התיירת המקרית

מפרץ מילפורד Milford Sound הוא פיורד – וגם אחד מאתרי התיירות הידועים בניו זילנד, והשיט בו נחשב לאחת הפעילויות ה״שוות״ ביותר בניו זילנד, לפחות לתיירים. אפילו חבר לעבודה שביקר בניו זילנד בעצמו אחרי הגירושים שלו ומאז ניג׳ס לי לטוס לשם בעצמי ביצע א השייט, למרות שהוא הגיע לניו זילנד לטייל בטרקים.

הדרך בין אתר הקמפיג שבו ישנו לילה לפני כן למפרץ עצמו ידועה בתור מאוד יפה, ולכן הנהג שלנו אהב לתת למטיילים להנות מהנוף בכך שהם ישבו לצידו במושב הקדמי במושב שהיה לרוב מיועד למדריכה הצעירה, והיא בתורה ישבה איתנו באוטובוס (אני מניחה שכל זה נעשה בהסכמה שלה).

אני מודה שלי זה נשמע מאוד מפתה מצד אחד לצלם כך את הנוף – אבל מצד שני העדפתי לא לשבת ליד המדריך במושב של המדריכה השניה. חלקית זה נבע מכך שלא הייתי מעוניינת להעסיק את הנהג בסמו טוק מנומס, וחלקית כי ערב לפני כן הוא התעצבן עלי שלא הצטרפתי לשאר הקבוצה לביקור שהוא ארגן למערה של התולעים הזוהרות. לכן לא ממש הייתי עצובה שבשתי ההגרלות שהמדריך ערך (כל אחת מהן לבערך חצי מהדרך) לא עליתי בגורל, ונראה שהצלחתי לצלם לא רע את הנוף גם מהחלונות הצדדיים של האוטובוס.

מצד שני, היתה מי שכן התאכזבה מאוד – בחורה גרמניה ממוצא איראני בשם Pegah פגה שמאוד רצתה לנסוע מקדימה, ואיכשהו נוצר מצב שתמיד השני או השניה שבחרו בהגרלה הצליח לזכות, ופגה תמיד היתה ״רק״ שלישית או רביעית. קצת חבל לי שהמדריך עצמו לא חשב לתת לה את המקום כשהוא ראה כמה היא רוצה בזה, או שמי שזכתה לפחות בחלק השני לא נתנה לה (אם אני הייתי זוכה הייתי מאפשרת לה לשבת שם מרוב שהיא התלהבה).

רק שוה אולי לציין שהמתיחות בין איראן לישראל עלתה כבדיחה כבר בתחילת הטיול בינינו, והיחסים שלנו היו נעימים ואפילו ידידותיים במהלך הטיול. כיום אני שואלת את עצמי האם אחרי ההתנהלות של ביבי במלחמה בעזה והסבבים נגד איראן – היינו מצליחות ליצור קשר כזה, ועד כמה היתה יכולה להיווצר מתיחות בינינו שהיתה משפיעה על האווירה בטיול וגם על שאר המטיילים.

זה היה הנוף שראינו דרך החלון בדרך למפרץ:

לפני שהגענו לשיט, יצאנו להליכה קצרה במסלול למפלים שהיו באיור, וגם ראינו בדרך לשם את אחת הציפורים הידועות ביותר בניו זילנד, תוכי שמכונה Kea קיאה – תוכי די מעצבן שיכול להיות מאוד נודניק לאנשים.

משם המשכנו לאתר שממנו יוצאים הרבה מאוד סיורים במפרץ – אבל לפני שיצאנו לשיט עצמו היה לנו זמן להסתובב גם עצמאית סביב המפרץ. ופה בפעם הראשונה שמעתי מהמדריכה הצעירה שליוותה אותנו שאותו מדריך בכיר בחברה שהכרתי בטיול שלי בארה״ב מודע לזה שאני בטיול ומוסר לי דרישת שלום, כולל הסבר שהוא כנראה ביקש ממנה להסביר לי שהוא ידע על קיומי רק בגלל שהוא זיהה את השם שלי ברשימת הנוסעים ולא משום סיבה אחרת.

הסיבה האחרת שכנראה בגללה השם שלי עלה במסגרת הטיול בפני ההנהלה נבעה מחשש כזה או אחר של המדריכים שלא אסתדר בטיול. בהתחלה חשבתי שהאיטיות שלי הפריעה להם באופן כללי – אבל בדיעבד חשבתי על זה שהחשש התרכז יותר בעובדה שבאחד הימים הראשונים של הטיול היתה לנו הזדמנות להשתתף בטרק בשם ״טונגרירו״ שהיה עבורי קשה מידי, אבל המדריכים חששו שאתעקש להצטרף אליו בכל זאת.

כמובן שלא היתה לי שום כוונה להסתבך בטרק קשה מידי ולא הייתי יוצאת אליו – ובמקרה של הטיול שלנו לא היתה לאף אחד הזדמנות להצטרף אליו כי מזג האוויר באיזור ביום שבו ביקרנו באיזור היה גרוע מידי והמסלול היה סגור.

אבל כן שמתי לב שבערך באותה תקופה היחס אלי השתנה והיה פחות חשדני. אולי זו היתה העובדה שהמדריכים יכלו להרגע אחרי אותו טרק קשה – אבל בזמנו חשבתי שייתכן שעצם ההיכרות שלי עם המדריך הבכיר בחברה פעלה לטובתי כי הוא ידע שאני מסתדרת בצורה טובה ואחראית בטיולים שכאלו.

ואז יצאנו לשיט.

במפרץ בגדול יכולות להיות שתי אפשרויות לצפיה בנוף: אם מזג האוויר נעים ובהיר, רואים השתקפויות של ההרים במים וזה מאוד יפה (לפחות ממה שראיתי בתמונות באינטרנט) – או שמזג האוויר הוא גשום ומעונן ואז יש במפרץ המון מפלים, שזה מה שאנחנו זכינו לראות.

אנחנו לפחות היינו בספינה מכוסה – כפי שאפשר לראות בתמונות היו גם לא מעט מטיילים שיצאו לשייט בקיאקים במזג האוויר הזה:

כפי שאתם רואים היו לנו בגלל הגשם לא מעט מפלים, חלקם גדולים ומרשימים וחלקם קטנים. גם מזג האוויר הערפילי תרם לאווירה – רק חבל לי באמת שזכינו לראות את מפרץ רק במזג אוויר כזה ולא בכזה שמשי. אבל מצד שני זו מגבלה שקיימת בכל טיול בחו״ל שאין לנו זמן לחזור על חוויות כאלו מתי שנוח ומתאים…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שאחרי מערכות הבחירות הסוערות והלא יציבות שהיו לנו בין אמצע 2019 לבין סוף 2022 – הדבר היחידי שאפשר להגיד שיהיה בלגן. כנראה שהמירוץ יהיה קרוב, ולא בהכרח ברור שיהיה מנצח, ובמיוחד לא מנצח ברור.

הקושי העיקרי יהיה כמובן אם ביבי לא יצליח ליצור קואליציה כי לא יהיה לו רוב, אבל בגלל סירוב ליצור קואליציה עם המפלגות הערביות – גם הגוש שמתנגד לביבי לא יצליח ליצור קואליציה, ולכן נלך לסבבי בחירות הולכים וחוזרים עד שאחד הגושים יצליח להקים קואליציה – וכמו שראינו בעבר הלא רחוק, הסיכוי שביבי יהיה זה שיצליח להקים קואליציה במצב הזה הוא הכי מציאותי.

לכן בעיני פחות חשוב מי מתאחד עם מי – אלא איך מונעים את החזרה על מה שקרה בין 2019 ל 2022 שגרם לכך שביבי עלה לשלטון לארבע שנים ללא הפרעה.

״ממשלת השינוי, שהוקמה ב 2021 היא ההוכחה לכך כי הצליחו להקים אותה רק בעזרת תמיכה של מפלגה ערבית שבלעדיה הממשלה הזו לא היתה מוקמת.

