"ולא נותר אף אחד"

"ולא נותר אף אחד" הוא אחד הספרים הידועים של הסופרת אגאתה כריסטי, אם לא הידוע ביותר. הוא נחשב לאחד הספרים הטובים שלה, אם לא הטוב ביותר, עד כדי כך שלעיתים חובבי כריסטי ממליצים לא להתחיל את קריאת הספרים שלה דווקא איתו כי כל הספרים האחרים שלה יהיו מאכזבים.

אזהרת ספויילרים: מנקודה זו אני הולכת לכתוב על כל מיני פרטים בעלילה של הספר. בהתחלה אני נותנת רקע כללי – אבל אחרי אזהרה מפורשת אני הולכת לדון בכל פרטי העלילה. חוב לציין שרבים (כמו המבקרת הנ״ל) אוהבים לקרוא בספר גם כשהפרטים ידועים כי הוא כתוב כל כך טוב, אבל אני מניחה שהקריאה הראשונית היא עדיין מיוחדת. זה לא שאני הולכת לגלות את העלילה לפרטי פרטים, אבל יכול היות שאגלה פרט כזה או אחר שתעדיפו לגלות לבד. אז אם זה מפריע לכם – לכו לקרוא את הספר ואז תחזרו.

הספר נכתב במקור כספר לא תקין פוליטית ושמו הבריטי היה ״עשרה כושים קטנים״ (ובגרסא האמריקנית ״עשרה אינדיאנים קטנים״, אינדיאנם במובן של התושבים המקוריים של יבשת אמריקה) – על סמך שיר שמהווה חלק משמעותי מהעלילה, או לפחות מכוון אותה. מכיוון שלאורך השנים ההתייחסות לשתי האוכלוסיות הנ״ל השתנתה, הספר ״תורגם״ מחדש במובן מסוים גם באנגלית ועכשיו מתייחס ל״חיילים״ במקום לכושים או אינדיאנים.

אגאתה כריסטי ידועה כסופרת של ספרי בילוש, אבל בספר הזה העלילה עצמה היא לא ״בלשית״ במובן הקלאסי של ״ספר של אגאתה כריסטי״. אין בו את אחד מהבלשים הידועים שלה – לא מיס ג׳יין מארפל הבריטית שאוהבת לחטט בענייני אחרים וכך מצליחה לפתור תעלומות, ולא את הרקול פוארו, הבלש הבלגי שיצא לפנסיה אבל עוזר מידי פעם למשטרה הבריטית לפתור תעלומות בכך שהוא בוחן את הנושא בהגיון, ואז מאשים כל אחד מהחשודים ופוסל אותם, עד שהוא מגיע לפושע האמיתי ומוכיח את אשמתו.

אבל הסיפור הוא בהחלט תעלומה שהדמויות אמורות לפתור. והדמויות הן עשרה אנשים לכאורה אקראיים שמגיעים לאי מבודד אחרי שהם הוזמנו אליו בסיבות ונסיבות שונות – לנופש, או כעובדים, או ככנס מחזור כזה או אחר. ואז אחרי כמה שעות של אוכל מעולה ומשקאות אבל ללא מפגש עם מי שהזמין אותם – הם מגלים שלא ממש ברור מה הולך באי, ובמקביל עולה נגדם איום ממשי. הם אמורים לחקור בדיוק מי ומה גורם את האיום הזה כדי לעצור אותו – אבל כפי שהכותרת של הספר (ושל הרשומה) מעידים, המגמה לא ממש לטובתם.

ופה בדיוק נכנס המשחק הזה של הפסיכולוגיה של הדמויות והחלק שלהם בתעלומה, מה שהופך את הספר למרתק.

כמה שעות אחרי שהאורחים מגיעים לאי, הם מתכנסים לארוחת ערב ומשקאות – ואחרי הארוחה תקליט מתחיל להתנגן. אבל הוא לא מנגן מוזיקה אלא נאום שבו האורחים ״מואשמים״ בכך שכל אחד מהם הצליח לבצע רצח – בלי לשלם את המחיר המוסרי והחוקי עליו. למשל הבחור הצעיר והנאה דרס מישהו בתאונת פגע וברח ומעולם לא נענש עליה, השופט המכובד דן איש חף מפשע לעונש מוות, ואישה שהיתה אומנת של ילד קטן שלחה אותו לשחות הרחק מהחוף כדי לגרום לו לטבוע (ואז עוד התחזתה שהיא מנס להציל אותו) – ואז שאהובה שהיה קרוב משפחה שלו יקבל את הירושה שהילד היה אמור לקבל.

ואז האוחים גם מגלים שומדת להתחיל סערה שתמנע מהם לעזוב את האי ביומיים שלושה הקרובים.

ומשם הם מתחילים למות אחד אחד. הראשון שמת הוא אותו צעיר שביצע תאונת פגע וברח, שהאשמה שלו היתה כביכול הקטנה ביותר, וסדר הרציחות מתבצע לפי רמת החומרה של הפשעים. אבל במקביל צורות המוות תואמות שיר על ״עשרה חיילים קטנים״ (או במקור – עשרה כושונים קטנים) אחד על אחד. המטרה של כל זה היא כמובן פסיכולוגית – ככל שהפשע חמור יותר, כך הוא יבלה יותר זמן עם רגשות האשמה שלו לגבי הרצח.

בתחילת הסיפור האורחים כמובן מכחישים את הפשע שנטען לגביהם – אבל במקביל גם מניחים שרוצח שברח מכלא באיזור הגיע גם לאי והוא זה שרוצח את האנשים. אבל אף אחד לא מצליח למצוא אדם נוסף באי מלבד האורחים עצמם – והם לא ממש מצליחים להבין מי מביניהם הרוצח. אפילו כשנשארים שני האורחים האחרונים באי (גבר ואישה) – שניהם מאשימים אחד את השני בכך שמי שעומד מולו או מולה הוא הרוצח.

האישה מצליחה להיות השורדת האחרונה – וכשהיא עולה לחדר לנוח אחרי שהיא מרגישה בטוחה כאדם היחידי באי, היא מגלה בחדר שלה לולאת חבל וכיסא מתחתיה, והיא תולה את עצמה כפי שמתואר בשורה האחרונה של השיר:

One  Little Soldier Boy left all alone; He went and hanged himself and then there were none. 

ואז לכאורה הבית ריק לחלוטין, וכך גם המשטרה מוצאת אותו כשהיא מגיעה אחרי סוף הסופה, ולבלשים אין מושג מה בדיוק קרה.

רק כסוף דבר – מתגלה שהשופט היה בעצם הרוצח שארגן הכל. הוא היה מבוגר וזמן קצר לפני כן הוא אובחן כחולה סרטן (מחלה חשוכת מרפא באותה תקופה), והחליט לנצל את ימיו האחרונים כדי לנקום בפושעים שמעולם לא נענשו. כך הוא אסף את האורחים, חקר אותם, והצליח לגרום להם להגיע לאי.

המשטרה היתה אמורה לגלות את זהותו משתי סיבות: הראשונה היא השורה שמקבילה לרצח שלו בשיר מתייחסת למושג ״red herring״ (כלומר דג מליח אדום) שבאנגלית משמעותו רמז שקרי ולא נכון. הסיבה השניה היא שהרצח שבו הוא הואשם לא היה רצח, ואותו אדם שהוא דן למוות באמת היה אשם.


בכל ספרי רמח והמסתורין של אגאתה כריסטי יש הגיון מסודר והרבה מאוד רמזים לאורך הספר שמובילים בסופו של דבר למסקנה הראויה.

אבל יש משהו קצת מאוס בדמויות הבלשים שהיא המציאה – ובעיני הרקול פוארו הבלגי, עם הגינונים היותר מידי מוקפדים שלו היה מעצבן במיוחד. אבל לא פעם הספרים שבהם הם מככבים דומים קצת יותר מידי אחד מהשני, והופכים פחות או יותר לאותו סיפור רק עם שינוי קל בדמויות ובאווירה.

