התיירת המקרית

הכל התחיל ביום רביעי שבוע ויום לפני ערב שבועות.

יום רביעי הוא היום שבו אנחנו מקבלים בעבודה את המשמרות שלנו לשבוע לאחר מכן – ויום רביעי שבוע ויום לפני ערב החג התברר לי שאני עובדת בערב החג.

זה לא שבעבר כשעבדתי בהייטק לא עבדתי בערבי חג. כאילו לא בשנים האחרונות, אבל בעבר הרחוק כן. בחברת ההייטק האחרונה שבה עבדתי היה כלל שאנחנו לא עובדים בערבי חג, על חשבון ימי החופש שלנו – אלא אם יש לנו אישור ממנהל כזה או אחר לעבוד. מכיוון שהיינו חברת הייטק, היו לנו יותר ימי חופש מהמקסימום כך שרובנו ספגנו את זה, במיוחד כשהיחידים שאולי התקשו לעמוד במכסת ימי החופש היו הורים שבלאו הכי כנראה היו צריכים לקחת את ערבי החג כחופש.

בחברה שבה עבדתי לפני כן, המשרדים שלנו בשנים האחרונות בתפקיד היו באיירפורט סיטי – ומאז שעברנו לשם ב 2013 לפחות עד שפוטרתי, החברה סגרה את המשרדים בפסח וסוכות, כולל ערבי חג. היא לפחות היתה הוגנת והיתה אומרת שחצי מעלות ימי החופש יהיו על חשבונה – כנראה כי זה השתלם יותר מבחינה כלכלית. ההנחה היתה שרבים לא יגיעו למשרד, במיוחד הורים לילדים, רק בגלל מרחק הנסיעה לאיירפורט סיטי ולכן לא היה שווה לפתוח את המשרדים רק עבור מיעוט יחסית קטן. אני מניחה שגם שם המדיניות השתנתה ברגע שהקורונה גילתה למנהלים שהעובדים יכולים לעבוד מהבית.

אני מודה שאני לא זוכרת מה היינו עושים בערבי חג אחרים שהיו של חגים שבהם היה חופש (ראש השנה, יום כיפור, ושבועות). אני זוכרת שבערב יום העצמאות כי היינו עובדים כי תמיד היה לנו טקס ליום הזכרון אחרי הצפירה המסורתית – אבל לגבי כל השאר אני לא ממש זוכרת אם היו סוגרים את המשרד רשמית או שאני פשוט הייתי לוקחת חופש.

אבל ההבדל העקרוני בין לעבוד ערב חג בהייטק לבין לעבוד ערב חג כעובדת מוקד זה שבהייטק גם כשהיינו עובדים בערב החג – היינו עובדים רק חמש שעות, וגם בהן היתה לנו גמישות מסוימת להחליט באילו שעות לעבוד. יכולתי למשל להגיע בשבע ומשהו בבוקר כדי לצאת קצת אחרי 12:00 – ואחרים למשל היו יכולים להגיע מאוחר ולצאת מאוחר אם זה מה שהיה להם נוח.

אבל הפעם היתה לנו משמרת מלאה, שהתחילה בשמונה בבוקר – והיתה אמורה להסתיים בארבע אחרי הצהרים.

ואם היינו חוגגים במרכז – זו לא היתה אמורה להיות בעיה. הייתי יכולה לחזור הביתה (ואולי לפנק את עצמי בנסיע במונית אם הייתי רואה שתחבורה ציבורית לא ממש פועלת), נחה קצת – ואז מתארגנת לחג.

אבל אז בדיוק ביום שבו התבשרנו על המשמרות וגיליתי שאני עובדת בערב החג – אמא שלי בערב בישרה לי שהוחלט לחגוג בירושלים. מאוחר יותר היא גם אמרה שהיה לה אישית חשוב לחגוג דווקא בירושלים ולא במרכז כי היא מרגישה שבגלל הגיל ומצבה הבריאותי היא חוששת שבקרוב יחסית יגיע היום שבו היא לא תוכל לארח אותנו יותר, לכן חשוב היה לה לארח ככל עוד היא יכולה.

העניין הוא שאותי זה סיבך.

כידוע, ההורים שלי לא יודעים שפוטרתי מהעבודה לפני שנתיים וקצת, ושמצאתי את העבודה הנוכחית שלי כדי לשרוד עד שאחזור להייטק. הכוונה המקורית שלי בלא לגלות להם נבעה מההנחה שאמצא עבודה תוך כמה חודשים ואציג את מקום העבודה החדש כמשוה שהתפטרתי בשבילו ולא בגלל שפוטרתי, בעיקר כי לא רציתי להדאיג את ההורים שלי שלקחו קשה את הפיטורים שלי לפני שש שנים.

זה כמובן לא קרה, והזמן רק הפך את האפשרות לגלות להם את זה ליותר ויותר קשה.

למזלי, גיסתי יודעת על מה קורה איתי, ואיתה יכולתי לשוחח איך אוכל להגיע לירושלים בלי לוותר על המשמרת ובלי להדאיג את ההורים. היא אמרה שהם יוכלו לאסוף אותי בשלוש מהעבודה (ולהגיד שהייתי באיזור בבילוי עם חברה) ונוכל להגיע להורים שלי בזמן סביר, ומה שנותר לי היה רק לבקש מהמנהלת שלי לצאת שעה מוקדם, ולמזלי היא הסכימה.

---

וזה אכן מה שקרה, ובשלוש וכמה דקות מצאתי את עצמי עד כדי כך ממהרת אך שמחה לצאת מהעבודה שרק כשירדתי במדרגות שמתי לב שלא אמרתי שלום וחג שמח לעובדים שנשארו במוקד…

יצאנו דרך וגילינו שיש בשעה הזו כבר לא מעט פקקים – עד כדי כך שגיסתי הסכימה שניסע לירושלים מכביש 443 רק כדי לקצר את הדרך בכמה דקות.

בערך שעה אחרינו הגיעה אחותי והמשפחה שלה, כולל פודל הצעצוע שלה – אותו פודל קטון שהבת של אחי פוחדת ממנו משום מה פחד מוות, כי משום מה היא פיתחה חרדות מכלבים קטנים.

בדיעבד אחותי אמרה שהיא מאוד חששה שתתחיל מלחמה מול איראן – ולכן היה לה חשוב להביא את הכלב איתם כדי הוא לא ייתקע לבד בבית ליותר מידי זמן אם יקרה משהו והם לא יוכלו לחזור למרכז.

בגלל זה היא לא נתנה לבן שלה להישאר לישון אצל ההורים שלי למרות שהוא מאוד רצה להשאר אתל סבא וסבתא ולבלות עם בני הדודים שלו. מבחינתה האפשרות של לנסוע הלוך וחזור מהמרכז לירושלים נשמע מסוכן מידי אם היה קורה משהו, במיוחד כשאין בתים להסתתר בהם בדרך אם קורה משהו.

אני כמובן גם התחלתי לדאוג – והתלבטתי מה לעשות, כי החתולים שלי כידוע נשארו בבית. הייתי יכולה לבקש מאחותי טרמפ הביתה, אבל לאמא שלי היה חשוב שאשאר יותר בחג כי עםכל המלחמות והמבצעים קשה לנו להתראות בתקופה האחרונה.

---

בסופו של דבר נשארתי אצל ההורים עד שישי אחה״צ.

אבל מכיוון שאחותי וגיסתי החליטו להשאר אצלם עוד יום נוסף – הייתי צריכה לחזור לרמת גן בעזרת שירות מוניות שירות שקיים בין תל אביב לירושלים וערים אחרות. זה שירות שבו השתמשתי בעבר לפני השביעי באוקטובר לא מעט – אבל אני מודה שאחרי השביעי הרגשת איתו חוסר נוחות מסוים כי הנהגים הם ערבים.

אמא שלי הסיעה אותי לנקודת האיסוף, והגענו לאיזור שממנו יוצאות המוניות, ושמחתי לראות שהגעתי מספיק זמן מראש כדי לתפוס כיסא בודד ולא כיסא זוגי.

בתור אישה שמנה, אני לא ממש אוהבת לשבת כך במושב זוגי במונית שירות. – כי זה תמיד צפוף ולא נעים, לא לי ולא למי שיושב לידי. ומעולם לא היתה לי בבעיה לתפוס מושב בודד כשהוא היה זמין. ואני חושבת שלא מעט מהנהגים שנסעתי איתם גם נשמו לרווחה כי אף אחד לא התלונן על לשבת לידי במצב כזה.

אבל הנהג הז החליט משום מה שבעיניו זה מסוכן שאשב כך לבד כי אני יכולה ליפול מהמושב, והתעקש שאשב במושב זוגי – ודי מהר אחר כך כשהגיע אישה מבוגרת ורזה למונית הוא דרש שהיא תשב לידי.

אני כמובן נתתי לה לשבת ליד המעבר כדי שלה יהיה מום להתרווח, אבל אני עדיין הייתי צריכה לשבת בצפיפות מאוד לא נוחה ברמה שבה אפילו לא יכולתי להשען על המושב אלא רק להתכופף קדימה כדי שיהיו לי עוד כמה סנטימטרים של מקום מהחלון שלא היו זמינים אם הייתי נשענת אחורנית, כי ליד גב המושב המסגרת של החלון די בלטה פנימה.

ואז המתנו המון זמן עד שיגיעו מספיק נוסעים כדי להוציא את מונית השירות.

מסתבר שבשנים שבהם לא השתמשתי בשירותים של מונית השירות האלו, נכנסו לשירות מוניות ענק של עשרים נוסעים במקום ה״מסורתיות״ של עשרה אנשים. אני מניחה שזה נוח מאוד בקווים עמוסים, ושזה גם חוסך למפעיל כסף שנהג בודד יכול להסיע פי 2 אנשים. אבל כשאין הרבה ביקוש – זה אומר שאנחנו כנוסעים יכולים לחכות למעלה מחצי שעה או אפילו יותר כדי שהמונית תתמלא.

