מה רוצה מדינת ישראל להשיג במלחמה הזאת?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

את התשובה אפשר לסכם כנראה במשפט אחד: מבחינה בטחונית ומדינית אין אף מטרה, מבחינה פנימית מדור כנראה מדובר על רצון לייצר הצלחה צבאית לכאורה לפני הבחירות שאמורות לקרות לקראת סוף 2026, אבל שיעבור מספיק זמן בין המלחמה לבין הבחירות כדי שאנשים יזכרו את ההצלחה ולא את האזעקות והטילים, במיוחד לאור ההתקפות היעילות של איראן ביוני 2025.

טוב, זה היה משפט קצת ארוך.

בגדול חשוב לזכור שאיראן היא מדינה מסוכנת שאי אפשר לעצור את השאיפות שלה לנשק גרעיני באמצעים מדיניים נורמליים. באותה מידה, אי אפשר יהיה לעצור את השלוחות שלה (החיזבאללה, החותים או החמאס) באמצעים ״עדינים״ כאלו.

וכנראה גם אחרי מבצע או מלחמה מוגבלים ולא נצחיים, תהיה לאיראן והגרורות שלה את היכולת להשתקם, ממש כמו שהחיזבאללה למשל השתקם אחרי מלחמת לבנון השניה.

השאלה פה היא באמת עד כמה ניתן לבצע מהלכים שיתנו לנו שקט לכמה שנים קדימה כל פעם. ובין לבין לקוות שהשלטון באיראן ייחלש ויתאפשר לאיראנים לסלק את הרפובליקה המוסלמית מהשלטון, מה שכנרא ייתן לנו שקט – עד שארגון הטרור הבא יחליט להתעורר.

ולדימיר, חלק ראשון

ולדימיר היא ״ה״סדרה החמה החדשה בנטפליקס, מבוססת על ספר באותו שם – והתסריט נכתב על ידי הסופרת ג'וליה מיי ג'ונאס, אבל המעבר מהדף למסך הקטן משנה לא מעט פרטים של הסיפור.

העלילה של הספר והסדרה מתרחשת במכללה קטנה ופרטית (ויקרה) בצפון מדינת ניו יורק, במחלקה לספרות. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי אחת המרצות במחלקה – מרצה מבוגרת בשנות החמישים לחייה (בספר היא בת כמעט שישים, בסדרה היא בת 54 – 55), כשהיא נמצאת בנקודת משבר בחיים שלה.

בעלה הוא אקדמאי כמוה וההתקדמות שלהם היתה פחות או יותר מקבילה, עד שהוא הפך להיות ראש המחלקה. הם נחשבו במשך המון זמן ל״פאוור קאפל״ של המחלקה – עד שכמה חודשים לפני תחילת הסיפור, בעלה הואשם בהטרדה של סטודנטיות שאיתן הוא ניהל מערכת יחסים בהסכמה בעבר.

חשוב רק לציין: הנישואים של בני הזוג היו מה שכיום אפשר לכנות ״נישואים פתוחים״ שבהם כל אחד מהם יכול היה לשכב ולבלות עם אנשים אחרים – ושניהם ניצלו את ההזדמנות. למרות שראוי לציין שהגיבורה לפחות לא שכבה עם אף אחד מהסטודנטים שלה, אבל כן עם אחד הקולגות שלה – שהפך להיות מי שמחליף את בעלה כראש החוג.

כל זה נועד בעצם לעורר דיון שאמור להיות הלב של הסיפור: עד כמה אפשר לשפוט מעשים שנעשו בעבר, כשהמוסכמות החברתיות היו שונות, בסטנדרטים המוסריים של התרבות שלנו? האם אנשים סבלו פחות בעבר בגלל שהחוקים היו שונים – או שפשוט היו להם פחות אפשרויות להתלונן? ואולי באותה מידה – אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו הופכים את החוקים לקשוחים כל כך שאי אפשר לפתח מערכות יחסים שהן תקינות?


ואז יש את מערכת היחסים של הגיבורה עם בעלה.

גם בסדרה וגם בספר מדובר על כך שמדובר על זו שכנראה כבר מיצה מזמן את מוסד הנישואים ובמיוחד מאז שהבת היחידה שלהם גדל ועזבה את הבית. המגבלה העיקרית שלהם היא מגבלה כלכלית, ואולי קצת חוסר נעימות מהסביבה ומהבת שלהם.

אבל בסדרה מערכת היחסים שלהם מוצגת בצודרה די ידידותית. הם חיים יחד בנוחות, צוחקים כל אחד על השגעונות של השניה, ואפילו מקיימים מידי פעם יחסי מין כשהם חשים צורך בזה ואין להם מישהו אחר לממש את החשק שלהם איתו.

בספר לעומת זאת הם רבים כמעט כל הזמן, ולעיתים המריבות כוללות אלימות מילולית קשה ונראה שייתכן שהן אפילו יגלשו גם לאלימות פיזית אם ההתדרדרות של מערכת היחסים שלהם תמשיך. נראה שמשהו בסיסי לא בסדר בין בני זוג.

ייתכן שחלק גדול מזה נובע מכך שהמשפט של בעלה שם על הגיבורה לא מעט עומס רגשי אבל גם חברתי. מצד אחד היא לא רואה שום דבר פסול במערכות היחסים שלו עם הסטודנטיות (ובספר היא אפילו מודה שהיא שמחה שהן פוטרות אותה מלהתעסק איתו ולספק לו סקס) – אבל מצד שני כאישה מצפים ממנה להזדהות באופן אוטומאטי עם הקורבנות ולתקוף את בעלה.


ואז יש את ולדימיר: מרצה צעיר שמצטרף למחלקה. בספר הוא גבר בן ארבעים, ואמנם צעיר מהגיבורה בצורה משמעותית, אבל אדם בוגר בתחילת גיל העמידה. לכן גם המשיכה שלה כלפיו מתקדמת לאט יותר, ולא מתחילה מיידית אלא רק כשהוא מתארח אצלה והם משוחחים אחד על אחת בפעם הראשונה.

הדמות שעולה מהספר היא דמות של גבר מאוד מרשים – כזה שנראה טוב, אבל גם מאוד כריזמטי ובעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה. והספר מאוד מדגיש שהמשיכה שלה נובעת לא רק מהמראה הפיזי שלו, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) מהיכולות האינטלקטואליות שלו. לקראת סוף הספר נראה אפילו שהנוכחות הפיזית המאוד ממשית שלו אפילו מפריעה לה. לכן המשיכה שלה מרגישה מאוד טבעית, במיוחד לאור גילה של הגיבורה.

אבל הסדרה עצמה שמה דגש מאוד גדול על משיכה פיזית שלה כלפיו. נתחיל מהעובדה שלתפקיד לוהק שחקן בסוף שנות העשרים שלו – מישהו צעיר משמעותית מהדמות בספר.

אבל הבעיה האמיתית היא שבעצם בכל סצנה שבה הם נפגשים – היא מפנטזת על סקס איתו. בכל מצב כזה הוא מנשק אותה, או נוגע בה, או לוחש לה כמה היא סקסית. אין שום סצנה שבה הוא מראה יכולות אינטלקטואליות, חוץ מאולי לזרוק מידי פעם שם של סופר או ספר כביכול איכותי – ולהשתתף פעם בשיעור שהגיבורה מעבירה שבו היא דנה בסצנה מרומזת על סקס באחד הספרים שנידונים בקורס.

בעצם הכל בסדרה מרגיש הרבה פחות עמוק מאשר בספר, וזה בא לידי ביטוי למשל באיך שהסיפור מסופר בגוף ראשון.