בגלל זה הספר הזה כזה מיוחד – מצד אחד העלילה בנויה בצורה מדויקת ומדוקדקת עד לרמת הפרטים הכי קטנים, אבל מצד שני אין פה בלש שבונה את העלילה או משחזר אותה בכוח, אלא הסיטואציה בעיקר מושפעת מהפסיכולוגיה של הדמויות עצמן.

כמו למשל הדמות של האומנת שגרמה למותו של הילד שבו היא טיפלה בטביעה, שהיא הדמות האחרונה למות. הסיטואציה המוזרה בסופו של דבר גורמת לה להודות, גם אם מדובר בוידוי רק בינה לבין עצמה, בכך שהיא רצחה את הילד. ואז מאוד טבעי לה להרוג את עצמה בתליה כעונש עצמי.

האם זה היה קורה ללא התהליך הפסיכולוגי שאותו היא חוותה באי? ומה אם השופט לא היה מארגן לה את לולאת החבל שבעזרתה היא תלתה את עצמה? זו שאלה שבעצם נשארת פתוחה זמן רב עם הקורא.

ואז גם יש את הדמות של השופט: מצד אחד הוא מייצג את הצדק המוחלט – אבל מצד שני האם אנחנו תומכים בענישה מהסוג הזה, שבו הוא בוחר קורבנות ומעניש אותם ללא משפט וללא זכות להגנה? או שאולי הכנה לא פעם יכולה למנוע את הצדק מלהעשות?

מה ימכרו לנו אחרי ההתקפלות המפוארת ?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, בואו נווודא שהמלחמה הסתיימה. אמנם נראה שלרובנו (כאזרחי מדינות המזרח התיכון) יש אינטרס שזה יקרה – כנראה שיש מנהיגים שלהם יש אינטרס שזה לא יסתיים. אמנם אני ואמפי מסכימות שלטראמפ כנראה נמאס מהמלחמה ומהתוצאות המיידיות שלה (עליית מחירי הנפט, ביקורת פנימית חזקה בארה״ב כולל מצד הרפובליקנים), כנראה שלביבי עדיין יש אינטרס שהמלחמה תמשיך.

אבל אם ארה״ב תמשיך לכפות את סיום המלחמה – בגדול אפשר לסכם את ה״התקפלות המפוארת״ הזו במשפט אחד: הביביסטים ינסו למכור לנו את זה בתור אחלה ניצחון של ישראל ובעיקר של טראמפ (כי הוא ידרוש את זה מביבי).

אני מניחה שה״שופרות״ הידועים של ביבי יתחילו לפרסם פוסטים די דומים בכל מדיה חברתית אפשרת שתסביר בסגנון האישי של כל אחד מהם מדוע ולמה היתה פה הצלחה עצומה במניעה של האטום האיראני. ואם נודה באמת – כנראה שלפחות מבחינה צבאית באמת היו פה הישגים משמעותיים מאוד שכנראה לא הצליחו למנוע את הגרעין האיראני או את תוכנית טילים הבליסטיים שלהם – אבל החליש אותם משמעותית בצורה שייקחו כמה חודשים טובים לשקם אותם.

אבל ברור לכולנו שזה בעצם לא מונע מהאיראנים להמשיך לשאוף לנשק גרעיני ושיפור תוכנית הטילים הבליסטיים שלה – וכנראה שתוך כמה שבועות עד חודשים נצטרך לצאת שוב למבצע חוזר. וגם אז נקווה שהאיראנים ישארו חלשים יחסית מבחינת היכולת שלהם לשתק את המדינה שוב.

כמובן שהפתרון חייב להעשות בצורה מדינית בסופו של דבר – ועדיף בעזרת החלפת השלטון האיראני בכזה ששואף יותר לשלום ושלווה. אבל כפי שראינו פה (ובעצם גם בהמון מדינות אחרות שארה״ב פלשה אליהן), חיסול ההנהגה של ארגון הטרור שבו אנחנו רוצים לטפל לא מבטיח בהכרח עליה של גורם מתון יותר. ממש כמו שחיסול אוסמה בין לאדן והחלשת ארגון הטרור אל קעידה הוביל לעליה של דאע״ש שהיה ארגון טרור אכזרי וקשה משמעותית, כך גם השלטון האיראני כנראה יהפוך רק לקיצוני יותר – גם בכל מה שקשור לפיתוח נשק, וגם בכל מה שקשור לדיכוי כל מחאה אפשרית נגדו.

אז לצד קבלת התירוצים הלא ממש משכנעים, כנראה שנצטרך להתכונן לסבב הבא. רק שנקווה שאז לפחות נוכל לכתוב על נושא חם מעניין יותר.

"היום כשאני נוסע מהרצליה לחיפה אני לא חושב על אוכל, זה לא מעניין אותי בכלל"

זה משפט הסיכום של הרונדיטור מיקי שמו בכתבה הזו שמדברת על ההרזיה שלו.

והבעיה שלו מאוד ברורה: נשנשת לכל אורך היום של אוכל עתיר קלוריות אבל לא מזין, לא פעם במקביל לנהיגה או צפיה בטלוויזיה בלי להתרכז באכילה ובהנאה ממנה. במצב כזה של נשנשת – רבים לא מגיעים לשובע אמיתי, וגם לא ממש להנאה מהאוכל, ולכן הולכים לנשנש שוב משהו כדי ליהנות ו / או לשבוע.

עד הפעם הבאה.

השאלה האמיתית פה היא עד כמה אפשר ״לא לחשוב על אוכל״ לאוך זמן. כמישהי שרזתה בלא מעט תקופות בחייה – אני בהחלט מכירה את ה״היי״ שבא על ההצלחה של תהליך הרזיה – הקלילות הפיזית, תחושת הנצחון וההתגברות על האתגר, וכמובן המחמאות שזורמות מכל עבר. במצב כזה, לא פעם האכילה הרגשית או ה״אובססיה״ לאוכל נעלמת. אבל בסופו של דבר לא רק שאנחנו (וגם הסביבה) מתרגלים להרזיה (והקלילות הופכת להיות ברורה מאליה, והמחמאות כבר מפסיקות להגיע) – אלא שבאות תקופות שקשות יותר רגשית. או שאנחנו מתגעגעים לאוכל שמזמן לא טעמנו, וכשאנחנו מנסים לאכול ״רק קצת״ – ואז בעצם מגלים שאנחנו לא ממש מצליחים לעצור.

אני חושבת שסיפרתי פה בבלוג שכמה מקומות עבודה אחורה הכרתי מישהי שמנה שהלכה לתוכנית כזו שכללה ״אימון מנטלי״ שהיה אמור להיות ״נגד אכילה רגשית״. את התוכנית היא התחילה קצת לפני פסח – והתגאתה בעובדה שזה היה הפסח הראשון שלה אי פעם (אולי חוץ מהתקופה שהיא היתה תינוקת) שהיא לא אכלה בכלל עוגיות של פסח שהיא לרוב מתה עליהן, וזה לא היה חסר לה.

הירידה שלה במשקל היתה מהירה, לפחות בהתחלה – אבל עם הזמן הירידה שלה האטה ואפילו נעצרה במקביל לגך שהאוכל שלה הפך להיות דל יותר ויותר. ואז יום אחד בפתח ישיבה בפורום גדול ראיתי אותה לוקחת קרמבו שהיה שם בכיבוד, ולוקחת אחד נוסף בסוף הישיבה.

וכפי שאפשר להבין – מהר מאוד אחר כך היא התחילה להשמין חזרה.

