אריק כתב ברשומה הבאה על דיונים שהוא עורך בפורום מסוים שכנראה רובם המכריע הם דיונים פורים, אבל לעיתים יש בהם שימוש פוליטי או ציני אחר שבו הם הופכים להיות אלימים מילולית למען ההנאה מהאלימות ולא בצורה שתורמת לדיון.
כלומר הם מהווים משהו שנקרא בשפת האינטרנט ״טרולים״. מדובר על אנשים שנכנסים לפורום או בלוג די לפרסם תגובות שאינן תורמות לדיון – אלא נועדו לפגוע, לעורר פרובוקציות, לגרור דיון לכיוונים לא רצויים (במקום להמשיך בכיוון הפורה שבו הדיון התנהל לפני כן), והקצנה של דעות או של ״אי הבנה״ של דברים שהם לכאורה ברורים מאליהם למשתתף ה״נורמטיבי״.
אבל מעבר להתנהלות הנראית הזו – מה שמאפיין את הטרול הוא המוטיבציה מאחורי התגובות. אין לו רצון אמיתי להשתתף בדיון או אכפתיות, אלא יותר רצון לקבל תגובה כזו או אחרת (ובעיקר תשומת לב) ממש בכוח, שעשוע או סיפוק מההפרעה (ואולי אפילו מהמצוקה) שהתגובה שלו מעוררת, או תחושת שליטה שהוא מקבל מהעובדה שהוא הצליח להפריע למישהו.
אבל כפי שכתבתי בתגובה שלי לאריק – השאלה היא מה הגבול בין טרול אמיתי – לבין מישהו שמגיב בצורה אמיתית ולא מתוך רצון לפגוע, אבל הסגנון שלו גורם לנו לראות בו טרול?
הדוגמא שנתתי באחת התשובות שלי לאריק היתה קשורה לאיך רצוי להעביר ביקורת לאדם שנשמע זקוק לה. הדוגמא שהבאתי יתה של אדם ללא כשרון כתיבה שחולם להפוך לסופר. האם ראוי שמי שמגיב איו יגיד לו באון ישיר שאין לו כשרון כתיבה – או שראוי רק לבקר את הספרים שהוא מוציא אחד אחד כדי כביכול לא לפגוע ברגשות שלו, בתקווה שלאורך זמן הוא יבין שאין לו את היכולת להפוך לסופר? האם אוסף הכשלונות הקטנים שיובילו להבנה הזו כואבים יותר או פחות מאשר הכשלון הגדול והאישי שיגידו לו שאין לו כשרון כתיבה מלכתחילה?
למי שלא מכיר, יש סדרה שהיא במקור בריטית ושעברה לנטפליקס בשם ״מראה שחורה״. הסדרה מנה לבקר את השימוש שלנו בטכנולוגיה עכשווית אבל גם עתידית ולהראות את החסרונות שלה.
בקטע הבא יש ספויילרים למי שלא רוצה לקרוא.
אחד הפרקים הוא פרק בשם ״שתוק ותרקוד״ שבו נער שמאונן מול מצלמת המחשב שלו מגלה שהאקרים צילמו אותו, ועכשיו הם דורשים ממנו לבצע מעשים יותר ויותר מתועבים רק כדי שהם לא יחשפו את הסרטון הזה וישלחו אותו לכל מי שהוא מכיר. חלק מהמעשים מבוצעים בשיתוף פעולה של אנשים אחרים שההאקרים גילו שהם מבצים מעשים אסורים (כמו גבר נשוי ששוכב עם זונות), וגם הם מאוימים בחשיפה כזו.
בסוף הפרק אנחנו מגלים שהאוננות לא היתה רק אוננות, אלא קרתה במהלך צפייה בתכנים פדופיליים, שהם אסורים מוסרית וחוקית. הידיעה הזו היא מה שגורם לו כמובן לבצע מעשים שהולכים והופכים להיות חריגים יותר ויותר מחשש שיתפסו אותו – אבל ההאקרים כמובן חושפים אותו (וגם את שאר האנשים שהם סחטו) בכל מקרה.
