לישון בחדרים נפרדים?

עם כל הכבוד לנושא של השרביט החם השבוע, אני לא הולכת לחלוק איתכם את הרגלי השינה שלי בזוגיות.

כן הייתי רוצה לשתף בחוויה שהיתה לי כנערה בת 13.

למדתי אז בכיתה ז׳, גרנו אז בארה״ב – ובגלל הרצון של ההורים שלנו שנלמד בבית ספר יחסית טוב ולא בבית ספר ציבורי גרוע ״עם כל הכושים״, נוצר מצב שלמדנו בבית ספר יהודי דתי של ״בית יעקב״ (כי כל בתי הספר היהודים והישראלים היו יקרים מידי עבורנו).

רוב התלמידות וגם לא מעט מאנשי הצוות היו חילוניות, אבל במקרה כשלמדתי בכיתה ז׳, המורה שלנו ללימודי עברית שיינדל היתה אישה חרדית צעירה ורווקה – שהשתדכה במהלך השנה והתחתנה לקראת סוף השנה.

ההורים שלי לא הרשו לי לנסוע לחתונה, אולי כי הם חששו שמישהו שם ינסה להחזיר אותי בתשובה, או אולי מסיבות אחרות. אבל כמה ימים לפני החתונה שיינדל החליטה לקחת אותנו לבקר בדירה שאליה היא ובעלה יגורו בה – ובין השאר ראינו שיש בחדר השינה שלה שתי מיטות יחיד במקום המיטה הזוגית שרובנו הכרנו מחדרי השינה של ההורים שלנו.

מן הסתם נערות צעירות מבתים חילוניים לא היו מודעות אז לנושא הנידה, וכנראה שהמורה שיינדל לא התלהבה להיות זו שתספר לנו על זה. לדעתי גם שתי הבנות החרדיות בכיתה (שׁהיו במקרה בנות של רבנים) לא היו מודעות לזה בגיל כזה צעיר – למרות שאני מניחה שהמצב שבו ההורים שלהן ישנים במיטות נפרדות בחדר השינה היה מוכר להן. אין לי מושג עד כמה ההורים שלהן המשיכו לישון במיטות נפרדות כל החודש, או שהם היו מחברים את המיטות כשהיה אפשר מבחינה הלכתית, מה שכמובן היה מסבך את העניינים.

סיכום בלוגאנוארי

את אתגר ״בלוגאנוארי״ הכרתי דרך הבלוג של מוטי בשנה שעברה כשהוא כתב על חלק מהנושאים שהאתגר בשנה שעברה העלה. השנה ידעתי על האתגר, ונרשמתי אליו מראש.

מדובר בעצם במעין אתגר שבו וורדפרס שולחים רעיון לרשומה פעם ביום עם שאלות שונות ומשונות שעליהן צריך לכתוב רשומה, לתייג אותה עם תאג מיוחד, והשנה גם יכולנו לפרסם את הפוסטים בפוסט מיוחד של וורדפרס.

השנה כתבתי על כל הרשומות, והיה רק יום אחד שבו לא שמתי לב בערב שלא סיימתי לכתוב את הרשומה ולפרסם אותה ולכן השלמתי את הפער בבוקר שאחרי ופרסמתי שני פוסטים באותו היום.

לפני תחילת ינואר חשבתי שהמדור של ״השרביט החם״ יבוטל, אבל לשמחתנו הוא לא בוטל ובמקביל לאתגר בלוגאנוארי כתבתי ופרסמתי גם את הרשומות של השרביט החם מכיוון שגם הוא משהו שמוגבל בזמן, לפחות מבחינת הקוראים שנחשפים אליו.

אבל במקביל החלטתי לוותר על פרסום רשומות שכרגיל הייתי מפרסמת, למשל לגבי הטיולים שלי – כדי לא להעמיס יותר מידי על הקוראים, וגם קצת כדי להקל על עצמי כדי שיהיו לי כמה רשומות שמורות לעתיד אם אני ארצה לנוח קצת מהכתיבה אחרי חודש כזה אינטנסיבי.