אני חושבת שהזכרון שלי מא. היה כשהייתי ילדה קטנה ושיחקנו פעם יחד ברחוב. אני חושבת שבאותה תקופה גרנו בדירה שכורה בחלק הותיק יותר של שכונת גילה – שממנו ברנו כמה חודשים אחר כך לדירה שההורים שלי רכשו בחלק החדש יותר של השכונה, ומאז הקשר שלנו ניתק.

אבל איכשהו זכרתי אותה כשהתחלנו ללמוד יחד בחטיבת ביניים, שאליה הגעתי רק בכיתה ח׳, אחרי שנתיים בניו יורק. היא היתה מישהי שקשה לפספס – היא היתה היפראטיבית וכנראה התלמידה הכי רועשת בכיתה שלא בדיוק היתה שקטה במיוחד מלכתחילה.

האסרטיביות שלה בלטה כשלמשל היא ממש ״אילצה״ אותי לתת לה שיעורים פרטיים במתמטיקה במסווה של ״אני רוצה שנלמד יחד למבחן״. היא התעקשה לשפר את הציונים שלה כדי להתקבל למה שכונתה בתיכון ״כיתת מצטיינים״ (או כפי שכמה כינו אותה בגילאים הללו ״כיתת מזדיינים״). מדובר היה על כיתה לבגרות עיונית מלאה, משהו שכבר היה קיים – אבל לתלמידים החזקים יותר. אני מודה שבדיעבד לא ברור לי ההבדל בינה לבין כיתת הבגרות העיונית המלאה ה״רגילה״ – אולי פשוט הרמה של התלמידים אפשרה למורים ללמד ברמה גבוהה יותר וכך לאפשר ציונים טובים יותר לבגרויות?

בסוף כיתה ט׳, הכיתה שלנו עמדה להתפצל. מעט מאוד מהתלמידים כמוני למשל עברו לבתי ספר אחרים, לרוב לכאלו טובים יותר. אבל רוב הכיתה נשארה בבית הספר – אבל כבר בכיתה י׳ היתה חלוקה מאוד קשוחה לכיתות לפי איך כל תלמיד עמד להמשיך את הלימודים – החל מכיתת המצטיינים הנ״ל, וכלה בכיתה שבה למידים למדו רק כדי לסיים 12 שנות לימוד בלי בגרות, ולמדו בין השאר ספרות (בקטע של לגזור שיער, לא הקטע של לקרוא ספרים).

א׳, שהתקבלה בסופו של דבר לכיתת המצטיינים, לקחה יוזמה ועם תלמידה אחרת בכיתה, ר׳. החליטה להפיק יחד מעין ספר מחזור לא רשמי לכיתה. ההנהלה של בית הספר סירבה להפיק ספר כזה לשכבה כולה – כנראה כי הם לא רצו שיווצר חלילה הרושם שמדובר על נקודת סיום מסויימת בלימודים שלנו, ובכך לרמוז בצורה כזו או אחרת שאולי אפשר לעזוב את בית הספר לבתי ספר טובים יותר כמו שאני עברתי.

אבל רכזת השכבה שלנו כתבה לנו מכתב, וכך גם המחנכת שלנו בכיתה ט׳ – כשמישהו כתב בשמנו מכתב תודה גם לה. שאר הספר (שהיה בקושי חוברת) היה בעצם אוסף עמודים עם צילומים שלנו פלוס כמה שורות קצרות שכתבו א׳ ור׳.

אני זוכרת שבמקרה יצא לי לראות את מה שא׳ ור׳ כתבו עלי מראש – משהו שהסתיים במשפט ״ותמיד עושה מצב רוח״. רק שבטיוטה שלהן היה כתוב ״ותמיד עושה מצב רוח (רע)״. אני מודה די התעצבנתי על זה – במיוחד אחרי שעזרתי לא׳ לעבור כמה מבחנים במתמטיקה.

אבל אמרתי לעצמי שלמזלי – לא אצטרך להפגש עם א׳ יותר בחיים. וזן באמת היתה במובן מסוים נבואה שהגשימה את עצמה – מעולם לא נפגשנו שוב פנים מול פנים.

אבל זה לא אומר שלא היה בינינו יותר קשר וירטואלי.

הפעם הראשונה שבה שמעתי על א׳ היתה בשנת 2005, בערך 15 שנים אחרי שעזבתי את אותו בית ספר. הייתי אז בנסיעת עבודה מטעם מקום העבודה שלי, ובאותה תקופה היתה איתי שם קולגה שאותה הכרתי בתקופה שבו למדתי בחטיבת הביניים – היינו חברות עד תחילת התואר של שתינו. משהו במעבר שלי לבאר שבע שהיא נשארה בירושלים גרם לקשר להתנתק, למרות שחזרתי לירושלים לסופי שבוע (וכמובן לחגים) מידי פעם, והייתי גם מבלה את הקיץ אצל ההורים.

אבל במקרה שתינו נסענו יחד לאותו אתר ואותו לקוח בו זמנית, והיה לנו נחמד לבלות יחד – ובמקרה באחד מסופי השבוע אני והיא הצטרפנו לזוג קולגות גברים לטיול בפארק לאומי שהיה במרחק 3 – 4 שעות נסיעה מהעיר, מה שנתן לנו הרבה זמן ״לקשקש״ עד שהגענו לשם.

גם היא למדה בתיכון בכיתית המצטיינים כך שהיא הכירה את א׳, ובמקרה היא סיפרה לי עליה כי הן נפגשו. מסתבר שא׳ יצאה כבוגרת מהארון, ואז השתתפה במופעים של מה שנקרא ״דראג קינגס״.

כמה שנים אחר כך, כשכולנו פתחנו חשבונות פייסבוק – כולנו התחלנו פחות או יותר להתחבר עם הרבה אנשים שהכרנו בעבר כולל מי שלמד איתנו בבית ספר – ואישהו יצא שאני וא׳ גם התחברנו. כמובן שאמרנו שללום והחלפנו קצת מידע בסיסי (שעבורה זה היה בעיקר מה שחברה המשותפת סיפרה לי), וזהו.

מידי פעם נתקלתי בתמונות או סיפורים שוא העלתה ועשיתי לייק. גם היא הגיבה בצורה דומה לפוסטים שלי. היתה פעם אחת שהיא וחברה אחרת שלי התחילו להתווכח על משהו בפוסט שלי בגלל דעות פוליטיות מנוגדות למדי. א׳ התעצבנה קשות כשנראה לה שאותה חברה לעגה לשם המשפחה שלה. שוחחתי עם החברה והיא טענה שזו היתה שגיאת הקלדה ולא לעג מכוון, אבל לא התנצלה או משהו בפני א׳.

---

אני חושבת שזה היה הקשר האחרון שהיה לי עם א׳ – עד הבשורות אי שם בסביבות פסח 2019, שאיכשהו התחילו להופיע בפרופיל שלי הודעות מהפרופיל שלה שהיו הודעות אבל ותנחומים.

קריאה קצרה הובילה אותי לחדשות שהיא חלתה בסרטן ממקור לא ידוע כמה שנים לפני כן, נראה היה שהיא התגברה עליו – אבל הוא חזר אחרי כמה חודשים, והפעם הטיפולים לא עזרו והיא הלכה לעולמה בגיל 44 כשהיא אמא לשני ילדים קטנים שהיו לה עם בת הזוג שלה (ייתכן שלשעבר).

אלו כמובן חדשות עצובות מאוד – אבל כשפוסטים דומים התחילו לעלות לי בפיד ביום השנה למוות שלה, התחלתי לחשוב על השנים שעברו מאז.

מצד אחד – היו בהן רגעים נפלאים, כמו למשל הטיול שלי לניו זילנד בנובמבר ודצמבר 2019.

מצד שני – שישה שבועות לאחר מכן פוטרתי מהעבודה שלי (שבה עבדתי כמעט 12 שנים) בגלל קיצוצים. שישה שבועות אחרי כן – התחילו הסגרים של הקורונה, מה שהקשה על תהליך חיפוש העבודה שלי, למרות שתוך כמה חודשים מצאתי עבודה – אבל גם היא בדיעבד התבררה כלא מוצלחת מכל מיני סיבות.

