התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חייבת להודות שמעולם לא חיבבתי שירה. הסופרת עירית לינור כתבה פעם שורה לאחת הדמויות שלה שבה היא אומרת שהיא לא מבינה את הקטע של שירה – אם רוצים להגיד משהו הכי יעיל פשוט להגיד אותו וזהו ולא להתקשקש עם דימויים ושאר הקישקושים האחרים שמאפיינים שירה.

אז במקום שירה, אני מביאה פה שיר של להקת ״איפה הילד״ שהמילים שלו מתבססות על שיר שכתב יוסף שריג, ובנו אסף שהיה חבר להקה הלחיץ ושר את השיר באלבום הראשון של הלהקה.

מכיוון שהגעתי לעיר עייפה, ורציתי לנוח יחסית לפני הטיול שהיה צפוי לי – החלטתי לטייל בצורה שבה טיילתי בעבר גם בברצלונה בחלק מהזמן: אוטובוס שמכונה באנגלית ״הופ און אופ אוף״: כלומר אוטובוס (לרוב קומותיים, כשהקומה השניה פתוחה) שעוצר בנקודות מרכזיות בעיר, ומקל מאוד על הגישה אליהן – ואחרי הסיור באתר עצמו פשוט מחכים לאוטובוס הבא וקופצים עליו חזרה כדי לנסוע עד נקודת העניין הבאה שבה תרצו לרדת. מעבר לעובדה שמישהו אחר כבר עושה עבורינו את ה״מחקר״ לגבי מהן הנקודות היפות / חשובות / מעניינות בעיר, לא פעם גם הסיור חוסך לא מעט הליכה שנדרשת במצב שבו משתמשים בתחבורה ציבורית

יש למשל תחנת רכבת תחתית במרחק של מה מאות מטרים מהאכסניה שבה שהיתי, ותמיד הייתי נוסעת בה. אבל חששתי שההליכה שבעבר לקחה לי 10 – 15 דקת לכל כיוון כנראה שהיתה לוקחת לי יותר זמן כיום (במיוחד בסוף היום כשהייתי חוזרת עייפה אחרי יום שלם של טיול) תעייף אותי יותר מידי, ולכן העדפתי את הסיור המאורגן שבמקרה התחנה שבה היו עוצרים לביקור בצ׳יינה טאון היתה קרובה (בערך 100 מטר) מהאכסניה שבה שהיתי.

האוטובוסים נוסעים במסלול מעגלי ברחבי העיר בתחנות ממוספרות ויש בערך 14 – 15 תחנות. האוטובוס הראשון יוצא מהתחנה הראשונה, וחוזר אליה בסיבוב האחרון של היום – אבל אפשר כמובן להמשיך לנסוע באוטובוס גם כשהוא עובר את התחנה הזו – למשל במקרה שבו ביקרתם בתחנה במספר גבוה ותרצו לנסוע לתחנה במספר נמוך יותר, או לחזור לתחנה המקורית ממנה עליתם כדי להגיע חזרה למלון או לאכסניה.

מעבר לזה, האוטובוסים מספקים גם סיור מודרך מוקלט – בכניסה לאוטובוס אתם מקבלים אוזניות שמתחברות לנקודה ליד המושב, ואפשר לשמוע הדרכה מוקלטת שמסבירה על כל איזור שבו עוברים ומפנה את תשומת הלב לנקודות מעניינות – ומצהירה מראש על מה עומדת להיות התחנה הבאה.

כפי שכתבתי גם לבלוג ״חמושה בעדשה״ – האוטובוסים עצמם מונגשים לאנשים מבוגרים או בעלי מוגבלויות.

החסרון הגדול של הסיור הוא המחיר, או יותר נכון המחיר של היום הראשון לסיור שהוא כמה עשרות דולרים. היום השני הוא בתוספת של בערך 12$ – 15$ לעלות היום הראשון, וממה שהבנתי ניתן להאריך את הכרטיס לעוד יום אחד לפחות (אם לא לכמה ימים נוספים) בעלות דומה של 12$ – 15$ ליום.

יש צורך להאריך את הסיור קודם כל כי יש בסן פרנסיסקו היא עיר שיש בה הרבה מקומות לראות (לא פעם יש תחנות שמשרתות כמה יעדים), היא עיר גדולה שיש בה מרחקים די גדולים בין אתרים שונים ולעיתים פקקי תנועה.

אבל בתקופה שבה הייית בעיר (יוני 2023) – זמני הפעולה של האוטובוסים היו מצומצמים. האוטובוס הראשון יצא מהתחנה הראשונה בשעה 10 בבוקר, והאחרון יצא בסביבות 17, ועשה סיבוב אחרון בעיר.

