כחלק מהכתיבה על אכלני יתר אנונימיים בעבר, נזכרתי בסרט ישראלי בשם ״הבטן הרכה שלי״ שמדבר בין השאר על קבוצת ה״גריישיט״ שכתבתי עליה באחת הרשומות הקודמות של הסדרה.
את הסרט הפיקה, צילמה וכתבה אליען לזובסקי, שמכירה את הקשיים בהרגלי אכילה גרועים באופן אישי. למרות שבתחילת החלק הראשון של הסרט מרגיש שהיא מתקשה לאפיין את הבעיות שיש לה מולה אכילה. היא היתה נערה שמנמנה שמבהלך השירות צבאי שלה השמינה למשקל בלתי מתקבל על הדעת (עודף של 30 ק״ג עבורה). דחיה על ידי גבר שהיא רצתה גרם לה להפסיק לאכול ולרזות בצורה מסוכנת – אבל למרות שבסופו ש דבר היא הבינה שהיא בבעיה וחזרה לאכול, היא עדיין לא רואה את עצמה כמישהי שסובלת מהפרעת אכילה ״קלאסית״ (אנורקסיה או בולימיה) כתגובה חשש מאוד גדול שלה לחזור להיות שמנה. אבל בתוך כל זה היא עדיין רואה את עצמה כבחורה רגילה שהחליטה להרזות, אבל ״הלכה לאיבוד״ בניסיונות האלו.
חלק אחר של הסרט עוסק בעיתונאית דנה ספקטור ובבת שלה – שבתקופה שבה צולם הסרט היתה תינוקת צעירה שנמצאת באחוזון גבוה של המשקל, וכבר מגיל הינקות היא כבר כביכול סובלת מעודף משקל.
התינוקת אוכלת בצורה שעל פניה נשמעת בריאה והמשקל שלה לא כזה חריג, ובאופן עקרוני הוא ״נורמלי״ – ועדיין האחות בטיפת חלב עדיין אובססיבית לגבי המשקל של התינוקת, כשהיא מתייחסת לזה בתור מחלות מסוכנות שכרוכות בסכנה בריאותית שתקרה רק בעודף משקל הרבה יותר גבוה, וגם בעוד המון שנים (ואולי אפילו עוד כמה עשרות שנים).
וזה משהו שמעליב את דנה – למרות שהיא עצמה מודה שהיא לא רוצה בת חריגה או מכוערת. כלומר דנה עצמה אומרת שמה שבאמת מרתיע אות זו הבושה במראה של הבת שה- למרות שכלפי חוץ ואנשים זרים היא תייפה את התשובה שלה ותגיד שמדובר על סיטואציה שבה היא מוטרדת מהפן הבריאותי של ההשמנה.
עוד דמויות שעולו בסרט הן ג׳ני ודניס, אמא ובת, שדניס קצת שמנמנה – וג׳ני מאוד מודאגת מזה.
דניס בטיפול אצל דיאטן שמנסה לעזור לה לגבש הרגלי אכילה טובים ומאוזנים, אבל ג׳ני דווקא מצפה שהוא יגרום לילדה לאכול רק ״אוכל דיאטטי״ בכמויות קטנות כי כך היא תופסת את התזונה של מישהי שהיא שמנה מידי.
ג׳ני עצמה מנסה לכפות את הרצונות שלה על דניס בכך שהיא מנסה לכפות עליה תזונה שדניס לא בהכרח מסכימה לה – החל מאיסור לאכול קורנפלקס ״לא בריא״ בבוקר, וכלה באכילה במסעדה.
דוגמא עולה לזה כבר בפרק הראשון שבו מציגים ביקור במסעדה – דניס מזמינה מנה של תפו״א מוקרם במסעדה, ולמרות שהיא מאפשרת לאחרים לטעום לה מהמנה, בשלב מסוים היא רוצה להפסיק לשתף באוכל שלה כי גם היא רוצה לאכול – גם מבחינת העובדה שהיא רוצה לשבוע מהמנה, אבל גם מבחינת הרצון שלה ליהנות באמת ובצרוה מלאה ממנה שהיא לא אוכלת בבית.
