התיירת המקרית

זה הנושא של ״השרביט החם״ השבוע.

אבא שלי גדל במשפחה שבה הם היו ארבעה אחים ובלי אחיות. אמא שלי טוענת שבגלל זה אבא שלי כנראה ציפה שגם לו יהיו הרבה בנים, או לפחות הוא הניח שהילד הראשון שלו יהיה בן.

חשוב לציין שמדובר על תקופה שבה בדיקות אולטאסאונד לתינוקות היו יחסית נדירות ונעשו רק במצבים של הריון בסיכון כמו למשל כשהאישה בהריון היתה מעל גיל 35, ולכ לא פעם אנשים נאלצו לחכות עד הלידה כדי לדעת האם יש להם בן או בת (וגם היו כמה סיפורים על זה שההורים הופתעו במקרים נדירים מזה שיש להם תאומים).

בכל עאופן, אבא שלי חלם מגיל צעיר שיהיה לו בן בשם ״עידו״, אבל כשאני נולדתי לא היתה להורים שלי ברירה והם הפכו את השם לגרסא נשית יותר – עדי. אמא שלי כמובן מכחישה את הסיפור , אבל אבא שלי סיפר אותו כל כך הרבה פעמים שדי ברור שזה הסיפור מאחורי השם שלי.

מה שכן, אחרישנולדה לי עוד אחות גם נולד לי אח, ואבא שלי בכל זאת התעקש לקרוא לו ״עידו״, למרות שאמא שלי התעקשה שהוא נקרא על שם ילד מהכיתה של אחותי שקראו לו עידו, ולטענת אמא שלי היא היתה מאוהבת בו.

אי שם ב 2017, הופקה תוכנית בשם ״הפוליטיקה של השומן בערוץ הראשון שבאה לדון בחייהן של נשים שמנות שונות, ובקשיים והבחירות שלהן במסגרת החיים כנשים שמנות.

שמו של הפרק הראשון הוא ״בא לי לחיות״. הוא מתחיל בלהראות את המשתתפת צילה מיכאלי הולכת על החוף ומספרת שהיא זוכרת את עצמה תמיד כשמנה. היא ודעת שזה לא בריא ולא אידאל היופי, אבל היא משתדלת לא להתעסק בזה – כנראה מידיעה שעיסוק כה וניסיונות להרזות לא עזרו לה בעבר.

וצילה מיד מורידה בגדים כדי להסתובב בחוף לא רק בבגד ים – אלא כזה שהוא בשני חלקים, ומעין ביקיני (למרות שהוא לא חושפני או מינימליֿ, וקרוב יותר בגזרה שלו לבגד ים שלם). זה מחזה שרוב האנשים שלא עוסקים בעודף משקל (במיוחד כזה חריף) לא ״זוכים״ לראות ביום יום. נקרא ״שמנקיני״, והיא מספרת שבעצם רואים את המשקל מבנה הגוף שלה בכל מקרה, גם בבגד עם שלם, אז למה לא ללבוש בגד ים בשני חלקים?

מצד שני, צילה מאוד מטפחת את עצמה בביגוד, איפור ותסרוקת – מה שמעלה את השאלה עד כמה בעצם נשים שמנות כביכול צריכות לפצות על ההשמנה שלהבן בטיפוח בתחומים שהם לא המשקל כמו ביגוד או איפור?

בהמשך הפרק אנחנו מלווים את צילה בביקור אצל ההורים שלה שבה מוגשת ארוחה גרוזינית עשירה – ומלאה המאכלים לא ממש ״דיאטטיים״. צילה ובני משפחתה מספרים שהיא היתה ילדה רזה אבל התחילה להתמלא כנערה בגיל ההתבגרות. לאבא שלה המשקל התחיל להפריע כשהוא הגיעה לרמה גבוהה וחריגה. הוא מבין שהוא לא צריך להעיר, אבל קשה לו להמנע מלהעיר לה – והוא לא רוצה שהיא תהיה רזה, אלא מבחינתו יש ״גבול הטעם הטוב״ לעודף המשקל, שמבחינתו היא עברה. כל ההתנהלות שלו נובעת מרצון טוב של רצון שצילה תהיה בריאה ותמצא זוגיות, מה שאמור להיות בעייתי במשקל שלה.

אמא שלה אומרת שכשצילה תרצה, היא תרזה – ואי אפשר לכפות עליה את הרצון הזה, אלא רק כשצילה עצמה תהיה מוכנה לזה, ממש כפי שאמא שלה הבינה בשלב מסוים שההשמנה פוגעת בה בריאותית. צילה מסכימה עם זה, ואומרת שהיא מודעת לבעייתיות הבריאותית שבמשקל שלה, והיא מחכה שיום אחד ההבנה הזו תהפוך לפעולה.

---

הדמות הבאה שהתוכנית מציגה היא גאלה רחמילביץ׳ (שהופיעה לאחרונה גם בעונה השישית של ״בואו לאכול איתי״) – סטייליסטית ועוסקת באופנה במידות גדולות. היא וצילה מדברות על קבלה עצמית כדי לאפשר להן לחיות את החיים במלואם בלי לאפשר למשקל להגדיר אותן, למרות שחשוב לציין שגאלה הרבה פחות שמנה מצילה. מבחינתה, הרבה מהמגבלות לגבי מה נשים שמנות יכולות או לא יכולות לעשות לא נובע מהמשקל אלא מהתניות חברתיות שהיא מנסה לשבור – וגם להוות דוגמא לנשים שמנות אחרות.

