התיירת המקרית

כשהתחלתי לעבוד בתחילת מאי, התחיל במקביל אלי לעבוד עובד נוסף. עברנו ארבעה ימים של הכשרה יחד בשבוע הראשון הזה (התחלנו לעבוד ביום שני) – ואז בשבוע לאחר מכן הוא נעלם. המנהלת שלנו התייחסה אליו יומיים או שלושה בסידורי העבודה, אבל הוא לא הופיע בעבודה ודי מהר המנהלת הפסיקה להתייחס אליו. אני לפחות מעולם לא שמעתי הסבר על למה זה קרה.

אבל שבוע אחרי התחיל לעבוד עובד נוסף, ובשבוע שלאחר מכן עוד אחד.

ושניהם התפטרו ממש לאחרונה בטווח של כמה ימים אחד מהשני. אחד מהם עוד עבד בחמישי שעבר ולא אמר מילה על זה שהוא לא יגיע השבוע לעבודה. השני הגיע למשמרת בראשון שבמסגרתה היו כמה אירועים קטנים שהפריעו לו – ובשני בבוקר הוא כבר לא הופיע לעבודה כי הוא התפטר בסוף המשמרת של יום ראשון.

וזה משאיר אותנו במצב קשה במוקד – מהסיבה הפשוטה שאין מספיק אנשים לעבוד. וכבר הייתי במשמרות בשבוע האחרון שבהן הרגשתי שאנחנו בקושי מספיקים את הבסיס של הבסיס של מה שאנחנו אמורים לעשות. אמנם היה באמת מדובר על משמרות שהיו בהן גם היעדרויות נוספות (למשל חופשת מחלה), אבל עדיין רואים את החוסר בכל מיני סטטיסטיקות, החל מאחוז השיחות שאנחנו מספיקים לענות עליהן – וכלה בכמות המנויים שאנחנו מצליחים לחדש.

כשרק התחלתי לעבוד במוקד היו בו לא מעט עובדים. אבל אחת מהם בהריון מתקדם מאוד, מתקשה לעבוד – ואת המשמרות המעטות שהיא מסוגלת לעשות מאפשרים לה לעשות מהבית. עובדת נוספת עומדת לעזוב תוך כמה ימים כדי להתחיל ללמוד. בתכלס זה משאיר רק אותי ועוד עובד אחר בתור נציגים פשוטים – ושאר העובדים הם אנשים שהם כבר בתפקיד של אחראי משמרת (או אחת שנמצאת בדרך לשם).

אני מניחה שהגיוסים המאסיביים שעשו בתקופה שבה אני התחלתי לעבוד נועדו לכסות בין השאר על החוסרים האלו שידעו שעומדים לקרות בקרוב – ולכן אין לי מושג איך עומדים לכסות עליהם.

כלומר ברור שינסו לגייס עוד עובדים – אבל קודם כל יש זמן הכשרה לתפקיד. זה לא תפקיד שההכשרה שלו עד כדי כך מסובכת, אבל כן לוקחת כמה שבועות, ודווקא באותם שבועות העובדים החדשים לא רק שלא מעניקים תועלת אלא גם דורשים תשומת לב בפני עצמם .

אבל מעבר להכשרה – עולה השאלה מדוע יש סטטיסטיקה כזו עגומה סביב התפקיד ששלושה מתוך ארבעה עובדים שגויסו בחודש וחצי האחרונים פשוט נעלמו ממנו תוך חודש או פחות.

אני מסוגלת להבין שלא לכל אחד העבודה של המוקד מתאימה. ברור שיש אנשים שמתקדים להתמודד עם תפקיד בשירות לקוחות, להבין את הנהלים, או אפילו להתמודד עם העובדה שצריך לתאם כל הפסקה, כולל כשהולכים לשירותים או למלא את בקבוק המים. אבל משהו מרגיש מאוד מוזר שזה קורה באחוזים כאלו גבוהים – ובמיוחד כשהעובד שהתחיל איתי נעלם רק אחרי 4 ימי עבודה.

ואני מתחילה לשאול את עצמי משהו לגבי תהליך הגיוס שאוי לא מסנן עובדים בצורה טובה. זה לא נובע רק מהפיטורים אלא גם מהעובדה שהתקבלתי לתפקיד הזה אחרי בערך שבועיים וחצי של חיפושים – משהו שנשמע על פניו כמו משהו מאוד מאוד קצר לעומת הזמן שלקח לי לא למצוא עבודה בהייטק – אבל כשמדובר על תפקיד שלא דורש ניסיון קודם או הכשרה קודמת ולפי השמועות מקבלים לתפקיד כמעט כל אחד – זה הרגיש חריג לעבור 4 – 5 ראיונות ולהכשל בהם עד שהתקבלתי לתפקיד.

אני לא חלילה מזלזלת במקום שקיבל אותי, רק שואלת את עצמי האם אולי עצם העובדה שהם קיבלו אותי מעיד על כך שהם פחות קפדניים בקבלה שלהם לעומת מקומות אחרים, מה שהוביל לעזיבה החריגה הזו לאחרונה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הלכאורה מלחמה שהיתה לנו בראשון בלילה והסתיימה בשני בצהרים כנראה נבעה מהרצון של איראן לצבור כוח במשא ומת לקראת ההסכם ההולך ונחתם – וספציפית כדי לוודא שההסכם מולה ימנע מישראל לתקוף בלבנון (כדי לאפשר לחיזבאללה להתחזק ולהתבסס שם כמובן).

אני חושבת שגם היה ברור לשני הצדדים שלטראמפ יש אינטרס שלא תהיה מלחמה והוא יורה לשני הצדדים לעצור אחרי שהם הורידו קצת עצבים אחד על השני – העיקר שלא יעצרו את חגיגות המונדיאל בצפון אמריקה – ואת ההסכם שטראמפ הצליח לכאורה להשיג ברוב יזע.

לכן התגובה הישראלית לכאורה מלחמה היתה על פניה ״פושרת״ – מצד אחד בוטלו הלימודים ועובדים יכלו לגיע לעבודה רק במקומות שבהם יש ממ״דים, אבל מצד שני שדה התעופה לא נסגר ולא בוטלו ההופעות שתוכננו ליום חמישי.

בעיני השאלה המעניינת יותר היא מה יקרה אם וכשההסכם הצפוי עם איראן יחתם. הרי די ברור שההסכם רחוק מלהיות אידאלי מצידנו, ובעיקר נועד כדי למנוע משבר כלכלי בינלאומי בטווח הזמן המיידי בכך שאיראן תעצור את זרימת הנפט אם היא תותקף שוב (או לפחות עד שייבנה צינור שיאפשר את העברת הנפט דרך היבשה במסול עוקף איראן).

האם זה ימנע מישראל להכנס מול איראים לסבב נטסף של מבצעים , לפחות בשנים הקרובות? האם ביבי (או מנהיג ישראלי עתידי) יעז להפר את ההוראות של טראמפ (או של הנשיאים האמריקניים שיבואו אחריו) כדי לפצוח במלחמה כזו אם המצב יצדיק את עצמו ביטחונית מבחינת ישראל?

