התיירת המקרית

העיר קווינסטאון היתה מיקום מאוד חשוב כשצולמו סביבה לא מעט סצנות עבור שלישיית הסרטים ״שר הטבעות״ שיצאה אקרנים בשנים 2001 – 2004. והאתרים האלו הפכו להיות מקומות שבהם מעריצים של הסרטים רצו לבקר בהם – וכמובן שבשנים מאז לא מעט חברות שמוציאות סיורים מוסדרים לכמה מהאתרים הנגישים יותר.

אני ועוד שני מטיילים חלטנו להצטרף לסיור זה, ובמקרה שלושתנו בחרנו לעשות את זה ביחד בבוקר הראשון שלנו בעיר. ייתכן שהסיור הזה הוצע לנו רק באותו בוקר (ממה שלא נשמע לי הגיוני) אבל נשמע שהיה צירוף מקרים מעניין בכך שכולנו בחרנו לצאת אליו יחד, מה שהיה נחמד.

אבל יום לפני כן היה לי אירוע שהיה קשור לסיור הזה שקצת הפריע לי: את הפעילות הזו כמו את כל שאר הפעילויות, הזמנו דרך חברת הטיולים. בדיעבד גילינו שזו היתה החלטה טובה כי כשיצאנו לטיול גילינו דרך המדריך שלנו שההזמנה דרך החברה אפשרה לנו לקבל את הסיור בהנחה מסוימת (וייתכן שזה היה רלוונטי להרבה מאוד סיורים ופעילויות אחרות שרכשנו במהלך הטיול). אבל כדי שנוכל להצטרף אלילסיורהם היינו צריכים להעביר לחברה שמבצעת את הפעילות אישור על הרשמה – ובמקרה של הטיול הזה, כשהמדריכה רצתה לתת לאחד מאיתנו שיצא לסיור את האישור, רק אני הייתי זמינה ונראה היה שהיא מאוד מהססת האם לתת אותו לי או לא.

בסוף היא נתנה לי אותו בלית ברירה, וכמובן שלא היתה בעיה עם זה, והמסירה התבצעה בקלות. אבל כן לא היה לי נעים שהיא לא סומכת עלי במשהו פשוט כזה.

המדריכה גם דאגה לארוחת בוקר קלה עבורנו לפני שיצאנו לסיור – אבל בגלל שהארוחה היתה מאוד קלה ואני הקדמתי לנקודת המפגש של הסיור, החלטתי ללכת למאפיה של מסעדת ההמבורגרים שצמודה אליה, ושם הזמנתי מנה ניו זילנדית מסורתית שקרויה סופגניית קצפת Cream Donut – בעצם הבצק הארוך מטוגן ומצופה בסוכר, ואז באמצע חותכים אותו ומוסיפים קצפת (שהיתה במקרה הזה מאוד איכותית) וריבה.

בשלב זה אסף אותנו הרכב של החברה שבה שינו את הסיור שלקח אותנו לכמה אתרים שבהם צילמו את הסרטים, וגם כמה אתרי מעניינים אחרים באיזור.

הסיור עצמו היה סיור של בוקר בלבד, למרות שלמיטב הבנתי יש לה גם סיור אחד לפחות שהוא ארוך יותר, ולא ברור לי למה לא אפשרו לנו לבחור ביניהם.

לפחות בסיור שלנו היה שילוב בין עצירות באתרים שבהם צולמו סצנות מסוימות מהסרט לבין מקומות אחרים שבה היו נופים יפי, כולל למשל נקודות תצפית יפות ליד האגם. לכן הסיור עצמו יכול להיות מעניין לא רק עבור המעריצים של הסרטים אלא גם עבור אלו שמלווים אותם ורוצים סיור נופים באיזור.

מי שצפה בסרט, כנראה יזהה את המיקום הרשון שבו ביקרנו בתור המקום שבו צולמה הסצנה שבה פרודו, סאם וגולום מבשלים דג, רואים את הפילים – ואז נשבים:

משם הגענו לעיירה בשם גלנורקי Glenorchy שהיא עיירה במרחק 45 דקות נסיעה צפונית לקווינסטאון, ויש סביבה הרבה אפשרויות למסלולים. מעבר לכך היא כנראה גם משמשת אתר לנופש וקמפינג עבור ניו זילנדים שרוצים לנפוש בה בתקופת החגים שלהם סביב כריסטמס, שכזכור יוצא בניו זילנד בקיץ.

בנקודה הזו היה לנו מעין פיקניק קטן עם תה חם ומבחר יפה של עוגיות כמין ארוחת עשר כחלק מהטיול.

משם המשכנו לאיזור שבו צולמו לא מעט סרטים אחרים, כי תעשיית הקולנוע בניו זילנ היא מפותחת ומאפשרת צילום בנופים יפים ובמחירים יחסית זולים (אבל רחוק מהבית עבור רוב השחקנים):

ומשם המשכנו ליער שבו צולמו סצנות בסרט הראשון של הטרילוגיה לביתם של האלפים (בתרגום לעברית: בני לילית). המדריך סיפר לנו שכדי לגרום ליער להראות כאילו הוא בסתיו תמידי, אנשים היו צריכים לצבוע ביד המון עלים בזהב – והיה צריך להעביר את העלים האלו ליער, אבל גם לנקות אותם משם אחרי הצילומים ולהשאיר את היער נקי.

נחנו יכולנו להסתובב בו במצבו הנקי – ולמי שהיה מעוניין בכך, המדריך הביא כמה תלבושות שקשורות לסרט ועוד אותנו להתלבש בהן ולהצטלם באתר.

הסיור עצמו היה מעולה ומודרך בצורה טובה, ואפשר לנו לא רק לבקר באתרים שקשורים לסרטים, אלא ליהנות גם הנופים באיזור העיר עצמה וסביב האגם שלידו היא הוקמה ולכן הוא יכול להיות גם נחמד למי שלא מעריץ של הסרטים אבל כן מעוניין לסיור לאיזורים סביב העיר.

זה הנושא של השרביט חם השבוע.

טליק מספר שבשנות השישים היתה ״מלכת הכיתה״ או חבורת תלמידים שהמורים אהבו יותר בתיכון, אבל כמי שלמדה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים במערכת החינוך – אצלנו לא היו מצבים כאלו.

נכון שהיו אנשים שהיו יותר פופולריים או פחות פופולריים. או אולי אפשר לתאר את זה בתור אנשים שהיו חברותיים יותר ובלטו יותר חברתית – לעומת אחרים שהיו שקטים יותר, או אחרים שהיו קצת חריגים או מוזרים והיו את אלו שצחקו עליהם. כמובן שלפעמים ה״צחוקים״ או הלעג היו חריפים במיוחד, ולעיתים גם הפכו להיות חרם נגד ילד כזה או אחר שנראה היה ש״דורש״ את היחס הזה (כלומר מגיב ללעג בדיוק בצורה שגרמה לבריונים סיפוק מעצם ההצקה – ונתנה להם מוטיבציה להמשיך ולהציק).