זה אומר שגם עם תכנון נכון – יש לכם בערך 7 – 8 שעות לטייל בעיר בכל יום, ככל עוד אתם מסתמכים על האוטובוסים עצמם כדי לחזור לנקודת ההתחלה שלכם. כמובן שאם אתם מסתמכים על נסיעה ברכבת התחתית (אם למשל התחנה הראשונית הכי קרובה אליכם היא לא במרחק הליכה מהמלון שלכם) – זה בהחלט יכול להאריך קצת את זמן הטיול שלכם אם אתם לא זקוקים להתבסס על האוטובוס כדי לחזור למלון.

חשוב לזכור שביקור באתר כזה או אחר לא מסתכם בכמה דקות. רבים מהאתרים הם למשל מוזיאונים שראויים לביקור של כמה שעות. מעבר לזה, ברבים מהאתרים האוטובוס לא יכול לעצור ליד האטרקציה עצמה – לכן יש זמן הליכה שיכול להיות של בערך 7 – 10 דקות לכל כיוון. זה לא נורא, אבל עם הזמן – זמן ההליכה מצטבר ומוסיף לזמן הטיול.

מה שכן, לפחות מהניסיון שלי – תדירות האוטובוסים היא בהחלט לא רעה, ולרוב לא הייתי זקוקה להמתין להם הרבה זמן כדי להתקדם לתחנה הבאה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי בת חמש, עברנו לגור בקנדה לקצת פחות משנה. אחותי שהיתה בת שנתיים נשארה בבית עם אמא שלי, אבל אני כבר הייתי בגיל שבו הייתי חייבת ללכת לגן, ואני עדיין זוכרת שביום הראשון שלי בכיתי כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד כי לא ידעתי אנגלית.

אבל למדתי אנגלית די מהר, ואפילו ידעתי לקרוא ולכתוב אנגלית לפני שידעתי את האלף בית בעברית (מה שסיבך אותי בגן חובה כשחזרתי לארץ, כי כל שאר הילדים כבר ידעו). לדעתי אפילו לימדו אותנו קצת צרפתית בגלל שיש הרבה דוברי צרפתית בקנדה, למרות שאולי היה מדובר על רק דיבור במקרה הזה.

אבל לצערי ההורים שלי לא ממש דאגו לשמר את האנגלית שלי כשחזרנו לארץ, ולכן כשהתחלנו בכיתה ד׳ ללמוד אנגלית בבית הספר, התחלתי מאפס כמו כולם. בכיתה ה׳ כשחילקו אותנו להקבצות, שמו אותי בהקבצה הכי גבוהה שנקראה אצלנו הקבצה א1 (כשהיתה גם הקבצה א2, אבל מתחתיה רק הקבצות ב׳ וג׳ בלי תת חלוקה נוספת). אין לי מושג אם היה מדובר על משהו שהופעל רק בבית הספר שבו אני למדתי בו. אבל אני מודה שהציונים שלי לא היו גבוהים במיוחד, ובדיעבד אני שואלת את עצמי אם לא הייתי יורדת בשלב מסוים להקבצה נמוכה יותר.

אבל זה לא קרה כי כשלמדתי בכיתה ו׳ עברנו לארה״ב לשנתייםֿ, ושם שוב למדתי אנגלית שוטפת כי חייתי את השפה. הפעם כשחזרנו לארץ כבר הייתי בגיל שבו מן הסתם כבר למדנו אנגלית בבית הספר, ולכן יצא לי לתרגל את השפה. למרות שמסיבה שלא ברורה לי, המורה שלי בכיתה ח׳ (השנה שבה בדיוק חזרנו לארץ) החליט שהוא לא סובל אותי, ולמרות שהוא ניסה לפתוח קבוצה של ״דוברי אנגלית״ במסגרת הכיתה שבה למדנו עם שני תלמידים אחרים שגם הם חזרו מארה״ב, אותי הוא לא הכניס לקבוצה הזו, וגם כיסח לי את הציונים.

אבל מעבר לזה המשכתי לקרוא אנגלית כך שהשפה נשמרה לי.

אבל היה לזה מחיר – בכך שפיספסתי שנתיים קריטיות של לימוד ערבית שהיו אמורות להיות הבסיס של לימודי ערבית בהמשך. ולכן היה לי קשה עם לימודי הערבית בשנתיים הבאות, ולמרות שלא נכשלתי במקצוע – שמחתי שבכיתה י׳ יכולתי לוותר על לימודי ערבית לטובת מקצוע אחר. אני לא זוכרת מה היו שאר האפשרויות, אבל אני בחרתי ללמוד צרפתית. אבל גם זה לא הלך נהדר, והפסקתי את הלימוד בסוף כיתה י׳.

זו השאלה שמעלה הכתבה הבאה, שדנה בניתוח קיצור קיבה שעומדת לעבור משפיענית רשת שמנה שמנסה להרזות.