ואז קרה השביעי באוקטובר, החטופים, המלחמה שלא נגמרה (ושכל פעם מחדש נפתחו בה חזיתות חדשות) – ולמרות שרשמית טראמפ ״כפה״ עלינו ועל החמאס להפסיק להלחם, נראה שנאלץ לסבול חידושים כאלו ואחרים שלה (החל מהמשך לחימה בעזה וכלה במתקפות של איראן) לאורך תקופה ארוכה.

וכמובן יש את הפיטורים שלי שקרו כמה חודשים אחר כך, ושנתיים של חיפוש עבודה ללא הצלחה.

ולכל אורך התקופה הזו, שהתחילה בעצם בטיול שלי בניו זינד – התחלתי לעלות שוב במשקל, ולמרות ניסיונות לרזות – מרוב מתח ולחץ מכל הדברים הקודמים אני לא ממש מצליחה להתמיד לאורך זמן.

אני לא אומרת חלילה שדברים לא ישתפרו בסופו של דבר, אלא שבעצם קצת יותר משש שנים שהחיים שלי לא ממש מוצלחים, ואני מרגישה שאני לא מצליחה לשפר אותם, וגם אין לי מושג איך לעשות את זה.

נרשמתי לחדר הכושר אי שם בפברואר 2011 – וב 15 השנים מאז התמדתי בו מאוד, חוץ מאשר תקופות כמו הקורונה או המחלמות השונות שבו הוא היה סגור. הייתי בזמנו כל כך מתמידה שמחלה או פציעה שהיתה לכאורה מונעת ממני להתאמן היתה ממש מלחיצה אותי, ולא פעם הייתי הולכת לחדר הכושר גם אם לאהרגשתי טוב, או שכאב לי, או שפשוט לא ישנתי טוב בלילה ועוד שעה או שעתיים שינה היו עושות לי טוב.

ואיכשהו גיליתי שהכי קל לי להתמיד בספורט בשעות הבוקר, לפני העבודה, כנראה כי זו הנטיה האישית שלי, אבל גם כי בשעות אחה״צ המאוחרות והערב חדרי הכושר לרוב צפופים ועמוסים מאוד והרבה פחות נוח להתאמן. אבל יש לזה יתרון נוסף שבו אני יכולה לשלם קצת פחות על המנוי כי המנוי שלי אומר שאני יכולה להכנס לחדר הכושר רק עד 17:00 ולא מאוחר יותר.

בשנים הראשונות שמתי לב שגם אחרי טיולים או חופשות – תמיד חזרתי מהר מאוד לחדר הכושר. אפילו אחרי הסגרים של הקורונה חזרתי מאוד מהר והמשכתי להתאמן למרות כל המגבלות היו אז לגבי אימונים. אבל מאז השביעי באוקטובר, שמתי לב לכך שברגע שיש קטיעה מסוימת של השגרה שלי – קשה לי לחזור לחדר הכושר.

קחו לדוגמא את השביעי באוקטובר: חדר הכושר נסגר בתקופה הראשונה אחרי האירועים, אבל נפתח תוך שבוע או שבועיים. אבל ברגע שעברו השבוע או שבועיים האלו – התקשיתי לחזור, וחזרתי רק אחרי חמישה שבועות. גם היום הרשון שבו חזרתי היה יום שבעצם קיבלנו חופש מטעם העבודה, ולכן יכולתי לחזור הביתה ולנוח אחרי האימון ולכן הוא היה פחות מלחיץ.

אבל שמתי לב שבעצם מאז לא פעם הייתי מפספסת יום אימונים, במיוחד בימים שבהם היינו צריכים להגיע למשרד ולא לעבוד מהבית.

כשפוטרתי המשכתי ללכת, וההתמדה שלי היתה לרוב גבוהה יותר – חוץ מהתקופות שבהן היתה מלחמה עצימה יותר, בעיקר מול איראן.

אחרי הסבבב הראשון מול איראן ביוני 2025 היה לי קל יחסית לחזור כי הוא הסתכם בשבועיים – אבל בסבב האחרון שהתחיל ביום האחרון של פברואר 2026 – זה לקח חודש וחצי. אמנם חדרי הכושר נפתחו יחסית מוקדם – אבל אחד מהם צמוד לקריה ולכן יכול הי בקלות היות יעד לטילים, וליד חדר הכושר שבו אני שוחה נחת טיל ביוני במרחק של 100 – 200 מטרים וגם שם זה נשמע לי מפחיד ללכת.

ואיכשהו מאז אני מתקשה לחזור להתאמן.

אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מסטרס. המלחמה ״נפלה״ עלי בדיוק בשלב שבו התחלתי לחפש באינטנסיביות עבודה זמנית, והמלחמה מאוד עיכבה אותי. מעבר לזה, למרות שבתכל׳ס הצלחתי למצוא עבודה חלופית שכזו הרבה יותר מהר ממה שלוקח לי למצוא עבודה בהייטק – זה היה עדיין מלחיץ.

ועכשיו יש כמובן את הלחץ של להתחיל לעבוד בעבודה חדשה, וללמוד את מה שצריך ללמוד, וליצור רושם טוב כדי שימשיכו להעסיק אותי…

ואיכשהו בכל הלחץ הזה אני מרגישה שאין לי אנרגיות ללכת לחדר הכושר.

וחלק מהלחץ של האימונים נובע בעצם מהעובדה שהלוגיסטיקה סביבם הפכה להיות מסובכת יותר. כמו למשל העובדה שכשעבדתי בהייטק – היה לי את הזמן להגיע קצת מוקדם יותר לעבודה (נניח בשמונה וחצי כשרשמית יום העבודה מתחיל בתשע) ולאכול ארוחת בוקר במשרד.

בעבודה הנוכחית לעומת זאת אני מתחילה מוקדם יותר (שמונה) וגם אז אין לי אפשרות לאכול ארוחת בוקר במשרד אז אני צריכה לאכול משהו בבית – או משהו מהיר מאוד ״על הדרך״ העניין הוא שגם ארוחת הצהריים שלי צריכה להיות כזו מהירה וזמינה מאוד  כי בימים טובים יש לנו רבע שעה הפסקה (ובימים פחות טובים גם אותה אין), והשילוב הזה יכול בקלות להוביל למצב שבו אני מורעבת כל היום, מתקשה להתרכז – ואז מתנפלת על אוכל כשאני מגיעה הביתה.

וזה מקשה על ללכת לחדר הכושר בבוקר כי אין לי מושג איך לאכול.

מצד שני להעביר את האימון לשעות אחרי העבודה זה סיכון, כי גם בעבודות הקודמות שלי וגם בנוכחית לא בהכרח ידוע לי מתי יום העבודה יסתיים, ובימים עמוסים אני יכולה בהחלט להיות עייפה מידי אחרי יום עבודה ושגם לא יישאר לי זמן בכלל להתאמן…

וכן, בשבוע ומשהו בקושי שהייתי בתפקיד כבר היו יומיים שבבם היה כזה לחץ (מסיבות שונות בכל פעם) שאף אחד לא לקח הפסקה – וגם עבדנו מעבר לשעות של המשמרת. אמנם משלמים לנו לפי שעה וכמובן יש הגדרה של שעות נוספות – אבל עדיין נראה שיהיו על בסיס קבוע ימים ארוכים יותר. מצד השכר זה אולי טוב, אבל מצד היכולת שלי לשמור על שגרה של אימונים זה פחות טוב.

וכמובן יש את העובדה שאין לי פנאי כמו שהיה לי כמובטלת – ואני צריכה להתרגל לזה. זה כמובן דבר מאוד חיובי ובריא, אבל זה דורש התאמה – והתחושה שלי היא שגם אימוני כושר נוגסים עוד יותר בזמן הזה שהצטמצם לי.

את היום הבא של הטיול בילינו בפארק לאומי בשם פיורדלאנד Fiordland National Park. לא ממש יצאנו להליכה או משהו דומה, חוץ מאשר להליכה קצרה במסלול מאוד מוסדר ליד האגם עם ההשתקפויות:

משם המשכנו לעבר אתר הקמפינג שלנו שנקרא Gunn's Camp – שכמה חודשים אחר כך נהרס בשטפון מאוד גדול שהיה באיזור אחרי גשם חזק של כמה ימים, ונשמע שכנראה לא ישפצו אותו – וחבל, כי האתר היה מאוד מקסים ואכן היה בו מוזיאון וחנות שבה קניתי בקבוק מים חמוד עם בדיחה ניו זילנדית שאין לי מושג לאן הוא נעלם מאז.

האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו היה ליד נהר, ולאחד המטיילים עף חלק מהאוהל למים של הנהר בגלל הרוחות שהיו באיזור. הוא קצת חשש מהתגובה של המדריכים לאובדן ציוד של החברה, אבל למזלו הוא איכשהו הצליח לתפוס את החלק האובד בזמן לפני שהוא התרחק יותר מידי ולא היה צריך לספר להם.

מעבר לזה – באתר פגשנו שני בעלי חיים אופייניים לניו זילנד.

מסתבר שליד האתר יש מערה שבה יש תולעים זוהרות. בהמשך כשנחזור לאי הצפוני נגיע גם למערה ענקית שבה הן קיימות ושם יש טיולים מסודרים בתשלום, אבל פה המערה קטנה ואפשר להגיע אליה בחינם. אני שקלתי להצטרף לקבוצה כשהיא הלכה לשם ואפילו הצטרפתי להליכה, אבל אז ראיתי שאנחנו נכנסים למסלול באיזור המיוער ליד המחנה ולכן העדפתי לוותר כי חששתי שלא אעמוד בקצב ההליכה ואלך לאיבוד בחושך.

יש לי רושם שזה עצבן קצת את המדריך הראשי – אבל אולי יצא מזה משהו טוב, כי בהמשך הטיול כשהיינו באיזור הפארק הלאומי אייבל טסמן היתה נו עוד הזדמנות לצפות במערה כזו בטבע (ולא בתשלום), ואז הוא היה הרבה יותר מתחשב לגבי קצב ההליכה בחושך.

בעל החיים השני שאופייני לחוף המערבי של האי הדרומי הוא זבובי החול – מעין יתושים קטנים ועוקצניים, שהעקיצה שלהם מתחילה לגרד ממש כמה שעות אחרי העקיצה וכנראה שיש מקרים שהם ממשיכות לגרד גם כמה ימים אחר כך.

בתור מי שלא ממש אוהבת להתמרח בכימיקלים הקשים שדוחים יתושים, נעקצתי והעקיצות באמת מאוד מעצבנות. אבל מעבר לעובדה שהגירודים לא עברו במשך זמן – גרמתי לעצמי פצעים שלקח להם המון זמן להרפא – ואז השאירו אחריהם צלקות שנשארו כמה חודשים ורק אז נעלמו.

לאחרונה נתקלתי בקבוצה בפייסבוק שנקראת ״רק התבוללות״ שכבר כתבתי עליה (קצת) בפוסט הזה. בגדול זו קבוצה של גברים ישראליים שטוענים שהם מאסו נשים הישראליות החזיריות למראה אבל גם בהתנהלות שלהן כלפי גברים (לפחות לטענתם של הגברים בקבוצה)- ולכן הם ממליצים לפנות לנשים בחו״לֹ, בעיקר למדינות שהתרבות בהן היא שמרנית יותר ביחסי גברים נשים כמו למשל מזרח אירופה או דרום מזרח אסיה שם (לפחות לפי מה שאותם גברים טוענים) הנשים הצעירות ואפילו אלו המאוד נאות עד יפות פשוט ״מתות״ על הגברים שהנשים הישראליות האיומות והנוראיות לא יודעות להעריך.

כן מאוד חשוב לכתוב שהגברים עצמם מרגישים שהם גברים ״איכותיים״ (ואפילו מאוד), במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות בכלל ולעולמות הדייטים בפרט. הם מרגישים מטופחים, נאים אפילו, חכמים ונבונים, בעלי יכולת שיחה גבוהה, עם עבודות ״טובות״ ומבחינתם מוכנים להשקיע באישה שהגיעה לדייט איתם – רק כדי לקבל שוב ושוב ושוב ושוב יחס מזלזל מצד הנשים.

רוב הפוסטים בקבוצה נכתבים על ידי הגברים, והם נכתבים אנונימית. יש אמנם רשימת משתתפים, אבל חלק משמעותי מהחברים הגברים בה מפיעים שם עם פרופילים נעולים – או כאלו שהם כנראה פרופילים זמניים עם תמונה שהיא מצוירת ולא צילום שלהם.

מהפרופילים שכן נמצאים שם תחת שם אמיתי ועם תמונת פרופיל, נראה שמדובר על גברים די רגילים וממוצעים – לא במובן הרע של המילה, אלא גברים שכנראה נשים רבות היו שמחות לפגוש. הם לא נראים חלילה מכוערים – אבל הם גם לא ״חתיכי על״. נשמע שיש להם עבודות יציבות וטובות, גם אם ברוב במכריע של המקרים לא מדובר על גברים שהם הייטקיסטים, מנהלים בכירים, או כל מקצוע אחר שבו המשכורת גבוהה משמעותית מהממוצע.

ואז עולה השאלה: איך לאוכלוסיה כזו גדולה של גברים יש רתיעה כוללת מנשים ישראליות? אם הבעיה יא בנשים פה בישראל באופן כללי, או שהבעיה בגברים עצמם? או שמדובר בעצם בחתך של שני הגורמים האלו?

לא מזמן קראתי בקבוצה פוסט או תגובה של אישה שנשמע לי כמו משהו שמסביר את התופעה, לפחות בחלק מהמקרים. היא טענה שהגברים בקבוצה מתחילים לא פעם עם נשים מאוד יפות. או אולי לא רק יפות אלא גם מאוד מטופחות – כלומר נשים שמשקיעות לא מעט זמן, כסף, ומאמץ כדי להיות יפות.

במצב כזה, אישה שמשקיעה ביופי ויודעת שהוא מושך לא מעט גברים – תחפש (לפחות בתחילת הקשר) לא מעט פרמטרים שטחיים כמו מראה חיצוני, או משכורת גבוהה. זה נובע מכך שהיא כנראה יודעת שיש לה את היכולת (או לפחות מניחה שיש לה את היכולת) למשוך גברים שגם הם ״נחשבים״, קרי נראים טוב ויש להם כסף. ייתכן מאוד שהמשך הקשר יתבסס בעיקר על אישיות, ואופי, והתנהגות ולא רק על הנראות החיצונית, אבל אותן נשים די בטוות שהן יצליחו להשיג את הנראות הפיזית והכלכלית הזו (כנראה בצדק).

כך שפניות חוזרות נשנות לקבוצה מאוד ספציפית של נשים שמחפשות משהו מאוד שונה ממה שלגברים האלו יש להציע יכולה ליצור סיטואציות לא נעימות.

מצד שני, יכול להיות פה גם פער תרבותי מסוים, שבו בחברות שמרניות יותר נשים ״לומדות״ להתייחס לגברים בכבוד – אבל הגבר הישראלי שלא גדל בתרבות כזו יכול בקלות לבלבל בין ה״כבוד״ וההתנהגות שנובעת מהשמרנות, לבין אהבה.

ופה משתלב גם גורם אחר שנובע מהעובדה שהמדינות המדוברות הן לא רק שמרניות אלא גם מדינות עניות למדי, מה שמוסיף פן הכלכלי להקשרים האלו – וכפי שמסופר בכתבה הזו, לא הכל זורם בקשרים האלו כפי שהגברים היו רוצים להאמין.

למי שאין מנוי ל״דה מארקר״, מדובר על כתבה שעוסקת ביחסים בין גברים מבוגרים (בעיקר מישראל אבל לא רק) עם נשים בעיר ספציפית בתאילנד שבה תעשיית המין ״חוגגת״, והגבולות בין להיות ״לקוח״ (שמיוחד ארוך טווח) לבין סיפור אהבה אמיתי מאוד מטושטשים ולא בהכרח ברורים לגברים ששותפים לקשר. ולכן לא פעם (ולא פעמיים) הקשרים האלו יכולים להסתיים בהסתבכות כלכלית קשה של הגבר שמגלה שהוא חשב שהוא משקיע השקעה כלכלית טובה אבל בעצם נוצל כלכלית, במיוחד במצבים ספציפיים שבו החוק התאילנדי לא לטובתו. לדוגמא החוק התאילנדי אוסר על זרים לרכוש קרקעות או בתים, וחברות שמוקמות בתאילנד לא יכולות להיות בשליטה כלכלית של זרים. במצב כזה, נדל״ן שנרכש יירשם על שם האישה, ואז בגירושים הרכוש הלכאורה משותף הולך אוטומאטית אליה.