כשהנהג הבין בשלב מסוים שנמאס לנו לחכות, אבל עדיין נשארו במונית שניים שלושה מקומות – הוא הציע לנו שכל נוסע ישלם 40 ש״ח במקום 35 ש״ח ונצא מוקדם. לא היה אחד שלא הסכים.

לצערי האישה לידי כנראה הרגישה מספיק נוח ליד המעבר כדי להישאר במושב ולא עברה לאחד המקומות הפנויים, וכך אני ביליתי את כל הנסיעה בצפיפות נוראית ובחוסר נוחות.

וכשיצאנו לדרך, גם הבנתי למה הנהג חשש שאני אפול – הוא נסע כמו משוגע ונראה שלא רק שהוא לא בולם, אלא הוא כאילו לוחץ על הגז בכל פעם שאנחנו מגיעים לפניה.

בשלב זה כמובן גם התגלה הגיחוך שבבקשה שלו שלא אשב במושב בודד – כי אם היתה לי נטיה ליפול, הייתי נופלת על האישה המבוגרת והרזה שלידי ופוגעת גם בה. אבל אם במושב בודד הייתי יכולה להרשות לעצמי לזוז קצת מצד לצד בפניות המטורפות שלו – במושב הזוגי הייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי בכוח כדי שלא חלילה אזוז ואפעיל איזשהו לחץ על האישה המבוגרת שלידי.

ובנוסף לכל זה, האישה שישבה במושב הבודד לידינו הפעילה מוזיקה זרה מעצבנת לכל אורך הדרך, והקשיבה לה ללא אוזניות. הרעש בנוסף לחוסר הנוחות הכללית היה פשוט מורט עצבים, אבל לא רציתי להתחיל מולה ויכוח.

ועכשיו יש את עניין התשלום. נהגי מוניות השירות בעבר היו אוספים את הכסף בתחילת הנהיגה – יש בזה הגיון מסוים, כי אם כל אחד ישלם רק בזמן העליה יהיה קשה יותר לעקוב אחרי זה, כי לא פעם הנוסעים מגיעים בקצב די גבוה וקשה לעקוב אחרי מי שילם ומי לא, במיוחד כשלפעמים אנשים מגיעים יחד אבל לא בהכרח כנוסעים יחד ואז לפעמים הם משלמים על נסיעה זוגית או בודדה. בנוסף הנהגים מעדיפים לרוב לשבת מחוץ למונית בזמן שהם ממתינים כדי להנות מאוויר צח ומסביבה מרווחת יותר מאשר מושב הנהג של המונית שהם בלאו הכי מבלים בו המון שעות בנהיגה.

לכן התשלום היה נעשה (לפחות בעבר) במרוכז בתחילת הנסיעה, אבל הפעם מסתבר שיש נוהל חדש שבו משלמים רק כשיורדים מהמונית. מה עושים במקרה כזה אם מישהו פתאום מגלה שאין לו כסף? אין לי מושג.

אני שישבתי לקראת סוף המונית וגם הייתי צריכה להמתין עד שהגברת לידי תקום ותצא – הייתי אחת מהאחרונים שירדו ממנה. הושטתי שטר של 200 ש״ח לנהג והתחלתי להתנצל על השטר הגדול אבל הוא דחף לי שני שטרות (של חמישים ומאה) והתחיל לזרז אותי לרדת כבר מהמונית. למזלי מד שמתי לב שהוא חייב היה לתת לי עוד עשרה ש״ח עודף – שהוא מיד נתן ברגע שהערתי לו.

אין לי מושג עד כמה זו היתה טעות בחישוב שלו בגלל שהוא היה לחוץ לצאת לדרך חזרה שוב, או שזה היה מכוון כי הוא חשב שאני לא אשים לב לזה בגלל השטר הגדול שנתתי לו.

למזלי הנסיעה מהתחנה המרכזית שם הוא הוריד אותנו לרמת גן היתה קלה משמעותית, ואחרי הליכה הגעתי סוף סוף הביתה, לגלות שהחתולים שלי בקושי שתו אבל חיסלו את כל האוכל שהשארתי להם והיו מתים מרעב אחרי כמעט יומיים שלא הייתי בבית.

כך טוען ד״ר איתמר רז בכתבה הבאה.

קודם כל, שימו לב שהכתבה היא ב״שׁיתוף פעולה ללא מעורבות בתכנים״ עם חברת נובו נורדיסק שהיא היצרנית של תרופת ההרזיה וויגובי היא המקבילה לתרופה אוזמפיק. עולה כמובן השאלה מה זה אומר ״שיתוף פעולה ללא מעורבות בתכנים״, אבל אני אתן לכל אחד להבין מזה את מה שהוא רוצה.

אבל מאחורי הכתבה (שהיא אחת מסדרה של לא מעט כתבות בנושא) מעלה את השאלה – האם השמנה היא מחלה, וגם אם כן, האם הטיפול הרפואי שרופאים כמו ד״ר רז מציע הם באמת הפתרון?

מה שהופך את התשובה למסובכת היא שבעצם אין תשובה כללית שנכונה עבור כל האנשים השמנים באשר הם. יש אנשים שמנים שבעזרת ניתוחי קיצור קיבה או בעזרת תרופות ההרזיה שקיימות כיום בשוק (שני הטיפולים המקובלים להשמנת יתר שנחשבת לחולנית) בהחלט מסוגלים לרזות בצורה משמעותית ולשמור על ההישג בעזרת הטיפול. רבים מהם טוענים (ובצדק) שהם לא היו מצליחים להגיע להישג הזה ולשמור עליו ללא הטיפול.

ומאחורי ה״תיקון״ שמציעים הניתוחים והתרופות עומדות סיבות פיזיולגיות התגלו בלא מעט מחקרים שמראים עד כמה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על הרזיה, במיוחד כזו שהיא גדולה – כי הגוף ממש מתנגד אליה. יש הרבה דברים שגורמים לזה – למשל שכתגובה לירידה במשקל הגוף ״לומד״ לשרוף פחות קלוריות באופן יומיומי, או שאיזון ההורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע משתנה בצורה שגורמת לגוף להיות יותר רעב ולהיות פחות ״מסופק״ מאוכל – ולגרום לאוכל להראות יותר טעים ומפתה.

כן חשוב לציין שלא כל אדם חווה את זה באותה צידה ובאותה צורה. זה תלוי בהרבה גורמים – החל מאכלו שאנחנו לא שולטים בהם (כמו למשל גנטיקה ומבנה גוף) וכלה בכמה מהר רזינו, כמה רזינו, עד כמה התאמנו (ובמיוחד אם שימרנו מסת שריר).

אבל התופעות האלו בעצם מקשות מאוד על השמירה על המשקל גם אחרי ההרזיה – וכך הרבה אנשים שרזו, ובמיוחד הרבה ומהר, לא מצליחים לשמור על המשקל הנמוך יותר גם אם הם מאוד מנסים. אמנם יש טיעון שלא פעם התופעה מתחילה להיחלש עם הזמן, במיוחד עם הרגלים בריאים של תזונה נכונה (לא הרעבה) ואימוני ספורט – אבל רבים לא מצליחים להגיע לנקודת הזמן הזו כי הרעב והצורך להסתפק במעט מידי אוכל מפיל אותם הרבה לפני כן.

אם בעבר גם הממסד הרפואי הניח שהבעיה היא ב״משמעת עצמית״, כיום גם הרופאים מבינים שמדובר על קושי פיזיולוגי – והטיפולים (ניתוח קיצור קיבה, תרופות הרזיה) אמורים להתמודד עם התופעות האלו בדיוק, ואולי אפילו להעלים אותן, מה שאמור בתיאוריה לאפשר שמירה על המשקל לאורך זמן.

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתה בעבר בסדרת הרשומות הזו – אז היום אתרכז בנושא התרופות.

תרופות ההרזיה אמורות להיות ״טיפול הפלא״ החדש להשמנה – אבל לכזו שעדיין לא חריפה מאוד. הן עוזרות להרזות בערך 15% – 20% מעודף המשקל, משהו שהוא נהדר עבור מי שסובל מהשנה שהיא משמעותית שעדיין לא חריפה ואז דורשת הרזיה של אחוזי משקל גבוהים הרבה יותר. מעבר לזה, עם הזמן מתגלים גם יתרונות בריאותיים אחרים לתרופה במניעה של מחלות לב או אלצהיימר. כביכול מדובר על תרופת פלא שאין שום סיבה להמנע ממנה.

אבל יש אנשים שמגיבים אליה קשה – תופעות הלוואי שכוללות בעיות במערכת העיכול שיכולות להיות קשות מאוד עבור אנשים מסוימים, ולמרות המיתוג שלה כתרופתקסם – מסתבר שהיא לא בהכרח כזו לכל אדם שמן.

למשל הכתבה הזו אומרת שבערך עשרה אחוז מהאוכלוסיה שמנסה להעזר בזריקה כדי להרזות מגלים שהיא לא יעילה עבורם. החוקרים לא בהכרח מודעים ללמה זה קורה, אבל התיאוריות שנבדקות כיום הם הבדלים גנטיים והורמונליים בין אנשים – כמו למשל מחקרים ראשוניים שמראים שטיפול הורמונלי אצל נשים בגיל המעבר הופך את הזריקות ליעילות יותר עבור נשים בגיל המעבר.

מה שברור הוא שהגוף הוא מערכת מורכבת – וגם תחושת התיאבון והשובע שלנו מושפעת המון הורמונים ולא רק אחד. ייתכן מאוד שיש אנשים שההשפעה של הורמונים שונים יכולה להוביל לאותה תוצאה של השמנה, ולכן יתאימו להם טיפולים שונים.