או כמובן עולה השאלה עד כמה ביבי זקוק לעוד מבצע באיראן לפני הבחירות כדי להפיד את הציבור (או לצאת שוב המנצח הגדול כפי שקרה לפני שנה ולהרשים בוחרים פוטנציאליים) – ועד כמה הוא יעז להפר את דרישתו של טראמפ לא לתקוף באיראן בזמן קרוב?

בהרבה מאוד מובנים, העבודה החדשה שלי עושה לי טוב.

עם התנהלות כלכלית נכונה , היא כנראה תמנע ממני מלשרוף חסכונות, ותאפשר לי מרווח נשימה ללמוד את מה שאני צריכה כדי להשתלב בהייטק – או לתת לי את ההזדמנות לחשוב מה אני רוצה לעשות אם אני לא משתלבת בו.

אבל מעבר לפן הכלכלי – היא נותנת לי סיבה לצאת מהבית חמש פעמים בשבוע ולהיות עם אנשים. וזו חוויה בריאה מאוד בהרבה מאוד מובנים, שבעצם לא היתה לי לא רק מתקופת האבטלה, אלא גם בעבודה האחרונה שלי שברובה נעשתה מהבית.

מהרבה בחינות, זה עושה לי טוב ואני ממש מצטערת שחששתי מהצעד הזה של חיפוש עבודה ולא התחלתי חפש עוד הרבה קודם כל זה למרות שאני זוכרת כמה היה קשה להתמקד באיזו עבודה אני מחפשת ובאיך אני מוצאת אותה.

אבל יש לזה גם פן גרוע: העבודה הזו הפכה להיות שגרה. וחלק מהשגרה הזו היא העובד שאני מרגישה ממש ממש עייפה, ומתקשה מאוד לחזור למסגרת של לימודים אחרי העבודה ובסופ״שים.

בהתחלה אמרתי לעצמי שאחרי שנתיים של אבטלה, טבעי שאהיה עייפה אחרי יום עבודה מלא במשרד שכולל גם נסיעות – ושגם ייקח לי זמן להתרגל לעובדה שיש לי פחות פנאי.

אבל אחרי חודש פלוס, אני מרגישה שזה לא קורה. בשבוע שעבר, היו כמה ימים שבהם אמרתי לעצמי שאני נכנסת רק רגע למיטה לנוח בסביבות 18:30 בערב – ומצאתי את עצמי מתעוררת ב 22:30 אחרי שינה עמוקה.

חלק מזה אולי נבע מהעובדה שביל בין שבת לראשון לא ישנתי טוב כי חטפתי הצטננות והאף שלי היה סתום ואז בלילה בין ראשון לשי לא ישנתי טוב בגלל הטילים מאיראן.

אבל אני מרגישה שחלק מזה נובע מהשגרה של העבודה במובנים מסוימים.

כמו למשל העובדה שיש לנו משמרות בימי שישי.

כן חשוב לי לציין שאנחנו בכל מקרה עובדים חמש משמרות בשבוע – כלומר מי שיש לו משמרת ביום שישי יקבל יום חופשי במהלך השבוע עצמו (לרוב כל אחד ביום אחר). אבל עדיין אני מרגישה שאני לפחות משלמת מחיר מסוים לסופ״ש המקוצר הזה – החל מהעובדה שאני צריכה לדאוג לקניות לסופ״ש כבר ביום חמישי, וכלה בעובדה שאין לי את היכולת להשלים שעות שינה בצורה טובה.

---

נושא אחר הוא נושא הלקוחות הקשים.

כן חשוב לי להגיד שרוב הלקוחות שלנו הם באמת נחמדים. גם כשהם כועסים (ובואו נודה בזה, יש לא פעם מצבים שבהם הם צודקים בכעס שלהם על הארגון) אפשר לדבר איתם, בעיקר כנראה כי לנו כנציגים יש את האפשרות להעביר את הפניה הלאה כתלונה בכמה רמות ואנחנו לא אלו שצריכים להתעמת איתם ישירות (והם לרוב מבינים את זה).

אבל מידי פעם יש חריגות לכלל הזה.

למשל שמתי לב לעובדה שלא פעם לקוחות מבוגרים יותר שעלו לארץ מבריה״מ נוטים שלא לשוחח איתי כשם זקוקים לעזרה בנושא שהוא מורכב יותר מאשר לקבוע תור – ומסרבים לתת לי פרטים.

כמובן שגם ישראלים לא פעם דורשים ״לדבר עם המנהל״, אבל כשאני מבקשת מהם פרטים הם שמחים לתת אותם. הם מבינים שגם אם אני לא יכולה לעזור להם ישירות – הם יופיעו בתיק וזה יעזור למי שהבקשה או תלונה שלהם תופנה אליו לתת לה תשובה טובה יותר.

אבל עשזה מגיע לעולים מבוגרים מבריה״מ – הם חומה. הם פשוט מסרבים לתת פרטים על עצמם ורק דורשים לעבור לשוחח עם המנהל. קשה להם מאוד להבין שלרוב מתן מידע יכול כן לאפשר לי לעזור להם — ושגם אם אני לא יכולה לעזור להם ישירות, המידע כן נשמר להם בתיק ויכול לאפשר לי להפנות אותם לאדם הנכון (או למנהלים שלי לעשות מה שהם יכולים יותר ביעילות).

בדיקה קצרה באינטרנט גילתה שזה קשור מאוד לאיך הם חוו את הבירוקרטיה הסובייטית. בבריה״מ הפקידים ה״פשוטים״ כמוני היו חסרי כוח לחלוטין לעשות משהו, ולא פעם כדי לקדם דברים היה צריך לשוחח עם המנהלים שלהם. אני מניחה שזה בתוספת חוסר תיעוד בתקופה לא ממוחשבת – לא פעם לשוחח עם פקיד זוטר כדי להסביר לו את הבעיה היה פשוט בזבוז זמן רציני.

ומעבר לחוסר התיעוד – הפקידים הזוטרים (כמוני) לא היו אנשים שמתעדים את הפרטים הראשוניים ומעבירים הלאה. לא פעם הם היו מעין שומרי סף – אלו שמחליטים האם הבקשה תעבור הלאה או לא. תוסיפו לזה שבבריה״מ מידע לא תמיד נשמר בסוד והיה יכול היה לשמש נגד מישהו – וקיבלתם מוטיבציה לחוסר שיתוף מידע.

המחשבה שישראל מתנהלת באופן שונה ושדרך המחשבה הסובייטית פוגעת בהם בסופו של דבר פשוט לא אלוונטית עבורם.

---

ויש ישראלים סטייל ״טיסת השוקולד״.

