פעם היתה לי חברה שהיתה אל הורית כמוני.
היא ״היתה״ חברה ולא ״עדיין״ – כי היא תמיד היתה ימנית בדיעותיה הפוליטיות משהו שמעולם לא הפריע לי, אבל עם הזמן הפכה להיות ביביסטית מאוד פנאטית – ועם התקיפות שלה כלפי כל מי שהוא לא ביביסט כבר לא יכולתי להסתדר יותר.
היא היתה אל הורית מאוד נחרצת, עד שהיא הגיעה לסוף שנות הארבעים שלה או לכמעט גיל חמישים, ואז היא הודתה בפני שהיו שתי נסיבות ספציפיות לחיים הנוכחיים שלה שהיו אולי גורמות לה להיות מאושרת בתור אמא.
הסיבה הראשונה היתה שהיא ראתה חברות שלה שכן בחרו להיות אמהות מגיעות לשלב שבו הילדים כבר בוגרים, בערך בגיל עשרים (אני מניחה שכישראלית היה חשוב לה אולי גם שהילד יהיה אחרי הצבא, בתקופה שלפני המלחמה שבה גברים בוגרים לא נדרשו לסבבים ארוכים של מילואים). והיא הודתה בפני שההורות בגילאים האלו נשמעה לה מאוד כיפית, כשהילדים כבר מספיק בוגרים כדי להיות באמת יותר חברים ופחות זקוקים ל״גידול שוטף״ כמו בגילאים צעירים יותר.
במקביל, באותה תקופה היא היתה בזוגיות יציבה של כמה שנים עם גבר שהיא פגשה כבוגרת, והם הפכו לזוג אחרי כמה שנים של ידידות. בשלב שבו הם הפכו לזוג היא כבר היתה מבוגרת מידי כדי להפוך לאמא ללא סיכונים גבוהים מידי לטעמה של מחלות גנטיות שנובעים מהגיל. אבל היא עצמה אמרה שכצעירה, היא כנראה היתה שוקלת להפוך לאמא אם היא היתה בזוגיות עם בן הזוג הזה כאבא.
במקביל, נזכרתי במישהי שהכרתי בתקופה שבה גרתי באטלנטה.
באותה תקופה הייתי באמצע עד סוף שנות העשרים שלי (חזרתי לארץ בערך חודשיים וחצי לפני יומולדת שלושים שלי), תקופה שבה חלק מהחברות שלי בישראל התחילו להתחתן.
אחת החברות שלי באטלנטה היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, והיתה באמצע שנות השלושים שלה. ובגילאים האלו זה משנה – כי החברות שלה היו כבר בשלב שבו הן התחילו להביא ילדים לעולם.
לא ברור לי אם היא בחרה להיות אל הורית (או לפחות בשלב זה בחייה), או שפשוט היא עדיין לא הרגישה מוכנה להיות אמא (או אפילו בזוגיות מחייבת), ופשוט רצתה ליהנות עוד כמה שנים מהיכולת לגור בחו״ל ו / או לטייל באופן חופשי ומשוחרר בעולם לפני שהיא מתחתנת ומביאה ילדים לעולם.
אבל באחת הפגישות שלנו היא סיפרה לי על זה שבישראל היא מאוד התקשתה להפגש עם החברות שלה – גם מבחינת הזמינות שלהן כאמהות מאוד צעירות, אבל גם כי היא התחילה להרגיש שיש לה פחות ופחות במשותף איתן.
אני כותבת על זה בגלל תגובה שקיבלתי פה בבלוג על זה שלכאורה אין לי חברים.
העניין הוא שיש לי חברים – אבל בגלל התגובה הבנתי כמה הם בזמינות נמוכה יחסית.
בנקודה היא שהחברים שלי כיום הם אנשים שפגשתי בתקופות שבהן היה לי הרבה במשותף עם האנשים סביבי – בעיקר בתיכון, בהתנדבות שלי במד״א, והלימודים לתואר. העניין הוא שעם הזמן רובנו עברנו לגור במקומות שונים בארץ, כשאני כנראה הייתי הכי ״ניידת״ מבחינת המעברים (כולל מעבר לארה״ב לכמה שנים, ואז מעבר בין כמה ערים עד שקניתי דירה בר״ג). אז עכשיו אני מתגוררת בר״ג, כשהחברים שלי גרים בערים כמו ב״ש, ירושלים או חדרה.
ובמהלך התקופות האלו היו לי מכרים וחברויות ״קרובות לבית״, גם אם הן היו קלילות יותר ולא מחייבות (ולא ממש קרובות):
- בארה״ב הכרתי נשים צעירות שהיו בערך בגילי והיו לי חברויות במשך רוב התקופה שלי שם.
