אי שם ב 2017, הופקה תוכנית בשם ״הפוליטיקה של השומן בערוץ הראשון שבאה לדון בחייהן של נשים שמנות שונות, ובקשיים והבחירות שלהן במסגרת החיים כנשים שמנות.
שמו של הפרק הראשון הוא ״בא לי לחיות״. הוא מתחיל בלהראות את המשתתפת צילה מיכאלי הולכת על החוף ומספרת שהיא זוכרת את עצמה תמיד כשמנה. היא ודעת שזה לא בריא ולא אידאל היופי, אבל היא משתדלת לא להתעסק בזה – כנראה מידיעה שעיסוק כה וניסיונות להרזות לא עזרו לה בעבר.
וצילה מיד מורידה בגדים כדי להסתובב בחוף לא רק בבגד ים – אלא כזה שהוא בשני חלקים, ומעין ביקיני (למרות שהוא לא חושפני או מינימליֿ, וקרוב יותר בגזרה שלו לבגד ים שלם). זה מחזה שרוב האנשים שלא עוסקים בעודף משקל (במיוחד כזה חריף) לא ״זוכים״ לראות ביום יום. נקרא ״שמנקיני״, והיא מספרת שבעצם רואים את המשקל מבנה הגוף שלה בכל מקרה, גם בבגד עם שלם, אז למה לא ללבוש בגד ים בשני חלקים?
מצד שני, צילה מאוד מטפחת את עצמה בביגוד, איפור ותסרוקת – מה שמעלה את השאלה עד כמה בעצם נשים שמנות כביכול צריכות לפצות על ההשמנה שלהבן בטיפוח בתחומים שהם לא המשקל כמו ביגוד או איפור?
בהמשך הפרק אנחנו מלווים את צילה בביקור אצל ההורים שלה שבה מוגשת ארוחה גרוזינית עשירה – ומלאה המאכלים לא ממש ״דיאטטיים״. צילה ובני משפחתה מספרים שהיא היתה ילדה רזה אבל התחילה להתמלא כנערה בגיל ההתבגרות. לאבא שלה המשקל התחיל להפריע כשהוא הגיעה לרמה גבוהה וחריגה. הוא מבין שהוא לא צריך להעיר, אבל קשה לו להמנע מלהעיר לה – והוא לא רוצה שהיא תהיה רזה, אלא מבחינתו יש ״גבול הטעם הטוב״ לעודף המשקל, שמבחינתו היא עברה. כל ההתנהלות שלו נובעת מרצון טוב של רצון שצילה תהיה בריאה ותמצא זוגיות, מה שאמור להיות בעייתי במשקל שלה.
אמא שלה אומרת שכשצילה תרצה, היא תרזה – ואי אפשר לכפות עליה את הרצון הזה, אלא רק כשצילה עצמה תהיה מוכנה לזה, ממש כפי שאמא שלה הבינה בשלב מסוים שההשמנה פוגעת בה בריאותית. צילה מסכימה עם זה, ואומרת שהיא מודעת לבעייתיות הבריאותית שבמשקל שלה, והיא מחכה שיום אחד ההבנה הזו תהפוך לפעולה.
הדמות הבאה שהתוכנית מציגה היא גאלה רחמילביץ׳ (שהופיעה לאחרונה גם בעונה השישית של ״בואו לאכול איתי״) – סטייליסטית ועוסקת באופנה במידות גדולות. היא וצילה מדברות על קבלה עצמית כדי לאפשר להן לחיות את החיים במלואם בלי לאפשר למשקל להגדיר אותן, למרות שחשוב לציין שגאלה הרבה פחות שמנה מצילה. מבחינתה, הרבה מהמגבלות לגבי מה נשים שמנות יכולות או לא יכולות לעשות לא נובע מהמשקל אלא מהתניות חברתיות שהיא מנסה לשבור – וגם להוות דוגמא לנשים שמנות אחרות.
אבל היא מודה שבעולם שמחוץ לעולמן של השמנות – היא נחשבת לעוף מוזר שקוראים לה ״דאבה״ ומצפים שהיא תכנס למשטר הרזיה. היא גם יורדת על גברים סביבה שגם הם לא כזו מציאה אבל מעזים להעיר לה.