חשוב לציין בהקשר הזה שהחוק במדינות מערביות רבות רואה בהחזקת חומר פורנוגרפי של ילדים וצפיה בו עבירה פלילית, בטיעון שצריכה של החומרים האלו מעודדת ייצור שלהם – כלומר מלבד הדחיה החברתית שהנער יחווה כשיגלו את הנושא, הוא גם ייאסר למאסר פעיל.
ופה עולה השאלה: עד כמה ה״טרולים״ הם באמת טרולים כשהם פגעו כך באנשים לכאורה תמימים – או שהם חשפו בעצם אנשים שפשעו אבל לא היו נתפסים?
ויש את הסיפור הזה שקרה לפני למעלה מעשרים שנה. לטובת מי שלא יכול לקרוא – מדובר על אישה שהצטרפה לפורום בשם ״הריון בסיכון״ שהיה קיים אז באתר ווינט, וסיפרה סיפור טראגי על כך שהיא היתה בחודש תשיעי ובעקבות תאונת דרכים איבדה את התינוקת.
כמה חודשים אחר כך היא בישרה שהיא נכנסה שוב להריון, הפעם עם תאומות – אבל אז כשהיא כתבה על הלידה היא הפכה אותה ללידה קשה, ואז בעלה סיפר בפורום על כך שהתאומות נולדו מתות.
מנהלת הפורום ומנהלת פורום פסיכולוגיה המקביל (שהקוראים שמשום מה צופים בזבלון ״חתונמי״ יזהו אותה כפסיכולוגית בתוכנית) רצו לתמוך בה וניסו לגלות היכן היא ילדה – אבל גילו שלא היתה באף בית חולים לידה של תאומות מתות במהלך הלילה, וכך התגלה שהתרחשה תרמית.
בדיעבד הרבה נשים גילו סתירות בסיפור של המשתתפת הזו – אבל הן התעלמו מהן בין השאר כי היא היתה משתתפת מקסימה שהתחבבה על אנשים בפורום, וגם תמכה בלא מעט משתתפות אחרות.
והתמיכה הזו הופכת את ההשתתפות של ה״טרולית״ לנושא שהוא מורכב יותר. כלומר היה בהחלט טבעי שהנשים בפורום הרגישו שהן איבדו את האמון בפורמט בגלל שהיא הצליחה ״לעבוד״ עליהן – אבל מצד שני היכולת שלה לשכנע נבעה גם מהיכולת שלה לתמוך ולתרום לאחרות בתוך המסגרת, והיא לא רק ״שׁאבה״ תשומת לב מאחרות. אני מניחה שהתנהלות שבה מישהי רק שואבת כוחות ולא תורמת היתה נתפסת כבעייתית הרבה קודם בפורום שכזה, והיא היתה נפלטת ממנו הרבה לפני שהיא היתה נאלצת להמציא סיפור לידה טרגי.
כמובן שה״טרולים״ שאנחנו פוגשים ברמה היומיומית שלנו רחוקים מלהיות ערמומיים אך מזיקים כמו שני הטרולים הנ״ל. לא פעם אנחנו נפגעים מהם – אבל הפגיעה היא לא הרסנית כפי שקרה בשני המקרים שציינתי.
אבל לדעתי החוויה האנושית באינטרנט מאוד רחבה – ולא פעם יכולה בקלות לטשטש גבולות שברורים לנו מאוד במפגשים פנים מול פנים.
קודם כל – עצם העובדה שאנחנו לא יכולים לקרוא שפת גוף בשיחה אינטרנטית משפיעה באופן מאוד חזק על התקשורת בינינו כבני אדם – ולא לטובה. כשאנחנו רואים את הבעות פנים, היכולת שלנו להבין את הרגשות של האדם מולנו (שנפגע, או שמח, או כועס) גבוהה בעשרות מונים מאשר רק בהודעות טקסט. לא פעם הבעת פנים או תנועות אחרות של שפת גוף ישלחו לנו מסר על מצבו הרגשי של מי שעומד מולינו גם בלי שהוא יצטרך להגיד את זה בצורה מפורשת. לכן בתקשורת ״אינטרנטית״ אנחנו לפעמים לא חושבים על ההפסד של הפן הזה בתקשורת הבין אישית ולכן לא מבינים שיש צורך להעביר את המסר שלנו בצורה מלאה באמצעים אחרים. לא סתם רבים אוהבים להשתמש באימוג׳ים כשהם כותבים הודעות בכתב – במובן מסוים הם חיקוי של שפת הגוף שהיינו מגלים בשיחה פנים מול פנים.
