ניו זילנד היום העשרים ואחת – המסלול

ביום הראשון שלי בפארק פשוט החלטתי לצאת להליכה בין החופים הקרובים יחסית לאתר הקמפינג שלנו. כפי שאפשר לראות בשלט בכינסה לפארק – כל ק״מ או שניים יש חוף מעניין שאפשר לרדת אליו, כשבכל אחד יש נופים קצת שונים, ובמקביל יש נופים שאפשר לראות מלמעלה מהמסלול.

החוף שבו ביקרתי לזריחה נקרא Porter's Beach, וכך הוא נראה מלמעלה:

החוף הבא נקרא Tinline Bay ובו ביליתי לא מעט זמן כי הוא היה חוף סלעי יפה שהנופים בו השתנו בכל נקודה.

בהמשך הדרך המסלול עלה על הגבעות סביב החופים והמסלולים לחוף היו פחות מסודרים, אז העדפתי להשאר במסלול ולהתקדם בו עד כמה שאפשר, כי גם הוא היה מעניין.

שימו לב לעובדה שיש במסלולים בפרט ובניו זילנד בכלל לא מעט שרכים.

למרות שניו זילנד היא מדינה די מבודדת, הגיעו לניו זילנד זרעים כנראה דרך הים או דרך מערכת העיכול של ציפורי הים שהגיעו אליה – אבל בסופו של דבר הצמחיה התפתחה והפכה למאוד ייחודית וכוללת המון זנים של שרכים למשל – החל מכמה זנים של שרכים קטנים וכלה בשרכים שהופכים להיות עצים של ממש.

השרך הכסוף שאת התמונה של העלים היבשים שלו רואים בתמונה האחרונה הוא גם הסמל של ניו זילנד ומופיע על הדרכון הניו זילנדי, אבל גם על המדים של קבוצות הספורט שלה כמו למשל של קבוצת הרוגבי הלאומית ה All Blacks.

יש גם עת בשם ״עץ הכרוב״ שאני לא חושבת שיצא לי לצלם.

בהליכה במסלול נתקלתי גם בשריפת שטח שקרתה שם בתקופה כזו או אחרת:

פחות או יותר בשלב זה הרגשתי שכבר מתחיל לשעמם לי לצעוד במסלול, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו, ואולי לעצור בדרך כדי לאכול את הכריכים שהכנתי בבוקר לפני היציאה למסלול. חזרתי לחוף הכי קרוב לאתר הקמפינג שלנו, אבל כפי שאפשר לראות מהתמונות נראה היה שהולך לרדת גשם – ואפילו הרגשתי כמה טיפות מתחילות לטפטף עלי, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו.

בדיעבד הצטערתי על כך, במיוחד כשבסופו של דבר לא ירד גשם, והייתי יכולה להנות מהחופים בתאורה קצת שונה – אבל לא רק.

הבעיה היתה שמי שנמצא באותו יום באתר בקמפענד היה המדריך שכנראה ממש בא לו יום חופש בלי שאנחנו נהיה בסביבה. והוא בהחלט החליט להראות לי את זה – בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני מוכנה לאכול או משהו כזה, וחשבתי מהניסוח שנשב יחד לאכול – אבל כשהתיישבתי ליד השולחן הוא הלך והתיישב בקצה השני שלו כדי לאכול, וכנראה שהוא שאל אותי לגבי האוכל כי הוא רצה לוודא שאני סיימתי להכין לעצמי את האוכל והוא יכול להשתמש במה וכמה שבא לו.

בשלב זה די חטפתי קריזה מהמצב, ויצא לי במקרה לשוחח בעדינות ובנימוס על המצבים שהיו לי מולו עם שתי מטיילות מבוגרות יותר – לידיה הספרדיה וקארין ההולנדית. שתיהן אמרו בדרכן שגם הן שמו לב ליחס כזה מול מטיילים שונים, כנראה בגלל מה שהן פירשו בתור שחיקה.

אני בכל זאת הרגשתי שיש פה משהו אישי, והתחוזה הזו התחזקה באחד הערבים האחרונים של הטיול, כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנו – בשיחה שהיתה לי עם מדריך אחר.

הוא ביצם היה קצת יותר ממדריך – הוא היה מי שאחראי על המדריכים, מישהו עם הרבה שנות ניסיון בהדרכה של אנשים ולכן יכול היה למשל להדריך ולהכווין מדריכים אחרים צעירים יותר שהם בתחילת דרכם. ובעצם גם היה בינינו קשר אישי – במקרה הכרתי אותו כשטיילנו יחד בארה״ב חמש שנים לפני כן.