מצד שני, אחד היתרונות של הבלוגאנוארי הוא שהרשומות בו נוטות להיות קצרות יחסית, והכתיבה עצמה לא לוקחת הרבה זמן – בניגוד לרשומות ״רגילות״ שלרוב דורשות ממני הרבה יותר זמן ומאמץ כדי לפתח את הרעיונות ברשומה, כך שבמובן מסוים גם מדובר על חופש מסוים עבורי בלי לחץ של לכתוב רשומות ארוכות ומעמיקה.

אחד הדברים המגניבים בבלוגאנוארי הוא כניסה של אנשים מכל מיני מדינות לבלוג – למשל הפעם נכנסו אלי קוראים מאינדונזיה, דרום אפריקה, פנמה, קרואטיה, וכנראה עוד מדינה או שתיים חדשות שמעולם לא נכנסו לי לבלוג מהן. היו לי גם כמה כניסות מאיחוד האמירויות שחשבתי שהיו קשורות, אבל מסתבר שפשוט אמפי הגיבה לי מהחופשה שלה שם.

במקביל כמובן גיליתי הרבה בלוגים מעניינים בחו״ל, והיו כמה קוראים שגילו את הבלוג שלי.

בסופו של דבר זו היתה חוויה שמאוד נהניתי ממנה, והייתי שמחה אם היא תקרה שוב בינואר הבא. הייתי שמחה גם אם זה היה קורה בפורמט דומה גם במהלך השנה – לא באופן רציף כמובן (כדי לא להפריע לכתיבה השוטפת שלנו), אלא אולי פעמיים שלוש בחודש.

האם השמנה היא מחלה – ומה המשמעות של הכותרת הזו מבחינת הטיפול הרפואי באנשים שמנים?

לפני כמה שנים ארגוני בריאות גדולים בעולם הכריזו על השמנה כעל ״מחלה״.

ההכרזה הזו נבעה אחרי שלא מעט מחקרים רפואיים הראו מצד אחד שיש מאחורי ההשמנה הרבה מאוד גורמים פיזיולוגיים ונפשיים שגורמים לעידוד ההשמנה ומקשים (ואפילו מונעים) הרזיה, ומצד שני מחקרים שמראים שההשמנה ההולכת וגדלה של האוכלוסיה גוררת איתה הרבה מאוד מחלות.

מצד אחד, ההבנה שההשמנה היא תופעה מאוד מורכבת מבחינה גופנית ורפואית היא טובה. לא מעט אנשים שמנים קיבלו בעבר עצות גרועות מרופאים שהם ״רק צריכים לסתום את הפה ולהפסיק לאכול״ וש״בשואה לא היו אנשים שמנים״, במקום שהרופא עצמו יבין את הקושי בהרזיה. כיום כשהגישה היא ללמד רופאים שמדובר על משהו מורכב – זה דבר מבורך.

הבעיה היא הצד השני של המטבע: אם ההשמנה היא מחלה, הרפואה מנסה לפתור אותה בתור בעיה פיזיולוגית נטו. זה לא משהו שמוגבל אך ורק להשמנה – אפילו תחום הפסיכיאטריה, שמטפל בבעיות נפשיות, מסתמך קודם כל על טיפולים פיזיים כמו תרופות או טיפול בנזע חשמלי (למרות שלא פעם גם מדובר על מצב שבו מבצעים במקביל גם טיפול בשיחות). גם כשעולם הרפואה מבין שהיחסים בין הרופא לחולה חשובים לטיפול ממש כמו התרופות או הניתוח שהרופא מציע, לטיפולים הפיזיים יש חשיבות גדולה יותר בעיני הרופאים.

