התיירת המקרית

על הספר ״השטן לובשת פראדה״ כתבתי כמה שורות ברשומה הזו.

הספר הוא ספר קליל למדי ובהחלט לא ספר שיהפוך לקלאסיקה – אבל הפך להיות אחד הספרים הפופולריים בתקופתו ורב מכר לתקופה ארוכה אחרי שהוא יצא מסיבה אחת מאוד פשוטה: הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי.

הסופרת, לורן וויסברגר, היתה העוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה ״ווג״, במשך קצת פחות משנה. לווינטור היו הרבה מאוד עוזרות במשך הרבה מאוד שנים – אבל רובן המכריע היו נשים שהיו חלק מעולם האופנה ורצו להשאר בו, וסכסוך עם אנה ווינטור בגלל חשיפה של תנאי העבודה מולה כנראה לא היה תורם לזה. לכן לוויסברגר היה יתרון משמעותי בכך שבתור ״אאוטסיידרית״ היתה לה את היכולת לדווח על מה קורה בחדרי החדרים של מקדש האופנה הגדול בעולם.

אבל בתור אאוטסיידירית, היא שידרה בעיקר זלזול בתפקיד ובסביבת העבודה.

חשוב לי לכתוב שהיו בסביבת העבודה הזו תנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים – העבודה היתה לחוצה, כזו שאי אפשר היה לדבר בה בטלפון בזמן שווינטור (או המקבילה הספרויתת שלה, מירנדה) נמצאת במשרד/ הדרישות שלה לא תמיד ברורות מספיק – אבל היא עדיין דורשת שהן יענו במהירות שמרגישה ממש בלתי אפשרית.

ולא פעם הדרישות של התפקיד נשמעות חסרות חשיבות, ואפילו משעממות עבור בוגרת תואר אינטיליגנטית, בין אם זה לדאוג שארוחת הבוקר של מירנדה / אנה תהיה על השולחן שלה וחמה מספיק ברגע שהיא נכנסת למשרד (בשילוב של הזמנה בתי פוסקת של ארוחת האוכל החל משעה מסוימת ושל חימום של כל ארוחה פעם או פעמיים במיקרוגל) ובין אם ז לשלוח לה חצאית לחופשה כשהיא רק מבקשת חצאית בלי לציין מה ההעדפות שלה ולאיזה אירוע היא זקוקה לה.

אבל מבחינת ״אנדי״ (הדמות של לורן בספר) – העובדה שהתפקיד לא אינטלקטואלי ועוסק באופנה גורמת לה לזלזל בו. מבחינתה לא צודק שהיא לא יכולה לענות לטלפון בשעות העבודה – אז א פעם כשהיא יוצאת מהמשרד היא מנצלת את הזמן לשוחח עם חברים, ההורים שלה – או לפעמים עם דייטים פוטנציאליים.

כמובן שזה מאט אותה ומכעיס את המנהלת שלה (שלא מבינה למה לוקח לה פי שתיים זמן להביא קפה מאשר לעוזרות הקודמות שלה) וכמובן גם את העוזרת הבכירה יותר שהיא זו שצריכה לספוג את העבודה המשרדית של ״אנדי״ ואת הטענות של המנהלת במקומה.

הסוף של הספר לפחות אמור להראות איך עגיין גם עם כל הקיטורים והזלזול שלה – ״אנדי״ כביכול נסחפה מידי בעבודה. החברה הכי טובה שלה, סטודנטית לתואר שני, מתדרדרת לכאורה לכל אור הספר, והופכת לאלכוהוליסטית שיוצאת עם גברים ״לא ראויים״ – ובדיוק כשאנדי זוכה לנסוע מטעם העבודה לפאריז, אותה חברה עוברת תאונת דרכים קשה כשהיא שיכורה – ואז ״אנדי״ צריכה להחליט האם היא נשארת בפאריז לטובת העבודה שלה, או חוזרת לארה״ב לעזור לחברה.

---

בתור מי שבעברה עבדה בתפקיד ובחברה שבה היו המון יסו ללקוחות בחו״ל, ולא פעם המנהלים ממש נאלצו לאלץ עובדים לטוס (אותי אישית לא כי אני אהבתי את הנסיעות, אבל עובדים אחרים) – תמיד היתה התחשבות במצבם המשפחתי והאישי של העובדים. במצב שבו מישהו היה חייב לחזור לארץ מסיבות אישיות – היו עוזרים לו לחזור בהקדם, גם במחיר של למצוא לו מחליף.

ואם ברת הייטק שלא היתה ידועה כנחמדה או נאמנה במיוחד עובדים שלה יכולה לעשות את זה, סביר להניח שמגזין האופנה היה יכול לעשות את זה עבור אנדי.

אבל גם אם נתגבר על חוסר ההגיון הזה – משהו פה ב״בחירה״ נשמע לא הגיוני.

קודם כל, הדמות של החברה היא מישהי שמוצגת כמישהי שאין לה משפחה, והמשפחה של אנדי כביכול אימצה אותה – מה שאומר שההורים של אנדי או בן הזוג שלה יכולים להיות כמה ימים עם לילי עד שאנדי תחזור לארה״ב גם אם היא לכאורה חייבת להשאר בפאריז. זה מה שלא פעם קורה בחיים האמיתיים.

במיוחד כשחושבים על כך שם אם העבודה עצמה היא לא התפקיד הכי זוהר או מוצלח בעולם. אבל הוא תפקיד שיש לו ערך – ולא רק למנהלת של אנדי. קודם כל בכך ש״אנדי״ מקבלת עליו שכר והטבות שונות. אבל מעבר לעובדה שללורן ווייסברגר יצא מהתפקיד ספר שאפשר לה להפוך לסופרת מצליחה במשרה מלאה – היא זכתה להחשף לעולם האופנה וללמוד עליו, היא למדה להתלבש יותר טוב, וגם למדה איך להשיג דברים לכאורה בלתי אפשריים ומהר – רק כי הבוסית הקשוחה שלה דרשה את זה.

ויש משהו מאוד לא מכבד בזלזול בתפקיד עצמו שמאוד הפריע לי – כמישהי שעובדת ועבדה בתפקידים כאלו לאורך לא מעט שנים, בעיני הזלזול הזה מעיד לרעה בעיקר על הדמות של אנדי / לורן הרבה יותר ממה שהוא מעיד על התפקיד או המגזין שבו היא עבדה.

מאז שהם עברו דירה לידי, השוכרים של הדירה ״אהבו״ להשתמש בשטחים ציבריים לאכסון.

זה התחיל מזה שהם אכסנו אופניים של ילדות ואת המנגל המשומש שלהם בחדר המדרגות. ואז מידי פעם הצטרפו אליהם כמה שקיות זבל עם בגדים משומשים.

מידי פעם הם היו גם שמים קופסאות של חבילות ליד הדלת שהם (וגם שלי), גם אם לקח להם כמה ימים להוריד אותן לזבל. פעם אחת הן נשארו שם כל כך הרבה זמן שהתחלתי לחשוד שהם עושים את זה בכוונה כדי לרמוז לי שמשהו מפריע להם, כי הקרטונים במסדרון כל כך קרוב לדלת שלי היו אמורים להפריע לי.

וכמו שאתם יודעים, הם התלוננו הרבה, והעבירו את התלונות דרך בעל הדירה שלהם – שהטריד אותי. עד שבמרץ לפני שנה ומשהו קרה מקרה: התפוצץ אצלי בבית צינור בכיור שהוביל מים חמים מהדוד לכיור, וכשהזמנתי אינסטלטור הם החליטו להתלונן שיש ריח של ביוב שיוצא מהדירה שלי. רק כשאינסטלטור נוסף הגיע לדירה לתקן את הבעיה ואמר קבל עם ועדה לבעל הבית ואז לדייר שאין מהדירה ריח של ביוב ולא היתה סיבה שיהיה ריח כזה.

ואז חודשים אחר כך, הדיירים התלוננו שוב על ריח במסדרון, וממש זימנו את בעל הבית כדי להוכיח לו את זה. הזמנתי את גיסתי להריח את המסדרון והיא אמרה שהיה ריח מסוים – והציעה לי לנקות אולי את הידיות של הדלת כי אולי נגעתי בהן עם זבל או משהו.