קודם כל, שימו לב לעובדה מעניינת: כשמדברים בכתבה על ניתוחי קיצור קיבה, אווטמאטית מקשרים אותם לניתוח בשם ״מיני מעקף קיבה״ כאילו זה הניתוח היחידי בתחום. אבל כפי שכתבתי בעבר – זה לא המצב, ויש כמה ניתוחים שמתחלקים לכמה צורות פעולה: ישנם ניתוחים שרק מגבילים את גודל הקיבה ולכן גורמים לאנשים לאכול הרבה פחות, לעומת ניתוחים אחרים שבנוסף למגבלה שהם מטילים על גודל הקיבה הם גם מונעים ספיגה של חלק מסיום מהקלוריות בכך שהניתוח גם מחבר את היציאה מהקיבה לשלב מאוחד יותר של המעי הדק ובכך עוקפת חלקים ממנו וגורמת לכך שהאוכל מתעכל פחות טוב.

מיני מעקף קיבה הוא ניתוח מהסוג השני, שעוקף חלק משמעותי מהמעי. וכפי שכותבת בפוסט הזה הדיאטנית הקלינית רונית ציוני – לא מדובר על הליך פשוט, אלא כזה שיש לו המון תופעות לוואי – החל משלשולים אלא אם מקפידים על תזונה מאוד מוקפדת, וכלה בסיבוכים רפואיים כמו מחסור בויטמינים או מחסור חריף בחלבון שגורם נזק גופני עצום (חולשה, פגיעה במערכת החיסון).

ופה בעצם מתבטא הקושי הראשון שלי עם הכתבה: יש תשומת לב רבה לזה שלתרופות יש תופעות לוואי, אבל לא מוזכרות תופעות הלוואי של הניתוח שהן כנראה קשות בהרבה מאשר אלו של התרופות.

נכון, כמות מסויימת של סיבוכים כנראה שווה במצבים מסוימים כי להרזיה בעזרתו יש יתרונות ובמיוחד לאנשים שמרזים משמעותית בעזרת הניתוח ומצבם משתפר בריאותית ותפקודית – אבל במקביל גם לא סובלים יותר מידי מתופעות הלוואי של הניתוח ושהתזונה שלהם מספיק ״חלבונית״ כדי לא לסבול מחוסרים, ובהחלט יש אנשים שבלי הניתוח לא יצליחו לרזות. אבל אין פה ממש אזכור של העובדה שניתוחים לא תמיד יעילים לכולם – ושלפעמים מה שנשאר בסוף אלו רק תופעות הלוואי המזיקות, או שלפעמים גם ההרזיה אם היא מתקיימת לא שווה את המחיר של תופעות הלוואי אם הן חמורות במיוחד.

אני מבינה במובן מסוים את התסכול של הרופאים שרוצים לעזור למטופלים שלהם להיות בריאים יותר, כשההשמנה בהחלט משפיעה לרעה על הבריאות ועל איכות החיים של אנשים. אבל האמונה העיוורת הזו בניתוח כטיפול שמתברר בדיעבד כלא ממש יעיל לאנשים ליווי תופעות לוואי איומות היא בסופו של דבר חלק עצום מהבעיה, ולא הפתרון עבורה.

מהכתבה עולה שכן יש ניסיון לבדוק לאילו מטופלים הניתוח יכול אולי להצליח בהתאמה להצלחה עם הרזיה בעזרת תרופות, שזה כיוון טוב להבנה של סיכויי ההצלחה של הניתוחים. אבל עולה השאלה למה אין בדיקה של פנים אחרים שמשפיעים על היכולת לרזות בעזרת הניתוח – החל מהרגלי האכילה הבסיסיים שהובילו להשמנה מלכתחילה (למשל ״נשנשת״ יכולה בקלות לעקוף את היתרונות של ניתוח), או מצב נפשי שמוביל לאכילה לא בריאה שהניתוח לא יכול למנוע.

במצב כזה עולה השאלה – האם לעיתים יש מצבים שבהם לתרופות יש יתרון מסוים בגלל שיש להן תופעות לוואי מועטות יותר, ובעיקר בגלל שניתן להפסיק לקחת אותן אם מתברר שהן לא יעילות?

לפי המנתח שמרואיין בכתבה, ד״ר גויטין – לא. התרופות כשלעצמן כנראה יעילות פחות בהרזיה לאורך זמן, ואנשים נוטים לרזות בעזרתן הרבה פחות. וכשיש למישהו כמה עשרות ק״ג לרזות – ההבדל הזה יכול להיות מאוד משמעותי. למרות שכל הרזיה היא חשובה בריאותית, אנשים שמנים מאוד זקוקים לרזות לא מעט (גם אם לא למשקל ״נורמלי״) כדי שההשפעה הבריאותית של ההרזיה תהיה מספיק משמעותית.

אבל אני שואלת את עצמי האם לא מדובר על חשש מכמה גורמים.