בספר ברור שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של הגיבורה – והקול שלה הוא קול של אישה בוגרת, ואפילו מבוגרת. כשהיא מתארת אותו או מחשבות והנחות שלה לגביו או לבי הסביבה שלו – מאוד ברור שמדובר על הנחות שלה שנובעות מהמשיכה שלה כלפיו. קל מאוד לשים לב למתי היא מאדירה אותו.

בסדרה לעומת זאת מנסים להראות לנו שהסיפור לא אובייקטיבי באופן מאוד מגושם ובעצם הופכות את הגיבורה ממישהי שהיא לא בהכרח אמינה לחלוטין – לדמות מוגזמת ואפילו שקרנית כדי להראות שהיא ״לא אמינה״.

מעבר לזה, גוף ראשון בסדרות לא פעם מתרגם למצב שבו הדמות מתחילה ״לדבר״ איתנו הצופים דרך המצלמה, מה שלא פעם קוטע את הרצף של הסרט או הפרק בטלוויזיה. כשזה נעשה בצורה מצומצמת ובטוב טעם.

אבל עדיין המסר של מערכת היחסים הזו מעלה שאלה טובה שמתחברת למסר של המסר הכללי של החברה: האם מערכת יחסים שבה האישה מבוגרת יותר ו / או חזקה יותר נתפסת באותה צורה שבה נתפסות מערכות יחסים שבהן הגבר הוא המבוגר והחזק?

מכיוון שהרשומה כבר מתחילה להתארך – זו שאלה שאענה עליה בחלק השני, ורק ארמוז שהסדרה והספר עונות על השאלה הזו בדרכים מאוד שונות.

הילד אובחן כאוטיסט – ואז גם אני, וזה עשה לי סדר בחיים!

זו פחות או יותר צריכה להיות הכותרת של הכתבה הזו.


כהקדמה – חשוב לי לכתוב משהו לגבי אבחוני אוטיזם.

בעני זה נפלא שכיום, בניגוד לעבר, אבחון של אוטיזם נעשה לא רק עבור אותם אוטיסטים ש״לא מתפקדים״, כלומר שלא מתקשרים בכלל וזקוקים לעזרה וליווי צמוד כל החיים. אבחונים בימינו כוללים גם את אותם אוטיסטים שמסוגלים לכאורה לתפקד בחברה, רק עם קשיים חברתיים ומקצועיים, ודימוי של ״עופות מוזרים״ שלא פעם זוכים ללעג (גם אם להם לא פעם קשה להבין את זה בזמן אמת) ובמקביל מוצאים את עצמם לא פעם מגיבים בצורה שנחשבה למוגזמת בחבר, או מגיעים להרבה אי הבנות חברתיות מול חברים או בעבודה.

האבחון הזה מאפשר לא פעם טיפול (במיוחד בגילאים צעירים) ויכולת לשפר את היכולות של האוטיסט להשתלב בחברה בצורה הרבה יותר קלה ונעימה. אבל גם בגילאים מבוגרים ההבנה של האבחנה יכולה להקל על הקבלה העצמית – ויכולה לתת כלים טובים יותר להתמודדות עם כל המצבים הללו.

כמו למשל אחת הקואצ׳ריות שכתבתי עליה בקיץ האחרון שעוזרת בין השאר לאוטיסטים לא רק למצוא עבודה ולהתראיין בצורה טובה – אלא גם להשתלב במקום העבודה בצורה טובה יותר בעזרת ליווי צמוד שלה ותקשורת גם עם העובד – וגם עם החברה. אני אמנם ויתרתי על שירותיה בגלל הדרישה שלה לחשיפה מלאה של התיק הרפואי שלי (והרבה מאוד מידע כלכלי אחר) שנראתה לי מוגזמת (ולדעתי היא כזו גם כלפי אוטיסטים) – אבל בסופו של דבר מפוסטים שקראתי בפלטפורמות שונות היא כנראה מצליחה מאוד בשילוב של אוטיסטים (ורבים אחרים עם מגבלות אחרות) במקומות עבודה בדיוק בגלל עזרה מכוונת.

אבל מעבר לעזרה מקצועית – ההכרה באוטיזם מאפשרת לחברה להבין אותם יותר – ולהבין שמדובר על אנשים שהם אולי קצת שונים אבל שווים, ולא אנשים מאוד חריגים. זה מאפשר לאוטיסטים להשתלב בחברה בצורה הרבה יותר מבינה וחלקה בלי שהם יזדקקו כל הזמן להתחזות שהם לא אוטיסטים כדי להמנע מסטיגמות.

וזה כמובן גם אפשר ליצור קהילה אוטיסטית אונליין וב״חיים האמיתיים״ שמספקת תמיכה ועזרה לאלו שזקוקים לה בכל מצב.


מצד שני, אני גם רואה נטיה מאוד גדולה ״לאבחן״ אנשים עם אוטיזם, לא פעם על סמך שתיים שלוש תכונות (או פחות) שהם מקשרים לאוטיזם. לא פעם אלו תכונות שבאמת מאפיינות אוטיזם, וה״אבחון״ נעשה על ידי זיהוי כמה מהתכונות האלו אצל ה״מאובחן״. אבל לפעמים יש נטיה ״לאבחן״ אנשים על סמך הכללות (או אפילו דעות קדומות) על אוטיטים, בלי לבדוק דברים לעומק.

העניין הוא שלא כל קושי שמשייכים לאוטיזם הוא בהכרח כזה.

קחו לדוגמא את העניין של קושי חברתי. האם הוא מאפיין אוטיזם? בהחלט. אבל האם הוא יכול להעיד גם על דברים נוספים? גם בהחלט.

למשל הפסיכיאטר והפסיכולוג הקליני פרופסור יורם יובל כתב בספרו השני ״מה זו אהבה״ על מטופלת צעירה שלו שבאה מבית דתי של כיפה סרוגה בתקופה שבה כל החברות שלה התחילו למצוא זוגיות ולהתחתן. אבל למרות שהיא פגשה המון גברים צעירים ראויים – איכשהו תמיד הם לא הצליחו לצלוח את הדייט הראשון והיא מעולם לא הצליחה ליצור מערכת יחסים.

אחת ההשערות שהם העלו באחת הפגישות הראשונות שלהם היא שלמטופלת יש קושי חברתי, ויש לה הפרעת אישיות (כנראה הכוונה היתה להפרעת אישיות סכיזואידית) שגורמת לה פשוט לא להיות זקוקה לקשרים חברתיים. במצב כזה אין מה ״לתקן״ בטיפול כי אנשים עם הפרעת האישיות פשוט לא זקוקים לקשרים חברתיים, ואי אפשר לשנות בהם משהו כדי שהם יהיו זקוקים להם כמו רובנו.

בסופו של דבר האבחון שלה היה שונה והיה ברור שהיא לא סובלת מהפרעת אישיות, ואחרי טיפול קצר וכמה ניסיונות לא מוצלחים עם כמה גברים, אותה בחורה הצליחה למצוא זוגיות בריאה.

כלומר יש פה מצב שבו קושי חברתי יכול לאפיין מצבים נפשיים שונים – כשהטיפול בכל אחד מהם שונה, ולכן חשוב להבדיל ביניהם. במצב של אותה הפרעת אישיות למשל – כנראה שהסיכוי להפוך א אותם אנשים לחברותיים לא ממש קיים. מצד שני, אוטיסטים הם לרוב אנשים שמעוניינים בחברה, רק מתקשים לעיתים למצוא אותה בגלל הבדלים נוירולוגיים (שמובילים למשל לבעיית האמפתיה הכפולה, תיאוריה פסיכולוגית שמסבירה את הקשיים הללו). במצב כזה יש משמעות מאוד גדולה לטיפול שיכול בהחלט לאפשר תיקון.