ואחד הדברים שהוא אמר לי היה שלא פעם מדריכים צעירים רוצים להדריך ממקום שהם מאוד מתחברים אליו בעצמם – למשל מדריך שאוהב פעילויות אקסטרים ירגיש מאוד בנוח להדריך אנשים שאווהבים גם הם את האקסטרים הזה, ולפעמים שוכחים שהם צריכים להדריך אנשים ששונים מהם, וזה משהו שהם לא פעם הרבה פחות מנוסים בו וגם מרגיש להם ממש לא נעים או טבעי.

חדר משלי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור הילדה הבכורה, היה לי חדר משלי עד שאחותי נולדה כשהייתי בת שלוש. אני חושבת שעד גיל שש בערך גרנו באותו חדר, ואז עברנו לדירה חדשה שבה לכל אחת מאיתנו היה חדר משלה.

אבל שלוש שנים אחר כך אחי נולד – והוא עבר לחדר של אחותי. הם גרו בו יחד עד שים אחד אחותי החליטה לעבור ל״חצי חדר״ (כלומר חדר קטן) שהיה לנו בקומה התחתנוה של הבית, שעד אז היה מעין חדר עבודה לאבא שלי.

בין לבין גם גרנו בארה״ב (ניו יורק) ששם שכרנו דירה במעונות למשפחות. היו שם שני חדרי שינה גדולים, אחד להורים שלי ואחד לאחי ואחותי. הם היו באיזור משלהם ליד האמבטיה – שהמסדרות ממנה הוביל למטבח ואז לסלון. ואז בצד הרחוק של הסלון היה חדר שינה די קטנטן שאני קיבלתי. היתה בו מיטת נוער, שולחן כתיבה ושידה שתפסו את רוב המקום, אבל אני זוכרת שדי אהבתי אותו.

כמה שנים אחי שחזרנו לארץ עברנו לדירה של חמישה חדרים – כלומר שהיו ארבעה חדרי שינה. היו שניים גדולים, וההורים החליטו לתת לשתי הבנות הגדולות לישון בהם – למרות שההורים החליטו לתת את הקצת יותר גדול לאחותי בתור פיצוי על זה שהיא נאלצה לישון כמה שנים בחדר ממש ממש קטן.

זה לא שאני סבלתי בחדר שהיה לי – אבל בעצם הוא לא ממש נשאר החדר ״שלי״ להרבה מאוד זמן. הוא היה שלי בשנה האחרונה של התיכון (שבדיוק לפניה עברנו לדירה) ובמהלך השירות הצבאי שלי, אבל מתישהו במהלך הלימודים שלי לתואר ההורים שלי ״ביקשו״ (או יותר נכון בישרו) על שינוי שנשמע הגיוני. לאחי היה עד אז חדר שבאמת היה יחסית קטן (למרות שהוא היה גדול יותר מאותו חצי חדר שאחותי התגוררה בו בדירה הקודמת) וההורים ״הציעו״ שהוא יהפוך לחדר שלי, ואחי כמובן יעבור לחר שלי כי אני כבר לא ממש מתגוררת בבית.

זה לא בהכרח היה נכון – מעבר לעובדה שביליתי אצל ההורים לא מעט בסופי שבוע, דווקא כן יצא לי לגור עם ההורים שוב כמה חודשים אחרי שסיימתי את התואר ולפני שמצאתי דירה להתגורר בה, התגוררתי שוב בבית של ההורים בערך שבועיים לפני שעברתי לרילוקיישן שלי, ואז כשבאתי לבקר בארץ, ושוב לכמה שבועות כשחזרתי לארץ לפני שמצאתי דירה לגור בה. אבל עדיין המעבר היה הגיוני, למרות שעם הזמן אבא שלי הפך את החדר שלי גם לחדר העבודה שלו, והחדר מלא בכל מידי ספרים ישנים ובכל מיני פרסים ודברים שהוא קיבל מהעבודה שממנה הוא פרש לפני כמעט עשרים שנה… החדר די צפוף כרגע ולא ממש ניתן לגור בו באופן קבוע.

האם זכותם של ישראלים שירדו מהארץ להשתתף בבחירות?

אחד הנושאים ה״חמים״ של הבחירות הקרבות הוא השאלה האם לישראלים שבחרו לעזוב את הארץ יש את הזכות המוסרים לבחור בבחירות הקרבות.

מצד אחד – הם עדיין אזרחי המדינה. אבל מצד שני – הם כבר לא מתגוררים פה, ולא בהכרח מושפעים מהתוצאות של הבחירות שלהם. הם לא אלו שהחיים שלהם משתבשים שוב ושוב בגלל מטחי טילים בכל שעות היממה, הם לא אלו שמושפעים מהגיוסים הרבים למילואים, או מהעליות במיסים.