למשל שהתרופות אכן יתבררו כמספיק יעילות גם עבור אנשים עם משקל עודף מאוד גדול, ותחום הניתוחים אכן יקטן משמעותית או אפילו כמעט ייעלם בזכותן.

אבל פן אחר של החשש הזה יכול גם לנבוע מהעובדה שהשימוש בתרופות יכול להיות הפיך ברובו בכך שמפסיקים לקחת אותן – בניגוד לניתוחים עצמם שהם בהחלט לא הפיכים, גם אם המנותחים בדיעבד מתחרטים עליהם והיו רוצים לוותר עליהם. לנו אולי ברור שזכותו של המטופל על גופו ולהחליט לוותר על טיפול שלא מועיל לו וגורם לו רק לסבל. אבל עבור רופאים – כשמדובר על מטופלים שמנים הם לא בהכרח מעוניינים לשחרר ולאפשר להם לבחור, והם לא פעם דווקא שמחים לכפות עליהם את הניתוח הבלתי הפיך, במעין התנשאות שבה חייבים לכפות על אדם שמן את ההרזיה בכל מחיר, גם בניגוד לרצונו.

ובמיוחד הפריעה לי האמירה על כך שהמנתחים מקווים שמספר ניתוחי קיצורי הקיבה רק יגדל עם הזמן.

זו אמירה בעייתית כי ישראל כבר עכשיו מובילה באחוז המתנתחים בניתוחי קיצור קיבה, בין השאר כי קופות החולים מממנות אותו ולכן השיקול הכספי לא מהווה שיקול נגדו בניגוד לארה״ב למשל. אבל דווקא הקלות שבה מאושרים הניתוחים היא בעייתית – כי לא פעם הסינון שאמור לסנן החוצה מטופלים שעבורם הניתוח לא יעבוד לא ממש פועל בגלל האמונה העיוורת של המנתחים בניתוח.

במקום לשאוף להגדיל את מספר הניתוחים בצורה עיוורת, בהחלט ראוי להגביר את החשיפה של האפשרות להתנתח – אבל גם לדעת לסנן את המטופלים ולנתח רק את אלו שיהיו מחוייבים לתהליך ושהניתוח באמת יוכל לעזור להם לרזות לטווח הארוך.

את הביקור בארה"ב התחלתי עם שהות של יומיים וחצי בסן פרנסיסקו.

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בעיר. ביקרתי בה לראשונה בנובמבר 2002, ומאז יצא לי לבקר בה שוב ב 2004, 2008, 2011 ו 2014. אבל הביקור הרגיש הפעם מאוד שונה – ובמובן מסוים גם הרבה יותר עצוב.

חלק מזה נבע מכך שלמרות שאנחנו בארץ כבר חיים מאז אמצע או סוף 2021 בלי מגבלות מורגשות לגבי הקורונה – בקליפורניה למשל המגבלות הסתיימו באופן רשמי רק בפברואר או מרץ 2023, בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני שהגעתי לעיר. אפשר היה לראות למשל בתחבורה הציבורית בקשה לשקול להמשיך ללבוש מסכות למרות שאין הוראה רשמית על כך – משהו שלדעתי כבר לא קיים בישראל למעלה משנתיים.

אני מניחה שהסיבות לכך מורכבות – החל מהעובדה שבארה"ב באופן כללי היו הרבה פחות סגרים שהובילו לכך שהיתה הרבה פחות שליטה במגיפה (כולל מצב שבו בערים מסוימות כמו ניו יורק או לוס אנג'לס שבהן היה בשלב כזה או אחר משבר של חודשים ספורים עם תחלואה מטורפת), וכלה בעובדה שבישראל קיבלנו חיסונים מוקדם יותר, וגם היה הרבה יותר קל לחסן חלק משמעותי מהאוכלוסיה במדינה קטנה כמו ישראל עם מערכת בריאות ציבורית משמעותית שאין בארה"ב.

ומגיפת הקורונה בהחלט השפיעה ועדיין משפיעה על התיירות בעיר – גם מבחינת תיירות עסקית (חברות שעורכות לא פעם כנסים בעיר), וגם מבחינת תיירות "אזרחית" של תיירים "רגילים" שבאים לראות את העיר.

אבל מסתבר שמגיפת הקורונה היא לא הדבר היחידי שמשפיע על התיירות בעיר, אלא גם התדמית של העיר בשנים האחרונות שבה כמות ההומלסים והמשתמשים בסמים (ובמיוחד במשככי כאבים ממכרים) עלתה מאוד, במיוחד מאז תחילת מגיפת הקורונה. הבעיה היא שלא פעם התדמית הבעייתית והרעש שהיא יוצרת בתקשורת מגבירים אותה בצורה לא פרופורציונלית, למרות שבהרבה מובנים סן פרנסיסקו היא עדיין עיר יחסית בטוחה מבחינת פשע – כפי שכתוב בכתבה הזו ובכתבה הזו. מעבר לזה, נשמע שחלק משמעותי בירידה בתיירות נובע מכך שיש משמעותית פחות תיירים מסין שעדיין נאבקת בקורונה. מעבר לזה, חשוב לציין שהעיר עצמה מנסה לטפל בבעית ההומלסים והמסוממים שמסתובבים ברחובות וגם לשפר את התדמית שלה.

