קישור לחלק הראשון.
אחד הנושאים שמובדלים מאוד בין הסדרה לבין הספר הוא איך נתפסים הרומנים של בעלה של הגיבורה.
הספר רואה ברומנים משהו שהיה מאוד טבעי בעבר – אפילו הגיבורה עצמה מודה שהיא ״התאהבה״ לא פעם במרצים שלה (וגם במרצות) כסטודנטית צעירה. הסדרה לוקחת את זה צעד אחד קדימה ואפילו מנסה לצייר את הרומנים האלו כחוויה – שהיא לעיתים חוויה שאולי מסתיימת בצורה פחות נעימה או מלווה בשברון לב מסוים, אבל כזו שמהווה חוויה מלמדת לחיים.
או כמו שהגיבורה מנסה להציג את הרומנים האלו: בתור ״כיף״.
בנאום שהיא נותנת על הנושא לסטודנטים שלה, היא מנסה להציג את היכולת הזו של נשים להיות חלק ממערכת יחסים כזו כחופש מיני שלהן – והניסיון להגביל את היכולת שלהן לבחור בבני הזוג ש״רצויים״ בעיניהן הוא בעצם פגיעה בחופש המיני של נשים, שעבדו קשה מאוד כדי להשיג אותו בעשורים האחרונים.
בספר הדמות גם נותנת כדוגמא את העובדה שבעלה מבוגר ממנה בחמש שנים, כלומר כשהם נפגשו בלימודים לתארים מתקדמים הוא היה בשלב מתקדם משמעותית מזה שלה. היא מביאה גם את ולדימיר ואת אישתו סינתיה כדוגמא נוספת לכך כי סינתיה צעירה מולדימיר בשמונה שנים, ולכן גם הוא לכאורה ״מתקדם״ יותר ממנה.
אבל הספר גם מביא טיעונים נגדיים. למשל בפרק האחרון של הספר, הגיבורה משוחחת עם אחת המתלוננות נגד בעלה. אותה אישה שהיא כבר אישה בוגרת כיום ומספרת שהיא אולי נחשבה מבחינה חוקית לאישה בוגרת כשהיא היתה סטודנטית, אבל עדיין היתה בתקופה רגישה של מעבר בין הילדות לבגרות – וציפתה שהאוניברסיטה תגן עליה ותעזור לה לעבור את התקופה הזו בשלום.
אבל בתור מישהי שהיא עדיין נערה, ההשפעה של גבר מבוגר ומקסים שמחמיא לה על היכולות שלה ומה היא חכמה היתה גדולה מידי מכדי לסרב לה, והיא לא הבינה עד כמה מדובר בשקרים עד ליום שבו הבעל זרק אותה כדי לפלרטט עם מישהי חדשה. האם זו באמת בחירה חופשית של אותן נשים לשכב עם המרצה שלהן במצב שבו הן תמימות ולא מספיק מנוסו כדי להבחין בדפוס ההתנהגות הזה שלו?
מעבר לזה, הספר מעלה את הנקודה שלא כל סטודנטית זוכה ליחס כזה. בספר ישנה דוגמא לסטודנטית צעירה ושחורה שהגיבורה מטפחת שהתקבלה ללימודים במכללה בעזרת מלגה – שטוענת שרומן עם מרצה גבר הוא פריווילגיה של נשים צעירות לבנות עשירות, לא של נשים כמוה. המרצה מנסה לשכנע אותה שבעצם אותם גברים (כמו בעלה) פונים לנשים חסרות בטחון עצמי, ושהיא אישה צעירה שבטוחה בעצמה וביכולות שלה ולכן הם לא פונים אליה. אבל אותה סטודנטית לא משתכנעת – כנראה שבצדק.
כי בשורה התחתונה הסטודנטיות שכנראה ״זוכות״ בהזדמנות לרומן עם המרצים שלהן הן אלו שנראות טוב ומשדרות בטחון עצמי וסקסיות. מרצים כמו בעלה של הגיבורה כנראה לא יתחילו עם הסטודנטית השמנה והביישנית שלבושה רע, או עם הסטודנטית השחורה. הם כנראה שגם לא יתחילו עם סטודנטים גברים.