לרוב המורים עצמם היו מעורבים במקרה ועצרו את ההצקות רק כשהן הגיעו לרמת נראות מספיק גבוהה או אלימה. במקרים פחות חמורים, ייתכן שהמורים לא היו מודעים להצקה – או העדיפו לא להתערב.

ייתכן שבמקרים מסוימים אי ההתערבות היה מוצדק. יכולים להיות מצבים שבהם דווקא המעורבות של ה״מבוגרים״ בדינמיקה יכולה להחמיר את ההצקה בכך שמושא ההצקות נחשב ל״מלשין״, ואז לא פעם ההצקה תעבור מחוץ לכותלי בית הספר ותהפוך להיות בלתי נראית.

יכולים להיות גם מקרים שבהם מושא הלעג לא בהכרח מודע לכך שלועגים לו, בין אם מתוך חוסר מודעות חברתית ובין אם הלעג נעשה בדרכים לא ישירות שיהיה קשה למושא הלעג להיות מודע אליהן (נניח בימינו בקבוצות ווטסאפ שבהן הוא לא חבר). במצב כזה כמובן עולה השאלה עד כמה טיפול במצב יכול לעורר אצלו את אותה המודעות ודווקא אז לגרום לו לסבל…

אבל ייתכן מאוד שבמקרים אחרים למורים לא ממש אכפת או ״אין כוח״ לטפל במצב, במיוחד כשהם לא מתבקשים ישירות על ידי התלמיד ובמיוחד על ידי ההורים שלו לטפל במצב. אני מניחה שזה יכול לקרות בהרבה מצבים שבהם אין סיכון פיזי לתלמיד.

ונכון שלמורים לפעמים יש תלמידים שהם אוהבים יותר ושאכפת להם מהם יותר – אבל אני חושבת שאהבת המורים אף פעם לא השפיעה לטובה בתקופה שלי על מעמדו החברתי או האישי של התלמיד. לרוב דווקא להיפך – מי שהיה חביב על המורים היה שנוא על התלמידים – או מושא ללעג שהם.

כנראה שהשוני בין התקופה שלי ללזו של טליק נבעה מכךך שמדובר על תקופות וזמנים שונים.

על הספר ״השטן לובשת פראדה״ כתבתי כמה שורות ברשומה הזו.

הספר הוא ספר קליל למדי ובהחלט לא ספר שיהפוך לקלאסיקה – אבל הפך להיות אחד הספרים הפופולריים בתקופתו ורב מכר לתקופה ארוכה אחרי שהוא יצא מסיבה אחת מאוד פשוטה: הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי.

הסופרת, לורן וויסברגר, היתה העוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה ״ווג״, במשך קצת פחות משנה. לווינטור היו הרבה מאוד עוזרות במשך הרבה מאוד שנים – אבל רובן המכריע היו נשים שהיו חלק מעולם האופנה ורצו להשאר בו, וסכסוך עם אנה ווינטור בגלל חשיפה של תנאי העבודה מולה כנראה לא היה תורם לזה. לכן לוויסברגר היה יתרון משמעותי בכך שבתור ״אאוטסיידרית״ היתה לה את היכולת לדווח על מה קורה בחדרי החדרים של מקדש האופנה הגדול בעולם.

אבל בתור אאוטסיידירית, היא שידרה בעיקר זלזול בתפקיד ובסביבת העבודה.

חשוב לי לכתוב שהיו בסביבת העבודה הזו תנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים – העבודה היתה לחוצה, כזו שאי אפשר היה לדבר בה בטלפון בזמן שווינטור (או המקבילה הספרויתת שלה, מירנדה) נמצאת במשרד/ הדרישות שלה לא תמיד ברורות מספיק – אבל היא עדיין דורשת שהן יענו במהירות שמרגישה ממש בלתי אפשרית.

ולא פעם הדרישות של התפקיד נשמעות חסרות חשיבות, ואפילו משעממות עבור בוגרת תואר אינטיליגנטית, בין אם זה לדאוג שארוחת הבוקר של מירנדה / אנה תהיה על השולחן שלה וחמה מספיק ברגע שהיא נכנסת למשרד (בשילוב של הזמנה בתי פוסקת של ארוחת האוכל החל משעה מסוימת ושל חימום של כל ארוחה פעם או פעמיים במיקרוגל) ובין אם ז לשלוח לה חצאית לחופשה כשהיא רק מבקשת חצאית בלי לציין מה ההעדפות שלה ולאיזה אירוע היא זקוקה לה.

אבל מבחינת ״אנדי״ (הדמות של לורן בספר) – העובדה שהתפקיד לא אינטלקטואלי ועוסק באופנה גורמת לה לזלזל בו. מבחינתה לא צודק שהיא לא יכולה לענות לטלפון בשעות העבודה – אז א פעם כשהיא יוצאת מהמשרד היא מנצלת את הזמן לשוחח עם חברים, ההורים שלה – או לפעמים עם דייטים פוטנציאליים.

כמובן שזה מאט אותה ומכעיס את המנהלת שלה (שלא מבינה למה לוקח לה פי שתיים זמן להביא קפה מאשר לעוזרות הקודמות שלה) וכמובן גם את העוזרת הבכירה יותר שהיא זו שצריכה לספוג את העבודה המשרדית של ״אנדי״ ואת הטענות של המנהלת במקומה.

הסוף של הספר לפחות אמור להראות איך עגיין גם עם כל הקיטורים והזלזול שלה – ״אנדי״ כביכול נסחפה מידי בעבודה. החברה הכי טובה שלה, סטודנטית לתואר שני, מתדרדרת לכאורה לכל אור הספר, והופכת לאלכוהוליסטית שיוצאת עם גברים ״לא ראויים״ – ובדיוק כשאנדי זוכה לנסוע מטעם העבודה לפאריז, אותה חברה עוברת תאונת דרכים קשה כשהיא שיכורה – ואז ״אנדי״ צריכה להחליט האם היא נשארת בפאריז לטובת העבודה שלה, או חוזרת לארה״ב לעזור לחברה.

---

בתור מי שבעברה עבדה בתפקיד ובחברה שבה היו המון יסו ללקוחות בחו״ל, ולא פעם המנהלים ממש נאלצו לאלץ עובדים לטוס (אותי אישית לא כי אני אהבתי את הנסיעות, אבל עובדים אחרים) – תמיד היתה התחשבות במצבם המשפחתי והאישי של העובדים. במצב שבו מישהו היה חייב לחזור לארץ מסיבות אישיות – היו עוזרים לו לחזור בהקדם, גם במחיר של למצוא לו מחליף.