- כשגרתי בהוד השרון השתתפתי בחוג קרמיקה ובשומרי משקל שהיוו מסגרות חברתיות שבהן פגשתי לאורך שנים את אותן נשים, ולא פעם היינו מקשקשות בינינו במהלך חוג הקרמיקה או לפני התחלת ההרצאה של שומרי משקל.
- כשגרתי בהרצליה, די מהר התיידדתי עם כמה מהעובדים של המרפאה הוטרינרית שהיתה במרכז המסחרי שהיה צמוד ליחידת הדיור ששכרתי, ולא פעם הייתי עוברת ליד המרפאה ומקשקשת עם אותם עובדים שהייתי מיודדת איתם.
היתה גם ״מאכילת החתולים״ השכונתית שעבדה ביחידת הדואר במרכז המסחרי, ולא פעם היינו למשל הולכות יחד לסופר בימי שישי בצהרים.
אבל איכשהו כשעברתי לרמת גן, לא הצלחתי לבנות לעצמי מסגרת חברתית כזו.
חלק מזה אולי נבע מהסיבה שבגללה עברתי לרמת גן. החברה שבה עבדתי היתה ממוקמת במקור בהרצליה ויחידת הדיור ששכרתי היתה קרובה לעבודה – אבל אז ההנהלה של החברה החליטה להעביר את המשרדים לאיירפורט סיטי.
העיר הכי קרובה לאיירפורט סיטי היא שוהם, וגם היא לא באמת קרובה במובן שבו יחידות הדיור שלי בהוד השרון או הרצליה היו קרובות למשרדים של החברות שבהן עבדתי אז. אבל מעבר לזה – בדיוק חיפשתי דירה לקניה ולא להשכרה, ולכן באופן מאוד טבעי לא רציתי לרכוש דירה במיקום מרכזי ולא כזה שמבוסס רק על התפקיד הנוכחי שלי.
לכן רכשתי דירה בר״ג בגלל המיקם המרכזי שלה, אבל המשמעות של המיקום הוא שאני די תלויה בנסיעות שהן לא בהכרח קצרות למשרדים שבהם אני עובדת – וכשהיה מדובר על איירפורט סיטי לרוב הייתי יוצאת מוקדם בבוקר מהבית, וחוזרת בשעה יחסית מאוחרת.
לכן לא היה לי זמן למשל לחוגים אחרי העבודה, וגם בשלב זה העדפתי לא להצטרף לקבוצות דיאטה שונות.
ואני מרגישה שבגלל שאין לי ילדים – בעצם אין לי מסגרת שבה יכולתי במהלך ה 15 – 20 שנים האחרונות לפגוש אנשים חדשים שהם בערך בגילי, פשוט כי הבסיס שהיה לי משותף עם אנשים לא מוכרים כשהכרתי אנשים חדשים בעבר (שהיו מסגרות משותפות כאלו) לא קיים.
אני מסתכלת על גיסתי ואחי למשל – יש להם כמה זוגות חברים שהם פשוט ההורים של חברים של האחיין והאחיינית שלי. גם להורים שלי יש זוג חברים שהם פגשו כי זוג החברים הזה הם ההורים של חברה של אחותי שהיא פגשה בחוג בלט בערך בגיל הגן או בסביבות כיתה א׳. הקשר המשפחתי הפך לעד כדי כך קרוב שבתור ילדה גם אני הייתי חברה של אחותה הגדולה, למרות שאני חושבת שבערך סביב גיל תיכון הפסקנו להיות בקשר.
ולי אין את ההזדמנויות האלו להכיר אנשים כי אני מרגישה שבעצם חרגתי משגרת החיים שהיתה אמורה להיות לי ברגע שבחרתי להיות אל הורית, ובגלל זה גם הרבה פחות לחוצה על זוגיות.
ומבחינה אישית, אני לא מצטערת על זה שאני אל הורית. כמו החברה הראשונה שסיפרתי עליה – ברור לי שהורות, במיוחד בגילאים צעירים שבהם הילדים תלויים בי, היתה עבורי פשוט סבל, ולא היתה נותנת לי סיפוק – וכמובן שזה לא משהו שפועל לטובתו של הילד שגדל בסביבה כזו.
ועכשיו אין לי מושג איך לפגוש חברות חדשות, ובמיוחד לא כאלו שיכולות פוטנציאלית להפוך גם לחברות קרובות.