כמובן שיש כנראה עוד לא מעט מצבים נפשיים שיכולים להיות אחראיים לבעיות חברתיות – וגם לתכונות ״אוטיסטיות״ אחרות יכולים להיות הסברים שונים שכמובן הטיפול בהם נעשה בצורה שונה.


חשוב לי גם לכתוב שוב שלפעמים ״אבחון לא רשמי״ מהסוג הזה הוא לא בהכרח דבר רע. האמהות בכתבה הן דוגמא נהדרת לכך – מבחינתן ה״אבחון״ אפשר להן להבין היבטים בחיים שלהן ולהשלים איתם. גם אם באופן תיאורטי האבחנה לא מדויקת מבחינה רפואית או פסיכולוגית, השקט הנפשי שהיא מעניקה כנראה מצדיק אותה.

מצד שני, הבעייתיות באבחון הלא רשמי יכולה להגיע ממצבים שבהם הוא משפיע על החיים של ה״מאובחן״ בצורה שלילית, כמו למשל במצב שבו הוא (או היא) לא מקבלים טיפול נכון או נמנעים מלקבל טיפול בגללה.

במקביל, תפיסה של מישהו כאוטיסט יכולה בקלות להוביל לסטיגמות, במיוחד כשאוטיזם (גם במה שנחשב ל״תפקוד גבוה״) עדיין נחשב למגבלה בעולם הכללי, מחוץ לבועה של אלו שמכירים את הסיטואציה ומקבלים אותה ככזו שאפשר לחיו איתה, ואוי כמשהו שאפילו הופך את האדם למיוחד עם נקודת מבט שונה שנותנת הסתכלות עדיפה או מיוחדת על העולם. במצב כזה, אם מישהו ״מאובחן״ כאוטיסט יכול להיות שהיחס כלפיו ישתנה, ולא בהכרח לטובה. ואפילו אם מדובר על מצב שבו יהיו יותר סלחניים כלפיו (או כמובן כלפיה) לגבי התנהגות מסוימת או טעויות, זה לא בהכרח לטובה כי בלי ביקורת על טעויות לאדם הרבה יותר קשה להשתנות ולהשתפר.

וכמובן שהתפיסה הזו יכולה גם למנוע הזדמנויות אחרות – כמו הזדמנויות להוביל או לנהל, או להפגש עם לקוחות, או אפילו לעמוד מול קהל. זה לא נובע בהכרח מכוונות רעות של הסביבה ואולי אפילו רצון להקל על האדם ולא לעמת אותו עם מצבים שלכאורה ילחיצו אותו – אבל לא פעם זו פגיעה

וחשוב מאוד לדייק פה: לא מדובר על אנשים שההתנהלות שלהם מגבילה את היכולת שלהם לחיות באופן עצמאי.

בשורה התחתונה לא פעם זה כנראה תלוי בגישה של האדם עצמו כלפי אוטיזם. כנראה שבמשפחות שאוטיזם הוא מקובל ורואים אותו בתור משהו שאפשר לחיות איתו טוב, האבחון העצמי הזה בא כהקלה. במצבים אחרים, במיוחד כשהאדם לא מרגיש ״הזדהות״ עם האבחון – הוא יכול להיתפס כלא נכון, ואפילו כעלבון.

״לסבול בגדול״ חלק שמיני

הסוף של הפרק האחרון בסדרה התיעודית בעצם מדבר על היחס של המשתתפים השונים בסדרה ושל המפיקים והמאמנים שלה – על הסדרה עצמה.

ג׳ואל גווין, שהשתתפה בעונה השביעית ושספגה בסדרה את היחס שמבינתה היה פוגעני ומעליב (כולל תקרית משפילה במיוחד עם המאמן בוב הארפר) עדיין מרגישה שיש פה תוכנית עם פוטנציאל לעזור לאנשים, עם כמה שינויים ביחס כלפיהם. סביר להניח שהשינוי העיקרי שהיא מתייחסת אליו הוא לגבי היחס הגרוע והמשפיל למשתתפים כפי שהיא ספגה – והרצון לייצר דרמה עבור תוכנית טלוויזיה טובה במקום לתמוך במשתתפים. וכנראה שנקודת המבט שלה כנראה צודקת – אם התוכנית באמת היתה מקדישה את הזמן להרזיה בריאה ושינוי הרגלים בריא ונכון במקום ליצור דרמה, ייתכן מאוד שהיא היתה מצליחה לעזור גם למשתתפים וגם לצופים בבית לעשות שינוי משמעותי לאורך שנים (וגם על הדרך להישאר עם תדמית טובה יותר).

אבל זה לא היה לחלוטין רק עניין של יחס: לקראת סוף הפרק האחרון של התוכנית התיעודית, ג׳ואל מדברת על הרזיה כתהליך – כזה שנמדד ביכולת להתמיד, לא בכמה מהר המתמודדים מצליחים לרדת במשקל. ובאמת חבל שהתוכנית לא מתמקדת במסר הזה – למרות שאני מניחה שהוא פשוט מורכב מידי ולא מספיק ״טלוויזיוני״ או דרמטי כדי למשוך קהל.

גם דני קיהייל, זוכה העונה השמינית מסכם את המסע האישי שלו עם מסר דומה שבו הוא ואישתו רוצים לרזות – לא בשביל פרס או הצלחה בתוכנית טלוויזיה, אלא למען הבריאות שלהם. וזה משהו שהוא מרגיש שהוא לא קיבל בתוכנית. והוא עצמו כבר לא רואה את עצמו כחריג בגלל שהוא שמן (ואפילו מאוד) אלא שהמסע שלו לרזות בעצם מקביל לכל קושי אנושי אחר שאנשים מתמודדים איתו, ממש כמו שהוא אדם שלם ולא לוזר רק כי הוא שמן.


נקודת המבט של המפיקים לשעבר היא שונה לחלוטין. למשל אחד המפיקים טוען לקראת סוף התוכנית התיעודית שה״משחק״ שהסדרה יצרה אכן עבד כי הסדרה בעצם יצרה סביבה של אחריות אישית: עצם העובדה שמיליוני צופים צפו בתוכנית ושפטו את המשתתפים לאור ההרזיה והאימונים שלהם אמורה היתה לתת לאותם משתתפים מסגרת שבה הם לוקחים אחריות אישית על חייהם מול הקהל הענקי הזה.

אבל יש פה כל כך הרבה גורמים שהם לא בשליטת המשתתפים שבאמת הופכים את המשחק או התחרות ללא הוגנים כלפיהם.

כמו למשל שגם עם מאמץ שווה, קצב הירידה במשקל הוא מאוד אישי ולא תלוי ברמת המאמץ באימונים או ב״שליטה״ על האוכל. הוא למשל תלוי במגדר (גברים לרוב ירדו מהר יותר במשקל מנשים בגלל שהם גדולים יותר פיזית ובעלי מסת שריר גבוהה יותר), שינויים הורמונליים שמשפיעים על נשים (למשל צבירת נוזלים לפני קבלת הווסת), או אפילו כמות ומספר הדיאטות הקודמות שהשפיעו לרעה על חילוף החומרים הבסיסי שלהם.