אבל היא מודה שבעולם שמחוץ לעולמן של השמנות – היא נחשבת לעוף מוזר שקוראים לה ״דאבה״ ומצפים שהיא תכנס למשטר הרזיה. היא גם יורדת על גברים סביבה שגם הם לא כזו מציאה אבל מעזים להעיר לה.

היא מספרת על טיעון שבו הקבלה העצמית של נשים כמוה וכמו צילה (ושל כמה נשים אחרות בתוכנית) כביכול מעודדת השמנה, או לפחות מונעת מנשים ובמיוחד מנערות לרזות. אבל לגאלה חשוב להרגיע שזה לא ממש המצב, אלא יותר דרך להתמודד עם החיים בצורה מיטבית אם וכשאת כבר שמנה.

בהמשך הפרק מראים את האינטראקציה של גאלה עם אמא שלה, אחרי שכמה מומחים מדברים על יחסי אמא בת בהקשר של דימוי גוף (שנגיע אליו בהמשך). וגם אמא של גאלה מעירה לה על כמה פסטה היא צריכה להכין וכמה רוטב משמנת.

גאלה מכינה בעצם מעין אירוע אופנה ממידה 38 (שבימינו כבר נחשבת ללא רזה) – עד מידה 56, משהו שכנראה כולל בתוכו חלק ניכר מאוד מהנשים השמנות, למרות שיש סיכוי שיש נשים שמנות שלובשות מידות גדולות יותר ואולי מרגישות מודרות מהאירוע. הכיבוד כולו הוא על טהרת הוופלות – כאילו להראות ששמנות אוכלות מה שבא להן.

מתארחות אצלה כמה נשים שעוסקות בתחום האופנה ויש לנן עסקים במידות גדולות – כולל צילה שמספרת שהיא עוסקת בתחום ה״פין אפ״ שזה תחום שבו נשים מתלבשות בצורה יחסית סקסית, והפך להיות נפוץ באותה תקופה עבור נשים שמנות שרצו להציג את עצמן כמאוד מיניות (למרות שנראה שעם הזמן הטרנד הזה גווע ונעלם). כולן משוחחות על המטרה שלהן בפתיחת העסקים ואיך לקדם את האירוע שבו כולן יוכלו להציג את החנויות שלהן לנשים שמנות.

בהמשך הפרק גאלה מספרת שאין לה חסויות לאירוע האופנה למידות גדולות שהיא מארגנת, כי אף גוף לא רוצה להיות מזוהה עם שמנות.

אבל היא מצידה מספרת סיפור שונה ובעצם כמעט הפוך מזה של עירית דגני שנפגוש בהמשך הפרק – סיפור על מישהי שניסתה לרזות גם באמצעים קיצוניים, הבינה שזה לא עובד לה, ולכן בחרה לחיות ולהראות את המהות שלה גם במידה גדולה, בלי להתבייש או לשנוא את הגוף שלה.

והיא שואלת בעצם למה השומן הפך להיות כל כך מפחיד?

---

הקומיאית מיכל שם טוב מתחילה את חלקה בתוכנית מבדיחה שמוכרת לכל אישה שמנה: ״לא חבל? יש לך פרצוף יפה!״ כמה שאמור להצדיק את ההרזיה. והיא עוסקת בעיקר בהשמנה כי זו התכונה הכי בולטת שלה.

הא טוענת ההשמנה היא בעצם מנגנון התגוננות ושנשים שמנות לא מוטרדות – אבל אחרות שיעידו שיש הטרדה כזו, שקשורה לעובדה שהן נתפסות כמוחלשות ולכן קל לנצל אותן יותר. גם גוברות רבות בהמשך הפרק מדברות על הנושא.

מיכל גם שדרנית רדיו שבה היא יכולה לדבר על כל מה שבא לה – ובה לא רואים אותה פיזית, אבל היא עדיין עוסקת בכל מה שקשור להשמנה וקבלת השמנה כדי למנוע הפליה שלהם. ח״כ תמר זנדברג מעלה חוק נגד הפליית שמנים כאישה רזה.

האם יש לשון הרע, השפלה או חוסר קבלה לעבודה על סמך משקל? כנראה בחברה שרואה בשמנים על סמך דעות קדומות, חוק כזה ראוי, כי זה קורה.

---

הדמות הבאה שמציגים לנו היא גרפיקאית בשם עירית דגני – הדמות היחידה מכל הנשים שמוצגות בפרק הראשון שהחליטה להרזות (בפרק הבא נפגוש מדריכת הרזיה שרזתה בעברה), ופנתה באותה תקופה לניתוח קיצור קיבה מסוג ״שרוול״. התוכנית ליוותה את תהליך ההרזיה שלה, שנראה לפחות לפי הסדרה מוצלח.

