הסיפור של ולדימיר, כפי שהוא מוצג בספר ובסדרה – מנסה לספר לנו סיפור על מערכות יחסים, ובעיקר על ההקשר המיני של רבות מהן, למרות שהספר והסדרה שניהם מספרים סיפור שונה.
הספר מתמקד במורכבות של החוויה של מרצה שמקיים יחסי מין עם סטודנטיות – בהחלט מוזכרת בו העובדה שבגלל פערי הכוח בין שניהם יש פה יחסי כוח לא מאוזנים שהובילו לפגיעה בנשים עצמן (גם אם פעם היו מתעלמים מכך). אבל מעבר ליחסי הכוח האלו – יש גם פערי כוח בין אלו שיכולות להשתתף בחוויה לבין אלו שלא בהכרח ״ראויות״ לה כי הן לא יפות ומקסימות מספיק (או שהן בעצם גברים), ולא זוכות אפילו ליתרונות של הקרבה הזמנית למרצה.
הסדרה לעומת זאת מנסה להעלות טיעון אחר – שבו מערכות היחסים האלו אולי לא היו הכי קלות או נעימות, אבל הן היו חוויה משמעותית עבור הסטודנטיות, ואפילו אולי מהנות (או פחות מביאות תועלת מקצועית) במקרים מסוימים. ויש מי שיכול להגיד שבעצם ההגבלה הזו על היכולת ליצור מערכות יחסים או לקיים יחסי מין גם כשקיים פער כוחות בין המשתתפים במערכת היחסים הזו – החברה בעצם מנסה לשלוט ביכולת של נשים להחליט עצמאית על המיניות שלהן.
והאמת היא נראה איפשהו באמצע. יש את אלו שנהנו, ויש את אלו שנפגעו – ואף אחת מהחוויות לא מבטלת את השניה.
ואני לא יודעת אם יש פה פשרה טובה בין שני הקצוות האלו, או שבכלל יכולה להיות פשרה. הרי אי אפשר לדעת מראש מי תהיה זו שתפגע ומי תהיה זו שתהנה מהחוויה, אולי מלבד אלו שייפגעו בלאו הכי כי הם לא יקבלו את ההזדמנות מלכתחילה.
ובמצב כזה, אולי באמת הפשרה הטובה ביותר היא למנוע מערכות יחסים כאלו?
רבים טוענים, ובצדק כנראה, שהסדרה הפכה את מערכת היחסים בין הגיבורה לבין ולדימיר למערכת יחסים שטחית למדי שבה היא מריירת עליו כמו נער מתבגר וספוג הורמונים – אבל לא הרבה יותר מזה. ומעבר למערכת היחסים השטחית הזו – בסדרה הגיבורה לא נראית כמו אישה אופיינית בת חמישים ומשהו, אלא יותר כמו שחקנית הוליוודית שהיא יפה משמעותית מהממוצע, ודואגת לטפל בעצמה באמצעים כאלו ואחרים כך שהיא לא תזדקן כמונו בני האנוש.
וכשהיא נראית בסדרה כפי שהיא נראית – לא ממש מפליא שהקולגה שלה נמשך אליה, גם כשהוא צעיר ממנה משמעותית, וגם אם הוא מספיק מקסים וחתיך להשיג כמעט כל אישה שהוא יהיה מעוניין בה.
ה״יפויי״ הזה של המציאות קורה גם לדמויות אחרות. ולדימיר למשל מתואר בספר כגבר בלונידי ונאה – אבל כגבר בן ארבעים שמתחיל ממש קצת להקריח, ובסצנה שבה הוא שוחה בבריכה הוא מתואר כגבר שעיר למדי. אבל הסרט ״מצעיר״ אותו לבחור בן עשרים ומשהו, שתואם למודל היופי הגברי הנוכחי עם גוף חלק ולא שעיר בעליל.
ואם אתם לא מאמינים שיש גם מודל יופי גברי מושרש – בואו ראו לי סרט הוליוודי אחד שבו לגיבור יש שיער בחזה והוא מוריד חולצה (חוץ מאולי קומדיות כמו ״בתול בן 40״ שבו שיער הגוף של הגיבור הוא בדיחה).