אותה קולגה לשעבר שלי היא לצערי לא היוצאת מהכלל – אלא הכלל. יש מעטים מאוד מצליחים לשמור על ההישג, ומתוכם כנראה שבקושי תמצאו אנשים ש״הפסיקו לחשוב על האוכל״. מצד שני, יש אנשים כמו ״חצי שירה״ ווסרמן, שרזתה לפני למעלה מעשרים שנה ומצליחה לשמור מאז על משקל נמוך בטווח סביר, גם אחרי שני הריונות. ושירה היא מישהי שבפירוש אוהבת אוכל, ואוהבת לבשל ואפילו לאפות, ואוהבת ליהנות מאוכל.

יכול להיות ששירה היא איזשהו מקרה קצה מאוד מיוחד של מישהי שמצליחה לאזן את האהבה שלה לאוכל לצד מסגרת אכילה בריאה ואורח חיים בריא בכלל שכולל למשל ספורט. יכול להיות שמאחורי היכולת שלה לשמור על המסגרת עומדים גורמים והתנהגויות שמתאימים לה אבל לא לרבים אחרים שנאבקים באופן קבוע במשקל.

אבל בשורה התחתונה – בואו נדבר על השראה אחרי שמיקי יצליח לשמור על ההישג עוד כמה שנים טובות. סביר להניח שאם הוא יצליח, התובנות שלו יהיו הרבה יותר מעמיקות.

האם אנחנו מאבדים את ארה״ב (והאם זה צריך להדאיג אותנו)?

אני יודעת שיש הרבה ביביסטים שמנסים לערוך הקבלות בין ארה״ב לבין ישראל בכל מה שקשור לירידת השמאל ועליית הימין, ומשתמשים בבחירה של טראמפ כהוכחה לכך.

אבל המצב הפוליטי בארה״ב הוא שונה מאוד שונה מהמצב בישראל. וכפי שבחירתו הסוחפת של ביידן בבחירות 2020 מוכיחה – ארה״ב ממשיכה במשך שנים להחליף את מפלגת השלטון שלהם בכל פעם שמתחלף נשיא. אם אני מסתכלת על נשיאי ארה״ב שנבחרו מאז שאני נולדתי ב 1975 (כלומר מתוך קצת יותר מחמישים שנה) – הפעם היחידה שבה כשהוחלף נשיא (אחרי שהקודם מיצה את שתי הכהונות שהוא זכאי להן לפי החוק האמריקני) בנשיא מאותה מפגלה קרה ב 1992, כשהנשיא הרפובליקני ג׳ורג׳ בוש האב החליף את רונלד רייגן שגם הוא היה רפובליקני. וגם בוש האב הועף מהבית הלבן בבושת פנים אחרי כהונה אחת והוחלף בביל קלינטון הדמוקרטי.

לכן הכתבה הבאה אמורה מאוד להדאיג אותנו – אם גם תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית מתחילים להתנגד לתמיכה האמריקנית בישראל.

חשוב לציין – ישנם במפלגה שונאי ישראל מוצהרים כמו למשל חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז שברור שהמטרה שלהם היא להחליש ואפילו לחסל את ישראל אם אפשר. אבל אם היא בעבר ייצגה את הקיצונים במפלגה, כיום גם במיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית כבר לא ממש סובלים את ישראל – או כמו שאומר מושל קליפורניה ואחד המועמדים הראשיים לנשיאות ארה״ב בכתבה, הוא מתנגד מאוד למדיניות של נתניהו.

ובואו נודה בזה – רובנו גם מתנגדים לה. המלחמה בעזה בעקבות השביעי לאוקטובר שהיתה אמורה להסתיים אחרי כמה חודשים נמרחה לכמעט שנתיים, כשברובה לא ממש השגנו הישגים ורק המשכנו להרוס את עזה ולהרוג בעיקר אזרחים שם (וכמובן לחטוף ביקורת בינלאומית מוצדקת על זה). במקביל לזה כבר תקופה מאוד ארוכה המתנחלים מהסוג האלים מתעלל בפלטינים בשטחי יהודה ושומרון, מה שגורם גם לפעולות לגיטימיות של צה״ל כלפי איומי טרור להראות אלימות ומיותרות.

ובין לבין כמובן יש את ההתערבות הפנימית של ביבי ספציפית בענייני ארה״ב, ובעיקר החנפנות כלפי טראמפ שפוגעת בתדמית של ישראל כבעלת ברית של שתי המפלגות.

וכבר יש סימנים לכך שזה ישפיע עלינו ברמה האישית. שימו לב להצעה להורדת רמת התמיכה הבטחונית של ארה״ב בישראל – וספציפית בכל מה שקשור לאמצעי הגנה כמו כיפת ברזל. גם אם נוריד את אותם תומכי טרור שרוצים בחיסול ישראל – הגישה הזו מעידה על כך שיש פה הנחה שהאזרחים הישראלים יפעילו יותר לחץ על הממשלה לוותר על לחימה מיותרת אם החיים שלהם היו בסכנה כי אי אפשר יהיה להגן עליהם.

לנו ברור שלביבי וחבר מרעיו זה לא ממש ישפיע, ומבחינתו ככל עוד שהוא בשלטון וסביבתו הקרובה מוגנת – אפשר להלחם לנצח, גם אם יפלו פה טילים שיהרסו בתים ויהרגו אנשים. כנראה שהוא יצליח גם להלהיב את הביביסטים בחיוניות הלחימה כדי לספוג את המטחים, ובינינו – אפשר יהיה פשוט לטווח איזורים של ״סמולנים בוגדים״ כמו למשל איזור תל אביב כדי לגרום נזק בלי שתהיה אפשרות לשנות את השלטון.

ודרך אב באותה מידה ייתכן גם שהסכנה המוגברת תגרום לישראל להיות אפילו אכזרית יותר בלחימה שלה נגד הפלסטינים למשל תחת תירוץ של הכנה עצמית, ובכך גם אלו שמצפים מישראל למדיניות סבירה יותר בעצם יורים לעצמם ברגל.

אבל בסופו של דבר אלו החיים שלנו שיהרסו – ולכן הקשר עם ארה״ב והשימור שלו בלי קשר לאיזו מפלגה בשלטון הוא עדיין קריטי וחשוב.

אז זהו, נגמר?

אני מודה שביומיים האחרונים, כשהתחילו לזרום ידיעות על שיחות להפסקת אש ביוזמת פקיסטן, היתה לי תחושת בטן שמשהו יצא מזה בסוף. אולי זה היה שילוב של ההכחשות הבוטות של איראן לצד האיומים המוגזמים של טראמפ, ומאחורי כל התיאטרליות המוגזמת הזו של שני הצדדים היה ברור שעומד הרצון להראות מי פה היה החזק והמנצח שנאלץ ללכת להסכם הפסקת אש רק כי הצד השני מתחנן לה.

ואן היא קרתה, ובאופן לגמרי צפוי כמובן שהיו מטחי טילים שנורו לעבר ישראל ממש לקראת הכניסה של ההסכם לתוקף (וכמובן שגם קצת אחריו רק כדי שאיראן תראה שהיא יכולה), למרות שלמזלנו המטחים היו חלשים ופחותים משמעותית מאלו שסיימו את מלחמת שניים עשר הימים.

כל דיווח על הפרטים של ההסכם מראים הפסד משמעותי מאוד של ישראל וארה״ב – ומה שנראה ניצחון כמעט מוחלט של איראן. אני יכולה לקשקש כאן הרבה, אבל הפוסט הבא של רועי צזאנה מצליח לסכם את המצב בצורה טובה.

ובכל זאת כמה ציטוטים נבחרים:

כל זה לא נעים לקריאה, אבל קשה להתווכח עם העובדות. הכוח הישיר של טראמפ נכשל לעומת הכוח העקיף של האיראנים לשתק את שוק האנרגיה העולמי.