והיכולת הזו להיות ברומן עם המרצה לא נותנת לנשים האלו רק ״חוויה״ ו״כיף״, אלא לא פעם גם הזדמנות ליצור קשרים עם גורמים שיכולים לקדם את הקריירה שלהן. במקרה של תואר בספרות מדובר למשל אותם מרצים יכולים לקשר אותם לעורכים בהוצאות ספרים חשובות או מגזינים שבהם הסטודנטים יכולים לפרסם ספר או כתבה, ובכך לזכות בחשיפה שתקדם להם את הקריירה – בין אם הם רוצים לעסוק בכתיבה באופן מקצועי, ובין אם הם רוצים בקריירה אקדמאית. במצב כזה המרצים גם יכולים לקשר אותם ולהמליץ עליהם בפני פרופסורים בתוכניות אחרות ללימודים מתקדמים שיאפשרו להם להתקבל לתוכנית לימודים טובה שדרכה הם יוכלו לקדם את הקריירה האקדמאית שלהם בצורה טובה.
לכן הגישה ליכולת הזו לקבל המלצה טובה או גישה לקשרים היא משהו מאוד חשוב, וכך הרומנים האלו בעצם פוגעים בכלל אוכלוסיית הסטודנטים בצורה כזו או אחרת.
עוד נקודה מעניינת שמופיעה בספר אבל לא בסדרה היא העובדה שהגיבורה היא מישהי מאוד לא מינית.
בספר היו לה כמה רומנים מחוץ לנישואים, כשהסדרה מראה רק את האחרון מביניהם: רומן עם אחד הפרופסורים האחרים במחלקה, כשבמקרה או לא במקרה הוא הופך להיות מחליף של בעלה כראש המחלקה כשבעלה נאלץ לפרוש.
הדמות של אותו פרופסור בסדרה היא דמות קצת מגוחכת שמנסה להתנחמד לכולם ולא ממש מצליח לנהל את המחלקה אלא נאלץ להגרר אחרי הדרישות של כל המרצים הכי מתלוננים ואפילו הסטודנטים. גם הגיבורה עצמה מבצעת בו מניפולציות כדי להשיג ממנו דברים, בעיקר בעזרת האיום שהיא תחשוף לאישתו אימיילים ישנים שהוא שלח לה בתקופת הרומן שלהם (למרות שהיא בעצם כבר מחקה אותם).
בספר הדמות של ראש המחלה החדש והמאהב הישן יותר מורכבת: הגיבורה מתארת אותו כמי שהיה גבר מאוד כריזמטי ומרשים בתקופה שבה היה להם רומן, שהיה מושך בעיניה אישיותית ופיזית. היא מודה שבתקופה שבה מתרחש הסיפור היא רואה בו גבר כעור וחסר כריזמה, אבל מודה בינה לבין עצמה שיכול להיות שחלק מהדימוי הזה נבע בעבר מהצורך שלה בעבר לראות בו מישהו לא מוצלח כדי לנתק את הקשר הרגשי שלה כלפיו, וייתכן שהגישה הזו ״נשארה״ איתה לאורך זמן בלי שהיא תשים לב גם אחרי שהיא כבר לא זקוקה לה.
אבל גם בספר וגם בסדרה – אחרי סוף הרומן איתו, הגיבורה פחות או יותר מפסיקה לקיים יחסי מין. נראה שמבחינתה סקס הוא דבר מיותר במיוחד, והיא העדיפה להקדיש את עצמה לבת שלה ולקריירה שלה, ואולי גם לתחביב או שניים במקום לנסות למצוא מאהב אחר.
או לפחות עד שולדימיר מגיע – וגם אז, לפחות בספר המשיכה שלה אליו היא קודם כל אינטלקטואלית ואולי קצת אמהית, ורק אחר כך פיזית.