אני ניקיתי ובמקביל גם הגיע איש הניקיון של הבניין, ומשהו בשילוב הזה גרם לכך שהריח נעלם, באישורה של גיסתי. ואני נצמדתי לגרסא הזו למרת שבעל הדירה התעקש מאוד שהריח עדיין שם.

ומאז היה לי שקט מהם – חוץ מאירוע אחד שבו הדיירת שלחה לי צילום של ג׳וק בחדר האמבטיה שלהם, ליד משהו שנראה כמו חור בקיר. התמונה היתה מטושטשת למדי, ובדיעבד חשבתי גם שייתכן שבגלל שצבע הארונות של האמבטיה די דומים לצבע של דלת הדירה שלי (הבעלים הקודם של הדירה החליף את הדלת הסטנדרטית בדלת עם ציפוי עץ) – אולי הם ניסו לכאורה לנסות ״להראות״ לי כאילו הוא בכלל הגיע מהדירה שלי.

הציפיה שלהם היתה שאני ארסס את הדירה כדי למנוע את הג׳וקים אצלם. הבעיה היא שמאז הריסוס לפני שנתיים – מכת הג׳וקים אצלי נפתרה. אני אמנם שמה חומרים ביתיים מידי פעם בכל מיני פינות שאני חושדת שנוטות לג׳וקים כמו מתחת לכיור במטבח או באמבטיה ליד פתח הביוב מאחורי הדלת – אבל אני לא רואה ג׳וקים בדירה.

הייתי בטוחה שבעל הדירה יגיע להטריד אותי שוב – אבל זה לא קרה. הדבר היחידי שכן קרה היה שהוזמן ריסוס לכל הבניין.

במקביל לזה – לאחרונה הם הוציאו למסדרון והציבו מול הדירה שלהם (ובצמוד לדלת שלי) מעין ספסל מרופד שמתחתיו יש מגירות והם השתמשו בו כדי שהבנות שלהם יחליפו נעליים מחוץ לבית – והם מאכסנים את הנעליים במגירות שלו. מעבר לעניין המקום ושזה צמוד לדלת שלי, מה שחששתי ממנו שזה יוביל לעוד תלונות ריח מהם אם הנעליים עצמן יהיו מסריחות בגלל זיעה או משהו שהבנות דרכו בו.

---

ואז ביום שישי כשהגעתי הביתה מהעבודה – שמתי לב לזה שליד הספסל היו המון ארגזים. זה ממש נראה כמו ארגזים שהם אספו כדי להתחיל לארוז דברים. בראשון בבוקר חלקם כבר היו מורכבים – ועדיין במסדרון. הם היו רחוקים מלחסום אותו אז לא אמרתי כלום, במיוחד כשעד הערב כל הארגזים כבר הוכנסו לתוך הדירה.

זה יוצר רושם שהם החליטו כנראה לעבור דירה. וקשה לי לא לחשוב שחלק מזה נובע מהאינטראקציה שלהם איתי – למרות שברור לי שכנראה היו גורמים אחרים.

למשל לא מזמן היה לנו פיצוץ של צינור הביוב בקומה הראשונה של הבניין. חברת הניהול ששכרנו הגיעה לתקן את הצינור ובעצם להחליף אותו, ובעלי הדירות היו עסוקים במיוחד בניסיון להבין את גודל הנזק ואיך למנוע בעיות דומות בעתיד.

די טבעי שבתור שוכרים הדיון הזה פחות עניין את השכנים שלי – אבל האישה תחילה לנדנד בקבוצת הווטסאפ על זה שחברת הניהול לא ניקתה את המסדרונות באופן יסודי והיא התלוננה על הריח. בשלב מסוים בעל הדירה שלה (שהוא חלק מהועד) העיר לה שזה יקרה רק כש״כל״ הדיירים יתלוננו, אבל נראה היה שלשאר הדיירים בבניין לא ממש היה אכפת. בסופו של דבר בעלה היה זה שיצא לנקות את הרצפה.

כן חשוב פה לציין שבוקר לאחר מכן הגיע המנקה הקבוע של הבניין – כנראה שבגלל הביקור הצפוי הזה חברת הניהול קיוותה לחסוך את הכספים של לשלוח איש ניקיון באותו יום.

אני מניחה שהכל יחד פשוט ייאש אותם.

השאלה מבחינתי היא מה יהיה הלאה. כלומר מי יהיה מי שייכנס במקומם, והאם הם יהיו אנשים שיהיה נעים יותר לחיות מולם?

את היום התחלנו בנסיעה לעבר העיר קווינסטאון Queenstown – עם שתי עצירות באמצע.

העיר יושבת על חופי אגם בשם Wakatipu וואקאטיפו, והעצירה הראשונה שלנו היתה ליד האגם בנקודת תצפית עוד הרבה לפני שגענו לעיר כדי להנות מהנופים בו שהם ממש יפים (גם אם חשוב להזכיר שוב שהתורמוסים הם פרחים פולשים שהובאו מאירופה):

באותה עצירה המדריך הבכיר יותר היה עסוק בשיחת טלפון שנשמעה מאוד אינטנסיבית, והתרחק מהקבוצה – משהו שמשך את תשומת הלב של רובנו המטיילים.

מאותה עצירה מחוץ לעיר המשכנו עיר עצמה – וקודם כל עצרנו לעצירה שניה בסופרמרקט מקומי שהיה ממש בקצה העיר שכנראה בגלל זה היה זול יותר יחסית. בו רכשנו אוכל שיכולנו לאכסן במטבח של האכסניה שבה כולנו שהינו, כי במהלך השהות בעיר לא קיבלנו ארוחות מטעם החברה מלבד ארוחות בוקר פשוטות של דגני בוקר עם חלב – ומשקאות חמים.

אני אישית ביקשתי לשהות באכסניה שבה שהו כולם – אבל בחדר פרטי שהזמנתי עוד לפני הטיול. למרות ששאר המטיילים שהו בחדרים בקומה הראשונה או השניה, אני קיבלתי חדר בקומה השלישית שהיתה קומה יחסית קטנה. וכנראה שבמקרה לחלוטין, גם המדריך הבכיר שלנו קיבל חדר באותה קומה.

יש סיכוי שהוא ביקש את החדר בקומה כי הוא ידע שבקושי יש בו חדרים, והוא הניח שהסיכוי שאחד מאיתנו יהיה בחדר בקומה קלוש. והתחושה שלי היתה שהוא מאוד רצה את השקט והפרטיות שלו במהלך השהות שלנו בעיר.

באופן עקרוני כמובן שבתור מדריך הוא היה צריך להיות זמין עבורנו לשאלות או לבעיות גם כשהיינו בעיר, אבל במובן מסוים השהות בעיר שבמהלכה אנחנו המטיילים התנהלנו לרוב די עצמאית היתה אמורה להיות נקודה שבה גם המדריכים עצמם נחים ומקבלים קצת זמן אישי בלי הטרדות. וזה משהו חשוב מאוד עבורם במהלך הטיול כי הם בעצם היו מבלים חודש שלם במצב של אחריות על קבוצה של תיירים וצריכים היו להיות נחמדים אליהם גם אם הם לא סבלו אותם באופן אישי (ולא, אני לא אומרת שהמדריכים לא סבלו אותי).

ואולי זה מסביר את העובדה שהיו כמה מקרים שבהם נתקלתי בו במהלך השהות שלנו בעיר, במיוחד ביום הראשון הזה בעיר, שבהן באופן ברור הוא ניסה להתחמק ממני, ובאחת מהן שנינו גילינו שהחדרים שלנו נמצאים בקומה השלישית ונראה היה שמבחינתו זו הפתעה פחות נעימה, למרות שלא נתקלו אחד בשני שוב שם. ייתכן שזה היה קשור לכך שהוא היה מוטרד עדיין מהשיחה שהוא ערך מוקדם יותר ליד האגם, או שפשוט באחת מהפעמים נתקלתי בו בדיוק כשהוא רצה לצאת לריצה ולכן היה קצת לחוץ שלא אעכב אותו עם שאלות (הוא התכונן למרתון בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה שהיה אמור לקרות כמה חודשים אחר כך וכנראה בוטל בגלל הקורונה) וכנראה היה לחוץ לצאת בזמן.

