטרנטיבה שתאפשר לנו לנצל יותר זמן לטיול ופחות זמן בהמתנה – שכלל למשל תוספת של כמה אתרים נחמדים ופחות ידועים על חשבון פחות זמן שנבלה בעיר עצמה. וכל זה בלי שאני הייתי בכלל צריכה לתכנן או לחשוב או לחקור משהו.

בימים האחרונים התחלתי לחשוב על מה אני רוצה לעשות באתרים השונים, ובין השאר התחלתי עם הפארק האחרון שנבקר בו – פארק דנאלי. זה פארק שביקרתי בו כבר בביקור האחרון שלי באלסקה ב 2011, ואחת החוויות המהנות שלי היה היום שבו אני ועוד מטיילת נסענו ליעד מאוד רחוק בפארק, וממש רציתי לשחזר אותו.

רק שביומיים האחרונים גיליתי שאני לא אוכל לעשות את זה.

הכל מתחיל בעצם מאיך מבקרים בפארק. הפארק ידוע בזה שהוא איזור פראי שבו מאפשרים לבעלי החיים להסתובב כרצונם, מה שאומר שיש גישה מאוד מוגבלת לפארק בכביש עפר צר בודד. כדי למנוע מצב שבו הכביש הוא פקק תנועה אחד גדול – החל מנקודה מסוימת (בערך 15 מייל מהכניסה לפארק) אין גישה למכוניות, אלא רק לאוטובוסים רשמיים של הפארק. יש כמה חריגים – אנשים שמקבלים אישור מיוחד להכנס לפארק ברכב, כמו למשל צלמי טבע מקצועיים או מדענים, או אנשים שצריכים לתקן דברים בכביש עצמו.

וב 202 או 2021 התגלה שבנקודה מאוד מסויימת בכביש, בערך 43 מייל מהכניסה לפארק – יש מקטע כביש שנמצע על צלע הר שהתחיל פשוט להתפרק, ובכל פעם שמתקנים המצב מתדרדר יותר – ומהר יותר.

לכן כרגע הכביש סגור למבקרים החל מהנקודה הזו, שבעצם גורמת לכך שאי אפשר לבקר ברוב הנקודות היפות בפארק, כולל למשל באותה נקודה שאהבתי בביקור הקודם שלי (שנמצאת במייל ה 85 בפארק). המלצות ברשת גם מדברות על זה שרוב נקודות העניין בפארק נמצאות אחרי הנקודה הסגורה בפארק ולכן שווה לדחות את הביקור בו.

פניתי באופן טבעי לחברת הטיולים עצמה. הם כמובן היו מודעים למצב, ובגדול קיבלתי תשובה ממש טובה, אבל כזו שאני לא בטוחה שאני מרוצה ממנה.

בגדול מי שענתה לי ענתה מהר ובנימוס, והסבירה שהם יסבירו לנו על הפרטים של איך לטייל בפארק בימים שלפני שנגיע אליו, אבל היא גם הסבירה שיש הרבה סיורים שכן אפשר לצאת אליהם, מסלולי הליכה רשמיים ולא רשמיים, ושכמובן יהיו לנו המון הזדמנויות לצפות בבעלי חיים גם עם הכביש החסום.

התשובה הזו טובה כי היא מראה שהם מודעים למצב – ומודעים למה ואיך אנשים אוהבים לטייל בפארק (למשל תצפית על בעלי חיים, מסלולי הליכה, או הדרכות) ושזה עדיין אפשרי. וגם היה חשוב לה לתת לי פרטים למרות שבעצם נקבל אותם כקבוצה כשזה יהיה רלוונטי, גם אם ההסבר הוא כללי.

וברור לי שגם מדובר על פארק אחד שבו נהיה כמה ימים בודדים מתוך טיול של חודש, ועוד פארק שהייתי בו בעבר. ושאר הטיול הוא במקומות יפים בפני עצמם, שברבים מהם לא הייתי עד היום, ובאלו שכן – יהיה לי נחמד לבקר שוב.

אבל זה לא אומר שאין דברים שהפארק יכול לחדש לי. למשל בביקור הקודם שלי כל הימים היו מעוננים, ולא יצא לנו לראות את הר דנאלי – ההר הגבוה בצפון אמריקה, שאפשר לראות בימים בהירים יותר. מעבר לזה, ממה שזכור לי בהחלט ראינו יותר בעלי חיים בחלקים היותר מרוחקים של הכביש, ובעלי חיים מיוחדים יותר.

כנראה שלחלק מהדברים יש פתרונות – כמו למשל לקחת טיסה במטוס קל מעל הפארק בימים בהירים כדי לראות את ההר והנופים מזוית חדשה, למרות שכנראה מדובר על חוויה לא זולה. מעבר לזה, פשוט צריך לחכות ולראות מה ייעצו לנו לעשות בפארק כשנגיע לשם.

על רפורמות ופשרות

לפני כמה חודשים, כשהרפורמה המשפטית עדיין כיכבה בחדשות באופן יומיומי, נתקלתי במקרה בטור הבא שקורא לאנשי הימין לא להגיע לפשרה לגבי הרפורמה המשפטית מכמה סיבות, ורציתי לכתוב תשובה לטיעונים הללו (ואולי גם לכם לחשוב על התגובה האישית שלכן אליהן).

בגדול הרב איתן קופמן (שכתב את הטור) טוען שהשמאל בעבר לא התייחס לדרישות או בקשות הימין לפשרות כשיושמו החלטות שהיו בניגוד לאידאולוגיה של הימין (הדוגמאות שהוא מעלה כולן קשורות להסכמי שלום, ההתנתקות, או פינוי יישובים), ומעבר לכך הרב פורמן פשוט לא סומך על השמאל שהפשרה שיגיעו אליה תשאר בעינה אם וכשהשמאל יחזור לשלטון, ושהשמאל לא יחליט לשנות חזרה את כללי המשחק ואת הסטטוס קוו שאליו יגיעו בפשרה לנקודת ההתחלה אם וכשתעלה ההזדמנות הפוליטית לעשות זאת.