במקום זה – יש בספר לא מעט תיאורי אוכל ואלכוהול, ברמה מאוד חושנית שגובלת כמעט בפורנוגרפיה (אם היה מושג כזה של פורנוגרפיית אוכל). והאוכל כמעט תמיד יוקרתי ואנין טעם, ותמיד יש כמויות ענקיות שלו. התחושה היא שכל התאווה של הדמות מרוכזת שם.
ויש עוד נקודה מעניינת בהקשר הזה שעולה בעיקר בספר: ולדימיר מתברר כאדם שאוכל מאוד בריא ושומר על המשקל, כך שהארוחות מולו נוטות להיות יחסית דלות, במיוחד בפחמימות. לעומת זאת הארוחות עם המשפחה שלה ובמיוחד עם בעלה נוטות להיות מושחתות בהרבה. זה משהו שרק נרמז בסדרה, אבל בספר הוא גורם הרבה יותר בולט, וכנראה מסמל את טיב הקשר שכביכול מתאים לגיבורה (ששואפת להיות בשליטה על האכילה שלה, אבל במציאות מאוד נהנית מאוכל).
בסדרה לעומת זאת יש התרכזות מאוד גדולה בסקס – לפחות בכל מה שקשור לפנטזיות של הגיבורה כלפי ולדימיר. בכל סצנה שבה הם נפגשים (וגם בכמה שבה הם לא) היא מפלרטטת איתו, מצחקקת כמו מתבגרת אם הוא מעיר הערה שנשמעת אילו הוא מפלרטט איתה חזרה, ולרוב הכניסה שלו לחדר מלווה באיך הוא הולך לגעת בה, לנשק אותה, או להצמיד אותה לקיר.
השוני הזה ביחס לסקס קיים גם באחת הסצנות האחרונות בספר, כשהגיבורה וולדימיר בסופו של דבר מממשים את הרומן ושוכבים.
בסדרה הסצנה מתחילה בהתלהבות הדדית כשולדימיר מודה שהוא פינטז עליה בדיוק כמו שהיא חלמה ובכל אותם מצבים שבהם היא פינטזה עליו – והיא מגיעה לשיא מאוד מהר. רק מיד אחר כך מרגישה שהסקס לא משהו ומבקשת ממנו לגמור וזהו, רק כדי להעיף אותו תוך שניות מהמיטה שלה לחדר האורחים.
גם כשהוא מציע לה אחר כך להפוך את מערכת היחסים ביניהם לרומן רשמי, היא מיד מסרבת לו במבט נגעל, כאילו הוא היה הסקס הכי גרוע שהיה לה בחיים.
הסקס ביניהם בספר מתואר בצורה הרבה יותר עדינה – ולדימיר מתברר כמאהב מאוד רגיש וקשוב, והיא מגיעה איתו לשיא כמה פעמים. הם ם נוגעים אחד בשני מאוד בעדינות לאורך כל האירוע. הוא מצידו לא מציע לה רומן ארוך טווח, והיא לא מסלקת אותו מהמיטה אלא מאפשרת לו לעזוב כשהוא רוצה. מהסיום של הספר נראה שהם שומרים על מערכות יחסים ידידותית ומקצועית לאורך זמן.
אבל למשיכה המינית שלה אליו היה גם יתרון אחר: אחרי שנים שבהם היא לא הצליחה לחזור לכתוב, הגיבורה סוף סוף מצליחה להתחיל לכתוב ספר, לכאורה על משיכה של אישה מבוגרת כלפי קולגה צעיר שלה, לפחות לפי הסדרה.
כלומר בסופו של דבר ולדימיר עזר לה למצוא את התשוקה שלה, והיא זו שהכווינה אותה בסופו של דבר לכתיבה.
חלק משמעותי מהסיפור דן גם בזוגיות.