אבל מעבר לזה – תוכניות ריאליטי לא בהכרח מציגות מציאות, אלא גם הן נאלצות להצמד לאיזשהו פורמט עלילתי שבו יהיו האנשים ה״עצלנים״ שלא יתעמלו ״כמו שצריך״ (גם אם מדובר על אנשים שמבחינה רפואית נאסר עליהם להתאמן כי הם נפצעו קשה מידי בשלב קודם של התוכנית) לצד אלו שיעבדו ״מספיק קשה״ כדי להצליח – יהיו באמת אלו ש״יכשלו״ ב״הרזיה בגדול״. ובשביל ליצור מזה עלילה עם הגיון פנימי היה צריך לערוך את התוכנית בצורה מסוימת שתציג את מי שצריך להציג באור רע או טוב – גם אם לא פעם המתמודדים נבהלו מאיך שהם הוצגו בתוכנית. רבים מהם שהוגו כעצלנים או לא משתפי פעולה טוענים שההצגה שלהם היתה לא מדויקת, ועל הדרך כשהם הוצגו כ״רעים״ הם גם פספסו כך את התמיכה הציבורית שהם כביכול היו אמורים לקבל מהצופים.

ויש כמובן את העובדה שברגע שהתוכנית הסתיימה – התמיכה והעזרה כביכול שציבור הצופים בבית נותן להם נעלם, אבל גם ההפקה נעלמת ולא מוכנה להקדיש אפילו אחוזים בודדים מהרווחים שלה לעזור למתמודדים לשמור על המשקל. במצב כזה, קל מאוד להבין מדוע המתמודדים לא הצליחו לשמור על המשקל – ובסופו של דבר התמיכה כביכול של הקהל הפכה להיות שיימינג של לאחר ההשמנה ולא יותר מזה.

ד״ר הוזיינגה מנסה לקחת את התוכנית למקום כביכול בריא כאילו בזכותה אנשים שמנים שהיו צופים בבית אזרו אומץ בעקבותיה והתחילו ללכת לחדרי כושר. אבל האם התוכנית באמת היתה גורם כזה משמעותי בשינוי הזה – או שאולי המצב שבו חדרי כושר הפכו להיות פופולריים יותר ויותר גם עזרו לאנשים שמנים להצטרף לטרנד, במקביל לעובדה שהם הפסיקו להתבייש במשקל שלהם במרחב הציבורי? במובן מסוים זה משהו קצת סותר למסר של הסדרה…


טרייסי יוקיץ׳, שהגיעה בגמר ״לרדת בגדול״ בעונה שלה למשקל מאוד רזה ונמוך בעצם מדברת על כך שהיא רזתה ושומרת על המשקל הנמוך יותר – אבל עדיין המשקל שלה גבוה יותר בצורה משמעותית ממה שהוא היה בגמר העונה שלה של ״לרדת בגדול״. ולמרות שעברו מאז המון שנים, היא עדיין מנסה לשכנע את עצמה שזה בסדר גמור, ככל עוד היא חיה בצורה בריאה פיזית ורגשית בלי לרדת על עצמה או לשנוא את עצמה כאישה שמנה.

היא רואה בהשתתפות שלה בתוכנית כצעד שהיה חיוני במסע שלה לשפר את החיים שלה ולרזות, גם אם התוכנית לא הובילה להצלחה מיידית ובמובנים מסוימים רק הקשתה עליה הטווח הזמן המיידי אחריה.

אבל זה מסר שהיא לא קיבלה בתוכנית אלא כחלק מההתבגרות שלה כאדם – ועולה כמובן השאלה עד כמה התוכנית גרמה לה להרגיש רע עם עצמה, במיוחד בתקופה המיידית לאחר הסיום שלה.

במקביל אליה, יש את האחיות שזכו בעונה ה 11 – שמבחינתן התוכנית ובעיקר המאמן שלהן בוב הארפר הציל להן את החיים. לעומתן, המתמודדת סוזאן מנדונקה אומרת שאין שום דבר שמבחינתה היה שווה את ההשתתפות בתוכנית.


ואז התוכנית התיעודית מתחילה לדבר על אוזמפיק – תרופת ההרזיה הכביכול קסומה שהשתלטה בשנים האחרונות על העולם ועל הוליווד, ויש מי שאומר שבעצם אם התוכנית ״לרדת בגדול״ היתה עולה לשידור היום, בעצם היו מראים אנשים מזריקים לעצמם את התרופה פעם בשבוע וזהו.

דני קייהיל, הזוכה של העונה השמינית, אומר שהוא עצמו כשהוא שומע על משהו כזה – הדבר הראשון שהוא עושה הוא לשמוע מה יש למאמנת ג׳יליאן מייקלס להגיד על הנושא.

והיא עצמה כמאמנת כושר מציגה את הצד הרע של התרופות – החל מתופעות לוואי קשת של בחילות, הקאות ושלשולים, וכלה בעובדה שצריך להמשיך לקחת את התרופות לכל החיים (יחד עם תופעות הלוואי שלהן), אחד בעצם מדובר על עוד ניסיון לדיאטת ״יו יו״ (כלומר כזו שיורדים בה הרבה, אז עולים חזרה, עד ששוב יורדים וכך הלאה).

דני עצמו מסכים איתה, ואומר שמשהו בשימוש בתרופה לא בהכרח מרגיש לו נכון. ד״ר הוזיינגה בעצם מצטרף לדעה הזו ואומר שכבר בעבר היו תרופות שנחשבו לפתרון פלא להשמנה – עד שהתגלו בהן בעיות, ולכן ראוי להמתין עוד כמה שנים כדי לראות שזה לא קורה עם אוזמפיק.

מצד שני, יש מתחרים אחרים שמדברים אחרת על התרופות – כנראה אחרי שהם (או יותר נכון הן) ניסו את התרופות באופן אישי – ובהצלחה.

כמו למשך ג׳ואל ה״מתמודדת הבעייתית״ שרזתה בסופו של דבר בעזרת תרופות הרזיה, והיא אכן רזה כיום. היא מדברת לא רק על הפחתת התיאבון שהתרופה גרמה לה, אלא גם על כך שהיא הפסיקה לחשוב על אוכל כל הזמן בצורה אובססיבית – ויש מי שטוענים שהתרופה באמת גם עוזרת בהיבט הזה של הפחתה בעיסוק באוכל עבור מי שעבורו אוכל מהווה ״אובססיה״.

באותה מידה, גם סוזאן מדונקה המתחרה מהעונה השניה מדברת על כך שמניסיונה התרופה הזו היא הגורם היחידי שעוזר לה לשמור על ״אורח חיים בריא ללב״ (למרות שאין לי מושג למה היא מתייחסת כל הזמן לבריאות הלב בהקשר של אורח חיים בריא). למרות שגם היא עצמה מודה שהיא מדברת בשם עצמה ולא בהכרח בצורה שמייצגת את כל המתחרים.


אחרי הדיון על התרופה, המפיק של התוכנית חוזר ומספר שבעצם הרעיון לתוכנית עלה אצלו כשהוא ראה פתק של אדם עם השמנת יתר חולנית שהתחנן שמישהו ״יציל לו את החיים״.

ולרגע הוא לא מבין את הבעייתיות של האמירה הזו – כלומר שאדם שמן כביכול ״חייב״ שמישהו ייקח אחריות על ההרזיה שלו. ובעצם זה כביכול מה שהתוכנית ניסתה לעשות – אבל המפיקים מסרבים לראות את הכשלון שלה.

יש כמה מתחרים ששמרו על ההרזיה (או לפחות על מרביתה), ולא פעם נראה שאלו דווקא המתחרים שהיו פחות בולטים מבחינת אישיות או התקדמות בתוכנית (אבל זה לא נכון בכל המקרים, כמו למשל צמד האחיות שזכו בעונה ה 11) – אבל רובם השמינו חזרה בצורה רצינית, ונראה שאלו שרזים יותר כיום הצליחו להרזות בשיטות אחרות אחרי התוכנית. זה לא בהכרח חריג – גם מעטים מאוד מהבוגרים של התוכנית הישראלית הצליחו לשמור על הירידה במשקל שהם השיגו בתוכנית עצמה, ורוב המרזים בגדול שרזים כיום – רזו בגדול בשיטות אחרות, כולל קיצורי קיבה.