מעבר לזה, מחקרים גם מראים שככל שההשמנה נמשכת יותר שנים – כך תרופות ההרזיה עצמן הופכות להיות פחות יעילות.

כך שכנראה אין פתרון פלא אחיד לכולם – ולכל אדם יתאים טיפול אחר, בין אם הוא תרופתי, ניתוחי, או התנהגותי (או שילוב שלהם). כך שחבל ד״ איתמר רז לא מתייחס לנתונים המלאים ולמורכבות הזו – אלא מעודד את השימוש בתרופה המוכרת עם הבטחות שווא.

לואי ת׳רו הוא במאי סרטים תיעודיים ידוע מבריטניה שהחליט לחקור תופעה בשם ״המנוספרה״ – גברים צעירים שמאמינים ב״עליונות גברית״ ובאנטי – פמיניזם. מבחינתם נשים אמורות לחזור למטבח, לא לעבוד, למנוע את זכות הבחירה שלהן, ובעיקר להיות יפות ואובייקט מיני שמעיד על הערך של הגבר לצידן שהצליח לתפוס מישהי יפה בתור בת זוג שנאמנה להם (אבל גם לשכב עם נשים אחרות במקביל). מבחינת חלק מהם, בעיקר הצעירים יותר – ממש מקובל להתייחס גרוע לנשים לצידן כדי ״להזכיר״ להן את הערך הנמוך שלהן כבני אדם, והם מנסים להציג את ההתנהלות הזו כמשהו שאותן נשים ממש ממש רוצות.

אבל למרות שהיחס האופייני שלהם לנשים (שרבים יראו בו משהו מאוד בעייתי) הוא חלק משמעותי מהאידאולוגיה שלהם, אנחנו מגלים שבנוסף לכך – מאחורי הקלעים הם גם הומופוביים, טרנספוביים – וכמובן גם אנטישמיים.

מעבר לזה, הם מגלים יחס מזלזל מאוד כלפי גברים שאנחנו כנראה נתפוס כגברים מודרניים ומתקדמים יותר – אבל הם תופסים כנשיים וכ״לוזרים״ שנתנו ל״מערכת״ להפוך אותם ללא גבריים בעליל. מבחינתם – כל גבר אמור לשאוף להיות ״גברי״ ממש כמוהם, וכל גבר שמתנגד אליהם פשוט משקר כי הוא לא מוכן לעשות את המאמץ להפוך לכזה.

כבר מתחילת הסרט התיעודי – רואים מתח מסוים ביחס של ה״משפיענים״ של המנוספרה כלפי ת׳רו. מצד אחד הם רוצים לשוחח איתו כדי ״להראות״ לו שהם בעצם ״עליונים״ בתור גברים, אבל מצד שני רואים שהם חוששים מעריכה שמבחינתם תהיה מגמתית שתראה אותם בתור נלעגים או טיפוסים בעייתיים. חלק מהם מצלמים אותו חזרה ואפילו מפרסמים את הסרטונים האלו במדיה החברתית שלהם כדי להראות איך הם ״עובדים על המערכת״ ובעצם עליונים עליו כדי לשלוט בסיפור – לפחות בעיני העוקבים שלהם.

אבל במהלך הסרט אנחנו רואים שזה לא ממש עובד – ולא פעם התגובת שהם מקבלים מהעוקבים הן סקפטיות, והעוקבים באוחים שת׳רו בעצם מנצל את המשפיענים ויוציא אותם רע. לכן לא פעם במהלך הסרט אפשר ראות שהיחס של המשפיענים כלפיו מתנדנד בין רצון לשתף פעולה בגלל החשיפה שהסרט יעניק להם – לבין ניתוק ברגע שהעוקבים שלהם מגיבים בצורה שלילית.

והעוקבים הם חלק משמעותי ב״מנוספרה״ – הם מקור להערצה שהמשפיענים מקבלים, אבל גם מקור להכנסות משמעותיות. למשפיענים חשוב להראות שהם עשירים ומרוויחים לא מעט כסף – ומפרסמים את זה לעוקבים בעזרת טיפים (ולעיתים אפילו קורסים) על ״איך לחיות כמוהם״. אבל מעבר לעובדה שחלק משמעותי מההכנסה שלהם היא מכירת קורסים ו״ידע״ לעוקבים (ואפליקציית השקעות שאחד מהם מפרסם ושת׳רו עצמו ניסה וגילה שהיא לא ממש מובילה לרווחים), לא פעם ההכנסה שלהם מגיעה ממקורות שסותרות את האידאולוגיה המוצהרת שלהם.

אחד המשפיעים למשל מנהל נשים שמופיעות ב״אונלי פאנס״. למי שלא מכיר, זו פלטפורמה אינטרנטית שבה אנשים יכולים למכור תוכן בתשלום עבור מעריצים שלהם – מה שהפך אותה מהר מאוד לפלטפורמה שבה נשים מספקות שירותי מין והצצה מסוגים אלו ואחרים תמורות תשלום.

משפיעני ה״מנוספרה״ מובן מתנגדים להתנהלות הזו, כי בעיניהם הנשים והמיניות שלהן אמורות להיות בשליטת הגברים ולא כאמצעי שבו נשים יכולות להיות עצמאיות וחלילה להרוויח כסף מזה – במיוחד כשהרווח ב״אונלי פאנס״ נתפס בתור ניצול כספי של גברים ״חלשים״ והצרכים שלהם.

אבל זה לא ממש מונע מחלק מהם להרוויח כסף מההתנהלות הזו, גם אם היא נוגדת את הערכים שלהם בכך שהם מנהלים נשים כאלו ועוזרים להן להתפרסם בפלטפורמה. באותה מידה, רבים מהם שמנהלים פודקסטים שונים לא פעם יארחו בהם נשים שמופיעות באונלי פאנס, או נשים ״מכוערות״ כמו נשים שמנות שלוחמות ליחס שווה לנשים שמנות (שבעיני גברברי ה״מנוספרה״ נחשבות לנשים נחותות כי הן לא ״טורחות״ להיות יפות או מטופחות ״כראוי״ לאישה) – רק כדי לייצר תוכן שיש בו לכאורה ויכוח שבו הם מראים את העליונות שלהם בויכוח – אבל במקביל אותן נשים בעצם משווקות את עצמן ואת המסר שלהן בדיוק באותה צורה בכך שהן משתתפות בתוכן הזה.

אבל במקביל לכל זה – לבנות הזוג של משפיעני ה״מנוספרה״ אין בעצם אפשרות לדיבור חופשי. היכולת שלהן לשוחח עם לואי עוברת דרך ״הגבר שלהן״ – שיכול למנוע מהן בכלל לדבר, או שמקשיב לכל מילה ועוצר אותן או עורך אותן לפי הרצון והצורך שלו להציג את הסיטואציה. גם כשהן כן מדברות – לא פעם התוכן הוא כזה שתומך בגישה של הגבר ״שלהן״, ולא מתייחס למצב הרגיש שבו הן נמצאות בכך שהן בעצם תלויות בו כלכלית באופן מוחלט, אבל אין לגברים מחויבות מוחלטת להמשיך להיות איתן בזוגיות לאורך זמן – או לתמוך בהן אחרי הפרידה.

האם הנשים באמת מאושרות בסידור הזה? האם הן מרגישות בטוחות – או שאולי זו הצגה? האם הן חושבות שפשוט היכולת שלהן להסכים לכל מה שבן הזוג שלהן דורש הוא מה שיאפשר להן להישאר איתו לנצח, ולחיות בעצם ברמת חיים יחסית גבוהה שהן לא היו יכולות להרשות לעצמן לבד? אלו שאלות מורכבות שת׳רו משאיר פתוחות, כנראה כי אין לו את היכולת קבל תשובה אמיתית מאותן נשים. ייתכן שגם הן עצמן לא ממש מודעות לתשובות האמיתיות.

במקביל לזה, התכונה היחידה שלכאורה חשובה בנשים היא היופי שלהן. במהלך הסרט, אחד ממשפיעני המנוספרה, איש עסקים בשם ג׳אסטין וואלר, משוחח עם שני מעריצים בנוכחות לואי ת׳רו. והם דנים בכך שגברים נולדים לכאורה ״בלי ערך״ – אבל לנשים לכאורה יש ״ערך״ מלידה בכך שהן יפות, מה שמביא להן ״באופן טבעי״ ״הזדמנויות״ להכיר גברים מצליחים שיציעו להן תמיכה כלכלית תמורת זוגיות שבה הגבר יהיה בן הזוג הבלעדי שלהן (אבל זה לא בהכרח יהיה הדדי).

כמובן שלא עולות פה נקודות לדיון על כך שלא כל אישה נולדת יפה (ואין לה את היכולת הכספית ו / או הרצון לעבור תהליכים קיצוניים כדי להפוך לכזו), ושגם היופי הנשי הטבעי פג תוקף בגיל מסוים. או למשל לעובדה שיופי מערבי דורש היום לא מעט מאמץ מלכתחילה – לא רק פיזי אלא גם במובן הכלכלי כדי להחליק שיער ולהתאפר ולהתלבש יפה ולקנות הלבשה תחתונה סקסית. זה בהחלט לא משהו שהוא ״טבעי״ או בא בקלות.

וכמובן שלא מדובר על כך שגברים נאים גם מצליחים יותר בקלות בעולם, או שם נשים יכולות להתחרות בהם בתחומים שבהם הגברים כביכול אמורים לשלוט. וואלר למשל מנסה להוכיח לת׳רו את העליונות הגברית בכך שהוא מראה לת׳רו שכביכול כל מה ש״הומצא״ בעולם – הומצא על ידי גברים. אבל וואלר מרגיש לא נוח כשת׳רו מנסה לסתור את זה, ולכל היותר מוכן להודות שיש אולי כמה נשים שיש להן יכולות אינטלקטואליות שמקבילות לאלו של גברים – אבל זה בעצם לא ממש מעניין אותן, כי גם הן בסופו של דבר רוצות להקים משפחה ולהתרכז בגידול הילדים, שזה הייעוד הטבעי שלהן ולא העבודה ה״גברית״.