גם הכתבה מניחה שהמקרים שהם הגבר יוצא קרח מכאן ומכאן הם נדירים, אבל כמו שאומר בכתבה המרואיין גיא ברוקר, שהוא דוקטור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה – לא פעם אותם גברים מעדיפים להאמין שהנשים מולם אוהבות אותן, גם אם מצד הנשים מערכת היחסים בסופו של דבר נובעת מהרצון לקבל כסף מהגברים (ואני בכוונה לא כותבת ״לסחוט״). וחשוב להגיד שלא מדובר על רמת ״סחיטה״ שבה הגבר הופך למרושש כלכלית, אלא באמת הוא נותן מתנות ועוזר לאישה ובני משפחתה במסגרת התקציב שלו מתוך האמונה שמדובר פה על סיפור אהבה (אבל מצד האישה זה עדיין ״עסק״ כלכלי מאוד).

גם פה הגבולות בין ניצול לאהבת אמת מטושטשים, כי כן יצאו מהמצבים האלו סיפורי אהבה אמיתיים (כאלו ששני הצדדים אוהבים אחד את השניה). אבל הטענה היא שכל שההבדלים בין בני הזוג בגיל ובמצב הכלכלי קטנים ככל היותר, כך הסיכוי שסיפור האהבה הוא אכן אמיתי. אבל כשגבר בן ארבעים או חמישים פלוס יוצא עם אישה בת עשרים ומשהו, יש סיכוי יותר מסביר שיש מעורבות כלכלית בקשר.

אבל בעצם כנראה שקל לגברים ש״מנוצלים״ לכאורה ליפול לאשליה שהנשים מאוהבות בהם כי הסביבה מאפשרת ואפילו דוחפת לזה – למשל הם לא ישלמו לאישה על סקס, אבל כן ירכשו עבורה מתנות כמו תכשיטים (שהיא בתורה תוכל להחזיר או למכור הלאה תמורת כסף).

השאלה היא האם האשליה הזו גרועה או פוגעת בעצם בשניים מהצדדים – או שאולי יש בה משהו שתורם לשניהם? האם באשליה הזו באמת יש נזק לגברים, או שאולי במצבים מסוימים שבהם הם באמת במצב אישי שהם מתקשים למצוא זוגיות – האשליה עדיפה על האלטרנטיבות?

כי פה עולה השאלה: האם ייתכן שלפחות לחלק מהגברים האלו באמת יש קושי מסוים ליצור קשרים עם נשים?

כי ייתכן מאוד שבחברות מסורתיות, שבהן משפחתיות וזוגיות הן חזות הכל, ולנשים מאוד קשה לעזוב את הזוגיות שהן בגלל שאין להן את היכולת לחיות עצמאית – קל יותר לגברים שקשה להם להתחבר לנשים למצוא זוגיות, כי היא נכפית לא פעם על הנשים שלא בהכרח יכולות לעזוב. אבל בזוגיות שוויונית יותר (או כזו שחברי הקבוצה יראו בה ״פמיניסטית רעילה״) – הקושי החברתי של הגבר בא לביטוי הרבה יותר חזק.

ולכן ייתכן מאוד שבגלל זה יש פה געגועים לעולם שכבר לא קיים (לפחות לא פה בישראל) – כזה שבו הגבר הוא ראש המשפחה, האישה היא ה״עזר שנגדו״, ובעצם היא אמורה להשמע לו, לטפל בו ו״לפנק״ אותו – כשהוא אמור לדאוג לכל צרכיה.

זה לא שהגברים המדוברים הם עצלנים שרוצים שהאישה תעבוד קשה בזמן שהם מתבטלים. הם עובדים קשה להתפרנס, ורוצים מישהי שתטפל בהם ואפילו תפנק אותם אחרי שהם חוזרים מיום עבודה ארוך.

רק שאולי קשה להם להבין שלהיות בעמדת התמיכה הזו לא בהכרח מיטיב עם הנשים עצמן, במיוחד לא בפן הכלכלי.

אבל אי אפשר להכחיש שהתנועה לשחרור האישה, כולל תנועת MeToo בשנים האחרונות אכן שיפרו את מעמדן של הנשים – אבל שינוי הדינמיקה הזה בהחלט גרם שינוי גם עבור הגברים. יש את אלו שהציחו להסתגל אליו מתוך הבנה של החשיבות שלו – אבל אחרים מתקשים להסתגל כי הם באמת מרגישים שנלקחה מהם הזכות הבסיסית מאוד ליחסים מול הנשים.

וזו לא המצאה אלא כאב אמיתי של גברים שבאמת חווים תסכול מאוד גדול מהחיים. אפשר אולי להגיד שהם פונים לנשים ספציפיות שהן באמת רעות, או נשים שנמשכות לטיפוסים אחרים, או שאולי באמת יש להם קושי חברתי מסוים כזה או אחר שמאוד מקשה עליהם בשיח מול נשים.

ולכן אולי הבעיה האמיתית פה היא באמת הקושי לגשר בין כל הגורמים האלו בצורה טובה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הדואר בעיני עדיין פעיל – אני אמנם לא מגיעה לשם באופן סדיר, אבל אני בהחלט מעדיפה לקבל בדואר חבילות מאשר שהן יישלחו אלי ישירות הביתה – או חמור מכך, יישלחו לנקודות איסוף.

שליחה הביתה אומרת לרוב שהשליח ישגע אותי עם לדרוש פרטים כאן ועכשיו על איך להכנס לבניין או באיזו קומה ודירה אני גרה, או אפילו ינג׳ס לי לרדת לקחת את החבילה בעצמי כי אין לו כוח מצוא חניה. לא פעם הוא אפילו אוסף את הפרטים מראש ומגיע לאיזור רק יום אחרי ואני לא יודעת אם החבליה כבר הגיע ונעלמה מסיבה כזו או אחרת – או היא פשוט תגיע מחר.

ונקודות איסוף זה סיוט גרו יותר- כי הן מאפשרות איסוף רק בשעות מוזרות שרק מי שעובד מהבית ויכול לצאת לכמה דקות באמצע היום לאסוף אותן יכול לאסוף. לא פעם ניסיתי להגיע בסוף יום עבודה, בערך חצי שעה או שעה לפני סוף שעות הקבלה של חבילות -רק כדי גלות שהחנות נסגרה מוקדם ואי אפשר לאסוף את החבילה.

וזה כמובן אם החבילה מגיעה לנקודת איסוף מתאימה – כבר קרה לי שבעצם התבלבלו בשם הרחוב שלי וחשבו שמדובר על הרחוב באותו שם בעיר שכנה, ואז כמובן שנקודת האיסוף רחוקה לי מידי.

לכן לא פעם סניף הדואר הרלוונטי עדיף – הוא פתוח בשעות צפויות מראש, גם בימי שישי, והוא יישאר פתוח גם אם אין קהל.

לגבי בנקים – אני מודה שגם בעבר לא ממש ביקרתי בהם בתדירות גבוהה מלבד אולי בכספומטים, וגם בגיל צעיר אבא שלי לימד אותי להוציא סכום מראש שיספיק לי לפרק זמן (נניח חודש) כדי להמנע מעמלות.

אני מניחה שמי זקוק להלוואות או משכנתא עדיין יגיע לבנק.

יש בעבודה החדשה שלי כמה דברים שאני מרגישה שאני לא ממש רגילה אליהם ושבעצם גם מפריעים לי למדי.