מה יהיה שם? אף אחד לא יודע. הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות הוא שהאיראנים שיחקו שחמט בזמן שארצות-הברית חשבה שהיא בתחרות אגרוף. תחרות כזו היא עניין מאד מרשים, עם המון דם ונשיכות באוזניים, אבל אתה לא יכול לנצח במשחק לוח עם כפפות אגרוף, ולא משנה כמה חזק תחבוט על השולחן.

עכשיו, כששני הצדדים ישבו בקרוב סביב השולחן, נותר רק לקוות שלארה"ב נשאר לפחות רב-אמן אחד שיודע איך להזיז את הכלים ולא רק איך לשבור אותם.

ניו זילנד – המשך יום תשיעי, אגם טקאפו

אגם טקאפו Lake Tekapo הוא אחד האגמים הידועים בניו זילנד – גם בזכות המים המיוחדים בצבע טורקיז (הצבע אופייני למים שהופשרו מקרחונים), אבל גם בזכות העובדה שיש סביבו פריחה של תורמוסים בצבעים שונים, ברובם גוונים של סגול וורוד (בניגוד לכל האתרים האחרים שבהם היינו עד כה תורמוסים שהיו צהובים). אבל לא רק – היו שם לדעתי גם כמה שיחים עם פריחה לבנה, וכפי שאתם רואים גם מצאתי שיח כתום לחלוטין (שאם היו לו זרעים הייתי מאוד שמחה לאסוף מהם ולהבריח אותם לארץ).לידו יש פרח כתום אחר – פרגה.

התורמוסים אכן נותנים לאגם מראה יפה בעונת האביב, ואנחנו אכן הגענו לשם פחות או יותר בשיאה של עונת הפריחה.

אבל הבעיה היא שמדובר על צמח פולש. המתיישבים הבריטים הראשונים הביאו איתם זרעים של תורמוס כדי לקשט את הסביבה – אבל התורמוסים ממש השתלטו על כל האדמות, על חשבון צמחיה מקומית.

בניו זילנד יש מגמה לא פעם של ״לחסל״ פולשים – בין אם מדובר על פולשים מעולם הצומח, או פולשים מעולם החי. אני לא חושבת שזה יקרה במקומות מתוירים כמו האגם, אבל כן באיזורים כפריים יהיו מי שיעודדו עקירה של כל צמח שהוא לא ניו זילנדי מקומי, ושתילה רק של עצים ושאר צמחים מקומיים. זה מתואר גם בספר ״חוויה ניו זילנדית״ של הסופרת שפרה הורן, ששם השכנה שלה התאכזבה מכך ששפרה התעקשה לשתול בחצר ביתה בניו זילנד עץ זית (שלא ממש הצליח לגדול שם) אבל עודדה אותה לשתול עצים מקומיים שמושכים ציפורי שיר מקומיות.

אבל הבעיה היותר אקוטית של ניו זילנד עם מינים פולשים הם דווקא בעלי החיים ובמיוחד היונקים. כאי יחסית צעיר, בעלי החיים היחידים שהצליחו להגיע לניו זילנד הם הדגים, כלבי הים, והציפורים. הציפורים הצליחו לחיות לא רע באי בלי טורפי הציפורים המוכרים לנו שהם כמובן היונקים. לכן חלק משמעותי מהציפורים לא יודע להתגונן מהם, ובמיוחד הציפור הלאומית של ניו זילנד שמכונה ״קיווי״.

וכן, לא התבלבלתם. אכן מדובר על השם של הפרי החמצמץ והחורפי. מסתבר שהפרי גודל בזמנו בניו זילנד והיה יצוא מאוד גדול שלו ומשם הגיע השם שלו – על שם הכינוי של הציפור הלאומית.

אבל הציפור הלאומית היא גם ציפור שלא ממש יודעת לעוף, כי מעולם לא היה לה צורך בכך – עד שהאדם הביא איתו חולדות, כלבים, חתולים, או לחילופין הפוסום האוסטרלי שמהווה מזיק שאין כמוהו – ושבעבר הממשלה היתה מוכנה לשלם לכל נהג שהרג פוסום בדריסה.

ולמי שמתעניין – בזמנו כתבתי על הרקע של השם של תורמוסים באנגלית.

הנושא החם – אז איך היה ליל הסדר?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני כבר די כתבתי על הנושא בפוסט הזה (ואם הייתי יודעת שזה הנושא החם השבועי כנראה שהייתי דוחה את הפרסום שלו).

אבל אני מודה שמשהו בביטול של החג הזה, לפחות מבחינת המשפחה שלנו (הורים, אני, אחי, אחותי והגיסים והנכדים), גרם לי להיות די עצובה.

בעצם העצב הזה די התחיל עבורי בערך בתקופה שבה סבתא שלי הלכה לעולמה בסוף יולי 2022, בערך חודשיים וחצי לפני יום ההולדת המאה שלה. היא אמנם סבלה מאלצהיימר שהתדרדר מאוד מהר בשנים האחרונות לחייה והיתה סיעודית לחלוטין (ברמה שהיא עצמה היתה מעדיפה לוותר עליה), אבל מעבר לעצב של המוות עצמו פתאום הבנתי עד כמה ההורים שלי כבר ״מבוגרים״.

אני לא חלילה מצטערת על כך שזכיתי שתהיה לי סבתא עד סוף שנות הארבעים שלי – אבל אני בהחלט חושבת שאולי במובן מסוים זה מנע ממני לחשוב על כך שההורים שלי כבר רחוקים מלהיות בגיל העמידה או זקנים יחסית צעירים, אלא שהם הפכו כבר לזקנים מספיק כדי להיות לא בריאים וברמת תפקוד שרק הולכת ויורדת עם השנים.

רק כדי לסבר את האוזן, אבא שלי בן 81 ואמא שלי תהיה ביולי הקרוב בת 79. אולי גם שווה לציין פה כרקע שאני הבת הבכורה, ויש לי אחות שצעירה ממני בשלוש שנים ואח שצעיר ממנה בשש שנים.

ב 2001 כשעברתי לארה״ב, הרעיון שאפספס חגים עם המשפחה לא ממש הפריע לי. אבא שלי היה אז בן 56 ואמא שלי בת 53 – גילאים שאני בעצם כבר קרוב אליהם כיום. מבחינתי היה די בטוח שהם יהיו שם כשאני אחזור ונוכל לחדש את המסורת המשפחתית כמו שהיתה פעם.

ובאמת למשך כמה שנים זה באמת היה המצב – אני, אחותי ואחי היינו מגיעים מידי פעם להורים לסופ״ש, בתדירות והרכבים משתנים, ומבלים אותו איתם. וכמובן שכולנו היינו מגיעים אליהם לחגוג את החגים באופן קבוע – אלא אם היינו מידי פעם נוסעים לדודה שלי בצפון, או שאחיה ו / או אחותה של אמא שלי היו מגיעים לחגוג אצל ההורים שלי.

אבל בערך 4 שנים אחרי שחזרתי, אחותי הכירה את מי שהפך כמה חודשים אחר כך לבעלה – וכשהקשר הפך להיות רציני היא כמובן התחילה לחגוג יותר ויותר מהחגים יחד עם המשפחה שלו, וכך גם אחי כשהוא הכיר את אישתו ואז התחתן כמה שנים אחרי אחותי. וכמובן שעם הזמן והילדים כבר אין להם זמן וכוח לנסיעה מהמרכז לירושלים בתדירות גבוהה כך שההורים שלי בקושי זוכים לראות את הנכדים. ובעצם גם הנכדים התבגרו בינתיים, ום להם אין בהכרח עניין לנסוע לסבא וסבתא ששם אין להם ממש חברה.

ואני מניחה שחבל לי קצת על כולנו.