היא מספרת על טיעון שבו הקבלה העצמית של נשים כמוה וכמו צילה (ושל כמה נשים אחרות בתוכנית) כביכול מעודדת השמנה, או לפחות מונעת מנשים ובמיוחד מנערות לרזות. אבל לגאלה חשוב להרגיע שזה לא ממש המצב, אלא יותר דרך להתמודד עם החיים בצורה מיטבית אם וכשאת כבר שמנה.
בהמשך הפרק מראים את האינטראקציה של גאלה עם אמא שלה, אחרי שכמה מומחים מדברים על יחסי אמא בת בהקשר של דימוי גוף (שנגיע אליו בהמשך). וגם אמא של גאלה מעירה לה על כמה פסטה היא צריכה להכין וכמה רוטב משמנת.
גאלה מכינה בעצם מעין אירוע אופנה ממידה 38 (שבימינו כבר נחשבת ללא רזה) – עד מידה 56, משהו שכנראה כולל בתוכו חלק ניכר מאוד מהנשים השמנות, למרות שיש סיכוי שיש נשים שמנות שלובשות מידות גדולות יותר ואולי מרגישות מודרות מהאירוע. הכיבוד כולו הוא על טהרת הוופלות – כאילו להראות ששמנות אוכלות מה שבא להן.
מתארחות אצלה כמה נשים שעוסקות בתחום האופנה ויש לנן עסקים במידות גדולות – כולל צילה שמספרת שהיא עוסקת בתחום ה״פין אפ״ שזה תחום שבו נשים מתלבשות בצורה יחסית סקסית, והפך להיות נפוץ באותה תקופה עבור נשים שמנות שרצו להציג את עצמן כמאוד מיניות (למרות שנראה שעם הזמן הטרנד הזה גווע ונעלם). כולן משוחחות על המטרה שלהן בפתיחת העסקים ואיך לקדם את האירוע שבו כולן יוכלו להציג את החנויות שלהן לנשים שמנות.
בהמשך הפרק גאלה מספרת שאין לה חסויות לאירוע האופנה למידות גדולות שהיא מארגנת, כי אף גוף לא רוצה להיות מזוהה עם שמנות.
אבל היא מצידה מספרת סיפור שונה ובעצם כמעט הפוך מזה של עירית דגני שנפגוש בהמשך הפרק – סיפור על מישהי שניסתה לרזות גם באמצעים קיצוניים, הבינה שזה לא עובד לה, ולכן בחרה לחיות ולהראות את המהות שלה גם במידה גדולה, בלי להתבייש או לשנוא את הגוף שלה.
והיא שואלת בעצם למה השומן הפך להיות כל כך מפחיד?
הקומיאית מיכל שם טוב מתחילה את חלקה בתוכנית מבדיחה שמוכרת לכל אישה שמנה: ״לא חבל? יש לך פרצוף יפה!״ כמה שאמור להצדיק את ההרזיה. והיא עוסקת בעיקר בהשמנה כי זו התכונה הכי בולטת שלה.
הא טוענת ההשמנה היא בעצם מנגנון התגוננות ושנשים שמנות לא מוטרדות – אבל אחרות שיעידו שיש הטרדה כזו, שקשורה לעובדה שהן נתפסות כמוחלשות ולכן קל לנצל אותן יותר. גם גוברות רבות בהמשך הפרק מדברות על הנושא.
מיכל גם שדרנית רדיו שבה היא יכולה לדבר על כל מה שבא לה – ובה לא רואים אותה פיזית, אבל היא עדיין עוסקת בכל מה שקשור להשמנה וקבלת השמנה כדי למנוע הפליה שלהם. ח״כ תמר זנדברג מעלה חוק נגד הפליית שמנים כאישה רזה.
האם יש לשון הרע, השפלה או חוסר קבלה לעבודה על סמך משקל? כנראה בחברה שרואה בשמנים על סמך דעות קדומות, חוק כזה ראוי, כי זה קורה.
