התיירת המקרית

לפני בערך 20 שנה, גרתי 4 שנים בארה״ב. שם הגעתי לשיא המשקל שלי, אבל בשלב מסוים גם התחלתי לרזות.

אבל לפני שהתחלתי לרזות, היתה לי שם חברה שהחליטה לתת לי השראה – בדמות חברה אחרת שלה שרזתה. אותה חברה היתה מישהי שהגיעה לארה״ב לתפקיד של אומנת כדי שהיא תוכל ללמוד במקביל – ולכן עבדה רק חצי יום והיתה חופשיה בחצי היום האחר, כשהיא קיבלה שכר יפה וגרה בבית של המשפחה שבה היא שימשה כאומנת, בבית מפואר למדי שהיתה בו אפילו בריכה פרטית.

באחד הימים היא פנתה לרופא כדי שיעזור לה לרזות – והוא נתן לה כדורי הרזיה שהיו פופולריים באותה תקופה. בנוסף לזה, היא ניצלה את חצי היום הפנוי שלה כדי להתאמן – בעזרת קלטות אירובי ובשחיה בבריכה הפרטית שהיתה זמינה לה. והיא אכן רזתה הרבה ומהר.

החברה המשותפת שלנו החליטה לארגן מפגש משותף לשתינו, כנראה בהנחה שכשאראה את התוצאות המופלאות של התהליך שאותה מרזה עברה, זה יעשה לי חשק לרזות בדיוק כמוה. החברה המשותפת אפילו דאגה להעלות את הנושא לשיחה כדי שהחברה תוכל לספר כמה אמא שלה מתלהבת מההרזיה ומחמיאה לה (משהו שהיה מאוד חשוב לה) וכמה טוב לה בחיים.

אבל אני באותו מפגש ראיתי משהו אחר. ראיתי מישהי שקנתה לעצמה חבילה של גלידת בן אנד ג׳ריס ואכלה כמעט את כולה – ועדיין אכלה בהנאה לא מעט פופקורו, סלט פירות, ואת שאר הכיבוד שהגישה המארחת שלנו. לא יכולתי שלא לשים לב לזה שהיא אפילו אכלה יותר ממני, השמנה בחדר.

בדיעבד, אני לא בטוחה עד כמה היא הרגישה בנוח לאכול כך כי היא ידעה שהכדורים ״יתמודדו״ עם האוכל גם אם הוא מוגזם, או שהיא היתה בשלב של ״אחרי הדיאטה״ והרשתה לעצמה לאכול כל מה שבא לה וכמה שבא לה – ועדיין לא התחילה להשמין חזרה.

אבל מה שכן היה ברור זה שהיא לא ממש למדה לאכול בצורה מאוזנת ובריאה. וזו בעיה, כי גם בארה״ב שבה הרופאים רושמים תרופות כאלו ברוחב לב – הן ניתנות רק לאנשים מאוד שמנים שרוצים להתחיל בתהליך ההרזיה, ולפחות באופן רשמי הו ניתנות כדי להקל על התהליך בזמן שהמטופלים לומדים איך לאכול בצורה בריאה יותר. הסיכוי של אותה בחורה להמשיך ולקבל את המרשם אחרי שהיא תגיע למשקל היעד שלה הוא נמוך, אלא אם כן הרופא שמטפל בה פועל בצורה לא אתית ונכונה מקצועית.

אלו דברים שניסיתי לשוחח עליהם עם החברה המשותפת, ועל זה שהרזיה בריאה אמורה להיות הדרגתית ולא מאוד מהירה, אבל היא היתה בטוחה שכמה שיותר מהר (ברמה של הרזיה של 2 – 3 ק״ג בשבוע) היא ״חובה״ במשקל גבוה כמו שלי. בדיעבד אני חושבת שהיא חשבה כך כי כשמרזים ממשקל גבוה מאוד קשה לראות שינויים בגוף, וירידה מהירה יחסית לחודש חודשיים כביכול גורמת לשינוי להיות הרבה יותר בולט וכך לתת יותר מוטיבציה להמשך, גם אם פיזיולוגית זה לא בהכרח טוב לגוף.

אין לי מושג מה קרה לאורך זמן עם אותה בחורה, כי זמן קצר אחר כך חוזה העבודה שלה הסתיים והיא חזרה לארץ. אני בכל אופן החלטתי לא לקחת את התרופה הזו, וזמן כזה או אחר אחר כך ניתקתי את הקשא עם אותה חברה בגלל סיבות אחרות.

אבל כמה שנים אחרי אותו מפגש פסגה, יצא לי לקרוא ספר שכלל תהליך דומה בעזרת תרופות. אלנה בייקר Elna Baker היא קומיקאית שגדלה בתור ילדה שמנה, והיתה צעירה שמנה – עד שיום אחד היא החליטה להרזות. גם היא הלכה לרופא שנתן לה מרשם לתרופת הרזיה, והיא רזתה מהר והרבה. היא דיברה וכתבה הרבה על ההרזיה שלה בכמה מובנים – החל מעודפי העור שהיו לה (שגם סדרה של ניתוחים לא גרמה להם להעלם לחלוטין), על הצביעות של הגברים סביבה שהתעלמו ממנה כשמנה אבל התלהבו לכרכר סביבה כרזה (למרות שהיא נשארה אותו בן אדם) – וגם נתנה טיפים להורים איך להתמודד עם ילדים שמנים.

רק בדיעבד היא הודתה בכך שהיא עדיין לוקחת תרופות להרזיה שנים אחרי שהיא כבר היתה רזה ולא אמורה לקחת אותן. בגלל שהיא יודעת שאף רופא אמריקני לא ייתן לה מרשם לתרופת הרזייה, ולכן היא בעצם מזמינה דרך האינטרנט גלולות לא חוקיות ממקסיקו כי בלעדיהן היא לא תצליח לשמור על ההרזיה שלה. וההרזיה קריטית עבורה – כי לאור ההצלחה שלה כקומיקאית וסופרת היא הצליחה להשתלב בתפקיד כתיבה בתעשיית הסרטים הידועה של הוליווד, ושם אין סלחנות לעודף משקל אפילו אצל כותבים שכל תפקידם מסתכם מאחורי הקלעים.

---

שני הסיפורים האלו מעלים את השאלה עד כמה התרופות האלו יעילות לטווח הארוך. ממש כמו ניתוחי קיצור קיבה, התרופות אמורות לעזור לאנשים לאמץ הרגלים בריאים שהם אלו שיעזרו להם לשמור על המשקל.

אני חושבת שהמורכבות פה נובעת מהעובדה שיש הרגלי אכילה גרועים שקשה לשנות, ותרופות או ניתוחים יכולים אולי להסתיר את ההשפעה של ההרגלים האלו לתקופה כזו או אחרת, אבל לא להעלים אותם לתמיד (ולרוב גם לא לאורך זמן).

זה בעצם פוסט המשך לזה שכתבתי על השרביט השבועי השבוע, כשגם הפעם אני רוצה לכתוב על ספר, או אולי בעצם שניים.

מדובר על שני הספרים הראשונים של סופרת בשם אמילי גיפין Emily Giffin הם בעצם סיפור אחד רציף (גם אם הם מסופרים מנקודת מבט של דמויות שונות). הבסיס לסיפור הוא שתי חברות ילדות: רייצ׳ל תמיד היתה הילדה הטובה והתלמידה הטובה, שהלכה ללמוד משפטים – אבל תמיד היתה קצת ביישנית ולא ממש יפה. דארסי לעומת זאת תמיד היתה ״הכי יפה״, והיופי שלה תמיד אפשר לה להצליח בלי להתאמץ במיוחד. לכן תמיד היא היתה בטוחה בעצמה – והשיגה את כל מה שהיא רצתה בחיים.