ג׳ני לעומת זאת מתקשה מאוד לשחרר, למרות שהדיאטן בהחלט נמצא בצד של דניס במקרה הזה. הוא אפילו מבקש מדניס לצאת מהחדר בשלב מסוים וגוער בג׳ני על היחס שלה, כי ברור לו שהיחס לא גורם לשינוי אצל דניס, אלא רק לסבל ושבירה של הקשר בין דניס לג׳ני.
ג׳ני היתה שמחה אפילו אם דניס היתה פחות מקובלת חברתית, בהנחה שחוסר המקובלות הזה היה גורם לדניס להרזות. כלומר הרצון של ג׳ני בבת רזה לא נובע מכך שהיא מוטרדת מהפן הבריאותי של ההשמנה או הקשיים שאולי יהיו לה בגלל המשקל – אלא רק מתוך רצון בהרזיה כסמל סטטוס בפני עצמה.
ברור שג׳ני עושה את מה שהיא עושה מתוך אהבה ולא מתוך רצון להזיק, אבל הסרט בהחלט מעלה את השאלה עד כמה היא באמת עוזרת. והתשובה של הסרט היא שהיחס הז לא רק שלא עוזר אלא גם מזיק – גם לצורת האכילה של דניס וגם לקשר בינה לבין ג׳ני.
במובן מסוים עולה לי פה שאלה עד כמה מדובר פה על מאבק על שליטה במובן מסוים: דניס היא מתבגרת ומתחילה לאט לאט להפוך ליותר עצמאית, ובעצם במצב הזה ג׳ני נאבקת כדי לשלוט יותר ויותר במה שדניס עושה. האם אולי מדובר פה על קושי של ג׳ני לשחרר את דניס להיות עצמאית יותר.
בין הקטעים בפרק הראשון של הסדרה, עולה אמירה של אליען שנשים לא מרזות כי הגדרת הרזון של החברה הופכות להיות מחמירות יותר ויותר – אלא כי שהנשים עצמן מעלות את הרף. ככל שלאישה רע יותר מבפנים – היא תרצה לפצות על זה בכך שהיא תהיה יותר רזה ואפילו יותר ״כוסית״.
ופה זו נקודה מאוד רגישה.
קודם כל, האם אפשר להכליל כך על קהל כזה גדול כמו כלל הנשים תחושה שהיא בעצם סובייקטיבית של אליען עצמה? יכול להיות שיש ״מיליה״ חברתי מסוים של נשים רווקות צעירות שעבורן זה נכון – אבל כיום לא מעט נשים אומרות שנמא להן מהציפיה זו שרק נשים כמה שיותר רזות יכולות להחשב ליפות.
מעבר לזה, לא פעם נשים בפרט ואנשים בכלל יפנו לאוכל כדי להתנחם, לא בהכרח להמנעות ממנו.
אליען עוברת לספר שאחרי שגבר דחה אותה היא הגיעה למצב קיצוני של הרעבה עצמית – ואז זלילות מאוד קשות וגדולות שבן היא היתה מסוגלת לאכול חמישים בורקסים באופן מילולי. וזו היהת הנקודה שבה היא בינה שיש לה בעי מאוד קשה מול אכילה (בין אם בעודף ממנה או בהגזמה שלה).
משם היא עובדת לספר על תפריט הארוחות שלה במשך היום במסגרת אכלני יתר אנונימיים – הצהרה שבה היא ממש מפרטת את המשקל המדויק של כל אוכל שהיא עומדת לאכול, כולל סלט למשל. את הפירוט הזה היא מוסרת בתוך איזשהו נאום שכולל הצהרה על זה שהיא לא תאכל אוכל שאסור לה, וגם את זה שמותר לה היא תאכל רק במסגרת שלוש ארוחות מדודות ומסודרות ביום. מבחינתה זה הדבר הכי חשוב בחיים לשמור על המסגרת הזו – שמבחינתה החיים שלה תלויים בה.
יש במסגרת ההצהרה הזו כמה אמירות בעייתיות – כמו למשל העובדה שבינה לבין בולמוס עומד ״פחות מביס״, כלומר כל חריגה הכי קטנה מהארוחות המדודות או מסוגי האוכל שמותרים לה יובילו בהכרח לבולמוס בלתי ניתן לשליטה.