במצב כזה, אמנם יש להם את היכולת הפיזית לבחור (ככל עוד הם מצליחים לרכוש כרטיס טיסה לארץ) – אבל האם יש להם את הזכות המוסרית לבחור?

יש לי למשל בן דוד שיש לו אזרחות בריטית דרך האבא שלו. האבא בריטי במקור, הגיע לארץ להתנדב – ואז התאהב בדודה שלי ונשאר פה, אבל לילדים יש מן הסתם אזרחות בריטית, שרק המבוגר החליט לממש ולגור שם. במשך השנים האחרונות הוא מסרב הגיע לארץ עם המשפחה בגלל החשש מטילים (למרות שהקיבוץ שבו ההורים ושאר האחים גרים יחסית בטוח), אבל דווקא לבחירות הוא יגיע.

ולי זה מפריע, למרות שברור לי שהבחירה שלו תהיה לפחות לאותו מחנה שאליו אני בוחרת, וכך גם עם כל אותם אנשים שעזבו את הארץ כי הם לא אוהבים את הממשלה, אבל רוצים לחזור ליום כדי לעשות ״שינוי״ – בלי להבטיח שהם יחזרו באופן קבוע, וסביר להניח שלא. מדוע שהם ישפיעו על מדינה שבה הם לא באמת גרים?

ומדוע זה שונה מהחרדים שבאים לחזק את המפלגות החרדיות?

אני סנובית?

כחלק מהדברים שאני לומדת ומתעדכנת בהם כדי להשאר רלוונטית להייטק, אני כמובן לומדת את כל הנושא של הבינה המלאכותית ואיך הוא משפיע על המקצוע.

מה שכנראה לפעמים קל לי לשכוח זו העובדה שהבינה המלאכותית לא רק שזמינה לשאר העולם – אלא גם מסקרנת אותו ומאוד שימושית עבור לא מעט אנשים שאין להם רקע טכנולוגי.

אחד מהם הוא המנהל של המנהלת שלי, שלאחרונה התחיל לכתוב כל מיני תוכנות קטנות ופשוטות עבור העבודה המשרדית שלנו ושל כמה מהעובדים המנהלתיים האחרים.

לא מדובר על דברים שלי כמתכנתת (לשעבר?) נראים מתוחכמים במיוחד, אלא בעיקר דברים שלפני הבינה המלאכותית אני כמתכנתת הייתי לכתוב תוך כמה שעות עבודה ועל הדרך גם ללמוד טכנולוגיה חדשה אם הייתי רוצה. סביר להניח שהזמן שהיה לוקח לי לכתוב אותן ידנית לא בהכרח היה וקח הרבה יותר זמן ממה שלוקח למנהל הזה לכתוב אותם בעזזרת הבינה המלאכותית. מדובר למשל מחשבון פשוט שכשמכניסים אליו ידנית נתונים מחשב כמה החזר מגיע ללקוחות במצבים מסוימים, או משהו שמסכם כל מיני מסמכים באקסל.

ברור לי שעבור מי שלא מתכנת (אפלו כחובב), היכולת הזו ״ליצור תוכנה״ שימושית שעובדת ברוב המצבים היא ממש תחושה של קסם, משהו שאני כנראה כבר לוקחת אותו מזמן כמשהו שברור מאליו כי אני יודעת שאני יכולה לעשות אותו יחסית בקלות.

אבל עדיין משהו הפריע לי בכל הסיטואציה, במיוחד כשאותו מנהל די דחף שנפנה אליו כדי שהוא ילמד אותנו איך לעשות את זה ממש כמוהו.

כי קודם כל, אני לומרת את הדברים האלו בעצמי – ומעדיפה ללמוד בעצמי כדי ללמוד איך עושים את זה בהיבט של ההייטק. זה לא מבטל את החשיבות של השימוש בבינה המלאכותית גם במקומות שהם לא הייטק, ואת החשיבות שאנשים שהם לא הייטקיסטים ילמדו להשתמש בזה, גם כדי ליצור תוכנות שהם זקוקים או רוצים בהם. אבל רמת וכיוון הלימוד שהם יכולים להציע לי הוא פשוט משהו ברמה נמוכה מידי בעיני, וכנראה משהו שהתנסיתי בו כבר בעצמי ואולי אפילו ברמה גבוהה יותר ממה שיש להם להציע…

ופה טמון חלק משמעותי מהבעיה במובן מסוים. כי בעבודה הנוכחית שלי, הקולגות שלי לא מכירים אותי בתור ״עדי מההייטק״ אלא בתור ״עדי העובדת המבוגרת יחסית של המוקד״. אני חושבת שאולי יצא לי פה ושם בהזדמנויות נדירות לציין משהו לגבי זה שעבדתי בהייטק, והיו פעם או פעמיים שהפתעתי את אשת התמיכה הטכנית של המקום בידע שלי במחשבים, אבל יש סיכוי יותר מסביר שהם כנראה לא רואים בי אשת מחשבים מנוסה אלא יותר עוד מישהי שעובדת במוקד. אני מניחה שאפילו המנהלים שראיינו אותי וראו את קורות החיים שלי לא בהכרח מודעים לרמת הטכניות של התפקידים הקודמים הקודמים שלי, בין השאר כי הניסוח של קורות החיים שלי די הסתיר את זה ושם יותר דגש על ההיבטים של שירות הלקוחות ודברים דומים בתפקיד.

כך שאני מרגישה שיהיה לי קשה לסרב בנימוס להצעה הזו ״ללמוד בינה מלאכותית״ – אבל מצד שני גם יהיה לי קשה לשבת בלי להעיר ולהסביר בסשן שהיה בעיני חסר מבחינה טכנית, מה שגם יכול להיתפס רע ולהציג אותי בתור סנובית. מצד שלישי אני לא רוצה שהרעיון הזה ייעלם בעיקר לטובת הקולגות הנוכחיים שלי שלהם ההדרכה הזו בהחלט יכול לתרום להם.

ניו זילנד היום העשרים ואחת – הבוקר הראשון באייבל טסמן

מכיוון שהחופים של הפארק נמצאים במזרח האי הדרומי, אפשר לראות מהם את הזריחה כל בוקר.

אני הייתי מתעוררת מוקדם מאוד כל בוקר כדי להנות מהזריחה – אבל ההתעוררות הזו וההליכה הלוך וחזור בין אתר הקמפינג שלנו לבין חוף הראשון שזמין בפארק בעצם הוסיפה לי הליכה של משהו בסביבות השניים וחצי עד שלושה קילומטרים ״על הבוקר״ עוד לפני שבכלל אכלנו ארוחת בוקר והתחלנו את הטיול של היום…

מבחינתי זה היה שווה, אבל לפעמים זה קצת הפריע מבחינת עומס פיזי, במיוחד כשלא פעם ויתרתי קצת על שעות שינה בשביל זה.

מבחינתנו היינו שלושה לילות בפארק – ושני ימים מלאים ביניהם. היה לנו קצת זמן להסתובב בערב שבו הדענו, אבל עזבנו את הפארק מיד אחרי ארוחת הבוקר שאחרי הלילה השלישי, כך שאותם יומיים היו הזמן היחידי שהיה לנו בפארק למרות שהיינו בו שלושה לילות, לילה יותר מאשר בקווינסטאון.

בפארק יש כמובן הרבה מאוד פעילויות נוספות מעבר להליכות – חלקן אמנם שוב אתגריות כמו למשל צניחה חופשית, אבל רובן קשורות כמובן לים, כמו למשל שייט בקיאקים או בספינות מפרש (למרות שקיימות גם אפשרויות אתגריות שאדבר עליהן בהמשך).

אבל בניגוד לשהות שלנו בקווינסטאון – באייבל אסמן בהחלט יש אפשרות פשוט להנות מהטבע בכך שהולכים בחלקים שונים של המסלול – למרות שכמובן עולה השאלה עד כמה הנופים חוזרים על עצמם בשלב מסוים, גם אם מדובר על נופים של חופים יפים עם חול זהוב…

ניו זילנד היום העשרים – הנסיעה לפארק הלאומי אייבל טסמן

כדי להדגים עד כמה מזג האוויר היה גרוע כשהתעוררנו בבוקר אחרי הלילה הכי גשום של הטיול (עד כדי כך שלא אפשרו לנו לישון באוהלים), כך נראה הנוף מהחדר שלנו באתר הקמפינג:

וכל נראה החלון שלידו ישבתי באוטובוס לאורך היום:

למזלנו, מזג האוויר התבהר עד שהגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות לפארק הלאומי אייבן טסמן Abel Tasman.

הפארק הלאומי הוא בעצם מסלול של בערך חמישים ק״מ לאורך החוף הצפוני – מזרחי של האי הדרומי, ועובר ליד ערים קטנות שונות וחופים שונים שנמצאים במפרצים שונים.

יש מי שהולכים את המסלול כולו כאתגר, אבל לנו לא ממש היה זמן לזה, במיוחד כשבסופו של היום היינו צריכים לחזור לאתר הקמפינג שלנו. לכן רבים מאיתנו שרצו להגיע לנקודות רחוקות יחסית במסלול דאגו למה שמכונה Sea Taxi או מונית ים – ספינה מיוחדת שמסוגלת להגיע ממש עד החוף, ויכולה לאסוף אנשים או להוריד אותם בכל נקוסה לאורך המסלול בתיאום מראש. ברמה העקרונית אנשים יכלו לבקש שהמונית תאסוף אותם כם בהלוך וגם בחזור (אם למשל הם רצו ללכת במקטע שהיה ממש ממש רחוק מאתר הקמפינג שלנו שנמצא ליד אחת הכניסות לפארק כלומר בקצה אחד שלו), אבל הרוב בחרו שהיא תאסוף אותם ליד אתר הקמפינג שלנו ואז הם יחזרו אליו ברגל, כנראה כי כך באמת הרבה יותר קל להתחייב על שעה מסויימת שבה הם יהיו בנקודה שבה הם תיאמו עם המונית.

אחרי שויתרנו על כמה מסלולי הליכה לאורך היום שבו נסענו לפארק, מזג האוויר השתפר פלאים והפך לשמשי. הגענו לפארק בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ולכן למזלנו היה לנו קצת זמן ללכת לתחילת המסלול של הפארק, שבמקרה שלנו גם כלל יובל של נהר הגיע מההרים שליד אתר הקמפינג שלנו אל עבר החוף.

תחזית מזג האוויר בקיץ

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית כבר למדתי מזמן שבחורף אני תמיד מסתובבת עם מטריה כי אחרת אני אשכח לקחת אותה כשאני ממהרת לצאת מהבית בבוקר – לכן באופן עקרוני לא ממש משנה לי לשמוע מה תחזית מזג האוויר בחורף כי יש לי איתי תמיד מטריה בתיק.

באותה מידה, גם בקיץ יש גלי חום שהולכים ובאים – יש ימים שהם יחסית נעימים ואחרים שהם חמים ו / לחים יותר. במובן מסוים כשמתכננים תוכניות יש הבדל משמעותי ביכולת להסתובב בחו. או לצאת לטיול בימים הנעימים יותר או פחות.

לכן באופן עקרוני גם בחורף וגם בקיץ לא ממש אכפת לי ממש מהתחזית.

הדבר השימושי היחידי שאני יכולה לחשוב עליו לגבי התחזית זה שלקראת אמצע או סוף אוגוסט קל יחסית להתחיל לעקוב אחרי הטמפרטורות בלילה, שאז אפשר לראות מתי מתחיל להסתיים הקיץ – לרוב הלילות מתחילים להתקרר ככל שהם מתחילים להתארך.

האם ידעתם למשל שזמן השקיעה וזמן הזריחה משתנים בקצב שונה בעונות שונות? זה נוצר בגלל שהשילוב של נטיית הציר והמסלול הלא-מעגלי של כדור הארץ יוצר מצב שבו ״הצהריים האמיתיים״ (השעה שבה השמש באמצע השמיים) זזים ביחס לשעון היד שלנו לאורך השנה, ולכן בעצם יש תקופות שהשחר מתחיל לעלות מוקדם או מאוחר יותר בקצב שונה ממה שהשקיעה מקדימה או מתאחרת.

מעבר לזה, שעת הזריחה או השקיעה מגיעות למצב ״עצירה״ או שינוי איטי מאוד למשך שבועות אחדים בתחילת השינוי שלהם מחורף לקיץ או קיץ לחורף, בעוד שבתקופה שקרובה לימי השוויון הקצב מהיר יותר.

על הגבול בין אמון לניצול

כידוע אני עובדת עכשיו בתפקיד שאמור להיות זמני כעובדת מוקד עד שאמצא עבודה רצינית יותר.

כשהגעתי – הגעתי עם מנטליות של הייטקיסטית, שעובדת עד שהיא מסיימת את המשימה שלה. כך זה בהייטק שבו השכר גלובאלי ונמדדים לפי ההספק של המשימות שלנו.

הבעיה היא שבמוקד אנחנו יותר נמדדים על הספק שעתי, ואם לא – אז כבר מישהו אחר במשמרת מאוחרת יותר יעשה את זה. כמובן שאני צריכה לדווח מראש אם יש משהו במשמרת שמתעכב מאוד כדי לא להגיע לרגע האחרון עם המון עבודה, אבל בניגוד להייטק שבו אם לא הספקנו אז פשוט נשארים ״שעות נוספות״, אין ציפיה שנשאר מאוחר יותר מלבד מקרים מסוימים שמבקשים אבל מבינים שזה לא תמיד אפשרי.