מצד אחד, כמו שכתבתי ברשומה הראשונית, הזוגיות בין הגיבורה ובעלה בתחילת הסיפור גרועה. בסדרה היא עדיין איכשהו מתפקדת בקושי, עם קצת הומור או סקס בין בני הזוג.
הספר מתאר מערכת יחסים רעילה בהרבה – כזו שהמריבות ביניהם נשמעות אלימות מילולית וכמעט גולשות לאלימות פיזית. נראה שבני הזוג היו צריכים כבר מזמן להתגרש, רק שכלכלית מאוד לא משתלם להם והם נאלצים לכאורה להישאר יחד רק כדי להרשות לעצמם את אורח החיים שלהם.
מצד שני, הגיבורה מעולם לא מגנה את בעלה בציבור – למרות לחץ חיצוני מצד לא רק הקולגות שלה אלא בעיקר מצד הסטודנטים שמזועזעים מההתנהלות שלו ומצפים ממנה כאישה לשתף פעולה עם תלונה של נשים אחרות נגד גבר שפוגע בנשים.
בסדרה לפחות מסבירים את זה בכך שהתמיכה שלה נדרשת להגנה עליו, וההגנה הזו נדרשת כדי לאפשר לו להשאר במסגרת האוניברסיטה די לא לאבד את הפנסיה שלו. בספר הסיבות הרבה פחות ברורות.
מצד שני – יש את הזוגיות המקבילה של ולדימיר ואישתו סינתיה.
בתחילת הספר, ולדימיר הוא כוכב ספרותי עולה שכתב ספר ביכורים מאוד מוצלח ומוערך. הוא יכול היה להתרכז בכתיבת הספר הבא שלו או למצוא עבודה בכל מכללה שהוא ירצה (כמעט). רק שתקופה מסוימת לפני תחילת הסיפור, סינתיה סבלה מהתמוטטות עצבים (הספר מפרט שהיא סבלה תקופה ארוכה מדיכאון קליני קשה והתמכרות לאלכוהול) ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. הסיטואציה אילצה את ולדימיר למצוא עבודה קבועה כמרצה במכללה בעיירה שקטה כדי לאפשר לה להתאושש, למרות שהוא היה בשמחה חוזר לגור בעיר וממשיך להשקיע בכתיבה בלבד.
לאורך כל הסיפור, ובעיקר בספר – אפשר להרגיש שולדימיר ממורמר לגבי הסיטואציה (ובספר גם הרבה יותר כלפי סינתיה עצמה). ובמובן מסוים – זה מובן. רבים לא מדברים על הקושי של מטפלים באנשים חולים, במיוחד כשמדובר על מחלה כרונית ו / או ארוכת טווח שדורשת טיפול רציף מצד בן או בת הזוג – כזה שדורש לא פעם המון ויתורים והתעלמות מהרצונות שלו לטובת בן הזוג החולה. בסיטואציה הספציפית של סינתיה וולדימיר זה מרגיש חריף יותר – כי הוא רואה את הבחירה של סינתיה להתאבד כבחירה לנטוש אותו ואת הבת שלהם, ולא מעשה שנעשה מתוך ייאוש.
אבל בשיחה בין הגיבורה לולדימיר לקראת סוף הספר, הוא מתוודה בפניה עד כמה הוא מרגיש פגוע מהמצב. הפגיעה הזו הגיונית, אבל עצם העובדה שהוא לא מגלה טיפת אמפתיה כלפי סינתיה גורמת לגיבורה (לפחות בספר) להתחיל להרתע ממנו.
כמובן שהמציאות עצמה מורכבת יותר, וזה מתבטא בהמשך הספר – כפי שכתבתי קודם, כשהגיבורה וולדימיר שוכבים כמה שעות אחר כך, הוא מתגלה כמאהב מאוד רגיש שמאוד קשוב אליה. ובסופר הסיפור בספר לפחות אפשר לראות שהוא אוהב את ינתיה למרות הכל.