---

במקביל, עולה בסרט השאלה איך התכנים שהמשפיענים מפיקים משפיע על העוקבים שהם – שהוא ברובו קהל של גברים צעירים ואפילו בני נוער (שחלקם צעיר מאוד) שמעריצים אותם. ישנה דוגמא במהלך הסרט שמדברת על כך שילדים בגיל הלימודים בבתי ספר יסודיים כבר מושפעים מזה – ולמשל על תלמיד בן שש שמסרב לשוחח עם מורה שהיא אישה. לכן אפשר מאוד בקלות להבין עד כמה הדעות שהמעריצים האלו נחשפים אליהן בעייתיות – אבל הסרט מראה עד כמה בעצם ההשפעה של גבגרי ה״מנוספרה״ היא בעצם מורכבת.

ברור מאליו שהמיזוגניה ושנאת הנשים של המשפיענים משפיעה על העוקבים שלהם, ומתחברת לא פעם לחוסר הבטחון שלהם. אבל גם ת׳רו עצמו מודה בכך שהמסגרת שהמשפיענים מעניקים להם היא גם בריאה במובנים מסוימים – כי היא מדברת על שיפור עצמי לא רק בעזרת השפלת נשים, אלא בהחלט גם בעזרת עבודה ברמה האישית, בין אם בעזרת כניסה לכושר ובין אם בעזרת הניסיון להפוך לאדם טוב יותר בכך שהם ימצאו עבודה טובה וירוויחו שכר טוב.

במקביל, ת׳רו מנסה לנתח את הסיבות להתנהלות של המשפיענים, ומגיע למסקנה שמדובר על גברים שגודלו על ידי האמהות שלהם ולא היו להם אבות שהיו נוכחים בחיים. לחלקם היו אמהות שהשקיעו בהם – אבל אחרים מספרים על אמהות שגם הן לא היו מוצלחות במיוחד. בכמה מהמקרים אחד ההורים (כולל האמא של ג׳סטין וואלר שהזכרתי קודם) היה אלים כלפי הילדים.

ת׳רו רואה בחוסר היציבות בחיים המוקדמים של המשפיענים האלו הוא הסבר לצורך של אותם גברים להיות שולטים ואפילו אלימים במובן מסוים כלפי הנשים בחייהם, למרות שהם עצמם מכחישים שהנושא השפיע עליהם ועל הגישה שלהם לחיים.

אבל במקביל, אין בעצם חקר מעמיק על מדוע האידאולוגיה הזו כל כך קוסמת לגברים צעירים. כי חלק משמעותי מהבעיה נובע שחלק גדול מהתחושות של אותם גברים מוצדקות – כמו שמצוין בכתבה הזו.

כי בעולם ה״אמיתי״, שנוטה שמאלה – והופך ליותר ויותר ״ווק״, אידאולוגיה שבה גברים לבנים היו פעם השולטים בעולם ומהם מגיע מקור הרוע – ולכן צריך להוריד אותם כמה שיותר נמוך. זה קורה ברמה האישית – אבל אנחנו גם רואים את זה ברמה החברתית והמדינית, כמו למשל ההתייחסות לישראל כאל ״מדינה כובשת״ כי היא ״הוקמה״ על ידי אירופאיים ״לבנים״ – ולכן ניסיון של המערב ״לתקן״ את המצב בכך שהם נותנים לאדם ה״כהה״ (הפלסטינים) את הזכויות שמגיעות לו.

שזה באופן עקרוני מסר שהוא לא מאוד שונה מזה של המנוספרה – כלומר העובדה שלא פעם כדי לתקן את המעמד של מי שמוגדר כ״מוחלש״ לא רק שמעניקים לו יחס מועדף, אלא צריך להוריד באופן פעי את המעמד של מי שהוגדר כ״חזק״ בשיטה הישנה, בין אם אלו גברים (וגברים לבנים בפרט) ובין אם זה ה״כובש הציוני״.

ואולי יש משהו בטיעון זה. לקראת סוף הסרט ת׳רו מראיין משפיען ידוע בשם ״סניקו״ שמדבר על כך שה״זהות המינית״, במיוחד בארה״ב, הפכה להיות מטורפת לגמרי. ואולי יש בזה משהו – נראה שבכל פעם מומצאת מילה וזהות אחרת שמגדירה מיניות בצורה שונה ו״מיוחדת״, לא פעם רק כדי לתת למי שמזדהה עם ההגדרה תחושה שהוא מיוחד.

ועולה השאלה – מתי המגמה הזו הפכה מתופעה לגיטימית של אנשים שהזהות המינית שלהם היא לא בהכרח נשית או גברית, למצב שבו אנשים ממציאים זהויות מונפצות לחלוטין רק כדי להרגיש מיוחדים? האם באמת יש למעלה משלושים או ארבעים סוגים של זהויות מיניות, כפי שהופיעו בלא מעט טפסים רשמיים?

אבל במקביל עולה השאלה: עד כמה המלחמה הזו בהגזמה ובמנופצות שלה באמת באה לשים גבולות – או שיש פה שאיפה למנוע זהויות מיניות שאכן קיימות אבל לא בהכרח נופלות במיינסטרים של ״גבר״ או ״אישה״? וממה בעצם נובע הפחד הזה מהרחבה של ההגדרות?

---

רבים מהמשפענים האלו מאמינים גם שהם אוהבים נשים ומבינים אותן הכי טוב – ושנשים בעצם רוצות גברים כמוהם ש״ינהיגו״ ו״יובילו״ את מערכת היחסים. ושוב אין ממש דיון על המורכבות שייתכן שיש כנראה נשים מאוד ספציפיות שמעוניינות במערכת יחסים כזו, אבל אחרות אולי רוצות משהו שונה – ושבעצם אי אפשר להכליל דעות כאלו מוחלטות על אוכלוסיה שלמה של נשים.

כמובן שגם עולה השאלה עד כמה הדעות הפומביות של אותם גברים הן באמת מייצגות. חלקם מודים באופן פרטי מול ת׳רו שהם לא מתכוונים לדברים מילולית אלא מנסים להעביר מסר כללי – אבל גם נשמע שהם לא חושבים על ההשפעה של המילים שהם בוחרים על העוקבים שיכולים לבחור לקחת את הדברים בצורה מילולית וקיצונית ולהגיע למשל למצבים של אונס או תקיפה של נשים.

---

אחד המקומות המרכזיים שת׳רו מבקר בו הוא מיאמי, פלורידה – שבו מתרכזים לא מעט קומיקאים ופודקאסטרים שקשורים למאנוספרה. הקרבה לאחוזה של דונלד טראמפ היא כנראה לא ממש מקרית – וחלק גדול מהמשפיענים הבולטים וה״גדולים״ ביותר גם מתגאים בקשרים ישירים שיש להם עם טראמפ, כולל מפגשים חברתיים.

יש גם מי שטוען שהיתה להם השפעה מאוד גדולה על היכולת של טראמפ להבחר, במיוחד בפעם השניה ב 2024 – והוא עצמו הודה להם והזמין את חלקם לטקס המינוי שלו. ואפשר גם לראות שחלק גדול של הדעות של טראמפ תואמות לאלו של ה״מנוספרה״.

לכן מפתיע אולי שחלק משמעותי מהמשפיענים החזקים בתחום שרובם מתגוררים בעיר, כולל אנדרו טייט ואחיו טריסטן, שלא משתתפים בסרט – ועולה השאלה למה לא. האם הם סירבו להשתתף, עלות ההשתתפות שלהם היתה גבוהה מידי להפקה – או שבגלל הקיצוניות שהם מייצגים לואי ת׳רו והצוות שלו העדיפו לוותר על שיחות איתם כי בעצם לא היה עם מי לדבר?

---

אני לא בטוחה עד כמה לסרט יש באמת מסקנה, אולי חוץ מהנחה שחוסר יציבות בילדות מוביל לאידאולוגיה קיצונית. וחשוב לסרט להראות שהאידאולוגיה הקיצונית של אותם דמויות קיימת גם בתחומים אחרים – ובאה לביטוי במיוחד באנטישמיות מאוד חזקה (ת׳רו עצמו לא יהודי). רבים מהם מאמינים שה״יהודים״ בעצם שולטים בעולם והורסים אותו.

אבל הסרט בעיקר מעלה שאלות על מצב החברה המערבית – ומדוע היא יוצרת אידאולוגיה שהיא לא מציאותית במקרה הטוב ורעילה במקרה הפחות טוב?

לצערי אין בסרט גם בחינה על הצד השמאלי וה״ליברלי״ של החברה המערבית – ועד כמה היא עצמה מוקצנת ומוגזמת, ואולי אפילו זו שגורמת לתנועת ה״מנוספרה״ כתגובת נגד. ופה בעצם יש פער גדול בסרט עצמו – כי הוא מונע הבנה מלאה ושלמה יותר של אותם גברים ב״מנוספרה״, ובמה גורם להם להתנהל כפי שהם מתנהלים.

מפרץ מילפורד Milford Sound הוא פיורד – וגם אחד מאתרי התיירות הידועים בניו זילנד, והשיט בו נחשב לאחת הפעילויות ה״שוות״ ביותר בניו זילנד, לפחות לתיירים. אפילו חבר לעבודה שביקר בניו זילנד בעצמו אחרי הגירושים שלו ומאז ניג׳ס לי לטוס לשם בעצמי ביצע א השייט, למרות שהוא הגיע לניו זילנד לטייל בטרקים.