השאלה עד כמה זה נכון היא מעניינת – בין השאר כי כנראה שיש אנשים שעבורם זה באמת נכון. יש אנשים שפסיכולוגית ההגבלות האובססיביות האלו על האוכל הן מה שמאפשר להם לשמור על המסגרת. במובן מסוים, האובססיה הזו כלפי האוכל המדוד והשקול וה״נכון״ מחליפה עבורם את האובססיה של האכילה של ״לפני הגמילה״ ונותנת להם את אותו הסיפוק.
אבל האמירה הזו לא בהכרח נכונה עבור כולם. יש אנשים שעבורם המנעות מוחלטת דווקא יכולה להגביר את החשק למה שאסור, ודווקא אכילה של כמות קטנה ומדידה פעם ביום או שבוע של אוכל שהוא לכאורה אסור תהיה מה שיעזור להם לשמור על מסגרת.
מעבר לזה, עולה השאלה עד כמה האוכל המדוד בצורה כזו מדויקת מתאים בכמות שלו לכל אדם בכל מצב. האם אין אנשים שהתיאבון שלהם גדול יותר מהכמות הזו של האוכל, והם מבלים את ימיהם ברעב תמידי בגלל כמויות אוכל קבועות מראש שפשוט לא מספיקות להם? באותה מידה, ייתכן שיהיו אנשים שמבחינתם כמויות האוכל המדודות האלו גדולות מידי, והם נאלצים לאכול כמויות שגורמות להם אפילו אי נעימות וכאבים בגלל שהם פשוט לא זקוקים פיזית לכמות כזו של אוכל ברמה היומיומית?
ואיך באמת נקבעו הכמויות האלו ככמויות ה״נכונות״ לאכילה? האם זה מבוסס על ניסיון אישי של אדם או שניים שמהם ״נגזר״ התפריד המושלם לכולם?
אבל מעבר לזה, התוכנית דורשת לפי ההצהרה של אליען לנתק את האכילה מהרגש. ונכון שלא פעם אכילה רגשית היא זו שמובילה אותנו לבחור באוכל שהוא לא בריא או מזין או לאכילה – אבל האם אכילה חדגונית והמנעות ממאכלים מסוימים יכולה לנתק באופן אוטומאטי את הקשר הזה, במיוחד אם נמנעים בכל מחיר מה״ביס הראשון״ של אכילה רגשית?
יש כאלו שטוענים שכן, ושאכילה של סוכרים או פחמימות פשוטות מידי מעוררת תגובה במוח שדורשת עוד ועוד מהמאכלים האלו, וכנראה שעבור אנשים מסוימים זה באמת נכון – אבל זו הפשטה מאוד גדולה של התהליך שלא בהכרח תהיה נכונה לכלל האנשים שסובלים מאכילה רגשית.
ברור שהימנעות מוחלטת היא לא רק כלי שמשפיע על אדם פיזיולוגית אלא גם פסיכולוגית, ויכול לתת תחושה של שליטה. אבל בסופו של דבר – יש מי שטוען לא פעם שדווקא ההימנעות יכולה ליצור חשקים שיהיו בדיוק מה שיכשיל אותה.
מצד שני, יש משהו בסוף הנאום לגבי העובדה שאליען מתחייבת להקפיד על הכללים רק להיום – כלומר ההתמודדות תמיד תהיה עם עוד יום בודד של ״גמילה״, לא הסתכלות ארוכת טווח של התחייבות לשמור על המסגרת לשנים ארוכות.
אליען פוגשת את ה״מנטורית״ שלה בתוכנית, והן אוכלות יחד ארוחה – כולל עוגיה מנבט חיטה, שזה כנראה חלק ״מפנק״ בתוכנית.
שתיהן מדברות על אינספור דיאטות שהן ניסו בעבר – ועל זה שהן התחילו לרזות בגיל צעיר ואין דיאטה שהן לא ניסו.
זה משהו שבהמשך אליען משוחחת על זה עם דנה ספקטור – שמציגה את ההרזיה כמטרה בפני עצמה, ושעצם ההרזיה עצמה היא ההישג, אפילו בלי להגיע למשקל היעד. ככל עוד את מרזה – את מצליחנית. מעבר לזה, דנה עצמה רואה בהצלחה בדיאטה נצחון על הגיל ועל ההריונות ועל בעצם כל התהליכים שפוגעים ביכולת של האישה להישאר יפה, קרי צעירה.
