זו הרשומה כתבתי אחרי הקריאה הראשונה, למי שמעניין לקראו סקירה על הספר או מה חשבתי עליו בזמנו.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בקריאה מחדש שאני בעצם פחות הזדהיתי עם הגיבורה אלא עם דמות אחרת בספר – של גבר צרפתי שממש כמו הגיבורה, הוא מישהו שמת ו״עובר״ בין גרסאות שונות של עצמו כדי למצוא לכאורה את החיים שמתאימים לו.
אבל בעצם המעבר הזה בין גרסאות שונות של החיים של עצמו הפך בעצם לחוויה העיקרית שלו, כלומר במקום לנסות לבחון כל חיים כדי לראות מה מתאים לו או לפחות ללמוד מה הוא מחפש בחיים ה״אמיתיים״ שלו – הוא נהנה מהחוויה הזו של לעבור בין גרסאות שונות של עצמו שחי חיים שונים מאוד.
אני לא אומרת שהוא לא למד ולא התפתח במסע שלו בין החיים השונים – אבל הוא לא היה מישהו שלמד להסתפק בחיים הנוכחיים שלו כמו הגיבורה, או אפילו לא בחיים אחרים, אלא יותר התפתח ברמה שהוא חווה חוויות שונות ונהנה מהן – עד שהוא הפסיק ליהנות ואז עבר לחיים הבאים שבהם הוא בחר להתנסות.
הספר כן רומז שיש גבול למספר החיים שאפשר לעבור, במיוחד שבכל חיים אפשר לעבור רק פעם אחת בכל חיים, ואם האדם ״פסל״ אותם (גם אם זה קרה באופן בלתי מודע) ולכן יצא מהם – הוא לא יוכל לחזור. אבל נשמע שהבחור לא בהכרח מודע לזה – וגם אם כן, לא ממש אכפת לו. מבחינתו הוא ישמח פשוט להמשיך לנדוד בין החיים שונים למשך שארית חייו ה״אמיתיים״ – או שהוא יחליט לחזור אליהם.
ובעצם עולה השאלה – מה רע בעצם בבחירה זו אם היא מה שגורם לבחור הזה אושר? מה אם מבחינתו היכולת לחוות כמה שיותר סוגי חיים היא חוויה הרבה יותר משמעותית מאשר לחיות חיים בודדים אבל ״לעומק״? נכון שכנראה רוב האנשים יבחרו בחיים שבהם הם בונים מסגרת אחת לאורך זמן, אבל יש אחרים שעבורם היכולת הזו להתנסות בחיים שונים היא הרבה יותר מושכת. זה אולי נשמע ילדותי או לא בוגר, אבל בעצם מה רע בזה אם זה מתאים לאותו אדם?
וזה מוביל אותי לנקודה השניה שעלתה לי.
כחלק מהמעבר הזה בין חיים שונים, הגיבורה נכנסת לחיים אפשריים שלה באותה נקודת זמן שהיא נמצאת בה – אבל בתור ״עצמה״ מהחיים הנוכחיים שלה, בלי לזכור את ההיסטוריה של הגרסא של עצמה שאליה היא נכנסת.
זו כמובן חוויה מלחיצה – תחשבו למשל על זה שמצפים מכם להעביר הרצאה שמתבססת על ניסיון חיים שצברתם בחיים אחרים ושאותו אתם לא זוכרים ולכן אין לכם על מה לבסס את הנאום. או שאתם מוזיקאים מפורסמים שאמורים להופיע בפני קהל רחב – רק שאתם לא זוכרים אף אחד מהשירים שכתבתם, ולא רק שאתם לא יכולים לשיר אותם, אלא גם מצפים מכם להתראיין לגביהם.