למשל על ההורים שלי, שהפכו לסבא ולסבתא רק בגיל 65 וכמעט 63 בהתאם. ואולי גם אני מרגישה קצת אשמה על זה כי אני בחרתי שלא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם, ואז גם אחי ואחותי התחתנו רק סביב גיל 30 (אחותי קצת אחרי, אחי קצת לפני) ואז נוצר פער כזה.

או למשל על האחיינים והאחיניות שלי שבניגוד אלי לא יזכו להנות מסבא וסבתא עד גיל מבוגר יחסית כמוני – אבל גם שהם יזכו לבלות פחות עם סבא וסבתא בגלל כל מיני מלחמות ומגיפות.

ערב פסח נוראי?

לפני שש שנים, בתקופת הקורונה – ביליתי את ערב פסח לבד.

בערך חודשיים וקצת לפני כן, פוטרתי מהעבודה שלי בעקבות קיצוצים, ואז גם התחילה הקורונה. הייתי אז במוד של חיפוש עבודה – וממש יום או יומיים לפני פסח היה לי ראיון עבודה נוראי.

זה לא היה משהו מכוון – באותה תקופה אנשים רק התחילו לעבוד עם זום ולא תמיד היו מודעים לזה שהם משתפים מסך. אני התראיינתי אז מול שני מראיינים שהיא שיתפה מסך – ובמקרה חשפה חלון שבו המראיין השני כתב לה שדי ברור שז לא רלוונטי והוא מבקש לסיים את הראיון לפני הזמן.

בואו ונגיד שלמרות שהמראיינת ניסתה להיות נחמדה, האירוע הזה די סיים את הראיון, ובטונים צורמים למדי.

למזלי מצאתי עבודה לפני ראש השנה שלאחר מכן, וגם אז הלכתי לחגוג את החג אצל אחי וגיסתי שגרים קרוב אלי למרות שלא הייתי אמורה לעשות את זה.


השנה ההורים שלי כמובן המינו את כולנו אליהם – אבל אחי וגיסתי החליטו שהשנה הם מתארחים אצל ההורים שלה. אני לעומת זאת תמיד מגיעה להורים, ואחותי והילדים שלה היו גם אמורים להצטרף.

רק שהמלחמה שיבשה את התוכניות, ום אני וגם אחותי פחדנו מהנסיעה מהמרכז לירושלים. בדיעבד כמובן צדקנו – בדיוק בשעות השיא של הנסיעה היה רצף ארוך של אזעקות באיזור המרכז. כולנו אמנם מנסים לצאת מוקדם יותר, אבל עם כמות הפקקים והמכוניות בכביש אין לי מושג אם היינו מצליחים לצאת מאיזור המרכז לפני התחלת האזעקות. וזה מפחיד במיוחד במצב שבו יש לא מעט טילים שנופלים ללא יירוט באיזורים פתוחים, כשהכביש שמחבר בין המרכז לירושלים עובר ברובו בשטח פתוח…


בדיעבד התברר שאחותי, גיסי והילדים נסעו לחגוג אצל גיסתה.

כשאחותי וגיסי רק התחתנו, היה לנו כמשפחה קשר מסוים עם המשפחה של גיסי, וספציפית עם ההורים של גיסי,. למשל ב 2011 חגגנו איתם את ליל הסדר בהרכב מלא של המשפחה שלנו (ובהרכב כמעט מלא של המשפחה שלהם). אבל במהלך השנים המשפחה שלנו גדלה בקצת, שלהם גדלה בהרבה (לגיסי יש שני אחים ואחות שלכולם יש משפחות יחסית גדולות) – וגם ההורים של גיסי הזדקנו מאוד. במצב הזה ההורים עצמם הפסיקו לארח את המשפחה לפני לא מעט שנים, והאחים והאחות של גיסי התחילו לקחת על עצמם יותר ויותר מהאירוח של הארוחות המשפחתיות, בין אם בשישי שבת ובין אם בחגים.

וכמובן שאנחנו מכירים אותם. בערך חודשיים לפני החתונה ההורים שלי אירחו את כל המשפחה של גיסי כדי שנכיר, וכמובן שהתראינו בחתונה עצמה ובאירועים משפחתיים מאז. אבל שמתי לב שעם השנים אנחנו באמת נפגשים איתם פחות ופחות. אני חושבת שהפעם האחרונה שפגשנו אותם היתה כשלאחיינית שלי היתה בת מצווה לפני 4 שנים.

לכן הרבה פחות טבעי שנגיע להתארח אצלם, וגם אם אחותי היתה חושבת על להזמין אותי, זה היה אירוח שהיה מרגיש לי לא נוח כי אין ביני לבין המשפחה של גיסי יחסים מספיק קרובים. מעבר לזה שאני תמיד הרגשתי שגיסתה של אחותי לא ממש מתחברת אלי.

ספציפית השנה עברה עליהם שנה מאוד קשה – אחד האחים התגרש מאישתו אחרי נישואים די ארוכים, ולמרות שהגירושים היו יחסית באווירה טובה ויש להם סידור משמורת מאוד נוח – זה עדיין מצב מאוד לא נעים.

בנוסף לאחרונה האבא של גיסי הלך לעולמו, והמשפחה עדיין באבל עליו.


כך שאת ליל הסדר בסופו של דבר ביליתי לבד.

אני לא אגיד ששמחתי על זה, אבל תמיד חשבתי על עצמי כמישהי שמסתדרת לא רע גם בלי המסגרת המשפחתית הזו. הרי כשהייתי ברילוקיישן בארה״ב כמעט ארבע שנים – לא חגגתי את רוב החגים כי גרתי שם לבד, וזה לא הפריע לי. הדבר היחידי שכן הפריע לי בהקשר הזה היה כשחלק מהקולגות שלי הרגישו לא נעים על זה שהם לא הזמינו אותי לחג.

אבל במקביל נזכרתי גם בחברה שהיתה לי לפני המון שנים, בסביבות 2007 – 2008.

זו היתה מישהי שהכרתי אז דרך הפורומים של ווינט שהיו מאוד פעילים. היא היתה מישהי שהיתה מבוגרת ממני משמעותית – אם אני זוכרת נכון, הבן היחידי שהיה לה היה בגילי או אפילו קצת יותר מבוגר. אבל ראינו שאנחנו ״באותו ראש״ בפורום והקשר הפך לאישי.

היא היתה גרושה שלא התחתנה שוב ונראה שלא חיפשה קשר רומנטי, וכפי שכתבתי היה לה רק בן אחד. אותו הבן היה נשוי למישהי שהאמא לא ממש הסתדרה איתה – וגם כמה שנים לפני כן הזוג עבר לארה״ב. אני חושבת גם שלא ממש היתה לה משפחה מעבר לבן ולגרוש – ההורים שלה כבר הלכו לעולמם, ולדעתי גם האחות היחידה שהיתה לה.

לכן היא יצרה לעצמה קבוצה של חברות קרובות שהיו בסטטוס דומה לשלה, והן בעצם הפכו להיות מעין תחליף משפחה עבורן – במיוחד בתקופות כמו החגים השונים.

ומה שמצחיק הוא שבמובן מסוים דווקא המסגרת הזו גרמה לי לנתק איתה קשר. או אולי יותר מדויק יהיה להגיד שבתור מי שהחברות שלה היו עבורה תחליף למשפחה, היתה לאותה אישה נטיה להפוך כל קשר חברי למאוד קרוב מאוד מהר, ולי זה הרגיש פשוט מהר מידי בצורה שגרמה לי אי נוחות בכמה מצבים. זה כמובן הוביל בדיוק לתגובה הפוכה מצידי ובמקום לרום לקשר באמת להפוך לקרוב יותר – הוא נותק.