במקרה של ״טיסת השוקולד לייט״, הם יכולים להתווכח איתי כמה דקות על למה אני לא יכולה לעשות מה שהם דורשים, אבל אז מבינים שזה לא יעזור להם – ואז הם צועקים עלי בפעם האחרונה ומנתקים, או לכל היותר דורשים שאעביר מסר למנהלים שלי לפני שהם מנתקים.

אבל ברביעי שעבר יצא לי להתקל במישהי ״כבדה״ – כזו שלא מוותרת על הדרישה שלה, ומרות שני אומרת לה שבתור מוקדנית אני לא יכולה לעשות את מה שהיא דורשת. גם כשהצעתי לה פתרון קרוב למה שהיא רצתה שפשוט דרש אישור של מנהלת כזו או אחרת מהמרפאה ויכול היה לקחת כמה שעות – זה לא הספיק לה.

הקטע הוא – שהדרישה שלה לא רק שלא היתה הגיונית אלא גם לא יעילה. הרי מהר מאוד כשהיה צריך להתייחס למה שהיא ביקשה – היו שמים לב מהר מאוד שמאחורי מה שעשיתי לא היתה לי הרשאה לעשות את זה, ופשוט היו מתעלמים ממה שעשיתי ואפילו מוחקים את זה. הדבר היחידי שהיה יוצא מכל העניין היה שאני הייתי מסתבכת.

ובשלב סוים ממש הרגיש לי שזה הפך מבחינתה לאישי ושהמטרה שלה הפכה מלנסות להשיג משהו – ל״לנצח״ אותי בכך שהיא תגרום לי לעשות מה שהיא דורשת גם אם היה לה ברור שלה לא יצא מזה כלום.

זה נגמר בזה שאחראית המשמרת ממש דרשה ממני לנתק לה את הטלפון כי היא הבינה שהמתקשרת מגזימה, ולצאת לכמה דקות מהמשרד להרגע. וכשהלקוחה התקשרה שוב פחות מדקה אחרי שניתקתי לה – המנהלת שלי ביקשה שפשוט יעבירו לה אותה.

בדיעבד אחראית המשמרת סיפרה לי שמולה הלקוחה היתה ממש ״פוצי מוצי״ וממש נחמדה (והיא אמרה שזה אופייני למצבים כאלו – שאנשים יהיו גסי רוח לנציגים אבל ממש נחמדים למנהלים) – ושהיא התלוננה על היחס שלי. היא גם אמרה בהתנצלות מסוימת שהיא תאלץ להקשיב לשיחה שלי מול הלקוחה כדי לוודא שהייתי בסדר רק כי הלקוחה התלוננה, ושהיא גם חייבת להעביר דיווח על התקרית למנהלת המוקד.

בחמישי מנהלת המוקד ניהלה את המשמרת – ושמתי לב שאני לא הייתי כל היום במענה לשיחות אלא רק במשימות אחרות מלבד כמה דקות מידי פעם שבהן החלפתי אנשים שיצאו להפסקה. היא לא הזכירה את האירוע יום לפני כן, לא לטובה או לא לרעה.

אין לי מושג מה יקרה עם זה הלאה – במיוחד כשהשבוע חוזר לעבוד מנהל משמרת נוסף שהיה בחופשה של שבועיים, ושיש לי רושם שלא ממש מאמין בי. לכן גם אין לי מושג מה תהיה התגובה שלו לאירוע.

הרשומה על תרופות הסבתא הזכירה לי משהו שקרה לי בתקופת בית הספר היסודי.

אולי זה לא ממש היה אירוע – אלא יותר העובדה שהמרפקים שלי תמיד נראו כהים למדי. בדיעבד בתור מבוגרת אני חושבת שפשוט לא פעם כילדה יחסית צעירה הייתי משעינה אותם הרבה על השולחן בבית הספר והן פשוט התלכלכו מזה.

העניין הוא שלאמא ולסבתא שלי (אמא שלה) זה מאוד הפריע – והן החליטו משום מה שכדי להחזיר את המרפקים שלי למצבם הטבעי, צריך בעצם ״לנקות״ את המרפקים שלי עם מיץ לימון, כלומר לקחת לימון וממש לסחוט אותו על כל מרפק.

אני כמובן שנאתי את הטקס הזה בתור ילדה, אבל בתור מבוגרת בעיקר שואלת את עצמי איך אמא וסבתא שלי לא חשבו על הפתרון הבסיסי של פשוט לבקש ממני לשטוף את המרפקים במקלחת טוב יותר…

בדיעבד היו לי המון ״תקריות״ כאלו מול אמא שלי כילדה – כמו למשל שעד גיל יחסית מבוגר היא התעקשה לסרק אותי כל בוקר כדי לכאורה לייעל את הזמן שלוקח לנו להתארגן, במקום לתת לי להתסרק ולסדר את השיער לבד גם בגילאים שבהם יכולתי לעשות את זה לבד.

רבים מההרגלים האלו נעלמו סביב גיל ההתבגרות שלי – כנראה שאני התמרדתי נגדם בשלב כזה או אחר.

במקרה יצא לי ״לשוחח״ עם הבינה המלאכותית על חיים אחרי המוות.

אחד הדברים שנזכרתי בהם הוא הספר ״העצמות המקסימות״ של הסופרת אליס סיבולד. הספר נפתח בסיפור האונס והרצח של הדמות הראשית, סוזן (סוזי) סלמון (כמו הדג, כפי שהיא אומרת בעצמה) בת ה 14 שנאנסת ואז נרצחת על ידי השכן שלה.

לנו ידוע בדיוק מה קרה דרך הסיפור של סוזי, אבל הספר עוקב אחריה כשהיא עצמה עוקבת אחרי המשפחה שלה שמנסה להבין מה קרה לה, החקירת המשטרה שנערכת בעקבות ההיעלמות שלה שלא ממש מגלה כלום (חוץ מאת אחד המרפקים שלה) – ואז כשהמשפחה מנסה לבנות מחדש את החיים שלהם ללא סוזי וללא הידיעה מה באמת קרה לה.

במקביל סוזי עצמה מבלה במקום שנמצא בין גן עדן לכדור הארץ, או אולי בעצם מעין גרסא בסיסית של גן עדן שקיימת עבור אותם אנשים שעדיין לא השלימו עם העובדה שהם כבר לא בין החיים ושעדיין רוצים להמשיך ולעקוב אחרי הקרובים להם, ולתהות מה היה יכול לקרות להם בחיים.

לא מדובר על גן עדן במובן הדתי / אלוהי של המילה, ואין אזכור לגיהנום גם אם לא ממש מדברים על מה שקרה לרוצח של סוזי (שבדיעבד מתברר שהוא רוצח סדרתי של נערות ונשים). מדובר על גן עדן שהוא הדברים הטובים והפשוטים שאנחנו אוהבים בחיים הרגילים שלנו.

