״האמת לגבי מידה 0״ – חלק שלישי

לואיז חוזרת לשגרה שלה ליום האחרון של הדיאטה, והולכת לדיאטן שיבדוק אותה – והוא מראה לה כמה היא לא בריאה. הוא שוב מדגיש את הנזקים שדיאטה כזו גורמת לגוף, ועל כך שהעליה החוזרת במשקל והחזרה לשיגרה צריכות להעשות בצורה מסודרת ותחת ביקורת והנחיה של אנשי מקצוע, כנראה כדי לאפשר לגוף להחזיר את מסת השריר שהוא ירד במקום רק מסת שומן.

היא גם חוזרת לצלם שצילום אותה בתחילת התהליך כדי שהיא תוכל לראות איך צורת הגוף שלה נראית – והצלם לפחות אומר שהיא אמנם נראית ״טוב יותר״ (כלומר רזה יותר) למצלמה, אבל תכלס הוא רואה שהיא נראית פחות אנרגטית, אפילו אדישה ואפאטית בצורה חריגה, והוא לפחות טורח לשאול אותה איך היא מרגישה, והיא מודה שאולי מבחוץ היא רזה יותר, אבל מבפנים היא מרגישה ממש ממש רע.

בערב באחרון של התהליך היא מצליחה ללבוש את השמלה, אבל מורידה אותה די מהר ומחליטה לזרוק אותה לזבל, כי בעיניה השמלה מסמלת את התהליך שהיה כזה מסויט עבורה. בסוף הסרט היא יוצאת עם חברות כדי לשתות ולאכול משהו בחוץ, וכדי לחגוג את ״סוף הדיאטה״.

בסוף הסרט, יש כותרת שלואיז חזרה למשקל המקורי שלה בצורה בריאה אחרי חודשיים של אכילה מחדש, ויש לה שוב ״גוף עם קימורים״.


הסרט מנסה להדגים משהו חשוב, שהיה משמעותי מאוד בתקופה שבה הוא צולם (2007), וכנראה היה חלק ממגמה של רזון מוגזם שקיימת עד היום, אבל כנראה קצת פחות בדיוק בגלל סרטים כאלו. ואולי התקופה השתנתה, ויש יותר קבלה של צורות גוף שונות ולא רק מאוד רזות.

אבל במובן מסוים הסרט הזה מהווה חלק מהבעיה. לואיז היא אמנם לא מישהי רזה בצורה קיצונית בגלל דיאטת הרעבה, אבל היא עדיין מישהי רזה – ועדיין כולם קוראים לה ״בעלת קימורים״ פשוט כי יש לה באופן טבעי חזה שופע וישבן מעוגל. אבל לרוב ההתייחסות למישהי כאל ״בעלת קימורים״ היה אמור להתייחס למבנה גוף פחות רזה, כי רוב הנשים שיש להן חזה וישבן גדולים יותר הן לא רזות כמו לואיז, ומבנה הגוף של לואיז הוא כזה שלא ניתן להשגה על ידי רוב הנשים בצורה בריאה, כך שעידוד שלו הוא גם בעייתי עבורן…

מעבר לזה, ההתעקשות של לואיז להמשיך בהרזיה למרות שהיה ברור מהר מאוד שהיא לא בריאה לה, גורמת לה חולשה, וגם מקשה על המשפחה שלה נשמעת בעייתית מאוד. היא יכולה היתה להוכיח את הנקודה שלה גם בלי להגיע למצב קיצון שאליו היא הגיעה. חשוב מאוד גם לציין שהתפריט הדל שהיא אכלה בשילוב ההתמדה שלה גם כשהיא לא הרגישה טוב התגלה כמקור השראה לאנורקטיות ששמחות תמיד לטיפים ולהשראה, למרות שהסרט מנסה כביכול לשכנע אותן להבין שהן חולות.

ועולה השאלה עד כמה החוויה של לואיז היא מציאותית – כי לואיז עצמה בחרה בצורת ההרזיה הזו כחלק מניסוי מוגבל בזמן. זה גרם לכך שהתהליך שלה היה צריך להסתיים בזמן מאוד מוגדר ויחסית מהיר, ולכן היה מאוד אינטנסיבי ברמה שלא בהכרח תואמת את החוויה של נשים אחרות שעוברות אותו. אין בסרט הזה הבנה שעבור רבות (למשל דוגמניות או שחקניות), שיטת ההרזיה הזו היא לא ניסוי כפי שהוא היה עבור לואיז אלא נחשבת לחיונית – וגם הופכת להיות אורח חיים קבוע, שהוא כנראה קצת פחות אגרסיבי מזה שלואיז חוותה ולכן אפשר ״להתמיד״ בו לאורך זמן. זו יכולה למשל להיות דוגמנית שרוצה מאוד להשתלב בתעשיית האופנה, או שחקנית שרוצה לקבל תפקיד וחושבת שהיא צריכה להרזות כדי להשיג את זה – עבורן ההרזיה היא קריטית לקריירה, והן לא בהכרח רואות אפשרות לוותר עליה רק עבור עקרון. כלומר השינוי צריך לעשות לא ברמת היחידה אלא ברמה מערכתית בתעשיות שבהן יש לחץ להרזות מאוד ומהר.

הסרט מנסה להראות ש״תעשיית האופנה״ אחראית על הדימוי הרזה הזה, אבל זה לא בהכרח נכון. מעבר לעובדה שזה קיים גם בתעשיית הבידור (הקולנוע, טלוויזיה והמוזיקה) – ההשפעה של הנושא על נשים ״רגילות״ קורית במצבים הרבה יותר יומיומיים מאשר תצוגת אופנה של מעצב על כזה או אחר – אלא למשל בחנות הבגדים המקומית שבה יש מגוון מידות מוגבל ויחסית קטן והיא לא מוצאת בגדים, או הערות מהסביבה על כמה היא תהיה יפה אם היא תרזה בכמה ק״ג – אבל ככל שהיא מרזה יותר כך היא מרגישה שעוד קצת ירידה תגרום לה להרגיש טוב יותר וכך היא מתדרדרת להפרעות אכילה.

היתה לי מכרה שהיא כזו. היא תמיד היתה רזה, אבל לא בצורה קיצונית. אני חושבת שהיא התחילה לדאוג לגבי המשקל שלה בתקופה שבה היא החליטה להגמל מסיגריות כי הגמילה עלולה לגרום לעליה במשקל, אבל עם הזמן היא פשוט התחילה להצמד ל״חובה״ שלה ללבוש מידה מסוימת. במשך שנים זו היתה מידה 36 והיא אכלה בצורה ממש מצומצמת כדי להשאר המידה הזו (מעט מאוד אוכל, בלי פחמימות, הורדה של עוד אוכל אם היא במקקרה ראתה עליה קלה במשקל, וכו׳) – אבל לאחרונה גיליתי שהיא החליטה להרזות כדי להגיע למידה 34. = או אולי היא הגיעה לשם בגלל קלקול קיבה או משהו דומה והחליטה להשאר, גם במחיר של עוד פחות אוכל.

זכור לי שפעם אכלתי אצלה ארוחת ערב שבה היא הגישה משהו שהיא כינתה ״מעדני ירקות״ – שאלו ירקות צלוים בתנור עם קצת שמן זית ותבלינים. זה אכן טעים אבל לא ממש ״מעדן״, והכינוי נשמע כאילו הוא נועד לשכנע את עצמה בעיקר שמה שהיא אוכלת טעים כמו אוכל סטנדרטי.