זה כמובן לא תמיד מסתדר יחד עם מנטליות של ״לעבוד עד שהעבודה נגמרת״, אבל עם הזמן בשלושת החודשים שלי בעבודה כנראה שקיבלו רושם שתמיד אשמח לעבוד שעות נוספות במקרה הצורך – וזה לעיתים נדרש

העניין הוא שלאט לאט זה הפך ממשהו שמבקשים מידי פעם ודואגים שלא אגלוש עם זה יותר מידי – למשהו שהפך להיות ברור מאליו.

לפני חודש בערך היה יום באמצע השבוע שבו לא עבדתי כי עבדתי ביום שישי – ואיכשהו שני עובדים באותו יום היו חולים, והמשמרת היתה מצומצמת מידי מלכתחילה בגלל חוסר בכוח אדם. לכן מי שהיתה אחראית המשמרת ביקשה ממני להגיע רק לכמה שעות עד שירד הלחץ, מה שהפך בסופו של דבר למשמרת שלמה שהתחילה והסתיימה מאוחר מהרגיל.ֿ

שבוע לאחר מכן ראיתי שבשישי יש משמרת שבה יש רק אחראית משמרת ואת העובד הכי חדש שנו, והתנדבתי להגיע כי הבנתי שזה לא ממש יעבוד טוב. המשמרת עצמה היתה מאוד לחוצה גם עם שלושתנו כך שיש לי רושם שמהר מאוד היה צריך להזעיק מישהו בלאו הכי אם לא הייתי מגיעה.

ואז שבוע לאחר מכן המנהלת שלי ביקשה ממני לעבוד שישה ימים בשבוע שוב.

אני לא התנגדתי כי אני באמת זקוקה לכסף הזה – במיוחד כשיש לנו עכשיו תיקונים בבניין ונדרשנו לשלם 5,000 ש״ח לדירה עבורם (וגם זה אחרי בדיקות ארוכות איך ניתן לחסוך בהוצאות).

אבל בשבוע השלישי הרגשתי כמה זה היה מתיש, והשבוע סוף סוף שמחתי שיש לי שני ימי חופש בסופ״ש. דאגתי גם לפנק את עצמי – יש לי חבילה של טיפולים בספא של חדר הכושר שלי שנשארה לי עוד מימי ההייטק ושאני מנצלת ממש במשורה, אבל קבעתי לעצמי טיפול ודאגתי להגיע מוקדם כדי שאוכל להתאמן לפני ואז גם להנות מהג׳קוזי וממקלחת מפנקת. בסופו של הטיפול גם אכלתי צהרים בקניון ואז חזרתי הביתה.

למזלי היה לי אוטובוס שהגיע די מיד לתחנה – אבל אז נתקעתי המון זמן במכולת. לפני בתור היו זוג שפשוט רכשו עגלה ענקית עמוסה במוצרים – והיתה רק קופאית אחת. הם גם פיצלו את הרכישה לשניים כך שהם היו צריכים להוציא את המוצרים בסדר מסוים לפי מי רכש מה – מה שהאט אותם. ובין לבין היתה גם אישה מבוגרת שהגיע עם מה שנראה רק מוצר אחד – אבל כשאפשרנו לה להכנס לקופה בין שתי ההזמנות של שני החבר׳ה האלו כדי שהיא לא תצטרך להמתין המון זמן, היא פתאום זכרה שהיא צריכה עוד שני מוצרים, ואז שילמה במזומן והתעקשה לספור את המטבעות של עשרות האגורות כדי לשלם סכום מדויק.

הגעתי הביתה עצבנית ומותשת למדי, ורק פינטזתי על שנ״צ טוב – רק כדי לקבל שיחת טלפון מהמנהל שלי ממש בדקה שנכנסתי הביתה שביקש ממני להצטרף לשעתיים האחרונות של המשמרת בעבודה מהבית.

זה הסתבר כמשהו מאוד מסובך שלא הצלחתי לעשות בצורה טובה, ואני הרגשתי שלא ממש הייתי יעילה בשעתיים האלו – ואולי זה היה חלק מהבעיה עבורי, כי הרגשתי שמעבר לעובדה שזה הפך לברור מאליו שאפשר לבקש ממני להצטרף למשמרות – זה הפך למשהו שקורה בימים החופשיים שלי ולפעמים מרגיש לי כאילו הוא קורה לא כי יש לחץ וצורך אמיתי אלא רק כי אפשר.

וחשוב להגיד שלא פעם זה בא על חשבון משהו אחר, כמו היכולת שלי להשלים ידע שחשוב לחזרה שלי להייטק, גם בזמינות של זמן ללמוד וגם ברמת העייפות הגבוהה יותר שמקשה עלי להתרגז בזמן החופשי שיש לי.