מעבר לזה, התחושה של הרב קופמן היא שהשמאל מסרב להכיר בעובדה שהימין ניצח בבחירות, וכמנצח זכותו של הימין לקבוע את המדיניות של הממשלה כרצונו. אם השמאל היה מכיר בעובדה הזו ומוכן לקבל אותה – אפשר יהיה לראות בהכרה הזו נקודת מוצא להדברות, אבל הרב קופמן סקפטי לגבי הסיכוי שזה יקרה.


למרות שאני לא מסכימה עם האידאולוגיה של הימין האידאולוגי שמייצג הרב קופמן, אני מבינה את התסכול שהוא מדבר עליו – ויש צדק מסוים בדברים שלו, גם אם הסיבות מאחורי העובדות האלו נובעות לדעתי מדברים מוצדקים.

בעשורים האחרונים נבחרו בעיקר ממשלות ימין (חוץ מכמה ממשלות אחדות והבזקים קצרים של ממשלות שמאל בראשות רבין ואהוד ברק, ותקופה מסויימת שבה מפלגת המרכז ״קדימה״ היתה בשלטון, אבל מי שעמדו בראשה תמיד היו פוליטיקאים שהגיעו במקור מהימין, כמו למשל שרון או אולמרט) – אלא המדיניות של הממשלות היא לא פעם מדיניות שנתפסת כשמאלנית על ידי הימין האידאולוגי גם אם באופן רשמי הן ממשלות ימין. המדיניות הזו ברובה היא מדיניות בתחום המדיני והבטחוני, אבל גם הליברליזציה של החברה הישראלית שמכירה בזכויות נשים וקהילת הלהט״ב למשל היא גם כזו שמנוגדת למערכת הערכים של הימין האידאולוגי, שהיא קבוצה שהיא ברובה דתית, או לפחות מסורתית ושמרנית שלא מתחברת לפתיחות בנושאים האלו.

אחד מהאירועים המשמעותיים הוא כמובן ההתנתקות ב 2005, שמבחינת הימין האידאולוגי היתה גירוש מהבית שלהם – ומה שחמור יותר, הם פנו לבית המשפט כדי למנוע את התהליך אבל בית המשפט לא עצר את ההתנתקות. זו הסיבה העיקרית שבגללה בית המשפט הפך בעצם לגורם שנוא על ידי הימין.

וזה כמובן מעבר לטענה שבה מאמינים בימין האידאולוגי שלפיה אריאל שרון שבמקור התנגד להתנתקות נאלץ להסכים לה כדי לנסות להוריד את הלחץ ממנו בכל מה שקשור לחקירת השחיתות לכאורה שלו, במיוחד אחרי שהיא כבר עמדה להגיע לבית המשפט – כי כביכול בית המשפט ה״שמאלני״ היה אמור להעריך את הצעד הזה, ולכן להקל עליו במשפט. השילוב של שני הטיעונים הוא מה שעומד מאחורי הטיעון של הימין האידאולוגי שבית המשפט הוא הכלי העיקרי שבעזרתו השמאל ממשיך לשלוט במדינה.

ועכשיו יש סוף סוף ממשלה ימנית שמצהירה שהיא הולכת לבצע את המדיניות שבזכותה היא נבחרה, ובעיני הימין האידאולוגי השמאל מסרב להכיר בזכותה של הממשלה הזו לקבוע מדיניות – למרות שהשמאל ציפה לאורך כל השנים מהימין האידאולוגי לכבד את המדיניות של הממשלה כשהיא ״נעימה״ לשמאל.

מזה נובע התסכול של הימין האידאולוגי, שהוא מובן גם אם אני לא מסכימה עם האידאולוגיה שאותם אנשים בוחרים ליישם, במיוחד כשבעיני יש בטיעונים האלו כמה טעויות – וכמה דברים שרבים לא מבינים במשמעות של המדיניות שהממשלה רצתה להכיל בעזרת הרפורמה.


אני רוצה קודם כל לכתוב על הלחץ שהיה כדי להעביר את החקיקה הזו מהר – ואת התחושה של הציבור שמתנגד לה שיש פה לא רק רצון לקביעת מדיניות, אלא גם (ואולי בעיקר במובנים מסוימים) לעשות ״דווקא״ ואפילו להתנקם בציבור ה״שמאלני״.

הממשלה הנוכחית אמורה להיות ממשלה יציבה מאוד – יש לה רוב של 64 מנדטים (ולכן לא תלויה בקריזות של אף חבר כנסת בודד) כך שאין לחץ להעביר חוקים או לקבוע מדיניות לפני שהממשלה תתמוטט. לכן יש כביכול זמן להעביר את החוקים בלי לחץ.

זה למה הלחץ קיים? אולי הוא נועד כדי למנוע מהמחאה נגד הרפורמה להפוך להיות בולטת כפי שהיא הפכה להיות, ובכך היתה גורם אחד במניעה או לפחות בעיכוב של החקיקה (לפחות בשלב זה)? או שמי שרצה להעביר את הרפורמה היה מעוניין שלא תהיה לציבור הבנה עמוקה של מה עומד מאחוריה ולמה היא עלולה להוביל? או שאולי יש לחץ לחוקק חוקים ולהשפיע על הרכב בתי המשפט כמה שיותר מהר לפני סיום המשפטים של ביבי נתניהו כי יש הבנה שהם לא הולכים לטובתו? יש פה לא מעט טיעונים שיכולים להראות שהרפורמה היא לא בהכרח נובעת מאידאולוגיה שתתרם למדינה – אלא מאינטרסים פוליטיים או אישיים.


וחשוב לי לכתוב משהו על שחיתות.

בשנים האחרונות היו לא מעט ראשי ממשלה שהואשמו בשחיתות, החל מאריאל שרון, דרך אהוד אולמרט – וכלה בביבי. טיעונים לשחיתות עלו גם נגד אהוד ברק, ואפילו טענה שהוא פרש מהחיים הפוליטיים מוקדם יותר ממה שהוא רצה כדי להמנע מכך שיחשפו את השחיתות הזו, למרות שאין הוכחות לטיעונים האלו נגד אהוד ברק.