אבל זה קשר שכביכול השמנה היא מזקינה, אבל קשורה גם לויתור – ומי שנשארת רזה לא נשארת רק צעירה אלא גם כזו שלא ״ויתרה״.
ודנה בעצם מבינה שעם הזמן היא תתעסק לא רק במשקל שלה – אלא גם במשקל של הבת שלה, כי היא חוששת שהחיים של הבת שלה יהרסו אם הבת שלה תהיה חלילה שמנה. ועל הדרך, היא תהיה כשלון כאמא אם היא חלילה תאפשר לבת שלה להיות כשלון כזה.
הבעיה פה היא מורכבת – כי מצד אחד, לדנה ספקטור ברור שמשהו דפוק בשיטה שבה נשים נשפטות קודם כל (או אולי רק?) על סמך המראה החיצוני שלהן. אבל מצד שני, היא עצמה משתפת פעולה עם הדרישות האלו מתוך כביכול הנחה ש״אין ברירה״ אלא לשתף עם זה פעולה.
כמה שנים אחרי הסרט הזה, דנה היתה מעורבת במעין שערוריה – לכבוד יום ההולדת ה 45 שלה, בן הזוג שלה פרסם תמונה שלה בביקיני והתגאה בכך שהיא רזה ״ממש כמו בת 25״, ו״כוסית״ הרבה יותר מנשים צעירות שכאלו.
רבות כעסו על כך שבגילה – דנה עדיין נמדדת על היכולת שלה להראות ״ראויה״ בביקיני, ועל המיזוגניה מאחורי המדד הזה.
הבעייתיות בפוסט הז לא נובעת מהעובדה שדנה נראית כך. ככל עוד דנה לא מרעיבה את עצמה או מתעמלת יותר מידי, והמראה בא לה באופן טבעי לה תוך מאמצים שהם סבירים – אז שיהיה לה לבריאות ובשמח, במיוחד אם זה משהו שגורם לדנה עצמה אושר וסיפוק.
הבעיה נוצרת כשהמראה הזה הופך להיות סמל סטטוס, מתוך איזושהי הנחה שכל אישה יכולה להראות כך בכל גיל, אם היא רק תתאמץ מספיק.
ולנשים כמו דנה מאוד נוח עם ההנחה הזו, כי זה הופך אותן למוצלחות ומצליחות. ואם ההנחה הזו תהפוך ללא נכונה כי נשים פחות ברות מזל יפרו אותה בכך שהן לא יחיו לפיה – דנה מפסידה.
אבל הנקודה היא שעבור נשים אחרות המראה הזה לא בהכרח בא באופן טבעי – או בכלל. ומצב שבו הן מרעיבות את עצמן וסובלות מאימוני יתר בחדר הכושר (או כל מסגרת אחרת) כדי לא להגיע לשם הוא לא בריא – ופה נוצרת הבעיה עם פוסטים כמו זה שהעלה בן זוגה של דנה שניסה לגרום לזה להראות ברור מאליו.
ושימו לב שמאוחר יותר דנה מתחילה לדבר על השמנה (במיוחד בקומטקסט של הבת שלה) כבעיה בריאותית, ומדברת על ״אוביסיות״, כלומר השמנת יתר חולנית. כלומר דנה אבל בעצם גם החברה כולב לא מקבלת השמנה הרבה לפני שהיא הופכת להיות חולנית או אפילו לא בריאה. כלומר יש לנו פה דאגה תחת מסווה של בריאות שבעצם חוזרת לפיה של מראה מאוד ספציפי.
אז אנחנו פוגשים דמות נוספת של אישה מבוגרת בשם ורדה שהיתה יפה ומטופחת בצעירותה – אבל בגיל מסוים כבר הטיפוח הפסיק להיות מעניין, והיא גם השמינה קצת.
ממש כמו כל הדמויות האחרות בסרט, לא מדובר על אישה מאוד שמנה. ההשמנה היחידה בסרט שאולי אפשר לראות אותה כחמורה היתה של אליען שעלתה 30 ק״ג, וגם זה לא ברור האם מדובר על עודף משקל אמיתי (כלומר עליה ל 30 ק״ג ממשקל שנחשב לתקין) – או שאולי מדובר על 30 ק״ג שאותם היא רזתה כדי להפוך לרזה מידי, ובעצם ״עודף המשקל״ שלה היה נמוך משמעותית.