כשהגענו לעיר ונרשמנו באכסניה – החלטתי לצאת לסיבוב בעיר אבל חזרתי די מהר לאכסניה כשהתחיל לרדת גשם.

כשהגשם נרגע יחסית – החלטתי ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדת ההמבורגרים המיתולוגית של העיר – מסעדה בשם פרגבורגר Fergburger.

המסעדה טוענת שיש לה את ההמבורגרים הכי טובים בניו זילנד, ולמרות שלא כולם מסכימים עם זה – המסעדה מאוד מבוקשת, עד כדי כך שיש בה תור מאוד ארוך בחוץ. אבל המסעדה מצליחה לתזמן את התור הזה לא רע – ויש בחוץ שעון שמראה כמה זמן בערך ייקח לכם להגיע לקופה להזמין – כשהטבחים מאוד זריזים וממש דקות ספורות אחרי ההזמנה כבר תקבלו אותה.

לי היה מזל באותו ערב – הצלחתי כנראה לתזמן טוב את ההגעה שלי למסעדה בדיוק אחרי הגשם אבל לפני שהמטיילים והתושבים יצאו שוב לרחובות בקנה מידה גדול לארוחת ערב, והתור היה יחסית קצר.

הזמנתי המבורגר שנחשב לניו זילנדי אופייני עם סלק, חביתה ובייקון – כשהתוספות האלו (בתוספת נוספת לפעמים של אננס צלוי) נחשבות גם לאופייניות לאוסטרליה ויש בין המדינות תחרות על מי המציא את ההמבורגר בהרכב הזה.

הזמנתי גם צ׳יפס אבל הייתי כל כך שבעה מההמבורגר שלא היה לי מקום עבורו והעברתי את הצ׳יפס למדריכה הצעירה ששמחה כי היא מאוד אהבה ג׳אנק פוד…

חשוב אולי לציין שליד המסעדה יש גם מאפיה עם מאפים מלוחים ומתוקים וכריכים – שהיא שימושית מאוד למי שאין לו כוח להמתין בתור להמבורגרים (במיוחד כשהוא ארוך) ורוצה ארוחה מהירה. אבל באותה מידה המאפיה מספקת גם ארוחת צהרים קלה יותר ופחות מכבידה למי שמעוניין לאכול משהו קל יותר.

אני יכולה להעיד מניסיון אישי שהמאפים שם היו טובים וטריים.

יש גם גלידריה של הרשת, שאותה לא ניסיתי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מסכימה עם מוטי שאין ממש מועמדים טובים כרגע לראשות הממשלה משני צידה המפה הפוליטית. אחד החששות הגדולים שלי הוא שלפיד או גנץ ילקו שוב בשגעון גדלות ומשום מה יחשבו שהם ראויים להיות מועמדים לתפקיד הזה אחרי כל הכשלונות וחוסר ההצלחה שלהם.

מי אדם שבעיני כן יהיה טוב בתפקיד? אני חושבת שזה אדם עם דעות מתונות – וכזה שיצליח לגשר בין המחנות. לא כזה שישמיץ את ״הצד השני״ ויפעל כדי לפגוע בו, אלא יתאמץ להגיע לפשרה בין החלקים השונים של העם כדי לאחד ביניהם ולא להפריד ביניהם – בין אם אלו אמרות נגד ה״סמולנים״ ובין אם אלו אמרות נגד החרדים וה״ביביסטים״.

העניין הוא שבפוליטיקה הרבה יותר קל משוך קולות בעזרת שנאה וקיטוב, ונראה שהפוליטיקאים משני צידי המפה הפוליטית בהחלט משתמשים בטקטיקה הזו כדי למשוך בוחרים במקום להציע משהו אמיתי ויעיל.

התפקיד כולל מכירות

כשהתחלתי לחפש עבודה זמנית, היו לי בעיקר שתי אופציות בתור עובדת ללא ניסיון עבר: מכירות או קבלת שיחות.

השכר בתחום המכירות הוא גבוה משמעותית מהשכר בקבלת שיחות – אבל מסתבר שחלק גדול ממנו תלוי ביצועים. כלומר השכר הבסיסי הוא די שכר מינימום, אבל רוב השכר מתבסס ברובו על בונוסים שניתנים על הגעה ליעדי מכירות, כשבמקביל יש יעדים למכירה שאם לא עומדים בהם די מהר מפוטרים.

אני אישית די נרתעתי מהעבודה הזו בידיעה שאני לא אשת מכירות טובה ולכן לא אשרוד בתפקיד – ולכן פניתי לתפקידי מענה טלפונים שבהם השכר הוא עלוב למדי אבל יש יעדים קלים יותר.

אבל אני מוצאת את עצמי בתפקיד שהשכר שלו יחסית נמוך אפילו עבור תפקידי מענה (בערך 3 – 4 ש״ח לשעה פחות מהרבה תפקידים בתחום) – אבל כחלק ממנו אנחנו אמורים לחדש מנויים למרפאה.

״מנוי״ במרפאה וטרינרית אומר שהבעלים של בעל החיים משלם סכום מסוים בשנה, ותמורתו הוא מקבל הנחות שונות. המחיר אמור פחות או יותר לכסות מבחינת הבעלים כמות סבירה של טיפולים לשנה, והמרפאה מרוויחה בעצם לקוח נאמן שיגיע אליה ופחות ישקול לעבור למרפאות אחרות.

הלחץ במכירות האלו הוא כנראה נמוך (ואולי אפילו משמעותית) מהלחץ בתפקידי מכירות מסורתיים – אבל הוא עדיין קיים, והיה אפילו חריף יותר בשבוע האחרון. איכשהו עם הגיוסים החדשים למרפאה (בנוסף אלי גויסו גם עוד שני עובדים חדשים) נוצר מצב שבו היה המון כוח אדם שאפשר היה לשים על חידוש מנויים – ואחרי כמה ימים מאוד טובים עם המון חידושים, פשוט לא נשאר למי לחדש. זה פשוט היה מצב שבו התקשרנו להמון אנשים שפשוט לא רצו לחדש, או כאלו שהיו רשומים אצלנו כמחדשים פוטנציאליים אבל גילינו שהם חידשו במרפאה או כבר התקשרו אלינו בעבר ומי שחידש להם את המנוי לא עדכן את התיק.

ופה גם נמצא קושי אחר שלנו בחידושים – לא פעם אנחנו אלו שמזכירים לאנשים שהם צריכים לחדש את המנוי, ולא פעם אלו שמסבירים להם את התנאים והאפשרויות השונות. אבל גם לא פעם אנשים רוצים לחשוב יום יומיים על ההוצאה ולכן לא רוכשים מיד. ולא פעם אם אני למשל מסבירה למישהו מה התנאים – מישהו אחר במרפאה עצמה או במוקד יהיה זה ש״יקטוף״ את המכירה עצמה (ממש כמו שאני יכולה ״לקטוף״ מכירה של מישהו אחר).

מעבר לזה – כשיש שלושה או ארבעה אנשים שמוכרים יחד, לא פעם הם ״דורכים״ אחד לשני על הרגליים. כבר היו מצבים שבהם מישהי שעבדה מהר התחילה להתעצבן עלי למה אני לא מעדכנת את התיקים שהתקשרתי כי אז אנשים התעצבנו עליה שהיא התקשרה אליהם פעם שניה באותו יום, ומעבר לכעס הלא נעים שלהם זה היה גם בזבוז זמן עבורה. אני אישית הבנתי מאיפה הכעס שלה נובע, אבל התחושה שלי היתה שאני לא הייתי היחידה שלא עדכנה תיקים ולכן הכעס שלה היה מופנה לאדם הלא נכון.

באותה מידה ביום שישי היתה לי ולעובדת נוספת רשימת לקוחות שממנה היינו צריכות להתקשר – ושמתי לב שהיא לא עוברת עליה בצורה מסודרת אלא קופצת עליה באופן מקרי, ואז לי היה קשה למצוא לקוחות שהיא עדיין לא התקשרה אליהם כדי להתקשר אליהם בעצמי.