הסיפור מתחיל במסיבת יום ההולדת השלושים של רייצ׳ל שהיתה המבוגרת מבין שתיהן, והיא מסתכלת אחורנית על שנות העשרים שלה ומאוכזבת. כשהיא היתה צעירה יותר היא ציפתה שבגיל שלושים היא כבר תהיה נשואה עם ילדים, ולמרות שכמבוגרת יותר ברור לה שזה לא בהכרח מציאותי – היא מרגישה פספוס כי בגיל שלושים אין לה בן זוג. בהסתכלות אחורנית, לא היו לה הרבה בני זוג, וגם מביניהם רק אחד היה בן זוג רציני.

בהמשך הספר עולה שחלק מהלחץ נובע גם מהעובדה שרייצ׳ל ודארסי גדלו באיזור שמרני למדי (אינדיאנה) לפני שהן עברו לניו יורק, שם רוב ה״בנות״ שלמדו איתן בתיכון התחתנו בתחילת עד אמצע שנות העשרים שלהן והן לרוב כבר אמהות (או לפחות בדרך להיות אמהות). רייצ׳ל עצמה מודעת לכך שהיא בחרה כיוון אחר בחיים שכולל למשל לימודים וקריירה כעורכת דין (ולא מורה או בכל ״משרת אמא״ אחרת שבה בחרו אותן נשים שאיתן היא גדלה), אבל המצב בהחלט מעורר אצלה מחשבות לגבי מקומה של זוגיות בחיים שלה.

לעומתה – מאז שדארסי עברה לניו יורק, היא עבדה בעבודה מגניבה וזוהרת בתחום יחסי הציבור, המשיכה להיות החברה היפה והרזה – והיתה מאורסת לגבר בשם דקס, שהיא הכירה דרך רייצ׳ל. רייצ׳ל ודקס למדו יחס משפטים, ובגלל שדקס היה לא רק גבר מאוד נאה אלא גם בטוח בעצמו, רייצ׳ל הניחה שהוא לא יהיה מעוניין במישהי ״סתמית״ כמוה – ולכן הכירה אותו לדארסי החתיכה והמצליחה (והבטוחה בעצמה). תאריך החתונה שלהם נקבע לבערך ארבעה חודשים אחרי יום ההולדת של רייצ׳ל.

דארסי היתה זו שארגנה מסיבת יום הולדת שלושים לרייצ׳ל, ובסופה נוצר מצב שבו רייצ׳ל ודקס נסעו יחד במונית, ואיכשהו הוא תהחיל לנשק אותה ומשם זה התגלגל לסקס. אותו סקס הפך להיות בעצם מערכת יחסים ״סודית״ שהמשיכה לכל אורך הקיץ כמעט עד החתונה.

מערכת היחסים ה״נסתרת״ הזו גרמה לרייצ׳ל להסתכל על החיים שלה בהרבה מובנים, כשהחשוב ביניהם היתה העובדה שבעצם לאורך השנים החברות שלה ושל דארסי היתה בעצם תחרות. אולי על פני השטח דארסי נחשבה ל״מצליחנית״ מבין השתיים כי היא היתה יפה ופופולרית, אבל בהרבה מובנים לרייצ׳ל היה מעמד מסוים בתור ה״חכמה״ מביניהן וזה היה משהו שדארסי תמיד קינאה בו למרות כל ההצלחות שלה, ולא פעם ניסתה להתעלות על רייצ׳ל בגלל הקנאה הזו. זה מאפשר לרייצ׳ל להצדיק בעיני עצמה לפחות את הרומן הסודי שלה עם הארוס של דארסי, למרות שלמורת רוחם של כמה מהמכרים שלה שהיו מועדים למצב ותמכו בה – לאורך זמן רייצ׳ל לא דרשה מדקס להתחייב למערכת יחסים איתה למרות שהיה ברור שהוא מאוהב בה עד כמעט סוף הספר, זמן קצר מאוד לפני החתונה.

הסוף של הספר טוב: רייצ׳ל מתעמתת עם דקס ודורשת ממנו להחליט, והוא מחליט להשאר עם דארסי. רייצ׳ל טסה לבקר את חבר הילדות שלה שמתגורר בלונדון והיה מודע למצב ובמהלך הביקור מנסה להתגבר על הפרידה – אבל כשהיא חוזרת לניו יורק דקס ממתין לה כדי לספר לה שהוא ביטל את החתונה. איכשהו נוצר מצב שדארסי מגיעה אליה הביתה בדיוק באותו זמן כדי לספר לה שלא רק שהחתונה מבוטלת אלא שהיא בהריון מאחד החברים של דקס – וכמובן שרק אחרי הגילויים האלו היא מבינה שדקס נמצא בדירה ושבעצם היה לו רומן עם רייצ׳ל.

הספר מסתיים בתיאור השלבים הראשונים של מערכת היחסים ה״נורמלית״ והגלויה של דקס ורייצ׳ל – אבל הסיפור לא מסתיים פה.

את הספר השני שלה החליטה הסופרת לכתוב מנקודת המבט של דארסי, והאו מתחיל מהנקודה שבה דארסי מגלה את הרומן בין רייצ׳ל ודקס. בהתחלה היא מקבלת המון סימפטיה מהסביבה הקרובה שלה, אבל עם הזמן האובבסיה שלה לגביהם הופכת להיות מעיקה עבור כל מי שסביבה.

היא מיד קופצת למערכת יחסים עם הגבר שהכניס אותה להריון – אבל מהר מאוד מגלה שהסביבה לא מקבלת אותו בתור בן זוג שלה כי הוא נחשב לטיפוס של ״לוזר״ בתור ילד מזדקן שמסרב להתבגר ולקחת אחריות. במובן מסוים, דארסי הצליחה כל חייה בגלל המראה הנאה שלה והצליחה בעזרתו לצור לעצמה תדמית מצליחה – אבל פתאום היא מגלה שבעצם כולם מצפים ממנה למצוא בן זוג שיענה על התדמית הזו מבחינת מראה, עבודה וסטטוס כלכלי – וכשהיא בוחרת בן זוג שלא עונה על התנאים הללו הסביבה בעצם מתנערת ממנה מהר מאוד בלי להקשיב לצד שלה או לנסות להבין שמאחורי התדמית יש בן אדם שבכל זאת מושך את דארסי.

החברה הכי טובה שלה קלייר _שהחליפה בתפקיד את רייצ׳ל) ״זורקת״ אותה אחרי שהיא מגלה על ההריון ובן הזוג הלא ראוי, ובביקור אצל ההורים של דארסי גם הם רואים בו בן זוג לא ראוי לה, ואמא שלה נבהלת לגלות שהיא בהריון ממנו. וברגע שבעצם רייצ׳ל ודקס לא בסביבה – אין לה אף חבר חוץ מאותו בן זוג, והיא הופכת להיות מאוד תלותית בו.

בגלל התלותיות הזו ובגלל שקשה לה לוותר על האובססיה שלה כלפי דקס ורייצ׳ל, בסופו של דבר גם בן הזוג הזה זורק אותה. כשלא נארים לה חברים, דארסי מחליטה לעזוב את ניו יורק ולעבור ללונדון, שם גר ידיד ילדות שלה ושל רייצ׳ל בתירוץ שהיא רוצה לבקר אותו לתקופה קצרה. ובתחילת דרכה בלונדון היא מתנהלת בצורה רדודה כפי שהיא התנהלה בניו יורק – עד שהידיד ״יורד״ עליה על ההתנהלות הזו.