ואם ברת הייטק שלא היתה ידועה כנחמדה או נאמנה במיוחד עובדים שלה יכולה לעשות את זה, סביר להניח שמגזין האופנה היה יכול לעשות את זה עבור אנדי.

אבל גם אם נתגבר על חוסר ההגיון הזה – משהו פה ב״בחירה״ נשמע לא הגיוני.

קודם כל, הדמות של החברה היא מישהי שמוצגת כמישהי שאין לה משפחה, והמשפחה של אנדי כביכול אימצה אותה – מה שאומר שההורים של אנדי או בן הזוג שלה יכולים להיות כמה ימים עם לילי עד שאנדי תחזור לארה״ב גם אם היא לכאורה חייבת להשאר בפאריז. זה מה שלא פעם קורה בחיים האמיתיים.

במיוחד כשחושבים על כך שם אם העבודה עצמה היא לא התפקיד הכי זוהר או מוצלח בעולם. אבל הוא תפקיד שיש לו ערך – ולא רק למנהלת של אנדי. קודם כל בכך ש״אנדי״ מקבלת עליו שכר והטבות שונות. אבל מעבר לעובדה שללורן ווייסברגר יצא מהתפקיד ספר שאפשר לה להפוך לסופרת מצליחה במשרה מלאה – היא זכתה להחשף לעולם האופנה וללמוד עליו, היא למדה להתלבש יותר טוב, וגם למדה איך להשיג דברים לכאורה בלתי אפשריים ומהר – רק כי הבוסית הקשוחה שלה דרשה את זה.

ויש משהו מאוד לא מכבד בזלזול בתפקיד עצמו שמאוד הפריע לי – כמישהי שעובדת ועבדה בתפקידים כאלו לאורך לא מעט שנים, בעיני הזלזול הזה מעיד לרעה בעיקר על הדמות של אנדי / לורן הרבה יותר ממה שהוא מעיד על התפקיד או המגזין שבו היא עבדה.

מאז שהם עברו דירה לידי, השוכרים של הדירה ״אהבו״ להשתמש בשטחים ציבריים לאכסון.

זה התחיל מזה שהם אכסנו אופניים של ילדות ואת המנגל המשומש שלהם בחדר המדרגות. ואז מידי פעם הצטרפו אליהם כמה שקיות זבל עם בגדים משומשים.

מידי פעם הם היו גם שמים קופסאות של חבילות ליד הדלת שהם (וגם שלי), גם אם לקח להם כמה ימים להוריד אותן לזבל. פעם אחת הן נשארו שם כל כך הרבה זמן שהתחלתי לחשוד שהם עושים את זה בכוונה כדי לרמוז לי שמשהו מפריע להם, כי הקרטונים במסדרון כל כך קרוב לדלת שלי היו אמורים להפריע לי.

וכמו שאתם יודעים, הם התלוננו הרבה, והעבירו את התלונות דרך בעל הדירה שלהם – שהטריד אותי. עד שבמרץ לפני שנה ומשהו קרה מקרה: התפוצץ אצלי בבית צינור בכיור שהוביל מים חמים מהדוד לכיור, וכשהזמנתי אינסטלטור הם החליטו להתלונן שיש ריח של ביוב שיוצא מהדירה שלי. רק כשאינסטלטור נוסף הגיע לדירה לתקן את הבעיה ואמר קבל עם ועדה לבעל הבית ואז לדייר שאין מהדירה ריח של ביוב ולא היתה סיבה שיהיה ריח כזה.

ואז חודשים אחר כך, הדיירים התלוננו שוב על ריח במסדרון, וממש זימנו את בעל הבית כדי להוכיח לו את זה. הזמנתי את גיסתי להריח את המסדרון והיא אמרה שהיה ריח מסוים – והציעה לי לנקות אולי את הידיות של הדלת כי אולי נגעתי בהן עם זבל או משהו.

אני ניקיתי ובמקביל גם הגיע איש הניקיון של הבניין, ומשהו בשילוב הזה גרם לכך שהריח נעלם, באישורה של גיסתי. ואני נצמדתי לגרסא הזו למרת שבעל הדירה התעקש מאוד שהריח עדיין שם.

ומאז היה לי שקט מהם – חוץ מאירוע אחד שבו הדיירת שלחה לי צילום של ג׳וק בחדר האמבטיה שלהם, ליד משהו שנראה כמו חור בקיר. התמונה היתה מטושטשת למדי, ובדיעבד חשבתי גם שייתכן שבגלל שצבע הארונות של האמבטיה די דומים לצבע של דלת הדירה שלי (הבעלים הקודם של הדירה החליף את הדלת הסטנדרטית בדלת עם ציפוי עץ) – אולי הם ניסו לכאורה לנסות ״להראות״ לי כאילו הוא בכלל הגיע מהדירה שלי.

הציפיה שלהם היתה שאני ארסס את הדירה כדי למנוע את הג׳וקים אצלם. הבעיה היא שמאז הריסוס לפני שנתיים – מכת הג׳וקים אצלי נפתרה. אני אמנם שמה חומרים ביתיים מידי פעם בכל מיני פינות שאני חושדת שנוטות לג׳וקים כמו מתחת לכיור במטבח או באמבטיה ליד פתח הביוב מאחורי הדלת – אבל אני לא רואה ג׳וקים בדירה.

הייתי בטוחה שבעל הדירה יגיע להטריד אותי שוב – אבל זה לא קרה. הדבר היחידי שכן קרה היה שהוזמן ריסוס לכל הבניין.

במקביל לזה – לאחרונה הם הוציאו למסדרון והציבו מול הדירה שלהם (ובצמוד לדלת שלי) מעין ספסל מרופד שמתחתיו יש מגירות והם השתמשו בו כדי שהבנות שלהם יחליפו נעליים מחוץ לבית – והם מאכסנים את הנעליים במגירות שלו. מעבר לעניין המקום ושזה צמוד לדלת שלי, מה שחששתי ממנו שזה יוביל לעוד תלונות ריח מהם אם הנעליים עצמן יהיו מסריחות בגלל זיעה או משהו שהבנות דרכו בו.

---

ואז ביום שישי כשהגעתי הביתה מהעבודה – שמתי לב לזה שליד הספסל היו המון ארגזים. זה ממש נראה כמו ארגזים שהם אספו כדי להתחיל לארוז דברים. בראשון בבוקר חלקם כבר היו מורכבים – ועדיין במסדרון. הם היו רחוקים מלחסום אותו אז לא אמרתי כלום, במיוחד כשעד הערב כל הארגזים כבר הוכנסו לתוך הדירה.

זה יוצר רושם שהם החליטו כנראה לעבור דירה. וקשה לי לא לחשוב שחלק מזה נובע מהאינטראקציה שלהם איתי – למרות שברור לי שכנראה היו גורמים אחרים.

