הטיול עצמו היה מעניין מבחינה תרבותית, אבל הדינמיקה הקבוצתית בו היתה מעניינת ולעיתים קצת מעיקה.
כפי שציינתי ברשומה הקודמת שלי, היו כמה משתתפות שהיה קשה להן עם רמת הניקיון של סין באופן כללי – ואז בשלב מסוים עם איך שהן תפסו את רמת ההיגיינה של חלק מהמשתתפים. הקושי עם סין כולה הוביל בעיקר לקיטורים מאוד קולניים, שלא פעם היה קשה להתעלם מהם, במיוחד כשאתן נשים סירבו להיכנס לשירותים במקומות ציבוריים וניסו לשכנע את המדריכה שאין צורך בהפסקת שירותים לכל שאר הקבוצה, כנראה בניסיון לזרז את הטיול כך שנוכל להגיע למלון שבו היו שירותים נקיים יותר.
אבל אז לא פעם זה הפך למשהו אישי יותר. אחת הבעיות נבעה מצורת האכילה. את ארוחות הבוקר אכלנו לרוב במלונות (או שקיבלנו חבילה סגורה מטעם פגסוס אם יצאנו מוקדם מאוד לטיסה וחדר האוכל של המלון עדיין לא היה פתוח), וארוחות צהרים היינו אוכלים עצמאית בשווקים או במרכזי ערים שונות. אבל ארוחות הערב היו משותפות – וחוץ מבמקרה אחד שבו אכלנו במזנון, הן הוגשו בסגנון סיני מסורתי. מדובר על מצב שבו מגישים את כל המנות למרכז השולחן לצד קערה ענקית של אורז, כשבמרכז השולחן יש איזור מוגבה שגם מסתובב וכך כל אלו שיושבים ליד השולחן יכולים לסובב אותו כדי להגיע לכל המנות.
אבל עבור ישראלים שלא רגילים לשיטה, זה יוצר קושי לחלק כך את המנות בין תשעה אנשים. שיושבים סביב שולחן אחד, ומגיעים אליו מאוד רעבים:
- עבור אותן נשים שמאוד הקפידו על היגיינה היה מאוד קשה עם הרעיון שאנשים אחרים (ובמיוחד אנשים מאוד מסויימים בטיול) נוגעים לפניהן באוכל, והן ניסו כל הזמן לייצר מצב שבו הן יהיו הראשונות שייקחו חלק מכל מנה לפני שאר האנשים, מה שכמובן לא ״עבר״ ואנשים התעלמו מהבקשה.
- חלק מהקושי נבע מכך שהיו צמחונים בקבוצה. אמנם במסעדות דאגו שיהיו מנות צמחוניות כחלק מאוסף המנות שהוזמנו, וגם לא פעם היה סלט – אבל גם הלא צמחונים רצו לאכול ירקות ולא רק אוכל בשרי כבד ואורז, מה שיצר מתחים בכל ארוחה.
- לא פעם היתה מנה שהרבה אהבו – ואז או שהראשונים בקושי טעמו ממנה מטעמי נימוס ואנשים בהמשך השולחן ״העמיסו״ ממנה, או שהמנה הסתיימה הרבה לפני שכולם זכו לטעום ממנה, ובכל מקרה זה לא היה נחמד.
במובן מסוים אכילה כזו היא חלק מהחוויה בסין, ואני מניחה שקשה למצוא מסעדות שפועלות בצורה אחרת (לפחות בשלב זה), אבל אני חושבת שלאורך זמן הארוחות האלו לצד הפעילות המאוד אינטנסיבית של הטיול הובילו להרבה מאוד שחיקה של הרבה מאוד מטיילים.












למי שתוהה – הפירות הכהים המבריקים הם קוקוסים, והיצור החום על המקל הוא דיונון מטוגן בשמן עמוק.
אבל בטיול הזה יש לי שני סיפורים על קשיים חריגים.
הסיפור הראשון היו אח ואחות שנסעו יחד, כשהאח סבל מנכות פיזית. היה מדהים לראות איך הם משתלבים טוב בטיול עצמו למרות הקושי. אבל לפעמים היה לי רושם שהאחות ציפתה לעזרה שמבחינתה היתה ברורה מאליה במקום לבקש אותה כשהיה ברור שהיא לא ברורה מאליה למטיילים האחרים. זה יכולה היתה להיות עזרה פיזית בסחיבה של המזוודות הכבדות שלהם, או לעיתים גם לתת להם להיות ראשונים בתור. ואיכשהו היא ציפתה לקבל את העזרה הזו גם בלי שהיא תבקש, והיתה מתוסכלת שזה לא קרה.
במצב כזה, אני חושבת שהיו אנשים שהיו שמחים לעזור, וגם כאלו שהיו מקבלים ממנה ביקורת במקרה הצורך כי הם פשוט לא חשבו לפעמים על ההתנהלות שלהם מולה ומול אחיה. ואם לא היה לה נעים לבקש את זה – היא יכלה בקלות לעשות את זה דרך המדריכה לפי הצורך – וחבל בעיני שהיא צברה כעס על מה שקרה במקום לנסות לפתור את הבעיה.
אבל נכות היא לא בהכרח פיזית. היה איתנו בטיול גבר מבוגר יותר שהיה די ברור שסובל מבעיה חברתית קשה – ההתהגות שלו הזכירה לי כמה אוטיסטים שהכרתי, למרות שכמובן שאני לא יכולה לאבחן אותו. אבל היחס של רבים כלפיו היה מאוד חסר סבלנות, למרות שמי שמכיר את הנושא לרוב מבין שעד כמה שההתנהגות שלו מעצבנת (והיא אכן מעצבנת) הוא לא מבין ולא שולט בה כפי שאדם אחר מסוגל להבין. ולא פעם דווקא היחס החבר סבלנות גרם לו להתחפר בעמדות שלו במקום ללכת לקראת אחרים כפי שציפו ממנו.


אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.