כשהועלו ההאשמות על שחיתות ספציפית נגד ביבי ושרון, עלתה טענת נגד שזה בגלל שהם רצו ליישם מדיניות ימין "על מלא מלא" – והאיום במשפטי שחיתות שיגרמו להם לשנות את המדיניות שלהם לכזו שידידותית יותר לשמאל או שמישהו ידאג שהם ״יעופו״ מהתפקיד היתה הדרך שבה השמאל בחר לדאוג שהם יפסיקו עם המדיניות ה״לא רצויה״ שלהם.

אבל משום מה אותם אנשים לא חושדים אפילו לרגע שגם על אולמרט "הלבישו" תיקים – כשההבדל היחיד בינו לבין שרון וביבי היתה העובדה שהוא לא התיימר להיות ראש ממשלה ימני (למרות שאולמרט גדל בליכוד וייצג את המפלגה כראש העיר ירושלים וכחבר כנסת במשך המון שנים), ולכן תיק השחיתות נגדו לא תואם את התיאוריה הפוליטית המקובלת על הימין האידאולוגי שהשמאל מנסה להמשיך ולשלוט במדינה העזרת מערכת המשפט.

אבל מה בעצם משותף לשרון, ביבי וגם אולמרט? שלושתם היו פוליטיקאים בכירים שהיו די מבוססים בכוחם והיו בטוחים בו, ולכן כנראה הרשו לעצמם להנות יותר מידי ממתנות וטובות הנאה שונות, עד שהם הגזימו – ונתפסו.

ודרך אגב, התנהלות כזו היא לא רק נחלתו של הימין – בתקופה של לפני המהפך ב 1977, גם מנהיגי השמאל הרגישו שיש להם פריווילגיות כאלו – החל ממשה דיין וגניבת העתיקות שלו, וכלה ביצחק רבין שהחזיק בחשבון דולרים שהיה לא חוקי באותה תקופה (גם אם כיום זו לא נשמעת האשמה חמורה). רבין בסופו של דבר פרש, לעומת משה דיין שנשאר בתפקידו – אבל שניהם היו בטוחים כי מותר להם בתור מנהיגים וחזקים לפעול שלא לפי החוקים המקובלים, בין השאר כי פשוט אף אחד לא חשב על האפשרות שמפא״י תרד מהשלטון.


אז מה בעצם מסביר את העובדה שאנשי ימין מובהקים כמו אריאל שרון התחילו לפעול כ"שמאלנים" בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת שלהם?

התשובה לדעתי די פשוטה: לחץ בינלאומי.

אם נסתכל על נושא ההסכמי השלום ש״נכפו״ על ישראל בפרספקטיבה היסטורית, עד סוף שנות השמונים הנושא לא ממש עמד על הפרק חוץ מאשר השלום עם מצרים, ולמרות שההסכם כלל סעיפים שדיברו על הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית, אף אחד לא ממש פעל בנושא.

וכמובן חשוב לציין שהסכם השלום עם מצרים התברר למעלה מארבעים שנה לאחר החתימה עליו כמאוד טוב – וכמובן שמי שחתם עליו ואפילו ויתר על שטחים לטובתו היה מנחם בגין, ראש ממשלה ימני.

אבל בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, התחיל להווצר סדר עולמי חדש שנוצר בעקבות סיום המלחמה הקרה והתמוטטות ברית המועצות. בנוסף, אחרי פלישת עיראק לקווית בקיץ 1990, ארה״ב הצליחה להקים קואליציה רחבה שכללה לא מעט ממדינות ערב כדי להלחם בסדאם חוסיין, אבל במקביל לכך גם לזכות בשיתוף פעולה מצד ישראל לא לפעול במערכה הזו. ואז בסוף המלחמה – ארה״ב התפנתה לטפל בבלגנים אחרים בעולם, ובראשם כמובן הסכסוך הישראלי פלסטיני.

ב 1991 עמד בראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, איש ימין מובהק שלא האמין בתהליך שלום באשר הוא, והוא היה זה שהקים ממשלת ה״ימין על מלא מלא״ של אותה תקופה. הכתבה הבאה מפרטת על הרקע ההיסטורי של הועידה, ואני מקווה שיש לכם מנוי לקרוא אותה, אבל גם אם לא – יש בכתבה ציטוט שאני חושבת שנכון לכל אורך השנים האחרונות:

חווינו את מה שעוד יחזור על עצמו: לחץ אמריקאי להפסקת הבנייה בהתנחלויות, ראש ממשלה מהימין שנכנס למהלך מדיני בניגוד לעמדתו, ואופוזיציה ימנית מבית שעושה לו את המוות ובסוף מפילה את ממשלתו.

על הסכם אוסלו ב 1992 חתם אמנם רבין בראש ממשלת שמאל – אבל בלי ועידת מדריר, הסכם אוסלו מעולם לא היה קורה, וכך גם שורה ארוכה אחרת של הסכמים שנחתמו עם הפלסינים, כולל הסכם וואי שהוא המשך ישיר של הסכמי אוסלו. מי שחתום על הסכם וואי, דרך אגב, הוא ביבי בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. ההסכם כולל למשל הסכמה לפנות את חברון, למרות שביבי עיכב את ביצוע ההחלטה הזו ומי שפינה את חברון היה ראש הממשלה הבא, אהוד ברק.

אחד מהצעדים הפרקטיים של ההסכמים השונים הוא ההתחייבות של ישראל לצמצם משמעותית את ההתישבות בשטחים – החל ממניעה של הקמת יישובים חדשים וכלה המגבלות קשות על הגדילה של היישובים הקיימים.

המגבלות האלו נובעות מכך שהעולם מאמין שהפתרון הרצוי לבעיה הפלסטינית הוא שמגיעה לפלסטינים מדינה משלהם (בין אם לצד ישראל או במקומה כפי שדורשים קיצונים שונים), והדעה הזו הפכה בשלושים פלוס השנים האחרונות מתאוריה לאמת שנחשבת לברורה מאליה, ועובדה שהולכת להיות מיושמת בשטח בלי קשר לכוונות של ממשלות הימין של ישראל.