הדרך בין אתר הקמפיג שבו ישנו לילה לפני כן למפרץ עצמו ידועה בתור מאוד יפה, ולכן הנהג שלנו אהב לתת למטיילים להנות מהנוף בכך שהם ישבו לצידו במושב הקדמי במושב שהיה לרוב מיועד למדריכה הצעירה, והיא בתורה ישבה איתנו באוטובוס (אני מניחה שכל זה נעשה בהסכמה שלה).

אני מודה שלי זה נשמע מאוד מפתה מצד אחד לצלם כך את הנוף – אבל מצד שני העדפתי לא לשבת ליד המדריך במושב של המדריכה השניה. חלקית זה נבע מכך שלא הייתי מעוניינת להעסיק את הנהג בסמו טוק מנומס, וחלקית כי ערב לפני כן הוא התעצבן עלי שלא הצטרפתי לשאר הקבוצה לביקור שהוא ארגן למערה של התולעים הזוהרות. לכן לא ממש הייתי עצובה שבשתי ההגרלות שהמדריך ערך (כל אחת מהן לבערך חצי מהדרך) לא עליתי בגורל, ונראה שהצלחתי לצלם לא רע את הנוף גם מהחלונות הצדדיים של האוטובוס.

מצד שני, היתה מי שכן התאכזבה מאוד – בחורה גרמניה ממוצא איראני בשם Pegah פגה שמאוד רצתה לנסוע מקדימה, ואיכשהו נוצר מצב שתמיד השני או השניה שבחרו בהגרלה הצליח לזכות, ופגה תמיד היתה ״רק״ שלישית או רביעית. קצת חבל לי שהמדריך עצמו לא חשב לתת לה את המקום כשהוא ראה כמה היא רוצה בזה, או שמי שזכתה לפחות בחלק השני לא נתנה לה (אם אני הייתי זוכה הייתי מאפשרת לה לשבת שם מרוב שהיא התלהבה).

רק שוה אולי לציין שהמתיחות בין איראן לישראל עלתה כבדיחה כבר בתחילת הטיול בינינו, והיחסים שלנו היו נעימים ואפילו ידידותיים במהלך הטיול. כיום אני שואלת את עצמי האם אחרי ההתנהלות של ביבי במלחמה בעזה והסבבים נגד איראן – היינו מצליחות ליצור קשר כזה, ועד כמה היתה יכולה להיווצר מתיחות בינינו שהיתה משפיעה על האווירה בטיול וגם על שאר המטיילים.

זה היה הנוף שראינו דרך החלון בדרך למפרץ:

לפני שהגענו לשיט, יצאנו להליכה קצרה במסלול למפלים שהיו באיור, וגם ראינו בדרך לשם את אחת הציפורים הידועות ביותר בניו זילנד, תוכי שמכונה Kea קיאה – תוכי די מעצבן שיכול להיות מאוד נודניק לאנשים.

משם המשכנו לאתר שממנו יוצאים הרבה מאוד סיורים במפרץ – אבל לפני שיצאנו לשיט עצמו היה לנו זמן להסתובב גם עצמאית סביב המפרץ. ופה בפעם הראשונה שמעתי מהמדריכה הצעירה שליוותה אותנו שאותו מדריך בכיר בחברה שהכרתי בטיול שלי בארה״ב מודע לזה שאני בטיול ומוסר לי דרישת שלום, כולל הסבר שהוא כנראה ביקש ממנה להסביר לי שהוא ידע על קיומי רק בגלל שהוא זיהה את השם שלי ברשימת הנוסעים ולא משום סיבה אחרת.

הסיבה האחרת שכנראה בגללה השם שלי עלה במסגרת הטיול בפני ההנהלה נבעה מחשש כזה או אחר של המדריכים שלא אסתדר בטיול. בהתחלה חשבתי שהאיטיות שלי הפריעה להם באופן כללי – אבל בדיעבד חשבתי על זה שהחשש התרכז יותר בעובדה שבאחד הימים הראשונים של הטיול היתה לנו הזדמנות להשתתף בטרק בשם ״טונגרירו״ שהיה עבורי קשה מידי, אבל המדריכים חששו שאתעקש להצטרף אליו בכל זאת.

כמובן שלא היתה לי שום כוונה להסתבך בטרק קשה מידי ולא הייתי יוצאת אליו – ובמקרה של הטיול שלנו לא היתה לאף אחד הזדמנות להצטרף אליו כי מזג האוויר באיזור ביום שבו ביקרנו באיזור היה גרוע מידי והמסלול היה סגור.

אבל כן שמתי לב שבערך באותה תקופה היחס אלי השתנה והיה פחות חשדני. אולי זו היתה העובדה שהמדריכים יכלו להרגע אחרי אותו טרק קשה – אבל בזמנו חשבתי שייתכן שעצם ההיכרות שלי עם המדריך הבכיר בחברה פעלה לטובתי כי הוא ידע שאני מסתדרת בצורה טובה ואחראית בטיולים שכאלו.

ואז יצאנו לשיט.

במפרץ בגדול יכולות להיות שתי אפשרויות לצפיה בנוף: אם מזג האוויר נעים ובהיר, רואים השתקפויות של ההרים במים וזה מאוד יפה (לפחות ממה שראיתי בתמונות באינטרנט) – או שמזג האוויר הוא גשום ומעונן ואז יש במפרץ המון מפלים, שזה מה שאנחנו זכינו לראות.

אנחנו לפחות היינו בספינה מכוסה – כפי שאפשר לראות בתמונות היו גם לא מעט מטיילים שיצאו לשייט בקיאקים במזג האוויר הזה:

כפי שאתם רואים היו לנו בגלל הגשם לא מעט מפלים, חלקם גדולים ומרשימים וחלקם קטנים. גם מזג האוויר הערפילי תרם לאווירה – רק חבל לי באמת שזכינו לראות את מפרץ רק במזג אוויר כזה ולא בכזה שמשי. אבל מצד שני זו מגבלה שקיימת בכל טיול בחו״ל שאין לנו זמן לחזור על חוויות כאלו מתי שנוח ומתאים…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שאחרי מערכות הבחירות הסוערות והלא יציבות שהיו לנו בין אמצע 2019 לבין סוף 2022 – הדבר היחידי שאפשר להגיד שיהיה בלגן. כנראה שהמירוץ יהיה קרוב, ולא בהכרח ברור שיהיה מנצח, ובמיוחד לא מנצח ברור.

הקושי העיקרי יהיה כמובן אם ביבי לא יצליח ליצור קואליציה כי לא יהיה לו רוב, אבל בגלל סירוב ליצור קואליציה עם המפלגות הערביות – גם הגוש שמתנגד לביבי לא יצליח ליצור קואליציה, ולכן נלך לסבבי בחירות הולכים וחוזרים עד שאחד הגושים יצליח להקים קואליציה – וכמו שראינו בעבר הלא רחוק, הסיכוי שביבי יהיה זה שיצליח להקים קואליציה במצב הזה הוא הכי מציאותי.

לכן בעיני פחות חשוב מי מתאחד עם מי – אלא איך מונעים את החזרה על מה שקרה בין 2019 ל 2022 שגרם לכך שביבי עלה לשלטון לארבע שנים ללא הפרעה.

״ממשלת השינוי, שהוקמה ב 2021 היא ההוכחה לכך כי הצליחו להקים אותה רק בעזרת תמיכה של מפלגה ערבית שבלעדיה הממשלה הזו לא היתה מוקמת.

אני חושבת שהזכרון שלי מא. היה כשהייתי ילדה קטנה ושיחקנו פעם יחד ברחוב. אני חושבת שבאותה תקופה גרנו בדירה שכורה בחלק הותיק יותר של שכונת גילה – שממנו ברנו כמה חודשים אחר כך לדירה שההורים שלי רכשו בחלק החדש יותר של השכונה, ומאז הקשר שלנו ניתק.

אבל איכשהו זכרתי אותה כשהתחלנו ללמוד יחד בחטיבת ביניים, שאליה הגעתי רק בכיתה ח׳, אחרי שנתיים בניו יורק. היא היתה מישהי שקשה לפספס – היא היתה היפראטיבית וכנראה התלמידה הכי רועשת בכיתה שלא בדיוק היתה שקטה במיוחד מלכתחילה.

האסרטיביות שלה בלטה כשלמשל היא ממש ״אילצה״ אותי לתת לה שיעורים פרטיים במתמטיקה במסווה של ״אני רוצה שנלמד יחד למבחן״. היא התעקשה לשפר את הציונים שלה כדי להתקבל למה שכונתה בתיכון ״כיתת מצטיינים״ (או כפי שכמה כינו אותה בגילאים הללו ״כיתת מזדיינים״). מדובר היה על כיתה לבגרות עיונית מלאה, משהו שכבר היה קיים – אבל לתלמידים החזקים יותר. אני מודה שבדיעבד לא ברור לי ההבדל בינה לבין כיתת הבגרות העיונית המלאה ה״רגילה״ – אולי פשוט הרמה של התלמידים אפשרה למורים ללמד ברמה גבוהה יותר וכך לאפשר ציונים טובים יותר לבגרויות?

בסוף כיתה ט׳, הכיתה שלנו עמדה להתפצל. מעט מאוד מהתלמידים כמוני למשל עברו לבתי ספר אחרים, לרוב לכאלו טובים יותר. אבל רוב הכיתה נשארה בבית הספר – אבל כבר בכיתה י׳ היתה חלוקה מאוד קשוחה לכיתות לפי איך כל תלמיד עמד להמשיך את הלימודים – החל מכיתת המצטיינים הנ״ל, וכלה בכיתה שבה למידים למדו רק כדי לסיים 12 שנות לימוד בלי בגרות, ולמדו בין השאר ספרות (בקטע של לגזור שיער, לא הקטע של לקרוא ספרים).