אבל אם נחזור לסרט, הוא מעלה בי שאלה אחרונה: הסרט לא מדבר על כך שלא פעם אנשים שמנים באמת מנסים לרזות כך. אמנם השמנה כשלעצמה היא לא בריאה, אבל הרזיה כזו היא לא בריאה בכל מצב, אבל עצם הצגתה כמשהו שהוא לא בריא רק כשנשים רזות מלכתחילה עושות אותה הוא מאוד בעייתי.

״לא בלי ביתי״?

 בטי היתה אמריקנית ממעמד כלכלי של ״קולר כחול״ – כלומר ממשפחה וסביבה שבה הם עבדו בעבודות שונות שלא דרשו השכלה פורמלית. היא היתה נשואה ואז התגרשה לאחר שנולדו לה שני בנים, הצליחה להתקדם לא מעט במקום העבודה שלה עד שהיא נתקלה במעין ״תקרת זכוכית״.

בטי גם סבלה לאורך השנים מהתקפי מיגרנה שונים, ואי שם באמצע שנות השבעים היא פנתה לבין חולים אוסטאופתי כדי לקבל שם טיפולים. אחד הרופאים שלה היה גבר מבוגר יחסית עם מבטא אקזוטי, שטיפל בה בעדינות ומאוד עזר לה. היא גילתה שהוא איראני במקור בשם סייעד בוזורג מחמודי (או מודי בקיצור), אבל כזה שנראה שמאוד מעוניין להפוך לאמריקני. כשהיא השתחררה מבית החולים הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, הם התחילו לצאת – ובסופו של דבר הם התחתנו.

וכך נולדה הדמות שמוכרת כיום כבטי מחמודי.

בתחילת דרכם כזוג נשוי, בטי נהנתה מהמעמד החברתי הגבוה שהיא הגיעה אליו כאשת רופא, ומבחינתה השוני התרבותי העיקרי שהיא חוותה היו חגים מוסלמיים חדשים ומאכלים חדשים שהיא שמחה ללמוד לבשל. בהמשך נולדה לבטי ומודי בתמשותפת, שמודי בחר לקרוא לה מהטוב – ״אור הירח״ בפרסית.

אבל עם הזמן היא גילתה שיש למודי תקופות של ״מצבי רוח״ רעים שבהם הוא בקושי מתפקד (ייתכן שכיום הוא היה מאובחן בדיכאון או מצב דומה, אבל כנראה שבסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים לא היתה מודעות לזה).

מה שהחמיר את מצבם היתה המהפכה האיראנית שהתחילה בסוף שנות השבעים – והסימפטיה שמודי גילה כלפיה. זה עורר תגובות לא נעימות מהסביבה – ובמקביל לכך מודי התחיל לגלות עניין הולך וגדל בביקור באיראן. בטי חששה שהביקור יהפוך למעבר – אבל מודי הבטיח על הקוראן שזו לא הכוונה שלו.

אבל בערב האחרון לביקור מודי הודיע שהם נשארים באיראן. כאזרחית אמריקנית, בטי עצמה יכלה לחזור לארה״ב, אבל מהטוב היתה נאלצת להשאר באיראן כי באיראן המשמורת על הילדים הולכת אוטומאטית לאב. לכן בטי נשארה – וניסתה בכל כוחה למצוא דרך לחזור לארה״ב. בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי באיראן נוצר משבר שבו מודי ניסה לאלץ את בטי לחזור לארה״ב לבדה, והיא חשדה שמודי לא יאפשר לה לחזור לאיראן וכך הוא יקבל שליטה מוחלטת על מהטוב.

למזלה של בטי, היה לה איש קשר שעזר לה ולמהטוב לברוח ברגע האחרון לדירה בטוחה בעיר, ואחרי כמה ימים של סידורים שלח אותן בעזרת רשת מבריחים שהוא הכיר לגבול עם טורקיה כדי לצאת מאיראן. אחרי כמה ימים של נסיעות הן היו אמורות לעבור את הגבול באמבולנס, אבל בגלל אירוע בטחוני שאירע באזור הן נאלצו לעבור את הגבול במסלול לא מסלול בהרים בין איראן לטורקיה, באמצע החורף וברכיבה על סוסים (וברגל בעליות התלולות יותר).

גם אחרי שהן הגיעו לטורקיה דרכן לא היתה קלה – אחרי נסיעה של למעלה משלושים שעות בכבישים חלקלקים מקרח בין הגבול לאנקרה, המלון שאליו הן הלכו לא היה מוכן לקבל אותן כי היה ברור שהן הגיעו למדינה באופן בלתי חוקי. כשבטי התקשרה באמצע הלילה לשגרירות ארה״ב – היא קיבלה תשובה מזלזלת מאיש הבטחון שהיה אז בתורנות לאחר שהוא שמע את הסיפור המוזר שלה, ורק אחרי שהיא יצרה קשר עם ההורים שלה ששוחחו עם הקשרים שלהם במשרד הפנים (קשרים שנוצרו לאחר חטיפתה של בטי לאיראן) – בטי ומהטוב קיבלו עזרה בשגרירות וחזרו לארה״ב בטיסה הקרובה.


בתקופה המיידית אחרי החזרה, בטי נאלצה למצוא דרכים להגן על עצמה ובמיוחד על מהטוב כי היא חששה שמודי ינסה לחטוף אותה חזרה לאיראן בעזרת רשת גדולה של קרובי המשפחה שלו ששהו בארה״ב. חלק מאמצעי ההגנה שהן נקטו בהם היו שינוי השמות שלהן, אבל הן גם זכו לשמירה רשמית מטעם רשויות הבטחון של ארה״ב.

בטי התלבטה איך לפרנס את עצמה ואת מהטוב, ואז קיבלה הצעה לכתוב ספר על התקופה שלהן באיראן – בעזרת סופר צללים שעזר לכתוב ספר דומה בעבר: ״אקספרס של חצות״, ספר על צעיר אמריקני שנתפס כשהוא מנסה להבריח סמים (חשיש) מטורקיה, שם הוא נאסר בתנאים לא תנאים ונענש לתקופה ארוכה – מה שהוביל אותו לברוח מהכלא.

יש דימיון רב בין שני הספרים: בשניהם הגיבור׳ה נתקע/ה במדינה מוסלמית בתת תנאים, בשניהם הגיבור/ה נאלצ/ה לברוח מהמדינה בצורה שסיכנה את חייהם רק כדי לחזור הביתה – ועל סמך שניהם נוצרו סרטים שעצבנו מאוד את המדינה שבה הסרטים התרחשה העלילה. כנראה הסיבה לכך היתה ששני הספרים נכתבו באותה תקופה של תחילת עד אמצע שנות השמונים – תקופה שבה מדינות מוסלמיות לא נתפסו בצורה חיובית בארה״ב (אחרי המהפכה האיראנית שבה נחטפו לא מעט עובדי שגרירות בארה״ב והיו שבויים באיראן לאורך תקופה ארוכה). רבים טענו שהספרים (והסרטים) התאימו את עצמם לתקופה הזו שהיתה מאוד אנטי מוסלמים בכך שהם הציגו את המוסלמים (וספציפית את האיראנים בספר שכתבה בטי) בצורה מאוד לא מחמיאה: הם מלוכלכים, פרימיטיביים, ואכזריים (במיוחד כלפי אמריקנים).