למשל לא מזמן היה לנו פיצוץ של צינור הביוב בקומה הראשונה של הבניין. חברת הניהול ששכרנו הגיעה לתקן את הצינור ובעצם להחליף אותו, ובעלי הדירות היו עסוקים במיוחד בניסיון להבין את גודל הנזק ואיך למנוע בעיות דומות בעתיד.

די טבעי שבתור שוכרים הדיון הזה פחות עניין את השכנים שלי – אבל האישה תחילה לנדנד בקבוצת הווטסאפ על זה שחברת הניהול לא ניקתה את המסדרונות באופן יסודי והיא התלוננה על הריח. בשלב מסוים בעל הדירה שלה (שהוא חלק מהועד) העיר לה שזה יקרה רק כש״כל״ הדיירים יתלוננו, אבל נראה היה שלשאר הדיירים בבניין לא ממש היה אכפת. בסופו של דבר בעלה היה זה שיצא לנקות את הרצפה.

כן חשוב פה לציין שבוקר לאחר מכן הגיע המנקה הקבוע של הבניין – כנראה שבגלל הביקור הצפוי הזה חברת הניהול קיוותה לחסוך את הכספים של לשלוח איש ניקיון באותו יום.

אני מניחה שהכל יחד פשוט ייאש אותם.

השאלה מבחינתי היא מה יהיה הלאה. כלומר מי יהיה מי שייכנס במקומם, והאם הם יהיו אנשים שיהיה נעים יותר לחיות מולם?

את היום התחלנו בנסיעה לעבר העיר קווינסטאון Queenstown – עם שתי עצירות באמצע.

העיר יושבת על חופי אגם בשם Wakatipu וואקאטיפו, והעצירה הראשונה שלנו היתה ליד האגם בנקודת תצפית עוד הרבה לפני שגענו לעיר כדי להנות מהנופים בו שהם ממש יפים (גם אם חשוב להזכיר שוב שהתורמוסים הם פרחים פולשים שהובאו מאירופה):

באותה עצירה המדריך הבכיר יותר היה עסוק בשיחת טלפון שנשמעה מאוד אינטנסיבית, והתרחק מהקבוצה – משהו שמשך את תשומת הלב של רובנו המטיילים.

מאותה עצירה מחוץ לעיר המשכנו עיר עצמה – וקודם כל עצרנו לעצירה שניה בסופרמרקט מקומי שהיה ממש בקצה העיר שכנראה בגלל זה היה זול יותר יחסית. בו רכשנו אוכל שיכולנו לאכסן במטבח של האכסניה שבה כולנו שהינו, כי במהלך השהות בעיר לא קיבלנו ארוחות מטעם החברה מלבד ארוחות בוקר פשוטות של דגני בוקר עם חלב – ומשקאות חמים.

אני אישית ביקשתי לשהות באכסניה שבה שהו כולם – אבל בחדר פרטי שהזמנתי עוד לפני הטיול. למרות ששאר המטיילים שהו בחדרים בקומה הראשונה או השניה, אני קיבלתי חדר בקומה השלישית שהיתה קומה יחסית קטנה. וכנראה שבמקרה לחלוטין, גם המדריך הבכיר שלנו קיבל חדר באותה קומה.

יש סיכוי שהוא ביקש את החדר בקומה כי הוא ידע שבקושי יש בו חדרים, והוא הניח שהסיכוי שאחד מאיתנו יהיה בחדר בקומה קלוש. והתחושה שלי היתה שהוא מאוד רצה את השקט והפרטיות שלו במהלך השהות שלנו בעיר.

באופן עקרוני כמובן שבתור מדריך הוא היה צריך להיות זמין עבורנו לשאלות או לבעיות גם כשהיינו בעיר, אבל במובן מסוים השהות בעיר שבמהלכה אנחנו המטיילים התנהלנו לרוב די עצמאית היתה אמורה להיות נקודה שבה גם המדריכים עצמם נחים ומקבלים קצת זמן אישי בלי הטרדות. וזה משהו חשוב מאוד עבורם במהלך הטיול כי הם בעצם היו מבלים חודש שלם במצב של אחריות על קבוצה של תיירים וצריכים היו להיות נחמדים אליהם גם אם הם לא סבלו אותם באופן אישי (ולא, אני לא אומרת שהמדריכים לא סבלו אותי).

ואולי זה מסביר את העובדה שהיו כמה מקרים שבהם נתקלתי בו במהלך השהות שלנו בעיר, במיוחד ביום הראשון הזה בעיר, שבהן באופן ברור הוא ניסה להתחמק ממני, ובאחת מהן שנינו גילינו שהחדרים שלנו נמצאים בקומה השלישית ונראה היה שמבחינתו זו הפתעה פחות נעימה, למרות שלא נתקלו אחד בשני שוב שם. ייתכן שזה היה קשור לכך שהוא היה מוטרד עדיין מהשיחה שהוא ערך מוקדם יותר ליד האגם, או שפשוט באחת מהפעמים נתקלתי בו בדיוק כשהוא רצה לצאת לריצה ולכן היה קצת לחוץ שלא אעכב אותו עם שאלות (הוא התכונן למרתון בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה שהיה אמור לקרות כמה חודשים אחר כך וכנראה בוטל בגלל הקורונה) וכנראה היה לחוץ לצאת בזמן.

כשהגענו לעיר ונרשמנו באכסניה – החלטתי לצאת לסיבוב בעיר אבל חזרתי די מהר לאכסניה כשהתחיל לרדת גשם.

כשהגשם נרגע יחסית – החלטתי ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדת ההמבורגרים המיתולוגית של העיר – מסעדה בשם פרגבורגר Fergburger.

המסעדה טוענת שיש לה את ההמבורגרים הכי טובים בניו זילנד, ולמרות שלא כולם מסכימים עם זה – המסעדה מאוד מבוקשת, עד כדי כך שיש בה תור מאוד ארוך בחוץ. אבל המסעדה מצליחה לתזמן את התור הזה לא רע – ויש בחוץ שעון שמראה כמה זמן בערך ייקח לכם להגיע לקופה להזמין – כשהטבחים מאוד זריזים וממש דקות ספורות אחרי ההזמנה כבר תקבלו אותה.

לי היה מזל באותו ערב – הצלחתי כנראה לתזמן טוב את ההגעה שלי למסעדה בדיוק אחרי הגשם אבל לפני שהמטיילים והתושבים יצאו שוב לרחובות בקנה מידה גדול לארוחת ערב, והתור היה יחסית קצר.

הזמנתי המבורגר שנחשב לניו זילנדי אופייני עם סלק, חביתה ובייקון – כשהתוספות האלו (בתוספת נוספת לפעמים של אננס צלוי) נחשבות גם לאופייניות לאוסטרליה ויש בין המדינות תחרות על מי המציא את ההמבורגר בהרכב הזה.