אבל במקביל אי אפשר להכחיש שנוח לי לא פעם עם שעות נוספות שמגדילות לי את המשכורת. כך שאני לא רוצה להתנגד לזה יותר מידי, אלא באמת להגיע לאיזון שמתאים לכולנו.

ניו זילנד היום התשעה עשר – העיר הוטיקיטה, ומסלול בין סלעי הפנקייק

העיר הוטיקיטה Hokitika היא ״ה״ מקום בניו זילנד לרכישת מזכרות בניו זילנד. יש בה פחות או יותר רק חנויות שמוכרות מזכרות מאבן ירקן שיש בניו זילנד, מפעל לדמויות מזכוכית (וכמי שרכשה משם כמה דמויות במקום – הם אורזים את הדמויות כל כך טוב שהן שורדות את הטיול בתוך תיק גב גדול, כולל טיסות), או חנויות בגדים לביגוד מצמר ומפרוות פוסום.

פוסום הוא חיה פולשת לניו זילנד (וכנראה גם לסין). זו חיה שהיא במקור אוסטרלית שהובאה לניו זילנד בתור חיה שמגדלים בשל הפרווה שלה לייצור תעשייתי, אבל בסופו של דבר הפוסומים כמובן השתחררו מהחוות והתחילו לפרוח בניו זילנד – על חשבון הציפורים המקומיות. הם הפכו לכזו מכה שפוגעת כל כך קשה בסביבה – שבשלב מסוים ממשלת ניו זילנד היתה מוכנה לשלם לכל אחד שהביא גופה של פוסום למשרדים ספציפיים, ועודדה נהגים לדרוס אותם אם הם ראו אותם על הכביש (למרות שהנהלים האלו כבר לא קיימים).

אבל עדיין יש ניסיונות לתפוס את הפוסומים ולהרחיק אותם מהסביבה – ולכן מאוד מקובל להשתמש בפרווה שלהם לייצר בגדים או צעצועים לבעלי חיים, ואפילו מזון לבעלי חיים מהבשר שלהם.

בזמן שאנחנו בילינו בשופינג – למדריכים שלנו ציפתה הפתעה לא נעימה: בגלל הקרבה היחסית שלנו לעיר נלסון שבה יש את המשרדים הראשיים של החברה – המנהל של החברה החליט להגיע באותו יום לבצע להם ״ביקורת פתע״.

הם ידעו עליה כמה שעות מראש, כמראה כי זו מסורת לבצע את הביקורת הזו בשלב הזה של הטיול בגלל הקרבה למשרדים, וגם כנראה כי המנהל עצמו ניסה לתאם איתם איפה הם יהיו במהלך היום, ולכן היה ברור להם שהוא ינסה להפגש איתם.

לכן מהבוקר הם היו במצב רוח מתוח יחסית כי הם ידעו שהציפיה תהיה שהאוטובוס יהי נקי ומצוחצח ושכל הציוד בו יהיה תקין ונקי – והתחילו לסדר את האוטובוס, ובעיקר את המושבים שלהם שהיו מבולגנים למדי אחרי כמה שבועות שהם בילו בהדרכה.

כשחזרנו לאוטובוס בשעה שבה היינו מיועדים לצאת לדרך- ראינו שם את המנהל, ובאופן מאוד לא אופייני לניו זילנד הוא לא ממש טרח להגיד לנו שלום. רוב ניו דילנדים הם ההפך הגמור מכך – מאוד ידידותיים ושמחים להכיר, אפילו אם זה מנהל הסופר שיגיע לעזור לקופאית שמסתבכך או צריכה לבטל פריט כזה או אחר. כשאנחנו המטיילים ראינו שייקח למנהל עוד זמן להפרד מהצוות (למרות שזה עיכב אותנו) – אובנו המשכנו לסיבוב נוסף בעיר.

בנוסף לעיכוב הזה – הגשם חזר לרדת במהלך השהות שלנו בעיר, והשילוב של האיחור והגשם בעצם השפיע על היכולת שלנו ללכת במסלולים שונים היו מתוכננים לנו בשעות אחה״צ. כמה מהם בוטלו לנו – אבל כן ביקרנו במסלול קצר של ״סלעי הפנקייק״ Pancake Rocks שמיהרנו לסיים.

למזלנו הרב, הגשם הזה שהסתיים יום לאחר מכן היה הגשם הרציני האחרון של הטיול שלנו, ולמרות שאולי מידי פעם נתקלנו בגשם מקומי קצר – הוא לא היה מספיק רציני כדי להפריע לנו.