הבחירה במשתתפת כמו עירית בתוכנית שאמורה לייצג את הקושי בלהיות שמנה היא מעניינת. ניתן לטעון שיש כל כך הרבה תוכניות וכתבות על אנשים שהחליטו להרזות – ואם יש סוף סוף תוכנית בודדת שבה מציגים גם את סיפורן של אותן נשים שלא רוצת להרזות, מדוע יש צורך לדחוף כאילו בכוח מישהי שבחרה לרזות (ועוד בדרך מאוד קיצונית)? זה יכול אפילו להתפס בתור דוגמא לאותן נשים שמנות שאם הן רוצות לפתור את הבעיות שלהן – כל מה שהן צריכות לעשות זה לקחת את עירית כדוגמא לאיך פותאים את הבעיות שכרוכות בהשמנה…

אבל אני חושבת שהשיתוף של עירית בתוכנית הוא מעניין. התוכנית רוצה להראות אמנם שיש נשים שמנות שחיות טוב גם במשקל שמן – אבל הקבלה העצמית הזו לא בהכרח מתאימה לכל אישה (וגם לא לכל איש) ולכן יש אנשים שעבורם הרזיה, אפילו במחיר של ניתוח קיצור קיבה הוא הפתרון הנכון. עירית עצמה מספרת שהיא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא שלמה עם עצמה בתור אישה שמנה, אבל זה לא ממש עבד לה, ובסופו של דבר היא נאלצת להכיר בעובדה שהיא רוצה להיות רזה.

מעבר לזה, עירית עצמה מבוגרת בעשור או יותר משאר הנשים בתוכנית. היא שייכת לדור אחר שבו השמנה היא מקור לבושה ולחוסר יוצלחות, וייתכן שקשה להתנער מגישה כזו בגיל מבוגר – במיוחד שהסביבה שלה (שנוטה לכלול בעיקר אנשים בערך בגילה) גם לא מקבלת אנשים שמנים כשווי ערך.

אבל מעבר לזה, ייתכן שבגילה של עירית התוצאות של ההשמנה מבחינה חברתית וגם מבחינה פיזית ובריאותית יותר בולטות בצורה שהנשים הצעירות יותר עדיין לא מכירות. ייתכן שכצעירות מצבן הבריאותי טוב יותר, אבל כשיום אחד הן יגיעו לגילה של עירית התמונה תראה אחרת. אפילו עירית עצמה מספרת שבריאותית מצבה כבר מתחיל להיות לא טוב.

לכן הייצוג של עירית בסדרה מאוד חשוב, כי היא מביאה נקודת מבט קצת שונה. אפשר כמובן להתווכח האם הטיעונים של עירית מוצדקים: אפשר להתמודד עם הקושי הפיזי בכך שעירית תתעמל ותתחזק ותשפר את היכולת האירובית שלה (ויש נשים שמנות שעושות את זה). נשים כמו גאלה נלחמות כדי שלנשים שמנות בכל מידה יהיו בגדים שהם לא בגדים שחורים כמו שעירית מתלוננת שהם האופציה היחידה עבורה, ולא פעם בדרכים חדשניות כמו קניה מחו״ל (שהיא אולי אופציה שנשים כמו עירית לא מכירות). אבל בסופו של דבר הסדרה לא מנסה (ולא אמורה לנסות) לכפות על אנשים המנעות מהרזיה, אלא רק להציג את העובדה שיש נשים שעבורן ההרזיה לא כזו מפתה.

השאלה היא כפי שעירית מנסחת – היא להבין מה האמת האישית של כל אחת מאיתנו לגבי הגוף שלה. האם ההשמנה עצמה היא גורם שמפריע לנו בחיים, או שאולי התגובה של הסביבה היא זו שמפריעה לנו ולא ההשמנה עצמה? האם שווה להשקיע את המאמץ בלהלחם בסביבה כדי לשנות אותה, או שמבחינת ההעדפות האישיות שלנו נעדיף להשאר שמנות?

---

וכפי שאומרים המומחים שמופיעים מיד אחרי עירית – יש השפעה חברתית מאוד חזקה על איך נתפסים אנשים שמנים. כפי שאומרת הדיאטנית איילת קלטר – הרזון הפך להיות ערך מקודש., ואין כמעט מי שמרוצה כי הזהות שלנו כל כך מסתמכת על הנראות שלנו ואפילו על כמה אנחנו מקפידים על ספירת קלוריות ושאר המנעויות כדי להראות שאנחנו ״טובים״. וכפי שאומר הפסיכיאטר שמרואיין בתוכנית – הנראות הזו היא הדבר היחידי כמעט שרואים אצל האדם השמן. ומבחינה חברתית זה נחשב כ״פשע״ של ממש בחברה שבה כביכול יש חופש, אבל מראה הגוף עדיין מהווה נקודה של דיכוי. יש הרבה דעות קדומות של אשמה במצבו, בושה, עצלנות וכו׳ – בלי להבין שהמצב מורכב יותר. חלק מהדעות האלו נובעות מהרבה ערכים שתעשיית הדיאטות מכניסה לנו לחיים כדי למכור לנו את השיטות שלהם, גם אם השיטות האלו כושלות ולא האדם השמן.