הדמות הבאה שמציגים לנו היא גרפיקאית בשם עירית דגני – הדמות היחידה מכל הנשים שמוצגות בפרק הראשון שהחליטה להרזות (בפרק הבא נפגוש מדריכת הרזיה שרזתה בעברה), ופנתה באותה תקופה לניתוח קיצור קיבה מסוג ״שרוול״. התוכנית ליוותה את תהליך ההרזיה שלה, שנראה לפחות לפי הסדרה מוצלח.
הבחירה במשתתפת כמו עירית בתוכנית שאמורה לייצג את הקושי בלהיות שמנה היא מעניינת. ניתן לטעון שיש כל כך הרבה תוכניות וכתבות על אנשים שהחליטו להרזות – ואם יש סוף סוף תוכנית בודדת שבה מציגים גם את סיפורן של אותן נשים שלא רוצת להרזות, מדוע יש צורך לדחוף כאילו בכוח מישהי שבחרה לרזות (ועוד בדרך מאוד קיצונית)? זה יכול אפילו להתפס בתור דוגמא לאותן נשים שמנות שאם הן רוצות לפתור את הבעיות שלהן – כל מה שהן צריכות לעשות זה לקחת את עירית כדוגמא לאיך פותאים את הבעיות שכרוכות בהשמנה…
אבל אני חושבת שהשיתוף של עירית בתוכנית הוא מעניין. התוכנית רוצה להראות אמנם שיש נשים שמנות שחיות טוב גם במשקל שמן – אבל הקבלה העצמית הזו לא בהכרח מתאימה לכל אישה (וגם לא לכל איש) ולכן יש אנשים שעבורם הרזיה, אפילו במחיר של ניתוח קיצור קיבה הוא הפתרון הנכון. עירית עצמה מספרת שהיא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא שלמה עם עצמה בתור אישה שמנה, אבל זה לא ממש עבד לה, ובסופו של דבר היא נאלצת להכיר בעובדה שהיא רוצה להיות רזה.
מעבר לזה, עירית עצמה מבוגרת בעשור או יותר משאר הנשים בתוכנית. היא שייכת לדור אחר שבו השמנה היא מקור לבושה ולחוסר יוצלחות, וייתכן שקשה להתנער מגישה כזו בגיל מבוגר – במיוחד שהסביבה שלה (שנוטה לכלול בעיקר אנשים בערך בגילה) גם לא מקבלת אנשים שמנים כשווי ערך.
אבל מעבר לזה, ייתכן שבגילה של עירית התוצאות של ההשמנה מבחינה חברתית וגם מבחינה פיזית ובריאותית יותר בולטות בצורה שהנשים הצעירות יותר עדיין לא מכירות. ייתכן שכצעירות מצבן הבריאותי טוב יותר, אבל כשיום אחד הן יגיעו לגילה של עירית התמונה תראה אחרת. אפילו עירית עצמה מספרת שבריאותית מצבה כבר מתחיל להיות לא טוב.
לכן הייצוג של עירית בסדרה מאוד חשוב, כי היא מביאה נקודת מבט קצת שונה. אפשר כמובן להתווכח האם הטיעונים של עירית מוצדקים: אפשר להתמודד עם הקושי הפיזי בכך שעירית תתעמל ותתחזק ותשפר את היכולת האירובית שלה (ויש נשים שמנות שעושות את זה). נשים כמו גאלה נלחמות כדי שלנשים שמנות בכל מידה יהיו בגדים שהם לא בגדים שחורים כמו שעירית מתלוננת שהם האופציה היחידה עבורה, ולא פעם בדרכים חדשניות כמו קניה מחו״ל (שהיא אולי אופציה שנשים כמו עירית לא מכירות). אבל בסופו של דבר הסדרה לא מנסה (ולא אמורה לנסות) לכפות על אנשים המנעות מהרזיה, אלא רק להציג את העובדה שיש נשים שעבורן ההרזיה לא כזו מפתה.
השאלה היא כפי שעירית מנסחת – היא להבין מה האמת האישית של כל אחת מאיתנו לגבי הגוף שלה. האם ההשמנה עצמה היא גורם שמפריע לנו בחיים, או שאולי התגובה של הסביבה היא זו שמפריעה לנו ולא ההשמנה עצמה? האם שווה להשקיע את המאמץ בלהלחם בסביבה כדי לשנות אותה, או שמבחינת ההעדפות האישיות שלנו נעדיף להשאר שמנות?