יש לנו כמובן את הזכות לא להסכים עם ההנחה הזו – אבל באותה מידה יש למדינות העולם, כולל ידידתנו הקרובה ביותר ארה״ב, את הזכות לא לתמוך בנו כלכלית או מדינית אם לא נסכים לדעתן. אמנם כידוע הנבואה ניתנה לשוטים ואין לנו את האפשרות לחזות את העתיד, אבל עצם העובדה שלא מעט ראשי ממשלה של מדינת ישראל בחרו לשתף פעולה עם הממשל האמריקני בניגוד להצהרות הבחירות שלהם ואפילו בניגוד לדעותיהם הפוליטיות מעידה על כך שכנראה צעד כזה מנוגד לאינטרסים הכלכליים והבטחוניים של מדינת ישראל.


וממש כמו בנושא הסכמי השלום, היה (וכנראה עדיין קיים) גם לחץ בינלאומי שהתנגד מאוד לרפורמה – לפחות מצד ארה״ב ומדינות מערב אירופה, שהן בנות ברית של ישראל. חלק מהלחץ נבע מהיחס לפלסטינים שמשתמע ממנה, וחלק ממנו נבע ממה שאותן מדינות תפסו כיחס בעייתי לאזרחי ישראל הערבים ולמיעוטים אחרים.

השאלה היא עד כמה תןמכי הרפורמה מקרב הקהל הכללי מודעים למשמעות של לחץ בינלאומי כזה, ועל התוצאות ארוכות הטווח שלו? דוגמא מאוד טובה ללחץ כזה היא דרום אפריקה, שבה הקהילה הבינלאומית החליטה להטיל על המדינה חרם כלכלי כדי לגרום לממשלה הלבנה להפסיק את מדיניות האפרטהייד במדינה. בסופו של דבר החרם מוטט את הכלכלה הדרום אפריקנית וגרם לשלטון ליפול ולמדיניות האפרטהייד להעלם – אבל לא בהכרח הוביל למצב טוב יותר במדינה. למרות שעברו כמה עשורים מאז סוף שלטום האפרטהייד, המדינה לא הצליחה להשתקם מבחינה כלכלית, בין השאר כי כחלק מההתאוששות מהאפרטהייד יש הרבה מאוד חוקים שנותנים עדיפות לשחורים גם אם הכישורים שלהם לתפקידים שונים פחות טובים (או לא קיימים כלל). אבל לא רק שאותם חוקים לעיתים מקשים על חברות לתפקד, הם מאפשרים למתח הבין גזעי להמשוך ולתסוס גם אם הוא כבר לא קיים באופן ״רשמי״.


בהקשר הזה, אני רוצה שנדבר על ה״ברקזיט״ – ההחלטה של בריטניה לעזוב את האיחוד האירופאי על סמך משאל עם שהתבצע בבריטניה. הכתבה הבאה משווה בין הברקזיט למהפכה המשפטית שלנו, אבל מה שקריטי בכתבה הן הפסקאות הראשונות שלה:

ריי, אזרח בריטי בן 65 המתגורר בברמינגהם, תמך בזמנו נמרצות ביציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, בנימוק שנמאס לו מהאליטות ומהפקידים בבריסל שמחליטים בשבילו — אחד הנימוקים המרכזיים של תומכי הברקזיט. לכל מהפכה נדרש אויב, ובמקרה של הבריטים היו אלה האליטות בבריטניה והפקידות הבכירה של האיחוד. האויבים הנוספים היו — איך לא — המהגרים. השילוב של אליטה מנוכרת ומרוחקת ומהגרים שתופסים מקומות עבודה היה מתכון קטלני לשכנוע שהביא לברקזיט.

שש שנים אחרי, רבים מתומכי הברקזיט מצטערים. הוא לא עשה טוב לכלכלה הבריטית. האינפלציה גבוהה, הצמיחה נמוכה, הפאונד חלש, הביורוקרטיה התגברה, המעבר בגבולות פחות חלק. גם ריי מצטער על תמיכתו בברקזיט: "לא הסבירו לנו את המשמעות האמיתית", אמר. ייתכן שההסברה היתה כושלת, אך ייתכן גם שריי ועוד מיליוני בריטים פשוט לא רצו להקשיב, כי כל מי שזוהה עם האליטות המנוכרות נפסל לעדות.

זה המצב אצלנו עם ההפיכה המשפטית שמוביל בנימין נתניהו. יש כאן מרכיבים דומים לאלה שהיו בברקזיט: מצד אחד אליטות שמדברות על הסכנות של ההפיכה המשפטית לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולכלכלה, מצד שני המונים שמתחברים יותר למסרים על משילות, לאומיות ועוצמה, ושונאים אליטות.

כמובן שהברקזיט והרפורה המשפטית בישראל הם מצבים שונים שקורים במדינות שונות, אבל יש פה שתי נקודות חשובות:

  • העובדה שהמידע שהאזרח ה״קטן״ מקבל יכול להיות מאוד מוטה פוליטית על סמך הנטיה הפוליטית שלו ועל סמך האינטרס של מי מהפוליטיקקאים שהוא מאמין בו – למרןת שהתמונה שהוא מעניק לא בהכרח מלאה, והאינטרס של הפוליטיקאי הממוצע הוא לא להפיץ אמת אלא למשוך קולות בכל מחיר.
  • העובדה שיש חוסר אמון במי שנחשב כחלק מה״אליטות״ ולכן המידע שהוא מוסר נתפס אוטומאטית כלא רלוונטי ואפילו לא נכון, לפחות לא עד שהמציאות מוכיחה אחרת.

ועולה השאלה: עד כמה באמת התומכים ברפורמה מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח שלה – גם מבחינת ההשפעה הבינלאומית שכבר כתבתי עליה, אבל גם מבחינת מדיניות פנים? האם הם מסכימים עם המשמעות האמיתית של השינויים האלו מבחינת החיים היומיומיים שלהם, או שהם מאמינים לכל ההבטחות של הפוליטיקאים שכנראה יש להם אינטרס להציג את השינוי ככזה שהוא כולו טוב?