עירית מזדהה עם דמות קומקיס בשם ״הפרה נויה״ שהיא יצרה כאישה שמנה, ונראה שהעובדה שהיא שמנה היא חלק משמעותי בזהות שלה עד כדי כך שקשה לה לצייר את עצמה כרזה.

מבחינתה התהליך הוא ״להשיל את הקליפות״ – כלומר תהליך שבו היא תסיר את כל מה שהפריע לה בחיים וגרם לה להיות שמנה. היא מספרת שבניסיונות הרזיה קודמים לא היה מבחינתה ניסיון להבין מה הוביל להשמנה באמת אלא רק התמקדות במשקל עצמו, ועכשיו היא מעוניינת להבין דברים יותר לעומק. היא למשל מספרת שההתבגרות הפיזית שלה כנערה קרתה הרבה לפני שהיא היתה מוכנה אליה, ולפי הדברים שלה ״זה עשה צרות״. זה הוביל להטרדה שהובילה להשמנה בהגלל חוסר הרצון להיות יפה יותר.

יש מיד לאחר הנושא הזה הסבר שהפרעות אכילה מתפתחות בגלל הטרדות מיניות ובגלל קושי בהתפתחות המינית, ובהחלט אפשר לראות גם באכילת יתר הפרעת אכילה – כשיש היום הגדרה באמת להפרעת אכילה כפייתית כהפרעת אכילה רשמית. אבל האם ״ההחפצה״ היא בהכרח משהו רע באופן גורף, או שיש נשים מסוימות שההכרה בהן כסקסיות דווקא מחמיא להן?

אבל חלק מהתהליך של ההתבגרות היא הלימוד של איך להתמודד עם המיניות הזו ואיך לדעת להתמודד ואפילו לראות פנים חיוביים ביחס של גברים כלפי זה (כמובן שלא בצורה מטרידה אלא תקינה). מעבר לזה, אני זוכרת שכתלמידה בחטיבת הביניים, למדה איתי בכיתה מישהי שלא התפתחה מינית עד סוף כיתה ט׳ לפחות. המצב כנראה נבע כנראה מהפרעה הורמונלית שמנעה ממנה להתפתח. ואני מניחה שההשפעה הפסיכולוגית של המצב הזה לא היתה בהכרח טובה יותר מזו של נערות שההתפתחות שלהן היתה תקינה ופשוט קרתה מוקדם יחסית – גם מבחינת ההכרה במיניות שלהן.

צחוק הגורל הוא שעירית מאוחר יותר בפרק מספרת על כך שהרצון שלה בניתוח הוא קודם כל כדי לאפשר לה למצוא בן זוג ולהתחיל עם כל גבר שמוצא חן בעיניה – ולא הפן הבריאותי שכולם הזהירו אותה מפניו.

לי באופן אישי יש הסטוריה מאוד ארוכה עם ארה״ב, כי גרתי שם לא מעט שנים, גם בתור ילדה וגם בתור מבוגרת. ובתור מי שגרה שם לתקופה מוגבלת – גם ניצלתי לא מעט את הזמן הזה לטיולים.

בשנים האחרונות כשיש הרבה בלוגים ושאר אתרים בנושא – שמתי לב שלא מעט מהטיולים המשפחתיים בארה״ב די דומים אחד לשני, ודי מצומצמים. לרוב הטיול מתחיל בניו יורק שבה מסתובבים כמה ימים, משם עוברים לפלורידה שבה עוברים בין הפארקים השונים לילדים באורלנדן כמו דיסני וורלד / מיאמי / אולי בפארק הלאומי אוורגליידס לאוהבי הטבע – ומשם טיסה מערבה ללאס ווגאס ולוס אנג׳לס ואולי סן פרנסיסקו, כשבין לבין אולי עוברים בגראנד קניון ובלוס אנג׳לס עצמה אולי עוצרים בעוד כמה פארקי שעשועים אם אלו בפלורידה לא הספיקו – ואז חוזרים הביתה.

העניין הוא שיש בארה״ב כל כך הרבה יותר ערים ואתרים שאנשים לא פעם מפספסים. בעצם אולי ״מפספסים״ זו מילה קשה מידי, כי בסופו של דבר טיול בארה״ב הוא דבר יקר והזמן בו מוגבל, ואי אפשר לטייל בכל פינה במדינה שיש בה כל כך הרבה אתרים מעניינים.

מצד שני, נוצר מצב שבו מטיילים לא נחשפים לאתרים שונים שלא בהכרח נמצאים בשטאנץ של הטיול הסטנדרטי לארה״ב.

לכן חשבתי לכתוב על אתרים שונים שבהם אני ביקרתי בארה״ב כדי לאפשר לאנשים להחשף לאתרים שונים שנמצאים מחוץ לשטאנץ הזה ואולי יוכלו לעניין אותם בטיול, גם אם הם ידרשו קצת שינויים במסלול.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אי שם לפני בערך עשרים שנה, לפני המצאת הרשתות החברתיות, היו נפוצים באינטרנט לא מעט ״פורומים״ שהיו בעצם מעין קבוצות דיון על נושאים שונים, ואתרים שונים החזיקו בהם כדי להגדיל את תנועת הגולשים בהם, כולל למשל האתר של עיתון ״ווינט״.

