שוב מלחמה?

קשה יהיה להגיד שהמלחמה / מבצע / מה שזה לא יהיה מול איראן לא היה צפוי. כבר מאמצע ינואר אנחנו בהכנות אליו שהוא או טו טו הולך לקרות.

וזה ברמה שהגיסה שלי, שידועה בלחץ המאוד גדול שלה מכל מצב של שיגורי טילים, מצאה סיבות לא להשאר במרכז בסופי השבוע האחרונים מכל מיני סיבות – החל מביקור אצל ההורים שלה וכלה בחופשה משפחתית באילת בשבוע שעבר, למרות שכבר קבענו מראש ארוחה משפחתית בשבת בצהרים אצל אחותי כדי לחגוג יום הולדת לכמה מילידי פברואר במשפחה.

רק במקרה בשישי בערב היא החליטה לנסוע להורים שלי, כנראה מחשש שהמלחמה תתחיל בסופ״ש – למרות שהארוחה המשפחתית תוכננה לשבת הזו והם בסופו של דבר היו צריכים לנסוע למרכז אם הארוחה היתה באמת קורית, והנסיעה בכביש נשמעת לי הרבה יותר מסוכנת מאשר להשאר בבית שבו יש ממ״ד שאפשר להכנס אליו אם קורה משהו…

למזלנו גם המתקפה התחילה מספיק מוקדם כדי שאף אחד לא יצא עדיין מהבית והתחיל לנהוג כך שכמובן אפשר היה לבטל את הארוחה יחסית בקלות.

אני מודה שקצת מפקיע לי שגיסתי ואחי לא הציעו לי להצטרף אליהם. לרוב הם באמת לא נוסעים להורים שלי כשהם רוצים לברוח מטילים – הם לרוב נוסעים להורים של גיסתי או דואגים לצאת לחופשה ארוכה בדיוק כשמתוכנן משהו (ופעם הם באמת ״נתקעו״ בקפריסין למשך יותר זמן ממה הם ציפו). והם כנראה גם יודעים שבתכלס אני לא יכולה לעבור לגור למשך זמן אצל ההורים שלי כי יש לי את החתולים בבית ואין לי מישהו שני יכולה להזמין מעכשיו לעכשיו כדי לטפל בהם אם אני מחליטה לנסוע בכל זאת להורים שלי. אבל עדיין אני לפחות הייתי מעריכה את ההזמנה במצב כזה, והיא לא קרתה.

אבל עדיין, לפחות לפי (בערך) ה 24 שעות הראשונות של ה״מבצע״, משהו בו מרגיש מאוד שונה ממה שהיה בסבב הקודם ביוני.

נתחיל מזה שישראל היא כביכול היוזמת והתוקפת, כנראה מהסיבה שלישראל יש את האינטרס הבינלאומי לתקוף באיראן – שתי המדינות אויבות, ואיראן בהחלט מאיימת עלינו עם התוכנית הגרעינית שלה, שכוללת גם פיתוח של טילים בליסטיים שהטווח שלהם רק הולך וגדל. אבל אם ביוני ארה״ב הצטרפה רק לגל התקיפות האחרון – עכשיו ארה״ב היא משתתפת פעילה כבר מהשלב הראשון של התקיפה.

ופה עולה שאלה מעניינת: מאז מלחמת העםל השניה, ארה״לֹ הסתבכה לא פעם ולא פעמיים במלמות התשה ארוכות שהתחילו כמבצע מוגבל בזמן – אבל הפכו למלחמות ארוכות טווח שארה״ב לא הצליחה לנצח בהן – עד שהיא נסוגה עם הזנב בין הרגליים. זה התחיל בקוריאה ובויטנאם (הדוגמא המפורסמת ביותר) – אבל המשיך כמה עשורים אחר כך במלחמת עיראק השניה ובתקיפה של אפגניסטן כחלק מה״מלחמה בטרור״ שהאמריקנים הכריזו אחרי התקפת הטרור ב 11 לספטמבר 2001.

קראתי איפשהו השוואה מעניינת בין מלחמת המפרץ הראשונה שנערכה ב 1991 לבין השניה שנערכה בערך עשור וקצת אחר כך. במלחמה הראשונה ג׳ורג׳ בוש האב הכריז על מטרת המלחמה כמשהו שהיה בר השגה בקלות – לגרום לעיראק לפנות את השטחים שהיא כבשה בכווית. זה הושג תוך כמה שבועות ספורים, שאחריהם המלחמה הסתיימה באופן רשמי והכוחות חזרו הביתה.