חשוב לי להגיד שבתקופה שבה פורומים באינטרנט היו פופולריים, יצא לי להכיר כך כמה נשים – עם תוצאות מעורבות למדי.
היו כמה חוויות גרועות – כמו מישהי שלמשל שחשבתי שיצרתי קשר קרוב איתה בעצם ראתה בי לקוחה פוטנציאלית לעסק הקואצ׳ינג שלה, ולכן היתה נחמדה אלי.
או שהיתה מישהי שהכרתי בפורום להרזיה שהיה לנו כיף לשוחח בפורום עצמו ובאימייל – אבל ברגע שהיא ראתה כמה אני באמת שמנה, היא ניתקה קשר וברחה מהפורום עצמו כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר בכך שהייתי באמת שמנה, ולא מישהי כמוה שנבהלה מעליה קלה מאוד במשקל ממשקל רזה מאוד.
היו קשרים שהצליחו להמשך תקופה יותר ארוכה – כמו למשל החברה שסיפרתי עליה בהתחלה שהיינו חברות עד שהביביזם הפריד בינינו.
אבל היו מקרים אחרים שלפעמים דווקא הבדידות הובילה לנתק. למשל התחברתי עם אישה שהיתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים, ובהתחלה היה לנו כיף יחד, אב בשלב מסוים הרגשתי ממנה לחץ בכמה מובנים.
קודם כל, היא דרשה המון ״תשומי״ ולמשל פעם כעסה עלי שכתבתי הודעה בפורום שבו הכרנו במקום לכתוב לה מייל או ווטסאפ. אבל מבר לזה – הרגשתי שהיא הרגישה הרבה יותר קרובה אלי בשלבים מאוד מוקדמים של הקשר כשאני עדיין הרגשתי פחות בשלה – למשל היא הזמינה אותי לאירוע משפחתי שנשמע לי פשוט אינטימי מידי לרמת הקשר שהיתה בינינו.
אבל עכשיו אין פורומים, ואיכשהו בקבוצות פייסבוק אין את אותה רמת היכרויות שהיה בהם בזמנו. או שאולי אני לא מוצאת את הקבוצות המתאימות – או שאני פשוט מבוגרת ובוגרת מידי לקבוצות שהחליפו את הפורומים של התקופה שבה אני הייתי צעירה.
במקרה יצא לי לשוחח על זה עם הקואצ׳רית שלי, והיא אמרה לי שיש הרבה אנשים בערך בגילנו שבמצב כזה – כאלו שהם לא חסרי חברים, אבל הקשרים שלהם התרופפו עם השנים והחיים באופן כללי. ולמרות שעקרונית הם אולי אפילו נשואים פלוס ילדים, ועקרונית יש להם חברים – פתאום הם מגלים שאין להם עם מי לצאת מידי פעם לסרט בערב, או לצאת לטיול משפחתי משותף בסופי שבוע.
כך שמצבי לא בהכרח חריג – רק שכנראה שיש איזשהו קשר שתיקה סביב זה כי רבים מאיתנו מתביישים להודות בזה…
ופה יש משהו שמתחבר קצת לחיפוש העבודה שלי.
כי כמו שכתבתי לפני אי אלו פוסטים – שקלתי לפנות לרווחה של העיר שבה אני מתגוררת כדי להעזר בהם לחיפוש עבודה, ובין השאר גיליתי שיש ברווחה של העיריה מחלקה למה שהם מגדירים כ״בודדים״.
מדובר על אנשים שאין להם תמיכה משפחתית – כשאני מודה שאני מתלבטת עד כמה אני מתאימה להגדרה הזו. כי מצד אחד אני רווקה, והקשר שלי עם המשפחה שלי לא הכי נהדר בעולם – אבל מצד שני עדיין יש לי קשר עם המשפחה ברמה שבה אנחנו מתפקדים כמשפחה, ואין לנו מריבות או ניתוקים או כל דבר אחר שיהפוך אותנו למשפחה ״לא מתפקדת״ או בעייתית. ולכן אני בעצם לא ממש ״בודדה״ אלא אולי במובן מסוים בוחרת להיות בודדה בגלל העדפות שלי ולא בגלל חוסר תפקוד משפחתי.
אבל יש שם מאמץ לשלב אנשים בודדים בקבוצות חברתיות, ברכישה של מיומנויות חברתיות – וגם ליווי רגשי, סיוע סוציאלי ותמיכה כלכלית במקרה הצורך שהם דברים שאני פחות קוקה להם או מעוניינת בהם.
השאלה עד כמה זה נשמע לכם כמו משהו רלוונטי?
התיירת המקרית 