במקור יצרתי לעצמי שם משתמש שהתבסס על השם הפרטי שלי, ועקרונית זו לא היתה אמורה להיות בעיה, בין השאר כי כפי שכתב העורך של השרביט החם – מי שבאמת רצה לזהות אותי היה יכול לעשות את זה בעזרת זיהוי הרשת שלי.

מה שלא חשבתי עליו היתה העובדה שיום אחד ההורים שלי, ובמיוחד אבא שלי, יתחילו להשתמש באינטרנט, ועוד יגיע לפורומים של ווינט. אבל כפנסיונר טרי ומשועמם הוא כמובן מצא איכשהו את הפורומים – ואת מה שכתבתי בהם, והוא לא ממש חשב שהוא צריך לכבד את הפרטיות שלי ולהתעלם מהפוסטים שלי. מעבר לזה – הוא גם חשב שמן הסתם ראוי שהוא יכתוב לי את דעתו עליהם.

ומסתבר שגם אחרי ששיניתי את שם המשתמש אבא שלי היליט להמשיך לגלוש שם וזיהה אותי לפי סגנון הכתיבה שלי. אני חושבת שהסאגה הסתיימה בה שצרחתי עליו שזה לא במקום שהוא עוקב אחרי כך, והפורומים עצמם נסגרו תקופה די קצרה אחר כך ולכן הוא כבר לא יכול היה לעקוב אחרי.

כך שלא פעם קל לזהות אחרינו גם עם שמות שונים ו״נסתרים״ בגלל דברים כמו סגנון כתיבה או פרטים אישיים שעולים מהפוסטים שלנו בכל מקום – במיוחד כשלא מעט פלטפורמות אנחנו נכנסים עם חשבון הפייסבוק שלנו כדי להקל על הכניסה.

אז הנה יש עוד אחת. מישהי ״שמנה״ (שהיא לרוב בעצם רק מלאה רק קצת יותר מהנורמה) שמנסה בכל כוחה להתפרסם, לכן היא חושבת: ״בואו ונגיד שאני מהווה דוגמא לכל הנשים השמנות בארץ, בעיקר כי יש לי מספר כזה או אחר של עוקבות ברשתות החברתיות. אני פורצת דרך שמופיעה בביקיני או בהלבשה תחתונה ולכן שמנות רואות בי דוגמא אישית – ולכן שווה לתקשורת בכל צורותיה להציג אותי״.

הפעם זו קייסי זפטה, אבל יש הרבה מאוד נשים אחרות שמנסות לייצג את כל הנשים השמנות באשר הן בתור ״שמנות ייצוגיות״. אבל האם הנשים האלו באמת מייצגות נשים שמנות, או אפילו מקדמות אותן? התשובה לזה מורכבת.

---

אני רוצה לקחת אותכם ״חזרה בזמן״ לשנת 2004. הייתי אז ברילוקיישן בארה״ב אבל באמצע השנה הייתי בחופשת מולדת בישראל. היו אז בטלוויזיה שלוש תוכניות טלוויזיה שקשורות להשמנה: היתה תוכנית דיאטה בשם ״מירי לא חסה״ של מדריכת הדיאטות מירי בלקין. מיקי חיימוביץ׳ שניסתה לקדם את עצמה בתור עיתונאית רצינית עשתה תחקיר על ההשמנה בישראל ובעולם, בתחושה שהיא מבינה בנושא כי בקורס קצינות היא העלתה כמה ק״ג בודדים בגלל טוסטים שהיא ושאר החיילות סביבה אכלו. והיתה גם תוכנית של רפי גינת שתיעד ניסיון הרזיה נוסף שלו שבו מומחים גרמו לו לחוות דיאטת כסאח כדי להרזות, בגלל שאחרי שנים של ניסיונות הרזיה (כולל ניתוח קיצור קיבה) חילוף החומרים שלו נהרס לחלוטין והוא נאלץ להרעיב את עצמו כדי לאלץ את הגוף שלו לרזות.

והיתה גם זוכה חדשה בתחרות שירה: נינט טייב. נינט היתה בחורה יחסית צעירה שעלתה במקרה מספר מאוד ספור של ק״ג בזמן השירות הצבאי שלה, והיא כמובן היתה ״חייבת״ לרזות אותם (למרות שהיא היתה רחוקה מלהיות שמנה) כדי להצליח בתעשיית הבידור וכדי לא לפספס הזדמנויות להקליט אלבום ראשון או הופעות בתוכניות טלוויזיה שונות.

---

המושג ״דוגמניות במידות גדולות״ שקייסי מתרעמת עליו בכלל לא היה קיים, והתחיל להופיע רק בערך שש או שבע שנים לאחר מכן. היה ברור מאליו שדוגמניות הן נשים בקצה הנמוך של טווח המשקל.

ואז הופיעה הדוגמנית קריסטל רן. קריסטל ניסתה בעברה להרזות בכל מחיר די להיות דוגמנית, עד כדי התדרדרות להפרעת אכילה, אבל עדיין היא לא נחשבה לרזה מספיק.