אבל שתי מערכות היחסים האלו מנסות להראות בעצם את הקושי של מערכות יחסים שכורעות תחת העומס של משבר של אחד מבני הזוג, ועד כמה עומס ארוך טווח כזה יכול להיות הרסני – או שיכול לאפשר להם הזדמנות לתקן דברים ולבנות זוגיות בריאה יותר לאורך זמן.
ואז מגיע רגע השיא של העלילה (ובעצם סוף הספר / הסדרה) – והוא המקום שבו ההבדל בין הספר לסדרה הופך להיות דרמטי במיוחד.
בשני הפורמטים – הגיבורה קובע עם ולדימיר ארוחת צהרים כדי לדון בספר שלו, היא לוקחת אותו למסעדה מרוחקת שם היא נותנת לו לשתות הרבה יותר מידי יין. אחרי שהוא נראה כבר די מבושם, היא משכנעת אותו להצטרף לבית קיץ שלה ליד אגם די להמשיך לשוחח (וכמובן לשתות) בתקווה שהרמזים שהיא חשבה שהיא קולטת ממנו על משיכה כלפיה נכונים.
רק שהוא לא מציע כלום ורוצה לחזור הביתה, והיא מרגישה אובדת עצות – ומחליטה לסמם אותו בעזרת כדור הרגעה חזק שהיא הביאה איתה ״במקרה״. הוא מגיב מאוד חזק לכדור וממש מאבד הכרה – והיא מצדיקה לעצמה (ובסדרה לנו הצופים) מצב שבו היא קושרת אותו פיזית לכיסא בסלון שלה.
אבל למרות שכמה שעות אחר כך הוא מתעורר בזעם לסיטואציה הזו, הוא נשאר איתה בבקתה כמה ימים, ובסופו של דבר הם שוכבים. לנו כקוראים לא בהכרח ברור למה הוא נשאר, כי ההסברים של הגיבורה לא ממש נשמעים לנו משכנעים.
רק שכמה שעות אחרי האירוע, בעלה המודאג מגיע לבקתה כדי לבדוק מה שלומה, מגלה אותה עם ולדימיר – ומתפתחת ביניהם מריבה סביב מערכת היחסים שמתגלה בין ג׳ון לסינתיה. ההנחה הראשונית של הגיבורה וולדימיר היא שמדובר על מערכת יחסי מינית, אבל ג׳ון אומר שמדובר על כך שהם כותבים יחד – אבל מגלה שהם עושים את זה תחת שפעת סמים. זה מכעיס את ולדימיר כי הוא חושש שזה יגרום להתדרדרות מחודשת במצב הנפשי שלה.
ואז אחרי שהם הולכים לישון – מתחילה בבקתה שריפה רצינית.
ופה העלילה משתנה מאוד בין הספר לסדרה.
בסדרה הגברים מנסים להיחלץ מהבית אבל לא מצליחים לפתוח את הדלת. הגיבורה מגלה אפשרות מילוט – אבל במקום לנסות לעזור להם, היא בוחרת לקחת איתה את המחברות של הספר שהיא התחילה לכתוב במקום להציל אותם.
ברגעים האחרונים של הסדרה היא עומדת לבדה ביער במרחק בטוח מהבית הבוער, ומספרת שהיא ״כמובן״ התקשרה לשירותי ההצלה שיצילו את בעלה ואת ולדימיר, ואפילו מספרת על איך היא וולדימיר כל אחד כתבו על הרומן ביניהם מנקודת המבט האישית שלהם – אבל כמובן שהספר שלה הצליח הרבה יותר.
אבל הסצנה מנסה לרמוז שבעצם יש סיכוי לא קטן שהיא אפשרה לשני הגברים למות בשריפה, והצילה רק את מה שחשוב לה באמת ומחזק אותה – הכתיבה שלה.
הסוף הזה מזכיר לי סרט אחר שהופק בנטפליקס על סמך ספר בשם ״הנערה ברת המזל ביותר בעולם״.