וכשב 2022 עמנואל מקרון רץ לנשיאות צרפת והחליט למשוך את הקול הנשי בעזרת תמונה שבה הוא חשף חזה שעיר, הרבה נשים שגדלו על מודל היופי הנפוץ הזה לא הצליחו להבין שבעצם מדובר על תמונה שנועדה למשוך נשים שמודל היופי הגברי שלהן מציאותי (ובריא) יותר.
בנוסף לדימוי הגוף הבריא יותר לכאורה, הספר גם מנסה לתת למערכת היחסים עומק רגשי ואינטקטואלי מסוים שלא עובר בסדרה. זה מתחיל גם בנראות, כלומר בעובדה שהגיבורה היא אישה נאה, אבל ״נאה לגילה״ ולא יפיפיה באופן חריג. באותה מידה גם ברור שולדימיר הוא גבר נאה ושהגיבורה נמשכת אליו פיזית – אבל המשיכה שלה עמוקה יותר וכוללת גם משיכה אינטלקטואלית. ובמהלך הספר נראה שלפחות מבחינה אינטלקטואלית – ולדימיר נמשך אליה חזרה, מה שגורם לה להרגיש במשיכה הזו ולשאול את עצמה עד כמה היא כוללת היבטים שהם מעבר לשיחות מעניינות על ספרים.
אבל מערכת היחסים הזו (שמשלבת קשר אינטלקטואלי אותנטי עם משיכה מינית שכנראה לא תוכל לשרוד לאורך זמן) היא בעצם לא ממש ״התאהבות״, אלא יותר אובססיה שממלאת איזשהו צורך נפשי של הגיבורה.
במובן מסוים הסיפור מזכיר לי את השיר Ava Adore של להקת ה Smashing Pumpkins שגם הוא מדבר על אהבה אובססיבית בשורה של דימויים מאוד מעניינים. אחד מהם מאוד דיבר אלי בהקשר הזה:
You'll be a lover in my bed, and a gun to my head
לשורה הזו יכולות להיות כמה פרשנויות – כשבולטת היא שקיים פה קשר היבטים מאוד קיצוניים לטובה (סקס טוב) אבל גם היבטים גרועים עד כדי סיכון חיים (אקדח לרקה). אבל ״אקדח לרקה״ והלחץ שנלווה אליו יכולים לא פעם לגרום לשינויים קיצוניים שלא היו מתאפשרים בשום דרך אחרת. ובמובן מסוים, ההתאהבות הזו בולדימיר והסכנות סביבה אכן גרמו לגיבורה להתחיל לכתוב שוב אחרי שנים של מחסום כתיבה בלתי פתיר.
ובמובן מסוים הקשר הזה גם מזכיר לי ציטוט מהספר ״לאכול, להתפלל לאהוב״:
"ואתה, בבקשה אל תצחק עלי עכשיו, אבל אני חושבת שכל כך קשה לי להתגבר על הבחור הזה, כי באמת האמנתי שהוא הנפש התאומה שלי"
"את בטח צודקת. הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת. ״
יכול מאוד להיות ש״נפש תאומה״ הוא מושג שגדול מידי על מערכת היחסים בין הגיבורה שלנו לבין ולדימיר, אבל הקשר ביניהם מצביע לה על מה שמפריע לה בחיים, ומכוון אותה לאיך היא כן יכולה לשפר אותם.
ולדימיר מעולם לא היה אמור להיות חלק קבוע מחייה של הגיבורה, לפחות לא כמאהב ומושא לאהבה. כנראה שלכן הסדרה דואגת ״להרוג״ אותו (כנראה) בסוף, אבל בספר נשמע שהגיבורה עדיין בקשר איתו ועם אישתו, ושהם עדיין משוחחים מידי פעם. אבל לא ממש ברור האם מדובר על קשר חברי וקבוע – או קשר מקצועי ידידותי שמתרחש רק בין כותלי האוניברסיטה, ושיתנתק ברגע שהגיבורה תפרוש סופית מתפקידה כמרצה.
אבל ולדימיר כמושא לתשוקה היה במובן מסוים זרז לגיבורה בכך שהוא בהחלט גרם לה להתחיל לכתוב שוב – ובנוסף לטלטלה מספיק גדולה בחייה האישיים כדי לבחון מחדש את יחסיה עם בעלה ולשנות אותה לשביעות רצון שניהם בסופו של דבר (גם אם ייתכן שבעתיד הם יאלצו לבחון דברים שוב).