מאחורי זה עומדת כנראה תפיסה מיושנת ומוטעה שלפיה החיים של המרזים בגדול ישתנו כל כך לטובה – שהם כבר לא יזדקקו לעזרה או מוטיבציה נוספת כדי לשמור על המשקל. הסטטוס של ״להיות רזה״ אמור היה לתת להם תחושה כזו גדולה של הישג והצלחה (והפיכה מ״לוזר״ ל״מצליחן״) – שהתחושה הזו בלבד אמורה לגרום להם לשמור על המשקל.

ולכן המפיק נצמד לפנטזיה הזו שהוא ״מציל אנשים״ בעזרת התוכנית שלו – ואפילו אומר שכיום הוא היה מוותר על לתת למנצח בגדול פרס, כי בעצם אין פרס כמו ״להציל לאותו אדם את החיים״. וכל זה בעצם מציג עד כמה הוא כמפיק טלוויזיה באמת מנותק מהעובדה שהתוכנית היתה רחוקה מלהציל לאנשים את החיים, ובחלק משמעותי של המקרים גרמה אפילו נזקים ממש חמורים.

וזו בעצם הבעיה של התוכנית ״לרדת בגדול״ – ההבדל העצום הזה בין איך שהרזיה מוצלחת וארוכת טווח באמת מתבצעת, ואיך התרבות הפופולרית תופסת איך שהרזיה כזו אמורה לקרות. והפער העצום הזה בין ההבנה לבין הרצון כנראה היה מה שגרם לתוכנית להכשל עבור חלק כזה משמעותי מהמשתתפים בה.

ניו זילנד, היום השביעי – השחיה עם הדולפינים

אם יש פעילות אחת שעשיתי בניו זילנד שבעיני היתה מיותרת – השחיה עם הדולפינים שעשינו בקאיקורה היתה הפעילות הזו.

חמש שנים לפני הטיול הזה לניו זילנד, השתתפתי בטיול בארה״ב שבו ״חצינו״ את היבשת בנהיגה – בהתחלה ממזרח למערב דרך המדינות הצפוניות של ארה״ב, ואז חזרנו ממערב למזרח במדינות הדרומיות יותר. כחלק מהמסלול הדרומי בילינו יום אחד בחוף בפלורידה ליד מפרץ מקסיקו – ובמהלך היום הגיעו ממש במקרה מדריכי צלילה לחוף, והציעו לנו צלילת היכרות במחיר סמלי. המטיילים מאוד התלהבו, והתחלקנו לשתי קבוצות.

למזלי, אני הייתי בקבוצה היותר רגועה בלי הטיפוסים ה״רועשים״ וחובבי ה״צחוקים״ וכנראה שבגלל זה אני זוכרת את הצלילה כחוויה מאוד רגועה ומהנה (אני מניחה שעם החברה הרועשים יותר הייתי מרגישה פחות בטוחה). מסתבר שגם הייתי יחסית טובה (אולי כי כישראלית שבילתה שנים בחוף ובבריכות הרגשתי נוח במים) והמדריכים התקשו להאמין שזו הצלילה הראשונה שלי.

לכן כשהציעו לנו בניו זילנד את הצלילה עם הדולפינים, זו נשמעה לי פעילות מקבילה לזו שעשינו בארה״ב, רק בתוספת של מפגש עם דולפינים.

אבל זה ממש לא היה כך.

קודם כל, היינו צריכים להתעורר מאוד מוקדם כדי להספיק להגיע לפעילות, כולל לאכול לפניה ארוחת בוקר קטנה.

אז עלינו להסעה לנסיעה די ארוכה לנקודה שממנה יצאנו לצלילה – אבל קודם כל היינו צריכים ללבוש חליפות שחיה / צלילה כי המים בים בניו זילנד מאוד קרים. והחליפה נועדה לעזור לנו להתמודד עם זה – רק שלוקח זמן ללבוש אותן, במיוחד אם כמו במקרה שלי – נתנו לי בהתחלה את המידה הלא נכונה (למרות שזה היה מחמיא שהם חשבו שאני יותר רזה ממה שאני).

אז עלינו לכמה ספינות שיצאו לים כדי למצוא דולפינים – וכשמצאנו אותם, כולם קפצו למים כדי לגעת בהם ולשחק איתם.

לי זה הרגיש ממש ממש ממש רע. המים היו קפואים גם עם חליפת הצלילה המיוחדת, והצפיפות לא רק שדי מנעה ממני לראות או אפילו להתקרב לדולפינים, היא ממש גרמה לי להרגיש קלסטרופובית.

כך שחזרתי לספינה די מהר, אבל אנשי הצוות כל הזמן עודדו אותי לנסות לחזור למים, כנראה כדי שאוכל לקבל ערך מלא מהפעילות ששילמתי עליה לא מעט – אבל מבחינתי כל טבילה כזו היתה כזה סבל שבשלב מסוים פשוט עליתי לספינה והתלבשתי בבגדים שלי, כך שהם לא יכלו לשכנע אותי להיכנס שוב למים. למזלי בגלל שהקדמתי היה לי מקום להחליף בגדים בשירותים.

משם המשכנו לשוט קצת וזכינו לראות דולפינים קופצים מהמים שזה היה נחמד, ואז הורידו אותנו בבית קפה ששם יכולנו לקנות שתיה חמה ועוד משהו לאכול כדי שלא נמות מרעב לפני ארוחת הצהרים כי אכלנו ארוחת בוקר כל כך מוקדם (ואז שחינו במים קפואים) – שם פגשה אותנו שאר הקבוצה של הטיול המאורגן שלנו.

שוב מלחמה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושב שתקיפה נוספת איראן היתה צפויה כבר מיוני – למרות כל ההצהרות על הנצחון המוחלט. היה ברור שהאיראנים לא יסכימו לוויתורים כואבים בשולחן המו״מ בלי איום תמידי של מלחמה – אבל מצד שני היה ברור שביבי שיכור מהנצחון ומהקרדיט שישראל קיבלה על התקיפה, ושטראמפ די קינא בקרדיט הזה וכנראה ישאף לקבל כזה בעצמו בהקדם האפשרי. כנראה בגלל זה התקיפה כיום היא משולבת – כדי לאפשר לארה״ב לקבל קרדיט על היכולת המופלאה לתקוף באיראן מרחוק.

למזלנו הרב, התקפות הטילים האיראניות על ישראל בסבב הנוכחי הן קלות משמעותית מאלו שהיו ביוני, כנראה כי באמת הצלחנו לחסל משגרים וגם טילים ארוכי טווח מספיק כדי להגיע לישראל.

אך ההתפתחות הגרועה יותר היא שיש שיגורי טילים למדינות המפרץ – כביכול המדינות שהן בנות ברית טבעיות יותר לאיראן, למרות שהן סוניות ואיראן שיעית. עד היום היה ביניהן מין איזון של שלום (במיוחד כשהן היו יחסית מאוחדות נגד ישראל) למרות שמדינות המפרץ גם הן חששו מההתחמשות הגרעינית של איראן ומתוכנית הטילים שלה.

ההשפעה המיידית היא כמובן עליה במחירי הנפט בגלל הקושי לשאוב אותו ובמיוחד הקושי להעביר אותו מהמפרץ לשאר העולם. ייתכן מאוד שהפן הכלכלי הזה יהיה הלחץ שיוביל את ארה״ב להצהיר על סיום המלחמה בטווח הזמן היותר קרוב יחסית (עניין של כמה שבועות).

זה או מספר הפגיעות בחיילים אמריקניים.

במיוחד כשדעת הקהל האמריקנית ברובה נגד המלחמה, בין אם בגלל חוסר ההבנה של המצב הגיאופוליטי ובין אם בגלל שהם חוששים מעוד מלמה מיותרת, לה יעילה (במיוחד לא לטווח הארוך) ומיותרת כמו המלחמות האחרונות בעיראק ואפגניסטן, וכמובן שגם מלחמת ויטנאם בעבר.

ואנחנו כידוע תלויים באמריקנים.

אז נחכה ונראה, ונקווה שהתקפות הטילים ימשיכו להיות קלות יחסית ולא יובילו לעוד פגיעות ברכוש והנפש עד שטראמפ יחליט להפסיק.

ניו זילנד, היום השישי – פיקטון, מסלול קצר לחוף, כלבי ים, והליכה שויתרתי עליה

בבוקר התעוררנו מוקדם כדי שנוכל להנות מהליכה בעיר שאליה הגענו ערב קודם – פיקטון.

יש סביב העיר כמה מסלולים, כולל עליה (כנראה קצת תלולה) לגבעה ליד העיר עם תצפית יפה על העיר ואיזור המפרץ – אבל אני העדפתי הליכה למפרצון קטן קרוב לנמל של העיר שהמסלול אליו היה קל משמעותית. אני מניחה שהייתי שוקלת עליה לגבעה עם היה לי יותר זמן ואפשרות לעלות לאט עם הרבה מנוחה בעליה, אבל זה לא פעם היה משהו שלא היה מתאפשר לי במהלך הטיול.

התעוררתי מוקדם כדי ליהנות מארוחת בוקר שהבטיחו לנו שיהיו בה גם עוגיות עם שוקולד לבן, אבל איכשהו הן ״חוסלו״ לפני שהגעתי, ולא היה צפוי שיצאו עוד עוגיות בקרוב אז יצאתי להליכה – וכשחזרתי כבר לא הגישו יותר ארוחת בוקר, אבל היה לי רושם שאנשים לקחו המון עוגיות ושמרו אותם לחברים ולכן לא נשארו לי…

בכל מקרה בנמל עצמו היה מעין שוק קטן באותו בוקר עם כל מיני מזכרות שרכשתי בו כמה דברים קטנים.

כשחזרתי למלון, המדריכה הצעירה ״נזכרה״ פתאום להגיד לנו שאנחנו צריכים לרכוש בסופר המקומי ארוחת צהרים קלה, מה שרובנו היינו יכולים לעשות בדרך חזרה מהמסלולים שאליהם יצאנו…


לקראת הצהרים המדריך הבכיר אסף אותנו, והתחלנו לנסוע לאורך החוף לכיוון העיר קאיקורה. עצרנו בכל מיני נקודות יפות לאורך החוף, כולל בנקודה שבה ראינו כלבי ים.

ואז עצרנו בדרך למסלול שאחרי האירועים של הימים האחרונים באי הצפוני העדפתי לוותר עליו כדי לא למשוך תשומת לב לכמה לאט אני הולכת יחסית למטיילים האחרים.

אבל בדיעבד אחרי כך הצטערתי שלא יצאתי למסלול – ומאותו יום פשוט התחלתי ללכת לבד במסלולים. אני חושבת שגם אם הדאגה הראשונית של המדריכים לגבי נבעה מהחשש שאצטרף למסלול הקשה, עדיין עצם העובדה שהמדריכים לא ממש שמעו תלונות או דאגות לגבי מהמטיילים האחרים פלוס העובדה שתמיד חזרתי בריאה ולשמה וגם בזמן – זה מאוד הרגיע אותם, ואני נהניתי בלי הדאגות שלהם על הראש…


אבל למרות האווירה הכללית הטובה יותר סביב הדאגה כלפי, באותו ערב כן היתה לי ״תקרית״ עם המדריך הבכיר יותר.

בוקר לאחר מכן, לחלקנו היתה פעילות נוספת של שחיה עם דולפינים, שבשבילה היינו צריכים להתעורר מוקדם מאוד בבוקר כדי לנסוע לנקודה שממנה יוצאות הספינות שעליהן מפליגים, להספיק להחליף בגדים לבגדי שחיה תרמיים לקראת השחיה במים המאוד קרים בים – ועדיין לסיים בשעה סבירה.

לכן רוב המטיילים שיצאו החליטו לשכור יחד חדר באתר הקמפינג שבו שהינו באותו ערב, אבל אני התבקשתי בנימוס לא להצטרף כי אחרי שאותה מטיילת הולנדית התלוננה על זה שנחרתי לה בחדר – הם העדיפו לא לקחת סיכון שלא אתן להם לישון בלילה.

בגלל שלא היו חדרים פרטיים זמינים בשלב זה, אני נאלצתי לישון באוהל בלילה. זה לא היה מאוד גרוע, אבל כשרק הגענו לאתר הקמפינג – המדריך שלנו הציע למי שרוצה בכך להקים את האוהל קרוב לחוף ולישון ליד הים לקול הגלים המתנפצים.

אני אמרתי לעצצמי אבל בקול שכנראה לא שווה לי להקים את האוהל ליד החוף אם אני צריכה להתעורר יחסית מוקדם כדי להספיק לפעילות.

המדריך אמר די בשקט אבל מספיק בקול כדי שאני לפחות אוכל לשמוע (אבל אולי גם אחרים) שלא ממש מעניין אותו איפה אקים את האוהל שלי.

אמירה כזו תתפס כחריגה ואפילו גסת רוח גם אם מדריך ישראלי היה אומר אותה – ואנחנו הישראלים הרי ידועים כאנשים מאוד ישירים ואפילו חצופים. עצם העובדה שמדריך ניו זילנדי מנומס לפי כל כללי הטקס האנגלוסקסיים יגיד דבר כזה ישיר ובמיוחד בצורה שבה אני אשמע את זה נחשב לחריג מאוד עד בלתי אפשרי.

מצד שני, בערך שעה אחר כך כשהשתתפתי בבישול של ארוחת הערב – הוא חזר להיות ידידותי כרגיל.

במהלך הטיול היו לי עוד קטעים מוזרים כאלו מולו, ובדיעבד מטיילות אחרות אמרו לי שגם הן הרגישו יחס מוזר מצידו לפעמים, למרות שיש לי רושם שמולן המצב היה הרבה פחות אקוטי.

איך אתם נרגעים מהמצב בשעות הפנאי בבית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

באפן סימלי במיוחד, הנושא התפרסם יום לפני שהתחילה המלחמה באיראן (או שזה עדיין מוגדר כמבצע?) שבו המצב היה מתוח אבל עדיין לא התחילו האזעקות והתקיפות. כמובן שאפשר לשאול פה עד כמה ה״מצב״ מתוח יותר – האם בציפיה למתיחות או במתיחות עצמה? או שזה אולי תלוי בפעילות – כשהאיומים הם יחסית בשליטה (כמו למשל מטחי טילים קטנים יחסית), ייתכן מאוד שהפחד מפניהם יהיה קשה משמעותית מאשר ההתמודדות איתם. מצד שני – כשברור שלמי שעומד מולנו יש מלאי גדול של טילים והם חזקים, והם יכולים בקלות להתגבר על ההגנות האוויריות שלנו בכך שהם ישלחו כמות גדולה של טילים לאותו איזור בו זמנית, אז החששות מהמצב האמיתי נראה יהיו גדולים יותר.