למשל עבור סוזי – מדובר על לכת לשיעורי אופנה ומוזיקה בבניין בית הספר התיכון שהיא כבר חלמה להיות בוגרת מספיק כדי ללמוד בו. שם היא פוגשת למשל נערים שמבחינתם גן עדן הוא לשחק כדורסל בחצר בית הספר. את סוזי והולי, נערה אחרת שמתגוררת איתה והן חברות – מלווה גם אישה מבוגרת בתור מנחה, מישהי שהיתה עובדת סוציאלית בחיים ורצתה לעזור לאנשים.

בסופו של הספר, המשפחה של סוזי מצליחה לבנות את עצמה מחדש ללא סוזי. העצמות המקסימות הן מה שנבנה כביכול במקומה ומאפשר למשפחה להמשיך לתפקד בתור משפחה לאחר מותה של סוזי ובלעדיה. במקביל לכך גם המסלול של סוזי מסתיים, והיא מצליחה לשחרר את החיים הקודמים שלה ולעבור לגן העדן האמיתי והמלא, ובזה מסתיים הסיפור.

---

כשאני שוחחתי עם הבינה על החיים אחרי המוות, שוחחנו על זה שכנראה מה שאני מחפשת אחרי המוות הן חוויות.

זה לא בהכרח משהו שמשותף להרבה אנשים. רבים אולי יחפשו אהבה, עושר, בטחון, או רכוש. אני זוכרת למשל שפעם היתה לי חברה באחד ממקומות העבודה שלי שבאה ממשפחה שהיתה כנראה מאוד לא יציבה מלכתחילה, ואז ההורים גם הלכו לעולמם כשהיא ואחותה ואחיה היו יחסית צעירים. לכן היה חשוב לה תמיד להיות בזוגיות וכחלק ממשפחה – אבל גם להיות ביחסים קרובים יותר עם אחיה ואחותה כדי להשאר קרובים כמשפחה.

מבחינתה גן עדן יכול היה בקלות יכול להיות ליות כחלק ממשפחה בריאה ושמחה.

אל כשחשבתי על זה מול הבינה המלאכותית, בעצם הרצון שלי הזדקק בעצם לחוויה של כל מיני חוויות.

קודם כל מדובר היה כמובן לטייל בכל מקום בעולם שנשמע לי מעניין – ושתהיה לי היכולת לבקר ולטייל בו כרצוני, כולל להישאר שם כמה זמן שאני רק רוצה ולעשות את המסלולים הכי קשים. ואוי אפילו לחזור על מסלולים אם בא לי – בין אם בעונות שונות או בשעות שונות של היום.

ואם אני כבר הולכת על מסלולים קשים – הייתי שמחה גם לטפס על כל ההרים הכי גבוהים בעולם. הם אולי מסונים וקשים למי שחי, אבל אני מניחה שכמישהי מתה הם כבר לא יהיו יותר מסוכנים או אפילו קשים לטיפוס ולכן יש את החוויה של הביקור בהם ללא הסכנה. נכון שעבור רבים דווקא האתגר והסכנה שבקושי של הטיפוס בהרים האלו הם המטרה בטיפוס, אבל מכיוון שמדובר על גן העדן שלי – עבורי הנקודה היא פחות האתגר אלא יותר הנופים וביקור עצמו.

במקביל לזה – אם אין לי מגבלות כלשהן של זמן או מקום, למה להגביל את עצמי לכדור הארץ? למה לא לחקור את התעלות של מאדים, מה נמצא מתחת לעננים של נוגה בלי לסבול שם מהחום הנוראי או מהלחץ האטמוספרי הגבוה, או לטייל בשדות הקרח של פלוטו? או אולי לבקר בירחים של ענקי הגז או הקרח ולהנות מהנוף של כוכבי הלכת הענקיים?

ובאותה מידה – מה להגביל את עצמי למערכת השמש שלנו – ולא לטייל במילירדי מערכות השמש של הגלקסיה שלו, או במערכות שמש בטריליוני הגלקסיות שקיימות ביקום שלנו? או אולי אפילו ביקומים אחרים אם הם קיימים? הרי אין עלי את מגבלות המהירות שמונעות מאיתנו להגיע לכוכבם אחרים או למערכות אחרות או אפילו לגלקסיות אחרות?

וכמובן שאני לא צריכה להביל את עצמי לכוכבים או כוכבי לכת – אני יכולה לבקר בחורים שחורים ולהבין מהם, או בסופר נובות, או במקומות שבהם נוצרים כוכבים חדשים, או לגלות האם קיימים חיים במקומות אחרים יקום – ואיך הם נראים, ומה הם חווים כחיים?

---

אבל טיולים הם לא רק טיפוס הרים או טבע – אלא אחד הדברים שהשיחה שלי עם הבינה גלשה אליה ספציפית לגבי הטיולים שלי בעבר היתה העובדה שישנתי לא פעם באוהלים ובשקי שינה – וזה גם היה חלק מהחוויה, גם אם בסופו של דבר רובנו התגעגענו לשינה במיטה מסודרת, עם שירותים ומקלחת צמודים.

אני הזכרתי בהקשר הזה את הסרטון הזה של יוטיוברים שלפחות באותה תקופה היו לרוב מטיילים בצורה די צנועה, אלב זכו לשהות (כנראה בחינם) 24 שעות בחדר מלון יוקרתי בלאס וגאס, שהשהות בו עולה עשרת אלפים דולר ללילה.

אני אמרתי שבעיני גם השהות הזו היא חוויה, למרות שמבחינתי 24 שעות נשמע לי זמן קצר מידי כדי להנות מהחדר, ואז היה לי דיון שלם עם הבינה על כך שאנשים לא פעם מתלהבים מהפאר והיוקרה של חדרי מלון מפוארים שכאלו – אבל בסופו של דבר מתרגלים ליוקרה הזו מהר מאוד.

אבל בעצם במובן מסוים לפחות באופן ראשוני השהות בחדרי מלון כאלו יכולה להיות מאוד מהנה ומיוחדת, כשעדיין נמצאים במצב שבו מעריכים אותה. כלומר יכול להיות שיהיה הכי ״יעיל״ לבלות חלק מהזמן באוהל – ואז את החלק האחר בחדרי יוקרה שכאלו.

---

אבל בסופו של דבר כמו סוזי, לפעמים הדברים הקטנים בשגרה שלנו יכולים להיות הכי מהנים, בי אם זה לקרוא ספר במיטה, לשוחח עם חברים ובני משפחה, להנות מחברתם של החתולים שלי (בהווה, העבר, או עתיד) – או לקבל למשל טיפול בספא.

העיר קווינסטאון היתה מיקום מאוד חשוב כשצולמו סביבה לא מעט סצנות עבור שלישיית הסרטים ״שר הטבעות״ שיצאה אקרנים בשנים 2001 – 2004. והאתרים האלו הפכו להיות מקומות שבהם מעריצים של הסרטים רצו לבקר בהם – וכמובן שבשנים מאז לא מעט חברות שמוציאות סיורים מוסדרים לכמה מהאתרים הנגישים יותר.

