טיול לסין – מיעוט בשם ״מיאו״ חלק שני

למרות שהצעירים (או לפחות חלקם) יכולים לצאת מהכפרים כדי ללמוד ולהתקדם כלכלית בחיים, הכפרים עצמם מתנהלים בצורה מאוד מסורתית בחקלאות שבעינינו תתפס כמאוד פרימיטיבית – הכל נעשה ביד, בלי מכשור מתקדם שמבוסס על דלק או חשמל, והתוצר גם נשמר באופן די מסורתי.

מלבד האורז הצפוי מראש, בכפרים מגדלים לא פעם גם תירס למאכל, וסביר להניח שהקש ששימש להכנת הכובע הוא תוצר משנה של גידול תבואה כזו או אחרת.

חשוב גם לזכור שהכפרים הקטניים והמקומיים יותר (ויש מי שיגיד שהם גם האותנטיים יותר) הם במצב תחזוקה די גרוע מבחינת התייר המערבי. ברבים מהם יש רחובות עם מדרכות שבורות ומטונפות מצרכים של חיות החווה שמסתובבות בהם באופן חופשי, או כאלו שמורכבים מאבנים בגדלים וגבהים שונים, עם מדרגות לא שוות בגודלן ודי תלולות.

אני מניחה שהמקומים שרגילים לכך מילדות לא מרגישים בקושי כי הם פשוט רגילים, אבל לנו לא פעם היה קשה והיו מי שהזדקקו לעזרה – או שקצב ההליכה המהיר מידי של המדריכים המקומיים הפריע להם.

מצד שני, בכפרים גדולים וכנראה גם מבוססים יותר כלכלית – המצב התחזוקתי היה טוב משמעותית, ואני שואלת את עצמי אם לא מדובר פה על מצב שבו יש בהם יותר מבקרים בגלל זה מה שתורם למצב כלכלי טוב יותר שמאפשר לכפר לטפח את עצמו יותר כדי למשוך אפילו עוד תיירים….

על אכילה והתמכרות – חלק ראשון

חלק גדול מהזכרונות של הסופרת פראנסס קאפל Frances Kuffel קשורים לאוכל.

בספר הראשון שלה שעסק בהרזיה שלה, היא למשל כותבת על הביקור של הכומר המשפחתי בבית החדש של המשפחה – כשהיא עוזרת לאמא שלה כביכול כדי להיות ילדה טובה, אבל בעצם בעיקר כדי לנסות לאכול כמה שיותר. כל פעולה שלה מלווה בעצם באוכל שהיא יכולה ״להגניב״: בין אם זו לחמניה שהיא אוכלת כשהיא מחממת את הלחמניות לקראת הביקור, או ממתקים שהיא לוקחת מהמגירה של אבא שלה כשהיא שמה בחדר של ההורים את המעיל והכובע של הכומר כשהוא מגיע – או אפילו את כל השאריות שנשארו על הצלחות כשהיא מתנדבת לשטוף את הכלים בסוף הארוחה.

אירוע אחר שהיא מספרת עליו קרה כשהיא כבר היתה מבוגרת וקרובה למשקל השיא שלה, שהיה קצת יותר מ 150 ק״ג. היא וחבר נוסף ארגנו ״יום כיף״ לקבוצה של חברים בלונה פארק מקומי באחת השבתות. כשהתברר לפראנסס שהיא שמנה מידי ולכן לא יכולה לעלות על אף אחד מהמתקנים (בעיקר מסיבות בריאותיות) – היא מבלה את היום בלאכול ג׳אנק פוד שזמין בפארק בזמן שהחברים שלה מבלים במתקנים של הפארק. בשלב מסוים כשהם כבר כמעט בדרך הביתה, הם מתכננים מה הם יעשו בערב – ובזמן שלכולם יש תוכניות לבילויים (שאופייניים לשבת בערב בארה״ב שבה יום ראשון הוא יום חופש), פראנסס מפנטזת על מה היא תבשל לעצמה לארוחת הערב שהיא תאכל לבד.

השמנה כזו חריפה מפריעה לפראנסס לחיות חיים נורמליים: מעבר לקושי הפיזי שקשה לה ללכת אפילו מרחקים קצרים או לעמוד על הרגליים ליותר מכמה דקות, אין לה זוגיות, היא עובדת בעבודה שהמנהלת מתנהגת אליה בזלזול אבל היא מפחדת לעזוב אותה כי היא פוחדת שהיא לא תמצא עבודה אחרת – וגם חיי החברה שלה נפגעים כי היא דיכאונית, והופכת תלותית מאוד בחברים הבודדים שלא ״נוטשים״ אותה בגלל זה.

יום אחד אחד מאותם חברים הסב את תשומת ליבה למצבה באופן כלי ולעובדה שהאכילה שלה הורסת לה את החיים. הוא עצמו היה אלכוהוליסט, וכשהיא שמעה מחברים משותפים שהוא שוחח עליה גם איתם לגבי הנושא ואמר שהיא חייבת לרזות – התגובה המיידית שלה היתה שאולי קודם כל הוא צריך לטפל בהתמכרות שלו לאלכוהול לפני הוא מתנפל עליה.

ואז היא הבינה: היא מכורה כמוהו, רק לאוכל.

ובתור מכורה, היא צריכה ללכת ל״גמילה״.


שיטת הגמילה המוכרת ביותר בארה״ב ובעצם בעולם היא שיטה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. מדובר על שיטה שהתחילה את דרכה כגמילה מהתמכרות לאלכוהול שפיתח מישהו שהיה שיכור ״כרוני״ בעצמו, שהבין שההתמכרות שלו היא לא כשל מוסרי של אדם שמסרב לשלוט בעצמו אלא בעצם ״מחלה״. הפתרון צריך להיות המנעות מוחלטת משתיית אלכוהול, ובמקביל עבורה רוחנית כדי לתקן את הפגמים באישיות שלו שהובילו אותו ״לחלות״ בהתמכרות.