חשוב לי לכתוב גם שאנחנו בארץ נמצאים באופן כמעט רציף ב״מצב״ בעצם פחות או יותר מקום המדינה. בין אם אלו המלחמות הרבות שליוו את המדינה, שתי אינתיפדות, מלחמת המפרץ הראשונה, התמודדות עם הטרור הפלסטיני בין אינתיפדות (כולל בתקופה של שיחות השלום אינטנסיביות של אמצע עד סוף שנות התשעים), טילים מעזה ומלבנון… סביר להניח שהיו מעט מאוד תקופות (אם בכלל) שהשגרה שלנו פה בארץ היתה ״באמת שקטה״ ללא איומים.

אולי כי אני רואה את המציאות כך, אני מרגישה שאני פחות נלחצת מהמציאות הבטחונית באופן כללי, וכנראה נמצאת בצד הרגוע יותר של הסקאלה – למרות שכמובן אני רחוקה מלהיות שאננה ולא מתכחשת למציאות שבה אנחנו חיים. אני כן אכנס לממ״ד כשיש אזעקה, גם אם היה לי ברור שמדובר על טיל אחד שהחות׳ים שלחו ושדי ברור שייורט בקלות בדרך הרבה לפני שהוא יפגע במישהו או משהו.

אני מניחה שבדומה לאחרים, אני לא פעם צופה בסרטים ובסדרות, קוראת ספרים, מקשיבה למוזיקה – ונמנעת מלהקשיב ליותר מידי חדשות. את החדשות שלי אני צורכת רק דרך אתרי אינטרנט ונמנעת מלהקשיב לחדשות בטלוויזיה, עם אינספור הפרשנים שמסוגלים לקשקש שטויות במשך שעות על גבי שעות.

שוב מלחמה?

קשה יהיה להגיד שהמלחמה / מבצע / מה שזה לא יהיה מול איראן לא היה צפוי. כבר מאמצע ינואר אנחנו בהכנות אליו שהוא או טו טו הולך לקרות.

וזה ברמה שהגיסה שלי, שידועה בלחץ המאוד גדול שלה מכל מצב של שיגורי טילים, מצאה סיבות לא להשאר במרכז בסופי השבוע האחרונים מכל מיני סיבות – החל מביקור אצל ההורים שלה וכלה בחופשה משפחתית באילת בשבוע שעבר, למרות שכבר קבענו מראש ארוחה משפחתית בשבת בצהרים אצל אחותי כדי לחגוג יום הולדת לכמה מילידי פברואר במשפחה.

רק במקרה בשישי בערב היא החליטה לנסוע להורים שלי, כנראה מחשש שהמלחמה תתחיל בסופ״ש – למרות שהארוחה המשפחתית תוכננה לשבת הזו והם בסופו של דבר היו צריכים לנסוע למרכז אם הארוחה היתה באמת קורית, והנסיעה בכביש נשמעת לי הרבה יותר מסוכנת מאשר להשאר בבית שבו יש ממ״ד שאפשר להכנס אליו אם קורה משהו…

למזלנו גם המתקפה התחילה מספיק מוקדם כדי שאף אחד לא יצא עדיין מהבית והתחיל לנהוג כך שכמובן אפשר היה לבטל את הארוחה יחסית בקלות.

אני מודה שקצת מפקיע לי שגיסתי ואחי לא הציעו לי להצטרף אליהם. לרוב הם באמת לא נוסעים להורים שלי כשהם רוצים לברוח מטילים – הם לרוב נוסעים להורים של גיסתי או דואגים לצאת לחופשה ארוכה בדיוק כשמתוכנן משהו (ופעם הם באמת ״נתקעו״ בקפריסין למשך יותר זמן ממה הם ציפו). והם כנראה גם יודעים שבתכלס אני לא יכולה לעבור לגור למשך זמן אצל ההורים שלי כי יש לי את החתולים בבית ואין לי מישהו שני יכולה להזמין מעכשיו לעכשיו כדי לטפל בהם אם אני מחליטה לנסוע בכל זאת להורים שלי. אבל עדיין אני לפחות הייתי מעריכה את ההזמנה במצב כזה, והיא לא קרתה.

אבל עדיין, לפחות לפי (בערך) ה 24 שעות הראשונות של ה״מבצע״, משהו בו מרגיש מאוד שונה ממה שהיה בסבב הקודם ביוני.

נתחיל מזה שישראל היא כביכול היוזמת והתוקפת, כנראה מהסיבה שלישראל יש את האינטרס הבינלאומי לתקוף באיראן – שתי המדינות אויבות, ואיראן בהחלט מאיימת עלינו עם התוכנית הגרעינית שלה, שכוללת גם פיתוח של טילים בליסטיים שהטווח שלהם רק הולך וגדל. אבל אם ביוני ארה״ב הצטרפה רק לגל התקיפות האחרון – עכשיו ארה״ב היא משתתפת פעילה כבר מהשלב הראשון של התקיפה.

ופה עולה שאלה מעניינת: מאז מלחמת העםל השניה, ארה״לֹ הסתבכה לא פעם ולא פעמיים במלמות התשה ארוכות שהתחילו כמבצע מוגבל בזמן – אבל הפכו למלחמות ארוכות טווח שארה״ב לא הצליחה לנצח בהן – עד שהיא נסוגה עם הזנב בין הרגליים. זה התחיל בקוריאה ובויטנאם (הדוגמא המפורסמת ביותר) – אבל המשיך כמה עשורים אחר כך במלחמת עיראק השניה ובתקיפה של אפגניסטן כחלק מה״מלחמה בטרור״ שהאמריקנים הכריזו אחרי התקפת הטרור ב 11 לספטמבר 2001.

קראתי איפשהו השוואה מעניינת בין מלחמת המפרץ הראשונה שנערכה ב 1991 לבין השניה שנערכה בערך עשור וקצת אחר כך. במלחמה הראשונה ג׳ורג׳ בוש האב הכריז על מטרת המלחמה כמשהו שהיה בר השגה בקלות – לגרום לעיראק לפנות את השטחים שהיא כבשה בכווית. זה הושג תוך כמה שבועות ספורים, שאחריהם המלחמה הסתיימה באופן רשמי והכוחות חזרו הביתה.

במלחמה השניה לעומת זאת הנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן החליט להגדיר את המטרה בתור ״הפלת השלטון ותפיסה של סדאם חוסיין״, משהו שלקח כמה שנים וגרם לכזה בלגן בעיראק בגלל וסר יציבות שארה״לב נאלצה להישאר שם לאורך זמן – עד שהיא פרשה והשאירה את אותו בלגן במדינה בלי באמת לעזור לתושבים.

השאלה המעניינת פה היא עד כמה טראמפ למד מההיסטוריה, ויגדיר מטרה ברת השגה בזמן סביר למלחמה – ולא יסתבך במלחמה ובלגן לא נגמרים.


אבל אני חושבת שההבדל היותר משמעותי הוא שיגורי הטילים לישראל. ביוני השיגורים אירעו פעמיים שלוש ביום לכל היותר – אבל במטחים יחסית כבדים, מה שלא פעם גרם לכך שאי אפשר היה ליירט את כל הטילים, והיו נפילות שגרמו נזק כבד לרכוש ולא פעם גם להרוגים ופצועים רבים.

אבל במשך רוב היום הראשון – היו לנו כמות גבוהה של אזעקות ובילינו שעות על גבי שעות בממ״דים, אבל רמת הנזקים היתה קטנה משמעותית כי מספר הטילים ששוגרו בכל פעם היה קטן משמעותית. אמנם נפילות לא נמנעו לחלוטין, אבל מספרן היה קטן משמעותית מזה שהיה ביוני.

יש כמה הסברים לכך, החל מחיסול משגרים על ידי כוחות צה״ל וארה״ב (מהאוויר) וכלה בכך שחלקים משמעותיים מההנהגה הצבאית חוסלו ואז התיאום שנדרש כדי לשגר הרבה טילים בו זמנית נעלם, ולכן כל מפקד משגר מקומי מבצע שיגורים כשהוא יכול, במיוחד כדי להמנע מתקיפה של המשגרים שלו אם הוא יכול. כנראה שהנושא עדיין בבדיקה של צה״ל.

מה הלאה? זו שאלה טובה. אמנם כנראה שהעורף הישראלי יוכל לסבול את ירי הטילים תצורתו הנוכחית מאיראן לאורך זמן (למרות שכמובן לא מובטח שהוא ישאר כך – ולא יהפוך פתאום להיות מאסיבי כמו במבצע ביוני), אבל לא ממש ברור מה המטרות של המבצע או המלחמה או מה שזה לא יהיה. גם אין תאריך יעד. יש הרבה איומים משני הצדדים על מה הם מסוגלים לעשות ועל כך שהם מסוגלים להלחם לאורך זמן – אבל מאחורי הקלעים כמובן שיש סוגי תחמושת מסוימים שהם מוגבלים (כמו למשל סוגי תחמושת שונים שיש לאמריקנים בכמות מוגבלת, או כמות טילים מוגבלת שיש לאיראנים כדי להמשיך לתקוף את העורף הישראלי ושל מדינות המפרץ).

מצד שני, ישנה גם ביקורת פנימית חריפה כלפי טראמפ בארה״ב על התחלת המלחמה שנתפסת בארה״לֹ כמיותרת – ואפילו ככניעה שלו לדרישות של נתניהו מחרחר המריבה. אחרים מדברים על כך שהחשיפות הרבות במידע החדש שיצא על ג׳פרי אפשטיין פוגע מאוד בטראמפ ובמקורבים אליו, והמלחמה נועדה כדי להסיר את תשומת הלב מכך.

אבל כמו שאמרתי לאנשים – לפחות המלחמה או המבצע התחילו, ולכן הם קרובים יותר להסתיים (או להפוך לשגרה).

אמריקן ביוטי בהסתכלות בוגרת יותר

הסרט אמריקן ביוטי יצא כשהייתי באמצע שנות העשרים שלי. אני זוכרת שיצא לי לצפות בו לבד בקולנוע כשגרתי שלושה חודשים בוושינגטון ובא לי לצאת באחד הערבים. הלכתי לקולנוע הקרוב לבית, ובלי יותר מידי מחשבה שילמתי על הכרטיס בשטר של מאה דולר, מתוך מעין מחשבה אוטומאטית שכרטיס קולנוע בארץ עולה כמה עשרות ש״ח. כמובן שכרטיס בארה״לב עלה אז רק כמה דולרים ספורים, והמוכר קצת השתעשע על חשבוני.

הסרט שיצא בשנת 1999 (שנה שבה היו לא מעט סרטים טובים) מנסה להראות את השקר בחלום האמריקני. הגיבור של הסרט הוא גבר בתחילת שנות הארבעים שלו בשם לסטר ברנהאם שלכאורה חי את החלום האמריקני – הוא ואישתו עובדים בתפקידים יוקרתיים ומקבלים משכורת גבוהה, וחיים בבית גדול ויפה בפרברים של עיר גדולה כזו או אחרת. יש להם גם בת יחידה בת 16.

אבל מאחורי הקלעים – אין ביניהם יחסי משפחה בכלל. לסטר ואישתו לא ממש נמצאים בקשר בשום בחינה (רגשית או פיזית), והבת שלהם שונאת את שניהם.

מה שמציל כביכול את לסטר מהחיים הסתמיים שלו היא פנטזיה – על חברה צעירה של הבת שלו בשם אנג׳לה. ברגעים האחרונים של הסרט הוא כמעט זוכה לממש את הפנטזיה הזו, רק כדי לגלות ברגע האחרון שהיא בתולה, ובעצם ילדה ולא אותה אישה פתיינית שהוא פנטז עליה (ושהיא ניסתה להציג).

אבל הפנטזיה הבלתי אפשרית הזו נותנת ללסטר את המוטיבציה לשנות את החיים שלו בדרכים שכביכול נחשבות ללא מקובלות – החל מהתפטרות מהעבודה הרצינית שלו ומעבר לעבוד במזללת המבורגרים מקומית כפי שהוא עבד בתור נער (למרות שהסרט דואג להראות שהוא קיבל במסגרת הפיטורים תנאים לא רעים למשך תקופה די ארוכה שתאפשר לו להתאפס על עצמו), וכלה בעישון גראס עם הבן של השכנים שעברו לבית שלידם. הוא אפילו מתחיל לעשות ספורט – להרים משקולות ולהתחיל לרוץ.

וזה גורם לי לחשוב על חלקן של פנטזיות ביכולת שלנו להתפתח ולשנות דברים, ועל כך שלא פעם הפנטזיה מצדיקה את השינוי למרות שהיא לא מבטיחה שהתוצאות שלו יהיו בהכרח חיוביות כפי שאנחנו מקווים שהן יהיו.

אבל מצד שני, ההתבגרות שלנו מביאה את ההכרה בהבדל בין הפנטזיה לבין היכולת שלנו להגשים אותה – והתוצאה היא לא פעם שעם הגיל אנחנו נוטים לוותר על הניסיון להשתנות כי אנחנו פחות מאמינים בכך שהפנטזיה תתגשם, או לפחות לא במלואה ברמה שמצדיקה את המאמצים.


אבל אני חושבת שאולי הזכרון הכי חזק שלי מהסרט קרה בערך שש שנים אחרי שהוא יצא לאקרנים.

אי שם בסוף שנת 2005, שנה אחרי שחזרתי מארה״ב בנסיבות גרועות – זכיתי לחזור ולטוס לשם מטעם העבודה לסדרה של ביקורים קצרים, פשוט כי היה צריך את הידע שלי באתר.

לקראת סוף אוקטובר 2005 ידיד טוב שלי התחתן, וזה יצא בדיוק בתקופה שבה חזרתי מהביקור הראשון שלי חזרה בארה״ב. נחתתי בבוקר של יום החתונה, והייתי צריכה להגיע לעבודה כדי לאסוף את כרטיסי הטיסה שיחזירו אותי לביקור נוסף באתר יומיים אחר כך.

למזלי היו לי כמה שעות אחה״צ לנוח לפני שהייתי צריכה להתארגן לחתונה, וניצלתי אותן כדי לצפות בדי וי די של הסרט. אבל איכשהו נרדמתי באמצע הסרט, והתעוררתי רק אחרי שהוא הסתיים – והדי וי די ניגן את המנגינה הזו.

אני מניחה שהשילוב של האירועים המשמחים (החתונה של הידיד, הביקור בארה״ב, והביקור החוזר שעמד להגיע) גרם לי לקשר את המוזיקה עם שמחה.


כיום אני מבוגרת יותר משמעותית מהגיבורים של הסרט, והמסר שלו שבזמנו נשמע חדשני ומעניין היה כנראה נחשב כיום לקיטשי. המשחק בו טוב, אבל השחקן הראשי, קווין ספייסי, שהפך להיות כוכב גדול בעקבות הסרט, הפך לשחקן מצורע בהוליווד לאחר שהוא הואשם בהטרדה מינית של גברים צעירים בתעשיה.

וכיום רוב הסרטים שמופקים הם סרטי אקשן של גיבורי על (ולפעמים גם של גיבורות על מידי פעם), ואין כבר סרטים איכותיים כמו ״אמריקן ביוטי״ שמקבלים חשיפה כזו כסרט קולנוע פופולרי.

וזה קצת עצוב.