כיום הגישה שונה מאוד. למי שצפה בסרט ארגו שיצא לאקרנים לפני עשור, סרט שעסק בפרשת החטופים האיראניים – בתחילת הסרט המפיקים דאגו להציג את נקודת המבט האיראנית שלפיה מדינות המערב התערבו פוליטית באיראן כדי לנצל את המשאבים שלה, ושמו בה מנהיג חילוני ששירת את המעצמות בזמן שהאיראנים רעבו – מה שהוביל למהפכה האיראנית ולשנאה לאמריקנים שליוותה את המהפכה. חשוב גם לזכור שבמקור המהפיכה היתה כללית ורק בשלבים מאוחרים יותר היא הפכה למוסלמית באופיה – ושלא פעם אנשי הדת ידעו איך לגרום לציבור הלא דתי בהכרח לשתף איתם פעולה על סמך השנאה לשלטון הנוכחי למרות שרבים מהם לא היו בהכרח מעוניינים בחזרה של שלטון דתי למדינה.

מעבר לכך, הגיבור של ״אקספרס של חצות״ התברר בדיעבד כאדם לא סימפטי במיוחד. הוא לא היה סטודנט תמים שלקח איתו קצת חשיש לשימוש עצמי או מישהו שנפל בפח של סוחר סמים מנוסה – אלא כנראה שהיה סוחר סמים בעצמו שהבריח סמים כבר כמה פעמים במסלול הזה ופשוט נתפס בפעם הרביעית שהוא ניסה להבריח סמים.

בטי כמובן לא היתה סוחרת סמים, וכנראה הדבר היחידי שהיא היתה אשמה בו היתה תמימות. כפי שגם היא אמרה וכתבה בהמשך לספר – היא פשוט לא היתה מודעת למשמעות של זוגיות ובמיוחד לא נישואים עם אדם מתרבות אחרת. היא לא ידעה למשל שברגע שהיא נישאת לאזרח איראני – גם היא הופכת להיות אזרחית איראנית ואת המשמעות של האזרחות הזו (למשל שהחוק באיראן נותן את המשמורת של הילדים המשותפים לאב או למשפחה שלו באופן אוטומטי).

זה בולט במיוחד לאור סרט שיצא כמה שנים אחר כך, בהפקה פינית – שנקרא ״בלי ביתי״ שהביא את הסיפור מצידו של מודי, כולל ראיונות איתו ועם משפחה שהיתה חברה של בטי ומודי בתקופה שבה בטי עדיין התגוררה באיראן. הסרט מנסה להציג את מודי כאבא לילדה שהוא מאוד אהב ושהיא אהבה אותו חזרה – ושיום אחד האמא האמריקנית הלא יציבה שלה החליטה לחטוף אותה ממנו חזרה לארה״ב, לנתק את הקשר ביניהם – ואז לכתוב ספר מלא שקרים על מערכת היחסים ביניהם וגם לגרום לבת שלו לשנוא אותו.

אי אפשר לדעת כמובן לדעת עד כמה הגישה של המשטר האיראני כלפי ארה״ב והדיכוי של האזרחים בה גרם למודי ולחברים להציג סיפור שכמובן מציג את בטי האמריקנית כרעה – ואת מודי האיראני כמסכן של הסיפור. הנטיה שלנו כישראלים היא כמובן להזדהות עם בטי המערבית – אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הסיפור של בטי מתבסס בין השאר על דעות קדומות שלה (ובעצם גם שלנו) על איראנים ומוסלמים באופן כללי?

חלק מהמרכיב ה״משכנע״ של הסרט של מוד הוא שיש הגיון וצדק מסוים בטיעונים של מודי ושאר האיראנים שעולים כביקורת על הספר שבטי כתבה ועל הסרט שהופק ממנו. לדוגמא בספר בטי מנסה להציג את האיראנים כמלוכלכים בכל מיני אירועים שאותם היא מפזרת במהלך הסיפור, למשל על אופה שלא שטף ידיים אחרי ביקור בשירותים, או למשל על כך שבאורז שהגישו להם בארוחות משפחתיות היו חרקים שונים. אבל מצד שני אני בהחלט זוכרת שברוב המכריע של המסעדות שבהן שביקרתי בה בארה״ב – היה שלט ענקי בשירותים שהיה מזכיר לאנשי הצוות לשטוף את הידיים לפני שהם חוזרים לעבודה (מה שמעיד ששטיפת ידיים לא ברורה מאליה גם בארה״ב בתחום המזון), וגם זוכרת שבעבר בישראל היה צריך לנפות מוצרים כמו אורז או קטניות כדי לוודא שאין בהן חרקים שונים או אבנים. האם ייתכן שהבסיס לתיאורים של בטי מעוגן במציאות, אבל היא בחרה להגזים איתם כדי להפוך את האיראנים לאנשים רעים יותר?

ויש עוד נקודה בעייתית שהספר מציג: בגלל שבטי מאוד חששה מניסיון של מודי לחטוף את מהטוב בחזרה, היא נאלצה להתגרש ממנו ולקבל משמורת על מהטוב ועל הרכוש המשותף שלהם בצורה שבה למודי (או לקרובי המשפחה שלו שעדיין התגוררו בארה״ב) לא יהיה מידע על היכן הן מתגוררות. אבל זה גרר מצב שבו מודי לא היה יכול להגן על עצמו ולהציג את הצד שלו בסיפור – וכך להגן על האינטרסים שלו. האם אין לו זכות לחלק מהרכוש המשותף (כשהוא כזכור היה המפרנס העיקרי בבית כרופא)? האם אי אפשר היה להגיע לפשרה שבה למודי תהיה הזכות לשוחח עם הבת שלו מידי פעם, אפילו אם זה היה דורש אמצעי בטחון מסוימים?

עד כמה החשדנות של בטי היתה מוצדקת? בדיעבד אני מודה שהנושא לא ברור. הסרט של מודי במובן מסוים מחזק את הטענה שהוא אובססיבי לגבי יצירת קשר עם הבת שלו, אבל האם זה אומר שהוא אכן יבצע חטיפה, במיוחד במצב שבו יש מודעות לסכנה לבטי ומהטוב מצד הסביבה והרשויות?

או שאולי חלק גדול מהבעיה נובע מחשדנות של האמריקנים כלפי מוסלמים, שנתפסים בעשורים האחרונים בתור ״הרעים״ בעולם? אני מניחה שאי אפשר לדעת, אבל בהחלט עולות שאלות מהסיפור של שני הצדדים.

הצ׳יינה טאון של שנחאי

שנחאי היתה היעד האחרון שלנו בטיול, שממנו חזרנו לישראל.

העיר תמיד היתה יעד מועדף על מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת כבר מהמאה התשע עשרה. ההשפעה הכלכלית והתרבותית של האירופאים על העיר היתה כזו גדולה – שהעיר עצמה נראית כבר לא מעט שנים כעיר מערבית לכל דבר. אם השלטים על החנויות לא היו בסינית והאנשים ברחוב לא היו סינים במראה שלהם – בהחלט יכולתם לחשוב שאתם בעיר אירופאית טיפוסית, במיוחד כשתרבות בתי הקפה והחנויות המערביות שנמצאות במרכז העיר הן בהחלט מערביות.

לכן כדי לשמר את התרבות המקומית – דווקא בעיר באמצע סין יש ״צ׳יינה טאון״ – איזור שלרוב נמצא בערים מחוץ לסין שבהן מתקהלת הקהילה הסינית (ולא פעם מזרח אסייתית בכלל) בכל עיר.

אבל הניגוד לצ׳יינה טאון בערים אחרות שבהן משתמרת גם תרבות מסויימת שמאפיינת את המהגרים ואת ניסיונות ההשתלבות שלהם במדינה החדשה – צ׳יינה טאון השנחאית היא איזור שמוקדש (באופן לא מפתיע) לחנויות ומדרחוב. אולי יש פה משהו שדווקא מעיד על התרבות הסינית הנוכחית שמעודדת שופינג כדי להתחזק כלכלית?