במלחמה השניה לעומת זאת הנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן החליט להגדיר את המטרה בתור ״הפלת השלטון ותפיסה של סדאם חוסיין״, משהו שלקח כמה שנים וגרם לכזה בלגן בעיראק בגלל וסר יציבות שארה״לב נאלצה להישאר שם לאורך זמן – עד שהיא פרשה והשאירה את אותו בלגן במדינה בלי באמת לעזור לתושבים.

השאלה המעניינת פה היא עד כמה טראמפ למד מההיסטוריה, ויגדיר מטרה ברת השגה בזמן סביר למלחמה – ולא יסתבך במלחמה ובלגן לא נגמרים.


אבל אני חושבת שההבדל היותר משמעותי הוא שיגורי הטילים לישראל. ביוני השיגורים אירעו פעמיים שלוש ביום לכל היותר – אבל במטחים יחסית כבדים, מה שלא פעם גרם לכך שאי אפשר היה ליירט את כל הטילים, והיו נפילות שגרמו נזק כבד לרכוש ולא פעם גם להרוגים ופצועים רבים.

אבל במשך רוב היום הראשון – היו לנו כמות גבוהה של אזעקות ובילינו שעות על גבי שעות בממ״דים, אבל רמת הנזקים היתה קטנה משמעותית כי מספר הטילים ששוגרו בכל פעם היה קטן משמעותית. אמנם נפילות לא נמנעו לחלוטין, אבל מספרן היה קטן משמעותית מזה שהיה ביוני.

יש כמה הסברים לכך, החל מחיסול משגרים על ידי כוחות צה״ל וארה״ב (מהאוויר) וכלה בכך שחלקים משמעותיים מההנהגה הצבאית חוסלו ואז התיאום שנדרש כדי לשגר הרבה טילים בו זמנית נעלם, ולכן כל מפקד משגר מקומי מבצע שיגורים כשהוא יכול, במיוחד כדי להמנע מתקיפה של המשגרים שלו אם הוא יכול. כנראה שהנושא עדיין בבדיקה של צה״ל.

מה הלאה? זו שאלה טובה. אמנם כנראה שהעורף הישראלי יוכל לסבול את ירי הטילים תצורתו הנוכחית מאיראן לאורך זמן (למרות שכמובן לא מובטח שהוא ישאר כך – ולא יהפוך פתאום להיות מאסיבי כמו במבצע ביוני), אבל לא ממש ברור מה המטרות של המבצע או המלחמה או מה שזה לא יהיה. גם אין תאריך יעד. יש הרבה איומים משני הצדדים על מה הם מסוגלים לעשות ועל כך שהם מסוגלים להלחם לאורך זמן – אבל מאחורי הקלעים כמובן שיש סוגי תחמושת מסוימים שהם מוגבלים (כמו למשל סוגי תחמושת שונים שיש לאמריקנים בכמות מוגבלת, או כמות טילים מוגבלת שיש לאיראנים כדי להמשיך לתקוף את העורף הישראלי ושל מדינות המפרץ).

מצד שני, ישנה גם ביקורת פנימית חריפה כלפי טראמפ בארה״ב על התחלת המלחמה שנתפסת בארה״לֹ כמיותרת – ואפילו ככניעה שלו לדרישות של נתניהו מחרחר המריבה. אחרים מדברים על כך שהחשיפות הרבות במידע החדש שיצא על ג׳פרי אפשטיין פוגע מאוד בטראמפ ובמקורבים אליו, והמלחמה נועדה כדי להסיר את תשומת הלב מכך.

אבל כמו שאמרתי לאנשים – לפחות המלחמה או המבצע התחילו, ולכן הם קרובים יותר להסתיים (או להפוך לשגרה).

אמריקן ביוטי בהסתכלות בוגרת יותר

הסרט אמריקן ביוטי יצא כשהייתי באמצע שנות העשרים שלי. אני זוכרת שיצא לי לצפות בו לבד בקולנוע כשגרתי שלושה חודשים בוושינגטון ובא לי לצאת באחד הערבים. הלכתי לקולנוע הקרוב לבית, ובלי יותר מידי מחשבה שילמתי על הכרטיס בשטר של מאה דולר, מתוך מעין מחשבה אוטומאטית שכרטיס קולנוע בארץ עולה כמה עשרות ש״ח. כמובן שכרטיס בארה״לב עלה אז רק כמה דולרים ספורים, והמוכר קצת השתעשע על חשבוני.

הסרט שיצא בשנת 1999 (שנה שבה היו לא מעט סרטים טובים) מנסה להראות את השקר בחלום האמריקני. הגיבור של הסרט הוא גבר בתחילת שנות הארבעים שלו בשם לסטר ברנהאם שלכאורה חי את החלום האמריקני – הוא ואישתו עובדים בתפקידים יוקרתיים ומקבלים משכורת גבוהה, וחיים בבית גדול ויפה בפרברים של עיר גדולה כזו או אחרת. יש להם גם בת יחידה בת 16.