אני ועוד שני מטיילים חלטנו להצטרף לסיור זה, ובמקרה שלושתנו בחרנו לעשות את זה ביחד בבוקר הראשון שלנו בעיר. ייתכן שהסיור הזה הוצע לנו רק באותו בוקר (ממה שלא נשמע לי הגיוני) אבל נשמע שהיה צירוף מקרים מעניין בכך שכולנו בחרנו לצאת אליו יחד, מה שהיה נחמד.

אבל יום לפני כן היה לי אירוע שהיה קשור לסיור הזה שקצת הפריע לי: את הפעילות הזו כמו את כל שאר הפעילויות, הזמנו דרך חברת הטיולים. בדיעבד גילינו שזו היתה החלטה טובה כי כשיצאנו לטיול גילינו דרך המדריך שלנו שההזמנה דרך החברה אפשרה לנו לקבל את הסיור בהנחה מסוימת (וייתכן שזה היה רלוונטי להרבה מאוד סיורים ופעילויות אחרות שרכשנו במהלך הטיול). אבל כדי שנוכל להצטרף אלילסיורהם היינו צריכים להעביר לחברה שמבצעת את הפעילות אישור על הרשמה – ובמקרה של הטיול הזה, כשהמדריכה רצתה לתת לאחד מאיתנו שיצא לסיור את האישור, רק אני הייתי זמינה ונראה היה שהיא מאוד מהססת האם לתת אותו לי או לא.

בסוף היא נתנה לי אותו בלית ברירה, וכמובן שלא היתה בעיה עם זה, והמסירה התבצעה בקלות. אבל כן לא היה לי נעים שהיא לא סומכת עלי במשהו פשוט כזה.

המדריכה גם דאגה לארוחת בוקר קלה עבורנו לפני שיצאנו לסיור – אבל בגלל שהארוחה היתה מאוד קלה ואני הקדמתי לנקודת המפגש של הסיור, החלטתי ללכת למאפיה של מסעדת ההמבורגרים שצמודה אליה, ושם הזמנתי מנה ניו זילנדית מסורתית שקרויה סופגניית קצפת Cream Donut – בעצם הבצק הארוך מטוגן ומצופה בסוכר, ואז באמצע חותכים אותו ומוסיפים קצפת (שהיתה במקרה הזה מאוד איכותית) וריבה.

בשלב זה אסף אותנו הרכב של החברה שבה שינו את הסיור שלקח אותנו לכמה אתרים שבהם צילמו את הסרטים, וגם כמה אתרי מעניינים אחרים באיזור.

הסיור עצמו היה סיור של בוקר בלבד, למרות שלמיטב הבנתי יש לה גם סיור אחד לפחות שהוא ארוך יותר, ולא ברור לי למה לא אפשרו לנו לבחור ביניהם.

לפחות בסיור שלנו היה שילוב בין עצירות באתרים שבהם צולמו סצנות מסוימות מהסרט לבין מקומות אחרים שבה היו נופים יפי, כולל למשל נקודות תצפית יפות ליד האגם. לכן הסיור עצמו יכול להיות מעניין לא רק עבור המעריצים של הסרטים אלא גם עבור אלו שמלווים אותם ורוצים סיור נופים באיזור.

מי שצפה בסרט, כנראה יזהה את המיקום הרשון שבו ביקרנו בתור המקום שבו צולמה הסצנה שבה פרודו, סאם וגולום מבשלים דג, רואים את הפילים – ואז נשבים:

משם הגענו לעיירה בשם גלנורקי Glenorchy שהיא עיירה במרחק 45 דקות נסיעה צפונית לקווינסטאון, ויש סביבה הרבה אפשרויות למסלולים. מעבר לכך היא כנראה גם משמשת אתר לנופש וקמפינג עבור ניו זילנדים שרוצים לנפוש בה בתקופת החגים שלהם סביב כריסטמס, שכזכור יוצא בניו זילנד בקיץ.

בנקודה הזו היה לנו מעין פיקניק קטן עם תה חם ומבחר יפה של עוגיות כמין ארוחת עשר כחלק מהטיול.

משם המשכנו לאיזור שבו צולמו לא מעט סרטים אחרים, כי תעשיית הקולנוע בניו זילנ היא מפותחת ומאפשרת צילום בנופים יפים ובמחירים יחסית זולים (אבל רחוק מהבית עבור רוב השחקנים):

ומשם המשכנו ליער שבו צולמו סצנות בסרט הראשון של הטרילוגיה לביתם של האלפים (בתרגום לעברית: בני לילית). המדריך סיפר לנו שכדי לגרום ליער להראות כאילו הוא בסתיו תמידי, אנשים היו צריכים לצבוע ביד המון עלים בזהב – והיה צריך להעביר את העלים האלו ליער, אבל גם לנקות אותם משם אחרי הצילומים ולהשאיר את היער נקי.

נחנו יכולנו להסתובב בו במצבו הנקי – ולמי שהיה מעוניין בכך, המדריך הביא כמה תלבושות שקשורות לסרט ועוד אותנו להתלבש בהן ולהצטלם באתר.

הסיור עצמו היה מעולה ומודרך בצורה טובה, ואפשר לנו לא רק לבקר באתרים שקשורים לסרטים, אלא ליהנות גם הנופים באיזור העיר עצמה וסביב האגם שלידו היא הוקמה ולכן הוא יכול להיות גם נחמד למי שלא מעריץ של הסרטים אבל כן מעוניין לסיור לאיזורים סביב העיר.

זה הנושא של השרביט חם השבוע.

טליק מספר שבשנות השישים היתה ״מלכת הכיתה״ או חבורת תלמידים שהמורים אהבו יותר בתיכון, אבל כמי שלמדה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים במערכת החינוך – אצלנו לא היו מצבים כאלו.

נכון שהיו אנשים שהיו יותר פופולריים או פחות פופולריים. או אולי אפשר לתאר את זה בתור אנשים שהיו חברותיים יותר ובלטו יותר חברתית – לעומת אחרים שהיו שקטים יותר, או אחרים שהיו קצת חריגים או מוזרים והיו את אלו שצחקו עליהם. כמובן שלפעמים ה״צחוקים״ או הלעג היו חריפים במיוחד, ולעיתים גם הפכו להיות חרם נגד ילד כזה או אחר שנראה היה ש״דורש״ את היחס הזה (כלומר מגיב ללעג בדיוק בצורה שגרמה לבריונים סיפוק מעצם ההצקה – ונתנה להם מוטיבציה להמשיך ולהציק).

לרוב המורים עצמם היו מעורבים במקרה ועצרו את ההצקות רק כשהן הגיעו לרמת נראות מספיק גבוהה או אלימה. במקרים פחות חמורים, ייתכן שהמורים לא היו מודעים להצקה – או העדיפו לא להתערב.