למזלנו הרב, בהמשך הטיול שלנו אחרי שעזבנו את האי הדרומי וחזרנו לאי הצפוני (ממש עניין של ימים ספורים) ירד באי הדרומי גשם רציני מספיק (חזק ולאורך זמן) כדי לגרום לשטפונות שהרסו כבישים וגשרים, מה שהפריע לתנועה באי וכנראה לסבבים מאוחרים יותר של הטיול שלנו.

מבחינתי זה גם היה מזל גדול כי באתר הקמפינג הזה סוף סוף היתה לי הזדמנות לעשות כביסה אחרי שלא מעט מהבגדים שלי (כולל רוב זוגות המכנסיים) נרטבו מאוד בגשם של הימים האחרונים, והכביסה הזו ״הספיק״ לי עד סוף הטיול ועד שחזרתי הביתה.

אבל בגלל שהגשם באותו הלילה היה כל כך חזק – המדריכים ממש אסרו עלינו לישון באוהלים ושכנעו אותנו לשכור חדרים באתר הקמפינג שבו שהינו. לצערנו לא היו חדרים פרטיים (כי גם מטיילים אחרים באתר הקמפינג רצו לשכור חדרים ללילה), נאלצנו להסתפק בחדרים כלליים, ואני נאלצתי לישון בפינה קצת נפרדת בחדר של הגברים.

הגשם גם השפיע על היכולת שלנו לטייל בבוקר לאחר מכן – גם בגלל התנאים עצמם שהיו מפריעים לנו לטייל, אבל בעיקר בגלל שהנהיגה בגשם כזה שוטף היתה רשה משמעותית לנהג שלנו, ולכן הוא רצה יותר זמן לנהיגה במהלך היום כדי שהוא יוכל לנהוג לאט ובזהירות ואולי לקחת קצת יותר הפסקות באמצע.

מצד שני זה אפשר לנו לצאת מאתר הקמפינג קצת מאוחר יותר והיה לנו זמן לבשל ואז לאכול ארוחת בוקר של פנקייקים, כשאת השאריות שלהם שלא הצלחנו לאכול נתנו לאנשים שנאלצו לעבוד בגשם בעגלת הקפה של אתר הקמפינג, ונראה שהם העריכו את המחווה.

מזגנים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל – עובדה מעניינת שעלתה לי בשיחה עם הצ׳אט – מסתבר שאוגוסט בממוצע חם יותר במשהו כמו חצי מעלה עד מעלה שלמה מיולי, אבל מצד שני בסוף אוגוסט מתחילים לראות מגמת ירידה מאוד קלה בטמפרטורות בשעות הלילה. זו אמנם לא הקלה אמיתית (שאותה מתחילים להרגיש רק לקראת סוף ספטמבר או תחילת אוקטובר), אבל מסתבר שעצם העובדה שבסוף אוגוסט יש כמעט שעה אחת פחות של אור מאפשרת לסביבה פחות זמן להתחמם וקצת יותר זמן להתקרר.

אני חושבת שכבר כתבתי על כך שהמזגן אצלי בבית לא יעיל, ואחד היתרונות הגדולים של העבודה שלי במהלך הקיץ הוא ששם יש מזגן יעיל… זה מאוד מקל לעבור כך את הקיץ כשאני נמצאת במזגן במהלך השעות החמות של היום.

אני אישית מאמינה במצב הזה שמי שחם לו זקוק למזגן מאוד – ומי שקר לו יכול פשוט להתלבש חם יותר…

אני זוכרת שבזמנו מירב מיכאלי שתה קמפיין מסוים שבו היא נכנסה לרכבות במהלך הקיץ והבטיחה ״שיוויון נשי״ בכך שיקררו את הרבות פחות כי לנשים לכאורה היה קר בהן – והטמפרטורה נקבעה לכאורה לפי הצרכים של הגברים. ואז פשוט המון נשים התנפלו עליה שגם הן לא רק נהנות אלא זקוקות למזגן החזק ברכבות, ושזה לא עניין גברי בלבד.

אין לי מושג אם יש גברים שהרגישו שהמזגן מוגזם.

בכל מקרה, אני לא חושבת שלקחת עיונית למקומות ציבוריים דורש מאמץ מיוחד במצב כזה, ומי שעבורו לקחת בגד קליל זה כזה קשה – הבעיה שלו היא לא הקור…

אני משתדלת בלילה ישון ללא מזגן, ואני חושבת שהגוף שלי התרגל לזה – ואני לא סובלת מהחום במהלך הלילה. אבל אני בהחלט מקווה שיגיעו ספטמבר ואוקטובר ואיתם הקלה מהחום. רק שנקווה שבדרך ביבי לא יתחיל בעוד איזו מלחמה או שתיים.