למרות הגוון האירופאי של העיר (והעידוד הנוכחי לשופינג שהוא פעילות קפיטליסטית בעליל), דווקא בה התחילה לפעול המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולכן יש בה מוזיאון שחוגג את המפלגה ואת המנהיג הראשון שלה מאו דזה דונג:

יום ללא חשמל?

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, הפסקות חשמל היו מאוד נפוצות יחסית להיום, ואיכשהו תמיד היו לנו נרות וגפרורים נגישים כדי להדליק אותם במקרה כזה. אני זוכרת שהיה משהו קצת כיף בשקט של הפסקת החשמל, למרות שזה גם אמר שלא יכולנו לצפות בטלוויזיה (למרות שאז היה רק ערוץ אחד שחלק משמעותי מהתוכניות בו היה משעמם עבור ילדים).

היום כמבוגרת אני תמיד מודאגת שהפסקת חשמל תגרום לנזקים, כמו למשל מצב שבו היא תתרחש בדיוק כשמכונת הכביסה שלי עובדת, או האם המקרר שלי יתקשה להתאושש מהפסקת חשמל ארוכה.

אבל בתקופה שבה עבדתי בהרצליה פיתוח, היה יום אחד בעבודה שבו הגענו בבוקר ולא היה לנו חשמל, או שההפסקה התחילה ממש דקות ספורות אחרי שהתחלנו לעבוד. בהתחלה הנחנו שמדובר על תקלה זמנית והחשמל יחזור תוך חצי שעה או שעה, משהו שקרה כבר בעבר. לכן התיישבנו בלובי, וכשזה לקח יותר מכמה דקות חלקנו הלכנו לסניף ארומה הקרוב לקנות קפה (היה בסניף גנרטור) וכשההפסקה התארכה עוד יותר – אפילו הלכנו לקניות בחנויות באיזור (אני למשל קניתי שני זוגות של סנדלים או כפכפים בחנות ״קולומביה״ הקרובה).

אבל הפסקת החשמל לא הסתיימה. בשלב מסוים, אחראי התחזוקה של החברה שלנו התחיל לנסות לבדוק מה קורה – וגילה שאיכשהו תיקונים או התקנה של כבלים או כל דבר אחר שדרש חפירה גרם לקריעה של כבל חשמלי דיע רציני שגרם להפסקת חשמל באיזור די גדול של הרצליה פיתוח, והתברר שייקח זמן עד שהכבל יתוקן והחשמל יחזור.

כשזה התברר, המנהלים שלנו החליטו לשלוח את כל העובדים הביתה כי אם החשמל יחזור באותו היום – הוא כנראה יחסור די קרוב לסוף יום העבודה, אם לא אחרי סוף היום. המשמעות של זה היתה בעצם יום חופש על חשבון החברה, כי אי אפשר היה חוקית להוריד יום כזה מימי החופשה שלנו.

אבל בדיעבד התברר שהחשמל חזר בערך שעתיים או שלוש אחרי שנשלחנו הביתה – מה שהיה משאיר כמעט חצי יום עבודה עבורנו, אבל בשלב זה כשאנשים חזרו הביתה ונסיעה לעבודה היתה לוקחת להם לא מעט זמן, כבר לא השתלם להחזיר את כולם למשרד.

״האמת לגבי מידה 0״ – חלק שני

שבוע ראשון: לואיז מרגישה מתוסכלת מכך שהיא צריכה לבצע אימון ארוך לטעמה על בסיס יומיומי – ריצה של 5 ק״מ, ואז אימון משקולות לשעה. בתור אמא עובדת, היא מרגישה שאין לה זמן לזה, כי היא פעילה בחיים שלה לשעות ארוכות ולהתחיל את היום מוקדם עוד יותר נשמע לה כמו אופציה לא מציאותית.

היא גם מתחילה מהר מאוד להרגיש מותשת במהלך התפקוד היומיומי שלה, כנראה בגלל השילוב של ספורט מאומץ (שהיא לא רגילה אליו) ותזונה מאוד דלה בתוכן ובקלוריות, ובקושי גוררת רגליים.

כמגישה בתוכנית טלוויזיה שעוסקת בבגדים, ללואיז יש הזדמנות לשוחח עם דוגמניות לגבי הלחץ להיות רזות. אחת מהן מספרת לה על החוויות שלה כמי שניסתה להשתלב בתעשיית האופנה העילית בפאריז – שבה מידה 36 ואפילו 34 נחשבת לשמנה, ושבה הסוכנים של הדוגמניות היו מגיעים לביתן ומוציאים מהמקרר כל מאכל שהם חשבו שאסור לדוגמניות לאכול. מיד אחרי השיחות עם הדוגמניות בתוכנית שלה, לואיז משוחחת עם סוכן שכזה, והוא אומר שהתמורה לקריירת דוגמנות היא כזו גדולה שהיא מצדיקה את ההרזיה הקיצונית וכל מה שנדרש כדי להגיע אליה, גם הרעב והחולשה. הוא מצדיק את זה בכך שהמעצבים רוצים לקבל תשומת לב לבגדים, והבגדים נראים יותר טוב על מישהי גבוהה וכמה שיותר רזה – ורק כך הם מקבלים כתבות ואפילו שערים במגזינים.

הסרט דן בכך שתעשיית האופנה היא זו שגורמת לרזון קיצוני להחשב כיפה ומעורר השראה, והדוגמניות פשוט חייבות להיות רזות מספיק כדי להכנס למידות שהמעצבים מייצרים, והמעצבים מייצרים מידות מאוד מאוד קטנות. יש דיונים שהעלו השערה שמכיוון שרבים מהמעצבים הם הומוסקסואלים, הם רואים בגוף של נער (מאוד רזה, בלי ״בליטות״ מיותרות של חזה נשי או אגן נשי רחב) כגוף היפה, ובעצם גם נשים מאוד רזות צריכות להרעיב את עצמן כדי להעלים כל סממן נשי כדי להתאים את עצמן לגזרות שהמעצבים מייצרים.

יש מי שרואה באמירה הזו הומופובית, ובצדק – אבל אי אפשר להכחיש שעולם האופנה הגיע לקיצוניות מאוד גדולה בכל מה שקשור לרזון. הסרט עצמו צולם בשנת 2007, שבה התופעה באמת הגיעה לקיצוניות הכי גדולה שלה. אמנם בימינו המצב התחיל להשתפר (ויש אפילו דוגמניות למידות גדולות), אבל דוגמניות עדיין צריכות להיות מאוד מאוד רזות. כל זה למרות החוקים שנכנסו כדי למנוע הרעבה עצמית, בעיקר בעקבות מותן של שתי דוגמניות מאנורקסיה (משהו שמתואר בסרט עצמו) שגרמו כנראה לשינוי וקבלה שהמצב לא יכול להמשיך ולהפוך לחמור יותר.

לואיז מספרת שהחלק הקשה של היום הוא בערב – כי הרעב שלה הכי חריף, אין לה כוח, והיא רק רוצה ללכת לישון כדי לא להיות רעבה ועייפה. היא גם שמה לב שבערב אין לה כוח להתאמן – לא ברור האם בגלל שזה בערב או בגלל שהעייפות והרעב מצטברים עם הזמן.

לואיז מגישה שאין לה סבלנות לבן שלה צ׳ארלי, והיא אפילו עייפה מידי כדי לצאת איתו להליכה או לפעילות שדורשת ממנה אנרגיות.

ועדיין בסוף השבוע הראשון לואיז רזתה 2.7 ק״ג, וגם ההיקפים שלה הצטמצמו.