עד כמה זה היה מורגש כשטיילתי בעיר?

האכסניה שבה שהיתי, שגם שהיתי בה בעבר, היתה ריקה יחסית ולא מלאה כפי שהייתי רגילה לראות אותה כששהיתי בה בין השנים 2004 – 2014. כן חשוב לציין שהיא כנראה פעלה עדיין במוד קורונה – וגם כנראה חלק משמעותי מהעסקים שלה הושפע מכך שהאכסניה היא חברת אחות של חברת הטיולים שבה אני טיילתי, וכשחברת הטיולים עצמה מוציאה פחות טיולים – יש פחות מטיילים שמגיעים גם לאכסניה.

בעיר עצמה נראה היה שיש לא מעט תיירים – למשל באוטובוס הסיורים שבו נסעתי ביומיים המלאים שלי בעיר, או בחנויות ובמסעדות השונות, או אפילו ברחובות. אבל כן היו מידי פעם כמה דברים שכן עוררו תשומת לב: למשל כשביקרתי ביוניון סקוור, שהוא אחד ממרכזי הקניות בעיר, חיפשתי חנות צילום שהיתה אמורה להיות שם אבל פשוט לא היתה קיימת, וכן ראיתי חנות ריקה באיזור. בנוסף, היה שם סניף סטארבקס שחשבתי לקנות משהו לשתות ולשבת בו כדי לנוח קצת – אבל שמתי לב שבסניף לא היו מקומות ישיבה (אני לא יודעת אם משיקולי רצון לצמצם את עלות השכירות, מהחשש שהומלסים יכנסו לסניף כדי להשתמש בשירותים או כדי לבלות קצת במזגן, או שניהם).

אמנם אני הסתובבתי בעיר בעיקר בשעות היום, אבל לא הרגשתי חוסר בטחון או שמישהו מנסה לתקוף אותי.

---

אבל התחושה העצובה שלי לא נבעה רק מהקורונה או מהמצב בעיר (ובאכסניה), אלא גם מסיבות אישיות (ואולי אפילו בעיקר בגללן).

אחרי שבמשך 12 שנים יצא לי לבקר בעיר פעם בשנתיים או שלוש – העיר הפכה בהרבה מובנים לעיר שאני מכירה ושאני אוהבת לבקר בה. ואני חושבת שלהרבה אנשים יש לא פעם את העיר הזו שהם מאוד אוהבים וחוזרים לבקר בה שוב ושוב – אבל לרוב מדובר על עיר אירופאית כמו לונדון או ברצלונה, ולכל היותר אם מדובר על ארה״ב אז מדובר על ערים נגישות יחסית בחוף המזרחי כמו למשל ניו יורק.

הבעיה היא כמובן שארה"ב בכלל וסן פרנסיסקו (שנמצאת בחוף המערבי והמרוחק משמעותית מישראל) בפרט הן הרבה פחות נגישות מאשר לונדון או ברצלונה.

בעבר באמת יצא לי לטייל המון בארה"ב ובקנדה. זה התחיל בתקופה שבה התגוררתי כמעט ארבע שנים באטלנטה, וככל שטיילית יותר כך גיליתי יותר מקומות שבהם רציתי לטייל, ומן הסתם לא הספקתי לטייל בכולם בזמן השהות שלי שם.

ובעצם עד קיץ 2014, טיילתי בעיקר בארה"ב חוץ מטיול אחד לאיטליה בקיץ 2007. אבל בעצם מאז כל הנסיעות שלי היו לאירופה ואסיה: ב 2016 טסתי באפריל לספרד, ואז בסוף אוגוסט ותחילת בספטמבר נסעתי / טסתי במסלול של הרכבת הטרנס סיבירית ממוסקווה לסיביר ואז למונגוליה ולסין. ב 2017 טסתי לטיול ארוך יותר לסין, ואז ב 2019 טסתי לניו זילנד.

ודווקא החזרה לסן פרסיסקו בעצם הזכירה לי את העובדה שזו כנראה הפעם האחרונה שאני מבקרת בעיר, ושהסיכוי שאי פעם אחזור אליה יחסית מאוד נמוך, מהסיבה הפשוטה שיש עוד הרבה מקומות בעולם שאני רוצה לראות ושעדיין לא ראיתי – בניגוד לסן פרנסיסקו שאני די מכירה והייתי בנקודות התיירות החשובות בה. אז נכון שיש עוד פינות חמד שלא יצא לי להכיר בפארק הגולדן גייט, ולא יצא לי לצלם את גשר שער הזהב מהחופים לידו, או לאכול סאנדי עם פאדג' במסעדה של יצרן השוקולד המקומי (שהייתי מתה להשיג את השוקולד שלו פה בישראל). אבל אלו נקודות קטנות ולא ערים שלמות או אתרים שלמים (או אפילו איזורים שלמים ומדינות שלמות) שאני לא מכירה. ועד כמה שאני מתרגשת מלחשוב על המקומות החדשים שאני הולכת לבקר בהם, גם עצוב לי לחשוב שיש סיכוי גבוה שלא אחזור לבקר בארה״ב בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט.

---

ואני חושבת שעוד נקודה שהפריעה לי זו העובדה שהגעתי עם כושר גופני כזה נמוך לסן פרנסיסקו.

מצד אחד, הגעתי עייפה מהטיסה. אחרי שעה פלוס של עמידה בתור למסור את המזוודה שלי לצידה של נערה אמריקנית מצווחת בפול ווליום בטלפון לאמא שלה, פלוס התרוצצויות בתוך שדה התעופה באיסטנבול בין השערים, כשקשה היה למצוא מקום לשבת בו במהלך הלילה (ותודה לחברת התעופה שלא נתנה לי שוברים לשבת בטרקלין של מחלקת העסקים), ואז שוב עמידה ארוכה לביקורת הדרכונים בסן פרנסיסקו – היו מעייפים למדי.

מצד שני, גם רציתי לשמור על כוח לפני הטיול הארוך שעוד ציפה לי, ולא להרוג את עצמי מעייפות כבר בימים הראשונים של הטיול.

לכן ויתרתי על הרבה דברים שדרשו הליכה, אפילו ברמה שהעדפתי לשלם על אוטובוסים של תיירים בסגנון ״רד בתחנות מאוד קבועות״ שהיתה להם תחנה די קרובה לאכסניה שבה שהיתי, במקום ללכת את כמה מאות המטרים לתחנת רכבת התחתית המוכרת שדרכה נסעתי בביקורים קודמים.

וכך פיספסתי אתרים כמו למשל לנסוע לחוף, או לפארק הגולדן גייט, או אפילו לבקר בחנות הנייר והמכתביות והכרטיסים שזכרתי לטובה מהביקורים הקודמים שלי והייתי שמחה לבקר בה – שהיתה בדרך בין תחנת הרכבת התחתית לאכסניה שלי.

מלכתחילה הזכרתי לעצמי שהייתי מטיילת לא פעם גם בתור אישה מאוד שמנה, למשל בתקופה שבה התגוררתי באטלנטה לפני עשרים שנה. אבל אני שואלת את עצמי עד כמה באמת הסתדרתי אז – או שהייתי פשוט כבר רגילה להיות מותשת ועייפה כל הזן כך שזה לא ממש הפריע לי והיה ברור מאליו – בניגוד לתקופה הנוכחית שבה אני רגילה להיות בכושר משמעותית טוב יותר?

באופן מסורתי, בשדה התעופה של איסטנבול מפרסמים את השער שממנו יוצאת כל טיסה בערך שעה וחצי עד שעתיים לפני הטיסה עצמה. זה בהחלט הגיוני – מדובר על שדה תעופה ענקי ומאוד עמוס שיש בו מאות רבות של טיסות ביום, כשהן לא בהכרח מגיעות או יוצאות בזמן – ולכן התכנון שלהן צריך להיות דינמי.

אבל זה מאוד מאתגר כשבעצם יבמצב שבו יש קונקשן דרך העיר, יש לא פעם צורך ללכת לא מעט בין טרמינלים שונים (כי הטיסה נוחתת בטרמינל מסוים והטיסה הבאה ממריאה מטרמינל אחר), וגם בכל טרמינל יש לא מעט שערים שחלקם די רחוקים אחד מהשני, ואם אתם צריכים להגיע לשער שהוא עמוק יחסית בטרמינל, אז צפויה לכם הליכה די ארוכה, כזו שדורשת הרבה מאוד זמן.

אני לא חושבת שמי שיבדוק את השער שלו בזמן שהוא מתפרסם יפספס את הטיסה שלו אם הוא יצא מיד לכיוון השער המדובר, גם אם הוא הולך מאוד לאט. אבל כן צריך לשים לב לזה ולא להמשיך לעשות שופינג בדיוטי פרי המפואר של שדה תהעופה עד הדקה התשעים.

במיוחד אם יש בדיקה בטחונית לפני העליה למטוס, כפי שיש בטיסות לישראל – או לארה״ב. ואני חייבת להודות שבטיסה בארה״ב הבדיקה הבטחונית היתה יסודית בצורה משמעותית לעומת הטיסה לישראל, כולל בדיקה יסודית בתיקים ובדיקה גופנית במגלה מתכות.

וכמובן שהיה תור מאוד ארוך לבדיקה הבטחונית – שלמזלי חסכתי לעצמי בכך שטסתי במחלקת עסקים, כי מסתבר שהיה תור נפרד למחלקת עסקים שהיה קצר משמעותית מזה של מחלקת תיירים.

אבל מסתבר שלא הייתי צריכה לדאוג לאחר לטיסה, כי היא יצאה באיחור משמעותי כל זה בזמן שהמתנו אנחנו בטרמינל.

---

יש בשנים האחרונות טרנד של ״משפיעני רשת״ שונים לפרסם סרטונים על איסות שלהם במחלקה ראשונה או מחלקת עסקים. רבים מהם לא אנשי עסקים, אלא אנשים כמוני וכמוכם שבעזרת הרבה טיסות פלוס נקודות בכרטיסי אשראי שונים שנותנים להם המון בונוסים בנקודות משדרגים את עצמם למחלקת עסקים (ולפעמים אפילו למחלקה ראשונה בחברות תעופה שבהן עדיין יש מחלקה כזו) או אפילו מצליחים לקבל כרטיסים חינם.

היוטיובר הזה למשל גאה בכך שהוא אובייקטיבי כי הוא משלם תמיד על הכרטיסים שלו בעצמו – אבל אני מודה שאני קצת סקפטית כי בסופו של דבר לדעתי לראות כך מישהו שמסריט באופן כזה אובססיבי גורם לצוות להבין שיש לו צופים שחברת התעופה עצמה כנראה רוצה שיתרשמו בצורה טובה מחברת התעופה, כך שלא פעם הצוות יכול בקלות להיות נחמד יותר כלפיו, ובכך להפוך את הביקורת ללא אובייקטיבית כפי שהוא חושב שהיא.

וזה מעבר לעובדה שלבחור החביב יש העדפות משלו לגבי מה המושבים ה״טובים״ במטוס, והוא עצמו טבעוני כך שביקורת האוכל שלו מאוד מוטה לאוכל שהוא לא בהכרח מייצג על האוכל הכללי.

כמובן שיש יוטיוברים אחרים שעוסקים בנושא, כמו למשל כמו למשל היוטיובר הזה שאוהב לטוס או לנסוע במחלקות יוקרה למיניהן בטיולים שלו.

---

בטיסה שלי מאיסטנבול לסן פרנסיסקו, מחלקת העסקים במטוס היתה גדולה למדי, והיתה גם עמוסה מאוד ואולי אפילו מלאה לחלוטין.

בשנים האחרונות יש נטיה להפוך את הכיסאות במחלקת עסקים ל״משודרגים״ וכאלו שמספקים גם פרטיות, מקום לחפצים שונים, מאפשרים לפתוח את המושב למיטה, ובאופן כללי אמורים להיות נוחים יותר – והם נראים כך.

אבל אני מרגישה שמבחינתי המושב סתר את הסיבה שבגללה הזמנתי מקומות במחלקת העסקים, כי הוא הרגיש לי מאוד צפוף וקלסטרופובי בגלל המאסיביות של המושב לפני – וכל האמצעים שאמורים היו להפוך אותו לכזה שנותן יותר פרטיות. אני אישית הייתי מעדיפה את המושבים שהיו לי בטיסות בעבר או בטיסה הראשונה, שבהן פשוט יהה מדובר על מושבי מטוס ״רגילים״ שפשוט היו גדולים יותר מאשר המושבים במחלקת תיירים.

---

אחרי שהרוב המכריע של הנוסעים במחלקת העסקים עלה לטיסה, הדיילות והדיילים התחילו לחלק משקאות ממותקים.

במושב כבר המתינו לנו חבילות פינוק של מוצרי טואלטיקה שונים שנראתה מרשימה ויוקרתית – אבל אני חייבת לציין שאני זוכרת שקיבלתי חבילה דומה גם בטיסה שלי במחלקת תיירים כשטסתי עם החברה לניו זילנד:

באופן דומה לטיסות באורך דומה, בטיסה שלנו הוגשו שתי ארוחות: אחת שהיא גדולה ובהגשה רשמית, והשניה קלה וקטנה יחסית. באופן לא אופייני, בגלל שהטיסה שלנו יצאה בשעות הבוקר – הארוחה הקלה הוגשה קודם. היה מדובר על ארוחת בוקר, ובהתחלה הגישו לנו מגש עם פריטים די סטנדרטיים של ארוחת בוקר כלומר יוגורט, פירות ולחם – ואז מנה חמה שבה היתה לנו בחירה בין חביתה למעין בלינצ׳ס עם גבינה – ואני בחרתי בבלינצ׳ס שהיו מאוד טעימים (בחזור ניסיתי את החביתה שהרגישה לי הרבה פחות מוצלחת):

מיד אחרי ארוחת הבוקר, הצוות הכין את הטיסה לאפשרות של הנוסעים לישון. מי שצפה בסרטונים של הבלוגרים שצירפתי קודם יודע שבשלב זה במחלקת העסקים הדיילים ובדיילות עוזרים לנוסעים השונים להפוך את המושבים שלהם למיטות בכך שהם מוסיפים מצעים ממצעים שונים, אבל לי משום מה הם לא הציעו את זה. אני מודה שלא התכוננתי לישון ואפשר היה לראות שאני מתכוונת לבלות את השעות הקרובות בצפיה בסרטים כך שזה לא היה חסר לי.