ייתכן שבמקרים מסוימים אי ההתערבות היה מוצדק. יכולים להיות מצבים שבהם דווקא המעורבות של ה״מבוגרים״ בדינמיקה יכולה להחמיר את ההצקה בכך שמושא ההצקות נחשב ל״מלשין״, ואז לא פעם ההצקה תעבור מחוץ לכותלי בית הספר ותהפוך להיות בלתי נראית.

יכולים להיות גם מקרים שבהם מושא הלעג לא בהכרח מודע לכך שלועגים לו, בין אם מתוך חוסר מודעות חברתית ובין אם הלעג נעשה בדרכים לא ישירות שיהיה קשה למושא הלעג להיות מודע אליהן (נניח בימינו בקבוצות ווטסאפ שבהן הוא לא חבר). במצב כזה כמובן עולה השאלה עד כמה טיפול במצב יכול לעורר אצלו את אותה המודעות ודווקא אז לגרום לו לסבל…

אבל ייתכן מאוד שבמקרים אחרים למורים לא ממש אכפת או ״אין כוח״ לטפל במצב, במיוחד כשהם לא מתבקשים ישירות על ידי התלמיד ובמיוחד על ידי ההורים שלו לטפל במצב. אני מניחה שזה יכול לקרות בהרבה מצבים שבהם אין סיכון פיזי לתלמיד.

ונכון שלמורים לפעמים יש תלמידים שהם אוהבים יותר ושאכפת להם מהם יותר – אבל אני חושבת שאהבת המורים אף פעם לא השפיעה לטובה בתקופה שלי על מעמדו החברתי או האישי של התלמיד. לרוב דווקא להיפך – מי שהיה חביב על המורים היה שנוא על התלמידים – או מושא ללעג שהם.

כנראה שהשוני בין התקופה שלי ללזו של טליק נבעה מכךך שמדובר על תקופות וזמנים שונים.

על הספר ״השטן לובשת פראדה״ כתבתי כמה שורות ברשומה הזו.

הספר הוא ספר קליל למדי ובהחלט לא ספר שיהפוך לקלאסיקה – אבל הפך להיות אחד הספרים הפופולריים בתקופתו ורב מכר לתקופה ארוכה אחרי שהוא יצא מסיבה אחת מאוד פשוטה: הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי.

הסופרת, לורן וויסברגר, היתה העוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה ״ווג״, במשך קצת פחות משנה. לווינטור היו הרבה מאוד עוזרות במשך הרבה מאוד שנים – אבל רובן המכריע היו נשים שהיו חלק מעולם האופנה ורצו להשאר בו, וסכסוך עם אנה ווינטור בגלל חשיפה של תנאי העבודה מולה כנראה לא היה תורם לזה. לכן לוויסברגר היה יתרון משמעותי בכך שבתור ״אאוטסיידרית״ היתה לה את היכולת לדווח על מה קורה בחדרי החדרים של מקדש האופנה הגדול בעולם.

אבל בתור אאוטסיידירית, היא שידרה בעיקר זלזול בתפקיד ובסביבת העבודה.

חשוב לי לכתוב שהיו בסביבת העבודה הזו תנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים – העבודה היתה לחוצה, כזו שאי אפשר היה לדבר בה בטלפון בזמן שווינטור (או המקבילה הספרויתת שלה, מירנדה) נמצאת במשרד/ הדרישות שלה לא תמיד ברורות מספיק – אבל היא עדיין דורשת שהן יענו במהירות שמרגישה ממש בלתי אפשרית.

ולא פעם הדרישות של התפקיד נשמעות חסרות חשיבות, ואפילו משעממות עבור בוגרת תואר אינטיליגנטית, בין אם זה לדאוג שארוחת הבוקר של מירנדה / אנה תהיה על השולחן שלה וחמה מספיק ברגע שהיא נכנסת למשרד (בשילוב של הזמנה בתי פוסקת של ארוחת האוכל החל משעה מסוימת ושל חימום של כל ארוחה פעם או פעמיים במיקרוגל) ובין אם ז לשלוח לה חצאית לחופשה כשהיא רק מבקשת חצאית בלי לציין מה ההעדפות שלה ולאיזה אירוע היא זקוקה לה.

אבל מבחינת ״אנדי״ (הדמות של לורן בספר) – העובדה שהתפקיד לא אינטלקטואלי ועוסק באופנה גורמת לה לזלזל בו. מבחינתה לא צודק שהיא לא יכולה לענות לטלפון בשעות העבודה – אז א פעם כשהיא יוצאת מהמשרד היא מנצלת את הזמן לשוחח עם חברים, ההורים שלה – או לפעמים עם דייטים פוטנציאליים.

כמובן שזה מאט אותה ומכעיס את המנהלת שלה (שלא מבינה למה לוקח לה פי שתיים זמן להביא קפה מאשר לעוזרות הקודמות שלה) וכמובן גם את העוזרת הבכירה יותר שהיא זו שצריכה לספוג את העבודה המשרדית של ״אנדי״ ואת הטענות של המנהלת במקומה.

הסוף של הספר לפחות אמור להראות איך עגיין גם עם כל הקיטורים והזלזול שלה – ״אנדי״ כביכול נסחפה מידי בעבודה. החברה הכי טובה שלה, סטודנטית לתואר שני, מתדרדרת לכאורה לכל אור הספר, והופכת לאלכוהוליסטית שיוצאת עם גברים ״לא ראויים״ – ובדיוק כשאנדי זוכה לנסוע מטעם העבודה לפאריז, אותה חברה עוברת תאונת דרכים קשה כשהיא שיכורה – ואז ״אנדי״ צריכה להחליט האם היא נשארת בפאריז לטובת העבודה שלה, או חוזרת לארה״ב לעזור לחברה.

---

בתור מי שבעברה עבדה בתפקיד ובחברה שבה היו המון יסו ללקוחות בחו״ל, ולא פעם המנהלים ממש נאלצו לאלץ עובדים לטוס (אותי אישית לא כי אני אהבתי את הנסיעות, אבל עובדים אחרים) – תמיד היתה התחשבות במצבם המשפחתי והאישי של העובדים. במצב שבו מישהו היה חייב לחזור לארץ מסיבות אישיות – היו עוזרים לו לחזור בהקדם, גם במחיר של למצוא לו מחליף.

ואם ברת הייטק שלא היתה ידועה כנחמדה או נאמנה במיוחד עובדים שלה יכולה לעשות את זה, סביר להניח שמגזין האופנה היה יכול לעשות את זה עבור אנדי.

אבל גם אם נתגבר על חוסר ההגיון הזה – משהו פה ב״בחירה״ נשמע לא הגיוני.

קודם כל, הדמות של החברה היא מישהי שמוצגת כמישהי שאין לה משפחה, והמשפחה של אנדי כביכול אימצה אותה – מה שאומר שההורים של אנדי או בן הזוג שלה יכולים להיות כמה ימים עם לילי עד שאנדי תחזור לארה״ב גם אם היא לכאורה חייבת להשאר בפאריז. זה מה שלא פעם קורה בחיים האמיתיים.

