אתמול בבוקר הייתי בחדר כושר, וחשבתי שאולי פגשתי ברחוב בדרך הביתה מישהו שהכרתי פעם מזמן.
כשסיימתי את התואר, התחלתי לעבוד בחברה גדולה, כחלק מקבוצה גדולה של עובדים חדשים. רובנו הגענו לחברה כבוגרי תואר או לכל היותר עם שנות ניסיון יחסית מועטות – כך שרובנו היינו בערך באותו גיל. אני חושבת שהעובד הכי מבוגר שהיה לנו שם היה מישהו שהיה קצין בצבא ואז עשה תואר ועבד שנתיים שלוש לני שהוא התקבל לתפקיד – כך שהוא כנראה היה בן שלושים או שלושים וממש קצת, כשאני הייתי כנראה אחת העובדים הצעירים יחסית והייתי בת 24.
השבועות הראשונים של העבודה (אני לא זוכרת אם היה מדובר על שבועיים או שלושה) היו בעצם קורס היכרות עם רקע מקצועי שהיה חסר לרובנו, והיה כנראה יעיל לחברה להעביר את הידע במרוכז כקורס, שאחריו שובצנו לתפקידים שונים באותה מחלקה.
במהלך הקורס יצא לי להתיידד עם אחת מהעובדות באופן ספציפי, אבל אני חושבת שהקורס יצר אווירה חברתית קרובה יחסית בינינו המשתתפים. גם אם בסופו של דבר כשהתחלנו לעבוד – רובנו התחברנו ברמה היומיומית עם הצוותים שאיתם עבדנו, כי לרוב גם ישבנו במשרדים עם הקולגות שאיתם עבדנו, ואיתם היינו לרוב יוצאים לאכול צהריים (למרות שזכור לי שהייתי מידי פעם יוצאת לצהרים עם אותה עובדת שאיתה התיידדתי בקורס, לפחות עד שהיא עזבה לתפקיד אחר בחברה אחרת).
אחד מהעובדים שהיו איתי בקורס היה גבר צעיר שהיה מבוגר ממני בבערך שנתיים (שגם הוא היה בוגר תואר טרי) שלא ממש התייחסתי אליו בהתחלה. זה היה ברמה שבה כשחזרתי משהות של שלושה חודשים לאתר לקוח בארה״ב, לא שמתי לב בכלל לעובדה שהוא כבר לא היה במחלקה כי הוא עבר לרילוקיישן לספרד.
עד שכמובן כמה חודשים אחר כך – הציבו אותי לעבוד בפרוייקט שעבד מול אותו לקוח בספרד.
הביקור הראשון שלי בספרד היה בכלל ללא הנוכחות שלו – אלא נועדה לאפשר לו לחזור לארץ שבוע בגלל מגבלות ויזה. הייתי צריכה ״לבלות״ שם שבוע בעבודה על המשימות שלי מישראל, עם מנהל של האתר שהיה אז ״מורעל״ ומתלהב.
למזלי היתה במקביל אלי עובדת אחרת מישראל שנסעה לעבוד עבור לקוח אחר, כך שרוב הזמן היה לי עם מי להסתובב אחרי שעות העבודה, למרות שהיו יומיים או שלושה שבהם היא היתה עסוקה בעבודה ונדרשה לעבוד מאוחר.
אבל אני כן חייבת לציין לטובה שאותו עובד כתב לי מייל עם הוראות – החל מהכתובת של המשרדים (מה שמאוד הקל עלי כי במקום להסתבך עם איך לבטא את הכתובת במבטא לא ספרדי, יכולתי להראות לנהגי מוניות את הכתובת מודפסת), וכלה באיך אומרים בספרדית את המילה הכי חשובה: בירה.
אבל אז יצא לי לבקר באתר כמה פעמים כשאני ומי שהיה המנהל שלי אז סיימנו לעבוד על הפרוייקט עבור הלקוח הזה, והיינו צריכים ללוות את ההתקנה שלו אצל הלקוח. אני חושבת שהמנהל שלי היה זה שביקר שם את הביקור הראשוני והיינו אמורים להתחלק בנסיעות ההמשך, אבל איכשהו יצא שרק אני נסעתי לשם בתדירות די גבוהה.