אבל מעבר ללחץ, אני מודה שאני מרגישה לא נעים בתפקיד הזה של מכירות. בין השאר כי לרוב מי שיש לו את הכסף מחדש מיד – אבל יש הרבה אנשים שעבורם ההוצאה הזו למנוי היא די גבוהה כלכלית. אולי זו תקופת האבטלה הארוכה שלי, או העובד שאני עובדת במשכורת שהיא מאוד מינימלית – אבל אני פשוט מרגישה מאוד קשה לפנות ולשכנע אנשים שמתקשים לשלם את הסכום הזה.

משמרות בשעות מוזרות

בשבועות הראשונים שלי לתפקיד עבדתי בשעות די סטנדרטיות – משמונה בבוקר עד חמש בערב. במקביל לזה, ידעתי שבשלב מסוים יתחילו לשלב אותי במשמרות לילה – שהן משמרות מ 14:00 עד 22:00. וכן, אלו משמרות שקצרות בשעה מהמשמרות הרגילות. ושעה פחות זה משמעותי עבור מי שהשכר שלו שעתי, אבל לא חשבתי שזו בעיה. אנחנו 6 – 7 עובדים במוקד, אז חשבתי שלכל היותר תהיה לי משמרת אחת כזו בשבוע, אולי אפילו קצת פחות אם יש מישהו שהוא חובב עבודה בשעות האלו.

יש גם את המשמרת בשישי שהיא קצרה בשעה, והמנהלת שלנו אמרה לנו בתחילת הדרך לצפות למשמרת בערך פעם בשבועיים, למרות שהיא לא יכולה להבטיח לוח זמנים מדויק ויכול להיות שלפעמים זה יצא בשבועות רצופים. מצד שני מדובר על משמרת קטנה יחסית של 4 אנשים, והיא אמרה שיש שתי עובדות שלרוב מעדיפות את המשמרת הזו (כנראה כי זה מאפשר להן יום חופש באמצע השבוע ללימודים או לעבודה נוספת).

אבל עכשיו יש המצאה חדשה: ״משמרות ביניים״. בעצם במקום שכל מי שעובד ביום יגיע בשמונה – יהיו בערך ששוה אנשים שיגיעו בשמונה, מישהו שיגיע בעשר ויצא בשש, ומישהו שיגיע ב 12 ויצא לקראת שמונה בערב. כלומר פתאום שתי משמרות ביום הופכות גם למשרות קצרות יותר.

ומבחינת פעילות זה הגיוני – כי למשל בחידוש מנויים יש יותר היענות בשעות הצהרים ואחר הצהרים (ואולי קצת בערב) ולכן באמת עדיף שיהיו אנשים שיתחילו מאוחר יותר.

אני מניחה שאלו גם משמרות שנוחות מי שמתקשה להגיע למשרד בול בשמונה ורוצה לישון עד קצת יותר מאוחר – והמאוחרת ביניהן שמתחילה ב 12 גם יכולה להתאים למי שיש לו לימודים בבוקר. רק לי באמת הן פחות נוחות. לכן עבורי ברור שאני רוצה להגיע לכמה שיותר משמרות ארוכות, אבל אני מניחה שכולם רוצים אותן – ולכן כנראה שהמנהלת שלנו מנסה לחלק אותן בצורה הוגנת. לכן לבקש ממנה לתת לי יותר משמרות ארוכות לא רק שלא יגרום לזה שאקבל אותן, אלא יכול ממש לגרום לרושם רע.

והשבוע ספציפית יש לי רק משמרת אחת של תשע שעות – ואז שתי משמרות לילה (שבהן אין לי סיכוי בכלל להגיע לשעות נוספות), משמרת ביניים אחת – ומשמרת שישי. זה כבר עובדן של כמה שעות עבודה מבחינתי, במיוחד אם עומס העבודה יהיה נמוך יותר ולא אוכל לעבוד שעות נוספות.

אני מבוגרת משמעותית משאר העובדים ומרגישה שזה מקשה עלי ליצור קשרים חברתיים

בשבוע שעבר באחד הימים, הייתי במשמרת שבה היו שני אחראי משמרת. אחד מהם היה אחראי משמרת בפועל – מישהו שההוא בתחילת שנות השלושים שלו ממה שהצלחתי להבין. השניה במקרה סיפרה מוקדם יותר שהיא בת עשרים ושש.

שניהם יכלו היו להיות טכנית ילדים שלי, למרות שכנראה הייתי צריכה להיכנס להריון בגיל יחסית צעיר. זה א מפריע לי בשותף, למרות שאני מרגישה לפעמים שיש עבורם חוסר נעימות מסוים עבורם לתת לי הוראות, ושהם לא מבינים מה אני עושה שם. אני חושבת שהגבר בעיקר מתקשה מולי, בין השאר כי הוא מישהו שהוא מאוד בוטה בהעברת ביקורת ואני מרגישה שהוא חושש שהוא מאוד פוגע בי בכל פעם שהוא מעביר ביקורת כזו ולכן מאוד נזהר מולי.

היתה לי באמת תקרית אחת מולו לאחרונה שבה היה ברור שנפגעתי – למרות שלא בהכרח ישירות ממנו. היה מדובר על סיטואציה שבה היינו הרבה עובדים שניסו לחדש מנויים, ועובדת אחת ספציפית כל הזמן התלוננה בקולי קולות שאני לא מעדכנת רשומות בצורה טובה וזה גורם לה לבזבז זמן על שיחות שבהן היא לא יכולה למכור.

אני מניחה שהיא הניחה שהבעיה היא איתי כי אני עובדת חדשה ולכן יש סיכוי יותר מסביר שאני פחות מודעת לנהלים שדורשים לעדכן דברים, ובאמת בהתחלה כנראה שעשיתי לא מעט טעויות – וייתכן שהיא עברה על לקוחות שבהם עשיתי את הטעויות הראשוניות האלו. אבל בשלב מסוים אמרתי לה שאני כבר שמה לב לדברים ושהטעויות לא חוזרות על עצמן – ומנהל המשמרת הזה הרגיש שיש פה פוטנציאל למצב לא נעים, והחליט לגמרי בצדק להתערב.

הוא ביקש בקשה שהיתה בהחלט מוצדקת – שכל אחת מאיתנו תרשום הערה כשהיא מתקשרת ללקוח ואז השניה תדע לא להתקשר אליו בעצמה. אני מניחה שזה נועד למנוע מצב שבו נתקשר יחד ללקוח בלי להבין שהשניה כבר מתקשרת – וגם כשיש שתי הזדמנויות לעדכן את התיק הסיכוי שאחת מאיתנו תפספס לעדכן אותו. אבל זה נשמע בעיקר כאילו זה היה בעיקר נגדי, ולכן נראה היה שנפגעתי ממשהו שהיה בעצם פשרה הדדית.

אני מעלה את זה כי באותה משמרת שבה הייתי לבד עם שניהם, כשאני הייתי עסוקה בשיחות לחידוש מנוי שמעתי אותם משוחחים ברקע על מי הכי מבוגר או בוגר במוקד. בשלב מסוים הייתי צריכה ״להזכיר״ לעובדת שאני בעצם הכי מבוגרת – אבל שהשיחה גלשה למי הכי בוגר, השם שלי לא הוזכר למרות שבאופן עקרוני (ומאוד טבעי) אני אמורה להיות בוגרת משמעותית מכל שאר העובדים.

המחשבה שאני נתפסת בתור מישהי שלא בוגרת יותר מצעירים בני עשרים ומשהו או לכל היותר בני שלושים וקצת מאוד מטרידה אותי – למרות שלי אישית ברור שאני בהחלט הרבה יותר בוגרת ממה שאני הייתי בגיל עשרים ומשהו.

אבל בעצם גם חשבתי על זה שהם פשוט לא ממש מכירים אותי – גם בגלל שאני עובדת במקום זמן יחסית קצר, וגם כי הבדלי הגילאים בינינו כאלו גדולים שקשה לנו להתחבר ברמה האישית.

אבל גם כמה דברים טובים

בסופו של דבר, אני יוצאת מהבית ומקבלת משכורת. היא אמנם נמוכה ולא מכסה את ההוצאות שלי לחלוטין, אבל היא עדיין מפחיתה משמעותית את ההסתמכות שלי על חסכונות.

ולצאת באופן יומיומי מהבית זה בריא לא רק כלכלית אלא גם נפשית, גם אם זו עבודה שאני לא מתחברת אליה (בלשון המעטה).