במיוחד כשחושבים על כך שם אם העבודה עצמה היא לא התפקיד הכי זוהר או מוצלח בעולם. אבל הוא תפקיד שיש לו ערך – ולא רק למנהלת של אנדי. קודם כל בכך ש״אנדי״ מקבלת עליו שכר והטבות שונות. אבל מעבר לעובדה שללורן ווייסברגר יצא מהתפקיד ספר שאפשר לה להפוך לסופרת מצליחה במשרה מלאה – היא זכתה להחשף לעולם האופנה וללמוד עליו, היא למדה להתלבש יותר טוב, וגם למדה איך להשיג דברים לכאורה בלתי אפשריים ומהר – רק כי הבוסית הקשוחה שלה דרשה את זה.

ויש משהו מאוד לא מכבד בזלזול בתפקיד עצמו שמאוד הפריע לי – כמישהי שעובדת ועבדה בתפקידים כאלו לאורך לא מעט שנים, בעיני הזלזול הזה מעיד לרעה בעיקר על הדמות של אנדי / לורן הרבה יותר ממה שהוא מעיד על התפקיד או המגזין שבו היא עבדה.

מאז שהם עברו דירה לידי, השוכרים של הדירה ״אהבו״ להשתמש בשטחים ציבריים לאכסון.

זה התחיל מזה שהם אכסנו אופניים של ילדות ואת המנגל המשומש שלהם בחדר המדרגות. ואז מידי פעם הצטרפו אליהם כמה שקיות זבל עם בגדים משומשים.

מידי פעם הם היו גם שמים קופסאות של חבילות ליד הדלת שהם (וגם שלי), גם אם לקח להם כמה ימים להוריד אותן לזבל. פעם אחת הן נשארו שם כל כך הרבה זמן שהתחלתי לחשוד שהם עושים את זה בכוונה כדי לרמוז לי שמשהו מפריע להם, כי הקרטונים במסדרון כל כך קרוב לדלת שלי היו אמורים להפריע לי.

וכמו שאתם יודעים, הם התלוננו הרבה, והעבירו את התלונות דרך בעל הדירה שלהם – שהטריד אותי. עד שבמרץ לפני שנה ומשהו קרה מקרה: התפוצץ אצלי בבית צינור בכיור שהוביל מים חמים מהדוד לכיור, וכשהזמנתי אינסטלטור הם החליטו להתלונן שיש ריח של ביוב שיוצא מהדירה שלי. רק כשאינסטלטור נוסף הגיע לדירה לתקן את הבעיה ואמר קבל עם ועדה לבעל הבית ואז לדייר שאין מהדירה ריח של ביוב ולא היתה סיבה שיהיה ריח כזה.

ואז חודשים אחר כך, הדיירים התלוננו שוב על ריח במסדרון, וממש זימנו את בעל הבית כדי להוכיח לו את זה. הזמנתי את גיסתי להריח את המסדרון והיא אמרה שהיה ריח מסוים – והציעה לי לנקות אולי את הידיות של הדלת כי אולי נגעתי בהן עם זבל או משהו.

אני ניקיתי ובמקביל גם הגיע איש הניקיון של הבניין, ומשהו בשילוב הזה גרם לכך שהריח נעלם, באישורה של גיסתי. ואני נצמדתי לגרסא הזו למרת שבעל הדירה התעקש מאוד שהריח עדיין שם.

ומאז היה לי שקט מהם – חוץ מאירוע אחד שבו הדיירת שלחה לי צילום של ג׳וק בחדר האמבטיה שלהם, ליד משהו שנראה כמו חור בקיר. התמונה היתה מטושטשת למדי, ובדיעבד חשבתי גם שייתכן שבגלל שצבע הארונות של האמבטיה די דומים לצבע של דלת הדירה שלי (הבעלים הקודם של הדירה החליף את הדלת הסטנדרטית בדלת עם ציפוי עץ) – אולי הם ניסו לכאורה לנסות ״להראות״ לי כאילו הוא בכלל הגיע מהדירה שלי.

הציפיה שלהם היתה שאני ארסס את הדירה כדי למנוע את הג׳וקים אצלם. הבעיה היא שמאז הריסוס לפני שנתיים – מכת הג׳וקים אצלי נפתרה. אני אמנם שמה חומרים ביתיים מידי פעם בכל מיני פינות שאני חושדת שנוטות לג׳וקים כמו מתחת לכיור במטבח או באמבטיה ליד פתח הביוב מאחורי הדלת – אבל אני לא רואה ג׳וקים בדירה.

הייתי בטוחה שבעל הדירה יגיע להטריד אותי שוב – אבל זה לא קרה. הדבר היחידי שכן קרה היה שהוזמן ריסוס לכל הבניין.

במקביל לזה – לאחרונה הם הוציאו למסדרון והציבו מול הדירה שלהם (ובצמוד לדלת שלי) מעין ספסל מרופד שמתחתיו יש מגירות והם השתמשו בו כדי שהבנות שלהם יחליפו נעליים מחוץ לבית – והם מאכסנים את הנעליים במגירות שלו. מעבר לעניין המקום ושזה צמוד לדלת שלי, מה שחששתי ממנו שזה יוביל לעוד תלונות ריח מהם אם הנעליים עצמן יהיו מסריחות בגלל זיעה או משהו שהבנות דרכו בו.

---

ואז ביום שישי כשהגעתי הביתה מהעבודה – שמתי לב לזה שליד הספסל היו המון ארגזים. זה ממש נראה כמו ארגזים שהם אספו כדי להתחיל לארוז דברים. בראשון בבוקר חלקם כבר היו מורכבים – ועדיין במסדרון. הם היו רחוקים מלחסום אותו אז לא אמרתי כלום, במיוחד כשעד הערב כל הארגזים כבר הוכנסו לתוך הדירה.

זה יוצר רושם שהם החליטו כנראה לעבור דירה. וקשה לי לא לחשוב שחלק מזה נובע מהאינטראקציה שלהם איתי – למרות שברור לי שכנראה היו גורמים אחרים.

למשל לא מזמן היה לנו פיצוץ של צינור הביוב בקומה הראשונה של הבניין. חברת הניהול ששכרנו הגיעה לתקן את הצינור ובעצם להחליף אותו, ובעלי הדירות היו עסוקים במיוחד בניסיון להבין את גודל הנזק ואיך למנוע בעיות דומות בעתיד.

די טבעי שבתור שוכרים הדיון הזה פחות עניין את השכנים שלי – אבל האישה תחילה לנדנד בקבוצת הווטסאפ על זה שחברת הניהול לא ניקתה את המסדרונות באופן יסודי והיא התלוננה על הריח. בשלב מסוים בעל הדירה שלה (שהוא חלק מהועד) העיר לה שזה יקרה רק כש״כל״ הדיירים יתלוננו, אבל נראה היה שלשאר הדיירים בבניין לא ממש היה אכפת. בסופו של דבר בעלה היה זה שיצא לנקות את הרצפה.