נתחיל מצורת העבודה – שבה אין ממש הפסקות. בימים הראשונים שבהם היתה לי ולעובד החדש הנוסף הדרכה שהיתה בעיקרה תיאורטית – קיבלנו שתי הפסקות ביום שכל אחת היתה באורך של בערך 10 – 15 דקות, שזה כלל שירותים / קפה / עישון (יש המון מעשנים) / אפילו לאכול משהו לצהרים. ביום ראשון א הבנתי את זה ומצאתי את עצמי אוכלת רק ארוחת בוקר יחסית קלה ואז חוזרת הביתה בערב לאכול ארוחה שניה…

היה גם יום שבו היינו אמורים לבלות במוקד כמה שעות כדי לקבל ניסיון פרקטי אבל בעצם נשארנו שם כל היום כי היתה תקלה דחופה במערכת הטלפונים שדרשה את הנוכחות של המנהלת (שׁהיתה זו שהדריכה אותנו) במוקד עצמו כך שבילינו את כל היום במוקד. וזה היה מצב שבו במהלך היום קמתי פעמיים כדי ללכת לשירותים ולמלא את בקבוק המים שלי (משו שוקח פחות מחמש דקות) – וזהו. ולא הייתי חריגה – זו רמת ההפסקות שכולם סביבי לקחו.

וכן, אין הפסקת צהרים מסודרת. אלו שאכלו – עשו את זה ליד השולחן במהלך יום העבודה עצמו בזמן שהם עובדים ופשוט לא היו בטלפון. יש לדעתי אנשים שלא ממש אוכלים במהלך היום, ולכל היותר מנשנשים במבה או חטיף אחר במהלך היום (אם בכלל).

יכול להיות שזה מוד העבודה בכל מוקד, ואני לא רגילה לזה. כשעבדתי בהייטק היה לנו עומס, אבל גם היתה הבנה שאלא אם יש מצב חירום שדורש תשומת לב מיידית – אפשר לקחת חצי שעה כדי לאכול ארוחת צהרים או לקחת חמש או עשר דקות פעם או פעמיים ביום להפסקת קפה כדי למתוח קצת את הרגליים וכדי להתרענן מנטלית.

מצד שני, בהייטק לרוב נמדדנו על סמך הספק ולא בהכרח על פי מספר השעות בו עבדנו, וגם השכר שלנו היה גם גלובאלי ולא לפי שעה. אלו דברים שבאמת אפשרו את היכולת הזו לנהל את הזמן שלנו בצורה טובה יותר.

בתפקיד הנוכחי שלי אנחנו עובדים לפי שכר שעתי, כך שההספק בתוך פרק הזמן הזה כנראה חשוב משמעותית הרבה יותר מאשר בהייטק. וחשוב לי גם לכתוב שהמנהלת שלי ומי שהוא אחראי המשמרת עובדים בדיוק באותה צורה.

---

וזה מוביל אותי לקושי השני.

ביום השני של ההדרכה, המנהלת שלנו רצתה לתת לנו התנסות במשהו פרקטי, ולכן ביקשה מהעובד החדש להאזין לכמה שיחות בתחום מסוים, ואז לנסות לשוחח עם לקוחות בעצמו בשיחות האלו. ממני היא ביקשה משימה אחרת שבה הייתי אמורה לעדכן תיקי לקוחות בשני סוגים שונים של מוצרים שהלקוח רכש, כשכל עדכון מתבצע בצורה קצת שונה.

המשימה עצמה לא קשה ומהר מאוד הבנתי איך לתפעל את התוכנה – אבל בדיעבד התברר שעשיתי כמה טעויות בגלל חוסר הבנה שלי של הנוהל שמנהל המשמרת גילה ואז העיר לי עליהן. לכן הוא ביקש שאעשה את המשימה שוב יום לאחר מכן (ביום השלישי של העבודה) כדי לתרגל.

והיה באותו יום משהו קצת חריג. באופן עקרוני בשבוע שבו אני והעובד החדש היינן בהדרכות, סיכמנו שנגיע ב 10:30 כל יום, כשאני קצת מקדימה והוא קצת מאחר (עניין של כמה דקות). אבל באותו יום הגעתי כמה דקות לפני 10:30 רק כדי לגלות שהוא שם ומבצע שיחות… כשהמנהלת שלי הגיעה שאלתי אותה לגבי זה, והיא אמרה משהו שערב לפני כן, כנראה כבר אחרי שיצאתי – הוא ביקש להתחיל לעבוד קצת מוקדם יותר. הנחתי שהיה ברור שאני הגעתי בעשר וחצי כרגיל.

במהלך הבוקר, כשכבר סיימתי בערך שלושה רבעים מהמשימה, אולי קצת יותר – המנהלת שלי שאלה אותי למה לא סיימתי אותה. גם בסוף היום כשהיא שוחחה איתי ועם העובד החדש היא העלתה את זה שכמות הזמן שלקח לי לבצע את המשימה היה ארוך מידי ולא מקובל.

כאן חשוב לי לציין משהו חשוב: הביקורת הזו בנוכחות העובד האחר היא לא חריגה אצלנו. לא פעם המנהלת מעלה טעויות כאלושקרו לאנשים ספציפיים בפורום של כל העובדים (ובעיקר של כל העובדים הנוכחים כי אנחנו עובדים במשמרות) לא כדי לבייש אנשים אלא באמת כדי שכולנו נוכל ללמוד איך לשפר את השירות שאנחנו נותנים ללקוחות שלנו.

בסוף יום שוחחתי איתה ואמרתי שלא ברור לי למה יום קודם הצלחתי לעשות את משימה בזמן, ובאותו יום לא הצלחתי – וסיכמנו שיום אחרי אעשה את המשימה שוב כדי לתרגל אותה – והפעם ארשום כמה זמן לקח לי כל דבר כדי שנוכל להבין מה בדיוק מעכב אותי.

רק בדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה היא ״שכחה״ שרק העובד החדש השני הגיע מוקדם יותר באותו בוקר (חצי שעה לפני) ולכן בעצם אולי התוספה לי עוד חצי שעה למשימה שבה לא הייתי בכלל במקום…

זה בלט לי במיוחד כשבבוקר לאחר מכן – המשימה לקחה לי בערך שעה פחות, ואני לפחות הרגשתי שלא היה שום שינוי באיך שעבדתי מהיום הקודם… כמובן חוץ מהעובדה שהמנהלת שלי היתה מרוצה מהשיפור. אמרתי לה שאין לי מושג איך לקח לי פחות זמן,

הרושם שלי הוא שההבדל העיקרי כנראה נבע מכמות העבודה שהיתה – כלומר במקרה ביום שלקח לי יותר זמן, כמות העבודה היתה גדולה יותר משאר הימים. אני לא אומרת שאני לא השתפרתי ואולי ״תפסתי בטחון״ ולכן ״תקתקתי״ את העבודה קצת יותר מהר (לפעמים גם שינוי של 10 שניות בטיפול בכל רשומה יכול להיות משמעותי) – אבל זה עדיין לא מסביר הבדל משמעותי כזה של שעה בערך…

ופה עולה השאלה – האם הבעיה נבעה ממני, או שפשוט ביום שבו הייתי איטית באמת היה מספר גבוה יותר של רשומות לטפל בהן?

בתפקיד הקודם שלי בהייטק היה לי קל לנתח למה משהו לקח לי יותר זמן ממה שהיה צפוי שייקח – ולא פעם גם הייתי יכולה לדווח למנהלים שלי בקלות על העיכוב מראש. מעבר לזה, אני חושבת שבהייטק לא פעם יש מעקב אוטומאטי על היקף העבודה שנעשה – ובמצב כזה למשל המנהלת שלי היתה יכולה לראות לא רק כמה זמן לקח לי לעשת את המשימה אלא על כמה שורות עברתי, ולפי זה להבין אם אני איטית או מהירה.

אבל פה אין בר כזה, וקל למנהלת שלי להניח שאני בתור עובדת חדשה עשיתי משהו לא בסדר כדי לעבוד כך – לא ברמה של לגעור בי אלא כדי להבין למה זה קרה ואיך אני יכולה להשתפר. אם זה היה קורה לעובד/ת ותיק/ה כנראה שההנחות שלה היו שונות, וכך גם השאלות של על למה זה קרה, ויש סיכוי שהיתה מצידה יותר הבנה שאולי היה מובר על נפח העבודה.