ואני מקווה שהעבודה הזו תעזור לי לגשר על התקופה עד שאתחיל לעבוד בעבודה קבועה ומסודרת יותר.

תלוי באוויר הוא סרט אמריקני שהופק על רקע המשבר הכלכלי של 2008 ומבוסס על ספר שנכתב ב 2001, שנה שבה היה משבר כלכלי אחר ברחבי ארה״ב.

הסיפור הוא על אדם בשם ראיין בינגהאם (ג׳ורג׳ קלוני) שנקרא ״יועץ שינוי קריירה״. הוא בעצם אדם שמומחה בלפטר אנשים – והרבה חברות שונות בכל רחבי ארה״ב שמקצצות בכוח האדם שלהן שוכרות את השירותים שלו במקום לפטר את העובדים שלהם בעצמן. הוא חי במלונות ובמטוסים, כשהם הפכו לבית שלו הרבה יותר מאשר הדירה הריקה שהוא החזיק בעיר שבה נמצא המשרד הראשי של החברה שלו.

מבחינתו החיים מתרכזים במיוחד בצבירת מיילים, כשהחלום שלו הוא להגיע לעשרה מיליון מיילים, מספר שבו מקבלים לכאורה סטטוס מיוחד של חברת התעופה ורק שישה אנשים לפניו הגיעו אי פעם למספר כזה גבוה.

במקביל, הוא גאה בכך שהוא הופך את החיים שלו לקלים יותר בכך שהוא נמנע מקשרים רגשיים. בנאום שהוא נותן כקואצ׳ר לחיים מוצלחים יותר הוא מתאר חפצים וקשרים בין אישיים בתור משהו שמכביד עלינו בחיים ולא כמשהו שתורם לנו. והוא חי את הפילוסופיה הזו – הקשרים הזוגיים שלו הם קשרים מיניים בלבד וזמניים למדי, והקשר עם האחיות שלו כל כך רופף שבשלב מסוים בסרט אחת האחיות אומרת לו שמבינת המשפחה הוא כבר ״לא ממש קיים״.

הכותרת של הסרט באנגלית, Up in the Air, היא בעלת משמעות כפולה. היא כביכול מדברת על בינהאם עצמו ש״חי״ באוויר – אבל בעצם יש לביטוי משמעות אחרת של אדם שהחיים שלו נמצאים במשבר, כשכיוון היציאה מהמשבר עדיין לא ברור – ממש כמו מצבם של האנשים שבינגהאם פיטר.

אבל בעצם חייו של בינגהאם עצמו עומדים לכאורה להשתנות.

מצד אחד, מגיעה לחברה שלו אישה צעירה, בוגרת מכללה טריה, שמצאה דרך לחסוך עלויות לחברה בכך שבמקום שאנשים כמו בינגהאם יטוסו כדי לפטר את העובדים באופן אישי – שיחות הפיטורים יבוצעו בשיחות וידאו. מבחינת הגיבור החשות האלו הן נוראיות, לא רק כי זה ימנע ממנו מלהגיע לסטטוס עשרת מיליון המיילים שהוא שואף להגיע אליו, אלא כי הוא באמת מאמין שהפיטורים שהוא מבצע פנים מול פנים עדיין נחוצים ואי אפשר להחליף אותם בשיחת וידאו.

ומצד שני – אחרי שנים של ניתוק רגשי, הוא מוצא את עצמו יוצר קשרים רגשיים. כמו למשל במהלך הסרט כשהוא פוגש אישה עם אורח חיים דומה לשלו והם פוצחים ברומן – הוא מגלה בשלב מסוים שהוא מעוניין להעמיק את הקשר, אבל היא לא.

---

הגיבור של הסרט הוא אמנם מישהו שעוסק בפיטור של עובדים לפרנסתו – אבל לסרט כן חשוב להראות את הכאב והצער של העובדים עצמם, ואת ההשפעה הקשה של המצב הכלכלי הקשה הזה על כל החברה. במובן מסוים ההתנגדות לפיטורים בוידאו במקום ברמה האישית (שדורשת להסתכל לעובדים בעיניים) מייצגת את הניכור הרב של הכלכלה האמריקנית, וחוסר המחשבה על זה שהעובדים שעומדים להיות מפוטרים הם לא רק מספר אלא בני אדם. הסרט לכאורה טוען שגם בפיטורים, אנשים כמו ראיין בינגהאם מצליחים לבצע את זה בצורה אנושית, אבל היכולות האלו שלו לא מוערכות.

מעבר לזה, הסוף של הסרט הוא לא ״סוף טוב״ קלאסי. אמנם החברה מגלה מהר מאוד שפיטורים דרך שיחת וידאו הם בעייתיים, אבל הערעור הרגשי של ריאן בינגהאם כבר הפך לעמוק מידי, והוא לא מוצא את הסיפוק שבטיסות ובשהות במלונות (ובצבירת המיילים).

כך שלצד מונטאז׳ של מפוטרים רבים שנראו במהלך הסרט שמדברים על איך המשפחה והסביבה תמכה בהם – רואים את בינגהאם עצמו עומד אבוד מול לוח טיסות בשדה התעופה.

---

המסר אמור להיות שעד כמה שאנחנו משקיעים בקריירה שלנו – מה שחשוב בחיים אלו הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלנו.

והמסר הוא נכון – אבל הוא מרגיש מאוד שיפוטי.

החוויה האנושית היא לא קבועה, אלא לרוב נעה על פני ספקטרום מסוים. תמיד יהיו אנשים שזקוקים להרבה קשרים אנושיים קרובים – לעומת אחרים שמרגישים טוב יותר כבודדים. באותה מידה, יש אנשים שמבחינתם היכולת לנסוע ולבקר במקומות חדשים, גם אם ברקע הם צריכים לעבוד – יכולה להיות חוויה מאוד מספקת. זה לא בהכרח דבר רע.

נון, אורח החיים של הדמות הראשית לוקח את הנושאים האלו לנקודת קיצון שנרית על פניה מאוד לא בריאה וקיצונית. אבל כשזה לא כך – האם זה דבר רע?

אחרי השייט שלנו במפרץ מילפורד, כמה מטיילות יצאו לטרק בשם רוטבן טרק
Routeburn Track – טרק של שלושה ימים, או יותר נכון שני חצאי ימים ויום מלא באמצע. יש באמצע בקתות שאפשר לישון בהן בשקי שינה (ובחודשים העמוסים צריך להרשם כדי להזמין בהן מקום מראש), אבל המטיילים צריכים להביא איתם לא רק את שקי השינה שלהם (ומזרוני אוויר בשביל הנוחות), אלא גם אוכל וכלי בישול שונים.

למזלנו שלושת המטיילות יצאו יחד, אז הן גם יכלו להתחלק בסחיבה של הגזיה והאוכל שהן חלקו ביניהן. למזלן הן נהנו לטייל יחד, כך שללכת יחד את המסלול היה מהנה עבורן.

בנקודת ההורדה של המטיילות שלנו, נתקלנו באוטובוס של מטיילות מבוגרות שנתקע בגלל תקלה. הנהג שלנו מיד הציע לקחת את הנשים עצמן לאתר הקמפינג שלהן כדי שהן לא יאלצו להמתין שם שעות עד שהאוטובוס שלהן יתוקן, מה שלנו כמובן לא הפריע למרות שהאוטובוס שלנו היה קטן והפך לקצת צפוף.

אחרי שהורדנו אותן, נסענו לאתר הקמפינג שלנו רק כדי לגלות הפתעה נעימה למדי: מסתבר שהאתר עבר בתקופה לפני כן שיפוץ מסוים, והם משום מה השכירו את החדרים הפרטיים שבו במחירים ממש ממש מגוחכים – לא ברור לי אם בגלל שהם היו רק פחות או יותר מוכנים ועדיך המתינו לשפצורים קטנים (אבל ניתן היה לישון בהם) – או שזו היתה תקופת הרצה שבה יכולנו לקבל את החדרים בזול אבל היינו כנראה אלו שניסו אותם לוודא שאין בהם תקלות אחרי השיפוץ. לכן כמעט כולנו החלטנו לשכור חדר ללילה, חו מהמדריכים ומטיילת אחת.