אבל מעבר לזה, אני חושבת שיש משהו שמאוד קל לפעמים לפספס בכתיבה באינטרנט בכלל ובבלוג בפרט . לדעתי לא פעם הכתיבה האינטרנטית שהיא ברובה אנונימית מאפשרת לנו לכתוב לא פעם דברים אישיים ואינטימיים – וזה יוצר לקוראים יחסית בקלות תחושת אינטימיות שלא היתה בהכרח מתקיימת מחוץ לאינטרנט, לפחות לא כל כך מהר או בכזו קלות יחסית. לכן לעיתים קל לשכוח שרוב המגיבים לנו בכל מסגרת אינטרנטית, גם הקבועים, הם בעצם אנשים שבקושי מכירים את הכותב.
וזה לא רק העובדה שההיכרות בין הכותב לקורא היא רק וירטואלית, אלא בעצם ההיכרות מהסוג הזה שונה מאוד מהיכרות פנים מול פנים. ההבדל נובע בין השאר מהעובדה שבהיכרות מלא פנים מול פנים אנשים מתרשמים משפת גוף של מי שעומד מולם, ואולי גם מכירים אותו או אותה כחלק מסביבה כוללת יותר שבה אנחנו יכולים להתרשם מהאדם מולנו גם דרך הקשר שלו מול אנשים אחרים, וכך לקבל תמונה יותר שלמה שלו. וכשיש את התמונה השלמה הזו – היכולת של כל אדם לבחון את הסיפורים שאותו אדם מציג לנו בכתב הופכת להיות עשירה ומדויקת יותר.
אבל לאינטימיות המהירה הזו יכולה להיות תגובת נגד של הקוראים והמגיבים שגם היא מאוד אינטימית, גם כשהאינטימיות האישית והרגשית הזו לא ממש נוצרה – וגם כשהיא לא רצויה. לדוגמא, לא פעם יש מגיבים שאוהבים להגיב במה שמכונה ״אהבה קשוחה״ או tough love באנגלית. בחיים פנים מול פנים כנראה שאותם אנשים היו מגיבים כך רק לאנשים שמאוד קרובים אליהם, אבל לא פעם דווקא באינטרנט קל להם יותר להפעיל את זה על אנשים שהם בקושי מכירים, לכאורה לטובתם של אותם אנשים. הבעיה היא כמובן שלא פעם זה מופנה כלפי אנשים שלא בהכרח מעוניינים ביחס כזה מצד אנשים זרים, גם אם המסר הוא בסופו של דבר נכון.
השוני הזה בדינמיקה יכול לעזור לנו להגדיר את גבולות הדיון שמרגישים לכל אחד מאיתנו נוחים. אמנם היה נחמד אם כולנו היינו מסכימים על איך ראוי להתייחס למי שמגיב אלינו גם כשמדובר בכתיבה באינטרנט, אבל דווקא היכולת להגיב אחרי מספר דקות של חשיבה יכולה לעזור לנו לקחת רגע, לנשום עמוק, ולחשוב איך להגיב בצורה יותר מחושבת ורגועה.
כמובן שהפרופורציות האלו משתנות בכל סיטואציה – ובעיקר בגלל שכל אחד מאיתנו שונה.
ובסופו של דבר מה שיפה בתקשורת הזו שנעשית באינטרנט הוא שלכל אחד מאיתנו יש את האפשרות להגדיר מה נוח לו או לה באופן עצמאי, ולנווט את התקשורת שלנו מול אחרים בצורה שתאפשר את הנוחות הזו.
התיירת המקרית 