כבר בביקורת הקודמת שלי של הספר ביקרתי את התופעה הזו בכך שבעצם הדמות הראשית לא יכולה לדעתי לבחון כך את החיים שאליהם היא עוברת בצורה מאלה וטובה כי היא כל הזמן לחוצה לגבי מה שהיא לא מכירה ואיך התגובות שלה נתפסות על ידי הסביבה. לכן לדעתי היא לא מצליחה באמת לחוות את החיים שאליהם היא נכנסת בצורה מלאה ונכונה, במיוחד בתחילת התהליך לפני שהיא מבינה איך היא יכולה לשאוב מידע על החיים שאליהם היא נכנסת בצורה יעילה ודיסקרטית.
לכן לדעתי היא מפספסת את היכולת לחוות את החיים האחרים האלו בצורה מלאה – ולכן אולי לא מרגישה בהם סיפוק. וזה מסר שהספר מנסה להעביר ממש בכוח – כאילו חיים שבהם הגיבורה הפכה לכוכבת רוק מפורסמת, או לשחיינית אולימפית שהפכה לנואמת מצליחה למוטיבציה, או למדענית שנלחמת בהתחממות הגלובאלית הם לא בהכרח טובים יותר מהחיים ה״רגילים״ שלה.
ורק שיהיה ברור – בחיים הרגילים שלה היא רווקה אחרי שהיא נפרדה מבן הזוג שלה כמה שבועות לפני החתונה, אחיה והחבר שלו לא מדברים איתה אחרי שהיא החליטה לפרוש מהלהקה שהם הקימו שעמדה לחתום על חוזה להוצאת תקליט, היא פוטרה מהעבודה שלה כמוכרת בחנות מוזיקה (שגם איתה היא חיה פחות או יותר על סף עוני), והחתול שלה מת.
ממש חיים מרגשים.
ויש משהו בצורך הזה לתזכר לנו שגם למפורסמים ולמצליחים יש בעיות בחיים. צריך להיות מאוד תמים ו / או מנותק מהמציאות כדי להאמין שלהפוך למפורסם בתחום כזה או אחר פותר את כל הבעיות בחיים. ברור לכולנו שזה לא נכון, ולא פעם הפרסום יכול דווקא להוסיף בעיות או קשיים שאנשים לא מפורסמים לא מכירים או בכלל חושבים עליהן.
אבל קשה להכחיש שלהיות מצליחן גם מאפשר חוויות חיוביות שלא בהכרח נגישות לאדם הממוצע. כמובן שזה משהו שמאוד אישי, ולא לכל אחד יהיה מהנה למשל לקבל אהבה והערצה ממעריצים, או לנסוע להופיע בכל העולם, או אפילו להופיע בפני קהל גדול. אבל יש גם אנשים שמבחינתם זו יכולה להיות חוויה מאוד חיובית – ורק מעטים באמת זוכים לה.
לכן הפריע לי שבספר הדמות בראשית חוותה את החיים עם ההצלחה הגדולה מיד בהתחלה – ועם פערי חוויה ענקיים. היא הגיעה לחיים שלה כזמרת מצליח באמצע הופעה בלי לדעת לשיר את השיר הכי מפורסם שהיא כתבה, ואז היא היתה צריכה להתראיין על המילים שהיא כתבה ועל אירועים אחרונים בחיים שלה בלי להיות מודעת אליהם.
או שהיו לה חיים שבהם היא היתה שחיינית מצליחה והיא היתה צריכה לעלות לבמה ולשאת נאום השראה שהיה מבוסס על הדרך שלה לשם – כשגם פה היו מי שרצו לשאול אותה על אירועים שקרו לה לאחרונה שהיא לא היתה מודעת אליהם.
במצב כזה – האם היא באמת יכולה לבחון את החיים החדשים האלו בצורה שקטה ואובייקטיבית, או רק לפחד מהפערים שהיו בהם?
וזה חלק מהחוויה שאני חושבת שהיה חסר לי בספר – היכולת ליהנות מהחיים החדשים האלו בצורה מלאה, בלי פערים מפחידים ועם הבנה לא רק של העובדה שהם לא מושלמים, אלא גם מהם החלקים הטובים בהם.
התיירת המקרית 