התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשאני יוצאת לחופשה, אני לרוב בוחרת את התקופה לפי מזג האוויר ביעד שאליו אני נוסעת.

אני מודה שסקי וספורט חורף מעולם לא קסמו לי כך שיעדים שהם מתאימים לחופשת חורף סטנדרטית לא ממש מושכים אותי. לכן כנראה שבאמת לא ממש יצא לי לטייל בחורף. אני מניחה שגם ללכת לשווקים של חג המולד פחות קוסם לי, לא רק כי אני לא חובבת שופינג, אלא בעיקר כי אני מרגישה שזה משהו שהפך מחוויה אותנטית לחוויה שהיא כבר מאוד תיירותית.

כן חשוב לי לציין שהיו לי בעבר שתי נסיעות עבודה שהיו בחורף.

הראשונה היתה לקראת חג המולד של שנת 2000 שבה יצרא לי לטוס למדריד בדצמבר וחזרתי לארץ ימים ספורים לפני חג המולד. כן יצא לי להסתובב בעיר אבל חווית חג המולד היחידה שהיתה לי היתה מסיבת חג המולד שהיתה אז במשרדים של החברה שבה עבדנו שהיתה לקוח שלנו. אחת העובדות של הלקוח הזמינה אותי להצטרף למסיבה, אבל הקולגות הישראליים שלי אמרו לי שאולי לא במקום שאצטרף או נצטרף – אבל אז גם הם הצטרפו למסיבה, אבל בלעדיי.

בנוסף בפברואר 2015 יצא לי לטוס למינכן לנסיעת עבודה של שבוע בפברואר – היה קר אבל לא מאוד. ירד שם שלג יום לפני שהגענו, אבל זה לא הפריע לנו ללכת לעבודה כל בוקר מהמלון או להסתובב בערב. השלג חזר רק באחה״צ האחרון שלנו בעיר, בדיוק כשהיו לי כמה שעות להסתובב ולטייל, אבל זה לא היה נורא כי זה היה שלג יחסית קל.

אבל מבחינת טיולים, אני חושבת שפחות יוצא לי לטייל בשיא עונת הקיץ. אבל כן יצא לי לצאת לטיולים ביוני ובספטמבר שהם די קצה עונת הקיץ – ופעמיים יצא לי לטייל באביב ובסתיו.

במרץ 2016 יצא לי לטוס לשבועיים לספרד כי הייתי חייבת לנצל ימי חופשה. עדיין היה קריר שם ויכולתי לטייל עם שרוולים ארוכים לכל אורך התקופה, אבל כבר היו סימנים ראשונים לאביב שמגיע.

לניו זילנד יצא לי לנסוע בסתיו המאוחר, מתחילת נובמבר לתחילת דצמבר. בעצם בניו זילנד היה מדובר במובן מסוים על תחילת האביב – בהתחלה בהחלט היה עדיין קריר, במיוחד בלילות (אבל לא רק), אבל הימים האחרונים שלי שם כבר היו חמים ברמה של קיץ (או לפחות תחילת הקיץ), ואני מודה שהיה לי דווקא נחמד לחזור הביתה לאווירה יותר קרירה וחורפית.

אני מניחה שחופשת חורף שאולי תקסום לי תהיה לנסוע למערב קנדה וארה״ב (וספציפית אלסקה) בחורף לראות את אורות הצפון. במערב קנדה יש אפילו מעיינות חמים שפתוחים בחורף ואנשים ממש משכשכים בהם בחוץ כשהכל סביב מכוסה בשלג ויש את אורות הצפון בשמיים. אבל אני מניחה שיש להם חלוקים ממש ממש חמים שאותם הם לובשים בכניסה וביציאה מהבריכה.

ביום השני שלנו בפארק אייבל טסמן -במקום לצעוד שוב במסלול, הצטרפתי מראש למין פעילות משולבת של כמה פעילויות – שייט בקיאקים, הליכה במסלול, ואז שייט בסירת מפרץ.

עקרונית כל אחת מפעולות השייט היתה מיועדת ומתוכננת ליום שלם. אבל בגלל שכנראה המפעילים יודעים שאנשים מגיעים לפארק לזמן מוגבל לרוצים לחוות כמה שיותר – אפשר להצטרף לכל אחת מהן רק לחצי יום, ויש נקודות איסוף והורדה לכל אחת מהן. וזה רלוונטי לא רק לשייט אלא כנראה גם להרבה פעילויות אחרות.