עד כמה שהבנתי החברה עצמה מימנה למדריכים חדרים לישון בהם אם הם רצו – אבל חוץ ממקרים מאוד חריגים, הם לא עשו את זה. אני לא יודעת אם זה נועד לחסוך לחברה כסף, או שהם העדיפו לקבל את הכסף הזה כשכר – או פשוט רצו להוות דוגמא עבורנו שקמפינג ושינה באוהל זה כיף.

לרובנו היה כיף לישון במיטות מסודרות כי עד אותה נקודה רובנו לפחות באמת ישנו רק באוהלים חוץ מבלילה שבו היינו בפיקטון.

לי גם היה מזל כי במקרה כמה שעות לפני כן שלחתי הודעה לקולגה שלי שהמליץ לי על ניו זילנד דרישת שלום וסיפרתי לו שיום אחר כך אנחנו מגיעים לעיר קווינסלנד שבה גם הוא ביקר. הוא חזר אלי בסביבות אחת בלילה כדי להמליץ לי ללכת למסעדת ההמבורגרים הידועה של העיר (שׁעוד אכתוב עליה) ואיכשהו הדיון הפך להיות על איזה כיף זה לאכול המבורגר ולשתות בירה באמצע הלילה. יכול להיות שכאדם בעל הפרעות קשב וריכוז הוא לא שם לב להבדלי השעות ולכן התחיל לשלוח לי הודעות באמצע הלילה לגבי זה, ולפחות הוא העיר רק אותי ולא את שאר המטיילים כפי שהיה קורה אם כולנו היינו ישנים באוהלים באיזור מצומצם יחסית.

אבל בהחלט היה נחמד לישון במיטה נוחה, ולבלות לילה שלם בפרטיות של חדר אישי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כן חשוב לי לכתוב שחשוב זכור שתרופות רגילות הן חשובות – הן תרופות שנעשו מחקרים מעמיקים על היעילות והבטיחות שלהן, וממש יש הוכחה שהן עובדות, או לפחות האלטרנטיבה הטובה ביותר שיש לנו כיום. כמובן שלא פעם יש מחקרים שמנסים לשפר אותן – כמו משל תרופות לסוגים שונים של סרטן שיהיו יעילים יותר ו / או עם פחות תופעות לוואי, וייתכן מאוד שבעתיד הקרוב או הרחוק יותר יתגלו תרופות יעילות יותר ממה שיש כיום. אבל גם במקרה הזה – התרופות נגד סרטן שיש כיום הן כנראה האופציה הטובה ביותר להאטת המחלה ואולי אפילו לגרום לנסיגה משמעותית ובמקרים מסוימים אפילו ריפוי מהמחלה.

כך שאין הגיון בהמנעות מתרופות ״קונבנציונליות״, במיוחד במקרים שבהם המנעות או אפילו דחיית הטיפול יכולה גרום לנזקים או לטיפול ארוך ומורכב יותר.

מצד שני, לא מעט מהטיפולים המוכרים לנו כיום פותחו ממה שהיו בעבר ״טיפולי סבתא״ שלא בהכרח היה מאחוריהם מחקר או הוכחות מלבד העובדה שהם פשוט עבדו והניסיון הזה עבר מפה לאוזן.

וחלק משמעותי מהתרופות הקונבנציונליות שאנחנו מכירים כיום מקורן מהטבע. הדוגמא הידועה ביותר (או לפחות אחת הידועות) היא האנטיביוטיקה – שבמקור היתה ומר שבו נגבי פטריה נלחמו בחיידקים, וכך התגלה במקרה הפניצילין. אמנם כיום הוא נוצר במעבדה לצד סוגי אנטיביוטיקה אחרים, אבל המקור שלו הוא ״מן הטבע״.

מעבר לזה, לא מעט ״טיפולי סבתא״ מומלצים כיום על ידי רופאים כי הם נבדקו מחקרית והוכחו בתור טיפולים די יעילים. לא סתם נאמר שמרק עוף מאוד בריא נגד הצטננות – המחקרים שנעשו מראים שהנוזלים החמים והחלבונים (ובעיקר הקולגן) במרק העוף באמת עוזרים לגוף להתאושש ממחלות ויראליות קלות כמו הצטננות.

לכן בכל מצב שבו אני זקוקה לתרופה – אני פונה לרופא כדי לקבל את ההמלצות שלו לגבי מה לעשות ומה לקחת.

הכל התחיל ביום רביעי שבוע ויום לפני ערב שבועות.

יום רביעי הוא היום שבו אנחנו מקבלים בעבודה את המשמרות שלנו לשבוע לאחר מכן – ויום רביעי שבוע ויום לפני ערב החג התברר לי שאני עובדת בערב החג.

זה לא שבעבר כשעבדתי בהייטק לא עבדתי בערבי חג. כאילו לא בשנים האחרונות, אבל בעבר הרחוק כן. בחברת ההייטק האחרונה שבה עבדתי היה כלל שאנחנו לא עובדים בערבי חג, על חשבון ימי החופש שלנו – אלא אם יש לנו אישור ממנהל כזה או אחר לעבוד. מכיוון שהיינו חברת הייטק, היו לנו יותר ימי חופש מהמקסימום כך שרובנו ספגנו את זה, במיוחד כשהיחידים שאולי התקשו לעמוד במכסת ימי החופש היו הורים שבלאו הכי כנראה היו צריכים לקחת את ערבי החג כחופש.

בחברה שבה עבדתי לפני כן, המשרדים שלנו בשנים האחרונות בתפקיד היו באיירפורט סיטי – ומאז שעברנו לשם ב 2013 לפחות עד שפוטרתי, החברה סגרה את המשרדים בפסח וסוכות, כולל ערבי חג. היא לפחות היתה הוגנת והיתה אומרת שחצי מעלות ימי החופש יהיו על חשבונה – כנראה כי זה השתלם יותר מבחינה כלכלית. ההנחה היתה שרבים לא יגיעו למשרד, במיוחד הורים לילדים, רק בגלל מרחק הנסיעה לאיירפורט סיטי ולכן לא היה שווה לפתוח את המשרדים רק עבור מיעוט יחסית קטן. אני מניחה שגם שם המדיניות השתנתה ברגע שהקורונה גילתה למנהלים שהעובדים יכולים לעבוד מהבית.

אני מודה שאני לא זוכרת מה היינו עושים בערבי חג אחרים שהיו של חגים שבהם היה חופש (ראש השנה, יום כיפור, ושבועות). אני זוכרת שבערב יום העצמאות כי היינו עובדים כי תמיד היה לנו טקס ליום הזכרון אחרי הצפירה המסורתית – אבל לגבי כל השאר אני לא ממש זוכרת אם היו סוגרים את המשרד רשמית או שאני פשוט הייתי לוקחת חופש.

אבל ההבדל העקרוני בין לעבוד ערב חג בהייטק לבין לעבוד ערב חג כעובדת מוקד זה שבהייטק גם כשהיינו עובדים בערב החג – היינו עובדים רק חמש שעות, וגם בהן היתה לנו גמישות מסוימת להחליט באילו שעות לעבוד. יכולתי למשל להגיע בשבע ומשהו בבוקר כדי לצאת קצת אחרי 12:00 – ואחרים למשל היו יכולים להגיע מאוחר ולצאת מאוחר אם זה מה שהיה להם נוח.

אבל הפעם היתה לנו משמרת מלאה, שהתחילה בשמונה בבוקר – והיתה אמורה להסתיים בארבע אחרי הצהרים.

ואם היינו חוגגים במרכז – זו לא היתה אמורה להיות בעיה. הייתי יכולה לחזור הביתה (ואולי לפנק את עצמי בנסיע במונית אם הייתי רואה שתחבורה ציבורית לא ממש פועלת), נחה קצת – ואז מתארגנת לחג.

אבל אז בדיוק ביום שבו התבשרנו על המשמרות וגיליתי שאני עובדת בערב החג – אמא שלי בערב בישרה לי שהוחלט לחגוג בירושלים. מאוחר יותר היא גם אמרה שהיה לה אישית חשוב לחגוג דווקא בירושלים ולא במרכז כי היא מרגישה שבגלל הגיל ומצבה הבריאותי היא חוששת שבקרוב יחסית יגיע היום שבו היא לא תוכל לארח אותנו יותר, לכן חשוב היה לה לארח ככל עוד היא יכולה.