אני זוכרת אמירה כזו או אחרת שרמזה על זה שהמנהל שלי בארץ לא ממש הסתדר עם המנהל ה״מתלהב״ באתר ולכן הוא העדיף לא לעבוד מולו. מצד שני, אני גם זוכרת שהוא היה נשוי עם תינוקת בבית, מה שיכול להסביר את העובדה שהעדיפו לתת לי לטוס ככל עוד עשיתי עבודה טובה ולא הבעתי התנגדות לנסיעות.
בכל אופן, בנסיעות הבאות שלי – הקולגה הזה היה בספרד, והיה נחמד מספיק כדי להפגש איתי מידי פעם גם מחוץ לשעות העבודה. ובדיעבד אני גם מודה על העובדה שבתקופה הזו התחילה לעבוד שם גם אישה נוספת – מישהי קצת יותר מבוגרת, שאיתה הסתדרתי מאוד טוב כי היה לנו הרבה במשותף, כולל העובדה ששתינו היינו שמנמנות למדי (מה שאפשר לנו להחליף לא מעט טיפים על איפה לקנות בגדים במידות גדולות, אבל גם לשוחח שיחות מעמיקות יותר על הנושא).
ויש כאן פרט שכנראה חשוב לשתף בשלב זה: הקולגה הזה שלי שגר בספרד היה מישהו שנראה ממש ממש טוב – והיה גם מקסים. וחלק מהקסם האישי שלו נבע מהעובדה שהוא היה הטיפוס של ״הילד הרע״ שנשים צעירות מתאהבות בו בקלות כדי לכאורה ״לתקן״ אותו.
הבעיה איתו היתה שהוא היה מאוד מודע לזה שהוא נראה טוב ומושך נשים, במיוחד כשהיו סביבו לא מעט נשים שהיו מאוהבות בו. אני זוכרת למשל שיצא לי להכיר את אחת הידידות שלו בספרד שהיתה בחורה ממש חמודה ומקסימה – והיה ברור כשמש שהיא מאוהבת בו, והוא מודע לזה. אני חושבת שמצד אחד הוא היה מספיק הוגן איתה כדי לפחות לרמוז לה שהוא לא בעניין – אבל מצד שני בגילאים האלו של עשרים ומשהו, לפעמים העניין של הגבר בידידות יכולה להרגיש כמו משהו שאולי יום אחד כשהוא יתבגר מנטלית – החברות תהפוך אולי גם לאהבה.
ואני מניחה שהיה לו גם קל מאוד להניח שאני הייתי מאוהבת בו. אבל אני בשלב זה בחיי הייתי מספיק מודעת לזה שאני לא מספיק יפה או מקסימה כדי לקבל תשומת לב מגברים כמוהו במובן הרומנטי, ולכן לא ״התאהבתי״ בהם, אלא יותר חיפשתי להיות ידידה שלהם. מבחינתי עצם העובדה שבחור כזה מגניב מוכן להסתובב איתי ולשוחח איתי היה מבחינתי מחמאה מספיקה.
רק שמשהו בדינמיקה הזו השתבש לא פעם, בעיקר כי הגברים האלו, במיוחד כמו הבחור הזה, הניחו שבשורה התחתונה העניין שלי בהם נבע מהתאהבות.
התשובה לשאלה עד כמה הגברים האלו באמת צדקו היא כנראה מורכבת, כי הבנה אינטלקטואלית של העובדה שאין לי סיכוי להיות בת זוג שלהם לא בהכרח מבטלת משיכה, בין אם מדובר על משיכה פיזית, או משיכה רגשית או שכלית. עצם העניין שלי בידידות כנראה מעידה על זה. מצד שני, עצם עובדה שבחרתי לוותר על בניה של מערכת יחסים רומנטית כנראה גם משנה משהו.