השיטה הפכה להיות מאוד פופולרית בארה״ב – וכיום זה הטיפול שמוצע ברוב מרכזי הגמילה בארה״ב, אולי בכולם. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמפגשים זמינים מאוד בכל ארה״ב ושהם לא בתשלום (המשתתפים רק תורמים ככל יכולתם במהלך כל מפגש כדי לאפשר לקבוצה לשכור את האולם שבו הם נפגשים) – כך שהמפגשים נגישים בקלות לכל אחד, בכל מקום, בלי קשר למצבו הכלכלי. השיטה כל כך פופולרית שבכל סרט על גמילה כנראה תראו היבטים של השיטה כחלק חיוני מהגמילה.

עם השנים עולות הרבה מאוד בעיות בשיטה וביקורת עליה – כולל יעילות מאוד נמוכה והתנהלות כמו של כת. אבל השיטה ממשיכה להיות פופולרית, ועם השנים היא התרחבה לטיפול בהתמכרות לסמים – ובעצם להרבה תחומים אחרים שאפשר להגדיר כ״התמכרות״. בין השאר השאר אחד הנושאים שניתן ״להגמל״ מהם הוא אכילה, או יותר נכון אכילה כפייתית.


פראנסס מצאה קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ – ואחרי כמה מפגשים פגשה את ״קייטי״ שהפכה להיות המאמנת הראשונה שלה בשיטה. פראנסס לא ממש נכנסת לפרטים על תוכנית ההרזיה שלה: היא מספרת בקווים מאוד כלליים על תוכנית האכילה שלה (שקייטי נתנה לה כתנאי לאימון), וכמה משפטים על כמה קשה היה לה להתמיד בה – אבל אחרי שלושה ארבעה עמודים לכל היותר, פראנסס כבר לא שמנה באופן חריג, אלא מישהי שמנמנה אבל כבר יכולה להחשב כחלק מאוכלוסיית ה״אנשים הנורמליים״.

רוב הספר הראשון של פראנסס בעצם מוקדש לעובדה שמבחינתה ההרזיה לא היתה החלק הקשה – אלא הצורך שלה להתרגל לחיים בגוף ״נורמלי״. דברים שלרוב הנשים הם בסיסיים כמו למשל איך לפלרטט עם גברים או איך להתלבש או לטפח את עצמה (לרוב נלמדים בגיל ההתבגרות או בגילאים צעירים יחסית) הם זרים לחלוטין עבור פראנסס, והיא צריכה ממש הדרכה מנשים אחרות איך לבצע אותם. מבחינתה הפער היה כזה גדול שעבורה החיים כשמנה והחיים כ״בחורה״ היו חיים על כדור לכת שונה לחלוטין.

פראנסס הצליחה לשמור על המסגרת לכמה שנים טובות ולהפוך לאישה ״רזה באמת״ שמכורה לבגדים וללק. בדרך היו לה כמה אירועים שבהם היא סטתה מהתוכנית ועלתה במשקל כשכל אחת מהן התבטאה בעליה יותר גדולה במשקל – אבל היא תמיד ניסתה לחזור, עד שבסופו של דבר היא העלתה את כל המשקל חזרה לאורך השנים.

אחרי כמה שנים, היא כתבה ספר שני שבו היא מספרת על עליה חוזרת שלה במשקל, שנבעה מכך שהיא סבלה ממערכת יחסים מתעללת מצד המנהלת שלה במקום עבודה חדש, שבסופו של דבר הגיעה למצב שבו פראנסס פוטרה, והפיטורים גרמו לה משבר כזה גדול שהיא התמודדה איתו שוב בעזרת אכילה.

אחרי פרסום הספר הראשון שלה, פראנסס קיבלה פורום משלה באתר ״אמאזון״ שבו היא פגשה לא מעט נשים. היא התחברה עם כמה מהן – והספר השני שלה היה מבוסס על הניסיון שלה ושל ארבע משתתפות אחרות לנסות לרזות שוב, ולהבין בעצם מה מונע מהן להגשים את המטרה הזו.

עם השנים נשמע שפראנסס הבינה שהיא כנראה לא תרד במשקל. אבל נראה שמשהו בכל זאת השתנה בחיים שלה והיא למשל פרסמה לפני בערך שמונה שנים ספר שבו היא מספרת על הניסיונות שלה למצוא בן זוג בגיל חמישים פלוס, ונראה שלפחות במובן הזה – ההרזיה, גם אם היא היתה זמנית, נתנה לה פתח לחיים עשירים יותר גם אחרי שהיא השמינה.

למה אני כותבת על הרזיה?

אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב על נושא המשקל שלי נבעה בעצם ממשהו שקרה לי בשנתיים וקצת האחרונות בנושא.

אני מודה שגם כשבעבר הייתי במסגרות של הרזיה לרוב לא הייתי מרזה ״מצטיינת״: היו תקופות שבהן באמת הקפדתי על תפריט מסודר ולרוב גם ספורט, אבל במשך רוב הזמן ביצעתי את התוכנית ״בערך״ מה שהוביל לירידה די איטית במשקל.

אז מצד אחד לא הייתי מאלו שרזו מהר והגיעו ליעד שלהן – אבל בניגוד לבערך 90% – 95% מהמרזים, שמרתי לאורך זמן על מסגרת של אורח חיים בריא, גם אם הייתי שמנה. אמנם היו ב״לאורך זמן״ הזה תקפות שבהן עליתי במשקל ותקופות שבהן רזיתי, אבל בסה הצלחתי לשמור על רוב הירידה שלי במשקל.