הזמנתי גם צ׳יפס אבל הייתי כל כך שבעה מההמבורגר שלא היה לי מקום עבורו והעברתי את הצ׳יפס למדריכה הצעירה ששמחה כי היא מאוד אהבה ג׳אנק פוד…

חשוב אולי לציין שליד המסעדה יש גם מאפיה עם מאפים מלוחים ומתוקים וכריכים – שהיא שימושית מאוד למי שאין לו כוח להמתין בתור להמבורגרים (במיוחד כשהוא ארוך) ורוצה ארוחה מהירה. אבל באותה מידה המאפיה מספקת גם ארוחת צהרים קלה יותר ופחות מכבידה למי שמעוניין לאכול משהו קל יותר.

אני יכולה להעיד מניסיון אישי שהמאפים שם היו טובים וטריים.

יש גם גלידריה של הרשת, שאותה לא ניסיתי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מסכימה עם מוטי שאין ממש מועמדים טובים כרגע לראשות הממשלה משני צידה המפה הפוליטית. אחד החששות הגדולים שלי הוא שלפיד או גנץ ילקו שוב בשגעון גדלות ומשום מה יחשבו שהם ראויים להיות מועמדים לתפקיד הזה אחרי כל הכשלונות וחוסר ההצלחה שלהם.

מי אדם שבעיני כן יהיה טוב בתפקיד? אני חושבת שזה אדם עם דעות מתונות – וכזה שיצליח לגשר בין המחנות. לא כזה שישמיץ את ״הצד השני״ ויפעל כדי לפגוע בו, אלא יתאמץ להגיע לפשרה בין החלקים השונים של העם כדי לאחד ביניהם ולא להפריד ביניהם – בין אם אלו אמרות נגד ה״סמולנים״ ובין אם אלו אמרות נגד החרדים וה״ביביסטים״.

העניין הוא שבפוליטיקה הרבה יותר קל משוך קולות בעזרת שנאה וקיטוב, ונראה שהפוליטיקאים משני צידי המפה הפוליטית בהחלט משתמשים בטקטיקה הזו כדי למשוך בוחרים במקום להציע משהו אמיתי ויעיל.

התפקיד כולל מכירות

כשהתחלתי לחפש עבודה זמנית, היו לי בעיקר שתי אופציות בתור עובדת ללא ניסיון עבר: מכירות או קבלת שיחות.

השכר בתחום המכירות הוא גבוה משמעותית מהשכר בקבלת שיחות – אבל מסתבר שחלק גדול ממנו תלוי ביצועים. כלומר השכר הבסיסי הוא די שכר מינימום, אבל רוב השכר מתבסס ברובו על בונוסים שניתנים על הגעה ליעדי מכירות, כשבמקביל יש יעדים למכירה שאם לא עומדים בהם די מהר מפוטרים.

אני אישית די נרתעתי מהעבודה הזו בידיעה שאני לא אשת מכירות טובה ולכן לא אשרוד בתפקיד – ולכן פניתי לתפקידי מענה טלפונים שבהם השכר הוא עלוב למדי אבל יש יעדים קלים יותר.

אבל אני מוצאת את עצמי בתפקיד שהשכר שלו יחסית נמוך אפילו עבור תפקידי מענה (בערך 3 – 4 ש״ח לשעה פחות מהרבה תפקידים בתחום) – אבל כחלק ממנו אנחנו אמורים לחדש מנויים למרפאה.

״מנוי״ במרפאה וטרינרית אומר שהבעלים של בעל החיים משלם סכום מסוים בשנה, ותמורתו הוא מקבל הנחות שונות. המחיר אמור פחות או יותר לכסות מבחינת הבעלים כמות סבירה של טיפולים לשנה, והמרפאה מרוויחה בעצם לקוח נאמן שיגיע אליה ופחות ישקול לעבור למרפאות אחרות.

הלחץ במכירות האלו הוא כנראה נמוך (ואולי אפילו משמעותית) מהלחץ בתפקידי מכירות מסורתיים – אבל הוא עדיין קיים, והיה אפילו חריף יותר בשבוע האחרון. איכשהו עם הגיוסים החדשים למרפאה (בנוסף אלי גויסו גם עוד שני עובדים חדשים) נוצר מצב שבו היה המון כוח אדם שאפשר היה לשים על חידוש מנויים – ואחרי כמה ימים מאוד טובים עם המון חידושים, פשוט לא נשאר למי לחדש. זה פשוט היה מצב שבו התקשרנו להמון אנשים שפשוט לא רצו לחדש, או כאלו שהיו רשומים אצלנו כמחדשים פוטנציאליים אבל גילינו שהם חידשו במרפאה או כבר התקשרו אלינו בעבר ומי שחידש להם את המנוי לא עדכן את התיק.

ופה גם נמצא קושי אחר שלנו בחידושים – לא פעם אנחנו אלו שמזכירים לאנשים שהם צריכים לחדש את המנוי, ולא פעם אלו שמסבירים להם את התנאים והאפשרויות השונות. אבל גם לא פעם אנשים רוצים לחשוב יום יומיים על ההוצאה ולכן לא רוכשים מיד. ולא פעם אם אני למשל מסבירה למישהו מה התנאים – מישהו אחר במרפאה עצמה או במוקד יהיה זה ש״יקטוף״ את המכירה עצמה (ממש כמו שאני יכולה ״לקטוף״ מכירה של מישהו אחר).

מעבר לזה – כשיש שלושה או ארבעה אנשים שמוכרים יחד, לא פעם הם ״דורכים״ אחד לשני על הרגליים. כבר היו מצבים שבהם מישהי שעבדה מהר התחילה להתעצבן עלי למה אני לא מעדכנת את התיקים שהתקשרתי כי אז אנשים התעצבנו עליה שהיא התקשרה אליהם פעם שניה באותו יום, ומעבר לכעס הלא נעים שלהם זה היה גם בזבוז זמן עבורה. אני אישית הבנתי מאיפה הכעס שלה נובע, אבל התחושה שלי היתה שאני לא הייתי היחידה שלא עדכנה תיקים ולכן הכעס שלה היה מופנה לאדם הלא נכון.

באותה מידה ביום שישי היתה לי ולעובדת נוספת רשימת לקוחות שממנה היינו צריכות להתקשר – ושמתי לב שהיא לא עוברת עליה בצורה מסודרת אלא קופצת עליה באופן מקרי, ואז לי היה קשה למצוא לקוחות שהיא עדיין לא התקשרה אליהם כדי להתקשר אליהם בעצמי.

אבל מעבר ללחץ, אני מודה שאני מרגישה לא נעים בתפקיד הזה של מכירות. בין השאר כי לרוב מי שיש לו את הכסף מחדש מיד – אבל יש הרבה אנשים שעבורם ההוצאה הזו למנוי היא די גבוהה כלכלית. אולי זו תקופת האבטלה הארוכה שלי, או העובד שאני עובדת במשכורת שהיא מאוד מינימלית – אבל אני פשוט מרגישה מאוד קשה לפנות ולשכנע אנשים שמתקשים לשלם את הסכום הזה.