א׳, שהתקבלה בסופו של דבר לכיתת המצטיינים, לקחה יוזמה ועם תלמידה אחרת בכיתה, ר׳. החליטה להפיק יחד מעין ספר מחזור לא רשמי לכיתה. ההנהלה של בית הספר סירבה להפיק ספר כזה לשכבה כולה – כנראה כי הם לא רצו שיווצר חלילה הרושם שמדובר על נקודת סיום מסויימת בלימודים שלנו, ובכך לרמוז בצורה כזו או אחרת שאולי אפשר לעזוב את בית הספר לבתי ספר טובים יותר כמו שאני עברתי.

אבל רכזת השכבה שלנו כתבה לנו מכתב, וכך גם המחנכת שלנו בכיתה ט׳ – כשמישהו כתב בשמנו מכתב תודה גם לה. שאר הספר (שהיה בקושי חוברת) היה בעצם אוסף עמודים עם צילומים שלנו פלוס כמה שורות קצרות שכתבו א׳ ור׳.

אני זוכרת שבמקרה יצא לי לראות את מה שא׳ ור׳ כתבו עלי מראש – משהו שהסתיים במשפט ״ותמיד עושה מצב רוח״. רק שבטיוטה שלהן היה כתוב ״ותמיד עושה מצב רוח (רע)״. אני מודה די התעצבנתי על זה – במיוחד אחרי שעזרתי לא׳ לעבור כמה מבחנים במתמטיקה.

אבל אמרתי לעצמי שלמזלי – לא אצטרך להפגש עם א׳ יותר בחיים. וזן באמת היתה במובן מסוים נבואה שהגשימה את עצמה – מעולם לא נפגשנו שוב פנים מול פנים.

אבל זה לא אומר שלא היה בינינו יותר קשר וירטואלי.

הפעם הראשונה שבה שמעתי על א׳ היתה בשנת 2005, בערך 15 שנים אחרי שעזבתי את אותו בית ספר. הייתי אז בנסיעת עבודה מטעם מקום העבודה שלי, ובאותה תקופה היתה איתי שם קולגה שאותה הכרתי בתקופה שבו למדתי בחטיבת הביניים – היינו חברות עד תחילת התואר של שתינו. משהו במעבר שלי לבאר שבע שהיא נשארה בירושלים גרם לקשר להתנתק, למרות שחזרתי לירושלים לסופי שבוע (וכמובן לחגים) מידי פעם, והייתי גם מבלה את הקיץ אצל ההורים.

אבל במקרה שתינו נסענו יחד לאותו אתר ואותו לקוח בו זמנית, והיה לנו נחמד לבלות יחד – ובמקרה באחד מסופי השבוע אני והיא הצטרפנו לזוג קולגות גברים לטיול בפארק לאומי שהיה במרחק 3 – 4 שעות נסיעה מהעיר, מה שנתן לנו הרבה זמן ״לקשקש״ עד שהגענו לשם.

גם היא למדה בתיכון בכיתית המצטיינים כך שהיא הכירה את א׳, ובמקרה היא סיפרה לי עליה כי הן נפגשו. מסתבר שא׳ יצאה כבוגרת מהארון, ואז השתתפה במופעים של מה שנקרא ״דראג קינגס״.

כמה שנים אחר כך, כשכולנו פתחנו חשבונות פייסבוק – כולנו התחלנו פחות או יותר להתחבר עם הרבה אנשים שהכרנו בעבר כולל מי שלמד איתנו בבית ספר – ואישהו יצא שאני וא׳ גם התחברנו. כמובן שאמרנו שללום והחלפנו קצת מידע בסיסי (שעבורה זה היה בעיקר מה שחברה המשותפת סיפרה לי), וזהו.

מידי פעם נתקלתי בתמונות או סיפורים שוא העלתה ועשיתי לייק. גם היא הגיבה בצורה דומה לפוסטים שלי. היתה פעם אחת שהיא וחברה אחרת שלי התחילו להתווכח על משהו בפוסט שלי בגלל דעות פוליטיות מנוגדות למדי. א׳ התעצבנה קשות כשנראה לה שאותה חברה לעגה לשם המשפחה שלה. שוחחתי עם החברה והיא טענה שזו היתה שגיאת הקלדה ולא לעג מכוון, אבל לא התנצלה או משהו בפני א׳.

---

אני חושבת שזה היה הקשר האחרון שהיה לי עם א׳ – עד הבשורות אי שם בסביבות פסח 2019, שאיכשהו התחילו להופיע בפרופיל שלי הודעות מהפרופיל שלה שהיו הודעות אבל ותנחומים.

קריאה קצרה הובילה אותי לחדשות שהיא חלתה בסרטן ממקור לא ידוע כמה שנים לפני כן, נראה היה שהיא התגברה עליו – אבל הוא חזר אחרי כמה חודשים, והפעם הטיפולים לא עזרו והיא הלכה לעולמה בגיל 44 כשהיא אמא לשני ילדים קטנים שהיו לה עם בת הזוג שלה (ייתכן שלשעבר).

אלו כמובן חדשות עצובות מאוד – אבל כשפוסטים דומים התחילו לעלות לי בפיד ביום השנה למוות שלה, התחלתי לחשוב על השנים שעברו מאז.

מצד אחד – היו בהן רגעים נפלאים, כמו למשל הטיול שלי לניו זילנד בנובמבר ודצמבר 2019.

מצד שני – שישה שבועות לאחר מכן פוטרתי מהעבודה שלי (שבה עבדתי כמעט 12 שנים) בגלל קיצוצים. שישה שבועות אחרי כן – התחילו הסגרים של הקורונה, מה שהקשה על תהליך חיפוש העבודה שלי, למרות שתוך כמה חודשים מצאתי עבודה – אבל גם היא בדיעבד התבררה כלא מוצלחת מכל מיני סיבות.

ואז קרה השביעי באוקטובר, החטופים, המלחמה שלא נגמרה (ושכל פעם מחדש נפתחו בה חזיתות חדשות) – ולמרות שרשמית טראמפ ״כפה״ עלינו ועל החמאס להפסיק להלחם, נראה שנאלץ לסבול חידושים כאלו ואחרים שלה (החל מהמשך לחימה בעזה וכלה במתקפות של איראן) לאורך תקופה ארוכה.

וכמובן יש את הפיטורים שלי שקרו כמה חודשים אחר כך, ושנתיים של חיפוש עבודה ללא הצלחה.

ולכל אורך התקופה הזו, שהתחילה בעצם בטיול שלי בניו זינד – התחלתי לעלות שוב במשקל, ולמרות ניסיונות לרזות – מרוב מתח ולחץ מכל הדברים הקודמים אני לא ממש מצליחה להתמיד לאורך זמן.

אני לא אומרת חלילה שדברים לא ישתפרו בסופו של דבר, אלא שבעצם קצת יותר משש שנים שהחיים שלי לא ממש מוצלחים, ואני מרגישה שאני לא מצליחה לשפר אותם, וגם אין לי מושג איך לעשות את זה.

נרשמתי לחדר הכושר אי שם בפברואר 2011 – וב 15 השנים מאז התמדתי בו מאוד, חוץ מאשר תקופות כמו הקורונה או המחלמות השונות שבו הוא היה סגור. הייתי בזמנו כל כך מתמידה שמחלה או פציעה שהיתה לכאורה מונעת ממני להתאמן היתה ממש מלחיצה אותי, ולא פעם הייתי הולכת לחדר הכושר גם אם לאהרגשתי טוב, או שכאב לי, או שפשוט לא ישנתי טוב בלילה ועוד שעה או שעתיים שינה היו עושות לי טוב.

ואיכשהו גיליתי שהכי קל לי להתמיד בספורט בשעות הבוקר, לפני העבודה, כנראה כי זו הנטיה האישית שלי, אבל גם כי בשעות אחה״צ המאוחרות והערב חדרי הכושר לרוב צפופים ועמוסים מאוד והרבה פחות נוח להתאמן. אבל יש לזה יתרון נוסף שבו אני יכולה לשלם קצת פחות על המנוי כי המנוי שלי אומר שאני יכולה להכנס לחדר הכושר רק עד 17:00 ולא מאוחר יותר.

בשנים הראשונות שמתי לב שגם אחרי טיולים או חופשות – תמיד חזרתי מהר מאוד לחדר הכושר. אפילו אחרי הסגרים של הקורונה חזרתי מאוד מהר והמשכתי להתאמן למרות כל המגבלות היו אז לגבי אימונים. אבל מאז השביעי באוקטובר, שמתי לב לכך שברגע שיש קטיעה מסוימת של השגרה שלי – קשה לי לחזור לחדר הכושר.

קחו לדוגמא את השביעי באוקטובר: חדר הכושר נסגר בתקופה הראשונה אחרי האירועים, אבל נפתח תוך שבוע או שבועיים. אבל ברגע שעברו השבוע או שבועיים האלו – התקשיתי לחזור, וחזרתי רק אחרי חמישה שבועות. גם היום הרשון שבו חזרתי היה יום שבעצם קיבלנו חופש מטעם העבודה, ולכן יכולתי לחזור הביתה ולנוח אחרי האימון ולכן הוא היה פחות מלחיץ.

אבל שמתי לב שבעצם מאז לא פעם הייתי מפספסת יום אימונים, במיוחד בימים שבהם היינו צריכים להגיע למשרד ולא לעבוד מהבית.

כשפוטרתי המשכתי ללכת, וההתמדה שלי היתה לרוב גבוהה יותר – חוץ מהתקופות שבהן היתה מלחמה עצימה יותר, בעיקר מול איראן.

אחרי הסבבב הראשון מול איראן ביוני 2025 היה לי קל יחסית לחזור כי הוא הסתכם בשבועיים – אבל בסבב האחרון שהתחיל ביום האחרון של פברואר 2026 – זה לקח חודש וחצי. אמנם חדרי הכושר נפתחו יחסית מוקדם – אבל אחד מהם צמוד לקריה ולכן יכול הי בקלות היות יעד לטילים, וליד חדר הכושר שבו אני שוחה נחת טיל ביוני במרחק של 100 – 200 מטרים וגם שם זה נשמע לי מפחיד ללכת.