העניין הוא שאותי זה סיבך.

כידוע, ההורים שלי לא יודעים שפוטרתי מהעבודה לפני שנתיים וקצת, ושמצאתי את העבודה הנוכחית שלי כדי לשרוד עד שאחזור להייטק. הכוונה המקורית שלי בלא לגלות להם נבעה מההנחה שאמצא עבודה תוך כמה חודשים ואציג את מקום העבודה החדש כמשוה שהתפטרתי בשבילו ולא בגלל שפוטרתי, בעיקר כי לא רציתי להדאיג את ההורים שלי שלקחו קשה את הפיטורים שלי לפני שש שנים.

זה כמובן לא קרה, והזמן רק הפך את האפשרות לגלות להם את זה ליותר ויותר קשה.

למזלי, גיסתי יודעת על מה קורה איתי, ואיתה יכולתי לשוחח איך אוכל להגיע לירושלים בלי לוותר על המשמרת ובלי להדאיג את ההורים. היא אמרה שהם יוכלו לאסוף אותי בשלוש מהעבודה (ולהגיד שהייתי באיזור בבילוי עם חברה) ונוכל להגיע להורים שלי בזמן סביר, ומה שנותר לי היה רק לבקש מהמנהלת שלי לצאת שעה מוקדם, ולמזלי היא הסכימה.

---

וזה אכן מה שקרה, ובשלוש וכמה דקות מצאתי את עצמי עד כדי כך ממהרת אך שמחה לצאת מהעבודה שרק כשירדתי במדרגות שמתי לב שלא אמרתי שלום וחג שמח לעובדים שנשארו במוקד…

יצאנו דרך וגילינו שיש בשעה הזו כבר לא מעט פקקים – עד כדי כך שגיסתי הסכימה שניסע לירושלים מכביש 443 רק כדי לקצר את הדרך בכמה דקות.

בערך שעה אחרינו הגיעה אחותי והמשפחה שלה, כולל פודל הצעצוע שלה – אותו פודל קטון שהבת של אחי פוחדת ממנו משום מה פחד מוות, כי משום מה היא פיתחה חרדות מכלבים קטנים.

בדיעבד אחותי אמרה שהיא מאוד חששה שתתחיל מלחמה מול איראן – ולכן היה לה חשוב להביא את הכלב איתם כדי הוא לא ייתקע לבד בבית ליותר מידי זמן אם יקרה משהו והם לא יוכלו לחזור למרכז.

בגלל זה היא לא נתנה לבן שלה להישאר לישון אצל ההורים שלי למרות שהוא מאוד רצה להשאר אתל סבא וסבתא ולבלות עם בני הדודים שלו. מבחינתה האפשרות של לנסוע הלוך וחזור מהמרכז לירושלים נשמע מסוכן מידי אם היה קורה משהו, במיוחד כשאין בתים להסתתר בהם בדרך אם קורה משהו.

אני כמובן גם התחלתי לדאוג – והתלבטתי מה לעשות, כי החתולים שלי כידוע נשארו בבית. הייתי יכולה לבקש מאחותי טרמפ הביתה, אבל לאמא שלי היה חשוב שאשאר יותר בחג כי עםכל המלחמות והמבצעים קשה לנו להתראות בתקופה האחרונה.

---

בסופו של דבר נשארתי אצל ההורים עד שישי אחה״צ.

אבל מכיוון שאחותי וגיסתי החליטו להשאר אצלם עוד יום נוסף – הייתי צריכה לחזור לרמת גן בעזרת שירות מוניות שירות שקיים בין תל אביב לירושלים וערים אחרות. זה שירות שבו השתמשתי בעבר לפני השביעי באוקטובר לא מעט – אבל אני מודה שאחרי השביעי הרגשת איתו חוסר נוחות מסוים כי הנהגים הם ערבים.

אמא שלי הסיעה אותי לנקודת האיסוף, והגענו לאיזור שממנו יוצאות המוניות, ושמחתי לראות שהגעתי מספיק זמן מראש כדי לתפוס כיסא בודד ולא כיסא זוגי.

בתור אישה שמנה, אני לא ממש אוהבת לשבת כך במושב זוגי במונית שירות. – כי זה תמיד צפוף ולא נעים, לא לי ולא למי שיושב לידי. ומעולם לא היתה לי בבעיה לתפוס מושב בודד כשהוא היה זמין. ואני חושבת שלא מעט מהנהגים שנסעתי איתם גם נשמו לרווחה כי אף אחד לא התלונן על לשבת לידי במצב כזה.

אבל הנהג הז החליט משום מה שבעיניו זה מסוכן שאשב כך לבד כי אני יכולה ליפול מהמושב, והתעקש שאשב במושב זוגי – ודי מהר אחר כך כשהגיע אישה מבוגרת ורזה למונית הוא דרש שהיא תשב לידי.

אני כמובן נתתי לה לשבת ליד המעבר כדי שלה יהיה מום להתרווח, אבל אני עדיין הייתי צריכה לשבת בצפיפות מאוד לא נוחה ברמה שבה אפילו לא יכולתי להשען על המושב אלא רק להתכופף קדימה כדי שיהיו לי עוד כמה סנטימטרים של מקום מהחלון שלא היו זמינים אם הייתי נשענת אחורנית, כי ליד גב המושב המסגרת של החלון די בלטה פנימה.

ואז המתנו המון זמן עד שיגיעו מספיק נוסעים כדי להוציא את מונית השירות.

מסתבר שבשנים שבהם לא השתמשתי בשירותים של מונית השירות האלו, נכנסו לשירות מוניות ענק של עשרים נוסעים במקום ה״מסורתיות״ של עשרה אנשים. אני מניחה שזה נוח מאוד בקווים עמוסים, ושזה גם חוסך למפעיל כסף שנהג בודד יכול להסיע פי 2 אנשים. אבל כשאין הרבה ביקוש – זה אומר שאנחנו כנוסעים יכולים לחכות למעלה מחצי שעה או אפילו יותר כדי שהמונית תתמלא.

כשהנהג הבין בשלב מסוים שנמאס לנו לחכות, אבל עדיין נשארו במונית שניים שלושה מקומות – הוא הציע לנו שכל נוסע ישלם 40 ש״ח במקום 35 ש״ח ונצא מוקדם. לא היה אחד שלא הסכים.

לצערי האישה לידי כנראה הרגישה מספיק נוח ליד המעבר כדי להישאר במושב ולא עברה לאחד המקומות הפנויים, וכך אני ביליתי את כל הנסיעה בצפיפות נוראית ובחוסר נוחות.

וכשיצאנו לדרך, גם הבנתי למה הנהג חשש שאני אפול – הוא נסע כמו משוגע ונראה שלא רק שהוא לא בולם, אלא הוא כאילו לוחץ על הגז בכל פעם שאנחנו מגיעים לפניה.

בשלב זה כמובן גם התגלה הגיחוך שבבקשה שלו שלא אשב במושב בודד – כי אם היתה לי נטיה ליפול, הייתי נופלת על האישה המבוגרת והרזה שלידי ופוגעת גם בה. אבל אם במושב בודד הייתי יכולה להרשות לעצמי לזוז קצת מצד לצד בפניות המטורפות שלו – במושב הזוגי הייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי בכוח כדי שלא חלילה אזוז ואפעיל איזשהו לחץ על האישה המבוגרת שלידי.

ובנוסף לכל זה, האישה שישבה במושב הבודד לידינו הפעילה מוזיקה זרה מעצבנת לכל אורך הדרך, והקשיבה לה ללא אוזניות. הרעש בנוסף לחוסר הנוחות הכללית היה פשוט מורט עצבים, אבל לא רציתי להתחיל מולה ויכוח.