משמרות בשעות מוזרות

בשבועות הראשונים שלי לתפקיד עבדתי בשעות די סטנדרטיות – משמונה בבוקר עד חמש בערב. במקביל לזה, ידעתי שבשלב מסוים יתחילו לשלב אותי במשמרות לילה – שהן משמרות מ 14:00 עד 22:00. וכן, אלו משמרות שקצרות בשעה מהמשמרות הרגילות. ושעה פחות זה משמעותי עבור מי שהשכר שלו שעתי, אבל לא חשבתי שזו בעיה. אנחנו 6 – 7 עובדים במוקד, אז חשבתי שלכל היותר תהיה לי משמרת אחת כזו בשבוע, אולי אפילו קצת פחות אם יש מישהו שהוא חובב עבודה בשעות האלו.

יש גם את המשמרת בשישי שהיא קצרה בשעה, והמנהלת שלנו אמרה לנו בתחילת הדרך לצפות למשמרת בערך פעם בשבועיים, למרות שהיא לא יכולה להבטיח לוח זמנים מדויק ויכול להיות שלפעמים זה יצא בשבועות רצופים. מצד שני מדובר על משמרת קטנה יחסית של 4 אנשים, והיא אמרה שיש שתי עובדות שלרוב מעדיפות את המשמרת הזו (כנראה כי זה מאפשר להן יום חופש באמצע השבוע ללימודים או לעבודה נוספת).

אבל עכשיו יש המצאה חדשה: ״משמרות ביניים״. בעצם במקום שכל מי שעובד ביום יגיע בשמונה – יהיו בערך ששוה אנשים שיגיעו בשמונה, מישהו שיגיע בעשר ויצא בשש, ומישהו שיגיע ב 12 ויצא לקראת שמונה בערב. כלומר פתאום שתי משמרות ביום הופכות גם למשרות קצרות יותר.

ומבחינת פעילות זה הגיוני – כי למשל בחידוש מנויים יש יותר היענות בשעות הצהרים ואחר הצהרים (ואולי קצת בערב) ולכן באמת עדיף שיהיו אנשים שיתחילו מאוחר יותר.

אני מניחה שאלו גם משמרות שנוחות מי שמתקשה להגיע למשרד בול בשמונה ורוצה לישון עד קצת יותר מאוחר – והמאוחרת ביניהן שמתחילה ב 12 גם יכולה להתאים למי שיש לו לימודים בבוקר. רק לי באמת הן פחות נוחות. לכן עבורי ברור שאני רוצה להגיע לכמה שיותר משמרות ארוכות, אבל אני מניחה שכולם רוצים אותן – ולכן כנראה שהמנהלת שלנו מנסה לחלק אותן בצורה הוגנת. לכן לבקש ממנה לתת לי יותר משמרות ארוכות לא רק שלא יגרום לזה שאקבל אותן, אלא יכול ממש לגרום לרושם רע.

והשבוע ספציפית יש לי רק משמרת אחת של תשע שעות – ואז שתי משמרות לילה (שבהן אין לי סיכוי בכלל להגיע לשעות נוספות), משמרת ביניים אחת – ומשמרת שישי. זה כבר עובדן של כמה שעות עבודה מבחינתי, במיוחד אם עומס העבודה יהיה נמוך יותר ולא אוכל לעבוד שעות נוספות.

אני מבוגרת משמעותית משאר העובדים ומרגישה שזה מקשה עלי ליצור קשרים חברתיים

בשבוע שעבר באחד הימים, הייתי במשמרת שבה היו שני אחראי משמרת. אחד מהם היה אחראי משמרת בפועל – מישהו שההוא בתחילת שנות השלושים שלו ממה שהצלחתי להבין. השניה במקרה סיפרה מוקדם יותר שהיא בת עשרים ושש.

שניהם יכלו היו להיות טכנית ילדים שלי, למרות שכנראה הייתי צריכה להיכנס להריון בגיל יחסית צעיר. זה א מפריע לי בשותף, למרות שאני מרגישה לפעמים שיש עבורם חוסר נעימות מסוים עבורם לתת לי הוראות, ושהם לא מבינים מה אני עושה שם. אני חושבת שהגבר בעיקר מתקשה מולי, בין השאר כי הוא מישהו שהוא מאוד בוטה בהעברת ביקורת ואני מרגישה שהוא חושש שהוא מאוד פוגע בי בכל פעם שהוא מעביר ביקורת כזו ולכן מאוד נזהר מולי.

היתה לי באמת תקרית אחת מולו לאחרונה שבה היה ברור שנפגעתי – למרות שלא בהכרח ישירות ממנו. היה מדובר על סיטואציה שבה היינו הרבה עובדים שניסו לחדש מנויים, ועובדת אחת ספציפית כל הזמן התלוננה בקולי קולות שאני לא מעדכנת רשומות בצורה טובה וזה גורם לה לבזבז זמן על שיחות שבהן היא לא יכולה למכור.

אני מניחה שהיא הניחה שהבעיה היא איתי כי אני עובדת חדשה ולכן יש סיכוי יותר מסביר שאני פחות מודעת לנהלים שדורשים לעדכן דברים, ובאמת בהתחלה כנראה שעשיתי לא מעט טעויות – וייתכן שהיא עברה על לקוחות שבהם עשיתי את הטעויות הראשוניות האלו. אבל בשלב מסוים אמרתי לה שאני כבר שמה לב לדברים ושהטעויות לא חוזרות על עצמן – ומנהל המשמרת הזה הרגיש שיש פה פוטנציאל למצב לא נעים, והחליט לגמרי בצדק להתערב.

הוא ביקש בקשה שהיתה בהחלט מוצדקת – שכל אחת מאיתנו תרשום הערה כשהיא מתקשרת ללקוח ואז השניה תדע לא להתקשר אליו בעצמה. אני מניחה שזה נועד למנוע מצב שבו נתקשר יחד ללקוח בלי להבין שהשניה כבר מתקשרת – וגם כשיש שתי הזדמנויות לעדכן את התיק הסיכוי שאחת מאיתנו תפספס לעדכן אותו. אבל זה נשמע בעיקר כאילו זה היה בעיקר נגדי, ולכן נראה היה שנפגעתי ממשהו שהיה בעצם פשרה הדדית.

אני מעלה את זה כי באותה משמרת שבה הייתי לבד עם שניהם, כשאני הייתי עסוקה בשיחות לחידוש מנוי שמעתי אותם משוחחים ברקע על מי הכי מבוגר או בוגר במוקד. בשלב מסוים הייתי צריכה ״להזכיר״ לעובדת שאני בעצם הכי מבוגרת – אבל שהשיחה גלשה למי הכי בוגר, השם שלי לא הוזכר למרות שבאופן עקרוני (ומאוד טבעי) אני אמורה להיות בוגרת משמעותית מכל שאר העובדים.