אבל פתאום בתור פעילה נגד הפרעות אכילה וכאישה יפה באופן כללי, היא קיבלה הזדמנות להתפרסם ולעבוד כדוגמנית ב״מידות גדולות״, למרות שהמידה שלה היתה המידה של האישה הממוצעת בארה״ב באותה תקופה.

קריסטל היתה הסנונית הראשונה של הרבה מאוד דוגמניות ״לא רזות״ שהתחילו להתפרסם, לא פעם ככאלו שמתנגדות לדרישה הרזיה מוגזמת בתחום הדוגמנות שמובילה להפרעות אכילה אצל הדוגמניות – אבל גם בעצם משפיעה על לא מעט נערות צעירות (בעיקר אבל לא רק) שרוצות גם הן להיות רזות ״כראוי״.

אבל קריסטל לפחות לא ממש נשארה כדוגמא בריאה. אחרי כמה שנים של פרסום בתור הפנים של המהפכה החדשה של דוגמניות במידות גדולות, היא החליטה לרזות שוב והפכה לעוד דוגמנית רזה, כנראה בתקווה שהפרסום שלה מימי הזוהר כדוגמנית למידות גדולות יאפשר לה להשתלב גם כדוגמנית ״רגילה״.

אצלנו בארץ התפרסמה זוכה נוספת של ״כוכב נולד״ בשם מרינה מקסימיליאן בלומין שהיתה גם היא מישהי מלאה יותר, וניסתה לקדם את עצמה בתור מישהי ששלמה עם עצמה, אבל עברה כמה זיגזגים של הרזיה בכל מיני שיטות מוזרות, ואז עליה מחדש במשקל.

---

אבל עם הזמן בחו״ל ובארץ עלו לא מעט בלוגריות שמנות שפשוט כתבו על החיים שלהו כשמנות שניסו כל החיים לרזות, רק כדי להבין שהן בחיים לא יצליחו להיות מספיק רזות, גם םא הן יעיבו את עצמן ויתעמלו כמו משוגעות. רבות מהן באו מעולמות האופנה והסטיילינג – הן אהבו מאוד להתלבש יפה, וכעסו על כך שאין בגדים ראויים לנשים שמנות בארץ.

ובאמת לאורך המון שנים, בגדים לנשים שמנות היו בגדים שחורים (כי ״שחור זה מרזה״) או לכל יותר בכחול מאוד כהה , רפויים מאוד ב״גזרה של שק״, ולרוב כאלו שנועדו לטשטש כל בליטה אפשרית בגוף, ובעצם נצמדו לנקודות הכי שמנות ורחבות שלו והפכו אותו לשמן יותר במראה בגלל זה.

ולנשים כמו העיתונאית יעל רגב או הבלוגרית זוהר וסילויצקי (במקור אברהמי) ולרבות אחרות זה הפריע ברמה שהן פעלו כדי לשנות את הכללים דרך הכתיבה שלהן – וככל שהן צברו יותר ויותר עוקבות וקוראות, כך הנראות שלהן גדלה, וגם היכולת שלהן לקבל חשיפה גדלה.

כמובן שלפרסום כזה יש מחיר – וסילויצקי למשל גילתה שתמונה שלה בביקיני שימשה מאמן כושר כזה או אחר לעשות לה שיימינג – והיא נאלצה לבקש ממנו להוריד את התמונה, וניצלה את המצב כדי לעשות לו שיימינג חזרה בעזרת פרסום התקרית בתקשורת.

ובמובן מסוים התקרית מעידה על עד כמה ה״מהפכה״ היא בעצם משהו שקיים לא פעם בקבוצות של נשים שמנות, אבל מקבלת הרבה פחות חשיפה בחברה הכללית שעדיין רואה ברזים ״שווים יותר״ מאשר אנשים שמנים.

מעבר לזה, לפעמים יש תחושה שההגדרה של מי באמת רזה הופך להיות יותר ויותר מצומצם עם השנים, ושלא מעט עסקים עדיין ״מקדשים״ את רזון הזה, ומצמצמים את המידות שהם מוכרים כדי כביכול להפוך למותג ״יוקרתי״ או ״מבוקש״ בגלל שהוא זמין רק לנשים רזות.

---

ולכן דווקא פה יש חשיבות לעובדה שנשים כמו קייסי או שמחה גואטה משתתפות בתוכנית כמו ״השרדות״ – תוכנית שבה המשתתפות מופיעות בביקיני ונאלצות לעבור מעין טירונות ולשרוד בשטח – מצב שבו העין לא רגילה לראות בו נשים שמנות. כנ״ל למשל נטע ברזילי שזכתה לייצג את ישראל באירוויזיון ואפילו לנצח בו – וכל זה בלי להתנצל על זה שהיא שמנה או לפצוח בדיאטה בשניה שבה היא זכתה והתפרסמה.

אבל יש גבול דק בין לייצג – לבין להתפרסם ״על חשבון״ מה שנתפס כטרנד. קחו לדוגמא את הסטנדאפיסטית ושדרנית הרדיו מיכל שם טוב. בזמנו היא ניסתה ככל יולתה להתפרסם כנציגתם של הנשים השמנות, אפילו של ״זותי מגדרה שלובשת מידה 60״.