ואיכשהו מאז אני מתקשה לחזור להתאמן.

אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מסטרס. המלחמה ״נפלה״ עלי בדיוק בשלב שבו התחלתי לחפש באינטנסיביות עבודה זמנית, והמלחמה מאוד עיכבה אותי. מעבר לזה, למרות שבתכל׳ס הצלחתי למצוא עבודה חלופית שכזו הרבה יותר מהר ממה שלוקח לי למצוא עבודה בהייטק – זה היה עדיין מלחיץ.

ועכשיו יש כמובן את הלחץ של להתחיל לעבוד בעבודה חדשה, וללמוד את מה שצריך ללמוד, וליצור רושם טוב כדי שימשיכו להעסיק אותי…

ואיכשהו בכל הלחץ הזה אני מרגישה שאין לי אנרגיות ללכת לחדר הכושר.

וחלק מהלחץ של האימונים נובע בעצם מהעובדה שהלוגיסטיקה סביבם הפכה להיות מסובכת יותר. כמו למשל העובדה שכשעבדתי בהייטק – היה לי את הזמן להגיע קצת מוקדם יותר לעבודה (נניח בשמונה וחצי כשרשמית יום העבודה מתחיל בתשע) ולאכול ארוחת בוקר במשרד.

בעבודה הנוכחית לעומת זאת אני מתחילה מוקדם יותר (שמונה) וגם אז אין לי אפשרות לאכול ארוחת בוקר במשרד אז אני צריכה לאכול משהו בבית – או משהו מהיר מאוד ״על הדרך״ העניין הוא שגם ארוחת הצהריים שלי צריכה להיות כזו מהירה וזמינה מאוד  כי בימים טובים יש לנו רבע שעה הפסקה (ובימים פחות טובים גם אותה אין), והשילוב הזה יכול בקלות להוביל למצב שבו אני מורעבת כל היום, מתקשה להתרכז – ואז מתנפלת על אוכל כשאני מגיעה הביתה.

וזה מקשה על ללכת לחדר הכושר בבוקר כי אין לי מושג איך לאכול.

מצד שני להעביר את האימון לשעות אחרי העבודה זה סיכון, כי גם בעבודות הקודמות שלי וגם בנוכחית לא בהכרח ידוע לי מתי יום העבודה יסתיים, ובימים עמוסים אני יכולה בהחלט להיות עייפה מידי אחרי יום עבודה ושגם לא יישאר לי זמן בכלל להתאמן…

וכן, בשבוע ומשהו בקושי שהייתי בתפקיד כבר היו יומיים שבבם היה כזה לחץ (מסיבות שונות בכל פעם) שאף אחד לא לקח הפסקה – וגם עבדנו מעבר לשעות של המשמרת. אמנם משלמים לנו לפי שעה וכמובן יש הגדרה של שעות נוספות – אבל עדיין נראה שיהיו על בסיס קבוע ימים ארוכים יותר. מצד השכר זה אולי טוב, אבל מצד היכולת שלי לשמור על שגרה של אימונים זה פחות טוב.

וכמובן יש את העובדה שאין לי פנאי כמו שהיה לי כמובטלת – ואני צריכה להתרגל לזה. זה כמובן דבר מאוד חיובי ובריא, אבל זה דורש התאמה – והתחושה שלי היא שגם אימוני כושר נוגסים עוד יותר בזמן הזה שהצטמצם לי.

את היום הבא של הטיול בילינו בפארק לאומי בשם פיורדלאנד Fiordland National Park. לא ממש יצאנו להליכה או משהו דומה, חוץ מאשר להליכה קצרה במסלול מאוד מוסדר ליד האגם עם ההשתקפויות:

משם המשכנו לעבר אתר הקמפינג שלנו שנקרא Gunn's Camp – שכמה חודשים אחר כך נהרס בשטפון מאוד גדול שהיה באיזור אחרי גשם חזק של כמה ימים, ונשמע שכנראה לא ישפצו אותו – וחבל, כי האתר היה מאוד מקסים ואכן היה בו מוזיאון וחנות שבה קניתי בקבוק מים חמוד עם בדיחה ניו זילנדית שאין לי מושג לאן הוא נעלם מאז.

האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו היה ליד נהר, ולאחד המטיילים עף חלק מהאוהל למים של הנהר בגלל הרוחות שהיו באיזור. הוא קצת חשש מהתגובה של המדריכים לאובדן ציוד של החברה, אבל למזלו הוא איכשהו הצליח לתפוס את החלק האובד בזמן לפני שהוא התרחק יותר מידי ולא היה צריך לספר להם.

מעבר לזה – באתר פגשנו שני בעלי חיים אופייניים לניו זילנד.

מסתבר שליד האתר יש מערה שבה יש תולעים זוהרות. בהמשך כשנחזור לאי הצפוני נגיע גם למערה ענקית שבה הן קיימות ושם יש טיולים מסודרים בתשלום, אבל פה המערה קטנה ואפשר להגיע אליה בחינם. אני שקלתי להצטרף לקבוצה כשהיא הלכה לשם ואפילו הצטרפתי להליכה, אבל אז ראיתי שאנחנו נכנסים למסלול באיזור המיוער ליד המחנה ולכן העדפתי לוותר כי חששתי שלא אעמוד בקצב ההליכה ואלך לאיבוד בחושך.

יש לי רושם שזה עצבן קצת את המדריך הראשי – אבל אולי יצא מזה משהו טוב, כי בהמשך הטיול כשהיינו באיזור הפארק הלאומי אייבל טסמן היתה נו עוד הזדמנות לצפות במערה כזו בטבע (ולא בתשלום), ואז הוא היה הרבה יותר מתחשב לגבי קצב ההליכה בחושך.

בעל החיים השני שאופייני לחוף המערבי של האי הדרומי הוא זבובי החול – מעין יתושים קטנים ועוקצניים, שהעקיצה שלהם מתחילה לגרד ממש כמה שעות אחרי העקיצה וכנראה שיש מקרים שהם ממשיכות לגרד גם כמה ימים אחר כך.

בתור מי שלא ממש אוהבת להתמרח בכימיקלים הקשים שדוחים יתושים, נעקצתי והעקיצות באמת מאוד מעצבנות. אבל מעבר לעובדה שהגירודים לא עברו במשך זמן – גרמתי לעצמי פצעים שלקח להם המון זמן להרפא – ואז השאירו אחריהם צלקות שנשארו כמה חודשים ורק אז נעלמו.

לאחרונה נתקלתי בקבוצה בפייסבוק שנקראת ״רק התבוללות״ שכבר כתבתי עליה (קצת) בפוסט הזה. בגדול זו קבוצה של גברים ישראליים שטוענים שהם מאסו נשים הישראליות החזיריות למראה אבל גם בהתנהלות שלהן כלפי גברים (לפחות לטענתם של הגברים בקבוצה)- ולכן הם ממליצים לפנות לנשים בחו״לֹ, בעיקר למדינות שהתרבות בהן היא שמרנית יותר ביחסי גברים נשים כמו למשל מזרח אירופה או דרום מזרח אסיה שם (לפחות לפי מה שאותם גברים טוענים) הנשים הצעירות ואפילו אלו המאוד נאות עד יפות פשוט ״מתות״ על הגברים שהנשים הישראליות האיומות והנוראיות לא יודעות להעריך.

כן מאוד חשוב לכתוב שהגברים עצמם מרגישים שהם גברים ״איכותיים״ (ואפילו מאוד), במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות בכלל ולעולמות הדייטים בפרט. הם מרגישים מטופחים, נאים אפילו, חכמים ונבונים, בעלי יכולת שיחה גבוהה, עם עבודות ״טובות״ ומבחינתם מוכנים להשקיע באישה שהגיעה לדייט איתם – רק כדי לקבל שוב ושוב ושוב ושוב יחס מזלזל מצד הנשים.

רוב הפוסטים בקבוצה נכתבים על ידי הגברים, והם נכתבים אנונימית. יש אמנם רשימת משתתפים, אבל חלק משמעותי מהחברים הגברים בה מפיעים שם עם פרופילים נעולים – או כאלו שהם כנראה פרופילים זמניים עם תמונה שהיא מצוירת ולא צילום שלהם.

מהפרופילים שכן נמצאים שם תחת שם אמיתי ועם תמונת פרופיל, נראה שמדובר על גברים די רגילים וממוצעים – לא במובן הרע של המילה, אלא גברים שכנראה נשים רבות היו שמחות לפגוש. הם לא נראים חלילה מכוערים – אבל הם גם לא ״חתיכי על״. נשמע שיש להם עבודות יציבות וטובות, גם אם ברוב במכריע של המקרים לא מדובר על גברים שהם הייטקיסטים, מנהלים בכירים, או כל מקצוע אחר שבו המשכורת גבוהה משמעותית מהממוצע.

ואז עולה השאלה: איך לאוכלוסיה כזו גדולה של גברים יש רתיעה כוללת מנשים ישראליות? אם הבעיה יא בנשים פה בישראל באופן כללי, או שהבעיה בגברים עצמם? או שמדובר בעצם בחתך של שני הגורמים האלו?

לא מזמן קראתי בקבוצה פוסט או תגובה של אישה שנשמע לי כמו משהו שמסביר את התופעה, לפחות בחלק מהמקרים. היא טענה שהגברים בקבוצה מתחילים לא פעם עם נשים מאוד יפות. או אולי לא רק יפות אלא גם מאוד מטופחות – כלומר נשים שמשקיעות לא מעט זמן, כסף, ומאמץ כדי להיות יפות.