בספר נערה צעירה נאנסת על ידי כמה מהבנים בכיתה שלה שהם הכחישו והסביבה האמינה להם, וכמבוגרת היא מצליחה לסחוט מאחד מהם הודאה באונס.
גם בספר וגם בסרט היא מקליטה את הוידווי. אבל למרות שבספר עצם ההודאה שלו מספיק לה כדי להתקדם הלאה בחיים מהאירוע – בסרט היא חייבת ממש ״לנקום״ בו ולהרוס לו את החיים לחלוטין בכך שהיא מפרסמת את הסיפור, ורק זה לכאורה מאפשר לה להרפא.
המעבר הזה מהתמודדות פנימית לנקמה חיצונית מזכיר מאוד גם אה השינוי שנעשה ב״ולדימיר״ בעיבוד מהספר לסדרה, כאילו הרס ונקמה הם הדרך היחידה עבור הגיבורה להשיג את הסגירה הרגשית שהיא מעוניינת בה.
הסוף של הספר הרבה יותר רגוע, וגם יותר מציאותי.
אחרי המריבה המשולשת, ולדימיר מתנער מבני הזוג שנראים לו שניהם לא יציבים נפשית, ויוצא לשוט באגם בקיאק כדי להרגע מהמריבה.
בני הזוג הולכים לישון ולא מתעוררים גם כשהבית מתחיל לבעור בגלל מפזרי החום שהם הדליקו בו – אבל ולדימיר מגיע בזמן כדי להציל את שניהם, למרות שלגיבורה חשוב לציין שהוא מציל אותה ראשונה.
הגיבורה ובעלה סובלים מכוויות מאוד חמורות בשטחים גדולים יחסית של הגוף, ולכן מאושפזים לתקופה ארוכה בבית חולים, ואז עוברים גם תהליך שיקום.
אחרי השיקום ואחרי שהם קיבלו פיצוי כספי יפה – הם מחליטים להשאר ביחד. הם רוכשים דירה בניו יורק, ליד הבת שלהם שבמקרה נכנסה להריון ורוצה לגדל את הילד יחד עם בת הזוג שלה. בני הזוג נהנים מהטיפול בנכד – אבל גם מחיי התרבות של העיר.
הגיבורה ממשיכה לכתוב ומתכוונת לפרסם ספר שמבוסס על דמות היסטורית כזו או אחרת. היא מתנתקת כמעט לחלוטין מהמחלקה לספרות במכללה ומגיעה אליה באופן נקודתי רק כדי ללמד כמה קורים בודדים. בעלה אמנם מצליח לכתוב שיר אפי ולפרסם אותו בירחון יוקרתי, אבל כותבים צעירים מתנערים ממנו בגלל הרקע שלו כמטרידן מיני. בסופו של דבר הוא מוותר על כתיבה ועובר לייצר קרמיקה. שניהם עובדים על מערכת היחסים שלהם כי הם מבינים שהם רוצים בה, והיא האפשרות הכי טובה של שניהם לחיים טובים בזקנתם.
סינתיה מצליחה להתאושש ממצבה הנפשי הרגיש, והיא וולדימיר שניהם כותבים ספרים.הספר שלה מצליח משמעותית יותר משלו, גם מסחרית אבל בעיקר בעיני המבקרים. כשהגיבורה פורשת מהמחלקה במכללה, סינתיה מקבלת את התקן שלה לקביעות. מערכת היחסים בין סינתיה לבין ולדימיר נשמעת כמו מערכת יחסים מורכבת אבל מציאותית – הגיבורה מספרת שהוא מקנא בהישגים שלה, אבל גם גאה בה עליהם. נשמע שיש עדיין קשר מסוים בינה לבין הזוג, למרות שלא ברור עד כמה הוא באמת ידידותי או נטו מקצועי.
ואולי זה ההבדל האמיתי בין שני הסיפורים: הסדרה מספרת סיפור על ניצחון, אבל הספר מספר סיפור על אנשים – והם תמיד מסובכים יותר.
התיירת המקרית 