המחשבה שאני נתפסת בתור מישהי שלא בוגרת יותר מצעירים בני עשרים ומשהו או לכל היותר בני שלושים וקצת מאוד מטרידה אותי – למרות שלי אישית ברור שאני בהחלט הרבה יותר בוגרת ממה שאני הייתי בגיל עשרים ומשהו.

אבל בעצם גם חשבתי על זה שהם פשוט לא ממש מכירים אותי – גם בגלל שאני עובדת במקום זמן יחסית קצר, וגם כי הבדלי הגילאים בינינו כאלו גדולים שקשה לנו להתחבר ברמה האישית.

אבל גם כמה דברים טובים

בסופו של דבר, אני יוצאת מהבית ומקבלת משכורת. היא אמנם נמוכה ולא מכסה את ההוצאות שלי לחלוטין, אבל היא עדיין מפחיתה משמעותית את ההסתמכות שלי על חסכונות.

ולצאת באופן יומיומי מהבית זה בריא לא רק כלכלית אלא גם נפשית, גם אם זו עבודה שאני לא מתחברת אליה (בלשון המעטה).

ואני מקווה שהעבודה הזו תעזור לי לגשר על התקופה עד שאתחיל לעבוד בעבודה קבועה ומסודרת יותר.

תלוי באוויר הוא סרט אמריקני שהופק על רקע המשבר הכלכלי של 2008 ומבוסס על ספר שנכתב ב 2001, שנה שבה היה משבר כלכלי אחר ברחבי ארה״ב.

הסיפור הוא על אדם בשם ראיין בינגהאם (ג׳ורג׳ קלוני) שנקרא ״יועץ שינוי קריירה״. הוא בעצם אדם שמומחה בלפטר אנשים – והרבה חברות שונות בכל רחבי ארה״ב שמקצצות בכוח האדם שלהן שוכרות את השירותים שלו במקום לפטר את העובדים שלהם בעצמן. הוא חי במלונות ובמטוסים, כשהם הפכו לבית שלו הרבה יותר מאשר הדירה הריקה שהוא החזיק בעיר שבה נמצא המשרד הראשי של החברה שלו.

מבחינתו החיים מתרכזים במיוחד בצבירת מיילים, כשהחלום שלו הוא להגיע לעשרה מיליון מיילים, מספר שבו מקבלים לכאורה סטטוס מיוחד של חברת התעופה ורק שישה אנשים לפניו הגיעו אי פעם למספר כזה גבוה.

במקביל, הוא גאה בכך שהוא הופך את החיים שלו לקלים יותר בכך שהוא נמנע מקשרים רגשיים. בנאום שהוא נותן כקואצ׳ר לחיים מוצלחים יותר הוא מתאר חפצים וקשרים בין אישיים בתור משהו שמכביד עלינו בחיים ולא כמשהו שתורם לנו. והוא חי את הפילוסופיה הזו – הקשרים הזוגיים שלו הם קשרים מיניים בלבד וזמניים למדי, והקשר עם האחיות שלו כל כך רופף שבשלב מסוים בסרט אחת האחיות אומרת לו שמבינת המשפחה הוא כבר ״לא ממש קיים״.

הכותרת של הסרט באנגלית, Up in the Air, היא בעלת משמעות כפולה. היא כביכול מדברת על בינהאם עצמו ש״חי״ באוויר – אבל בעצם יש לביטוי משמעות אחרת של אדם שהחיים שלו נמצאים במשבר, כשכיוון היציאה מהמשבר עדיין לא ברור – ממש כמו מצבם של האנשים שבינגהאם פיטר.

אבל בעצם חייו של בינגהאם עצמו עומדים לכאורה להשתנות.

מצד אחד, מגיעה לחברה שלו אישה צעירה, בוגרת מכללה טריה, שמצאה דרך לחסוך עלויות לחברה בכך שבמקום שאנשים כמו בינגהאם יטוסו כדי לפטר את העובדים באופן אישי – שיחות הפיטורים יבוצעו בשיחות וידאו. מבחינת הגיבור החשות האלו הן נוראיות, לא רק כי זה ימנע ממנו מלהגיע לסטטוס עשרת מיליון המיילים שהוא שואף להגיע אליו, אלא כי הוא באמת מאמין שהפיטורים שהוא מבצע פנים מול פנים עדיין נחוצים ואי אפשר להחליף אותם בשיחת וידאו.

ומצד שני – אחרי שנים של ניתוק רגשי, הוא מוצא את עצמו יוצר קשרים רגשיים. כמו למשל במהלך הסרט כשהוא פוגש אישה עם אורח חיים דומה לשלו והם פוצחים ברומן – הוא מגלה בשלב מסוים שהוא מעוניין להעמיק את הקשר, אבל היא לא.

---

הגיבור של הסרט הוא אמנם מישהו שעוסק בפיטור של עובדים לפרנסתו – אבל לסרט כן חשוב להראות את הכאב והצער של העובדים עצמם, ואת ההשפעה הקשה של המצב הכלכלי הקשה הזה על כל החברה. במובן מסוים ההתנגדות לפיטורים בוידאו במקום ברמה האישית (שדורשת להסתכל לעובדים בעיניים) מייצגת את הניכור הרב של הכלכלה האמריקנית, וחוסר המחשבה על זה שהעובדים שעומדים להיות מפוטרים הם לא רק מספר אלא בני אדם. הסרט לכאורה טוען שגם בפיטורים, אנשים כמו ראיין בינגהאם מצליחים לבצע את זה בצורה אנושית, אבל היכולות האלו שלו לא מוערכות.

מעבר לזה, הסוף של הסרט הוא לא ״סוף טוב״ קלאסי. אמנם החברה מגלה מהר מאוד שפיטורים דרך שיחת וידאו הם בעייתיים, אבל הערעור הרגשי של ריאן בינגהאם כבר הפך לעמוק מידי, והוא לא מוצא את הסיפוק שבטיסות ובשהות במלונות (ובצבירת המיילים).

כך שלצד מונטאז׳ של מפוטרים רבים שנראו במהלך הסרט שמדברים על איך המשפחה והסביבה תמכה בהם – רואים את בינגהאם עצמו עומד אבוד מול לוח טיסות בשדה התעופה.

---

המסר אמור להיות שעד כמה שאנחנו משקיעים בקריירה שלנו – מה שחשוב בחיים אלו הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלנו.

והמסר הוא נכון – אבל הוא מרגיש מאוד שיפוטי.

החוויה האנושית היא לא קבועה, אלא לרוב נעה על פני ספקטרום מסוים. תמיד יהיו אנשים שזקוקים להרבה קשרים אנושיים קרובים – לעומת אחרים שמרגישים טוב יותר כבודדים. באותה מידה, יש אנשים שמבחינתם היכולת לנסוע ולבקר במקומות חדשים, גם אם ברקע הם צריכים לעבוד – יכולה להיות חוויה מאוד מספקת. זה לא בהכרח דבר רע.