אבל בעולם שבו הטיפולים הפיזיים בהשמנה רחוקים מלהיות מושלמים – זו בעיה. ללא מעט מהתרופות נגד ההשמנה לאורך השנים היו השפעות פיזיולוגיות לא קלות שבגללן התרופות נפסלו (גם אחרי שהן נחשבו להבטחות מאוד גדלות להרזיה) כולל למשל סיכון מוגבר להתקפי לב או בעיות דומות. גם התרופות שקיימות כיום לא בהכרח חסרות תופעות לוואי, ולרבים הן קשות למדי – ובמקביל גם התרופות לא בהכרח עוזרות לכל אחד או אחת לרזות (ובמקרה מסוים שמעתי שלא רק שהתרופה לא עזרה לה לרזות, אלא הרסה לה את בלוטת התריס, כשאחת מתופעות הלוואי של בעיות בבלוטת התריס היא קושי בלהרזות ונטיה להשמנה).

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתי פה בעבר (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי, חלק חמישי) וגם הם נושא מורכב – הם פתרון טוב עבור מי שסובל מקשיים מאוד מסויימים של לשבוע מכמות קטנה מספיק של אוכל כדי לרזות, אבל הם לא פתרון טוב למי שהביעה שלו עם אכילה אחרת ונובעת מנשנשת לאורך היום ו / או אכילה רגשית.

הבעיה היא שלא פעם רופאים מדברים על כך שהכשלונות של הניתוח נובעים מכך ש״מנותחים לא משתפים פעולה״ עם הניתוח ולא שומרים על תפריט דיאטה אחרי הניתוח – בלי להבין שהבעיה (או לפחות אחת מהבעיות) של אותם מנותחים נובעת מהקושי לשמור על תפריט כזה שלא קשור רק לגודל הקיבה או היכולת שלהם לשבוע מכמות קטנה של אוכל – ושצריך לטפל בקושי הזה כדי לטפל בהשמנה של אותם האנשים. הטיפול יכול להחליף את הניתוח במקרים מסוימים, או לסייע לו להצליח במקרים אחרים.

הצורך בהבנה שלא כל טיפול עדכני בהכרח יעזור להרזיה לא סותר את העובדה שהשמנה היא מאוד לא בריאה – אלא שצריך להמשיך ולבדוק מה יכול לעזור לטפל בה בצורה יעילה, מתוך הבנה שכל אחד זקוק לטיפול שייחודי לו או לה. אבל במצב כמו שהוא כיום, ההבנה הרפואית שהשמנה היא בעיה רפואית לא בהכרח עוזרת לפתור את הבעיה, אלא העבירה את הפוקוס מנדנוד אנשים לרזות בשיטות לא טובות לפוקוס על טיפולים רפואיים שלא בהכח יעילים ויש בהם גם סכנות לסיבוכים לא קלים.

Where is the best place to watch the sunset near you? מה המקום הכי טוב לצפות בו בשקיעה ליד המקום שבו אני גרה?

A little over a decade ago, the answer would've been easy: walk about 10 minutes to the closest beach, or preferably to the cliffs near the beach, find a comfortable place to sit, and enjoy the sunset.

Actually, I also had a good vantage point for sunset from the apartment I lived in before that – I lived in the second floor of a house in a neighborhood in which most houses had only a single floor, so I had a great view looking west which included a lot of trees, and gorgeous sunsets.

But now I live in the middle of the city, surrounded by buildings which are mostly taller than the floor I live in – while more and more taller buildings are being built all around me, replacing shorter ones which are old and not necessarily safe.

There is a small hill near my house which may be a good spot to watch the sunset – it isn't that high from the side I would approach it, but it is quite taller from its western side. I do suspect that there may be nice sunsets from it, but the park on top of this hill is currently being renovated, so I can't really go and check.

אם הייתם שואלים אוית את השאלה לפני קצת יותר מעשור, התשובה היתה קלה: לכו בערך עשר דקות לחוף הקרוב, או אולי עדיף לצוקים שליד החוף, תמצאו מקום נוח לשבת בו, ותהנו מהשקיעה.