בבוקר ערב החג התעכבתי עם הקניות בגלל מקבץ ארוך של אזעקות ושיגורים שהיו לאיזור המרכז, שהובילו לפצועים בבני ברק. בשלב מסוים כשנראה שיהיה שקט לכמה שעות (ובאמת היה) הלכתי לסופר הראשי בהנחה שרוב המוצרים בו יהיו זולים יותר – אבל בשלב מסוים החלטתי גם לגשת למכולת ליד הבית שלי.

במכולת יש משהו שמכונה ״יום רביעי שוק״, שבו יש הנחות על מחלקת הירקות והפירות של המכולת המחירים לאו דווקא תחרותיים – איכשהו מאז שהמכולת נרכשה אני מרגישה שהמחירים עלו בצורה משמעותית, והמחירים בהנחות האלו בעצם דומים לרוב למחירים בסופר ליד ללא הנחה.

אבל יש לפעמים ״מציאות״ כמו למשל קילו עגבניות שרי מכל הצבעים ב 11 ש״ח (מובל לכמות של קילו לקניה), או לפעמים הבצלים ותפוחי האדמה זולים מאוד.

אבל בערב החג לא היה ״יום שוק״ – אולי בגלל החג והיום הקצר, או שהם ביטלו לחלוטין את המבצעים האלו.

מה שהפליא אותי זה שלא ממש היה תור במכולת לאור העובדה שביקרתי שם בשעות שהן לקראת הצהרים. למען האמת אם אני חושבת על זה – כבר מזמן לא חוויתי שם תור בכלל, חוץ מאולי אדם או שניים לפני. כנראה שאני לא היחידה שמרגישה בשינויים שקרו שם מאז שהמכולת נרכשה (מחירים גבוהים, הרבה סחורה שלא מתחדשת בקצב מספיק כמו למשל מדפי מוצרי החלב שהיו ריקים כמעט לחלוטין תקופה ארוכה) ורבים פונים לאלטרנטיבות שיש באיזור.


ואז חזרתי הביתה לבית שקט.

יש לי שני חתולים, שאחד מהם אוהב את השקט שלו, אבל השני מאוד קשור אלי ואוהב תשומת לב וליטופים – שזה נחמד עד שזה נעשה לפעמים מאוד מעיק כשוא מתעקש לקפוץ עלי כשאני עושה משהו שאני רוצה להתרכז בו. ואני מודה שהיה לי קצת חשוד שהחתול לא בא בדרישות לתשומי, אבל מצד שני הנחתי שהוא פשוט מצא פינה לישון בה ולכן לא רציתי למצוא אותו כי אז הייתי מעירה אותו והוא היה מתחיל לתקרצץ שוב.

רק בערב, אחרי סדרה ארוכה של אזעקות, כשהתחלתי להכין ארוחת ערב – הבנתי שהשקט הזה כבר חשוד. התחלתי לחפש אותו בפינות בבית שאני יודעת שהוא אוהב להסתתר. וכשלא מצאתי אותו שם – התחלתי לחפש מתחת למיטה ולכל הספות.

כשאבידה עדיין לא נמצאה החלטתי לתת לחתולים שלי שימורים – בידיעה שבשניה ששניהם שומעים פחית נפתחת ומריחים את השימורים, שניהם יתעוררו משינה עמוקה ויקפצו מכל קצוות הבית לאכול שימורים.

אבל רק החתול השני הגיע.

כשלא נשארו מקומות לחפש שבהם, ומבחן השימורים לא הצליח – התחלתי מאוד להלחץ. הסיכוי שהחתול יצא החוצה הוא קטן אבל קיים – אבל אם הוא יצא מהבית זה בטח היה כמה שעות טובות לפני כן ולכו תדעו לאן הוא יכול היה להגיע.

כצעד ראשון אמרתי לעצמי שאעלה לקומה העליונה ביותר של הבניין, ואתחיל לחפש אותו בחדר המדרגות. רק כשרציתי לצאת השכנים מהדירה לידי היו במסדרון – ולא ממש בא לי לפגוש אותם אז חיכיתי. והייתי צריכה לחכות המון זמן כי לאחרונה הם הוציאו למסדרון מין שידה נמוכה כזו שמשמשת בתור ספסל שבה הם מאכסנים נעליים, וגם נועלים ומסירים נעליים במסדרון במקום בדירה.

אחרי שהם סוף סוף נכנסו שוב הביתה, הזמנתי מעלית ועליתי לקומה הכי עליונה שאפשר – והתחתי לרדת במדרגות. שם בקומות העליונות גיליתי עד כמה הדיירים שלהן מתייחסים לחדר המדרגות בתור מחסן – ועשיתי פסססט פסססט כדי לשדל את החתול לצאת אם הוא שם כי לא בא לי לתחיל לחפש בין החפצים.

ואחרי בערך קומה או קומה וחצי, התחלתי לשמוע יללות שנשמעו כמו היללות של החתול שלי. וככל שירדתי יותר, כך הן התחזקו.

הוא שכב שם על המדרגות בערך קומה וחצי מתחת לדירה שלי. כנראה הוא היה מאוד לחוץ בגלל שהיתה בטח המון תנועה במסדרונות בשעות שהוא היה מחוץ לבית – לקניות בשעות הבוקר והצהרים, ואז אנשים שנסעו או הגיעו לארוחות החג בשעות הערב. ויש גם סיכוי שהיו שכנים שיצאו למסדרון או לחדר המדרגות בזמן האזעקות.

כשהתקרבתי הוא פשוט התחיל לרדת שוב ואז נכנס לקומה שתי קומות מתחתי – ונעמד ליד הדלת של הדירה שנמצאת מתחת לזו שלי כאילו הוא מצפה שאפתח לו את הדלת כדי שהוא יוכל להכנס הביתה.

למזלי הוא חתול שאוהב שאני לוקחת אותו על הידיים, אז יכולתי להרים אותו בקלות כדי להעלות אותו חזרה הביתה. משום מה משהו במעלית מאוד הפחיד אותו – אני לא יודעת אם זה המקום הצפוף, או ריחות של כלבים שיש לנו בבניין שמן הסתם נוסעים לא מעט במעלית.

כשחזרנו הביתה הוא מיד ניגש לאכול מהשימורים. ואז הוא בא להתכרבל לידי כשישבתי ליד המחשב.

בלילה התעוררתי מהאתרעות והאזעקות שהיו לנו, ובפעם ראשונה שמתי לב שאני לא רואה אותו – אבל מהר מאוד גיליתי שכשחיפשתי אותו מתחת לספה החזרתי את הספות שלי כך שהיה ביניהן רווח קטן, והוא העדיף להסתתר בו כי כנראה כך הוא הרגיש הכי בטוח אחרי החוויה שלו.

כך הוא נשאר רוב היום בחמישי, למרות שהוא יצא בבוקר כשנתתי להם שוב שימורים. אבל שמתי לב לזה שהוא אכל רק חלק – אבל גם ראיתי שקערת המזון היבש והקערה של המים היו בשימוש.

לקראת הערב ראיתי שמישהו חיסל את השאריות של השימורים, והחתול הזה סוף סוף יצא ממקום המסתור שלו וחזר להתקרצץ עלי – ואז השתלט על האמבטיה שנראה שזה מקום המסתור החדש שלו.

ולדימיר, חלק שלישי (סיכום?)

הסיפור של ולדימיר, כפי שהוא מוצג בספר ובסדרה – מנסה לספר לנו סיפור על מערכות יחסים, ובעיקר על ההקשר המיני של רבות מהן, למרות שהספר והסדרה שניהם מספרים סיפור שונה.