במצב כזה, אישה שמשקיעה ביופי ויודעת שהוא מושך לא מעט גברים – תחפש (לפחות בתחילת הקשר) לא מעט פרמטרים שטחיים כמו מראה חיצוני, או משכורת גבוהה. זה נובע מכך שהיא כנראה יודעת שיש לה את היכולת (או לפחות מניחה שיש לה את היכולת) למשוך גברים שגם הם ״נחשבים״, קרי נראים טוב ויש להם כסף. ייתכן מאוד שהמשך הקשר יתבסס בעיקר על אישיות, ואופי, והתנהגות ולא רק על הנראות החיצונית, אבל אותן נשים די בטוות שהן יצליחו להשיג את הנראות הפיזית והכלכלית הזו (כנראה בצדק).

כך שפניות חוזרות נשנות לקבוצה מאוד ספציפית של נשים שמחפשות משהו מאוד שונה ממה שלגברים האלו יש להציע יכולה ליצור סיטואציות לא נעימות.

מצד שני, יכול להיות פה גם פער תרבותי מסוים, שבו בחברות שמרניות יותר נשים ״לומדות״ להתייחס לגברים בכבוד – אבל הגבר הישראלי שלא גדל בתרבות כזו יכול בקלות לבלבל בין ה״כבוד״ וההתנהגות שנובעת מהשמרנות, לבין אהבה.

ופה משתלב גם גורם אחר שנובע מהעובדה שהמדינות המדוברות הן לא רק שמרניות אלא גם מדינות עניות למדי, מה שמוסיף פן הכלכלי להקשרים האלו – וכפי שמסופר בכתבה הזו, לא הכל זורם בקשרים האלו כפי שהגברים היו רוצים להאמין.

למי שאין מנוי ל״דה מארקר״, מדובר על כתבה שעוסקת ביחסים בין גברים מבוגרים (בעיקר מישראל אבל לא רק) עם נשים בעיר ספציפית בתאילנד שבה תעשיית המין ״חוגגת״, והגבולות בין להיות ״לקוח״ (שמיוחד ארוך טווח) לבין סיפור אהבה אמיתי מאוד מטושטשים ולא בהכרח ברורים לגברים ששותפים לקשר. ולכן לא פעם (ולא פעמיים) הקשרים האלו יכולים להסתיים בהסתבכות כלכלית קשה של הגבר שמגלה שהוא חשב שהוא משקיע השקעה כלכלית טובה אבל בעצם נוצל כלכלית, במיוחד במצבים ספציפיים שבו החוק התאילנדי לא לטובתו. לדוגמא החוק התאילנדי אוסר על זרים לרכוש קרקעות או בתים, וחברות שמוקמות בתאילנד לא יכולות להיות בשליטה כלכלית של זרים. במצב כזה, נדל״ן שנרכש יירשם על שם האישה, ואז בגירושים הרכוש הלכאורה משותף הולך אוטומאטית אליה.

גם הכתבה מניחה שהמקרים שהם הגבר יוצא קרח מכאן ומכאן הם נדירים, אבל כמו שאומר בכתבה המרואיין גיא ברוקר, שהוא דוקטור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה – לא פעם אותם גברים מעדיפים להאמין שהנשים מולם אוהבות אותן, גם אם מצד הנשים מערכת היחסים בסופו של דבר נובעת מהרצון לקבל כסף מהגברים (ואני בכוונה לא כותבת ״לסחוט״). וחשוב להגיד שלא מדובר על רמת ״סחיטה״ שבה הגבר הופך למרושש כלכלית, אלא באמת הוא נותן מתנות ועוזר לאישה ובני משפחתה במסגרת התקציב שלו מתוך האמונה שמדובר פה על סיפור אהבה (אבל מצד האישה זה עדיין ״עסק״ כלכלי מאוד).

גם פה הגבולות בין ניצול לאהבת אמת מטושטשים, כי כן יצאו מהמצבים האלו סיפורי אהבה אמיתיים (כאלו ששני הצדדים אוהבים אחד את השניה). אבל הטענה היא שכל שההבדלים בין בני הזוג בגיל ובמצב הכלכלי קטנים ככל היותר, כך הסיכוי שסיפור האהבה הוא אכן אמיתי. אבל כשגבר בן ארבעים או חמישים פלוס יוצא עם אישה בת עשרים ומשהו, יש סיכוי יותר מסביר שיש מעורבות כלכלית בקשר.

אבל בעצם כנראה שקל לגברים ש״מנוצלים״ לכאורה ליפול לאשליה שהנשים מאוהבות בהם כי הסביבה מאפשרת ואפילו דוחפת לזה – למשל הם לא ישלמו לאישה על סקס, אבל כן ירכשו עבורה מתנות כמו תכשיטים (שהיא בתורה תוכל להחזיר או למכור הלאה תמורת כסף).

השאלה היא האם האשליה הזו גרועה או פוגעת בעצם בשניים מהצדדים – או שאולי יש בה משהו שתורם לשניהם? האם באשליה הזו באמת יש נזק לגברים, או שאולי במצבים מסוימים שבהם הם באמת במצב אישי שהם מתקשים למצוא זוגיות – האשליה עדיפה על האלטרנטיבות?

כי פה עולה השאלה: האם ייתכן שלפחות לחלק מהגברים האלו באמת יש קושי מסוים ליצור קשרים עם נשים?

כי ייתכן מאוד שבחברות מסורתיות, שבהן משפחתיות וזוגיות הן חזות הכל, ולנשים מאוד קשה לעזוב את הזוגיות שהן בגלל שאין להן את היכולת לחיות עצמאית – קל יותר לגברים שקשה להם להתחבר לנשים למצוא זוגיות, כי היא נכפית לא פעם על הנשים שלא בהכרח יכולות לעזוב. אבל בזוגיות שוויונית יותר (או כזו שחברי הקבוצה יראו בה ״פמיניסטית רעילה״) – הקושי החברתי של הגבר בא לביטוי הרבה יותר חזק.

ולכן ייתכן מאוד שבגלל זה יש פה געגועים לעולם שכבר לא קיים (לפחות לא פה בישראל) – כזה שבו הגבר הוא ראש המשפחה, האישה היא ה״עזר שנגדו״, ובעצם היא אמורה להשמע לו, לטפל בו ו״לפנק״ אותו – כשהוא אמור לדאוג לכל צרכיה.

זה לא שהגברים המדוברים הם עצלנים שרוצים שהאישה תעבוד קשה בזמן שהם מתבטלים. הם עובדים קשה להתפרנס, ורוצים מישהי שתטפל בהם ואפילו תפנק אותם אחרי שהם חוזרים מיום עבודה ארוך.

רק שאולי קשה להם להבין שלהיות בעמדת התמיכה הזו לא בהכרח מיטיב עם הנשים עצמן, במיוחד לא בפן הכלכלי.

אבל אי אפשר להכחיש שהתנועה לשחרור האישה, כולל תנועת MeToo בשנים האחרונות אכן שיפרו את מעמדן של הנשים – אבל שינוי הדינמיקה הזה בהחלט גרם שינוי גם עבור הגברים. יש את אלו שהציחו להסתגל אליו מתוך הבנה של החשיבות שלו – אבל אחרים מתקשים להסתגל כי הם באמת מרגישים שנלקחה מהם הזכות הבסיסית מאוד ליחסים מול הנשים.

וזו לא המצאה אלא כאב אמיתי של גברים שבאמת חווים תסכול מאוד גדול מהחיים. אפשר אולי להגיד שהם פונים לנשים ספציפיות שהן באמת רעות, או נשים שנמשכות לטיפוסים אחרים, או שאולי באמת יש להם קושי חברתי מסוים כזה או אחר שמאוד מקשה עליהם בשיח מול נשים.

ולכן אולי הבעיה האמיתית פה היא באמת הקושי לגשר בין כל הגורמים האלו בצורה טובה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הדואר בעיני עדיין פעיל – אני אמנם לא מגיעה לשם באופן סדיר, אבל אני בהחלט מעדיפה לקבל בדואר חבילות מאשר שהן יישלחו אלי ישירות הביתה – או חמור מכך, יישלחו לנקודות איסוף.

שליחה הביתה אומרת לרוב שהשליח ישגע אותי עם לדרוש פרטים כאן ועכשיו על איך להכנס לבניין או באיזו קומה ודירה אני גרה, או אפילו ינג׳ס לי לרדת לקחת את החבילה בעצמי כי אין לו כוח מצוא חניה. לא פעם הוא אפילו אוסף את הפרטים מראש ומגיע לאיזור רק יום אחרי ואני לא יודעת אם החבליה כבר הגיע ונעלמה מסיבה כזו או אחרת – או היא פשוט תגיע מחר.

ונקודות איסוף זה סיוט גרו יותר- כי הן מאפשרות איסוף רק בשעות מוזרות שרק מי שעובד מהבית ויכול לצאת לכמה דקות באמצע היום לאסוף אותן יכול לאסוף. לא פעם ניסיתי להגיע בסוף יום עבודה, בערך חצי שעה או שעה לפני סוף שעות הקבלה של חבילות -רק כדי גלות שהחנות נסגרה מוקדם ואי אפשר לאסוף את החבילה.

וזה כמובן אם החבילה מגיעה לנקודת איסוף מתאימה – כבר קרה לי שבעצם התבלבלו בשם הרחוב שלי וחשבו שמדובר על הרחוב באותו שם בעיר שכנה, ואז כמובן שנקודת האיסוף רחוקה לי מידי.

לכן לא פעם סניף הדואר הרלוונטי עדיף – הוא פתוח בשעות צפויות מראש, גם בימי שישי, והוא יישאר פתוח גם אם אין קהל.

לגבי בנקים – אני מודה שגם בעבר לא ממש ביקרתי בהם בתדירות גבוהה מלבד אולי בכספומטים, וגם בגיל צעיר אבא שלי לימד אותי להוציא סכום מראש שיספיק לי לפרק זמן (נניח חודש) כדי להמנע מעמלות.

אני מניחה שמי זקוק להלוואות או משכנתא עדיין יגיע לבנק.