וכפי שאומרים המומחים שמופיעים מיד אחרי עירית – יש השפעה חברתית מאוד חזקה על איך נתפסים אנשים שמנים. כפי שאומרת הדיאטנית איילת קלטר – הרזון הפך להיות ערך מקודש., ואין כמעט מי שמרוצה כי הזהות שלנו כל כך מסתמכת על הנראות שלנו ואפילו על כמה אנחנו מקפידים על ספירת קלוריות ושאר המנעויות כדי להראות שאנחנו ״טובים״. וכפי שאומר הפסיכיאטר שמרואיין בתוכנית – הנראות הזו היא הדבר היחידי כמעט שרואים אצל האדם השמן. ומבחינה חברתית זה נחשב כ״פשע״ של ממש בחברה שבה כביכול יש חופש, אבל מראה הגוף עדיין מהווה נקודה של דיכוי. יש הרבה דעות קדומות של אשמה במצבו, בושה, עצלנות וכו׳ – בלי להבין שהמצב מורכב יותר. חלק מהדעות האלו נובעות מהרבה ערכים שתעשיית הדיאטות מכניסה לנו לחיים כדי למכור לנו את השיטות שלהם, גם אם השיטות האלו כושלות ולא האדם השמן.
עירית מזדהה עם דמות קומקיס בשם ״הפרה נויה״ שהיא יצרה כאישה שמנה, ונראה שהעובדה שהיא שמנה היא חלק משמעותי בזהות שלה עד כדי כך שקשה לה לצייר את עצמה כרזה.
מבחינתה התהליך הוא ״להשיל את הקליפות״ – כלומר תהליך שבו היא תסיר את כל מה שהפריע לה בחיים וגרם לה להיות שמנה. היא מספרת שבניסיונות הרזיה קודמים לא היה מבחינתה ניסיון להבין מה הוביל להשמנה באמת אלא רק התמקדות במשקל עצמו, ועכשיו היא מעוניינת להבין דברים יותר לעומק. היא למשל מספרת שההתבגרות הפיזית שלה כנערה קרתה הרבה לפני שהיא היתה מוכנה אליה, ולפי הדברים שלה ״זה עשה צרות״. זה הוביל להטרדה שהובילה להשמנה בהגלל חוסר הרצון להיות יפה יותר.
יש מיד לאחר הנושא הזה הסבר שהפרעות אכילה מתפתחות בגלל הטרדות מיניות ובגלל קושי בהתפתחות המינית, ובהחלט אפשר לראות גם באכילת יתר הפרעת אכילה – כשיש היום הגדרה באמת להפרעת אכילה כפייתית כהפרעת אכילה רשמית. אבל האם ״ההחפצה״ היא בהכרח משהו רע באופן גורף, או שיש נשים מסוימות שההכרה בהן כסקסיות דווקא מחמיא להן?
אבל חלק מהתהליך של ההתבגרות היא הלימוד של איך להתמודד עם המיניות הזו ואיך לדעת להתמודד ואפילו לראות פנים חיוביים ביחס של גברים כלפי זה (כמובן שלא בצורה מטרידה אלא תקינה). מעבר לזה, אני זוכרת שכתלמידה בחטיבת הביניים, למדה איתי בכיתה מישהי שלא התפתחה מינית עד סוף כיתה ט׳ לפחות. המצב כנראה נבע כנראה מהפרעה הורמונלית שמנעה ממנה להתפתח. ואני מניחה שההשפעה הפסיכולוגית של המצב הזה לא היתה בהכרח טובה יותר מזו של נערות שההתפתחות שלהן היתה תקינה ופשוט קרתה מוקדם יחסית – גם מבחינת ההכרה במיניות שלהן.
צחוק הגורל הוא שעירית מאוחר יותר בפרק מספרת על כך שהרצון שלה בניתוח הוא קודם כל כדי לאפשר לה למצוא בן זוג ולהתחיל עם כל גבר שמוצא חן בעיניה – ולא הפן הבריאותי שכולם הזהירו אותה מפניו.