שבוע שני: ללואיז יש פגישה עם הסוכנת שלה, וקשה לה למצוא משהו לאכול במסעדה. היא משועממת מהאוכל, ואם בעבר היא ציפתה לאכול במסעדות, עכשיו היא מרגישה שלא כיף לה יותר והיא משועממת.

כחלק מהמחקר שלואיז מנסה לעשות עבור הסרט, היא מבקרת במרכז שמטפל בנערות צעירות עם הפרעות אכילה.אחת הנערות אומרת שבהחלט יש לחץ להרזות שמגיע בין השאר מתעשיית האופנה, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו כי כל מעצב מגיע למידה קטנה יותר ויותר ואז תמיד תהיה הדוגמנית שתצליח להשתחל אליה – ואז יש לחץ על האחרות לרזות עוד יותר, מה שנותן השראה למעצבים ליצור בגדים יותר ויותר קטנים.

הנערות מדברות על חוסר השביעות שלהן בחיים בכלל שהתמקד במשקל שלהן ותחושת השנאה העצמית שהן הרגישו כי הן לא היו ״מספיק רזות״, עד כדי כך שהן אפילו הגיעו לשלב שבו הן חששו לשתות מים כדי שהן לא יעלו במשקל בגלל המים. אחרת מתארת חשש ממשחת שיניים כי היא לא הבינה איך משהו יכול להיות טעים ועדיין להיות ללא קלוריות.

לואיז עצובה ונדהמת מכך שאחת המטופלות היא בקושי בת 13 וכבר מתמודדת עם אנורקסיה במצב כזה קשה.

חלק מזה נובע מכך שדיאטת הכסאח שלה משפיעה לרעה על מצב הרוח שלה – גם בגלל הרעב התמידי (במיוחד כי היא צריכה לבשל לבן שלה אוכל רגיל, שכולל למשל פסטה שאסורה לה), אבל גם בגלל שיש לדיאטות הרעבה השפעה כימית גרועה על המוח שגורמת למצב רוח גרוע, חוסר סבלנות, ועצבים. בעלה, אמא שלה וכנראה שגם הבן שלה מרגישים בזה – והיא נמצאת רק באמצע השבוע השני מתוך הדיאטה שהיא קבעה לעצמה, וברור לה כבר מעכשיו שמצבה הנפשי ימשיך להתדרדר לאורך ההרזיה – והיא באמת לא מבינה איך אנשים מתמודדים עם זה לאורך זמן.

מי שכן מכירה את הלחץ הזו היא הזמרת מלאני סי, שהיתה חברה בלהקת הספייס גירלס בשנות התשעים. במהלך הקריירה שלה בלהקה, הלחץ עליה להשאר רזה היה כזה חמור שהיא פחות או יותר חיה על פירות וירקות בלבד, למרות שהעבודה בלהקה היתה עבודה פיזית קשה שכללה הופעות וחזרות שכללו לא רק שירה אלא גם לא מעט ריקודים, וכמובן גם עבודה דומה על קליפים לשירים. וכשהיא חזרה לאכול ועלתה כמה מידות – הצהובונים בבריטניה לעגו לה על כמה שהיא שמנה ברמה של השמנה חולנית, למרות שהיא לבשה מידה 42 – 44 שרחוקה מלהיות השמנה חולנית.

בעיני מלאני סי הבעיה היא התקשורת היא האשמה כי היא לא מסוגלת אף פעם להתאים את עצמה לדימוי חיובי – היא תמיד היתה רזה מידי או פשוט שמנה מידי, ואף פעם לא במשקל הנכון. מל מתייחסת להתהלות שלה כהפרעת אכילה, ואומרת שאלו חיים אומללים שבהם האוכל ניהל אותה, והיא לא יכלה אפילו לצאת לאכול במסעדה או אירוע כזה או אחר כי היא לא ידעה איך לאכול בהם. כל אלו גרמו לה להפוך למתבודדת ופגעה בחיי החברה שלה (ונשמע שההשפעה מורגשת עד צילום הסרט). ונשמע שזה משהו שלואיז מזדהה איתו כי היא עצמה מאוד מוגבלת ביכולת שלה לצאת עם בעלה או עם חברות בגלל הדיאטה כי היא מוגבלת ביכולת שלה לאכול וגם להנות מרוב עייפות ומצב רוח רע.

שבוע שלישי: מדובר על נקודת האמצע של הדיאטה.

לואיז ירדה קצת פחות מקילו בשבוע השני, אבל כבר לא נעים לה שבעלה נוגע בה כי היא יודעת שהוא אהב את הגזרה המקורית שלה, ועכשיו היא רזה מידי לטעמו והצלעות שלה בולטות.

גם בביקור אצל הדיאטן היא מתחילה להרגיש ממש לא בריאה: היא מצוננת כרונית, העור שלה יבש, וכך גם העיניים שלה, שלא לדבר על כך שהיא סובלת מכאבי בטן. הדיאטן ממש מנסה לשכנע אותה להפסיק כבר אחרי שבועיים – בגלל הפגיעה הבריאותית, אבל גם בגלל שהיא יורדת במשקל לא רק בגלל שריפת שומנים, אלא כי הגוף שלה גם שורף חלק מהשרירים שלה (למרות שהיא מתאמנת לא מעט). במצב כזה, כשהיא תפסיק את התהליך שהיא מעבירה את עצמה – חילוף החומרים שלה יהיה איטי יותר בין השאר כי תהיה לה פחות מסת שריר, וכשהיא תעלה חזרה במשקל היא עלולה לעלות בעיקר מסת שומן, ואז גם אם היא תגיע למשקל ההתחלתי שלה – היא תהיה בעצם שמנה יותר כי הגוף שלה יכיל פחות שריר אלא יותר שומן.

הדיאטן גם מציין שלרוב מי שמרזה כך חושב שהוא יכול להספיק אחרי תקופה קצרה – אבל לרוב זה לא קורה אלא לרוב מתפתחת הפרעת אכילה בגלל ההרגלים האלו. אבל לואיז מתעקשת להמשיך כדי להוכיח את הנזקים של השאיפה למידה אפס. בסוף השבוע השלישי לואיז ירדה עוד קילו לירידה כוללת של 4 ק״ג, וירידה מאוד משמעותית בהיקפים שלה.

שבוע שלישי: הקשיים מול האכילה הדלה ומול המשפחה שלה ממשיכים, אבל איכשהו האימונים נותנים לה תחושה של שגרה – למרות שהיא זקוקה באופן דחוף למוטיבציה, ולכן מנסה להתאמן כשמולה תלויה השמלה במידה אפס שהסטייליסטית בלוס אנג׳לס קנתה לה.

היא משוחחת עם סופי, חברת ילדות שסבלה מאנורקסיה – ושתיהן מסכימות שהמחסור באוכל משפיע על המוח וגורמת לדיכאון, וגם לחוסר בטחון שרק הולך ומתגבר. לכן לואיז רוצה לחזור לבית הספר לאמנות שבה היא למדה – וגילתה שלמרות שכשהיא למדה שם לא היה דגש גדול על המשקל, כיום זה קיים הרבה יותר, וכל הנערות בעצם מכירות לפחות מישהי אחת שסובלת מהפרעות אכילה.

לואיז מרגישה חלשה מתמיד, ולמרות הכל חייבת להמשיך לעבוד (גם אם קשה לה לעמוד על הרגליים ולזכור את השורות שלה) – אבל כשבתוכנית שבה היא עובדת מגישים לאנשים אוכל טעים ועשיר, היא נאלצת לאכול שוב דגים וסלט ירוק. ואז היא מספרת שהיא איבדה את הנייד שלה – ערב לפני כן היא היתה כל כך מורעבת שהיא הלכה למקרר מיד כשהיא הגיעה הביתה, ופשוט שכחה בו את הטלפון שלה.