אז איך כל זה מתקשר לרפורמה שלא עברה בשלב זה, אבל עומדת לעלות על הפרק שוב די בקרוב?

כי מעבר לרפורמה עצמה, יש בישראל שינוי אידאולוגי רחב מאוד שמתרחש כבר כמה עשורים. המדינה שהוקמה על ידי אלו שמאמינים באידאולוגיה שמאלנית הופכת למדינה שבה לחלקים הולכים וגדולים מהציבור יש דעות מנוגדות לאלו של מקימי המדינה – כלומר כאלו שמאמינים באידאולוגיה ימנית שמתנגדת לתהליך השלום, באידאולוגיה שמרנית שמתנגדת להרבה מאוד מהקידמה שהשמאל מעוניין בה, וכמובן באידאולוגיה דתית שמנוגדת לזו של השמאל.

וכמובן שבין לבין, בשני הצדדים יש פוליטיקאים שמנסים להקצין את הפער בין המחנת למען הרווח הפוליטי שלהם עצמם. הציבור החרדי למשל לא כולם מסכים עם המדיניות שבה הילדים לא לומדים לימודי ליבה, אבל הם לא יכולים להתנגד לרבנים בצורה פומבית ולכן קל לפוליטיקאים כמו לפיד להאשים את החברה החרדית כולה בחוסר שיתוף פעולה במקום למצוא דרך יעילה לנטרל את הרבנים שמונעים את שילוב החרדים בחברה.

לכן המשימה האמיתית היא למצוא דרך לחיות יחד בניגוד לרצונם של אלו שרוצים רק להפריד, אם דרך כזו באמת קיימת.

סן פרנסיסקו – חלק שני

סן פרנסיסקו נמצאת ליד מפרץ שיוצא מהאוקיינוס השקט, ומן הסתם יש לה חופים שמשמשים לשחיה, הליכה, וגלישה:

החופים הזמינים מאוד קרובים לפארק הגולדן גייט – פארק עירוני שאמור היה לחקות את הסטרל פארק בניו יורק אבל יצא גדול ממנו מבחינת שטח.

ניתן לראות בפארק לא מעט סוגים של ציפורים:

וליד אחד האגמים ראינו פעם גם כמה יצורי מים:

וכמובן שגם האגמים עצמם יפים:

באחת הפינות בגן פגשנו פעם ראקונים:

וסנאים:

וכמובן גם שחפים:

ואפילו יש בו גן ורדים:

מעבר לאגמים ומדשאות, יש בפארק גם גן יפני שהכניסה אליו בתשלום, ולא ממש שווה את התשלום – וגם את מוזיאון הטבע והאקווריום של העיר:

בביקור שלי במוזיאון ב 2014 היתה בו תצוגה של פרפרים וציפורים שונות שהסתובבו בצורה חופשית באיזור סגור:

בגג המוזיאון יש משהו שמכונה Living Roof או Green Roof שהם פתרון אקולוגי ונעים שאמור גם לעזור לקרר את הבית והסביבה העירונית באופן טבעי:

באיזה תחום יש לך כישרון?

הצעת כתיבה יומית
באיזה תחום יש לך כישרון?

אני חושבת שבתור ילדה חשבו שיש לי כשרון למוזיקה. למדתי אז לנגן על פסנתר אצל מורה בשכונה במרחק הליכה מהבית שלי, ואני זוכרת שלא ממש נהנתי מזה. כנראה היתה הסיבה שלא ממש התאמנתי, אפילו במצבים שבהם היו מצבים שהיו אמורים להיות מהנים, כמו הפעם ההיא שלמדתי יצירה שבה הייתי אמורה לנגן יחד עם נגנית חליל. היא אפילו התקדמה מספיק כדי ללמוד משהו נוסף אבל לא יכלה כי אני לא התקדמתי מספיק כדי ללמוד אותו כי לא התאמנתי.

מצד שני, אני זוכרת שכילדה מאוד קינאתי כששמעתי על ילדה אחרת שכבר בגיל 11 הלחינה יצירות משלה שאפילו נוגנו על ידי תזמורות מקצועיות ורציתי גם אני להלחין משהו – אבל זה לא גרם לי להשקיע בנגינה או אימונים.

כפי שכתבתי בפוסט הזה, בסופו של דבר זה הגיע למצב שבו בגיל 13 – 14 הייתי מאחרת כרונית לשיעורים, והמורה ניסתה ״ללמד אותי לקח״ בזה שהיא היתה מלמדת את התלמידים לפני על חשבון השיעור שלי, אבל כשהזמן שלי הסתיים היא היתה מיד מסיימת את השיעור שלי. בזמנו כתבתי שלמדתי פחות מעשר דקות לשיעור, וכיום אני חושבת שהיו שיעורים שהיו יותר בכיוון של חמש דקות לשיעור.

גם לא ברור לי למה אחרי שיעור או שניים שזה קרה, המורה לא קלטה שהדרך שלה לא פועלת ללמד אותי להגיע בזמן והיא המשיכה עם זה לאורך חודשים, עד שאני זו שהחליטה להפסיק עם השיעורים, בין השאר כי נמאס לי מהיחס הזה – וגם כי הרגשתי שלא יכולתי לספר על המצב להורים שלי כי הם היו כועסים עלי (בלי להבין שהם גם היו כנראה משוחחים עם המורה על החוצפה שלה).

אבל הבעיה האמיתית היא כמובן שלא ניצלתי את הכשרון שלי. אולי בדיעבד הייתי שמחה לאמא כמו אמא הנמרה הסינית (רק פחות מוגזמת, ובהרבה) שהיתה נותנת לי מסגרת של משמעת כדי להתמיד. וגם שהיתה מגיעה איתי לשיעורים ורואה איך המורה מתנהלת בצורה לא יפה כלפי.