למרות שכנראה ההגדרה של ״זרז״ היא לא בהכרח נכונה פה מבחינה כימית זרז הוא חומר שבסופו של דבר לא משתנה במהלך התגובה הכימית שבה הוא משתתף, אבל נראה שמערכת היחסים הזו גם קידמה את ולדימיר בחיים הפרטיים שלו ובזוגיות שלו עם סינתיה לאורך זמן.
ובמובן מסוים, אני חושבת שכולנו יכולים לראות שיקוף מסוים של החוויות שעולות בספר בחיים שלנו.
אני למשל זוכרת שהיתה לי חברת ילדות בגיל מאוד צעיר לפני שעברנו לארה״ב כשהייתי בת 11, שנפגשנו שוב בצבא לתקופה מסוימת כשהיא שירתה איתי באותה יחידה ותחת אותה מפקדת בחיל האוויר.
הייתי בתפקיד שבו לא מעט מהחיילות ששירתו איתי יצרו קשרים זוגיים עם טייסים בבסיס, כי היו לנו קשרים קצת רופפים עם הטייסות שאפשרו את ההיכרות הזו למי שרצתה. וגם אותה חברת ילדות מאוד רצתה קשר כזה – אבל בניגוד לשאר החיילות שהצליחו להגיע למערכת יחסים יציבה מול טייס כזה או אחר (גם אם היא היתה קצרת טווח באופן שאופייני לגילאים האלו), אותה מכרה לכל היותר הצליחה להגיע למצב שבו טייס כזה או אחר שכב איתה פעמיים שלוש, וזרק אותה. והחוויה הזו חזרה על עצמה עם כמה וכמה טייסים, עד שהיא הועברה לבסיס אחר מסיבות חברתיות (למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה המפקדים שלנו היו מודעים להתנהלות שלה ועד כמה זה נתפס כחלק מהבעיות החברתיות שהובילו כך שהיא הועברה מהבסיס).
אני מצד שני גם אני נמשכתי לטייס כזה או אחר מידי פעם, אבל מעולם לא היה לי את האומץ לפעול בנושא. פעם אפילו יצא לי לנסוע עם אחד הטייסים האלו בטרמפ הביתה – וכל הסיעה פשוט לא פתחתי את הפה, ובמקום לפחות ליצור קשר ידידותי גרמתי לנסיעה להרגיש לא נוחה ולא נעימה.
לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם ידיד שלי – והודיתי בכך שלמרות שברור לי שהחוויה שלה היתה מאוד לא נעימה (בלשון המעטה) ובהחלט לא בריאה, בעצם די קינאתי בה אז על היכולת הזו, ובהרבה מובנים גם כיום אני חושבת שהייתי מעדיפה לחוות אז את החוויה שלה – במקום את החוויה הבטוחה אך משעממת שלי. בעיני החוויה הזו של היכולת הזו ליצור את הקשרים הראשוניים האלו עם הטייסים (או בעצם עם גברים בכלל) בגילאים הללו נשמעה לי (ועדיין נשמעת לי) עדיפה בהרבה על הביישנות שלי באותה תקופה שמנעה לחלוטין את היכולת ליצור איתם קשר.
הידיד מצידו לא הסכים – והוא טען דווקא שהדחיה שכרוכה בלהיות סקס חד פעמי של אותם טייסים כנראה גבה מחיר רגשי ונפשי גבוה יותר מאשר תחושת הסיפוק של היכולת ״לתפוס״ אותם מלכתחילה.
מה שבעצם מקביל במובן מסוים למערכות היחסים שהיו לבעלה של הגיבורה עם הסטודנטיות שלו (כשהוא בתפקיד הטייס) – אבל בעצם גם במערכת היחסים של הגיבורה עם ולדימיר.
כי הרי בשיא העלילה היא ״זוכה״ לשכב גם גבר נאה וצעיר יותר שהיה מבחינתה מצד אחד מאוד מושך ומצד שני בלתי מושג. האם עצם העובדה שהיא הצליחה לממש את המשיכה הזו (אבל באירוע שהיה ברור שהוא חד פעמי) יכולה היתה לתת לה תחושת נצחון ולהחזיר לה את הנשיות שהיא חשבה שהיא איבדה עם הגיל? או שאולי מדובר פה על אירוע חד פעמי שאולי לכאורה היה שיא, אבל כזה שהוא חסר משמעות לחלוטין, והיאתצטער שהיא בחרה להגיע אליו מלכתחילה?
התיירת המקרית 