כשהייתי ילדה, אבא שלי עבד בעיקר בבית חולים באגף בציוד הרפואי (שעם הזמן הוא תקדם בתפקידי ניהול בו), אבל גם היה לו תפקיד כזה או אחר באוניברסיטה העברית. לכן היה לנו מנוי משפחתי מוזל לבריכה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם, שאליה היינו נוסעים כמעט כל שבת בבוקר כשהייתי ילדה ואפילו נערה.

כשהייתי מבוגרת יותר ולמדתי בתיכון – התיכון שלי היה מאוד קרוב לבריכה, וזכור לי שפעם בשבוע בכיתה י״ב כשהיה לי יום שבו היה לי שיעור בשעה מאוחרת יחסית אחרי שעתיים חופשיות – הייתי לא פעם הולכת לבריכה לשחות קצת בשעתיים הללו.

גם בתקופת הצבא היתה תקופה די ארוכה שבה שירתתי במשמרות שבהן הייתי כמה ימים בבסיס וכמה בבית. לצערי רוב החברות שלי שירתו בבסיסים סגורים, ולמרות שיש סיכוי שאחת מהן שירתה בבסיס פתוח – הוא היה בת״א כך שהיו לה לא מעט נסיעות ולכן לא בהכרח היתה זמינה במהלך היום או אפילו בערב לבלות יחד. לכן בימים הפנויים שלי לא פעם הייתי נוסעת לבדי לבריכה כדי לעשות משהו שהוא לא רק לשרוץ בבית כל היום.

ואז אחרי השירות הצבאי – התחלתי לעבוד בקמפוס גבעת רם בתור מפעילת מחשב עד שהתחלתי ללמוד לתואר. בתור בחורה רווקה בלי ילדים אני הייתי זו שקיבלה את משמרות הערב, כולל את משמרת חמישי בערב שכללה גיבויים של כל המערכת ונמשכה שעתיים יותר מכל משמרת ערב אחרת. אבל למרות ששעות הבוקר שלי היו פנויות ויכולתי ללכת בקלות מהבריכה לעבודה – משום מה לא ניצלתי את המצב לשחות.

מאז כמובן כבר אין לי מנוי לבריכה – כי פשוט עברתי לגור רחוק מההורים שלי – לבאר שבע לתואר, ואז לרמת גן, אטלנטה, הוד השרון, הרצליה, ואז חזרה לרמת גן.

---

ובכניסה לאוניברסיטה, היתה חנות ספרים.

בתיכון הייתי בעיקר קופצת אליה כדי לקנות עטים של ״פיילוט״ בכל מידי צבעים. כנראה שכמה בגרויות עשיתי בעט ירוק או טורקיז.

אבל בצבא ואחר כך בתקופה שלפני התואר, גיליתי שיש בחנות הזו ספרי קריאה בעלות מאוד נמוכה, שיכולתי להרשות לעצמי לקנות אחד או שניים בחודש גם על משכורת צבאית צנועה שממנה חסכתי גם קצת כל חודש.

חלק גדול מהספרים היו קלאסיקות כמו במערב אין כל חדש או פעמון הזכוכית של סילביה פלאת׳, גם אם אז לא בהכרח הייתי מודעת לזה שמדובר על קלאסיקות.

אבל אחד מהספרים היה ספר רומנטי בני הנעורים בשם ״כל המכתבים שלא כתבתי״ של סופרת בשם ציפי רונן.

הספר הוא רומן רומנטי לבנות נוער, שכנראה כיום הייתי מיד רואה בו את כל החורים בעלילה.

הגיבורה, יעל, היא נערה שבדיוק סיימה ללמוד בתיכון. יום אחד היא פוגשת גבר צעיר בשם ארנון – חייל משוחרר שעומד להתחיל ללמוד לתואר בפיזיקה. הם יוצאים לכמה פגישות, והיא מחליטה לאבד את הבתולים שלה איתו על החוף (מה שנשמע אז רומנטי, ונדוש כיום).

אבל כמה ימים אחר כך יעל מתבשרת שאביה החורג (אביה הביולוגי נפטר כשהיא היתה ילדה קטנה) קיבל מלגת לימודים לשנה בקולומביה, ויעל דוחה את הגיוס שלה בשנה כדי להצטרף להורים שלה לשנה שם.

העוני המחריד של דרום אמריקה מוזכר בתחילת הסיפור בכמה משפטים, ובהמשך העלילה גם מוזכרים אירועים של הפגנת סטודנטים בקמפוסים שנבעו מחוסר השקט החברתי שנלווה להתנהלות הזו של הממשלות. אבל הספר ברובו מתאר מציאות אידילית למדי של טיולים, לימודים במכללה פרטית – וגם חברויות חדשות.

למרות שהמעבר קורה בתחילת הקשר בין יעל לארנון – הם שומרים על קשר מכתבים לכל אורך התקופה הזו. היא מתארת את החוויות שלה, והוא לעומתה מתאר שגרה עמוסה של לימוד מאוד מאומץ לתואר שלכאורה לא משאיר לו זמן לשום דבר אחר, כולל חיי חברה.

יעל עצמה כמובן מחוזרת – יש בחור צעיר שהיא הכירה במהלך חופשה שמחזר אחריה בצורה רומנטית, וידיד קרוב מהלימודים שהוא אידאליסט רומנטי ואחד המפגינים במחאות בספר שנראה שמעוניין ביותר מידידות. אבל היא לא נענית להם אלא ממשיכה לבנות על המשך הקשר עם ארנון.

כן יש לה מערכת יחסים אחת משמעותית: אבא של אחת החברות שלה נמשך אליה מאוד, ודי סוחף אותה למערכת יחסים מינית ולא מחייבת למרות ההתנגדות הראשונית שלה, שבה היא לומדת איך להנות מסקס. כצעירה היה בזה משהו שנשמע מאוד רומנטי – אבל כמבוגרת זה כמובן נשמע חריג ואפילו קריפי למדי, מיוחד לאור העובדה שיעל היא חברה של הבת שלו, ולמאהב שלה כמובן שיש קשר חברותי להורים שלה.

בסוף השנה יעל חוזרת נרגשת לארץ. היא חוזרת מוקדם יותר מהורים שלה בגלל תארךי הגיוס שהגיע, ומתגוררת זמנית עם הדודה שלה כדי לאפשר להורים לטייל לבד ולהנות עוד קצת מנופי דרום אמריקה, ומרגישה בנוח עם זה כי היא מצפה לחידוש הקשר עם ארנון.

רק מסתבר שכמה שבועות לפני כן, אחרי כמעט שנה שבה לא היתה לו בת זוג קבועה – ארנון פגש מישהי והתחיל לצאת איתה, ונראה שמשהו רציני תחיל להתפתח ביניהם. הוא החליט להתחשב ביעל ולספר לה על כך באופן אישי, ואפילו הפגיש אותה עם אותה בת זוג, ויעל לכאורה מקבלת את זה אבל כמובן נשבר לה הלב.

כמה ימים אחר כך היא מתגייסת – ו״שורדת״ את הטירונות בתקווה לקבל תפקיד טוב (בתקווה שהשנה שבה היא למדה ארכיטקטורה אולי תתן לה כיוון מתאים) – אבל גם פה היא נוחלת אכזבה, ומקבלת את הבשורה המרה שעומדים להפוך אותה לפקידה.

הספר מסתיים בכך שביום שבו היא אמורה להתייצב לצבא לתפקיד החדש שלה, היא יורדת לחוף עם פחית או שתיים של מיץ וכדורים, כשברור לנו מה היא עומדת לעשות.

---

אני מניחה שבתור צעירה, הסיפור נשמע (או נקרא?) מאוד רומנטי. בתור מבוגרת כמובן אני רואה את כל החורים וחוסר ההגיון בו, אבל אני מניחה שאני לא בהכרח הכתובת הטבעית לספרות כזו בגילי.