לגלות או לא לגלות? התמודדות עם דילמה מאוד ספציפית

זה הנושא של השרביט החם השבוע, שבו מעלה טליק שאלה: הוא מכיר את השערוריה שעומדת מאחורי ספר של מאיר שלו שפורסם לפני עשור והתבסס על סיפור אמיתי. הוא יודע שפרסום הספר גרר לא מעט קושי למשפחות עצמן, וכנראה יודע שפרסום הסיפור האמיתי מאחורי הספר יגרור שוב את הקושי לבני המשפחה, במיוחד כשהאנשים המדוברים בסיפור כבר הלכו לעולמם.


ההקדמה לפוסט של טליק הזכירה לי קצת סופרת בשם פראנסס קאפל (שכתבתי עליה ברשומה הזו וברשומה הזו).

פראנסס כתבה לא מעט על ההשמנה שלה ועל ההשפעה של ההשמנה על החיים שלה, ובין השאר היה לה חשוב להוכיח כמה היא ״מוצלחת״ בכך שהיא ניסתה להראות כמה היא בעצם אינטלקטואלית ותרבותית, וציטטה לא פעם מספרים או הצגות שהיא הכירה כמעט בעל פה כדי להראות את התכונות האלו.

העניין הוא שהספרים שהיא קראה וההצגות שהיא ראתה היו מאוד תלויות תרבות, כלומר מישהי שגרה בניו יורק כנראה אמורה להכיר אותן, אבל למי שגר במדינה אחרת (במיוחד כזו שהיא לא דוברת אנגלית) או אפילו מאיזורים אחרים בארה״ב שבהם תרבות התיאטרון היתה פחות טובה כנראה לא הייתה נגישות לכל היצירות האלו והמידע הזה. וכמובן שחוסר נגישות לא מעיד בהכרח על אינטליגנציה נמוכה יותר אלא פשוט שוני תרבותי – ולכן פראנסס נתפסה כסנובית.

אני חושבת שגם לטליק היתה איזושהי הנחה בסיסית שכולנו קראנו את הספר הזה של מאיר שלו ומכירים אותו – אבל זה כמובן לא נכון. אני אישית למשל לא נהנית לקרוא ספרות ישראלית במיוחד את זו שעוסקת בהיסטוריה שאמורה להיות משותפת לכולנו.

(רק כדי להבהיר שאני כמובן קוראת ספרים, אבל הסופרים שאני אוהבת הם בעיקר אמריקנים או בריטים, ובתוכם לא מעט עיתונאים שכותבים ספרים).

לכן ההנחה הזו שכולנו מכירים את הספר ואת הסיפור מאחוריו מספיק כדי לייעץ לגבחי הדילמה היא לא נכונה ואולי קצת מתנשאת.


לגבי הדילמה עצמה: אני שואלת את עצמי האם יש חשיבות היסטורית לעצם גילוי העובדות בפני הציבור?

קל מאוד לפטור מצבים מסוימים בתור סכסוך או מריבה אישית, אבל לא פעם דווקא לדינמיקה חברתית (טובה או גרועה) יש משמעות היסטורית לגבי כשלון או הצלחה של מיזמים או ניסיונות כאלו ואחרים, כולל קיבוצים או מושבות שנוסדו בשנים שלפני הקמת המדינה.

לכן אם האירוע הוא בעל חשיבות היסטורית כזו שיכולה לשפוך אור חדש על אופי ההתיישבות המתחדשת בישראל, ראוי לספר אותה גם אם קרובי משפחה מדרגה שלישית או רביעית יעלבו.

כנ״ל אם אפשר יהיה ללמוד לקחים כאלו ואחרים מהסיפור, גם אם מאוחר מידי להעניש את הדמויות שהתנהלו בצורה לא חוקית וכנראה גם שבצורה לא מוסרית.

אבל אם מדובר על רכילות נטו שנועדה למשוך קוראים, כנראה שאין הצדקה לפרסום עצמו.

על יוקר המחייה ועל הכנסה פאסיבית

והנה לנו עוד כתבה שמספרת על עליית הריבית, ואיך היא משפיעה על יוקר המחייה של אותם אנשים שבחרו לקנות דירה עם משכנתא, שהתשלומים שלה הולכים וגדלים ככל שהריבית עולה.

ורבים מהם לא מסוגלים לשלם לא פעם מאות ואפילו אלפי שקלים נוספים בחודש על המשכנתא, שלא לדבר על כך שהסכום הכולל של המשכנתא עלה משמעותית בגלל העליה בריבית.

כנראה שלי מאוד קל לכתוב על זה, כמישהי שיש בבעלותה דירה בלי משכנתא, בין השאר בגלל שילוב של חסכון שלישנבע מעבודה עם משכורת ראויה בהייטק (ועוד קרנות השתלמות למיניהן שגם הן הועשרו בזכות המשכורת הגבוהה שלי) ועזרה משמעותית מההורים שהיה להם חשוב שלי ולאחי ואחותי תהיה דירה.

אבל לדעתי חלק משמעותי בבעיה נובע מכך שבשנים האחרונות ישנה מגמה שבה אנשים שואפים להרוויח ב״הכנסה פאסיבית״.

מה זו בדיוק ״הכנסה פאסיבית״? לפי וויקיפדיה זו ״הכנסה הנובעת מתזרים מזומנים המתקבל על בסיס קבוע, הדורשת מינימום מאמץ על ידי בעליו (תאורטית השקעת מאמץ חד פעמי).״

ובעלות על דירה שבה גר מישהו אחר ומשלם שכר דירה בהחלט עונה על ההגדרה הזו – ממש כמו ערוץ יוטיוב שצובר הרבה צפיות או ספר אלקטרוני פופולרי שרבים רוכשים בלי צורך בשיווקו.

אבל כמובן המצב הוא לא כזה פשוט. יש המון ערוצי יוטיוב, וכדי שכל אחד מהם ימשיך להיות רווחי – הבעלים שלו צריך להמשיך ולהפיק סרטונים. ולא מעט אנשים עלו על נושאים מעניינים לכתוב עליהם ספר אלקטרוני – כך שהסיכוי שדווקא הספר הספציפי שמישהו כתב יהפוך ללהיט שימשיך וימכר מספיק לאורך שנים כדי להפיק הכנסה לסופר הוא אפסי.

ויש כמובן דירה שאפשר להשכיר. כביכול מדובר על משהו שלרוב לא צריך להשקיע בו, וזה עקרונית נכון – אבל בהזדמנויות שכן צריך להשקיע בו, העלות יכולה להיות מאוד גבוהה. ובכל דירה יש שחיקה שוטפת, גם אם יש לכם את הדיירים הכי טובים ונפלאים בעולם שמטפחים את הדירה ומצחצחים אותה על בסיס יומיומי.

אבל רוב הדיירים לא ישקיעו בדירה שכורה בצורה שבה הייתם רוצים שהם ישקיעו. מספיק שתיפלו על דיירים שפשוט לא ישקיעו מספיק בניקיון – והדירה יכולה להפוך לדירה שורצת ג׳וקים שייקח המון זמן וכמה ניסיונות הדברה להפוך אותה לשמישה שוב עבור הדייר הבא.

וזה לפני שדיברנו על דיירים שבאמת גורמים נזקים, או מסרבים לפנות את הדירה בסוף החוזה – וכמובן שלא משלמים שכר דירה, או חשבונות.


בתקופה שבה הריבית היתה אפסית, קניית דירה במשכנתא יחסית גדולה נשמעה כאפשרות מאוד טובה להשקעה – במיוחד על ידי מי שמיתגו את עצמם כמומחים לנושא וכיועצים (בתשלום כמובן). ולהם במיוחד היתה נטיה למצוא תשובה שלפיה הסיכון בהשקעה כזו נמוך. אתם חוששים שיהיה צורך בהרבה תיקונים בדירה? אין מה לדאוג – תרכשו דירה חדשה יחסית ובמצב טוב, ותמכרו אותה כשמתחילות להיות בה בעיות. (כמובן שלא פשוט לדעת מראש מתי יתחילו בעיות, וקניה ומכירה של דירות לא מתבצעת בכזו קלות ומהירות, כך שיש סיכוי שתתקעו לאורך זמן עם דירה שדורשת השקעה – במיוחד אם יש לכם דיירים שאת הזכויות שלהם צריך לכבד).

וכמובן שאף אחד מהם לא הזהיר שהריבית יכולה להתחיל לעלות – עד שהיה ברור שהיא עולה, ומשפיעה בצורה מאוד משמעותית על עלות המשכנתא.

וזה מעבר לעובדה שהביקוש לדירות להשקעה רק העלה את מחיר הדירות לקניה. והעובדה שקוני דירות רבים ציפו שהשכירות שהם יקבלו תכסה להם את סכום המשכנתא גרר עליות משמעותיות בשכר הדירה ברמה שמקשה על דיירים לשכור דירה, ולבעלי דירה למצוא דיירים אמינים לאורך זמן.


כל זה הוביל למשבר משמעותי ברגע שהריבית באמת התחילה לעלות – והבועה בנושא התחחילה להתפוצץ.

קשה לדעת מה יקרה הלאה, ואני מאוד מקווה שבעלי הדירות שמתקשים לשלם את המשכנתא ימצאו דרך לצאת מהמצב עם מינימום הפסדים (ואם אפשר – בלי הפסדים בכלל).

אבל אולי הגיע הזמן שנפסיק לפנטז על הכנסה פאסיבית אלא נבין שכל הכנסה דורשת רמה כזו או אחרת של השקעה – ושחשוב שנבין את הסיכונים בכל צעד כלכלי שאנחנו בוחרים לעשות.

האם יש לך אורח חיים דתי?

הצעת כתיבה יומית
האם יש לך אורח חיים דתי?

אני חושבת שזו שאלה מעניינת בהקשר של ישראל.

רבים מאיתנו אמנם חילונים, אבל גם כחילונים אנחנו בעצם קשורים ברמה כזו או אחרת לדת.

אנחנו למשל חוגגים חגים שהם דתיים ביסודם, ומגיעים מהתורה. החגים היחידים שאנחנו מציינים שהבסיס שלהם הוא לא דתי הם יום השואה, יום הזכרון, ויום העצמאות. אבל פסח, שבועות, ראש השנה וסוכות הם בעצם חגים שנקבעו לפי היהדות.

מעבר לזה, שימו לב לכך שרובנו מכבדים את יום כיפור ולא נוסעים ברחובות. אמנם חלק מזה נובע מכך שהציבור החילוני פיתח נוהג חדש בחג שבו ילדים יכולים לרכב על אופניים ברחובות, אבל עדיין יש כבוד כלפי היום הזה.

מצד שני, יש כמובן הרבה מנהגים, התנהגות, ושאר מצוות שאנחנו לא מקפידים עליהן – ואולי בעצם הרבה יותר מאלו שאנחנו כן מבצעים. אנחנו לא מקפידים על חוקי הכשרות (ולא רק במובן שאנחנו מחפשים מוצרים שיש להם כשרות רשמית, אלא גם לא מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר בשום צורה), לא שומרים שבת, ויש עוד הרבה דברים אחרים שאדם דתי מבצע מתוך האמונה הדתית שלו (למרות שיש כמובן ניסיון לכפות עלינו התנהגות כזו גם אם אין לנו אמונה שכזו).

מצד שלישי, יש את היהדות הרפורמית שמנסה להתאים את היהדות לתקופה המודרנית (ולמשל מאפשרת לנשים מקום שווה בקהילה, כולל לימוד או עליה לתורה), אבל מסתבר שה״מודרניזציה״ הזו יש מחיר בכך שרוב חברי הקהילה לא בוחרים להתחתן במה שמכונה ״נישואי תערובת״, כלומר עם בני זוג לא יהודים. זה גורם לכך שהילדים / נכדים / נינים שלהם כבר לא רואים את עצמם כיהודים ולכן נוטשים את הדת לחלוטין, מה שמעלה את השאלה עד כמה היהדות הרפורמית באמת עוזרת לשמר את היהודים בדת או לא ממש מזיזה להם.

האם זכורים לך החיים לפני עידן האינטרנט?

הצעת כתיבה יומית
האם זכורים לך החיים לפני עידן האינטרנט?

כילידת אמצע שנות השבעים, בהחלט זכורים לי הימים לפני עידן האינטרנט.

למען האמת, אני אפילו זוכרת את הימים לפני עידן המחשב הביתי, במיוחד פה בישראל. עד שהייתי בכיתה ו׳ – המחשבים היחידים שראיתי היו כאלו גדולים ורציניים במקום העבודה של אבא שלי שעבד כמהנדס.

לפני כיתה ו׳ עברנו לארה״ב, שם למדתי שנה בבי״ס ״בית יעקב״ המקומי, כי הוא היה בית הספר היחידי שנתן לנו מלגת לימודים. אבל למרות שבית הספר עצמו היה די עני ועלוב, עדיין היה בו מחשב אישי שעליו התחלנו ללמוד תכנות בסיסי, וגם היו בו כמה תוכנות בסיסיות. אחת היתה למשל תוכנה לעיצוב עיתונים שאני זוכרת שלמדתי בעניין די גדול, אבל מעולם לא השתמשנו בה להפיק עיתון בית ספרי. אבל היתה בה גם תוכנה שבעזרתה יכולנו לעצב ציורים בסיסיים שיכולנו בעצם להדפיס וכך ליצור מעין פוסטרים. הבעיה היתה שכולנו החלטנו להדפיס פוסטרים יחסית גדולים שתפסו כמה עמודים, ואז נאסר עלינו להשתמש יותר בתוכנה הזו להדפיס יותר ציורים.

כשחזרתי לארץ לקראת כיתה ח׳, כבר התחילו להציע בבית הספר שבו למדתי כמה שיעורי תכנות, למרות שהם היו שיעורי בחירה ולא שיעורי חובה. אני זוכרת שאני נרשמתי לאחד מהם, אבל איכשהו נתתי לתלמידה אחרת להרשם במקומי ואני למדתי שיעורים בקולנוע במקום. אמנם במקור נשמע לי שההחלפה הזו היתה לרעתי, אבל בדיעבד אני חושבת שרמת השיעורים אז היתה כנראה בסיסית ואפילו נמוכה למדי, וכנראה שלא היתה תורמת לי כלום (במיוחד לאור העובדה שלמדתי כמה שיעורים בבית הספר בארה״ב). מצד שני לימוד הקולנוע כן היה מעניין וכן לדעתי היה קצת יותר מרחיב דעת מבחינתי.


באותה תקופה אבא שלי החליט לקנות מחשב ביתי – שהיה כמובן מחשב משפחתי ולא מחשב ממש אישי לכל אחד. אני השתמשתי בו בעיקר כדי לכתוב עבודות לשיעורים שונים, ולשחק טטריס שהיה משחק שהיה מאוד נפוץ אז.


אני חושבת שהפעם הראשונה שבה היתה לי גישה לאינטרנט היתה כשהתחלתי ללמוד לתואר אי שם באמצע שנות התשעים. אני מניחה שידעתי מה זה אינטרנט, אבל באותה תקופה לא ממש היה נפוץ שחיבור אליו יהיה קיים במחשבים ביתיים.

אפילו כשהייתי בצבא והיו לנו ביחידה מחשבים שהיו מחוברים למעין רשת פנימית של הצבא שדרכה היינו מקבלים ושולחים הודעות דמויות אימייל בשם מברקים אם אני זוכרת נכון – לא היה לנו אינטרנט.

גם כששנה או שנתיים אחר כך היה לי מחשב ביתי (שהיה בעצם המחשב הישן ששימש את המשפחה ואבא שלי רצה לקנות אחד חדש) – גם לו לא היה חיבור לאינטרנט, למרות שכנראה גם לא ממש הרגשתי צורך בכך כי יכולתי בקלות להשתמש במחשבים במעבדה באוניברסיטה כשהייתי צריכה או יותר נכון רוצה להשתמש בו.

ואני חושבת שרק בסוף שנות התשעים אחרי שסיימתי את התואר יצא לי לרכוש מחשב שיכול היה להתחבר לאינטרנט – וכמובן גם שילמתי על חיבור לאינטרנט.


אני חושבת שהאינטרנט הביא לנו הרבה מאוד דברים טובים, ומקל על לא מעט תהליכים שהיו מסורבלים לפני כן – כמו למשל לחקור כל מיני דברים, החל משיעורי בית וכלה במצבים רפואיים או מונחים רפואיים שלא מוכרים לנו, משהו שבעבר אנשים היו צריכים ״לחקור״ בספריה מספרים שלא בהכרח היו נגישים כפי שהמידע באינטרנט נגיש.

מצד שני, אף אחד לא מבטיח לנו שהמידע שיש לנו ברשת יהיה אמין או מדויק, ואנחנו גם לא פעם צריכים לחקור את המקורות שלו ולגלות הרבה מאוד ספק לגבי מי מספק לנו את המידע.

מעבר לזה, היום הרבה יותר קל לבצע קניות של הרבה דברים שלא בהכרח זמינים או נגישים בחנויות פיזיות, או לשלם חשבונות – או כמובן לתקשר עם אנשים שונים ברחבי המדינה ואפילו בעולם.

אבל האם המהירות הזו שמאפשר לנו האינטרנט בהכרח טובה?

אני זוכרת שכשרק התחלתי ללמוד לתואר, פגשתי מישהי שסיפרה לי שיש לה המון מתכתבים מחו״ל, שנעשית בצורה של חוברות קטנות שעוברות דרך הדואר שבה אפשר למצוא מתכתבים שנשמעים מעניינים, או לרשום את הכתובת שלנו כדי לאפשר לאחרים לכתוב לנו.

והיה משהו מאוד מרגש בלהמתין למכתב, ואז לגלות מעטפה כזו או אחרת בדואר, עם בולים שונים ממדינות שונות. וזו התרגשות שאי אפשר לשחזר באימיילים של ימינו, גם אם הם מהירים יותר.