האירוע גורם לה לבחון את החיים החדשים שלה ומהן המטרות שלה, ולאט לאט היא מתבגרת, ולפחות מתחילה להתגבר על האירועים שהובילו אותה לעבור ללונדון. היא מבינה למשל שהיא בחרה בדקס כבן זוג בגלל שהוא כביכול ענה על כל הפרמטקים של ״בעל טוב״: נאה, מצליח כלכלית ומקצועית, מנומס ומתורבת, ובעל טעם טוב ורקע משפחתי טוב – אבל בעצם ממש אהבה אותו בתור מי שהוא באמת היה (בניגוד לרייצ׳ל).

באותה מידה, היא מבינה שהיא בעצם ניסתה למרוד בסביבה ש״כפתה״ עליה את הפרמטרים שבגללם היא בחרה בדקס בכך שהיא בחרה לבגוד בו עם גבר שבעצם היה הניגוד המוחלט שלו: לא נאה, לא מצליח כלכלית, גס רוח, וכזה שלא ממש אכפת לו להיות מלוטש או להראות טוב – גם אם היא לא ממש אהבה גם אותו ומה שמשך אותם אחד אל השניה היתה משיכה פיזית ומשיכה לשבירת חוקים ולא משהו מעבר לזה.

בסופו של דבר דארסי מתבגרת: היא יולדת תאומים, ומסתבר שהיא והידיד התאהבו בזמן השהות שלה שם, היא מוצאת עבודה משמעותית בארגון שעוזר לנות שטחי מלחמה ממוקשים, ושנתיים אחרי הלידה הם מתחתנים. בין האורחים בחתונה שלהם נמצאים רייצ׳ל ודקס, ולמרות שהחברות בין שתי הנשים עדיין לא קרובה כפי שהיא היתה פעם, הם בקשר מספיק טוב כדי שהם יהיו מוזמנים, ואפיל כדי לאפשר לרייצ׳ל לשאת נאום על החשיבות של חברות.

בסופו של דבר, הספרים בעצם מעלים את השאלה עד כמה אנחנו בחיים ״נופלים״ לתוך הגדרות מסוימות שהחברה קובעת לנו לפי קריטריונים שהם לא בהכרח נכונים – למשל העובדה למשל שאנשים ״יפים״ בעצם נחשבים לכאלו ש״ראויים״ לזוגיות עם אנשים ״איכותיים״ כמוהם (וכל השאר אמורים להתפשר על בני זוג ״פחות״ איכותיים), או שמי שכביכול פועל לפי כל הכללים יקבל את מה שמגיע לו. כלומר המסר הוא שלפעמים מה שאנחנו אמורים להיות שם אותנו במקום פחות טוב ממה שיכולנו להיות בו אם היינו פועלים אחרת.

הפוסט נכתב לטובת השרביט השבועי השבוע שמדבר על הפער בין המציאות לבין מה ש״אמור להיות״.

הנוזא מזכיר לי את הספר ״פעם כשהיינו גדולים״ של הסופרת אן טיילר (למרות שהכותרת באנגלית מתכוונת יותר ל״מבוגרים״ ופחות ״גדולים״).

הדמות הראשית בספר היא רבקה, אלמנה בת 53. כשהיא היתה צעירה היא למדה עם חבר הילדות שלה וויל באותה מכללה (הוא למד פיזיקה, והיא למדה היסטוריה) כששניהם ציפו להתחתן (ושמרו על הבתולים שלהם לליל החתונה) ובסופו של דבר לפצוח בקריירה אקדמית, כל אחד בתחומו. עד שיום אחד היא התארחה למסיבה עבור חברה שלה בבית ששימש אולם אירועים, ואיכשהו ג׳ו, הבעלים של העסק. ״תפס״ אותה ברגע שבו היא צחקה ונראתה מאושרת, למרות שבמציאות היא ראתה את עצמה בתור אישה צעירה ומאוד רצינית.

איכשהו נוצר מצב שבו ג׳ו יצר איתה קשר כמה פעמים קשר, ולמרות שהפגישות כביכול לא היו הזמנות רומנטיות, מהר מאוד ג׳ו ורבקה התחתנו להפתעת כל הסובבים.

רבקה מצאה את עצמה בגיל עשרים וקצת אמא חורגת לשלוש הבנות של ג׳ו שנולדו בנישואים הקודמים שלו, ומהר מאוד נולדה להם בת רביעית – ושנים ספורות מאוד אחר כך ג׳ו נהרג בתאונת דרכים, ורבקה מצאה את עצמה הופכת לבעלים של העסק המשפחתי למסיבות, וגם מנהלת את המשפחה – החל מהילדות והמשפחות שלהן (בי זוג וילדים), וכלה בהורים של בעלה (עד שהם הלכו לעולמם) ובדוד האלמן והמזדקן של בעלה שסובל מדמנציה ועומד לחגוג את יום ההולדת המאה שלו בעוד כמה חודשים.

בתחילת הספר, המשפחה חוגגת מסיבת אירוסים לאחת הבנות שעומדת להתחתן עם גרוש ואב לבן. איכשהו האירוע הופך להיות מריבה אחת גדולה סביב אותו בן – ובסופו רבקה שואלת את עצמה איך היא הגיעה לנקודה הזו בחייה, כי היא בעצם היתה אמורה להפוך לאדם אחר לחלוטין.

במהלך הספר היא מנסה לחזור להיות מי שהיא חשבה שהיא אמורה להיות. היא אמנם לא יכלה לפצוח בקריירה אקדמית, אבל היא קנתה כמה ספרים היסטוריים לגבי מלחמת האזרחים (התחום שעניין אותה כצעירה), ואפילו יצרה קשר עם חבר הילדות שלה שהתברר כגרוש ואב לבת והם פצחו בידידות מחודשת.

אבל דברים כמובן לא הלכו כצפוי, ובסוף הספר (שבו המשפחה חוגגת את יום ההולדת המאה של הדוד של בעלה) – רבקה רואה סרט ישן שבו היא רואה את עצמה צוחקת, ומבינה שבעצם היא כן נהנתה מאותו רגע במסיבה שבו ג׳ו ראה אותה, ובעצם יש לה את החיים של יצמה ולא של מישהו אחר.

---

המסר של הספר הוא שהחיים שלנו הם כנראה מה שהם נועדו להיות, גם אם הם מאוד שונים ממה שחשבנו שהם יהיו. בסופו של דבר אנשים משתנים עם הזמן, ומה שהתאים להם כשהם היו צעירים לא בהכרח מה שמתאים לנו כיום.

אבל מעבר לזה, לא פעם התוכניות שלנו לא בהכרח ברות ביצוע. למשל רבקה ציפתה לקריירה אקדמאית, משהו שהוא בהכרח לא צפוי: לא כל מי שמוכשר וחכם בהכרח יצליח להגיע להשיגים שיובילו אותו לקריירה אקדמאית, שהיא מאוד תחרותית ודורשת גם יכולת פוליטית לדעת לנווט בין כל הועדות והפרופסורים השונים. אני מניחה שכל תלמיד לתואר מתקדם יוכל לספר לכם על הקשיים האלו – וכנראה שרובם גם יספרו שהם לא ציפו לכאבי הראש האלו כשהם חשבו על האפשרות של קריירה אקדמאית עוד לפני שהם התחילו תואר ראשון (אם הם חשבו על האפשרות הזו בכלל).

עוד דוגמא לכך היא שרוב האנשים בהחלט רוצים להתחתן וללדת ילדים כדי להקים משפחה, אבל בעצם אי אפשר לתכנן את זה גם אם אנחנו מגיעים סופר רציניים לתהליך חיפוש הזוגיות. יש אנשים שמוצאים זוגיות כביכול בלי מאמץ בגיל צעיר – לעומת אחרים נאבקים עד גיל מבוגר ומאוד מתקשים למצוא בן או בת זוג למרות שהם מאוד רציניים ומוכנים להתפשר. וכשמגיע שלב הילדים – לא מעט זוגות מגלים שיש להם בעיות פוריות למשל מה שהופך את התהליך לקשה יותר (וגורם להבנה שגם אם הם מאוד רוצים לא תהיה להם משפחה מאוד גדולה).

החיים בסופו של דבר קורים בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים, ולכן אולי נושא הפערים פחות רלוונטי או חשוב?

בזמנו עבדתי במקום עבודה מסויים, שבו עבדה עוד אישה שמנה. בעצם היו בו גם עוד כמה נשים שמנות (וכמה גברים לא ממש רזים), אבל אני רוצה לכתוב על אחת מהן.

אולי כרקע חשוב שאכתוב שהתחלתי לעבוד בחברה אחרי שנה וקצת של חברות בשומרי משקל, אחרי ירידה של בערך 20 ק״ג, ובמהלך השנתיים וקצת הראשונות שלי בה רזיתי בערך 12 ק״ג נוספים. אני מניחה שהשילוב של הירידה (למרןת שהיא היתה איטית) פלוס העובדה שראו שאני חיה אורח חיים בריא גרמו לכך שהיתה לי תדמית של מישהי שרזתה הרבה.

בתחילת ההיכרות ביני לבין אותה קולגה ספציפית נושא המשקל בכלל לא עלה. אבל אז היא עברה לכמה שנים לארה״ב, ששם היא המשיכה להשמין, וכנראה בנוסף הגיעה למצב שבו היא היתה על סף אבחון בסוכרת מסוג 2.

בדיוק באותה תקופה היא חזרה לישראל, וניסתה לגייס אותי לכמה ניסיונות שלה ל״שיפור אורח חיים״ / ״שינוי הרגלים״. השינויים האלו לא הלכו לה, וגם אני לא הייתי מעוניינת להצטרף אליה כי לא נראה לי ש״שיתוף פעולה״ כזה היה מועיל לי.

אבל אז היא גילתה את ״ה״שיטה. באותה תקופה קולגה אחרת שלנו ״גילתה״ קואצ׳רית ש״מטפלת״ באכילה רגשית, והתחילה לרזות אצלה מאוד מאוד מאוד מהר. הקולגה המקורית החליטה שזו המסגרת בשבילה, והצטרפה.

וההתחלה היתה טובה – היא התחילה לרזות, ומהר. ואחרי התמדה של כמה חודשים, היא היתה בטוחה שההרזיה אצלה בכיס – והתחילה להתרברב על ההישגים שלה. בכל ארוחת צהרים שאכלנו יחד, שמענו ממנה על איך היא לא אכלה אף עוגיית חג בפסח למרות שהיא מתה עליהן, במיוחד על עוגיות הבוטנים. על איך הם יצאו לטיול של שמונה ק״מ והיא היתה עייפה ולא היה ברור לה למה כי היא יוצאת כל בוקר להליכה של שישה ק״מ.

עם הזמן וההרזיה היא הרגישה יותר ויותר טוב עם עצמה – והתחילה לייעץ לכולם על הרזיה, כולל לי – למרות שהיא לא התבקשה. עם הזמן היא התמקדה בי יותר ויותר, והבנתי שבעצם אני הייתי המוטיבציה שלה לרזות בכך שהיא יצרה בינינו תחרות שבה היא מנצחת. לאורך זמן עלתה בי התחושה שאולי הקואצ׳רית שמולה היא עבדה החליטה לנצל את המצב בינינו כדי לתת לאותה קולגה מוטיבציה כדי להרזות ו״להראות לי״, בלי לחשוב על ההשפעה השלילית של זה עלי – ועל יחסי העבודה בינינו. אולי היא לא חשבה שאותה מטופלת שלה תחצין כך את התחרות הזו מולי, או שאולי היא הצדיקה את זה בעיני עצמה ובעיני הלקוחה שלה בכך שזה כביכול אמור לתת לי מוטיבציה לרזות, אולי אפילו בעזרתה.

בסופו של דבר גם אני התחלתי לרזות, ואפשר היה לראות שזה מציק לאותה קולגה, במיוחד כשגם אני התחלתי לענות לה כשהיא קישקשה את השטויות שלה על תזונה נכונה. באותה תקופה קצב ההרזיה שלה הפך להיות מאוד איטי, ובמקביל התזונה שלה הפכה להיות יותר ויותר דלה, וכללה מגוון הולך וקטן של ירקות (עם נטיה ליותר ויותר חסה עם הזמן ופחות ופחות ירקות בצבעים שהם לא ירוק כי יש בהם יותר מידי פחמימות וקלוריות) וחלבונים.

יום אחד כשאכלנו צהרים במסעדה, הערתי לה שסודה נחשב ללא בריא בגלל שאיכשהו הדרך שבה יוצרים בסודה גזים מעמיסה על הכליות, והיא נאנחה ואמרה שנמאס לה שאפילו דבר כזה כבר נחשב לאסור. ואז שבועיים או שלושה אחר כך, בישיבה של קבוצה די גדולה של עובדים, ראיתי אותה אוכלת קרמבו שהיה חלק מהכיבוד שהוגש לנו לפני שהתחילה הישיבה. ואז אוכלת עוד אחד אחרי הישיבה.

מן הסתם העליה המהירה והגדולה שלה במשקל התחילה להיות מאוד בולטת מהר מאוד אחר כך.

---

למה היא נכשלה? משתי סיבות.

קודם כל, אותה קואצ׳רית לא ידעה לנהל הרזיה כמו שצריך, במיוחד לא ממשקלים גבוהים. התזונה של הקולגה הזו הפכה להיות מאוד דלה מאוד מהר, משהו שלא אפשר להתמיד בו לאורך זמן. אולי כשהמשקל יורד מהר יש איזשהו מנגנון פיצוי שמעניק סוג מסוים של סיפוק שמחליף את ההנאה מהאוכל ולא פעם את תחושת השובע. אבל לאורך זמן קצב ההרזיה יורד, ובנוסף צריך להקפיד על תזונה יותר ויותר מוקפדת, וגם לאכול פחות ופחות ובכך להשאר יותר ויותר רעבים. ואם התזונה היתה מוקפדת מלכתחילה כדי להגיע לירידה מהירה – אז מגיעים לנקודות קצה מהר מאוד, גם מבחינת קצב הירידה וגם מבחינת המגבלות על התזונה.

אבל יש גם את הפן הנפשי והרגשי – שנראה היה בעייתי. עצם העובדה שמה שנתן לאותה קולגה שלי מוטיבציה היתה התחרותיות שלה מולי אולי עבדה לה ונתנה לה מוטיבציה בהתחלה, אבל לאורך זמן לא הספיקה, במיוחד כשאני התחלתי להרזות בדיוק בשלב שבו היא התחילה להתקשות עם ההרזיה שלה. כך שלאורך זמן התהליך הזה ״הרס״ לה את המוטיבציה כשאני התחלתי לרזות: לא רק שאני כבר מפסיקה להיות ״השמנה הרעה״ שמשמינה כשהיא ״שמנה טובה״ שמרזה, אלא גם אני מושכת תשומת לב ומחמאות על ההרזיה שלי, כשתשומת הלב היתה מגיעה אליה באופן בלעדי לפני כן.

מעבר לזה, נראה היה שה״טיפול הרגשי״ הזה שהדגיש ״הצלחה״ הצדיק ברקע תזונה שהלכה והפכה לדלה, וזה בעייתי גם אם הגדרת ה״הצלחה״ היתה יציבה ולא זמנית כמו זו שבחרה הקולגה שלי. בסופו של דבר – הסיכוי של אדם שמן שמאוד אוהב אוכל יוותר על דברים טעימים ויעבור לחיות על חזה עוף, ביצים קשות, וחסה רק כדי ״להיות רזה״ מאוד נמוך. שנים על גבי שנים של דיאטות בסגנון הזה די מוכיחות שזה לא עובד, גם אם המרזה ממש רוצה להיות רזה.

השייט בנהר הוא אמנם האטרקציה הידועה של איזור גווילין – אבל יש בעיר גם אטרקציה אחת של סלע שנראה כמו פיל, כשמסביבו יש פארק מאוד יפה ומרשים עם אגם ומקדשים שונים (וכמובן ״מיתוג״ מאוד חזק של כל מה שקשור לפילים).

וכמובן שיש בעיר גם שוק שהוא בעצם מדרחוב שמוכר לא מעט מזכרות פלסטיק ודברים דומים, שלפחות בגווילין הנוף בו היה יפה.

השווקים האלו נפוצים בכל סין בעצם כדי לעודד את הכלכלה בכך שמעודדים את התיירים (המקומיים והמערביים) לקנות כמה שיותר דברים. עבור רבים ״חבל לא לקנות״ בגלל שהמחירים באמת מאוד זולים – ואצלנו בקבוצה היו אלו שכבר לא הסתדרו עם מגבלת המשקל של המזוודות לקראת סוף הנסיעה הם בטיסות הפנימיות והן בטיסה חזרה הביתה.

לפני בערך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית כשחיפשתי עבודה במשך תקופה די ארוכה. נוצר בינינו קשר נעים, אז בין השאר אמרתי לה שאני רוצה להתחיל להרזות שוב.

היה מדובר על שלב יחסית מוקדם בקורונה, ובשלב זה העליה שלי במשקל היתה יחסית קטנה – והרגלי האכילה שלי היו עדיין סבירים פחות או יותר, אולי רק עם קצת יותר שוקולד מהרגיל, ואם אכלתי גלידה, זה היה בעיקר לבקר בסניף של גולדה ולקחת את המנה הכי קטנה, ולא להזמין קילו גלידה הביתה.

ההצעה של הפסיכולוגית היתה לפנות לחוות בריאות כזו או אחרת – ואחרי שהסברתי לה שאני לא מאמינה בצומות מיצים / חוקנים / שאר ״ניקויים״ כאמצעי להרזיה (אני אישית מאמינה שאלו דברים מאוד לא בריאים, וכך אומרת גם הרפואה מבוססת המדע), היא עדיין התעקשה שאני ״חייבת״ מסגרת.

אכן הצטרפתי כמה חודשים אחר כך למסגרת כזו, אבל התוצאות היו גרועות למדי. לפי ההבטחות בעמוד האינטרנט של השיטה, המסגרת היתה אמורה לאפשר לי לרזות בלי אוכל של ״דיאטה״ (כמו לחם קל ויוגורט 0% שומן וטעם) אלא עדיין להמשיך להנות מהאוכל שאני אוהבת. אבל זה היה רחוק מהמציאות: למרות שכתבתי בשאלון ההרשמה שאני התקשיתי בעבר עם דיאטות שבהן הגבילו אותי מאוד באכילה של פחמימות – ציוותו אותי לדיאטנית שתומכת בהפחתת פחמימות, וזו היתה רק ההתחלה, כי היא גם האמינה בהפחתת אוכל בצורה קיצונית, מה שמאפיין את דיאטות הכסאח שהשיטה טענה שהיא לא דומה להן. מהר מאוד זה הגיע למצב שבו היא ניסתה להוריד לי כל מאכל אהוב מהתפריט, והשאירה לי בערך 2 אופציות לארוחות בוקר, 2 – 3 אפשרויות לארוחת צהרים, ואולי 2 נוספות לארוחת ערב.

בואו ונגיד שאחרי כמה שבועות כאלו – ״פיציתי״ את עצמי על הסבל, ועליתי לא מעט במשקל דווקא בגלל המסגרת…

---

אבל מסגרת היא לא בהכרח משהו רע – כי בלא מעט מהמסגרות שהייתי בהן למדתי משהו על תזונה בריאה. אפשר אולי להיות קצת צינית ולהגיד שבמסגרת האחרונה הזו למדתי שיותר מידי מגבלות לא בריאות לי, אבל בשאר המסגרות שבהן הייתי למדתי לא מעט על תזונה נכונה, בין אם היה מדובר על שומרי משקל או עבודה מול דיאטנית.

אבל במקביל לזה שלמדתי המון, תמיד הגיעה הנקודה שבה המסגרת הפכה להיות לוחצת ומעצבנת ומעיקה מידי, גם אם זה לא היה מהר וקיצוני כמו במסגרת האחרונה שלי. בשלב מסוים הבנתי מה הבעיה: לפני שהתחלתי לרזות, הרגלי האכילה שלי היו מאוד גרועים, והיה מספיק לשפר אותם חלקית מאוד כדי להתחיל להרזות. עם השנים הם התחילו להשתפר יותר ויותר, אבל במקביל לזה גם הבנתי שאני כנראה לעולם לא אהפוך למישהי עם הרגלי אכילה ״מושלמים״, לפחות לא כאלו שדיאטניות מגדירות ככאלו. אני עדיין אוהב מתוק ופחמימות וג׳אנק פוד – למרות שכמובן עם הזמן התחלתי לאכול מהם פחות (ולא פעם יוצא שאני אוכלת מהם פחות מכמה אנשים רזים סביבי).

לכן בסופו של דבר מסגרות הפסיקו בשלב מסוים לעזור לי כי למדתי מה שהייתי צריכה ללמוד – ואז התחיל לחץ לשפר את ההרגלים שלי למשהו שלא היה מציאותי עבורי לאורך זמן.

אבל בסופו של דבר, ידע בתחום התזונה זה משהו שמתרענן עם הזמן – אולי לא כל שנה, אבל פעם בערך ב 5 – 10 שנים. העניין הוא שבשביל זה לא צריך להשאר במסגרת עם דיאטנית לכל אורך הזמן הזה כדי להנות מהידע אלא אפשר לקבוע כמה מפגשים מידי פעם…

---

אבל כמובן יש למסגרת בהרזיה תפקיד אחר: רבים רואים במחויבות למסגרת משהו ש״יכריח״ אותם לשמור על כללי האכילה והספורט, ובלעדיה הם לא יקפידו עליהם כמו שצריך ולכן לא ירזו. עצם העובדה שהם צריכים ״לדווח״ על שקילה שבועית למישהו חיצוני ובנוסף שילמו על זה לא מעט כסף אמורה לתת להם מוטיבציה.

אבל עבורי זה מעולם לא עבד. בשבילי היה כיף להגיע למפגשים של שומרי משקל כי היו שם כמה נשים שהיה לי כיף לשוחח איתן, ומידי פעם כשהגעתי להישג כזה או אחר (כל ירידה של 5 ק״ג או 10% מהמשקל היינו מקבלים כוכב והזדמנות לדבר בפני הקבוצה) היה כיף לקבל הכרה – אבל לא פעם אכלתי מה שבא לי גם כחלק מהמסגרת, ועליות במשקל לא ממש הטרידו את מנוחתי כמו שהן הטרידו נשים אחרות – משהו שהמדריכות שלי לאורך השנים לא ממש אהבו.

מצד שני לרוב לא היו לי הישגים כשלא הייתי במסגרת כזו או אחרת, לפחות לא לאורך זמן. אבל אני שואלת את עצמי: האם זה קרה כי אני באמת זקוקה למסגרת כדי לרזות, או שאולי פשוט בכל פעם שהייתי במצב גופני, רגשי ונפשי מספיק טוב כדי לרצות להתאמץ כדי לרזות פניתי באופן די אוטומאטי למסגרת כי ״ככה עושים כשרוצים להרזות״?

---

ואולי המסגרת שאני זקוקה לה היא לא של טיפול תזונתי, אלא אולי הבנה למה קשה לי להתמיד בדיאטה לאורך זמן? ואולי הבעיה שלי מעמיקה יותר, כי הרגלי האכילה שלי באופן כללי בעייתיים למדי גם בלי קשר למשקל. ירקות אני דווקא אוהבת (חוץ מאבוקדו וחצילים כשהם מעוכים), אבל אני לא אוהבת לאכול המון דברים אחרים שעבור רבים נחשבים למאכלים נורמליים לחלוטין ואפילו אהובים כמו חומוס, דגים, או אפילו מיונז וטחינה.

אבל זה מעלה את השאלה מהו בדיוק הטיפול שיתמוך בזה. האם אני למשל זקוקה לטיפול אצל פסיכולוג/ית שמטפל/ת בהפרעות אכילה, או משהו אחר?

״אורות גדולים ואורות קטנים״ או אכילה רגשית

בזמנו קראתי רשומה של בלוגרית אוסטרלית (שכיום מתגוררת בסקוטלנד) שבו היא דיברה על האכילה הרגשית שלה, ובמסגרת טיפול בנושא היא שמעה הרצאה על אכילה רגשית שבה שוחחו איתם על ״אורות גדולים ואורות קטנים״.

״אור גדול״ הוא לרוב התקף אכילה שבו אוכלים יותר מידי מאוכל שלא רצינו לאכול רק כי הוא מפנק – וזה כיף מאוד גדול באותו הרגע. אבל מהר מאוד התחושה הטובה כביכול של ההנאה מהאוכל מתחלפת ברגשות אשמה לגבי מה וכמה אכלנו, והנחמה של האוכל נעלמת מהר מאוד.

לכן המרצה הציעה בעצם ליצור בחיים שגרה של ״אורות קטנים״, כלומר הנאות קטנות שיעזרו לנו להרגיש טוב כדי להמנע ממצב קיצוני של אכילה רגשית.

כביכול זו עצה שניתנת בהרבה מאוד דיאטות כטיפ להתמודדות עם מה שמכונה ״אכילה רגשית״, אבל יש פה שוני מסוים. בדיאטות לרוב אומרים שאם למשל רוצים לאכול שוקולד מסיבות רגשיות – אז במקום זה צריך לעשות למשל אמבטיה או כל דבר כיפי אחר, ואז החשק לשוקולד ירד.

אבל הרעיון פה הוא לא להחליף את הרצון בשוקולד במשהו אחר – אלא יותר ליצור שגרה שבה יש דברים כיפיים, וכך יהיו פחות התקפים שבהם נרצה שוקולד כחלק מאכילה רגשית. זה יכול למשל להיות חוג, או מפגש קבוע עם חברות, או לעשות ספורט למי שזה גורם לו אושר והנאה, או לעשות טיפול בספא באופן קבוע כדי להרגע – או בעצם כל דבר אחר שגורם לכם עונג ו / או אושר. זה אמנם לא ימנע לחלוטין אכילה רגשית, אבל אנשים שהם מאושרים בבסיסם נוטים פחות לפנות אליה הרבה פחות.

ובעצם כשאני חושבת על זה, בתקופה שבה רזיתי יחסית בקלות (ממרץ או אפריל 2007 עד תחילת 2013) – היו לי בהחלט לא מעט ״אורות קטנים״ כאלו. היה לי למשל חוג קרמיקה קבוע, או שכנה שהתיידדתי איתה ומידי פעם יצא לנו לקשקש או להריץ צחוקים כשהיינו הולכות יחד לסופר בשישי בצהרים, או אפילו תוכניות טלוויזיה אהובות. כמובן זה לא אמר שלא היו לי קשיים כאלו או אחרים בחיים (כמו למשל בעלי דירה מעצבנים או קולגה פסיכית בעבודה), אבל היה לי מספיק טוב כדי שלא אהיה יותר מידי אומללה בגללם לאורך זמן.

וכשאני חושבת על זה, רוב הדברים האלו נעלמו בתחילת 2013, כשכזכור (או שלא) החברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה לאיזור רחוק מהבית. אני עברתי דירה – אבל עדיין נאלצתי להתמודד עם נסיעה ארוכה הלוך וחזור כל יום. המעבר לא רק שהרחיק אותי מרוב המסגרות שעשו לי טוב – אלא גם לא היה לי ממש זמן למצוא מסגרות חדשות. מעבר לזה, העבודה שלי הפכה להיות הרבה פחות טובה ממה שהיא היתה לפני המעבר, מה שהפך את החיים שלי להרבה פחות נעימים באופן כללי.

באותה תקופה השמנתי אבל בקצב איטי במשך כמה שנים – כי בסה״כ שמרתי על רוב כללי האכילה שכבר יצרתי לעצמי, וגם המשכתי לעשות ספורט ולהיות מאוד פעילה פיזית. ובשלב מסוים, בקיץ 2017 – הצלחתי באופן זמני להכנס שוב למסגרת ולנסות להרזות, אבל זה לא שרד לאורך זמן.

אבל כמובן שככל המסגרות שהיו לי נעלמו בתחילת 2020 כשהגיעה הקורונה – האכילה הרגשית השתלטה על הכל ולא היתה לי דרך ״לפצות״ עליה.

אמונה עיוורת במסגרת?

אני זוכרת שכמה שבועות אחרי שהצטרפתי לשומרי משקל בפעם הראשונה ב 2007, קולגה חדשה עברה לשבת איתי במשרד. היא עצמה גם היתה בתהליך הרזיה, אבל בקבוצה בשם ״דיאטה קלאב״, שהיא כנראה תוכנית עם עקרונות דומים ל״שומרי משקל״.

אבל היה הבדל מאוד ״עקרוני״ בין שתי השיטות: בשומרי משקל יכולנו לאכול פינוק אחד קטן כל יום (כמו למשל מיני חטיף או שורה של שוקולד), וב״דיאטה קלאב״ מותר היה לאכול רק פינוק גדול פעם בשבוע – למשל ארבעה או חמישה בורקסים, חבילה שלמה של שוקולד, או קינוח במסעדה.

אני זוכרת שאני ואותה קולגה בילינו בערך 20 – 30 דקות בדיון על איזו טקטיקה יותר טובה – כי מאחורי כל אחת מהן היה הגיון מסוים שהשיטה לימדה אותנו להאמין בו. אבל מסתבר שבסופו של דבר מה שחשוב זה מה עובד לכל אדם, ולי בתקופות שונות בחיים התאימו טקטיקות שונות.

אבל האמונה של כל אחת מאיתנו בשיטה שלה לא בהכרח היתה גרועה. היא זו שגרמה לנו להתמיד גם בפרטים הקטנים שלא פעם הם אלו שנדרשים להרזיה, כמו למשל לבחור לאכול אוכל בריא, למדוד כמויות, לוותר על דברים שלא יתרמו להרזיה – או למשל לעשות ספורט.

אבל עם הזמן, אני חושבת שפחות ופחות האמנתי ב״שיטה״. קחו לדוגמא משהו שכתבתי בזמנו על שומרי משקל: השיטה הפכה להיות פחות ופחות מבוססת על אורח חיים בריא והפכה להיות יותר ויותר שיטה של ״איך לרזות כמה שיותר מהר כדי להכנס לביקיני״. במצב כזה, קשה לי להאמין שוב בשיטה של שומרי משקל.

חלק גדול מהבעיה נובע מזה שברוב המסגרות שהייתי בהן הגיעו למצב שבו מי שהובילה אותה (לרוב דיאטנית) הביאה אותי למצב שבו הדרישות היו מוגזמות ולא התאימו לי, מה שגרר עזיבה של המסגרת – והזמנה מחדש.

הצלחה גוררת הצלחה?

אני חושבת שקל מאוד להתמיד כשחווים הצלחה. והצלחה יכולה להיות הרבה דברים: ירידה משמעותית מספיק במשקל (כשמתחילים דיאטה), שיפור במדדים רפואיים (כתוצאה משינויים באורח חיים), או שיפור בכושר הגופני (כשמתחילים להתאמן בספורט כזה או אחר).

הבעיה פה נובעת מכמה גורמים: כמו שכתבתי כבר כמה פעמים – הרזיה חוזרת קשה יותר מההרזיה הראשונית, ואם היינו למשל בכושר גופני מסוים ואיבדנו את רמת הכושר שלנו – יהיה לרוב די מתסכל להתחיל להתאמן מחדש ברמת כושר נמוכה משמעותית… זה משהו שנכון גם במצבים שהם לא הרזיה: לאחותי יש חברה שהיתה בזמנו רקדנית בלט, וכשהיא רצתה לחזור לרקוד כמה שנים אחרי שהיא פרשה מהריקוד בקטע מקצועי, היא גילתה עד כמה קשה לה כשהגוף שלה זכר שהוא ידע לרקוד אבל לא היה בכושר לממש את זה…

חלק גדול מהבעיה נובע מזה שכשרק התחלתי להתאמן – התאמנתי די ב״קטן״. ה״ספורט״ הרשמי הראשון שעשיתי היה בעצם לרדת תחנה אחת רחוק יותר באוטובוס. חשוב לציין שעבדתי אז באיזור התעשיה של הרצליה פיתוח, והתחנה הבאה היתה בעצם ליד המרינה בהרצליה שהיתה במרחק די משמעותי מהתחנה של איזור התעשיה, כך שהעניין הוסיף לי בערך רבע שעה או עשרים דקות הליכה למשרד כל בוקר.

אחרי תקופה מסויימת, הוספתי את אותה הליכה גם בערב. אז הגיע הקיץ, וכדי לא להגיע מיוזעת מאוד לעבודה, פשוט התחלתי לקום מוקדם יותר בבוקר ולצאת להליכה בחוץ לפני שהתקלחתי והתארגנתי לעבודה. כמה חודשים אחר כך, כבר נרשמתי לחדר כושר ושם התחלתי בסוגי אימונים מורכבים יותר – והמשכתי להתקדם עד שהגיעה הקורונה ודי הרסה הכל.

אני מניחה שהדרך הכי טובה לחזור לעצמי היא שוב להתחיל לאט, אבל אני צריכה קודם להתגבר על הבאסה בכך שרמת הכושר שלי ירדה…

גווילין הוא איזור מאוד ידוע בסין – בעיקר בגלל הנופים הייחודים שקיימים בו שבהם הרים מאוד מיוחדים עולים מתוך הנהרות הגדולים שבו. ומכיוון שמדובר על נהרות – אין דרך טובה לראות את הנוף מאשר שיט בנהרות הללו, כמו למשל נהר הלי.

בעבר אפשר היה לשוט לאורך זמן בהר ולהנות משיט רגוע – אבל בגלל בצורת בשנים שלפני הטיול שלנו, רמת המים בנהר ירדה משמעותית, ואז מסלולי השייט התקצרו – וכדי להרוויח כסף, ניסיונות המכירה בשייט עצמו הפכו להיות הרבה יותר אגרסיביים. ובגלל שהסינים הם אנשי מכירות די אגרסיביים מלכתחילה – הניסיון למכור לתיירים עוד ועוד ועוד (ובמיוחד למערביים מביניהם) נתפס כנורא ואיום.

כשנילי המדריכה תיארה לנו את הסיור, היא תיארה ספינה שיש בה קומותיים – כשבקומה התחתונה אפשר לשבת באיזור ממוזג, והקומה העליונה פתוחה אבל גם מקורה וממנה ניתן לצלם את הנופים. אבל ״בשטח״ – מסתבר שהקומה השניה לא היתה מקורה, ובמקביל לא התאפשר לנו לעלות אליה כי בהתחלה הצוות רצה שנשב כדי שהם יוכלו למכור לנו בסינית ובצורה מאוד לא עדינה חבילות צילום עם הצלם שהצטרף לשייט כדי שהוא ייצלם את הלקוחות בצורה מקצועית, וכדי לא לתת לנו את הרעיון שאנחנו יכולים חלילה להצטלם לבד.

רוב הישראלים לא היו מעוניינים בכך (מלבד אבא שטייל עם שתי בנות ורצה לפנק אותן), ולא מעט מהמטיילים כעסו על כך שלא נותנים לנו לקום מהמקום כדי ללכת לצלם את הנופים שיכולנו לראות בקושי. הצוות שהבין שכנראה נוסעים הולכים לאבד את הסבלנות בקרוב איפשר לנו לקום במקביל לצלם שצילם את הלקוחות מול נקודה מסוימת – אבל אז שוב התבקשנו לשבת כדי שהטבחית של הספינה תוכל לנסות למכור לנו כל מיני שרצי ים מטוגנים בשמן עמוק.

בשלב זה הנוסעים הישראלים כבר היו די כעוסים והתחילו לדבר ולהתלונן (די בצדק) בקול רם על כך שאנחנו מבלים את השייט כולו בישיבה בספינה חמה בלי אפשרות לקום ולהנות בצורה מלאה מהנוף (שלא לדבר על לצלם אותו עצמאית). למזלנו בשלב זה איפשרו לנו לעלות לקומה השניה – ששם גילינו שלא היתה שם אפילו טיפת צל, ורבים לא יכלו לשרוד יותר מידי זמן בשמשהיהירה והחליטו לרדת למטה ולנוח קצת – רק כדי לגלות שהצוות לא היה מרוצה מזה שהם עולים ויורדים כל הזמן.

ואם כל זה לא הספיק – אז התעכבנו בחזרה כי הצלם של הספינה קיבל המון בקשות לצילומים והיה צריך לפתח הכל לפני סוף הנסיעה – ולכן מי שהשיט את הספינה פשוט אפשר לספינות אחרות לעקוף אותנו, בזמן שאנחנו מאוד סבלנו מהחום בספינה.

נילי המדריכה ניסתה להסביר לנו על השינויים באיזור שהובילו לטענתה ליחס הלא נעים הזה שהיא לא חוותה בעבר, אבל חלקנו שאלנו את עצמינו עד כמה בעצם החברה הלכה על ספק זול יותר שהוביל לשייט מאוד לא מהנה עבור כולנו – וייתכן שאולי היה מדובר על ספק חדש שהחברה לא הכירה ולכן נילי יצרה אצלנו ציפיות שלא תאמו את המציאות.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבהרבה מובנים, יש הדדיות ביחסים בין הורים לילדים כבר מגיל הילדות של הילדים. הצטיינו של הילדים בלימודים, במוזיקה, או בספורט (או בכל תחום אחר) הופך להיות גאווה להורים ומעיד בעיני החברה על חינוך טוב של ההורים, ממש כמו שהתנהגות לא טובה מעידה לרעה על ההורים. כמובן שחלק גדול מזה הוא בחירה של הילדים עצמם, במיוחד ככל שהם מתבגרים והופכים להיות עצמאיים יותר – אבל אולי אפשר גם להגיד שחלק מהבחירה הזו נובע לא רק מהרצון של הילד עצמו להצליח אלא גם רצון שלו להפוך את ההורים שלו לגאים.

אני מניחה שהשאלה המקורית קשורה יותר למצב שבו הילדים הם כבר ״מבוגרים״ – וההגדרה של ״מבוגרים״ היא קצת מורכבת, כי מדובר לא רק על מצבם של הילדים והיכולת שלהם לקחת אחריות, אלא גם קשורה במובן מסוים בצרכים, היכולות, והקשיים של ההורים.

אני למשל זוכרת שכשהייתי ילדה מאוד קטנה, וההורים שלי היו בערך באמצע שנות השלושים שלהם (וסבתא שלי בערך בת שישים או שישים וקצת), לא פעם אמא שלי היתה עוזרת לסבתא שלי שגרה במושב לנסוע לעיר הקרובה ל״סידורים״, וזכורה לי במיוחד החנות העתיקה בעפולה שבה סבתא שלי קנתה באופן קבוע תחתונים וכנראה שביקרנו שם הרבה אם אני זוכרת אותה. זה נבע מכך שלסבתא שלי לא היה רשיון נהיגה לרכב, וסבא שלי כבר נפטר, ולמרות שלרוב סבתא שלי ביקשה מאחיה או אחותה של אמא שלי שגרו יחסית קרוב אליה לקחת אותה ל״עיר הגדולה״, היא העדיפה לבקש מאמא שלי בביקורים שלנו לקחת אותה כי היא רצתה להוריד קצת מהעומס על הילדים האחרים.

כמובן שבשלב מסוים, כשההורה מתבגר מאוד – הוא יזדקק לעזרה של הילדים בכל מה שקשור לטיפול במחלות או בחולשה והדמנציה הכללית של הזקנה. אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד אישי ותלוי במצבו של המבוגר וברצונות שלו – יש כאלו שיקבלו את העזרה הזו (גם אם מדובר למשל על מטפלת פיליפינית) יחסית בקלות ובהבנה שהם זקוקים לה, ואחרים יתנגדו כי יהיה להם קשה לקבל את העובדה שהם זקוקים לעזרה ברמות האלו.

אבל אני מניחה שיש גם הרבה מאוד ״עזרה״ שקשורה למצבים יומיומיים יותר: למשל איך להשתמש בשירותים ממוחשבים, משהו שלא תמיד קל לדור המבוגר יותר, או דברים שההורים רגילים שמתנהלים בצורה מסויימת אבל הילדים מבינים איך הם מתנהלים אחרת בעידן המודרני, ומנסים (לעיתים ללא הצלחה) לעזור להורים להתמודד בצורה יותר טובה ויעילה.

ויש כמובן את הנושא הכלכלי: ברוב המכריע של המקרים, דור ההורים הוא עדיין מבוסס יותר כלכלית ולרוב העזרה פה תהיה מכיוון ההורים לכיוון הילדים ולא להיפך.

היום במקרה יצא לי להתקל במזכרת מאוד ישנה: חוברת של הלו״ היומי של היום המלא האחרון שלנו בספינת השייט שבה טיילתי באלסקה בפעם הראשונה, אי שם ביוני 2003.

בעמוד הראשון יש הודעות חשובות – איפה נשוט במהלך היום, הודעה על הרצאה שתהיה לנו לקראת הירידה מהספינה כדי שנדע מה לעשות עם המזוודות ומתי להתעורר בוקר אחרי, תזכורת שצריך להעביר את השעון שעה אחת קדימה כי עברנו לאיזור זמן אחר – ותזכורת על סקר שביעות הרצון שעומדים להעביר לנו.

כל שאר החוברת מכילה לוחות זמנים – לכל דבר אפשרי, החל מזמני ארוחות ומתי פתוחים דוכנים שונים ברחבי הספינה להמבורגרים, שוקולדים, גלידות וכו׳ – וכלה בשעות של הקזינו, הספא, משחקי הבינגו – ואפילו מפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים שמפורסם תחת שם מיוחד שרק מי שמכיר את הקבוצות ופעילותן אמור להבין על מה מדובר.

שלא תבינו לא נכון – מאוד נהניתי בטיול. טיילית במקומות מדהימים, פגשתי אנשים נחמדים, ועברתי חוויה חד פעמית שמאז לא חזרתי עליה. ולא רק טיילתי אלא גם נהניתי מלא מעט שירותים של הספינה, כולל הספריה הגדולה והמרוהטת יפה שהיתה בה, או אולם הקולנוע של הספינה שבו הוקרנו סרטים פעמיים ביום ומחוץ לאולם תמיד המתינו לנו גביעים גדולים של פופקורן.

אבל מצד שני פתאום ראיתי שהיו בספינה לא מעט פעילויות שכנראה הייתי נהנית מהן, לפחות במרחק של קצת יותר מ 19 שנים אחרי הנסיעה. למשל לא חשבתי לקפוץ להנות מגלריה כזו או אחרת, או ללכת לבר כזה או אחר שאורגנה בו פעילות שיכלה להתאים לרווקים.

אבל אני חושבת שהפספוס הכי גדול שלי היתה העובדה שוויתרתי באופן קבוע על בילוי הערב הקבוע בהספינה שכלל הצגה וארוחת ערב רשמית. הבעיה העיקרית שלי נבעה מזה שארוחות הערב האלו דרשו לבוש רשמי, משהו שללא היה לי ולא היה לי מושג איך להשיג אותו. אמנם חברת השייט הציעה השכרה של בגדים כאלו – אבך בתור אישה שמנה חששתי שלא יהיו בגדים להשכרה במידות שלי.

בדיעבד כשאני מסתכלת על הכללים היום – חוץ משני ערבים שבהם נגרש לבוש רשמי שכולל שמלת ערב או שמלת קוקטייל לנשים (וחליפה לגברים), ״לבוש אלגנטי״ היה חולצה מכופתרת ןמכנסיים מחוייטים שהם לא ג׳ינס. אלו בגדים שיכולתי בקלות לקנות, והם יכלו להיות שימושיים עבורי גם לעבודה גם אם הם היו קצת יותר אלגנטיים ממה שהייתי רגילה לרוב ללבוש.

אני לא חושבת שיצא לי לצאת לשייט כזה של ״אמריקנים״ בקרוב, אם בגלל. באלסקה כבר הייתי, האיים הקריביים לא נשמעים לי מעניינים – ויש שייט לאיי הוואי, אבל ממה שראיתי הוא כולל 3 – 4 ימים של שייט, מה שאומר שרק חצי מהטיול מבלים באמת בהוואי, וחצי ממנו הוא נופש – ושצריך בעצם להזמין גם טיסה (שהיא די יקרה) חזרה מהוואי עצמה ולא מנקודת היציאה של השייט.