ואז היא נבחרה לייצג רשת של בבגדים במידות ״גדולות״ – שהמידות בה מסתיימות במידה 48 שהיא גדולה, אבל יש שמנות רבות שלובשות מידות גדולות עוד יותר.

זה לא אומר כמובן ששיתופי פעולה עיסקיים הם לא רלוונטיים. אם יש מישהי כמו זוהר למשל שעוסקת בתחום באופן רציף כבר שנים ומשקיעה בו המון זמן ומספקת לא מעט תוכן אישי כחלק מהייתוג הזה – שיתופי פעולה עיסקיים הם בהחלט חלק משמעותי ביכולת שלה להמשיך להשקיע חלק ניכר מזמנה בתחום, ולא במקביל לעבודה במשרה מלאה אחרת.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו קייסי לא באמת רוצות לייצג או לעזור, אלא בעיקר להתפרסם ולקדם את עצמן. ואז נוצרת באמת בעיה.

ארה״ב בהרבה מובנים היא המדינה הכי ״מוכרת״ בעולם. כולנו מכירים את ארה״ב מסרטים וסדרות טלוויזיה שמופקות בארה״ב ומשודרות בכל העולם, וממסעדות מזון מהיר שאנחנו אוכלים בהן.

אבל האם המזון המהיר והמדיה מייצגים בצורה מלאה את ארה״ב? לא ממש. מעבר לעובדה שסדרות כמו ״סיינפלד״, ״חברים״, או ״סקס והעיר הגדולה״ נוצרו בניו יורק שהיא עיר שרחוקה מלייצג את כלל ארה״ב, סביר להניח שבהרבה מובנים הסדרות האלו אפילו לא ממש מייצגות בצורה מציאותית גם את החיים בניו יורק.

אבל ניו יורק עצמה רחוקה מלייצג את ארה״ב כולה, שבה כל איזור מתאפיין בתרבות מקומית משלו. החוף המערבי שונה מבחינה תרבותית מהחוף המזרחי של ארה״ב – והאיזור ביניהם גם הוא שונה תרבותית. הצפון יהיה מאוד שונה תרבותית מהדרום (עד כדי מלחמת אזרחים באמצע המאה ה 19), ולעיתים אפילו באותה מדינה יהיו איזורים שונים תרבותי אם מדובר על מדינה גדולה כמו טקסס או קליפורניה.

ואם כבר יש פה תמונה של כבישים – חשוב לכתוב על המרחקים בארה״ב. אנשים לעיתים לא מודעים לכך שארה״ב היא ענקית, והם לא בהכרח יכולים לנהוג בקלות ממקום למקום. נסיעה מחוף לחוף למשל לוקחת לפחות שלושה ימים, וגם נסיעה מצפון ארה״ב לדרום ארה״ב דורשת בערך יום וחצי או יומיים של נהיגה רציפה. אמנם לא פעם יחש נקודות מעניינות בדרך – אבל לא פעם יש מקומות שבהן הנקודות המעניינות מאוד דלילות או לא קיימות. כשאני טיילתי בטיול חוצה ארה״ב 2014, הגענו לא פעם למקומות די שכוחי אל בטקסס שלא ממש היו מעניינים, אבל היינו צריכים לעצור איפשהו כדי לטייל…

לכן קודם כל – מחקר ראשוני ותכנון טוב מאוד חשובים מראש, כדי לדעת מה יעניין אותכם ואילו אתרים קרובים אחד לשני. לדוגמא:

• בדרום מערב ארה״ב באיזור יוטה יש המון פארקים גדולים וידועים (שחלקם גולשים לאריזונה) כמו למשל הגראנד קניון, ציון, ברייס קניון, ו monument valley. אבל בגלל שיש ביוטה כל כך הרבה פאראקים שמוגדרים כפארקים לאומיים, איזורים אחרים שהם יפים לא פחות מוגדרים כ״פארקים של המדינה״ – למשל פארק בשם Kodachrome Basin, מקום שהוא יפה משמעותית מהרבה נקודות ״חשובות״ יותר במדינות אחרות.
• במרחק של יום נסיעה צפונה יש פארק ידוע נוסף בשם יילוסטון – פארק שמורכב מהרבה תופעות גיאותרמיות מרתקות שלא קיימות בשום מקום אחר, כולל למשל פארקים דומים בניו זילנד.
  יכול להיות שלנסוע כל כך רחוק צפונה כדי לראות רק פארק אחד (מיוחד ככל שיהיה) – אבל רבים לא יודעים שליד פאראק יילוסטון יש גם פארק בשם Grand Tetons שהוא בעצם חלק מהרי הרוקיז ויפה מאוד לטייל בו – כולל אגם שניתן לטייל סביבו ומתוך המסלול הזה גם לצעוד לעבר הרי הרוקיז עצמם.
• חשוב לזכור שלא פעם יש למקומות מסויימים ״תדמית״ מסויימת שרק אתרים מסויימים הם ״הכי יפים״, כשבעצם יש איזורים אחרים שגם הם יפים ויכולים להיות מתאימים לכם יותר למסלול מאשר המקום שמפורסם כ״הכי יפה״.
  לדוגמא בכל מזרח ארה״ב (וכנראה גם באיזורים אחרים בארה״ב וקנדה) יש שלכת יפה בכל סתיו – אבל איכשהו כולם מרגישים שהם חייבים להגיע דווקא לשלכת בניו אינגלנד שהיא צפונית למדי. אם אתם במקרה נמצאים בדרום – תוכלו להנות מהשלכת בפארקים כמו great smoky mountains national park.
  באותה מידה – להרי הרוקיז הקנדיים יצא השם של ״הכי יפים״- אבל בקולורדו יש את פארק הרי הרוקי שהוא יפה מאוד בפני עצמו ויש בו הרבה אפשרויות לטיול, ואם הוא נמצא במסלול הנסיעה שלכם הוא שווה ביקור במקום לסטות מהמסלול רק כדי להגיע לקנדה.