אבל גם ורדה היא לא מישהי שהשמנת היתר שלה נראית חולנית או מוגזמת, במיוחד לא בגיל שהוא מבוגר יותר – אחרי לפחות שני הריונות (במקרה הספציפי שלה, שלפי הסרט יש לה שני ילדים) וגם בגיל המבוגר שבו כידוע חילוף החומרים איטי יותר ולכן קשה יותר להישאר רזים.
אבל עדיין יש כאילו ציפיה שגם בגיל המבוגר יותר היא תישאר רזה כי זה מה שיעשה לה טוב בחיים כולל היכולת למצוא זוגיות. יש גם ״השמצה״ על זה שהיא מעזה חלילה לרצות לאכול – היא למשל יכולה להגיע לבית של הבן שלה ולהגיד שהיא רעבה כי היא לא אכלה כמו שצריך כל היום ולכן היא רעבה, ועדיין יראו בה מישהי זללנית כי היא מעזה לרצות לאכול ו״ברור״ שהיא אכלה גם קודם.
הבן אומר בשלב מסוים ש״אנשים אוכלים כי הם במצוקה״ – בעצם הוא כביכול טועים שאין קשר בין אכילה (לפחות לא במקרה של אמא ורדה) לרעב. אין לגיטימציה לאפשר לורדה הנאה מאוכל או אפילו לתחושת רעב, כי כאישה ובמיוחד כזו שמחפשת זוגיות הרזון הוא הגורם החשוב ביותר.
ושימו לב לעד כמה מקשרים בכל אחד מהקטעים בסרט השמנה עם זלילה מוגזמת של ג׳אנק פוד.
דניס כועסת על ג׳ני שלוקחת ארוחה גדולה מידי במקדונלדס, או מעזה לקחת מנה של תפוחי אדמה מוקדמים ולאכול ממנה עד שובע ולא כמה ביסים בודדים (ולתת לאחרים לאכול את רוב המנה) – גם אם ג׳ני עצמה רעבה.
גם דנה ספקטור עצמה מדברת על זה שאם הבת שלה תשמין, היא תרצה ״לרצוח אותה״ אם הבת שלה חלילה תעז לאכול עוד ביס של מקדולנדס.
כלומר אין פה לרגע התייחסות לעובדה שאנשים שמנים אוכלים מתוך רעב אמיתי – או שהרצון או הצורך לאכול אוכל שהוא לא חסה ופריכיות דלות בטעם נובע מצורך אמיתי ולא סתם מתוך זללנות ועצלנות.
אנחנו חוזרים לדניס שיוצאת לרכיבה בפארק עם אחותה, שאחותה היא אישה מלאה יותר (אבל בהחלט לא שמנה), ודווקא האחות שלמה עם המראה שלה ואפילו בטוחה בעצמה הרבה יותר מאשר דניס עצמה.
במהלך הפיקניק שהמשפחה עורכת בפארק, אליען מצטרפת אליו וממש שוקלת כל פירור שהיא אוכלת – כמו למשל הסלט. לאור השאלות של הסביבה היא מספרת שכאישה שמנה היא כביכול לא יודעת להעריך מהן בעצם כמויות תקינות של אוכל ולכן חייבת למדוד הכל לפי השיטה הזו, שאפילו קובעת לה כמה סלט לאכול.
היא מספרת שהיא היתה ״כבדה״, ושבחור שבר לה את הלב – אבל רצה לחזור אליה אחרי שהיא רזתה. כאילו ברור מאליו שזה רק עניין של מראה – ולא מדובר על משחקי כוח שבו אותו גבר ידע שהוא יוכל ״לשגע״ את אליען אם הוא יתמקד כך רק במשקל שלה.
אליען מדברת על ה״שקר״ של היופי הפנימי – משהו שהיא הבינה שזה לא מציאותי, כי גברים נמשכים קודם כל למראה חיצוני. ויש בזה משהן מאוד נכון – גברים באמת קודם כל שמים לב למראה חיצוני, אבל לא כולם מתמקדים רק בו, במיוחד בגילאים מבוגרים יותר.
מצד שני גם אליען אולי מבינה את השקר בזה בכך שהיא לא חשבה שאף בר באמת אוהב אותה מרגע שהיא רזתה – כלומר שאף אחד לא התרשם ממנה באמת.
ורדה מדברת באמת על מציאת ״נפש תאומה״, וכשהיא נפגשת עם שדכנית ומתארת את הגבר האידאלי מבחינתה – היא מדברת בעיקר על תכונות אישיות. אבל השדכנית מדברת איתה שוב על הרזיה – למרות שגם השדכנית אומרת לה שהיא אישה יפה, היא מדברת על ה״דפיקות״ של הגברים שמחפשים את המראה הרזה בבת הזוג שלהם. לטענתה אפילו גברים שנמשכים לנשים שמנות עדיין ירצו שבת הזו הרשמית שלהם תהיה רזה וייצוגית אחרת יהיה לא נעים להם להציג אותה לסביבה שלהם.
לא הצלחתי למצוא את סיום הסרט ביוטיוב. ממה שאני זוכרת ממנו מצפיה בו שנתיים או שלוש אחרי שהוא יצא, בסופו של דבר אליען החליטה לעזוב את שיטת האכילה שעליה היא כל כך הגנה בתחילת הסרט ולהתחיל לאכול בצורה נורמלית.
בשיחה שלה עם המנטורית שלה, אליען מסבירה שבעיניה שיטת האילה הזו החליפה אובססיה אחת (של אכילה אובססיבית או המנעות אובססיביות מאוכל) – בשקילה אובססיבית של כל מה שהיא צריכה לאכול. בעיניה התהליך הזה היה תהליך שעזר לה להבריא אחרי האכילה המופרעת שלה בעבר, אבל בשלב מסוים האובססיה הזו הפכה בעיניה לכזו ששוב פוגעת לה בחיים.
בראיון אחרי יציאת הסרט ביס דוקו, אליען סיפרה שדווקא תהליך היצירה של הסרט היה מה שגרם לה לשקול מחדש את התוכנית. היא התחילה את ההפקה במחשבה שהיא רוצה להסביר את התהליך והשיטה לעולם, אבל בין השאר הנוקשות של האכילה במסגרת השיטה שממש הפריעה לא פעם להפקה של הסרט גרמה לה להבין עד כמה זו שיטה אובססיבית מידי.
המנטורית של אליען מרגישה שהעזיבה לא תעשה לה טוב, בין השאר כי מבחינת המנטורית המסגרת עדיין עוזרת לה ואפילו מגנה עליה מהרגלי האכילה האישיים שלה שפגעו בה. אבל בסופו של דבר גם הניסיון של המנטורית להשאיר את אליען במסגרת לא צלח, והיא עזבה.
אני חושבת שהסרט מצד אחד מנסה לשקף את המורכבות של היחס של נשים למשקל שלהן – אבל מצד שני מציג תמונה שבעצם משלימה עם המצב שבו אמור להיות ״ברור מאליו״ שנשים צריכות להיות רזות, ושרזון צריך להיות ״מושלם״.
ובמובן מסוים הסרט הוא ראי של התקופה שבה הוא הופק, בשנת 2007. כיום ב 2026, הראיה של השמנה הפכה להיות הרבה יותר מורכבת – וגם יותר אנושית: יש יותר קבלה של נשים מלאות יותר כנשיות ואפילו יפות, ויש פחות בושה סביב להיות אישה מלאה או להיות בזוגיות עם אישה מלאה.
גם היחס הרפואי להשמנה הפך להיות לרציני יותר, ובמקום שרופאים ימליצו למטופלים שמנים ״פשוט לסתום את הפה ולקום מהספה לעשות ספורט״, כיום יש באופן רשמי הגדרה לכך שהשמנה היא מחלה שדורשת טיפול יסודי יותר. אמנם אפשר להתווכח עד כמה המעורבות הזו באמת בריאה ונכונה (דחיפה לטיפולים כמו תרופות או ניתוח גם םא הם לא בהכרח מתאימים), אבל לפחות ברור שזה מאמץ.
התיירת המקרית 