הסופרת, ציפי רונן, לא הצליחה כנראה להפוך לסופרת במשרה מלאה. ייתכן שהיא פרסמה ספר אחד נוסף בערך באותה תקופה, אבל מאז לא כתבה שוב.

כמבוגרת אני שואלת את עצמי בעצם מה הקסם של הספרים האלו עבור נשים צעירות? הרי ב״חיים האמיתיים״ סביר להניח שהקשר המכתבי היה מסתיים הרבה יותר מוקדם ולא שורד שנה שלמה, וגם אם כן – ארנון כנראה היה מוצא בת זוג. כמי שלמדה לתואר מאוד עמוס במדי המחשב אני יודעת כמה תארים בתחום מדעי הטבע יכולים להיות עמוסים – אבל אני גם מכירה לא מעט זוגות שנפגשו במהלך התואר.

הנושא מתקשר לדיון שהשתתפתי בו בפייסבוק לפני כמה ימים, שהתנהל בצורה מעניינת דווקא. הוא התנהל בקבוצה של גברים שמעודדים התבוללות – כאלו ש״מאסו״ בנשים הישראליות שלדעתם מתייחסות לגברים האומללים כאל זבל – ולכן ראוי רק לפתח זוגיות עם נשים זרות, ובראשן נשים מזרח אירופאיות או מדרום מזרח אסיה (למשל עם נשים תאילנדיות) ש״יודעות״ לפרגן ״כמו שצריך״ לגברים.

לא פעם הדיונים בקבוצה הזו מתדרדרים להאשמות הדדיות בין גברים ונשים על כמה כל אחד מהם שטחי וחסר יכולות חברתיות, אבל הפעם התחילה שם שיחה מעניינת על עד כמה זוגיות במצב של גבר ישראלי מבוגר מול אישה זרה יכולה באמת להתבסס על אהבה אמיתית – או שלא פעם הנשים המקומיות מחפשות רק גבר זר עשיר שאפשר יהיה ״לעבוד״ עליו ולסחוט ממנו כספים, בתמורה לזה שהן יתנהלו כאילו הן מאוהבות בו.

אחד המשתתפים העלה כמה תנאים לזוגיות כזו שתהיה בריאה, למשל קרבה בגיל (כלומר שלא מדובר על נשים מאוד צעירות) ובמצב כלכלי טוב – כשהגבר עוקב בשבע עיניים לראות עד כמה היא מנסה באמת לסחוט ממנו כספים. הוא גם טען שגברים כנראה ״ירגישו״ שמישהי במצבים כאלו עלולה לרמות אותם ולכן יהיה במעקב. באופן עקרוני הסכמתי איתו לגבי הנקודות שהוא העלה ליתר בטחון, אבל אמרתי גם שלא פעם גברים וספציפית גברים בקבוצה שנשמעים שנואשו מדחיות של נשים ישראליות, לא פעם ירצו לשמר את הפנטזיה הזו שבה סוף סוף יש אישה שמאוהבת בהם בזכות עצמם. גם אם אולי באופן תת הכרתי הם מודעים שיכול להיות שהאישה איתם בשביל הכסף, הם ינסו לשמר את הפנטזיה הזו על האהבה שהיא חשה כלפיהם כמה שיותר.

עוד נקודה שעלתה בדיון היא שידוכים, כמו למשל שקורים בחברה החרדית. שם השדכן בשילוב עם המשפחה קובעים מראש עם איזה ״שידוך״ הצעירים ייפגשו – כשנבחנת התאמה של רמת אדיקות, התאמה בין המשפחות, התאמה בין האופי לכאורה של הצעירים, ועוד. גם בני הזוג בוחנים את היחסים ביניהם בדיוק לפי אותם פרמטרים – ואף אחד לא ממש מדבר על אהבה.

אבל לכאורה במערכת יחסים טובה כן מתפתחת בסופו של דבר אהבה – אבל לא האהבה הרומנטית שאנחנו רואים בהתאהבות הראשונית בין בני זוג, אלא כזו שמתבססת על התמודדות משותפת בקשיי החיים ובהקמת המשפחה. במובן מסוים גם זוגות חילוניים ״מוצלחים״ עוברים לאהבה כזו אחרי שהאהבה הרומנטית מסתיימת להם.

זהו כמובן אידאל שלא מתקיים במשפחות רבות. לא פעם זוגות דתיים וחרדיים נשארים נשואים רק כי יש לחץ סביבתי מאוד גדול לא להתגרש, אבל חיים את הזוגיות שלהם בצורה גרועה מאוד.

אבל הטיעון שהעליתי הוא שנשמע שחלק מהגברים בקבוצה מחפש אצל אותן נשים זרות את ההתאהבות הראשונית, ולא בהכרח יודעים או רוצים לעבור הלאה לאהבה בשלה יותר.

והספר בעצם מדבר על האהבה הראשונית והרומנטית הזו שעבור צעירים רבים היא מה שמגדיר הם מהי אהבה – וזה הקסם בספרי ספרות רומנטית שמתארים כך את האהבה.

העיר דונדיין Dunedine היא העיר השניה בגודלה באי הדרומי, ומהווה עיר צעירה ותוססת של סטודנטים בגלל האוניברסיטה הגדולה שיש בה.

השם של העיר מבוסס על השם הקלטי של אדינבורו בסקוטלנד, כי היו באיזור לא מעט מתיישבים סקוטיים.

יש בה גם רחוב שנחשב במשך תקופה מאוד ארוכה לרחוב הכי תלול בעולם עד שרחוב אי שם בוויילס שבבריטניה עדף אותו בכמה שברירי זווית. המדריך הבכיר שלנו סיפר לנו שהוא למד באוניברסיטה בעיר ולכן במשך תקופה מסוימת הוא גר באחד הבתים ברחוב. הוא אפילו הראה לנו לכאורה את הבית שבו הוא גר ואפילו את חלון חדר השינה שלו שהיה קדמי ופנה לרחוב.

אני ביליתי את רוב הזמן החופשי שנתנו לנו בעיר להפסקת צהרים כדי לקפוץ לחנות כלבו כדי לקנות כרטיס זכרון נוסף למצלמה שלי, אחרי שגיליתי שהכרטיס הנוכחי שהיה לי עומד להגמר מוקדם מהצפוי, אבל לא הצלחתי למצוא אחד מתאים בכלבו שם. בסופו של דבר אני יודעת שמצאתי כרטיס נוסף, אני רק לא זוכרת איפה.

זה השאיר לי בעיקר זמן לאכול ארוחת צהרים קצרה – ואז לגשת לתחנת הרכבת המקומית שמשם אספו אותנו לפעילות שהיתה לנו באותו אחר הצהרים. למזלי היה לי זמן לסייר בה כי היא היתה די יפה, גם מבפנים וגם מבחוץ:

משם יצאנו לסיור שהתחיל בנהיגה בנופים היפים בסביבה של העיר, ואז בסיור בספינה שבו צפינו בהמון ציפורי ים מסוגים שונים (ברובם קורמורנים), ואז גם בכמה כלבי ים שגם גרים שם באיזור. הסיור היה נחמד למי שאהב לזהות ציפורים שונות, והנופים היו יפים כפי שאפשר לראות – אבל לא משהו הרבה מעבר לזה:

משם נסענו לאתר הקמפינג שבו שהינו בלילה – שהיה במרחק הליכה מאחד החופים היפים של העיר בעיקר בשקיעה:

והוא כמובן היה גם יפה בזריחה בוקר לאחר מכן כשהתעוררתי מוקדם במיוחד כדי לצפות בה. ושימו לב – אנחנו רגילים לראות את השקיעות בחוף, אבל בגלל שניו זילנד היא מדינת אי יש בה חופים שאפשר לראות בהם את הזריחה ולא את השקיעה. אני מניחה שב״קצוות״ העליונים והתחתונים של האיים אפשר אולי ליהנות חלקית משתיהן, אבל לא ממש בילינו בהן בשקיעה כדי לחוות את זה בעצמינו…

ההמדשאה הגדולה בחלק מהתמונות היא בעצם מגרש ספורט שדרכו עברתי בהלוך ובחזור, והוא בעצם שדה הרוגבי של האוניברסיטה המקומית: