זו פחות או יותר צריכה להיות הכותרת של הכתבה הזו.
כהקדמה – חשוב לי לכתוב משהו לגבי אבחוני אוטיזם.
בעני זה נפלא שכיום, בניגוד לעבר, אבחון של אוטיזם נעשה לא רק עבור אותם אוטיסטים ש״לא מתפקדים״, כלומר שלא מתקשרים בכלל וזקוקים לעזרה וליווי צמוד כל החיים. אבחונים בימינו כוללים גם את אותם אוטיסטים שמסוגלים לכאורה לתפקד בחברה, רק עם קשיים חברתיים ומקצועיים, ודימוי של ״עופות מוזרים״ שלא פעם זוכים ללעג (גם אם להם לא פעם קשה להבין את זה בזמן אמת) ובמקביל מוצאים את עצמם לא פעם מגיבים בצורה שנחשבה למוגזמת בחבר, או מגיעים להרבה אי הבנות חברתיות מול חברים או בעבודה.
האבחון הזה מאפשר לא פעם טיפול (במיוחד בגילאים צעירים) ויכולת לשפר את היכולות של האוטיסט להשתלב בחברה בצורה הרבה יותר קלה ונעימה. אבל גם בגילאים מבוגרים ההבנה של האבחנה יכולה להקל על הקבלה העצמית – ויכולה לתת כלים טובים יותר להתמודדות עם כל המצבים הללו.
כמו למשל אחת הקואצ׳ריות שכתבתי עליה בקיץ האחרון שעוזרת בין השאר לאוטיסטים לא רק למצוא עבודה ולהתראיין בצורה טובה – אלא גם להשתלב במקום העבודה בצורה טובה יותר בעזרת ליווי צמוד שלה ותקשורת גם עם העובד – וגם עם החברה. אני אמנם ויתרתי על שירותיה בגלל הדרישה שלה לחשיפה מלאה של התיק הרפואי שלי (והרבה מאוד מידע כלכלי אחר) שנראתה לי מוגזמת (ולדעתי היא כזו גם כלפי אוטיסטים) – אבל בסופו של דבר מפוסטים שקראתי בפלטפורמות שונות היא כנראה מצליחה מאוד בשילוב של אוטיסטים (ורבים אחרים עם מגבלות אחרות) במקומות עבודה בדיוק בגלל עזרה מכוונת.
אבל מעבר לעזרה מקצועית – ההכרה באוטיזם מאפשרת לחברה להבין אותם יותר – ולהבין שמדובר על אנשים שהם אולי קצת שונים אבל שווים, ולא אנשים מאוד חריגים. זה מאפשר לאוטיסטים להשתלב בחברה בצורה הרבה יותר מבינה וחלקה בלי שהם יזדקקו כל הזמן להתחזות שהם לא אוטיסטים כדי להמנע מסטיגמות.
וזה כמובן גם אפשר ליצור קהילה אוטיסטית אונליין וב״חיים האמיתיים״ שמספקת תמיכה ועזרה לאלו שזקוקים לה בכל מצב.
מצד שני, אני גם רואה נטיה מאוד גדולה ״לאבחן״ אנשים עם אוטיזם, לא פעם על סמך שתיים שלוש תכונות (או פחות) שהם מקשרים לאוטיזם. לא פעם אלו תכונות שבאמת מאפיינות אוטיזם, וה״אבחון״ נעשה על ידי זיהוי כמה מהתכונות האלו אצל ה״מאובחן״. אבל לפעמים יש נטיה ״לאבחן״ אנשים על סמך הכללות (או אפילו דעות קדומות) על אוטיטים, בלי לבדוק דברים לעומק.
העניין הוא שלא כל קושי שמשייכים לאוטיזם הוא בהכרח כזה.
קחו לדוגמא את העניין של קושי חברתי. האם הוא מאפיין אוטיזם? בהחלט. אבל האם הוא יכול להעיד גם על דברים נוספים? גם בהחלט.
למשל הפסיכיאטר והפסיכולוג הקליני פרופסור יורם יובל כתב בספרו השני ״מה זו אהבה״ על מטופלת צעירה שלו שבאה מבית דתי של כיפה סרוגה בתקופה שבה כל החברות שלה התחילו למצוא זוגיות ולהתחתן. אבל למרות שהיא פגשה המון גברים צעירים ראויים – איכשהו תמיד הם לא הצליחו לצלוח את הדייט הראשון והיא מעולם לא הצליחה ליצור מערכת יחסים.
אחת ההשערות שהם העלו באחת הפגישות הראשונות שלהם היא שלמטופלת יש קושי חברתי, ויש לה הפרעת אישיות (כנראה הכוונה היתה להפרעת אישיות סכיזואידית) שגורמת לה פשוט לא להיות זקוקה לקשרים חברתיים. במצב כזה אין מה ״לתקן״ בטיפול כי אנשים עם הפרעת האישיות פשוט לא זקוקים לקשרים חברתיים, ואי אפשר לשנות בהם משהו כדי שהם יהיו זקוקים להם כמו רובנו.
בסופו של דבר האבחון שלה היה שונה והיה ברור שהיא לא סובלת מהפרעת אישיות, ואחרי טיפול קצר וכמה ניסיונות לא מוצלחים עם כמה גברים, אותה בחורה הצליחה למצוא זוגיות בריאה.
כלומר יש פה מצב שבו קושי חברתי יכול לאפיין מצבים נפשיים שונים – כשהטיפול בכל אחד מהם שונה, ולכן חשוב להבדיל ביניהם. במצב של אותה הפרעת אישיות למשל – כנראה שהסיכוי להפוך א אותם אנשים לחברותיים לא ממש קיים. מצד שני, אוטיסטים הם לרוב אנשים שמעוניינים בחברה, רק מתקשים לעיתים למצוא אותה בגלל הבדלים נוירולוגיים (שמובילים למשל לבעיית האמפתיה הכפולה, תיאוריה פסיכולוגית שמסבירה את הקשיים הללו). במצב כזה יש משמעות מאוד גדולה לטיפול שיכול בהחלט לאפשר תיקון.
כמובן שיש כנראה עוד לא מעט מצבים נפשיים שיכולים להיות אחראיים לבעיות חברתיות – וגם לתכונות ״אוטיסטיות״ אחרות יכולים להיות הסברים שונים שכמובן הטיפול בהם נעשה בצורה שונה.
חשוב לי גם לכתוב שוב שלפעמים ״אבחון לא רשמי״ מהסוג הזה הוא לא בהכרח דבר רע. האמהות בכתבה הן דוגמא נהדרת לכך – מבחינתן ה״אבחון״ אפשר להן להבין היבטים בחיים שלהן ולהשלים איתם. גם אם באופן תיאורטי האבחנה לא מדויקת מבחינה רפואית או פסיכולוגית, השקט הנפשי שהיא מעניקה כנראה מצדיק אותה.
מצד שני, הבעייתיות באבחון הלא רשמי יכולה להגיע ממצבים שבהם הוא משפיע על החיים של ה״מאובחן״ בצורה שלילית, כמו למשל במצב שבו הוא (או היא) לא מקבלים טיפול נכון או נמנעים מלקבל טיפול בגללה.
במקביל, תפיסה של מישהו כאוטיסט יכולה בקלות להוביל לסטיגמות, במיוחד כשאוטיזם (גם במה שנחשב ל״תפקוד גבוה״) עדיין נחשב למגבלה בעולם הכללי, מחוץ לבועה של אלו שמכירים את הסיטואציה ומקבלים אותה ככזו שאפשר לחיו איתה, ואוי כמשהו שאפילו הופך את האדם למיוחד עם נקודת מבט שונה שנותנת הסתכלות עדיפה או מיוחדת על העולם. במצב כזה, אם מישהו ״מאובחן״ כאוטיסט יכול להיות שהיחס כלפיו ישתנה, ולא בהכרח לטובה. ואפילו אם מדובר על מצב שבו יהיו יותר סלחניים כלפיו (או כמובן כלפיה) לגבי התנהגות מסוימת או טעויות, זה לא בהכרח לטובה כי בלי ביקורת על טעויות לאדם הרבה יותר קשה להשתנות ולהשתפר.
וכמובן שהתפיסה הזו יכולה גם למנוע הזדמנויות אחרות – כמו הזדמנויות להוביל או לנהל, או להפגש עם לקוחות, או אפילו לעמוד מול קהל. זה לא נובע בהכרח מכוונות רעות של הסביבה ואולי אפילו רצון להקל על האדם ולא לעמת אותו עם מצבים שלכאורה ילחיצו אותו – אבל לא פעם זו פגיעה
וחשוב מאוד לדייק פה: לא מדובר על אנשים שההתנהלות שלהם מגבילה את היכולת שלהם לחיות באופן עצמאי.
בשורה התחתונה לא פעם זה כנראה תלוי בגישה של האדם עצמו כלפי אוטיזם. כנראה שבמשפחות שאוטיזם הוא מקובל ורואים אותו בתור משהו שאפשר לחיות איתו טוב, האבחון העצמי הזה בא כהקלה. במצבים אחרים, במיוחד כשהאדם לא מרגיש ״הזדהות״ עם האבחון – הוא יכול להיתפס כלא נכון, ואפילו כעלבון.
התיירת המקרית 