כן חשוב פה לציין שבוקר לאחר מכן הגיע המנקה הקבוע של הבניין – כנראה שבגלל הביקור הצפוי הזה חברת הניהול קיוותה לחסוך את הכספים של לשלוח איש ניקיון באותו יום.

אני מניחה שהכל יחד פשוט ייאש אותם.

השאלה מבחינתי היא מה יהיה הלאה. כלומר מי יהיה מי שייכנס במקומם, והאם הם יהיו אנשים שיהיה נעים יותר לחיות מולם?

את היום התחלנו בנסיעה לעבר העיר קווינסטאון Queenstown – עם שתי עצירות באמצע.

העיר יושבת על חופי אגם בשם Wakatipu וואקאטיפו, והעצירה הראשונה שלנו היתה ליד האגם בנקודת תצפית עוד הרבה לפני שגענו לעיר כדי להנות מהנופים בו שהם ממש יפים (גם אם חשוב להזכיר שוב שהתורמוסים הם פרחים פולשים שהובאו מאירופה):

באותה עצירה המדריך הבכיר יותר היה עסוק בשיחת טלפון שנשמעה מאוד אינטנסיבית, והתרחק מהקבוצה – משהו שמשך את תשומת הלב של רובנו המטיילים.

מאותה עצירה מחוץ לעיר המשכנו עיר עצמה – וקודם כל עצרנו לעצירה שניה בסופרמרקט מקומי שהיה ממש בקצה העיר שכנראה בגלל זה היה זול יותר יחסית. בו רכשנו אוכל שיכולנו לאכסן במטבח של האכסניה שבה כולנו שהינו, כי במהלך השהות בעיר לא קיבלנו ארוחות מטעם החברה מלבד ארוחות בוקר פשוטות של דגני בוקר עם חלב – ומשקאות חמים.

אני אישית ביקשתי לשהות באכסניה שבה שהו כולם – אבל בחדר פרטי שהזמנתי עוד לפני הטיול. למרות ששאר המטיילים שהו בחדרים בקומה הראשונה או השניה, אני קיבלתי חדר בקומה השלישית שהיתה קומה יחסית קטנה. וכנראה שבמקרה לחלוטין, גם המדריך הבכיר שלנו קיבל חדר באותה קומה.

יש סיכוי שהוא ביקש את החדר בקומה כי הוא ידע שבקושי יש בו חדרים, והוא הניח שהסיכוי שאחד מאיתנו יהיה בחדר בקומה קלוש. והתחושה שלי היתה שהוא מאוד רצה את השקט והפרטיות שלו במהלך השהות שלנו בעיר.

באופן עקרוני כמובן שבתור מדריך הוא היה צריך להיות זמין עבורנו לשאלות או לבעיות גם כשהיינו בעיר, אבל במובן מסוים השהות בעיר שבמהלכה אנחנו המטיילים התנהלנו לרוב די עצמאית היתה אמורה להיות נקודה שבה גם המדריכים עצמם נחים ומקבלים קצת זמן אישי בלי הטרדות. וזה משהו חשוב מאוד עבורם במהלך הטיול כי הם בעצם היו מבלים חודש שלם במצב של אחריות על קבוצה של תיירים וצריכים היו להיות נחמדים אליהם גם אם הם לא סבלו אותם באופן אישי (ולא, אני לא אומרת שהמדריכים לא סבלו אותי).

ואולי זה מסביר את העובדה שהיו כמה מקרים שבהם נתקלתי בו במהלך השהות שלנו בעיר, במיוחד ביום הראשון הזה בעיר, שבהן באופן ברור הוא ניסה להתחמק ממני, ובאחת מהן שנינו גילינו שהחדרים שלנו נמצאים בקומה השלישית ונראה היה שמבחינתו זו הפתעה פחות נעימה, למרות שלא נתקלו אחד בשני שוב שם. ייתכן שזה היה קשור לכך שהוא היה מוטרד עדיין מהשיחה שהוא ערך מוקדם יותר ליד האגם, או שפשוט באחת מהפעמים נתקלתי בו בדיוק כשהוא רצה לצאת לריצה ולכן היה קצת לחוץ שלא אעכב אותו עם שאלות (הוא התכונן למרתון בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה שהיה אמור לקרות כמה חודשים אחר כך וכנראה בוטל בגלל הקורונה) וכנראה היה לחוץ לצאת בזמן.

כשהגענו לעיר ונרשמנו באכסניה – החלטתי לצאת לסיבוב בעיר אבל חזרתי די מהר לאכסניה כשהתחיל לרדת גשם.

כשהגשם נרגע יחסית – החלטתי ללכת לאכול ארוחת ערב במסעדת ההמבורגרים המיתולוגית של העיר – מסעדה בשם פרגבורגר Fergburger.

המסעדה טוענת שיש לה את ההמבורגרים הכי טובים בניו זילנד, ולמרות שלא כולם מסכימים עם זה – המסעדה מאוד מבוקשת, עד כדי כך שיש בה תור מאוד ארוך בחוץ. אבל המסעדה מצליחה לתזמן את התור הזה לא רע – ויש בחוץ שעון שמראה כמה זמן בערך ייקח לכם להגיע לקופה להזמין – כשהטבחים מאוד זריזים וממש דקות ספורות אחרי ההזמנה כבר תקבלו אותה.

לי היה מזל באותו ערב – הצלחתי כנראה לתזמן טוב את ההגעה שלי למסעדה בדיוק אחרי הגשם אבל לפני שהמטיילים והתושבים יצאו שוב לרחובות בקנה מידה גדול לארוחת ערב, והתור היה יחסית קצר.

הזמנתי המבורגר שנחשב לניו זילנדי אופייני עם סלק, חביתה ובייקון – כשהתוספות האלו (בתוספת נוספת לפעמים של אננס צלוי) נחשבות גם לאופייניות לאוסטרליה ויש בין המדינות תחרות על מי המציא את ההמבורגר בהרכב הזה.

הזמנתי גם צ׳יפס אבל הייתי כל כך שבעה מההמבורגר שלא היה לי מקום עבורו והעברתי את הצ׳יפס למדריכה הצעירה ששמחה כי היא מאוד אהבה ג׳אנק פוד…

חשוב אולי לציין שליד המסעדה יש גם מאפיה עם מאפים מלוחים ומתוקים וכריכים – שהיא שימושית מאוד למי שאין לו כוח להמתין בתור להמבורגרים (במיוחד כשהוא ארוך) ורוצה ארוחה מהירה. אבל באותה מידה המאפיה מספקת גם ארוחת צהרים קלה יותר ופחות מכבידה למי שמעוניין לאכול משהו קל יותר.

אני יכולה להעיד מניסיון אישי שהמאפים שם היו טובים וטריים.

יש גם גלידריה של הרשת, שאותה לא ניסיתי.