נון, אורח החיים של הדמות הראשית לוקח את הנושאים האלו לנקודת קיצון שנרית על פניה מאוד לא בריאה וקיצונית. אבל כשזה לא כך – האם זה דבר רע?

אחרי השייט שלנו במפרץ מילפורד, כמה מטיילות יצאו לטרק בשם רוטבן טרק
Routeburn Track – טרק של שלושה ימים, או יותר נכון שני חצאי ימים ויום מלא באמצע. יש באמצע בקתות שאפשר לישון בהן בשקי שינה (ובחודשים העמוסים צריך להרשם כדי להזמין בהן מקום מראש), אבל המטיילים צריכים להביא איתם לא רק את שקי השינה שלהם (ומזרוני אוויר בשביל הנוחות), אלא גם אוכל וכלי בישול שונים.

למזלנו שלושת המטיילות יצאו יחד, אז הן גם יכלו להתחלק בסחיבה של הגזיה והאוכל שהן חלקו ביניהן. למזלן הן נהנו לטייל יחד, כך שללכת יחד את המסלול היה מהנה עבורן.

בנקודת ההורדה של המטיילות שלנו, נתקלנו באוטובוס של מטיילות מבוגרות שנתקע בגלל תקלה. הנהג שלנו מיד הציע לקחת את הנשים עצמן לאתר הקמפינג שלהן כדי שהן לא יאלצו להמתין שם שעות עד שהאוטובוס שלהן יתוקן, מה שלנו כמובן לא הפריע למרות שהאוטובוס שלנו היה קטן והפך לקצת צפוף.

אחרי שהורדנו אותן, נסענו לאתר הקמפינג שלנו רק כדי לגלות הפתעה נעימה למדי: מסתבר שהאתר עבר בתקופה לפני כן שיפוץ מסוים, והם משום מה השכירו את החדרים הפרטיים שבו במחירים ממש ממש מגוחכים – לא ברור לי אם בגלל שהם היו רק פחות או יותר מוכנים ועדיך המתינו לשפצורים קטנים (אבל ניתן היה לישון בהם) – או שזו היתה תקופת הרצה שבה יכולנו לקבל את החדרים בזול אבל היינו כנראה אלו שניסו אותם לוודא שאין בהם תקלות אחרי השיפוץ. לכן כמעט כולנו החלטנו לשכור חדר ללילה, חו מהמדריכים ומטיילת אחת.

עד כמה שהבנתי החברה עצמה מימנה למדריכים חדרים לישון בהם אם הם רצו – אבל חוץ ממקרים מאוד חריגים, הם לא עשו את זה. אני לא יודעת אם זה נועד לחסוך לחברה כסף, או שהם העדיפו לקבל את הכסף הזה כשכר – או פשוט רצו להוות דוגמא עבורנו שקמפינג ושינה באוהל זה כיף.

לרובנו היה כיף לישון במיטות מסודרות כי עד אותה נקודה רובנו לפחות באמת ישנו רק באוהלים חוץ מבלילה שבו היינו בפיקטון.

לי גם היה מזל כי במקרה כמה שעות לפני כן שלחתי הודעה לקולגה שלי שהמליץ לי על ניו זילנד דרישת שלום וסיפרתי לו שיום אחר כך אנחנו מגיעים לעיר קווינסלנד שבה גם הוא ביקר. הוא חזר אלי בסביבות אחת בלילה כדי להמליץ לי ללכת למסעדת ההמבורגרים הידועה של העיר (שׁעוד אכתוב עליה) ואיכשהו הדיון הפך להיות על איזה כיף זה לאכול המבורגר ולשתות בירה באמצע הלילה. יכול להיות שכאדם בעל הפרעות קשב וריכוז הוא לא שם לב להבדלי השעות ולכן התחיל לשלוח לי הודעות באמצע הלילה לגבי זה, ולפחות הוא העיר רק אותי ולא את שאר המטיילים כפי שהיה קורה אם כולנו היינו ישנים באוהלים באיזור מצומצם יחסית.

אבל בהחלט היה נחמד לישון במיטה נוחה, ולבלות לילה שלם בפרטיות של חדר אישי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כן חשוב לי לכתוב שחשוב זכור שתרופות רגילות הן חשובות – הן תרופות שנעשו מחקרים מעמיקים על היעילות והבטיחות שלהן, וממש יש הוכחה שהן עובדות, או לפחות האלטרנטיבה הטובה ביותר שיש לנו כיום. כמובן שלא פעם יש מחקרים שמנסים לשפר אותן – כמו משל תרופות לסוגים שונים של סרטן שיהיו יעילים יותר ו / או עם פחות תופעות לוואי, וייתכן מאוד שבעתיד הקרוב או הרחוק יותר יתגלו תרופות יעילות יותר ממה שיש כיום. אבל גם במקרה הזה – התרופות נגד סרטן שיש כיום הן כנראה האופציה הטובה ביותר להאטת המחלה ואולי אפילו לגרום לנסיגה משמעותית ובמקרים מסוימים אפילו ריפוי מהמחלה.

כך שאין הגיון בהמנעות מתרופות ״קונבנציונליות״, במיוחד במקרים שבהם המנעות או אפילו דחיית הטיפול יכולה גרום לנזקים או לטיפול ארוך ומורכב יותר.

מצד שני, לא מעט מהטיפולים המוכרים לנו כיום פותחו ממה שהיו בעבר ״טיפולי סבתא״ שלא בהכרח היה מאחוריהם מחקר או הוכחות מלבד העובדה שהם פשוט עבדו והניסיון הזה עבר מפה לאוזן.

וחלק משמעותי מהתרופות הקונבנציונליות שאנחנו מכירים כיום מקורן מהטבע. הדוגמא הידועה ביותר (או לפחות אחת הידועות) היא האנטיביוטיקה – שבמקור היתה ומר שבו נגבי פטריה נלחמו בחיידקים, וכך התגלה במקרה הפניצילין. אמנם כיום הוא נוצר במעבדה לצד סוגי אנטיביוטיקה אחרים, אבל המקור שלו הוא ״מן הטבע״.

מעבר לזה, לא מעט ״טיפולי סבתא״ מומלצים כיום על ידי רופאים כי הם נבדקו מחקרית והוכחו בתור טיפולים די יעילים. לא סתם נאמר שמרק עוף מאוד בריא נגד הצטננות – המחקרים שנעשו מראים שהנוזלים החמים והחלבונים (ובעיקר הקולגן) במרק העוף באמת עוזרים לגוף להתאושש ממחלות ויראליות קלות כמו הצטננות.

לכן בכל מצב שבו אני זקוקה לתרופה – אני פונה לרופא כדי לקבל את ההמלצות שלו לגבי מה לעשות ומה לקחת.