הספר מתמקד במורכבות של החוויה של מרצה שמקיים יחסי מין עם סטודנטיות – בהחלט מוזכרת בו העובדה שבגלל פערי הכוח בין שניהם יש פה יחסי כוח לא מאוזנים שהובילו לפגיעה בנשים עצמן (גם אם פעם היו מתעלמים מכך). אבל מעבר ליחסי הכוח האלו – יש גם פערי כוח בין אלו שיכולות להשתתף בחוויה לבין אלו שלא בהכרח ״ראויות״ לה כי הן לא יפות ומקסימות מספיק (או שהן בעצם גברים), ולא זוכות אפילו ליתרונות של הקרבה הזמנית למרצה.

הסדרה לעומת זאת מנסה להעלות טיעון אחר – שבו מערכות היחסים האלו אולי לא היו הכי קלות או נעימות, אבל הן היו חוויה משמעותית עבור הסטודנטיות, ואפילו אולי מהנות (או פחות מביאות תועלת מקצועית) במקרים מסוימים. ויש מי שיכול להגיד שבעצם ההגבלה הזו על היכולת ליצור מערכות יחסים או לקיים יחסי מין גם כשקיים פער כוחות בין המשתתפים במערכת היחסים הזו – החברה בעצם מנסה לשלוט ביכולת של נשים להחליט עצמאית על המיניות שלהן.

והאמת היא נראה איפשהו באמצע. יש את אלו שנהנו, ויש את אלו שנפגעו – ואף אחת מהחוויות לא מבטלת את השניה.

ואני לא יודעת אם יש פה פשרה טובה בין שני הקצוות האלו, או שבכלל יכולה להיות פשרה. הרי אי אפשר לדעת מראש מי תהיה זו שתפגע ומי תהיה זו שתהנה מהחוויה, אולי מלבד אלו שייפגעו בלאו הכי כי הם לא יקבלו את ההזדמנות מלכתחילה.

ובמצב כזה, אולי באמת הפשרה הטובה ביותר היא למנוע מערכות יחסים כאלו?


רבים טוענים, ובצדק כנראה, שהסדרה הפכה את מערכת היחסים בין הגיבורה לבין ולדימיר למערכת יחסים שטחית למדי שבה היא מריירת עליו כמו נער מתבגר וספוג הורמונים – אבל לא  הרבה יותר מזה. ומעבר למערכת היחסים השטחית הזו – בסדרה הגיבורה לא נראית כמו אישה אופיינית בת חמישים ומשהו, אלא יותר כמו שחקנית הוליוודית שהיא יפה משמעותית מהממוצע, ודואגת לטפל בעצמה באמצעים כאלו ואחרים כך שהיא לא תזדקן כמונו בני האנוש.

וכשהיא נראית בסדרה כפי שהיא נראית – לא ממש מפליא שהקולגה שלה נמשך אליה, גם כשהוא צעיר ממנה משמעותית, וגם אם הוא מספיק מקסים וחתיך להשיג כמעט כל אישה שהוא יהיה מעוניין בה.

ה״יפויי״ הזה של המציאות קורה גם לדמויות אחרות. ולדימיר למשל מתואר בספר כגבר בלונידי ונאה – אבל כגבר בן ארבעים שמתחיל ממש קצת להקריח, ובסצנה שבה הוא שוחה בבריכה הוא מתואר כגבר שעיר למדי. אבל הסרט ״מצעיר״ אותו לבחור בן עשרים ומשהו, שתואם למודל היופי הגברי הנוכחי עם גוף חלק ולא שעיר בעליל.

ואם אתם לא מאמינים שיש גם מודל יופי גברי מושרש – בואו ראו לי סרט הוליוודי אחד שבו לגיבור יש שיער בחזה והוא מוריד חולצה (חוץ מאולי קומדיות כמו ״בתול בן 40״ שבו שיער הגוף של הגיבור הוא בדיחה).

וכשב 2022 עמנואל מקרון רץ לנשיאות צרפת והחליט למשוך את הקול הנשי בעזרת תמונה שבה הוא חשף חזה שעיר, הרבה נשים שגדלו על מודל היופי הנפוץ הזה לא הצליחו להבין שבעצם מדובר על תמונה שנועדה למשוך נשים שמודל היופי הגברי שלהן מציאותי (ובריא) יותר.


בנוסף לדימוי הגוף הבריא יותר לכאורה, הספר גם מנסה לתת למערכת היחסים עומק רגשי ואינטקטואלי מסוים שלא עובר בסדרה. זה מתחיל גם בנראות, כלומר בעובדה שהגיבורה היא אישה נאה, אבל ״נאה לגילה״ ולא יפיפיה באופן חריג. באותה מידה גם ברור שולדימיר הוא גבר נאה ושהגיבורה נמשכת אליו פיזית – אבל המשיכה שלה עמוקה יותר וכוללת גם משיכה אינטלקטואלית. ובמהלך הספר נראה שלפחות מבחינה אינטלקטואלית – ולדימיר נמשך אליה חזרה, מה שגורם לה להרגיש במשיכה הזו ולשאול את עצמה עד כמה היא כוללת היבטים שהם מעבר לשיחות מעניינות על ספרים.

אבל מערכת היחסים הזו (שמשלבת קשר אינטלקטואלי אותנטי עם משיכה מינית שכנראה לא תוכל לשרוד לאורך זמן) היא בעצם לא ממש ״התאהבות״, אלא יותר אובססיה שממלאת איזשהו צורך נפשי של הגיבורה.

במובן מסוים הסיפור מזכיר לי את השיר Ava Adore של להקת ה Smashing Pumpkins שגם הוא מדבר על אהבה אובססיבית בשורה של דימויים מאוד מעניינים. אחד מהם מאוד דיבר אלי בהקשר הזה:

You'll be a lover in my bed, and a gun to my head

לשורה הזו יכולות להיות כמה פרשנויות – כשבולטת היא שקיים פה קשר היבטים מאוד קיצוניים לטובה (סקס טוב) אבל גם היבטים גרועים עד כדי סיכון חיים (אקדח לרקה). אבל ״אקדח לרקה״ והלחץ שנלווה אליו יכולים לא פעם לגרום לשינויים קיצוניים שלא היו מתאפשרים בשום דרך אחרת. ובמובן מסוים, ההתאהבות הזו בולדימיר והסכנות סביבה אכן גרמו לגיבורה להתחיל לכתוב שוב אחרי שנים של מחסום כתיבה בלתי פתיר.


ובמובן מסוים הקשר הזה גם מזכיר לי ציטוט מהספר ״לאכול, להתפלל לאהוב״:

"ואתה, בבקשה אל תצחק עלי עכשיו, אבל אני חושבת שכל כך קשה לי להתגבר על הבחור הזה, כי באמת האמנתי שהוא הנפש התאומה שלי"

"את בטח צודקת. הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת. ״

יכול מאוד להיות ש״נפש תאומה״ הוא מושג שגדול מידי על מערכת היחסים בין הגיבורה שלנו לבין ולדימיר, אבל הקשר ביניהם מצביע לה על מה שמפריע לה בחיים, ומכוון אותה לאיך היא כן יכולה לשפר אותם.

 ולדימיר מעולם לא היה אמור להיות חלק קבוע מחייה של הגיבורה, לפחות לא כמאהב ומושא לאהבה. כנראה שלכן הסדרה דואגת ״להרוג״ אותו (כנראה) בסוף, אבל בספר נשמע שהגיבורה עדיין בקשר איתו ועם אישתו, ושהם עדיין משוחחים מידי פעם. אבל לא ממש ברור האם מדובר על קשר חברי וקבוע – או קשר מקצועי ידידותי שמתרחש רק בין כותלי האוניברסיטה, ושיתנתק ברגע שהגיבורה תפרוש סופית מתפקידה כמרצה.

אבל ולדימיר כמושא לתשוקה היה במובן מסוים זרז לגיבורה בכך שהוא בהחלט גרם לה להתחיל לכתוב שוב – ובנוסף לטלטלה מספיק גדולה בחייה האישיים כדי לבחון מחדש את יחסיה עם בעלה ולשנות אותה לשביעות רצון שניהם בסופו של דבר (גם אם ייתכן שבעתיד הם יאלצו לבחון דברים שוב).