בסוף 2019, חודשים ספורי לפני הקורונה, טסתי לטיול בניו זילנד. שאפתי לרדת לפניו במשקל אבל זה לא קרה מסיבות שונות, כולל פציעת גב שקרתה באשמת מאמנת כושר שעבדתי איתה, ועודף עוגיות במטבחונים בעבודה.

הטיול היה נחמד, אבל למרות המון הליכות ברגל עליתי קצת במשקל במהלך הטיול. זה היה טבעי ונורמלי בגלל שאני תמיד שמחה להנות מאוכל בטיול והנחתי שני ארד את המשקל כשאחזור לשגרה. אבל לפני החזרה לשגרה היו לי בבית הרבה שוקולדים מיוחדים שהבאתי מניו זילנד לעצמי ולעבודה ונהניתי מהם – מה שהוביל לעוד עליה במשקל.

אבל בדיוק בנקודת הזמן שבה הייתי אמורה ״לחזור לשגרה״ כי כל השוקולדים נגמרו – פוטרתי מהעבודה, וכמה שבועות אחר כך התחילה מגיפת הקורונה. בעקרון הרבה מההרגלים שליוו אותי במהלך השנים נשארו איתי, אבל לאט לאט הם התחילו להתמוסס. או אולי חלק מהבעיה היתה סביבתית: לפני הפיטורים והקורונה הייתי הרבה מאוד שעות מחוץ לבית ולכן יכולתי לקנות שוקולד או גלידה ולהיות לרוב פחות חשופה אליו (חוץ מבסופי שבוע). עכשיו הייתי בבית 24 / 7 ולכן הייתי חשופה הרבה יותר לכל גלידה או שוקולד שקניתי.

פה אולי כדאי לעצור לשניה ולהסביר משהו לגבי הרגלי אכילה. באופן עקרוני כולנו יודעים שהשמנה נובעת מזה שאוכלים יותר מידי קלוריות, ויש מאכלים שיש בהם המון קלוריות ו / או רכיבים שתורמים להשמנה כמו סוכר תורמים להשמנה בצורה אחרת בגלל איך שהגוף שלנו מעבד אותם. אבל לא פעם ההשמנה נובעת מסיבות שונות ומהתנהגויות שונות.

היה לי פעם מכר שמגיל צעיר התרגל לאכול כמויות גדולות של אוכל. אבא שלו עבד במסעדה או גן אירועים, ובגלל שבמשפחה היה אסור לזרוק אוכל – הוא היה לא פעם מביא שאריות אוכל בכמויות מסחריות מהעבודה, והמשפחה היתה פשוט חייבת לסיים את הכל בזמן מוגבל. ברגע שהגוף שלו התרגל לכמויות האוכל העצומות האלו – הוא התקשה להרגיש שובע מכמות קטנה יותר של אוכל, כזו שעבור רובנו תהיה משביעה מאוד. לכן הוא היה חייב לאכול המון כדי לשבוע – ולכן הוא השמין כי הוא צרך הרבה יותר מידי קלוריות. ומעבר לעליה במשקל, היתה כמובן השפעה של זה גם על לא מעט היבטים אחרים של החיים שלו: למשל אירועים חברתיים כמו חתונות (אבל לא רק) היו לא פעם מביכים עבורו ועבור בת זוגו כי הוא יכול היה לאכול כמויות עצומות של אוכל ברמה שהיתה מושכת תשומת לב משאר היושבים בשולחן ומהמלצרים.

מצד שני, יש אנשים כמוני שהם ״נשנשנים״: אני אמנם לא אוכלת קצת כמו ציפור, אבל גם לא כמויות חריגות כמו אותו מכר לשעבר שלי. הבעיה שלי היא למשל שאם אפתח חפיסת שוקולד או עוגיות או גלידה – אני אגש מידי פעם לחבילה ואקח כמה קוביות שוקולד, או עוגיה קטנה, או כמה כפות גלידה, משהו שנראה כמו ״כלום״ קלוריות. אבל מן הסתם אם אני אוכלת את ה״כלום״ קלוריות הזה פעם בחצי שעה או שעה, ה״כלום״ מצטבר להמון קלוריות לאורך כל היום.

כשהייתי בתהליך הרזיה היו תקופות פחות טובות שבהן הנשנשת היתה קיימת, אבל תמיד הגעתי לנקודה שהפסקתי עם זה ושיפרתי את ההרגלים שלי כדי להרזות. אבל בתקופה הקורונה לא רק שהנשנשת לא הפסיקה – אלא עם הזמן הלכה והחמירה.

וכך מצאתי את עצמי עולה במשקל ובעצם חוזרת למשקל המקורי שלי ואפילו קצת יותר – וחשבתי שאולי לכתוב על זה אולי יעזור לי.

טיול לסין – מיעוט בשם ״מיאו״ חלק ראשון

חלק משמעותי מהטיול שלנו בסין (שהוא הארוך ביותר שהציעה אז חברת פגסוס) כלל גם את מה משכונה ״כפרי המיעוטים״.

בסין עצמה יש לא מעט מיעוטים שהממשלה מאפשרת להם להמשיך באורך החיים המסורתי שלה – אני מניחה כתלות בעד כמה הם משתפים פעולה עם המשטר הקומוניסטי. במקרה של שבט המיאו Miao הם עזרו למאו דזה טונג בבריחה שלו משלטונות סין וכבר מימיה הראשונים של הרפובליקה הקומוניסטית הסינית קיבלו מעמד של שבט עצמאי.

כפי שאפשר לראות, חלק נוסף ברצון לשמר שבטים מקומיים היא היכולת למשוך לאיזורים הללו תיירות – גם תיירות פנים (שהיא מאוד משמעותית בסין בגלל גודל האוכלוסיה) אבל גם תיירות חוץ.

כל ראש כפר מקבל תשלום יפה עבור כל ביקור כזה, שרובנו מקווים שלפחות חלק ממנו ילך גם לטובת אנשי הכפר עצמו ותחזוקת הכפר – ובתמורה לא פעם חלק מסויים מהתושבים המקומיים לובשים את הבגדים המסורתיים שלהם ומעלים מופע אתני שכולל בעיקר ריקוד.

עד כמה מופעים כאלו מכבדים את האוכלוסיה במיוחד מול זרים – זו שאלה מעניינת בפני עצמה.

בתמונות קצת קשה לראות, אבל התנאים בכפר הם מאוד מסורתיים ועלובים למדי – ורמת ההיגיינה בכל האיזור היתה הכי פחות טובה בכל הטיול. זה גרם מצוקה מאוד גדולה עבור אותן נשים שהיו מאוד רגישות לנושא והן חוו קושי מאוד גדול – במיוחד כשלא פעם הן לא יכלו לוותר על ימי טיול כי עברנו בתדירות גבוהה בין מלונות והן לא יכלו פשוט לבחור פשוט להשאר במלון.

כפי שניתן לראות, יש וריאציות שונות על הלבוש, במיוחד בכובעים ובאורך החצאית כי יש שבטים שונים בכפרים שונים, כשכל אחד מהם כמובן שמח לארח את התיירים – בין אם בגלל התשלום שהכפר מקבל – אבל לעיתים יש כפרים שיש בהם גם חנויות שבהן אפשר לרכוש מוצרים כמו נייר אורז מסורתי (רק במקרה שלנו היו בדיוק שיפוצים ברחוב עם החנויות ולא זכינו לבקר בהן).

חשוב גם לציין שכחלק מהתמיכה בכפרים הללו, לא מעט מהאנשים הצעירים בהם מקבלים הזדמנות לצתא מהכפרים וללמוד. המדריך המקומי שלנו באיזור גדל באחד הכפרים שביקרנו בו, אבל הוא זכה לצאת לאוניברסיטה וללמוד גם בתקופה מסויימת בארה״ב (כך שהאנגלית שלו היתה טובה) והוא נראה מערבי ומודרני לחלוטין. לא פעם הגישה הזו מובילה לאזרחים מאוד נאמנים למדינה, למרות שהיא מדינה שבעיניים מערביות נתפסת כטוטאליטרית ומדכאת.

מה תמצאו אצלי בתיק?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלי השאלה היא על איזה תיק מדובר.

ביום יום יש לי תיק גב קטן של ״קיפלינג״. אלי תיקי בד שהם מאוד פרקטיים כי אפשר לכבס אום, אבל הם גם בנויים בצורה מאוד פרקטית עם חלוקה לכמה תאים, ובלא מעט מהתיקים יש גם חוט שאליו אפשר לחבר את מחזיק המפתחות כדי שיהיה קל למצוא אותם.

בתיק אני שמה הארנק שלי, את הסמארט פון, אוזניות בלו טות׳, המפתחות שלי, המנוי לחדר הכושר – וכרטיס הרב קו שלי כדי לנסוע באוטובוסים.

כשאני צריכה לקחת איתי לפטופ (לרוב של העבודה) – גם יש לי תיק דומה של קיפלינג רק כזה שמספיק גדול לשים בו לפטופ – ובו יש את אותם דברים פלוס הלפטופ.

ואז יש את תיק המצלמה שלי שאני לוקחת לטיולים או ליציאות תילום. מדובר על תיק גב שבו בחלק התחתון יש איזור למצלמה ובחלק העליון חלק שמשמש כתיק גב ״רגיל״. כשאני יוצאת למשל לצלם בארץ, יש בחלק העליון את אותם דברים שיש בתיק הרגיל שלי, חוץ מאולי כנראה המנוי לחדר הכושר.

כשאני יוצאת לחו״ל אני מוותרת גם על הרב קו אבל שמה בתיק גם בקבוק מים כדי שלא אהיה צמאה במהלך הטיול.

על שומרי משקל, הרזיה, והסגירה של החברה

שומרי משקל היא מסגרת להרזיה שהוקמה על ידי עקרת בית מקווינס, ניו יורק אי שם בשנות השישים של המאה העשרים. עם הזמן היא הפכה להיות פופולרית בכל העולם – והתפתחה לשיטה שבה מרזים על סמך תפריט שמבוסס על אורח חיים בריא, שקילה שבועית על ידי מדריכה שגם היא בוגרת השיטה – ואז שיחה קבוצתית שבה המדריכה מסבירה נושא כזה או אחר לגבי הרזיה או אורח חיים בריא, ולא פעם מבליטה הישג של כמה מהמשתתפות או מבקשת טיפים מאלו שהצליחו להוריד יפה במשקל.

עם השנים השיטה הפכה להיות בינלאומית והגיעה גם לישראל (שהיתה המדינה הראשונה מחוץ לארה״ב שאליה הגיעה החברה), אבל בתחילת אפריל 2022 – בית המשפט הורה על סגירה של חברת ״שומרי משקל״ בישראל. היו לכך כל מיני הסברים כמו למשל מגיפת הקורונה שמנעה במשך המון זמן מפגשים פנים מול פנים שעליהם הסתמכה החברה – בשילוב סכסוך עם חברת האם האמריקנית שלא אפשרה לפתח את שיטת ההרזיה לשיטת אונליין טובה, וכפתה על הקבוצות בישראל שיטת אכילה שלא מתאימה לקהל הישראלי. בהשוואה לכך, חברות ישראליות להרזיה שהוקמו לא פעם על ידי בוגרות השיטה (כמו חלי ממן או מירי בלקין) הצליחו הרבה יותר כי כעסק עצמאי הן יכלו להתאים את עצמן לקורונה ולמנטליות הישראלית ולכן שרדו את התקופה יותר טוב.


אני הצטרפתי לשומרי משקל אי שם במרץ או אפריל 2007, וזו היתה הדיאטה המסודרת והרשמית הראשונה שלי, למרות שכי שכתבתי ברשומה הקודמת הייתי כבר יחסית מבוגרת ומאוד שמנה ואפשר היה לצפות שאצטרף לשיטת הרזיה לפני כן. מכרה שלי מחוג קרמיקה שבו השתתפתי באותו הזמן ניסתה לשכנע אותי כבר תקופה ארוכה להצטרף לשיטה, וביום שלישי אחד כשישבתי משועממת בבית אחרי יום מחלה החלטתי לנסות את הקבוצה כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.

שומרי משקל באותה תקופה באמת היו חברה שהתבססה על אורח חיים בריא, או לפחות כך זה נראה לי כשרק הצטרפתי. בעזרת חוברות ההדרכה הבסיסיות וההרצאות של פרידה גבעון (המדריכה המעולה שהיתה לי בקבוצה הראשונה שלי, שמאז פתחה קבוצת הרזיה משלה) לימדו אותי שהרזיה זה לא פשוט ״לאכול פחות״ אלא קודם כל לאכול בצורה חכמה יותר. ו״אכילה חכמה יותר״ זה למשל לשלב ירקות בכל ארוחה כי לשבוע מהם. או למשל למדוד את כמות השמן שאני משתמשת בו לבישול ולגלות שהפחתת כמות השמן לא פוגעת בטעם של התבשיל. או פשוט לדעת לאזן בין אבות המזון השונים וקבוצות המזון השונות – כי עד שהגעתי לשומרי משקל, אכלתי בעיקר פחמימות ושומנים והרבה פחות מידי חלבונים וירקות, והשינוי באיזון של מה אכלתי היה מספיק משמעותי כדי לעזור לי להרזות בלי יותר מידי מאמצים.

אבל אני חושבת שהיתרון הגדול של שומרי משקל עבורי היה שהמסגרת לא היתה ״חונקת״ מידי. היה לנו את החופש לבחור מה וכמה לאכול במסגרת ככל עוד שמרנו על הפרופורציות של האכילה של אבות המזון השונים במסגרת תקציב הנקודות שלנו. אמנם יכולנו גם לאכול אוכל ״מפנק״ מידי פעם כמו המבורגר, פיצה או קינוח – אבל עודדו אותנו לאכול את זה רק פעם בשבוע וגם אז לשמור על מסגרת הנקודות (כלומר לאכול פחות בשאר היום). שומרי משקל אפילו דאגו להכנה לחגים ונתנו לנו עצות כלליות על איך להתמודד עם ארוחות החג בעזרת שמירה על כמויות, עידוד של פעילות גופנית, ו״חסכון״ קלורי לפני החגים.

אני מודה שמעולם לא הייתי ״מרזה מצטיינת״ לאורך זמן. היו מידי פעם תקופות של כמה שבועות שבהן מאוד הקפדתי על התפריט, הייתי יורדת מהר יחסית במשקל, ופרידה היתה מרוצה ממני ואפילו שמחה לתת לי לדבר בקבוצה כדי לתת טיפים על איך אני מצליחה להתמיד. אבל בין לבין היו תקופות די ארוכות שבהן שמרתי על המסגרת רק ״בערך״ ובעצם כלו הרבה עליות קטנות וירידות קטנות, כשלאורך זמן כן המשכתי לרדת במשקל, אבל לאט. אמנם קיבלתי הרבה פחות ״תשומי״ בקבוצה בתקופות האלו, אבל עצם העובדה שלא וויתרתי והמשכתי להגיע למפגשים כדי להשקל בצורה מסודרת וללמוד מהם וגם לאכול נכון יחסית היתה עבורי הישג עצום.

עם הזמן עברתי דירה להרצליה, שם התחלתי ללכת לקבוצה מקבילה עם מדריכה בשם חנה (שלדעתי פרשה מאז לפנסיה), שגם היא היתה מעולה, ועם הזמן הגעתי לירידה מרשימה של קצת יותר משלושים ק״ג. אבל בשלב מסוים פרשתי מהמסגרת בגלל שתי סיבות:

  • הרגשתי שאני זקוקה להכוונה יותר מדוייקת לגבי אכילה בריאה. במקרה הצטרפתי לחדר כושר והיה לי שם מפגש חינמי עם דיאטנית שנראתה לי נחמדה אז החלטתי לעבוד איתה, לפחות באופן זמני. לצערי זה לא עבד לאורך זמן.
  • עם הזמן הרגשתי הרבה מאוד לעג לאנשים שמנים מאוד בקבוצות שבהן הייתי. למשל בקבוצה האחרונה שלי בהרצליה היתה משתתפת שצחקה על כך שאחרי ישיבות אצלה בעבודה היו תמיד שמים את הכיבוד שהוגש בהן בעמדת הקבלה, ושפקידת הקבלה השמנה לא היתה מצליחה להפסיק לנשנש מהכיבוד כמו חזירה. המדריכה חנה ניסתה להסביר לה על כך שכנראה מדובר על קושי מאוד גדול להיות חשופה כל הזמן לאוכל משמין שאין באפשרותה לבקש שיעבירו למקום אחר, אבל אני לא חושבת שהמשתתפות הצעירות באמת הקשיבו לה

אבל גם בתקופה שבה עדיין השתתפתי באופן קבוע בשומרי משקל התחילו סימנים שלדעתי היו מה שהוביל את שומרי משקל לסגירה.

זה התחיל בקטן בתור אמצעי שיווק שנקרא ״המרתון לביקיני״. החברה החליטה לרכז את מאמצי השיווק שלה בנשים צעירות בגילאי עשרים פלוס עד שלושים וקצת שאין להן הרבה לרדת במשקל, והחליטה לנסות למשוך אותן לפני עונת בגדי הים בעזרת שיטה שאמורה לגרום להרזיה מהירה יחסית כדי ״להראות טוב בביקיני״.

ה״מרתון לביקיני״ באצם הסתכם בתקופה של 8 – 9 שבועות בין סוף פסח עד כמעט תחילת יולי שבהן היינו אמורות לעבור לתפריט שבו היינו אמורות לאכול פחות פחמימות ויותר חלבונים כדי לעודד הרזיה מהירה יותר. לי לפחות זה הרגיש כאילו לוקחים את השיטה שבה אפשר לרזות עם אכילה מאוזנת – והופכים אותה קצת דומה יותר לדיאטת כסאח מוגבלת מאוד באוכל, למרות שגם במוד של ״דיאטת יותר חלבונים״ שומרי משקל עדיין היהת רחוקה מאוד מלהיות דיאטה קיצונית כמו אטקינס או שיטות דומות.

מעבר לזה – אני עדיין הייתי די שמנה ובהחלט לא מישהי שהיתה מרגישה בנוח ללבוש ביקיני לים. ולא הייתי היחידה שעבורה תשעה שבועות בלבד לא היו מובילים לגוף מספיק רזה, או שבכלל לא שאפה לביקיני: אני זוכרת למשל שבקבוצה שלי בהרצליה היתה משתתפת מבוגרת שהתלוננה למדריכה חנה שהיא לא מתחברת למסר, והתשובה שהיא קיבלה היתה מעין כיסוי שזה אמור לחבר אותה לכל אתגר אחר שהיא בוחרת.

אבל מהר מאוד הגישה שלפיה פחמימות זה רע וחלבונים זה טוב לא היתה מוגבלת רק לתקופת ״המרתון לביקיני״ אלא לכל השנה בשמות שונים. כשהצטרפתי לשומרי משקל כמה שנים אחר כך – בארבעת השבועות הראשונים הייתי צריכה להתמיד ב״תפריט מזורז״ שהיה דומה מאוד לזה של ״המרתון לביקיני״, רק שלא היינו אמורים לאכול בו מידי פעם אוכל ״לא בריא״.

אבל כנראה שכל זה לא ממש קסם לנשים צעירות לאורך זמן, כפי שניתן להבין מהכתבה הזו. אמנם הטרנדים שמוזכרים בכתבה לא בהכרח בריאים (ניקוי של הגוף אולי נשמע כמו משהו מגניב, אבל לפי הרפואה במקרה הטוב הוא פשוט לא יעיל ובמקרה הפחות טוב גם מזיק בריאותית), אבל לא פעם הטרנדים הדיאטטיים החדשים אכן מבוססים על מחקרים שמראים שחלק מההנחות שלנו בעבר על תזונה ״נכונה״ ובריאה לא בהכרח מעודכנים.

אחד הדוגמאות הבולטות בנושא הוא השומן. בעבר שומן נחשב למשהו משמין מאוד כי יש בו ריכוז קלוריות גבוה יחסית (9 קלוריות לגרם, לעומת 4 קלוריות לגרם שיש בפחמימות או בחלבונים). לכן נשמע מאוד הגיוני שלהוריד כמה שיותר שומן מהאוכל יעזור להרזיה. רק שאחרי כמה עשורים של דיאטות דלות שומן הסתבר שהן לא ממש עובדות בגלל כמה סיבות. אמנם יש עדיין דיונים עד כמה דיאטות עתירות שומן כמו הדיאטה הקטוגנית יעילות ובריאות לטווח הארוך (כי אין עדיין מחקרים שמוכיחים את זה), אבל מחקרים כן מראים שדיאטות דלות שומן כמו זו ששומרי משקל עדיין מעודדת כנראה לא יעילות.

מעבר לאי העדכון הזה, החברה האמריקנית לא פעם דרשה לכפות על החברה הישראלית כל מיני עקרונות שיווקיים משלה שאולי הלכו טוב בארה״ב – אבל לא התאימו מבחינת הרגלי אכילה או מנטליות לשוק הישראלי.

אני זוכרת למשל את השלב שבו שיטת הנקודות התעדכנה לפי השיטה האמריקנית, וזה היה משהו שכבר היה מתוסבך למדי. היו למשל את הנקודות הבסיסיות שהמספר שלהן עלה, אבל גם היו גם בנוסף כל מיני נקודות שאפשר היה לפזר במהלך השבוע – או לצבור לארוחה מפנקת ביום אחד בשבוע. אבל גם היה יום אחד שבו יכולנו לאכול ארוחה מלאה מפנקת בלי לספור נקודות – אבל בתנאי שנאכל מרשימת מאכלים מאוד מוגבלת ומשעממת בשאר היום. ויש גם נקודות ספורט שאפשר להוסיף לפי סוג הפעילות ורמת המאמץ שלנו.

נשמע מסובך מידי? זה באמת היה כך וכנראה הרתיע הרבה נשים מלהתמיד בתוכנית.

ובמובן מסוים חבל לי, כי בתחילת הדרך שלי אי שם ב 2007 התוכנית באמת היתה טובה ויעילה, גם אם היא לא היתה בהכרח אופנתית והיו בה גם כמה נשים מבוגרת יותר.

הטיול לסין – אמישיאן

אנחנו בילינו את הלילה בעיר אמישיאן כדי בעיקר לראות איך המקומיים מבלים לא מעט ערבים: בריקודים סלוניים בכיכר הראשית. כמה מהמטיילים (ובעיקר המטיילות) שמחו להצטרף לחגיגה.

אבל קרה בעיר אירוע שהפריע לכמה אנשים: באותו ערב המדריכה הציעה פעלות נוספת בתשלום שמאוד ידועה בסין שנקראת Foot massage – כלומר עיסוי כפות רגליים. לרוב מדובר על משהו קצת יותר כולל: מכיוון שהרגליים של אנשים הן לא בהכרח נקיות, בשלב הראשון לביקור המבקרים טובלים את כפות הרגליים בנוזל חם למדי ומחטא בזמן שהמעסה מבצעת עיסוי לכתפיים – ואר אחרי פרק זמן מסוים שבו הנוזל המחטא (בשילוב עם החום) אמורים לחסל כל חיידק ופטריה עוברים לעיסוי כפות הרגליים עצמן.

החוויה לא היתה חלילה גרועה, אבל ימים ספורים אחרי הביקור באמישיאן – המדריכה נילי בישרה לנו שכולנו נקבל טיפול כזה על חשבון החברה. אלו ששילמו על הטיפול רק כמה ימים לפני כן ולא רצו לחזור על החוויה החליטו להתנגד: בעיניהם מי שהיה כביכול מעוניין בטיפול היה משלם עליו כמה ימים לפני כן, ולכן אין צורך ״לבזבז״ זמן על טיפול נוסף עבור אלו שכביכול לא מעוניינים בו – ואפשר לנצל את הזמן לדברים שימושיים כמו שופינג.

אני מניחה שחלק ניכר מהבעיה נבע מכך שאלו ששילמו על הטיפול הרגישו קצת פראיירים – הם כנראה לא היו משלמים עליו אם הם היו מודעים לכך שהם יקבלו אותו כמה ימים אחר כך בחינם, במיוחד כשהם היו מודעים לכך שנילי המדריכה לא סיפרה להם במכוון כי היא כנראה קיבלה תשלום מסוים על על מטייל שהגיע לטיפול בתשלום. זה משהו שקרה בלא מעט מקומות לאורך הטיול, במיוחד באלו שבהם עודדו אותנו לעשות קניות, וזה הפריע לא פעם לאנשים.

אלו שפשוט לא היו מוכנים לשלם מחיר גבוה לטיפול אבל שמחו לקבל אותו בחינם כמובן התנגדו והטיפול כמובן התבצע והיה נעים, אבל מכיוון שהטיפול נעשה במרכז העיר נילי איפשרה לאלו שהיו מעוניינים לוותר עליו ולעשות שופינג להסתובב עצמאית באיזור ככל עוד הם יחזרו בזמן.

זריעת קרמה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל ראוי לציין שלפי לא מעט מקורות, קרמה היא לא עונש על דברים שעשינו, אלא יותר בכיוון של שיעור שאנחנו צריכים ללמוד. אם למשל מישהו היה רע לבעלי חיים – הוא יכול להתגלגל להיות חיה כדי להבין איך זה להיות בעל חיים וכמה סבל ההתעללות שלו גרמה וכך להפוך לנשמה טובה יותר (למרות שבאופן עקרוני מושג הנשמה קיים בהינדואיזם אבל לא בבודהיזם, למרות ששתי הדתות מאמינות ב״לידה מחדש״ בכמה גלגולים).

זה כמובן לא סותר את הדברים שאמפי כתבה במדור השבוע, אבל חשוב להפריד בין תפיסת הטוב והרע של דתות כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם לבין התפיסות הדתיות של דתות המזרח.

ה גם את השאלה איך כל דת מגדירה ״טוב״ ו״רע״, ובמצב כדה האם אנחנו פועילם לפי תורת המוסר שמוכרת לנו מהיהדות, והאם תורת המוסר הזו תואמת את זו של הדתות שמאמינות בקרמה?

ואולי אם קרמה היא דברים שאנחנו צריכים ללמוד – אולי ההבנה של מה טוב ורע מגיעה אלינו דרך השיעורים האלו, ולכן דווקא קרמה כביכול ״רעה״ יכולה לתרום לנו לתהליך הלמידה הזו, ודווקא קרמה ״טובה״ פחות יעילה?

היסטוריה של השמנה

הייתי ילדה רזה, לפחות עד תחילת גיל ההתבגרות. בתחילת גיל ההתבגרות התחלתי קצת להשמין – תופעה די נורמלית לבנות בגילאים האלו עם נטיה למבנה גוף מלא יותר, ובהחלט לא הייתי חריגה יחסית לבנות המלאות יותר בכיתה או אפילו יחסית לרוב הבנות בכיתה.

באותה תקופה גם אמא שלי התחילה להרגיש לחץ לרזות בעצמה בגלל שינויי הגיל וחילוף החומרים שהתחיל להיות איטי יותר – ובאופן מאוד טבעי לאותה תקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, היא לא פנתה לדיאטית או שומרי משקל, אלא קיבלה תפריט דל מאוד בקלוריות ואוכל כדי להרזות תוך עשרה ימים.

היא היתה סובלת עשרה ימים (במיוחד ביום השני שבו אפשר היה לאכול כל היום רק שתי חבילות קוטג׳ דל שומן ושתי כוסות וחצי מדודות של ירקות ירוקים), היתה מרזה מה שהיא מרזה, אבא שלי היה מחמיא לה כמה היא חתיכה – ואז היא היתה חוזרת לאכול ״כמו פעם״, עד הפעם הבאה שבא לה להרזות.

היה ברור לה שדיאטת כסאח כזו לא מתאימה לנערה מתבגרת שעדיין צריכה לגדול – אבל רוח הדיאטה שבה צריך פשוט לאכול פחות וזהו נשארה, והיא כל הזמן הציקה לי על למה אני אוכלת יותר מידי.

העניין הוא שההצקות האלו לא הובילו להרזיה, אלא למרד – אני פשוט התחלתי לאכול בסתר, ולא פעם הייתי אוכלת בבית גם אם לא הייתי רעבה, כדי להסתיר את העובדה שאכלתי בחוץ אוכל שאמא שלי לא היתה מרוצה ממנו. ממתקים גם הייתי אוכלת מחוץ לבית, או פשוט מסתירה עמוק בארון – מחבוא שמשום מה אמא שלי לא ממש גילתה.

בדיעבד יש סיכוי שהמרד הזה פעל לטובתי. עד כמה שהשמנה היא דבר לא בריא (ואני בהחלט השמנתי), לא פעם דיאטות הרעבה מהסוג שאמא שלי דחפה אליהן מתדרדרות בקלות להפרעות אכילה אצל נערות שרגישות לכך – או לפחות למה שבאותה תקופה נחשבו הפרעות אכילה (האנורקסיה והבולימיה). כיום מתייחסים גם לאכילת יתר כפייתית כאל הפרעת אכילה, אבל אז המושג עדיין לא היה מוכר.

מה שמוזר לי היתה העובדה שההורים שלי לא ניסו להפנות אותי למסגרת להרזיה – בין אם ביקור אצל דיאטנית או מסגרת כמו שומרי משקל או קבוצת תמיכה אחרת לילדים או בני נוער. אולי הם לא חשבו שאני זקוקה לזה כי לא הייתי ממש שמנה, ואולי הם לא היו מודעים.


הנידנודים שלה והאכילה בסתר שלי כתגובה לזה המשיכו גם אחרי שהתחלתי לצאת מהבית – בהתחלה בצבא, משם לאוניברסיטה, ואז לעבודה הראשונה שלי. אבל דווקא בגלל העצמאות שהיתה לי שני הגורמים התחילו עם הזמן להחריף בהדרגה – ולכן גם התחלתי להשמין יותר מהר ולהגיע למשקל גבוה יותר ויותר.

בכל התקופה הזו לא ממש פניתי לדיאטה מסודרת בעצמי, למרות שבשלב זה ההורים שלי כבר חשבו שאני זקוקה למסגרת כזו.

בגיל 26 עברתי לארה״ב לכמה שנים. לא הייתי מי יודע מה רזה לפני הנסיעה, אבל בארה״ב הגעתי לשיא המשקל שלי. זה לא מפתיע, כי ההשמנה בארה״ב היא תופעה הרבה יותר בולטת ורחבת מימדים (הן מבחינת אחוז האנשים השמנים באוכלוסיה והן מבחינת רמת ההשמנה הקיצונית שבה) מאשר בשאר העולם. הגורמים לתופעה די רבים וכוללים למשל זמינות מאוד גבוהה של אוכל משמין ולא בריא שאפשר להזמין במשלוח, זמינות נמוכה של ירקות ושל מדרכות שמעודדות הליכה, ועוד – ואני לא פעם נהניתי מהאוכל המהיר ולא ממש סבלתי מהעובדה שאני בקושי מבצעת פעילות גופנית.

ואז בגלל עקירת שיני בינה שגררה הרזיה – הגיעה תקופה בארה״ב שהחלטתי לאכול בריא יותר. הבעיה היתה שבתור מישהי שמעולם לא עשתה דיאטה מסודרת – לא ידעתי הרבה על אכילה מרזה מלבד להבין שסלט זה טוב וג׳אנק פוד וממתקים זה רע. לכן רזיתי, אבל מאוד לאט: בערך 18 ק״ג בשנה וחצי, כשהייתי צריכה לרדת הרבה יותר.

אבל השגרה שלי מאוד השתנתה כשחזרתי לישראל ולכן נוצר מצב שהעילית בחזרה את רוב המשקל שרזיתי – ודי מהר. אבל משהו השתנה שנה ומשהו אחר כך – אבל את זה אני אכתוב ברשומה הבאה.

צ׳נגדו, פנדות, ו״שוק הלילה״

צ׳נגדו היא עיבר במחוז סצ׳ואן שידוע בין הנשאר באוכל המאוד חריף שלו. העיר עצמה ידועה בכך שיש בה מרכז לגידול והרבעת פנדות שניתן לבקר בו. אני מודה שרובנו התרגשנו לפני הביקור, רק כדי לגלות שבעצם מדובר על מעין גן חיות שבו יושבות כמה פנדות אפאטיות ודי מלוכלכות ואפרוריות שפשוט אוכלות במבוק או שוכבות בשקט וזהו.

בערב ביקרנו במשהו שמכונה ״שוק הלילה״ – שם מרגש למעין מדרחוב שיש בו המון חנויות למוצרים מערביים ומראה כמו מדרחוב די רגיל בכל עיר מערבית עם קצת קישוטים של דובי פנדה. היתרןו היחידי של הביקור היה שהגענו כקבוצה אבל יכולנו לחזור עצמאית למלון מתי שבא לנו – וזה אפשר למכורים לשופינג להשאר שם עד שעה מאוחרת, אבל לאחרים פשוט לחזור למלון אחרי כמה דקות.