ומכיוון שנקודות האיסוף וההורדה של כל אחת מהפעילויות האלו הן לרוב שונות (למרות שהן לרוב קרובות יחסית) – מוסיפים ביניהן מסלול הליכה מה שגורם לפעילות עצמה להראות עשירה ומעשירה יותר, אבל גם מאפשרת למטיילים עצמם לצעוד בחלק אחר של המסלול שכנראה הם לא היו מגיעים אליו אחרת.

כדי להגיע לקיאקים, היו צריכים לאסוף אותי מאתר הקמפינג שלנו – והייתי צריכה להמתין להסעה בכניסה לאתר.

באותו זמן המתינו להסעה משלהם המדריך וכמה מטיילים שהחליטו ללכת לפעילות אחרת – כזו ששילבה את החופים עם אתגרים שונים כמו קפיצה לנהרות וסנפלינג ודברים דומים. המדריך ממש ממש ניסה לשכנע את כולנו לבצע את האתגרים האלו, כאילו הטיול לא שווה בלעדיהם.

ונראה שהיחס שלו כלפי שוב היה מוזר, למרות שלא הרגשתי שהוא התנהל כך מול האחרים, אבל למזלי ההסעה שלהם הגיעה כמה דקות אחר כך ונשארתי להמתין לבד.

ואז הגיעה ההסעה שלי – והתחלנו להתארגן לשייט בקיאקים שכללה הדרכת בטיחות ולבישה של חגורת הצלה, ואז נסענו לנקודת היציאה שלנו.

בגלל שהצטרפתי לשייט רק לזמן מוגבל, חלקתי בקיאק עם המדריך כדי שהוא יוכל להמשיך להשיט אותו לבד אחר כך. אז בעצם יצא לנו לשוט לאורך החוף לכמה קילומטרים, ואז הוא הוריד אותי בחוף מסוים שממנו היה לי מסלול לחוף הבא – ואז הואר והקבוצה המשיכו הלאה לנקודה שבה הם אכלו צהרים ואחריה כנראה המשיכו בקיאקים לעוד נקודות.

החוף עצמו היה נחמד:

משם הלכתי לחוף אחר שבו הייתי אמורה לעלות על סירת המפרש. בהתחלה הייתי צריכה לעלות על ההרים שוב, והעליה לא הרגישה לי נוראית במיוחד – אבל היתה לי תחושה שהירידה היתה ארוכה משמעותית, למרות שהיא הרגישה תלולה בדיוק באותה מידה כמו העליה שלי, המסלול בה הרגיש מסודר יותר, ונתקלתי בה בלא מעט אנשים מתנשפים – כולל אישה שמנה אחרת שהרגישה שאני לפחות אזדהה איתה…

אחרי שאכלתי צהרים, ספינת המפרש הגיעה לעשות הפסקה קטנה בחוף – ואז עליתי עליה.

מסתבר שבבוקר הספינה עצרה בכמה חופים ואיים – אבל בשלב זה כנראה שהמטיילים (כמה חבר׳ה מהטיול שלי) והמדריך היו כבר עייפים, ולן בילו את רוב הזמן בשיחות על פוליטיקה בריטית שאני לא ממש הכרתי ולא ממש יכולתי להצטרף, ושוב צפיתי בנוף מהספינה ודי השתעממתי.

ואז הענו לנקודת הירידה ששם הצלחתי סוף סוף לשלם על הפעילות – ומשם לקחו אותנו חזרה לאתר הקמפינג ששם פגשנו את המטיילים שנהנו בפעילות האתגרית שלהם. נראה היה שהם נהנו ממנה מאוד.

כחלק מהתפקיד שלי במוקד של המרפאה הוטרינרית, אנחנו מחדשים ללקוחות שלנו מנויים למרפאה – הם משלמים כמה מאות שקלים, ומקבלים בתמורה שירותים מסוימים בחינם או בהנחה.

והשבוע איכשהו יצא שהתקשרתי לאחד הקולגות שלי בעבודה שממנה פוטרתי לפני כמה שנים.

בעצם התיק היה על שם אישתו, אבל יש להם שם משפחה די ייחודי, למרות שהוא היה מאויית לא נכון. הוא הופיע בתיק בתור מספר טלפון משני ללא שם לידו, וכשבמספר הראשי (של בת הזוג) לא היתה תשובה – התקשרתי אליו והיתה תשובה.

הוא לא זיהה אותי, אולי כי הוא לא ממש הקשיב לשם או לפרטים כשהוא הבין שמדובר על שיחה מסחרית. הוא גם לא ממש היה זמין אז השיחה הסתכמה בכך שאמרתי לו שאשלח לו פרטים בווטסאפ על סוגי המנויים שהוא יכול לרכוש אצלנו.

רק כששלחתי לו ווטסאפ ראיתי שבאמת מדובר על אותו קולגה שהכרתי, ובגלל שלרוב אנחנו נותנים לאנשים כמה ימים לחשוב על חידוש המנוי העברתי את התיק שלהם כדי שיחזרו להם ביום שישי בידיעה שאני לא עובדת בשישי.

רק שהתוכנית לא ממש עבדה – והוא יצר איתנו קשר בווטסאפ אתמול. נתתי לו פרטים בווטסאפ בלי להזדהות בשמי, אבל אז הוא ביקש שנתקשר אליו.

בשלב זה לכאורה הייתי עסוקה מידי במענה על שיחות, ובגלל שרשמית עובד אחר היה אחראי לענות על הווטסאפים (שזה נושא לרשומה אחרת), פשוט ״התעלמתי״ מהבקשה, עד שעובדת אחרת התבקשה לעבור על הווטסאפים והיא זו שהתקשרה אליו.

לכאורה זה משהו לא קריטי. וברור לי שאני לא צריכה להתבייש בזה שאני עובדת בכל עבודה שזמינה לי. וברור לי שמדובר על בן אדם נחמד שלא היה לועג לי על זה אלא בעיקר היה מרגיש עצוב לגבי זה. אבל אולי גם זה היה חלק מהקושי שלי – לדעת שהוא מרחם עלי…

גם ביום השני התעוררתי מוקדם כדי לראות את הזריחה – למרות שערב לפני כן היה לנו ערב שבו יצאנו לסיבוב מאוחר יחסית, כדי לראות מערה עם תולעים זוהרות. אלו תולעים שהן ייחודיות לניו זילנד, ונמצאות בלא מעט מערות – שאלו הבולטות מביניהן כבר הפכו לאתרי תיירות ממוסחרים, אבל יש עדיין כמה כאלו שפשוט נמצאות להן אי שם בטבע.

הפעם החלטתי להצטרף להליכה, ובאמת היה נחמד מאוד לצלם את התולעים כשלמזלי היתה לי אישית מצלמה מספיק טובה כדי לעשות את זה. או לפחות זה היה נחמד מבחינת הטכניקה של הצילום – התוצאות עצמן יצאו די משעממות כי המערה לא ממש הכילה הרבה מאוד תולעים, לפחות לא כמוהמערה המסחרית שבה עברנו בשלב מאוחר יותר של הטיול.

אבל מה שהיה נחמד היה באמת לטייל כך בקבוצה ובכיף, בלי למהר לשום מקום, ולשוחח על דברים כמו למשל העובדה שרובנו לא מכירים את הכוכבים שבשמיים של חצי הכדור הדרומי. ניסינו לזהות אותם בעיקר בעזרת תוכנה כזו או אחרת בנייד ללא הצלחה מרובה.

מצד שני, אנשים באמת לא נטו להתעורר מוקדם בבוקר כדי לצפות בזריחה, למרות שכפי שאפשר היה לראות היא היתה מרשימה במיוחד. אולי חלק מהעניין נבע מזה שטיילנו בקבוצה, ולכן היינו תלויים במדריכים כדי לארגן ארוחת בוקר למשל, ולא היינו למשל יכולים לצאת מוקדם במיוחד בבוקר לפני הזריחה כדי להתחיל את הטיול שלנו.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

גפי שכבתי כבר בלא מעט פורומים ובלוגים וקבוצות – הסיכוי להגעה לרוב לגוש השינוי ללא המפלגות הערביות היה אפסי.

קודם כל – כבר לא מעט מערכות בחירות המפלגות הערביות מגיעות להישגים מרשימים בבחירות. החריגה היחידה היתה מערכת הבחירות ב 2022 שבה בגלל אכזבה מהפוליטיקאים הם העדיפו לוותר על הבחירה, אבל כבר לא מעט שנים כמות המנדטים שלה זוכות המפלגות הערביות עוברת את עשרה המנדטים, ולכן הם מהווים גוש משמעותי.

הפעם הן גדלו משמעותית משתי סיבות – כשהראשונה היא כמובן המדיניות של בן גביר נגדם שעוררה אותם לקום ולבחור. אבל יש סיבה שניה מאוד מעניינת שהיא בוחרים יהודים שבוחרים במפלגות הערביות, כנראה לא מעט מבוחרי מר״צ לשעבר שמפלגת הדמוקרטים הפכה לפחות מידי שמאלנית עבורם אחרי האיחוד עם מפלגת העבודה.

כשהמפלגות הערביות עומדות על 19 מנדטים מתוך 120 (כלומר כמעט שישית), אין לאף גוש סיכו לנצח בבחירות. במובן מסוים בחירות 2022 הוכיחו את זה – כשהיתה ירידה משמעותית בבחירה בציבור הערבי בנוסף לנסיבות שהובילו לכך שמר״צ לא עברה את אחוז החסימה, ביבי הצליח להקים ממשלת רוב יציבה למשך 4 שנים.

---

בעבר זו לא היתה בעיה – לא מעט ממשלות שמאל הסתמכו בעבר על תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות כדי לבנות קואליציה יציבה. אם אני זוכרת נכון גם אהוד ברק ב 1999 זכה בנסיבות דומות והצליח כך בקלות לבנות ממשלה כי הוא היה מוכן להסתמך על הערבים.

אבל נראה שכיום לא מעט מהפוליטיקאים שמובילים את הגוש, ובראשם אביגדור ליברמן, מסרבים להסתמך על המפלגות הערביות כשותפות, מה שמוביל כמובן לחוסר יכולת של הגוש לבנות קואליציה.

מה שמותיר את האפשרות שעולה לא מעט בימים האחרונים של ממשלת אחדות.

רבים מוכנים לתמוך בה, במיוחד כדי להמנע שוב מסבבי בחירות חוזרים ונשנים כפי שקרה מ 2019 עד 2022. זה אולי נובע מההבנה שמערכת הבחירות הזו הובילה לתוצאות הטובות ביותר שהגוש יוכל להגיע אליהן (כי הערבים ושיראלים מחו״ל כנראה לא ״ינהרו״ שוב בקרוב לקלפיות), ושאולי במובן מסוים יהיה פה הישג בגכך שממשלת אחדות תוציא ממנה את הימין הקיצוני (בן גביר וסמוטריץ׳) ובמיוחד את החרדים שהפגינו זחיחות דעת ויוהרה בארבע השנים האחרונות.

ובהחלט יהיה כנראה לחץ בינלאומי רחב להגיע לממשלה הזו – ממשלת ביבי הנוכחית עם בן גביר וסמוטריץ׳ נתפסת רע, והוצאה שלהם מהממשלה כנראה תאפשר לביבי לפעול בצורה מאוזנת מדינית, או כך לפחות מקווים בעולם.

השאלה היא כמובן עד כמה ניתן לסמוך פה על ביבי – ועד כמה אייזנקוט, בנט וליברמן יהיו מוכנים לקחת את הסיכון שגנץ לקח פעמיים ונכשל.

---

עולה כמובן השאלה מדוע כה רבים עדיין בוחרים בביבי למרות שחלק משמעותי פה בבלוגיה רואים בו כשלון מוחלט.

קודם כל, ברור שיש מי שבאמת אמין בבחירה בביבי רק כדי ״לעשות דווקא״ מתוך רצון לפגוע ב״אליטיסטים״ / ״סמולנים״. זו חלק מהמציאות שלנו.

אבל מפוסטים רבים שראיתי ברשתות החברתיות, לא פעם הבחירה היא לא מתוך שנאה ל״צד השני״ אלא מתוך אידאולוגיה אמיתית גם אם אותם אנשים לא רואים בביבי אדם או מנהיג מוצלח במיוחד.

כי בין השאר חשוב לציין שהיו במהלך המלחמה הישגים מסוימים, גם אם לא הצלחנו לחסל לחלוטין את הגרעיו האיראני. החיזבאללה למשל נחלש משמעותית לא רק צבאית אלא גם מבחינת המעמד שלו בלבנון. וגם אם החמאס לא חוסל, הוא רחוק מלחזור ליכולות שלו של לפני השביעי באוקטובר.

ויש מי שבוחרים לשים יותר דגש על ההצלחות האלו מאשר על הכשלים. ולא פעם זה נובע מתפיסת עולם ימנית מבחינה בטחונית – כזו הם לא מאמינים שהמנהיגים של גוש השינוי יבצעו. אז הם מעקמים את האף ובוחרים בביבי, גם אם הם היו מעדיפים לבחור בראש ממשלה אחר עם דעות דומות (אבל כרגע ביבי הוא הדבר הכי קרוב שיש לדעות שלהם).

ולכן הקמפיין של גוש השינוי שהתייחס לבוחרים של ביבי בתור מטומטמים במקום להתייחס לאידאולוגיה לא הצליח לשכנע אותם לשנות גוש, גם אם הם לא ממש מתים על ביבי.

ביום הראשון שלי בפארק פשוט החלטתי לצאת להליכה בין החופים הקרובים יחסית לאתר הקמפינג שלנו. כפי שאפשר לראות בשלט בכינסה לפארק – כל ק״מ או שניים יש חוף מעניין שאפשר לרדת אליו, כשבכל אחד יש נופים קצת שונים, ובמקביל יש נופים שאפשר לראות מלמעלה מהמסלול.

החוף שבו ביקרתי לזריחה נקרא Porter's Beach, וכך הוא נראה מלמעלה:

החוף הבא נקרא Tinline Bay ובו ביליתי לא מעט זמן כי הוא היה חוף סלעי יפה שהנופים בו השתנו בכל נקודה.

בהמשך הדרך המסלול עלה על הגבעות סביב החופים והמסלולים לחוף היו פחות מסודרים, אז העדפתי להשאר במסלול ולהתקדם בו עד כמה שאפשר, כי גם הוא היה מעניין.

שימו לב לעובדה שיש במסלולים בפרט ובניו זילנד בכלל לא מעט שרכים.

למרות שניו זילנד היא מדינה די מבודדת, הגיעו לניו זילנד זרעים כנראה דרך הים או דרך מערכת העיכול של ציפורי הים שהגיעו אליה – אבל בסופו של דבר הצמחיה התפתחה והפכה למאוד ייחודית וכוללת המון זנים של שרכים למשל – החל מכמה זנים של שרכים קטנים וכלה בשרכים שהופכים להיות עצים של ממש.

השרך הכסוף שאת התמונה של העלים היבשים שלו רואים בתמונה האחרונה הוא גם הסמל של ניו זילנד ומופיע על הדרכון הניו זילנדי, אבל גם על המדים של קבוצות הספורט שלה כמו למשל של קבוצת הרוגבי הלאומית ה All Blacks.

יש גם עת בשם ״עץ הכרוב״ שאני לא חושבת שיצא לי לצלם.

בהליכה במסלול נתקלתי גם בשריפת שטח שקרתה שם בתקופה כזו או אחרת:

פחות או יותר בשלב זה הרגשתי שכבר מתחיל לשעמם לי לצעוד במסלול, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו, ואולי לעצור בדרך כדי לאכול את הכריכים שהכנתי בבוקר לפני היציאה למסלול. חזרתי לחוף הכי קרוב לאתר הקמפינג שלנו, אבל כפי שאפשר לראות מהתמונות נראה היה שהולך לרדת גשם – ואפילו הרגשתי כמה טיפות מתחילות לטפטף עלי, והחלטתי לחזור לאתר הקמפינג שלנו.

בדיעבד הצטערתי על כך, במיוחד כשבסופו של דבר לא ירד גשם, והייתי יכולה להנות מהחופים בתאורה קצת שונה – אבל לא רק.

הבעיה היתה שמי שנמצא באותו יום באתר בקמפענד היה המדריך שכנראה ממש בא לו יום חופש בלי שאנחנו נהיה בסביבה. והוא בהחלט החליט להראות לי את זה – בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני מוכנה לאכול או משהו כזה, וחשבתי מהניסוח שנשב יחד לאכול – אבל כשהתיישבתי ליד השולחן הוא הלך והתיישב בקצה השני שלו כדי לאכול, וכנראה שהוא שאל אותי לגבי האוכל כי הוא רצה לוודא שאני סיימתי להכין לעצמי את האוכל והוא יכול להשתמש במה וכמה שבא לו.

בשלב זה די חטפתי קריזה מהמצב, ויצא לי במקרה לשוחח בעדינות ובנימוס על המצבים שהיו לי מולו עם שתי מטיילות מבוגרות יותר – לידיה הספרדיה וקארין ההולנדית. שתיהן אמרו בדרכן שגם הן שמו לב ליחס כזה מול מטיילים שונים, כנראה בגלל מה שהן פירשו בתור שחיקה.

אני בכל זאת הרגשתי שיש פה משהו אישי, והתחוזה הזו התחזקה באחד הערבים האחרונים של הטיול, כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנו – בשיחה שהיתה לי עם מדריך אחר.

הוא ביצם היה קצת יותר ממדריך – הוא היה מי שאחראי על המדריכים, מישהו עם הרבה שנות ניסיון בהדרכה של אנשים ולכן יכול היה למשל להדריך ולהכווין מדריכים אחרים צעירים יותר שהם בתחילת דרכם. ובעצם גם היה בינינו קשר אישי – במקרה הכרתי אותו כשטיילנו יחד בארה״ב חמש שנים לפני כן.

ואחד הדברים שהוא אמר לי היה שלא פעם מדריכים צעירים רוצים להדריך ממקום שהם מאוד מתחברים אליו בעצמם – למשל מדריך שאוהב פעילויות אקסטרים ירגיש מאוד בנוח להדריך אנשים שאווהבים גם הם את האקסטרים הזה, ולפעמים שוכחים שהם צריכים להדריך אנשים ששונים מהם, וזה משהו שהם לא פעם הרבה פחות מנוסים בו וגם מרגיש להם ממש לא נעים או טבעי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור הילדה הבכורה, היה לי חדר משלי עד שאחותי נולדה כשהייתי בת שלוש. אני חושבת שעד גיל שש בערך גרנו באותו חדר, ואז עברנו לדירה חדשה שבה לכל אחת מאיתנו היה חדר משלה.

אבל שלוש שנים אחר כך אחי נולד – והוא עבר לחדר של אחותי. הם גרו בו יחד עד שים אחד אחותי החליטה לעבור ל״חצי חדר״ (כלומר חדר קטן) שהיה לנו בקומה התחתנוה של הבית, שעד אז היה מעין חדר עבודה לאבא שלי.

בין לבין גם גרנו בארה״ב (ניו יורק) ששם שכרנו דירה במעונות למשפחות. היו שם שני חדרי שינה גדולים, אחד להורים שלי ואחד לאחי ואחותי. הם היו באיזור משלהם ליד האמבטיה – שהמסדרות ממנה הוביל למטבח ואז לסלון. ואז בצד הרחוק של הסלון היה חדר שינה די קטנטן שאני קיבלתי. היתה בו מיטת נוער, שולחן כתיבה ושידה שתפסו את רוב המקום, אבל אני זוכרת שדי אהבתי אותו.

כמה שנים אחי שחזרנו לארץ עברנו לדירה של חמישה חדרים – כלומר שהיו ארבעה חדרי שינה. היו שניים גדולים, וההורים החליטו לתת לשתי הבנות הגדולות לישון בהם – למרות שההורים החליטו לתת את הקצת יותר גדול לאחותי בתור פיצוי על זה שהיא נאלצה לישון כמה שנים בחדר ממש ממש קטן.

זה לא שאני סבלתי בחדר שהיה לי – אבל בעצם הוא לא ממש נשאר החדר ״שלי״ להרבה מאוד זמן. הוא היה שלי בשנה האחרונה של התיכון (שבדיוק לפניה עברנו לדירה) ובמהלך השירות הצבאי שלי, אבל מתישהו במהלך הלימודים שלי לתואר ההורים שלי ״ביקשו״ (או יותר נכון בישרו) על שינוי שנשמע הגיוני. לאחי היה עד אז חדר שבאמת היה יחסית קטן (למרות שהוא היה גדול יותר מאותו חצי חדר שאחותי התגוררה בו בדירה הקודמת) וההורים ״הציעו״ שהוא יהפוך לחדר שלי, ואחי כמובן יעבור לחר שלי כי אני כבר לא ממש מתגוררת בבית.

זה לא בהכרח היה נכון – מעבר לעובדה שביליתי אצל ההורים לא מעט בסופי שבוע, דווקא כן יצא לי לגור עם ההורים שוב כמה חודשים אחרי שסיימתי את התואר ולפני שמצאתי דירה להתגורר בה, התגוררתי שוב בבית של ההורים בערך שבועיים לפני שעברתי לרילוקיישן שלי, ואז כשבאתי לבקר בארץ, ושוב לכמה שבועות כשחזרתי לארץ לפני שמצאתי דירה לגור בה. אבל עדיין המעבר היה הגיוני, למרות שעם הזמן אבא שלי הפך את החדר שלי גם לחדר העבודה שלו, והחדר מלא בכל מידי ספרים ישנים ובכל מיני פרסים ודברים שהוא קיבל מהעבודה שממנה הוא פרש לפני כמעט עשרים שנה… החדר די צפוף כרגע ולא ממש ניתן לגור בו באופן קבוע.

אחד הנושאים ה״חמים״ של הבחירות הקרבות הוא השאלה האם לישראלים שבחרו לעזוב את הארץ יש את הזכות המוסרים לבחור בבחירות הקרבות.

מצד אחד – הם עדיין אזרחי המדינה. אבל מצד שני – הם כבר לא מתגוררים פה, ולא בהכרח מושפעים מהתוצאות של הבחירות שלהם. הם לא אלו שהחיים שלהם משתבשים שוב ושוב בגלל מטחי טילים בכל שעות היממה, הם לא אלו שמושפעים מהגיוסים הרבים למילואים, או מהעליות במיסים.

במצב כזה, אמנם יש להם את היכולת הפיזית לבחור (ככל עוד הם מצליחים לרכוש כרטיס טיסה לארץ) – אבל האם יש להם את הזכות המוסרית לבחור?

יש לי למשל בן דוד שיש לו אזרחות בריטית דרך האבא שלו. האבא בריטי במקור, הגיע לארץ להתנדב – ואז התאהב בדודה שלי ונשאר פה, אבל לילדים יש מן הסתם אזרחות בריטית, שרק המבוגר החליט לממש ולגור שם. במשך השנים האחרונות הוא מסרב הגיע לארץ עם המשפחה בגלל החשש מטילים (למרות שהקיבוץ שבו ההורים ושאר האחים גרים יחסית בטוח), אבל דווקא לבחירות הוא יגיע.

ולי זה מפריע, למרות שברור לי שהבחירה שלו תהיה לפחות לאותו מחנה שאליו אני בוחרת, וכך גם עם כל אותם אנשים שעזבו את הארץ כי הם לא אוהבים את הממשלה, אבל רוצים לחזור ליום כדי לעשות ״שינוי״ – בלי להבטיח שהם יחזרו באופן קבוע, וסביר להניח שלא. מדוע שהם ישפיעו על מדינה שבה הם לא באמת גרים?

ומדוע זה שונה מהחרדים שבאים לחזק את המפלגות החרדיות?

כחלק מהדברים שאני לומדת ומתעדכנת בהם כדי להשאר רלוונטית להייטק, אני כמובן לומדת את כל הנושא של הבינה המלאכותית ואיך הוא משפיע על המקצוע.

מה שכנראה לפעמים קל לי לשכוח זו העובדה שהבינה המלאכותית לא רק שזמינה לשאר העולם – אלא גם מסקרנת אותו ומאוד שימושית עבור לא מעט אנשים שאין להם רקע טכנולוגי.

אחד מהם הוא המנהל של המנהלת שלי, שלאחרונה התחיל לכתוב כל מיני תוכנות קטנות ופשוטות עבור העבודה המשרדית שלנו ושל כמה מהעובדים המנהלתיים האחרים.

לא מדובר על דברים שלי כמתכנתת (לשעבר?) נראים מתוחכמים במיוחד, אלא בעיקר דברים שלפני הבינה המלאכותית אני כמתכנתת הייתי לכתוב תוך כמה שעות עבודה ועל הדרך גם ללמוד טכנולוגיה חדשה אם הייתי רוצה. סביר להניח שהזמן שהיה לוקח לי לכתוב אותן ידנית לא בהכרח היה וקח הרבה יותר זמן ממה שלוקח למנהל הזה לכתוב אותם בעזזרת הבינה המלאכותית. מדובר למשל מחשבון פשוט שכשמכניסים אליו ידנית נתונים מחשב כמה החזר מגיע ללקוחות במצבים מסוימים, או משהו שמסכם כל מיני מסמכים באקסל.

ברור לי שעבור מי שלא מתכנת (אפלו כחובב), היכולת הזו ״ליצור תוכנה״ שימושית שעובדת ברוב המצבים היא ממש תחושה של קסם, משהו שאני כנראה כבר לוקחת אותו מזמן כמשהו שברור מאליו כי אני יודעת שאני יכולה לעשות אותו יחסית בקלות.

אבל עדיין משהו הפריע לי בכל הסיטואציה, במיוחד כשאותו מנהל די דחף שנפנה אליו כדי שהוא ילמד אותנו איך לעשות את זה ממש כמוהו.

כי קודם כל, אני לומרת את הדברים האלו בעצמי – ומעדיפה ללמוד בעצמי כדי ללמוד איך עושים את זה בהיבט של ההייטק. זה לא מבטל את החשיבות של השימוש בבינה המלאכותית גם במקומות שהם לא הייטק, ואת החשיבות שאנשים שהם לא הייטקיסטים ילמדו להשתמש בזה, גם כדי ליצור תוכנות שהם זקוקים או רוצים בהם. אבל רמת וכיוון הלימוד שהם יכולים להציע לי הוא פשוט משהו ברמה נמוכה מידי בעיני, וכנראה משהו שהתנסיתי בו כבר בעצמי ואולי אפילו ברמה גבוהה יותר ממה שיש להם להציע…

ופה טמון חלק משמעותי מהבעיה במובן מסוים. כי בעבודה הנוכחית שלי, הקולגות שלי לא מכירים אותי בתור ״עדי מההייטק״ אלא בתור ״עדי העובדת המבוגרת יחסית של המוקד״. אני חושבת שאולי יצא לי פה ושם בהזדמנויות נדירות לציין משהו לגבי זה שעבדתי בהייטק, והיו פעם או פעמיים שהפתעתי את אשת התמיכה הטכנית של המקום בידע שלי במחשבים, אבל יש סיכוי יותר מסביר שהם כנראה לא רואים בי אשת מחשבים מנוסה אלא יותר עוד מישהי שעובדת במוקד. אני מניחה שאפילו המנהלים שראיינו אותי וראו את קורות החיים שלי לא בהכרח מודעים לרמת הטכניות של התפקידים הקודמים הקודמים שלי, בין השאר כי הניסוח של קורות החיים שלי די הסתיר את זה ושם יותר דגש על ההיבטים של שירות הלקוחות ודברים דומים בתפקיד.

כך שאני מרגישה שיהיה לי קשה לסרב בנימוס להצעה הזו ״ללמוד בינה מלאכותית״ – אבל מצד שני גם יהיה לי קשה לשבת בלי להעיר ולהסביר בסשן שהיה בעיני חסר מבחינה טכנית, מה שגם יכול להיתפס רע ולהציג אותי בתור סנובית. מצד שלישי אני לא רוצה שהרעיון הזה ייעלם בעיקר לטובת הקולגות הנוכחיים שלי שלהם ההדרכה הזו בהחלט יכול לתרום להם.

מכיוון שהחופים של הפארק נמצאים במזרח האי הדרומי, אפשר לראות מהם את הזריחה כל בוקר.

אני הייתי מתעוררת מוקדם מאוד כל בוקר כדי להנות מהזריחה – אבל ההתעוררות הזו וההליכה הלוך וחזור בין אתר הקמפינג שלנו לבין חוף הראשון שזמין בפארק בעצם הוסיפה לי הליכה של משהו בסביבות השניים וחצי עד שלושה קילומטרים ״על הבוקר״ עוד לפני שבכלל אכלנו ארוחת בוקר והתחלנו את הטיול של היום…

מבחינתי זה היה שווה, אבל לפעמים זה קצת הפריע מבחינת עומס פיזי, במיוחד כשלא פעם ויתרתי קצת על שעות שינה בשביל זה.

מבחינתנו היינו שלושה לילות בפארק – ושני ימים מלאים ביניהם. היה לנו קצת זמן להסתובב בערב שבו הדענו, אבל עזבנו את הפארק מיד אחרי ארוחת הבוקר שאחרי הלילה השלישי, כך שאותם יומיים היו הזמן היחידי שהיה לנו בפארק למרות שהיינו בו שלושה לילות, לילה יותר מאשר בקווינסטאון.

בפארק יש כמובן הרבה מאוד פעילויות נוספות מעבר להליכות – חלקן אמנם שוב אתגריות כמו למשל צניחה חופשית, אבל רובן קשורות כמובן לים, כמו למשל שייט בקיאקים או בספינות מפרש (למרות שקיימות גם אפשרויות אתגריות שאדבר עליהן בהמשך).

אבל בניגוד לשהות שלנו בקווינסטאון – באייבל אסמן בהחלט יש אפשרות פשוט להנות מהטבע בכך שהולכים בחלקים שונים של המסלול – למרות שכמובן עולה השאלה עד כמה הנופים חוזרים על עצמם בשלב מסוים, גם אם מדובר על נופים של חופים יפים עם חול זהוב…