למרות שכנראה ההגדרה של ״זרז״ היא לא בהכרח נכונה פה מבחינה כימית זרז הוא חומר שבסופו של דבר לא משתנה במהלך התגובה הכימית שבה הוא משתתף, אבל נראה שמערכת היחסים הזו גם קידמה את ולדימיר בחיים הפרטיים שלו ובזוגיות שלו עם סינתיה לאורך זמן.


ובמובן מסוים, אני חושבת שכולנו יכולים לראות שיקוף מסוים של החוויות שעולות בספר בחיים שלנו.

אני למשל זוכרת שהיתה לי חברת ילדות בגיל מאוד צעיר לפני שעברנו לארה״ב כשהייתי בת 11, שנפגשנו שוב בצבא לתקופה מסוימת כשהיא שירתה איתי באותה יחידה ותחת אותה מפקדת בחיל האוויר.

הייתי בתפקיד שבו לא מעט מהחיילות ששירתו איתי יצרו קשרים זוגיים עם טייסים בבסיס, כי היו לנו קשרים קצת רופפים עם הטייסות שאפשרו את ההיכרות הזו למי שרצתה. וגם אותה חברת ילדות מאוד רצתה קשר כזה – אבל בניגוד לשאר החיילות שהצליחו להגיע למערכת יחסים יציבה מול טייס כזה או אחר (גם אם היא היתה קצרת טווח באופן שאופייני לגילאים האלו), אותה מכרה לכל היותר הצליחה להגיע למצב שבו טייס כזה או אחר שכב איתה פעמיים שלוש, וזרק אותה. והחוויה הזו חזרה על עצמה עם כמה וכמה טייסים, עד שהיא הועברה לבסיס אחר מסיבות חברתיות (למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה המפקדים שלנו היו מודעים להתנהלות שלה ועד כמה זה נתפס כחלק מהבעיות החברתיות שהובילו כך שהיא הועברה מהבסיס).

אני מצד שני גם אני נמשכתי לטייס כזה או אחר מידי פעם, אבל מעולם לא היה לי את האומץ לפעול בנושא. פעם אפילו יצא לי לנסוע עם אחד הטייסים האלו בטרמפ הביתה – וכל הסיעה פשוט לא פתחתי את הפה, ובמקום לפחות ליצור קשר ידידותי גרמתי לנסיעה להרגיש לא נוחה ולא נעימה.

לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם ידיד שלי – והודיתי בכך שלמרות שברור לי שהחוויה שלה היתה מאוד לא נעימה (בלשון המעטה) ובהחלט לא בריאה, בעצם די קינאתי בה אז על היכולת הזו, ובהרבה מובנים גם כיום אני חושבת שהייתי מעדיפה לחוות אז את החוויה שלה – במקום את החוויה הבטוחה אך משעממת שלי. בעיני החוויה הזו של היכולת הזו ליצור את הקשרים הראשוניים האלו עם הטייסים (או בעצם עם גברים בכלל) בגילאים הללו נשמעה לי (ועדיין נשמעת לי) עדיפה בהרבה על הביישנות שלי באותה תקופה שמנעה לחלוטין את היכולת ליצור איתם קשר.

הידיד מצידו לא הסכים – והוא טען דווקא שהדחיה שכרוכה בלהיות סקס חד פעמי של אותם טייסים כנראה גבה מחיר רגשי ונפשי גבוה יותר מאשר תחושת הסיפוק של היכולת ״לתפוס״ אותם מלכתחילה.

מה שבעצם מקביל במובן מסוים למערכות היחסים שהיו לבעלה של הגיבורה עם הסטודנטיות שלו (כשהוא בתפקיד הטייס) – אבל בעצם גם במערכת היחסים של הגיבורה עם ולדימיר.

כי הרי בשיא העלילה היא ״זוכה״ לשכב גם גבר נאה וצעיר יותר שהיה מבחינתה מצד אחד מאוד מושך ומצד שני בלתי מושג. האם עצם העובדה שהיא הצליחה לממש את המשיכה הזו (אבל באירוע שהיה ברור שהוא חד פעמי) יכולה היתה לתת לה תחושת נצחון ולהחזיר לה את הנשיות שהיא חשבה שהיא איבדה עם הגיל? או שאולי מדובר פה על אירוע חד פעמי שאולי לכאורה היה שיא, אבל כזה שהוא חסר משמעות לחלוטין, והיאתצטער שהיא בחרה להגיע אליו מלכתחילה?

ניו זילנד יום תשיעי – יער פיל

יער פיל Peel Forest   הוא יער באי הדרומי של ניו זילנד, שקרוי על שמושל ראש ממשלה בריטי מאמצע המאה התשע עשרה.

ביער עצמו יש כמה מסלולים שרובם המכריע הם די קלים להליכה – אני חושבת שהקטע הכי קשה שאני נתקלתי בו היה איזור קטן בשביל שבו שורשים של עצים ״חצו״ את השביל מצד לצד ויצרו מעין מדרגות. רמת הקושי של ה״מכשול״ הזה היתה כ״ קלה שהמדריך שלנו רץ אותו בלי לשים לב בכלל.

הסיור היה נחמד כי בעצם היערות האלו הם יערות ״אמיתיים״ הרבה יותר מהחורשות הדלילות שאנחנו מכירים בתור ״יער״ מהארץ. אבל אחרי טיול או שניים ביער כזה בתקופה קצרה – הם מתחילים להיות משעממים למדי.

אחרי הטיול ביער אכלנו ארוחת צהרים שאורגנה על ידי המדריכים. זה היה אירוע מאוד לא אופייני: ברוב המכריע של הימים בטיול היינו באיזור שעות הצהרים מגיעים למקום שבו יכולנו לאכול במסעדה – או שהיינו עוברים במהלך הבוקר בעיירה עם סופרמרקט (או בכמה מקרים ישנים בעיירה כזו או אחרת בלילה ויוצאים בשעות הבוקר הקצת יותר מאוחרות) והיינו מתבקשים לרכוש מראש ארוחת צהרים בסופר המקומי (או כל סידור אחר שהתאים לנו).

רק במקרים חריגים שבהם לא היינו בעיר או עיירה כלשהי במהלך הבוקר – החברה היתה מספקת ארוחת צהרים שלרוב כללה תחנה של הכנת כריכים: היו לחמים מכמה סוגים, כמה סוגי ירקות פרוסים שמתאימים לכריכים כמו חסה או עגבניות, וכמה סוגים ש גבינה או נקניק או משהו דומה כמילוי. לרוב הכמות הספיקה בערך לשני כריכים למטייל, והיתה מספיק התחשבות כדי שאף אחד לא יצא רעב גם אם היה מישהו שרצה לאכול יותר.

כשהיה מדובר על ארוחות בוקר – לרוב החברה סיפקה לנו ארוחת בוקר קלה של לחם עם ממרחים, דגני בוקר עם חלב ופירות, ושתיה חמה (קפה / תה), אלא אם ישנו באכסניה שאז היינו דואגים לעצמינו (או אוכלים באכסניה אם היא היתה מספקת ארוחת בוקר).

לגבי ארוחות הערב – הן היו ״בין לבין״ מבחינת החברה. בתחילת הטיול היינו מבשלים יחד ארוחת ערב כמעט כל ערב, אבל ככל שהטיול התקדם היו לנו יותר ויותר ערבים שבהם יכולנו לאכול בחוץ ואכן אכלנו בחוץ.

כל חשוב לציין שהחברה מודיעה מראש כמה ארוחות היא תספק כל יום, ומהן הארוחות האלו.