הבעיה היא שמאותו רגע – הדיילים והדיילות פשוט נעלמו, וגם אם הייתי רוצה לבקש שיעזרו לי עם הפיכת המושב למיטה – לא היה מי שיעזור. וזה מעבר לעובדה שלא היה ממי לבקש אוכל או שתיה אם מישהו היה מעוניין. הם עברו במחלקה רק פעם אחת עד לפני שהתחילו להגיש את הארוחה לקראת סוף הטיסה, והיה מדובר פה על טיסה של 13 שעות, וגם כנראה בילו במחלקת תיירי עם שאר הדיילים והדיילות כך שגם לא יכולנו לתפוס אותם.

---

ואז לקראת סוף הטיסה, הגיע הזמן לארוחה העיקרית והמרכזית של הטיסה.

מאז ומתמיד האוכל במחלקת עסקים היה איכותי וטעים יותר מזה של מחלקת התיירים, והוגש בצורה מפוארת יותר – אבל הפעם התחושה היתה שחברת התעופה ממש מנסה לחקות חוויה של מסעדת יוקרה.

קודם כל, קיבלנו כבר בתחילת הטיסה תפריטים שפירטו את הארוחות, ואת האפשרויות לבחירה – ולפני הארוחה הגדולה, עבר בין המושבים השף של המטוס ופנה לכל אחד מאיתנו בשם המשפחה שלו פלוס אדון / גברת כדי לשאול איזו מנה אנחנו מזמינים, כשבמקביל הדיילים ניגשו לשאול אותנו מה נרצה לשתות.

הארוחה התחילה במשקה וצלחת של אגוזים מחוממים.

אחרי שהאגוזים והמשקאות הוגשו לכל המטוס, הדיילים עברו עם סידור שולחן בסיסי שכלל ״נר״ (שהיה מנורה בתוך מעין פמוט מנייר) עםחמאה ותבלינים בסיסיים, שמיד אחריו קיבלנו לחם מחומם:

לאחר הלחם, הגיע תורה של עגלת הסלטים – שבה הדייל והשף עברו בין המושבים והציעו לנו דגימות מסלטים שונים כדי שנוכל לטעום מכולם, ומסתבר שגם הטורקים אוהבים לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית בתור סלט:

ואז עברנו למנה העיקרית, שגם היא לא היתה גדולה במיוחד:

ואחרי המנה העיקרית, עברה שוב עגלת קינוחים, שממנה יכולנו לבקש דגימות קטנות של קינוחים מסוגים שונים, החל מפודינג לחם וכלה בגלידה בטעמים שונים.

---

החוויה של הטיסה במחלקת עסקים היתה חוויה מעניינת למדי.

מצד אחד, הרגשתי שהמושב עצמו שנועד לתת פרטיות ונוחות לי אישית לא היה נוח, שלמשל היה לי קשה ״למתוח״ בו את הרגליים. מעבר לזה, הרגשתי שנדרש היה ממני לקחת יוזמה כדי לקבל כמה מהשירותים שהייתי אמורה לקבל, החל מגישה לטרקלינים בשדות התעופה, וכלה בסידור המיטה במטוס עצמו – ואני שואלת את עצמי למה דברים לא קרו באופן אוטומאטי.

מצד שני, חשוב לציין שגם עם המושב הקלסטרופובי, מחלקת העסקים עצמה הרבה פחות צפופה ממחלקת התיירים, ואפילו הצפיפות במושב עצמו נוחה יותר מאשר להצטופף עם לפחות עוד אדם או שניים בשורה משותפת במחלקת התיירים.

וכמובן שרמת השירות והמזון טובים משמעותית מאלו של מחלקת התיירים, וגם עצם העובדה שניתן להפוך את המושב למיטה או לכל מצב בין כיסא למיטה (ובמיוחד כאין מישהו מאחורינו שיעיר על השענות אחורנית שמפריעה לו) הוא מאוד נוח.

ואני מודה שאני גם אהבתי את זה שיש אפשרות לקצר קצת בתורים – בין אם בצ׳ק אין ובין אם בתור לבידוק הבטחוני בשדה התעופה באיסטנבול.