למען האמת, היתה לי גם נקודת תצפית טובה לשקיעות בדירה שגרתי בה לפני כן – גרתי בקומה שניה של בית פרטי בשכונה שבה רוב הבתים היו פרטיים ובעלי רומה אחת, כך שהיתה לי תצפית יפה מערבה שכללה הרבה עצים ושקיעות מאוד יפות.

אבל עכשיו אני גרה במרכז העיר, ומוקפת בניינים שרובם גבוהים יותר מהקומה שבה אני גרה – בזמן שיותר ויותר בניינים גבוהים יותר נבנים סביבי, כשהם מחליפים בניינים נמוכים יותר שהם כבר ישנים ולא בהכרח שימושים או בטוחים.

יש גבעה נמוכה ליד הבית שלי שהיא אולי נקודה טובה לתצפית על השקיעה – היא לא ממש גובהה מהצד שבו אני מגיעה אליה, אבל היא גבוהה משמעותית בצד המערבי שלה. אני חושדת שבה יש כנראה שקיעות יפות, אבל הפארק שבראש הגבעה נמצא כרגע בשיפוצים כך שאני לא יכולה ללכת ולבדוק.

What would you title the chapters of your autobiography? אילו כותרות הייתי נותנת לפרקים באוטוביוגרפיה שלי?

First of all, I never thought of writing an autobiography. I don't think my life is interesting enough for a book all. I do have a lot to write about in my blog, but it's more about anecdotes or thoughts about small events rather than interesting, coherent stories. Perhaps this means I'm very lucky in some ways – that I was never involved in something life altering such a serious disease or affected by a big war. Routine is a blessing in its own way, but it doesn't make for a good book (or movie).

I could write about mistakes I've made and lessons I've learned, much like many other autobiographies, but besides being unoriginal, I believe this would be awfully repetitive and eventually boring, since it seems as though I keep repeating the same mistake in different variations.

So unfortunately, I don't have much of an answer for today's question.

קודם כל מעולם לא חשבתי לפרסם אוטוביוגרפיה. אני לא חושבת שהחיים שלי מספיק מעניינים כדי לכתוב עליהם ספר. יש לי הרבה על מה לכתוב בבלוג שלי, אבל אלו יותר אנקדוטות או מחשבות על אירועים קטנים מאשר סיפורים מעניינים ושלמים. זה כנראה אומר שאני ברת מזל במובנים מסוימים – כי לא הייתי מעורבת במשהו משנה חיים כמו מחלה רצינית או מלחמה גדולה. שגרה היא ברכה בדרכה שלה, אבל היא לא יכולה להפוך לספר (או סרט) טוב.

אני יכולה לכתוב על טעויות שעשיתי והשיעורים שלמדתי מהן, כמו הרבה אוטוביוגרפיות אחרות, אבל מעבר לעובדה שזה יהיה לא מקורי – לדעתי זה יהיה משעמם ויחזור על עצמו כי אני מרגישה שאני לרוב חוזרת על אותן טעויות בצורות שונות.

כך שאין לי ממש תשובה לשאלה של היום.

What is something you learned recently? מה למדתי לאחרונה?

I recently learned how to make homemade sauerkraut. It's much tastier than the store bought stuff, and apparently very healthy due to microbes which cause the cabbage to become fermented and therefore sour.

The recipe itself is rather easy – just chop the cabbage to small strips, add a little salt – and let it stand in a jar for a few days. This is my kind of recipe – easy and something that doesn't require much time. It just requires some patience, especially if you like your sauerkraut very sour like me.

But there is quite a lot of discussion on the right amount of salt needed for the fermentation – since the microbes doing the fermentation require a salty environment, but salt isn't that healthy, and many people don't like their food to be so salty.

So perhaps you'd like oyo give this a try?

לאחרונה למדתי איך להכין בבית כרוב חמוץ. הוא הרבה יותר טעים מהכרוב החמוץ שאפשר לקנות בחנות, ונשמע שהוא הרבה יותר בגלל החיידקים שגורמים לכרוב לתסוס ואז להפוך לחמוץ.

המתכון עצמו מאוד פשוט – קוצצים את הכרוב לרצועות צרות, מוסיפים קצת מלח – ונותנים לזה לעמוד בצנצנת לכמה ימים. זה בדיוק מסוג המתכונים האהובים עלי – קל ולא דורש הרבה זמן. זה רק דורש סבלנות, במיוחד אם אוהבים את הכרוב מאוד חמןץ כמוני.

אבל יש הרבה דיונים לגבי כמות המלח הרצויה עבור התסיסה – מכיוון שהחיידקים שמתסיסים את הכרוב דורשים סביבה מלוחה, אבל מלח הוא לא ממש בריא, והרבה אנשים לא אוהבים אוכל מאוד מלוח.

אז אולי תרצו לנסות?

החופשה המושלמת

זה הנושא של ״השרביט החם״ השבוע.

אני לא חושבת שאפשר לאפיין מאוד את מה שאני אוהבת לעשות בחופש. אני יוצאת לא פעם לטיולים בטבע, אבל הם גם לא פעם כוללים ביקורים וטיולים בערים שונות במדינה שבה אני מבקרת, והערים הן חלק מהאטרקציה – ולא רק בפארקים או בגנים הבוטניים שלהם.

באותה מידה, לא פעם הטיולים שלי דורשים שינה בשק״ש ואפילו באוהל (או מקסימום אכסניה כזו או אחרת), אבל לפעמים גם נחמד לי לצאת לנופש משפחתי במלון טוב ליומיים שלושה, עם ארוחות הבוקר הידועות.

מעבר לזה, בעבודה הקודמת שלי לא פעם הייתי צריכה לנצל ימי חופש בתקופה שבה לא רציתי או יכולתי לטוס, ולא פעם פשוט לקחתי יום או יומיים חופש לקראת סוף השבוע כדי להאריך אותו. לפעמים הימים האלו שימשו לסידורים שלא היה לי זמן עבורם באמצע השבוע או בימי שישי שהיו יחסית קצרים. לפעמים פשוט ניצלתי את היום הזה כדי לצאת להליכות ארוכות (לפחות בתקופה שלפני שהצטרפתי לחדר כושר), או לצאת לטייל באיזור הבית או במקומות אחרים. ולא פעם גם היה נחמד פשוט לישון מאוחר, או לישון שנ״צ, או ללכת לחדר הכושר בלי לחץ ולהנות גם מהבריכה והג׳קוזי בשיש בו כמה זמן שרציתי, ואז לאכול ארוחת בוקר בבית קפה – משהו שלא היה לי זמן עבורו ביום יום.

אז אני מניחה שהחופשה המושלמת תשלב הכל – איזה יום יומיים מנוחה בבית לפני ואחרי טיול, והטיול יכלול ביקור בטבע ובערים, ואולי בסופו איזה יום יומיים במלון טוב לנופש כדי להתאושש מהטיול?

Describe your perfect birthday cake. תארי את עוגת יום ההולדת המושלמת שלך

This is a perfectly timed prompt, since I had a birthday last week, and I celebrated it with my close family last Saturday.

One of my nieces was recently diagnosed with Celiac disease which means she can't eat any wheat flour (among other things) – so my sister in law asked to make my birthday cake.

The cake wasn't bad, but it wasn't that great either. I also think that while I don't have any issues with gluten or wheat flour in general, gluten free flour just doesn't it well with me…

So my perfect birthday cake would definitely be made with wheat flour, and would be fluffy. But I keep wondering what my favorite cake is. As a child, I loved the baked cheesecake my mother used to make. Then I moved to the US, and found out the Cheesecake Factory and especially their banana cheesecake, which seemed to be my mother's baked cheesecake but somehow better (probably because it was made with cream cheese and not low fat cheese). But in recent years most cheesecakes seem to be the non – baked, very creamy and fluffy type which I don't really like. In recent years my mother also prefers buying the no bake kind with some cheap and not so tasty blueberry jam made in my aunt's kibbutz.

Then my next favorite is chocolate cake, which seems like a good choice for a birthday cake.

Then there's the icing. I remember that as a 5 or 6 year old, my dream was to have a cake with tons and tons of icing in it. My mother used to put very little icing on her cake, and I had a hard time trying to hint that I wanted a cake with a lot more icing on it without seeming greedy.

I also loved cherries as a child – not the fresh version but rather maraschino cherries. When I was younger, we had both red and green cherries, much to my fascination.

So I guess my dream cake would be a Black Forrest cake (which is chocolate and cherries) with a lot of icing. And of course, a big piece of it.

But if I go for nostalgia, I would go for a similar cake my grandmother made named "Oren cake" in our family, after my cousin Oren once had about 7 or 8 pieces of it in one sitting. It's a simple chocolate cake, with a thick layer of whipped cream on top, then a thin layer of milk chocolate covering that.

התזמון של השאלה הזו מושלם, כי בשבוע שעבר היתה לי יום הולדת, ובשבת שעברה חגגתי עם המשפחה שלי.

לא מזמן אחת מהאחיניות שלי אובחנה עם צליאק, מה שאומר שהיא לא יכולה לאכול קמח חיטה (בנוסף לעוד כמה דברים), ולכן גיסתי ביקשה לאפות את עוגת יום ההולדת שלי.

העוגה לא היתה גרועה, אבל לא היתה נהדרת במיוחד. למרות שאין לי שום בעיה לאכול קמח חיטה, אני חושבת שקמחים ללא גלוטן לא ממש עושים לי טוב בבטן.

אז עוגת יום ההולדת החלומות שלי בהחלט תכיל קמח חיטה, אבל אני שואלת את עצמי איזה סוג עוגה אני אוהבת. כשהייתי ילדה אהבתי את עוגת הגבינה האפויה שאמא שלי היתה אופה. אז עברתי לארה״ב, ושם גיליתי את מסעדת ״צ׳יז קייק פאקטורי״ ובמיוחד את עוגת הגבינה עם הבננה שלהם. אלו היו עוגות גבינה כמו של אמא שלי, רק טובות יותר (כנראה כי הם השתמשו בגבינת שמנת במקום גבינה לבנה דלה בשומן). אבל השנים האחרונות נראה שעוגות הגבינה בכל מקום הם כאלו ללא אפיה, ומבוססות קצפת שהן פחות טעימות לי. אפילו אמא שלי בשנים האחרונות מעדיפה לקנות עוגה כזו עם ריבת אוכמניות זולה ולא טעימה מהקיבוץ של דודה שלי.

העוגה הבאה שאהובה עלי היא עוגת שוקולד, שנרראית כמו בחירה טובה לעוגת יום הולדת.

ואז יש את הציפוי מהקצפת. בתור ילדה בגיל 5 – 6 החלום שלי היה עוגה עם הרבה מאוד ציפוי של קצפת, ולא הצלחתי למצוא דרך לרמוז לאמא שלי שאני רוצה יותר קצפת על העוגה בלי להשמע כמו חזירה.

וגם אהבתי דובדבנים – לא טריים אלא כאלו משומרים, והתלהבתי מהעובדה שכילדה היו דובדבנים משומרים אדומים וגם ירוקים.

אז אני מניחה שעוגת החלומות שלי תהיה עוגת היער השחור שהיא עוגת שוקולד שיש בה דובדבנים, עם הרבה קצפת באמצע ובציפוי. וכמובן פיסה גדולה שלה.