ועכשיו יש את עניין התשלום. נהגי מוניות השירות בעבר היו אוספים את הכסף בתחילת הנהיגה – יש בזה הגיון מסוים, כי אם כל אחד ישלם רק בזמן העליה יהיה קשה יותר לעקוב אחרי זה, כי לא פעם הנוסעים מגיעים בקצב די גבוה וקשה לעקוב אחרי מי שילם ומי לא, במיוחד כשלפעמים אנשים מגיעים יחד אבל לא בהכרח כנוסעים יחד ואז לפעמים הם משלמים על נסיעה זוגית או בודדה. בנוסף הנהגים מעדיפים לרוב לשבת מחוץ למונית בזמן שהם ממתינים כדי להנות מאוויר צח ומסביבה מרווחת יותר מאשר מושב הנהג של המונית שהם בלאו הכי מבלים בו המון שעות בנהיגה.

לכן התשלום היה נעשה (לפחות בעבר) במרוכז בתחילת הנסיעה, אבל הפעם מסתבר שיש נוהל חדש שבו משלמים רק כשיורדים מהמונית. מה עושים במקרה כזה אם מישהו פתאום מגלה שאין לו כסף? אין לי מושג.

אני שישבתי לקראת סוף המונית וגם הייתי צריכה להמתין עד שהגברת לידי תקום ותצא – הייתי אחת מהאחרונים שירדו ממנה. הושטתי שטר של 200 ש״ח לנהג והתחלתי להתנצל על השטר הגדול אבל הוא דחף לי שני שטרות (של חמישים ומאה) והתחיל לזרז אותי לרדת כבר מהמונית. למזלי מד שמתי לב שהוא חייב היה לתת לי עוד עשרה ש״ח עודף – שהוא מיד נתן ברגע שהערתי לו.

אין לי מושג עד כמה זו היתה טעות בחישוב שלו בגלל שהוא היה לחוץ לצאת לדרך חזרה שוב, או שזה היה מכוון כי הוא חשב שאני לא אשים לב לזה בגלל השטר הגדול שנתתי לו.

למזלי הנסיעה מהתחנה המרכזית שם הוא הוריד אותנו לרמת גן היתה קלה משמעותית, ואחרי הליכה הגעתי סוף סוף הביתה, לגלות שהחתולים שלי בקושי שתו אבל חיסלו את כל האוכל שהשארתי להם והיו מתים מרעב אחרי כמעט יומיים שלא הייתי בבית.

כך טוען ד״ר איתמר רז בכתבה הבאה.

קודם כל, שימו לב שהכתבה היא ב״שׁיתוף פעולה ללא מעורבות בתכנים״ עם חברת נובו נורדיסק שהיא היצרנית של תרופת ההרזיה וויגובי היא המקבילה לתרופה אוזמפיק. עולה כמובן השאלה מה זה אומר ״שיתוף פעולה ללא מעורבות בתכנים״, אבל אני אתן לכל אחד להבין מזה את מה שהוא רוצה.

אבל מאחורי הכתבה (שהיא אחת מסדרה של לא מעט כתבות בנושא) מעלה את השאלה – האם השמנה היא מחלה, וגם אם כן, האם הטיפול הרפואי שרופאים כמו ד״ר רז מציע הם באמת הפתרון?

מה שהופך את התשובה למסובכת היא שבעצם אין תשובה כללית שנכונה עבור כל האנשים השמנים באשר הם. יש אנשים שמנים שבעזרת ניתוחי קיצור קיבה או בעזרת תרופות ההרזיה שקיימות כיום בשוק (שני הטיפולים המקובלים להשמנת יתר שנחשבת לחולנית) בהחלט מסוגלים לרזות בצורה משמעותית ולשמור על ההישג בעזרת הטיפול. רבים מהם טוענים (ובצדק) שהם לא היו מצליחים להגיע להישג הזה ולשמור עליו ללא הטיפול.

ומאחורי ה״תיקון״ שמציעים הניתוחים והתרופות עומדות סיבות פיזיולגיות התגלו בלא מעט מחקרים שמראים עד כמה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על הרזיה, במיוחד כזו שהיא גדולה – כי הגוף ממש מתנגד אליה. יש הרבה דברים שגורמים לזה – למשל שכתגובה לירידה במשקל הגוף ״לומד״ לשרוף פחות קלוריות באופן יומיומי, או שאיזון ההורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע משתנה בצורה שגורמת לגוף להיות יותר רעב ולהיות פחות ״מסופק״ מאוכל – ולגרום לאוכל להראות יותר טעים ומפתה.

כן חשוב לציין שלא כל אדם חווה את זה באותה צידה ובאותה צורה. זה תלוי בהרבה גורמים – החל מאכלו שאנחנו לא שולטים בהם (כמו למשל גנטיקה ומבנה גוף) וכלה בכמה מהר רזינו, כמה רזינו, עד כמה התאמנו (ובמיוחד אם שימרנו מסת שריר).

אבל התופעות האלו בעצם מקשות מאוד על השמירה על המשקל גם אחרי ההרזיה – וכך הרבה אנשים שרזו, ובמיוחד הרבה ומהר, לא מצליחים לשמור על המשקל הנמוך יותר גם אם הם מאוד מנסים. אמנם יש טיעון שלא פעם התופעה מתחילה להיחלש עם הזמן, במיוחד עם הרגלים בריאים של תזונה נכונה (לא הרעבה) ואימוני ספורט – אבל רבים לא מצליחים להגיע לנקודת הזמן הזו כי הרעב והצורך להסתפק במעט מידי אוכל מפיל אותם הרבה לפני כן.

אם בעבר גם הממסד הרפואי הניח שהבעיה היא ב״משמעת עצמית״, כיום גם הרופאים מבינים שמדובר על קושי פיזיולוגי – והטיפולים (ניתוח קיצור קיבה, תרופות הרזיה) אמורים להתמודד עם התופעות האלו בדיוק, ואולי אפילו להעלים אותן, מה שאמור בתיאוריה לאפשר שמירה על המשקל לאורך זמן.

על ניתוחי קיצור קיבה כבר כתבתה בעבר בסדרת הרשומות הזו – אז היום אתרכז בנושא התרופות.

תרופות ההרזיה אמורות להיות ״טיפול הפלא״ החדש להשמנה – אבל לכזו שעדיין לא חריפה מאוד. הן עוזרות להרזות בערך 15% – 20% מעודף המשקל, משהו שהוא נהדר עבור מי שסובל מהשנה שהיא משמעותית שעדיין לא חריפה ואז דורשת הרזיה של אחוזי משקל גבוהים הרבה יותר. מעבר לזה, עם הזמן מתגלים גם יתרונות בריאותיים אחרים לתרופה במניעה של מחלות לב או אלצהיימר. כביכול מדובר על תרופת פלא שאין שום סיבה להמנע ממנה.

אבל יש אנשים שמגיבים אליה קשה – תופעות הלוואי שכוללות בעיות במערכת העיכול שיכולות להיות קשות מאוד עבור אנשים מסוימים, ולמרות המיתוג שלה כתרופתקסם – מסתבר שהיא לא בהכרח כזו לכל אדם שמן.

למשל הכתבה הזו אומרת שבערך עשרה אחוז מהאוכלוסיה שמנסה להעזר בזריקה כדי להרזות מגלים שהיא לא יעילה עבורם. החוקרים לא בהכרח מודעים ללמה זה קורה, אבל התיאוריות שנבדקות כיום הם הבדלים גנטיים והורמונליים בין אנשים – כמו למשל מחקרים ראשוניים שמראים שטיפול הורמונלי אצל נשים בגיל המעבר הופך את הזריקות ליעילות יותר עבור נשים בגיל המעבר.

מה שברור הוא שהגוף הוא מערכת מורכבת – וגם תחושת התיאבון והשובע שלנו מושפעת המון הורמונים ולא רק אחד. ייתכן מאוד שיש אנשים שההשפעה של הורמונים שונים יכולה להוביל לאותה תוצאה של השמנה, ולכן יתאימו להם טיפולים שונים.

מעבר לזה, מחקרים גם מראים שככל שההשמנה נמשכת יותר שנים – כך תרופות ההרזיה עצמן הופכות להיות פחות יעילות.

כך שכנראה אין פתרון פלא אחיד לכולם – ולכל אדם יתאים טיפול אחר, בין אם הוא תרופתי, ניתוחי, או התנהגותי (או שילוב שלהם). כך שחבל ד״ איתמר רז לא מתייחס לנתונים המלאים ולמורכבות הזו – אלא מעודד את השימוש בתרופה המוכרת עם הבטחות שווא.