במובן הזה אני כיום שמחה שהיתה שם באתר אישה אחרת שיכולתי לשוחח איתה, ונראה שהיא עצמה כאישה שמנה אבל מבוגרת (ובוגרת) יותר הבינה הרבה יותר טוב ממני את הדינמיקה החברתית הזו. זה מאוד הקל עלי, במיוחד כשיכולתי לשוחח איתה על הנושא.
ואז הגיע היום האחרון שלי בספרד – כשהיה ברור שהפרוייקט מסתיים, אני עומדת לחזור לארץ ולהיות משובצת לפרוייקט אחר, וכנראה לעבור לרילוקיישן משלי בארה״ב.
התחושה שלי מול הקולגות שלי הרגישה מוזרה – כאילו אותם אנשים שהיו מאוד ידידותיים כלפי עד אז פשוט מתעלמים ממני, גם אותה אישה.
אבל אז היינו צריכים לצאת מהעבודה – אני למלון והם הביתה. ובגלל שהיה מדובר על יום לפני כריסטמס – היתה צפויה להיות בעיה לצאת מהעבודה, וגם כנראה היה קשה אפילו להשיג מונית כדי לצאת משם.
לכן אחד הקולגות הספרדים שלנו שלו היה רכב הציע לי טרמפ למלון – ואיכשהו הבחור הזה ביקש להצטרף גם לנסיעה, כי ליד המלון שלי היתה תחנת רכבת תחתית מאוד מרכזית שהוא יכול היה להשתמש בה יותר בקלות מאשר בתחבורה הציבורית שליד המשרדים.
וכשירדנו מהרכב של הקולגה הספרדי – הבחור החליט לעשות לי את הקטע הזה של ״אני מתלונן על זה שאני חייב לשירותים אבל בעצם בודק אם תזמיני אותי להשתמש באלו שבדירה שלך / בחדר המלון שלך בתור סימן לזה שאת מזמינה אותי לסקס״. רק שאני הייתי תמימה מספיק כדי לא להבין את הקטע הזה, ולכן אכן הזמנתי אותו כי הבנתי את הבקשה שלו מילולית.
רק כשהוא פשוט ״ברח״ מהנקודה כמה שניות אחר כך במרוצה לעבר תחנת הרכבת בלי ממש להפרד ממני הבנתי את גודל הפאדיחה, והייתי מתה להחזיר את הזמן שתי דקות אחורנית כדי להציע לו ללכת לשירותים בתחנה.
הקשר שלי איתו התנתק די מהר אחר כך, למרות שיכול להיות שעדיין החלפנו כמה מיילים אישיים במסגרת העבודה. בערך חודש וחצי אחר כך אני עברתי לארה״ב לרילוקיישן שלי לכמעט ארבע שנים – ומסתבר שהוא חזר לארץ בדיוק בסופ״ש שבו אני טסתי, בין השאר כי הוא לא הסתדר עם המנהל שלו שם. ממה שהבנתי הוא פחות או יותר התפטר מהחברה בשניה שהוא נחת בארץ, ועזב כמובן חודש אחרי כן.
לא היינו בקשר מאז, עד שלפני כמה שבועות היה פוסט משעשע שלו באחת מקבוצות ההייטק שאני שותפה בהן, שעליה הגבתי בהערה משעשעת. השם נשמע לי מוכר – ונכנסתי לפרופיל שלו רק כדי לראות שמדובר על הבחור ההוא מספרד.
והוא השתנה ב 25 השנים האלו מאז שהתראיינו, ברמה שכנראה שאם הייתי רואה אותו ברחוב לפני שנתקלתי בפרופיל שלו – לא היית מזהה אותו.
אני מודה שאני גם לא בטוחה במלוא מאת האחוזים שהגבר שעבר לידי ברחוב בדרך חזרה הביתה באמת היה הוא, וגם אם כן – לא בטוח שהוא ראה אותי, וגם אם זה היה הוא – שהוא שם לב אלי, או זיהה אותי. גם אם הזיהוי היה הדדי, אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו היה מעוניין לשוחח. בכל זאת הקשר שלנו היה זמני מאוד, לא ממש קרוב, קרה לפני יותר מ 25 שנה – והיה מקרי לחלוטין ותלוי עבודה.