אבל אם אני אבחר במשהו נוסטלגי], אני אבחר בוגה שסבתא שלי היתה מכינה שנקראה במשפחה שלנו ״עוגת אורן״, על שם בן הדוד שלי אורן שאכל פעם אחת שבע או שמונה חתיכות באירוע אחד. מדובר על עוגת שוקולד פשוטה שיש עליה שכבה עבה של קצפת, והיא מצופה בשוקולד חלב.

האם יש אטרקציה או עיר שקרובה למקום מגוריך אבל עדיין לא ביקרת בה?

האם יש אטרקציה או עיר שקרובה למקום מגוריך אבל עדיין לא ביקרת בה?

זו הצעה לרשומה שוורדפרס העלה לפני כמה ימים.

כשגרתי בהרצליה, גרתי די קרוב למסגד ״סידנא עלי״ ולחוף, כשבאיזור היו הריסות של מבצר רומי בשם ״אפולוניה״, שחלקו התדרדר לחוף מתחתיו. כשרק עברתי לדירה יכולנו להגיע בחוף עד ההריסות האלו, אבל בשלב מסוים מישהו חסם את הגישה אליהן.

אבל איכשהו למרות שגרתי שם ארבע שנים – מעולם לא ביקרתי באפולוניה עצמה, למרות שיצאתי להמון הליכות על החוף, כולל להריסות כשהן עוד היו זמינות…

What are the pros and cons of procrastination? מה היתרונות והחסרונות של דחיינות?

When I was studying in elementary school, I had a dream: whenever a weekend or a holiday came around, I would do my homework on the first evening of the break, and then I won't have to worry about them and I'll be able to enjoy the break.

For the record, I've never managed to do this in elementary school. In junior high and especially high school I found a better way to cope: I just didn't do my homework at all. My grades were still pretty good so I don't think most teachers noticed or cared about this. But looking back, I'm wondering whether my grades would have been higher if I had done my homework.

This is especially relevant to university – where the leap in the academic level between high school and university was quite big, and required a lot of studying I wasn't used to doing. This has affected my ability to study for a graduate degree,

On the other hand, this procrastination did teach me to study quickly for tests (even though looking bak I'm not sure how much of the knowledge was left behind in the long run). I think it also taught me to improvise, which I see as a good quality in times of pressure – so I guess something good came out of my procrastination in the long run.

כשלמדתי בבית ספר יסודי, חלמתי תמיד שבסופי שבוע ובחגים אני אעשה את שיעורי הבית שקיבלנו בערב הראשון של החופש, ואז לא אצטרך לחשוב עליהם או לדאוג לגביהם במשך כל החופש וכך אוכל להנות ממנו.

מעולם לא הצחחתי לעשות את זה בזמן שלמדתי בבית ספר יסודי. בחטיבת הביניים ובתיכון מצאתי דרך טובה יותר להתמודד: פשוט לא עשיתי שיעורי בית. הציונים שלי עדיין היו די טובים כך שאני חושבת שרוב המורים שלי לא שמו לב שלא עשיתי שיעורי בית או לא היה להם אכפת מזה. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד מה הציונים שלי היו יכולים להיות גבוהים יותר אם הייתי עושה שיעורי בית.

זה רלוונטי במיוחד לאוניברסיטה – הפער בין רמת הלימודים האקדמית בתיכון לבין זה באוניברסיטה היה די גדול, ודרש לא מעט לימודים שאני לא הייתי רגילה לעשות. זה כנראה מנע ממנע להמשיך ללמוד לתואר שני.

מצד שני, הדחיינות שלי כן לימדה אותי ללמוד מהר למבחנים (למרות שאני לא בטוחה עד כמה הידע נשמר לי לאורך זמן). הדחיינות גם לימדה אותי לאלתר – משהו שאני רואה כתכונה טובה בתקופות של לחץ, כך שכנראה הדחיינות גם עזרה לי לפתח משהו חיובי.