אבל לואיז מרגישה שהיא מתחילה לחשוב אחרת על אוכל, ולהרגיש אשמה כשהיא אוכלת משהו, גם כשזה משהו מותר. היא מבינה שכך מתחילה הפרעת אכילה, במיוחד כשבכל פעם שמגיעים למטרה מסוימת – קל מאוד פשוט להציב את המטרה הבאה.

שבוע רביעי: לואיז מנסה בכל כוחה לרדת את המשקל הסופי שיאפשר לה להכנס לשמלה. היא אפילו מזמינה חליפה מיוחדת שאמורה ״לשרוף שומנים ולהקטין היקפים״ (או אולי פשוט להזיע כדי להוריד משקל מים?), אבל מרוב שהיא חולה היא לא יכולה לנסות לעבוד איתה, ואפילו נאלצת להפסיק את תוכנית ההרזיה המקורית שלה כי היא כל כך חולה.

אבל היא מרגישה שהיא חייבת להגיע לסוף התהליך – ועולה על מטוס ללוס אנג׳לס כי היא כבר לא מסוגלת להמשיך לבד בתהליך לימים האחרונים שלו. בלוס אנג׳לס היא הולכת לכל מיני טיפולים כמו מסאג׳ או דיקור סיני כדי לנסות לרזות, אבל בסופו של דבר היא חוזרת לחדר הכושר של בארי כדי לנסות לסיים את התהליך.

בניגוד לכל האנשים בסביבתה הקרובה של לואיז, בארי חושב שהיא נראית נהדר – רק כי היא רזתה, למרות שהיא נראית חולה וחיוורת, ובאופן כללי רואים שהיא לא בריאה (משהן שהוא מכחיש וטוען שהיא נראית בריאה ואפילו זוהרת). והוא כמובן שמח לאמן אותה כדי לאפשר לה להמשיך לרזות, גם אם אין לה כוח לסיים חלק קטן מהאימון, ורואים את זה.

טונגלי

העיר טונגלי, פרוור נוסף של שנחאי, היתה היעד הבא שלנו. העיר ידועה בתעלות שלה שהופכות אותה למעין עיר שדומה לונציה, כשלצד התעלות יש כמובן מדרחוב עם הרבה חנויות ומסעדות – וכמובן שייט בספינות בתעלות עצמן סטייל ונציה.

וכמובן שגם בה יש שוק שבו ביקרנו:

עדכון הרזיה?

בעצם היו כמה סיבות שבגללן רציתי לעדכן בנושא ההרזיה שלי.

הראשונה היא שמאז תחילת הקורונה רמת הספרט שעשיתי התחילה "להתדדר", ולאורך זמן מצאתי את עצמי מתאמנת פחות ופחות. למשל בעבר בשלושה ימים בשבוע הייתי בחדר הכושר עצמו שבו הייתי עושה אימון משקולות ואז אימון מחזורי (כלומר קטעים מאומצים וביניהם מנוחה) של 40 – 50 דקות, אבל למרות שהתמדתי באימוני המשקולות – עם הזמן הלכתי פחות ופחות על ההליכון עד שלאחרונה מצאתי את עצמי עושה אימון משקולות בלבד. במקביל הייתי הולכת להתאמן יומיים בשבוע בבריכה – אבל ועם הזמן האימונים שלי בבריכה הפכו משחיה של משהו בין 1 – 1.2 ק"מ לשחיה של 600 – 700 מטרים עם הרבה הפסקות באמצע ועם הרבה פחות מאמץ.

אבל לפני שלושה שבועות החלטתי לקחת את עצמי בידיים. זה התחיל מאימונים יחסית קצרים על ההליכות – בהתחלה 10 דקות של אימון מחזורי שכלל דקה של הליכה בקצב בסיסי, ואז 2 דקות של הליכה בעליה באותו קצב, ואז עוד 2 דקות של הליכה בעליה פחות גבוהה אבל בקצב מהיר קצת יותר. התחלתי לאט לאט לעלות את הזמן וגם את הקושי של כל מחזור מבחינת שיפוע ומהירות, ואמנם ייקח לי זמן לחזור לאימון המקורי אבל עדיף פחות מאשר כלום.

בשחיה התחלתי לחזור לשחיה של 1.2 ק"מ – והחלטתי להוסיף אימון שחיה שלישי בימי שישי בצהרים. באימון הראשון שעשיתי יום שישי החלטתי לאתגר את עצמי, ושחיתי 1.7 ק"מ. זה היה קשה, אבל פתאום מצאתי את עצמי משחזרת את ההישג גם באמצע השבוע בימים שהגעתי לבריכה מוקדם.

אני מודה שזה היה מעייף במצטבר, ואני שמחה שעכשיו בחגים יש לי הזדמנות קצת לנוח מזה כדי לתת לגוף שלי להתאושש.


ויש את הנושא של האוכל.

האכילה שלי רחוקה מלהיות מושלמת, אבל לאחרונה שמתי לב לזה שהמשקל שלי יציב כבר כמה חודשים, ואפילו עם קצת נטיה לירידה מאוד איטית בשבועות האחרונים. אני לא מרוצה מזה שהוא לא יורד, אבל מצד שני בניגוד למה שקרה מא תחילת הקורונה – כבר תקופה די ארוכה (מאז סוף אפריל או תחילת מאי) לא היתה לי עליה רצינית במשקל, למרות שהיו לי תקופות שבהן אכלתי פחות טוב.

אני מרגישה כאילו כשיש אירועים של אכילה לא בריאה – הם נגמרים מהר יותר מאשר פעם, וכנראה גם שהפעילות הגופנית קצת מפצה עליהם – אבל במקביל גם הפעילות הגופנית כנראה עוזרת לי לאכול בריא יותר בארוחות שאני כן אוכלת בהן בריא, ואני למשל מבשלת הרבה יותר בבית.

אני חושבת שערב ראש השנה והיום הראשון של החג די ייצג את זה. חשוב לספר שהתארחנו אצל ההורים שלי – ויש באירוח הזה המון מוקשים לדיאטה, במיוחד בשנים האחרונות שבהן אנחנו מתארחים כמשפחה עם נכדים. מעבר לעובדה שיש תמיד מלאי מוד גדול של חטיפים בבית עבור ה״נכדים״, לוח הזמים של הארוחות מאוד לא מסודר – אז נוצר לא פעם מצב שאני ממש ממש רעבה ויש עוד הרבה זמן עד הארוחה הבאה, ואז אני מבלה את הזמן עד הארוחה בנשנשת של כל מיני דברים כדי להתגבר על הרעב בלי ממש להרגיש שובע – עד שאני מגיעה לארוחה ואחרי בערך שני ביסים של מרק עם קניידלעך אני מרגישה פתאום מפוצצת – וגם אשמה שנישנשתי שטויות מקום לאכול אוכל משביע ומזין.

בבוקר של ער ראש השנה דאגתי לעשות הרבה אירובי, והשתדלתי לאכול בריא בארוחות מסודרות במשך היום – כשבארוחת החג השתדלתי לא להגזים בכמויות ולאכול ארוחה מאוזנת מבחינת אבות המזון ולאכול הרבה סלטים.

היום הראשון של החג הלך קצת פחות טוב, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הוא הלך הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. בהחלט התאפשר לי לתכנן יותר טוב את הארוחות בלי להגיע לאף אחת הן מורעבת. מה שכן הפריע לי זה שאכלתי קצת יותר מידי פחמימות בארוחת הצהרים, ויותר מידי מהקינוחים למרות שגם פה – היו שנים שזה היה הרבה יותר גרוע.

על בתי ספר וחופשות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הורים רבים מתלוננים על כמות החופשים הגדולה שיש במסגרת מערכת החינוך הישראלית, ובמיוחד על תקופת החגים של תשרי שנופלת לא פעם קרוב מאוד לחופש הגדול. מעבר לזה, חלק משמעותי מהבעיה נובע מכך השילדים מקבלים חופשים בחגים שבהם להורים אין חופשים – החל מחנוכה, פורים, או בל״ג בעומר (שהוא חג מפחיד בפני עצמו עם המדורות שילדים אוהבים לתפעל בעצמם), וכלה בחופשה ארוכה לפני חג הפסח, שלא לדבר על החופש הגדול עצמו.

אבל בואו נחשוב על זה מזווית שונה קצת.

קודם כל, להיות מורה זו עבודה קשה. אם לכם קשה להשתלט מידי פעם על הילדים שלכם ולגרום להם להתנהג יפה – תתארו לעצמכם כמה קשה להשתלט על 30 – 40 ילדים בכיתה כשהם משתוללים ולא משתפים פעולה, ובין לבין המורים גם צריכים גם ללמד את הילדים ולהספיק כמות מסוימת של חומר. וכמובן שלמורים יש עבודה שהיא מעבר לשעות שלהם בכיתה – החל מתכנון שיעורים וכלה בבדיקת מבחנים ובקבלת שיחות טלפון מההורים. לכן המורים זקוקים לחופשות האלו כדי להרגע ולהתרענן (ובינינו, גם הילדים, ובמיחד הצעירים – גם זקוקים למנוחה הזו).

ועד נקודה שרבים לא חשובים עליה היא שלמורים אין גמישות באיך ומתי הם יכולים לקחת חופשים – הם לא יכולים לקחת חופש בזמן שהלימודים נערכים. יכול להיות שלהורים לילדים קטנים זה באמת נוח – אבל לאלו שלא הורים, או שהילדים שלהם כבר גדולים שההורים לא בהכרח רוצים או צריכים לקחת חופש במקביל להם זה באמת מגביל. למשל המורים נאלצים ללטוס לחו״ל או לנסוע לנופש דווקא בתקופות שבהן המחירים לחופש או טיסות הכי יקרים כי מן הסתם יש בתקופות האלו הכי הרבה ביקוש.

וחשוב גם לזכור שגם ב״חופש הגדול״ יש למורים לא מעט פעילויות שקשורות למקצוע – כפי שמפורט בפוסט הבא.

ויש עוד היבט חשוב: חלק גדול מהחגים בלוח השנה הישראלי הם חגים דתיים, ולכן רבים רוצים לחגוג אותם כחלק מהמסורת, ואלו ששומרים יותר על מנהגי הדת או המסורת גם מחויבים לקחת את הימים האלו כחופש, בין אם הם המורים או התלמידים. וזו כנראה גם הסיבה לכך שיש חופש לפי פסח, כדי לאפשר למורות לנקות את הבית לקראת החג בגלל הדרישות המחמירות שלו לשומרי המסורת.


מצד שני, המסגרת הנוכחית של מערכת הלימוד בישראל באמת לא תואם את שעות העבודה ומסגרת החופש של ההורים, לפחות בתקופה הנוכחית.

כי לפני כמה עשורים, היה נהוג שאמהות רבות עובדות במשרה חלקית כדי להיות אלו שמטפלות בבית ובילדים – אבל כיום גם לנשים חשוב לעבוד במשרה מלאה ולבנות קריירה (שאיפה שהיתה כמעט לא קיימת בעבר). במצב כזה האמהות למשל באמת היו בחופש בתקופה כזו או אחרת לפני פסח כדי לנקות את הבית כמו שצריך. מעבר לזה, בעבר גם סבא וסבתא היו הרבה יותר זמינים לשמור על הילדים בימים שבהם ההורים לא היו זמינים – משהו שלא קיים כיום כשסבא וסבתא שמסוגלים לטפל בילדים הם לרוב מאוד פעילים בעצמם ולכן אין להם זמן להיות הבייביסיטר הצמוד של הנכדים.

לכן המצוקה של ההורים קשה משמעותית היום מאשר היא היתה פעם – אבל בניגוד לשינוי שקרה בעולם החיצוני, מערכת החינוך לא השתנתה, ויש תחושה שהיא מסרבת להשתנות כי הועדים השונים עסוקים בשמירה על ״זכויות״ המורים ולא בהתאמה של מערכת החינוך לאורח החיים של האוכלוסיה שמשתמשת בשירותיה של מערכת החינוך.

על חגים ואוכל

כשהייתי ילדה, סבתא שלי מצד אמא היתה מארחת אותנו בכל החגים. היו לכך כמה סיבות: סבתא מצד אבא היתה דתיה כך שהיה לנו קשה להגיע אליה לחגים (כי לא היה אצלה מקום לארח את כל המשפחה ליומיים רצופים כי לא יכולנו לנסוע חזרה הביתה), אבל גם סבתא מצד אבא גרה מאוד קרוב אלינו ויכולנו לבקר אותה באופן שוטף (לרוב היינו קופצים לביקור בכל מוצ״ש), אבל סבתא מצד אמא גרה בצפון במרחק של המון שעות נסיעה בימים שבהם לא היה כביש 6 (וגם הרבה פחות כבישים מהירים באופן כללי) והמכוניות היו איטיות בהרבה.

לכל חג היו לסבתא שלי מאכלים מיוחדים. למשל בפסח היו לה מצות מטוגנות במילוי פירה, ובשבועות היא היתה מכינה בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים. אבל עדיין היו לה מאכלים שהיא היתה מכינה כל השנה, כמו למשל ״מרק פירות״ (שהיה בעצם משקה מבוסס בעיקר על תפוחים, שילוב של סוכר וסוכרזית, ואיכשהו היה תמיד ורוד, כנראה בגלל שילוב של פודינג כזה או אחר) – או ״קומפוט״ שבעצם היה גם מעין מרק פירות, רק עם פירות יבשים כמו משמשים, צימוקים ושזיפים מיובשים שהיא היתה מבשלת ומגישה עם מי הבישול בתור קינוח.

שתי הסבתות שלי לא היו מבשלות ממתכונים מסודרים, אלא הרבה ״לפי העין״, ולכן מאוד קשה היה ללמוד מהן איך לבשל כמו שהן בישלו. מעבר לזה, לא מעט מהחומרים שבהם הסבתות השתמשו כדי לבשל כבר נחשבים ללא בריאים, כמו למשל מרגרינה – ושימוש בתחליפים (אפילו אם הם איכותיים יותר) משנה את הטעם של האוכל.

אני מניחה שלא יוצא לי לשחזר את המאכלים האלו כי אני לא מבשלת למשפחה. אי אפשר להכין למשל בלינצ׳ס בלי להכין הרבה יותר בלינצ׳ס ממה שאני מסוגלת או אפילו רוצה לאכול בארוחה או שתיים, וכך גם לגבי הרבה מאוד מהמאכלים שסבתא שלי הכינה לחג.

מצד שני, אמא שלי לא אוהבת שמישהו אחר מכין אכל לחג, כי היא אוהבת לתכנן את התפריט בעצמה – ואיכשהו המאכלים של סבתא שלי לא ממש משתלבים לה בתפריט. כנראה שיש לה מאכלים משלה, שה״נכדים״ כבר רגילים אליהם והיא חוששת לנסות משהו חדש כדי שהנכדים לא ירתעו ממנו.