ואם כבר הזכרנו – קנדה היא השכנה הצפונית של ארה״ב, וגם בה יש הרבה מאוד אתרים יפים וערים מעניינות. מצד אחד, בגלל הנסיעה הארוכה לצפון האמריקה – נשמע ששווה לשלב גם את קנדה בטיול, מצד שני בגלל שזמן הטיול של רובנו מוגבל – הוספה של עוד מדינה שלמה עם אתרים יפים משלה יכולה לסבך אותנו בתכנון המסלול.

נושא נוסף שחשוב לשוחח עליו הוא נושא הויזה לארה״ב.

התהליך של הוצאת הויזה הוא ארוך כי הוא דורש לרוב ראיון ובדיקות רקע. בזמנו ב 2011 כשהייתי צריכה להוציא ויזה, חשבתי על זה בערך שלושה או ארבעה חודשים לפני הטיול – ונבהלתי לגלות שרק בערך חודש וחצי או חודשיים לפני הטיול היה תאריך שבו יכולתי להגיע לשגרירות ארה״ב בתל אביב כדי להגיע לראיון על הויזה.

כיום אחרי הקורונה, התהליך קל יותר – במיוחד אם אתם מעוניינים לחדש ויזה שפג תוקפה. יכול להיות שאני הייתי זכאית לתהליך כי הוצאתי ויזה ב 2011 ברמה שדרשה הרבה בדיקות רקע ולכן המידע עדיין היה קיים עבור השגרירות – אבל יכולתי פשוט למלא כמה טפסים מעיקים וארוכים באינטרנט, ואז לשלוח לשגרירות את הדרכון החדש שלי ואת הדרכון הישן שבו היתה קיימת הויזה הקודמת שלי לשגרירות, ותוך שבועיים או שלושה קיבלתי אותם חזרה.

וחשוב לי לציין משהו שלא תמיד ברור מאליו לכולם: חשוב לכבד את תנאי הויזה, וויזת תיירים לא נועדה כדי שתעבדו בארה״ב כדי להרוויח הרבה כסף ומהר לטיול שלכם בדרום אמריקה, ובארה״ב לא פעם נתפסים אנשים שמנצלים לרעה את הויזה. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הכרתי מישהי שהוציאה ויזת עבודה חוקית, רק שבטעות היא ציינה פרט לא נכון בויזה – וכשהיא חזרה לארה״ב מביקור בישראל שמו לב לפרט הלא נכון בהגירה בניו יורק, והיא נשלחה לארץ לכמה חודשים עד שהיא הצליחה לסדר את הטעות.

אבל מי שבאמת נכנס בצורה לא חוקית ונתפס – יסולק מארה״ב, ולא יוכל להכנס לארה״ב במשך לפחות עשר שנים, אם לא יותר. ומניסיון אישי, יש לי תחושה שהמידע הזה על הפרת תנאי ויזה משותף בין מדינות – כך שאתם יכולים לפגוע ביכולת שלכם לקבל ויזה למדינות אחרות – וכיום כשיש שמועות שאפילו מדינות אירופה מתחילות לדרוש ויזות, זה יכול להיות די מגביל.

ויש נושא חשוב נוסף והוא נושא האוכל. כולנו חושבים שאנחנו מכירים אוכל אמריקני כי יש לנו בישראל המבורגרים ופיצה – אבל לא פעם הטעם שלהם בארה״ב שונה, אפילו ברשתות כמו מקדונלדס, בגלל טעם מקומי שונה והעובדה שבארה״ב אין מגבלות כשרות, והרטבים על המבורגרים כמו ביג מק קצת שונים, או שבאופן אוטומאטי יכניסו לכם גבינה להמבורגר בלי שביקשתם.

ויש כמובן מסעדות שהן מעבר לפאסט פוד – אני לא מתכוונת לאלו היקרות, אלא לאלו שהן משהו שהן משפחתיות אבל כן בהגשה. לא פעם צריך ללמוד למצוא את המנות שתואמות לטעם הישראלי, וכן שווה לבקש המלצות. אני למשל כשעברתי לאטלנטה כן קיבלתי לא מעט המלצות על מסעדות ומנות ספציפיות מקולגות שלי שהיו יותר מנוסים במגורים בארה״, כולל המלצה על להתרחק מרשת מסוימת לחלוטין.