אבל הרגשתי ממש רע אחרי הכמעט מפגש הזה.
וברור לי שזה משקף הרבה מה שאני מרגישה, בלי שום קשר אליו – פשוט כי החיים שלי במקום מאוד גרוע.
אני חושבת שלאחרונה שוחחנו מספיק על נושא העבודה שלי מבחינה כלכלית ומקצועית, אבל לא על עד כמה שה משפיע על שאר ההיבטים של החיים שלי.
כמו למשל המשקל.
אני חושבת שכבר סיפרתי על הנושא בגדול בעבר: הייתי ילדה רזה, נערה שמנמנה אבל עדיין בגדר הנורמלי, בצבא הפכתי להיות אחת משתי הנשים הכי שמנות ביחידה – ואז באוניברסיטה כבר הפכתי להיות שמנה ״רשמית״ (והייתי במשקל כזה כשפגשתי את אותו גבר בעבודה).
לשיא המשקל שלי באותה תקופה הגעתי כשגרתי בארה״ב, אבל שנתיים שלוש אחרי שחזרתי לארץ הצטרפתי לשומרי משקל והתחלתי לרזות. אמנם לא רזיתי למשקל של מישהי רזה ולא הייתי קרובה ללהיות רזה – אבל הייתי שמנה ברמה שבאותה תקופה נחשבה לסבירה, כזו שבה אוכל למצוא בן זוג או להתלבש יפה.
ושמרי על המשקל שלי במשך למעלה מעשור – עד הקורונה, שבה התחלתי להשמין ולא הפסקתי מאז עד שהפסקתי לעבוד. הפיטורים הובילו לכך שהפסקתי להשמין – אבל אני גם לא מצליחה להתניע הרזיה משמעותית.
וזו לא רק ההשמנה, אלא העובדה שבגלל שאני כל היום בבית, אני כבר לא ממש דואגת להתלבש בצורה ״רצינית״. אני לרוב מגיעה ויוצאת מחדר הכושר בבגדי ספורט, ולא מהסוג שנועד להראות טוב אלא כאלו שפשוט נוח להתאמן בהם – בניגוד למשל ללפני הקורונה שתמיד הייתי מביאה בגדים להחלפה – לרוב כאלו שהייתי הולכת איתם לעבודה, אבל גם בימי שישי הייתי מחליפה ללבוש מסודר יותר אחרי האימון כדי לחזור הביתה (אני מן הסתם מתקלחת אחרי האימון).
ברור לי שחלק מזה נובע מהלחץ של חוסר היציבות בחיים שלי בגלל נושא העבודה – אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה זה גם עניין של גיל.
כשהתחלתי להרזות הייתי בת שלושים וקצת – בגיל שעדיין יכולתי לקוות (או אולי לחלום) שכשארזה – אוכל אולי לקבל יחס קצת יותר אישי מגברים כמו הקולגה שלי לשעבר.
אבל כיום, לא רק שרוב ה״חתיכים״ שהכרתי בגיל עשרים ומשהו או שלושים ומשהו כבר רחוקים מלהיות כאלו (איכשהו נראה שרבים מהם הזדקנו פחות טוב מגברים יותר ממוצעים), איכשהו אני מוצאת פחות מוטיבציה להרזיה, למרות שבגילי אני אמורה להיות הרבה יותר מודעת להיבטים הבריאותיים של ההרזיה, ובתור מי שבעבר רזתה והפכה להיות בכושר גבוה יותר – אני אמורה להכיר באופן אישי עד כמה הרזיה יכולה להקל לי על החיים.
כדי לא להפוך את הרשומה הזו לחלוטין מדכאת – אני חושבת שברור לי שברגע שאמצע עבודה, אפילו זמנית – כנראה שמצבי ישתפר לא רק כלכלית אלא גם אישית ונפשית.
התיירת המקרית 