״האמת לגבי מידה 0״ – חלק ראשון

הסרט הבא הוא סרט דוקומנטרי שהפיקה זמרת העבר ומגישת הטלוויזיה הבריטית לואיז רדנאפ.

לואיז היא אישה רזה ויפה ונחשבת ככזו בעיני הציבור – והיא לובשת מידה 8 בריטית שמקבילה למידה 36 האירופאית המוכרת לנו. ובעבר מידה 36 היתה מידה שכל אישה ראתה למידה של ״אישה רזה״ – אבל בתקופה שבה היא יצרה את הסרט, ה״אופנה״ קבעה שמידה 8 בריטית / 4 האמריקנית / 36 האירופאית היא מידה כבר די סתמית ואפילו ״נורמלית״ – ושמידה 0 האמריקנית (המקבילה למידה 4 הבריטית או מידה 32 האירופאית והישראלית) היא הרזה החדש – לפחות עבור השחקניות ההוליוודיות, אבל בעצם ההגדרה גם חלחלה לציבור הנשים הכללי.

חשוב לציין שבשלב מסוים אפילו התחילו בתעשיית האופנה והקולנוע (והבידור באופן כללי) לדבר על מידה ״00״, כלומר מידה 30, כעל ״הרזה חדש״, אבל התופעה נפסקה די מהר – לדעתי בגלל העובדה שהיה בלתי אפשרי לרוב המכריע של הנשים הבוגרות לרדת למידה כזו, בשילוב העובדה שהמודעות לכך ש״מידה 0״ לא בריאה גדלה, בין השאר בזכות הסרט של לואיז.

לואיז החליטה לעשות ניסוי ולנסות לרזות למידה אפס תוך חודש – למרות שהיא עצמה נחשבת לאישה רזה ומושכת. היא עצמה יודעת שמדובר על תהליך לא בריא וקשה (למרות שכוכבות הוליוודיות מנסות להגיד שמדובר על תהליך קליל ובעצם בריא). היא עצמה אומרת שחשוב לה לחוות את הנושא באופן אישי כדי שהיא תוכל ליצור סרט אמין, אבל בעצם עולה השאלה עד כמה הרצון הזה לרזות הוא בעצם ״גימיק״ כדי למשוך צופים.

כדי לתת לעצמה מוטיבציה, לואיז מבקרת בין השאר בלוס אנג׳לס, בירת ה״מידה אפס״ העולמית, והיא מחליטה לקנות שמלה במידה אפס כדי לתת לעצמה השראה להרזיה – אבל כשהיא מנסה למדוד שמלות כאלו כדי לקבל פרופורציות על כמה היא צריכה להרזות, החוויה מתסכלת אותה מאוד כי היא לא מצליחה להכנס לאף אחת מהשמלות בצורה שהפתיעה גם אותה.

חלק מהחששות שלה נובעים מהסביבה הקרובה שלה – בעלה ואמא שלה שדואגים שהתהליך שהיא עומדת לעבור יהיה לא בריא, ובעלה חושש שהיא תהפוך לאישה רזה מידי ולא מושכת. כך גם איש מקצוע שהיא מתייעצת איתו (דיאטן שכנראה מתמחה בהפרעות אכילה) שמנסה להסביר לה שהיא תהפוך להיות מאוד חולה ותהרוס לעצמה את חילוף החומרים ולכן כשהיא תפסיק עם התהליך – היא תעלה מהר במשקל ובצורה פחות בריאה מאשר קודם. אני מניחה שאלו הדברים שלואיז מנסה להדגים בעזרת הניסוי הזה שלה (לדעתה היא לא תוכל לדבר על הנושא בלי לחוות את זה בעצמה), כך שהיא מתקדמת בו בכל זאת.

חשוב לציין פה שלואיז מגבילה את הניסוי לשלושים יום, ותעשה את זה בליווי רפואי צמוד, משהו שרוב מי שמנסה להפוך לרזה מאוד לא עושה. אחרי השיחה עם הדיאטן שילווה אותה היא בטוחה ששיחה איתו תגרום לכל מי שחושבת שדיאטה כזו היא רעיון טוב להמנע ממנה – אבל המציאות מוכיחה שלרוב נשים ילכו להרזות בכל מקרה, גם במחיר של פגיעה בריאותית. אולי במובן מסוים רבות עדיין מקשרות בין הרזיה כזו קיצונית להצלחה (כמו למשל כוכבות הוליווד רבות) או בין הרזיה לבריאות באופן כללי, בלי להבין שקיצוניות לא בריאה גם כשזה מגיע להרזיה.

לואיז מצטלמת לפני התהליך בלי סטיילינג, איפור מקצועי או תיקונים בפוטושופ, ומופתעת מכמה ״רע״ היא נראית יחסית לדימויים שהיא לרוב רואה של עצמה – מה שמעיד שההרזיה עצמה היא לא בהכרח הבעיה היחידה שגורמת בעיות בדימוי העצמי לרוב הנשים אלא גם העיבוד של התמונות של הכוכבות מעבר לרזון שלהן.

הביקור הראשון של לואיס בלוס אנג׳לס נועד כדי שהיא תוכל לקבל תוכנית אכילה ואימונים מהמקום שבו מקדשים את ״מידה 0״ המיתולוגית, ויש לא מעט מכוני כושר שעוזרים לאלו שחולמות להיות כוכבות להרזות למידה המתאימה. לואיז עובדת עם מישהו בשם Bootcamp Barry – כש״בוטקאמפ״ הוא המילה האמריקנית שמקבילה לטירונות. בארי מקבל את לואיז בחדר כושר הרועש שלו, והוא מצפה מלואיז לאכול מעט מאוד, מרשימת מאכלים מוגבלת מאוד – ולהתאמן הרבה. הוא אומר שלרוב התוכנית שלו יותר רגועה, כי לרוב לוח הזמנים להרזיה הוא יותר ארוך משלושים היום שלואיז הקציבה לעצמה כדי להגיע למידה 0.

בסופו של דבר התזונה של לואיז כוללת שיבולת שועל לארוחת הבוקר (יחד עם חביתה) והיא יכולה לאכול תותים ואוכמניות (בל רק עד 11:00 בבוקר), ובצהרים ובערב היא אוכלת רק ירקות ירוקים ודגים.וכפי שבארי כל הזמן מזכיר לה – גודל המנה שלה הוא כגודל האגרוף שלה, שהוא די קטן.

לואיז מנצלת את הביקור כדי לשוחח עם חברה בריטית שעברה ללוס אנג׳לס כדי להצליח כשחקנית ןמגישה, דניס ואן אוטן. דניס מספרת על הניסיון האישי שלה עם הלחץ להרזות למידה אפס – היא נפגשה עם סוכן במסעדה, וכמה דקות ננסה אליה ניקול ריצ׳י שנראתה רזה מידי ומורעבת, והסוכן של דניס אמר לה שהיא צריכה לשאוף להיות רזה כמו ניקול. כתגובה לזה, דניס הזמינה צלחת פסטה ענקית.

אבל דניס אומרת שגם בבריטניה יש ביקורת קטלנית כשהיא העזה להסתובב בביקיני כשהיא העלתה קצת במשקל ולמרות שהיא נשארה יחסית רזה. דניס מוטרדת מזה כי האחיינית שלה ראתה את הביקורת והתחילה לשנוא את הגוף שלה ולנסות לרזות באמצעים לא בריאים רק בגלל הכתבה הזו – והיא מניחה שנערות רבות גם הושפעו לרעה מהכתבה.