אבל מאחורי הקלעים – אין ביניהם יחסי משפחה בכלל. לסטר ואישתו לא ממש נמצאים בקשר בשום בחינה (רגשית או פיזית), והבת שלהם שונאת את שניהם.

מה שמציל כביכול את לסטר מהחיים הסתמיים שלו היא פנטזיה – על חברה צעירה של הבת שלו בשם אנג׳לה. ברגעים האחרונים של הסרט הוא כמעט זוכה לממש את הפנטזיה הזו, רק כדי לגלות ברגע האחרון שהיא בתולה, ובעצם ילדה ולא אותה אישה פתיינית שהוא פנטז עליה (ושהיא ניסתה להציג).

אבל הפנטזיה הבלתי אפשרית הזו נותנת ללסטר את המוטיבציה לשנות את החיים שלו בדרכים שכביכול נחשבות ללא מקובלות – החל מהתפטרות מהעבודה הרצינית שלו ומעבר לעבוד במזללת המבורגרים מקומית כפי שהוא עבד בתור נער (למרות שהסרט דואג להראות שהוא קיבל במסגרת הפיטורים תנאים לא רעים למשך תקופה די ארוכה שתאפשר לו להתאפס על עצמו), וכלה בעישון גראס עם הבן של השכנים שעברו לבית שלידם. הוא אפילו מתחיל לעשות ספורט – להרים משקולות ולהתחיל לרוץ.

וזה גורם לי לחשוב על חלקן של פנטזיות ביכולת שלנו להתפתח ולשנות דברים, ועל כך שלא פעם הפנטזיה מצדיקה את השינוי למרות שהיא לא מבטיחה שהתוצאות שלו יהיו בהכרח חיוביות כפי שאנחנו מקווים שהן יהיו.

אבל מצד שני, ההתבגרות שלנו מביאה את ההכרה בהבדל בין הפנטזיה לבין היכולת שלנו להגשים אותה – והתוצאה היא לא פעם שעם הגיל אנחנו נוטים לוותר על הניסיון להשתנות כי אנחנו פחות מאמינים בכך שהפנטזיה תתגשם, או לפחות לא במלואה ברמה שמצדיקה את המאמצים.


אבל אני חושבת שאולי הזכרון הכי חזק שלי מהסרט קרה בערך שש שנים אחרי שהוא יצא לאקרנים.

אי שם בסוף שנת 2005, שנה אחרי שחזרתי מארה״ב בנסיבות גרועות – זכיתי לחזור ולטוס לשם מטעם העבודה לסדרה של ביקורים קצרים, פשוט כי היה צריך את הידע שלי באתר.

לקראת סוף אוקטובר 2005 ידיד טוב שלי התחתן, וזה יצא בדיוק בתקופה שבה חזרתי מהביקור הראשון שלי חזרה בארה״ב. נחתתי בבוקר של יום החתונה, והייתי צריכה להגיע לעבודה כדי לאסוף את כרטיסי הטיסה שיחזירו אותי לביקור נוסף באתר יומיים אחר כך.

למזלי היו לי כמה שעות אחה״צ לנוח לפני שהייתי צריכה להתארגן לחתונה, וניצלתי אותן כדי לצפות בדי וי די של הסרט. אבל איכשהו נרדמתי באמצע הסרט, והתעוררתי רק אחרי שהוא הסתיים – והדי וי די ניגן את המנגינה הזו.

אני מניחה שהשילוב של האירועים המשמחים (החתונה של הידיד, הביקור בארה״ב, והביקור החוזר שעמד להגיע) גרם לי לקשר את המוזיקה עם שמחה.


כיום אני מבוגרת יותר משמעותית מהגיבורים של הסרט, והמסר שלו שבזמנו נשמע חדשני ומעניין היה כנראה נחשב כיום לקיטשי. המשחק בו טוב, אבל השחקן הראשי, קווין ספייסי, שהפך להיות כוכב גדול בעקבות הסרט, הפך לשחקן מצורע בהוליווד לאחר שהוא הואשם בהטרדה מינית של גברים צעירים בתעשיה.

וכיום רוב הסרטים שמופקים הם סרטי אקשן של גיבורי על (ולפעמים גם של גיבורות על מידי פעם), ואין כבר סרטים איכותיים כמו ״אמריקן ביוטי״ שמקבלים חשיפה כזו כסרט קולנוע פופולרי.

וזה קצת עצוב.

״לסבול בגדול״ חלק שביעי

דני קייהיל, המנצח של העונה השמינית, מספר שאחרי הנצחון שלו הוא הצליח לשמור על המשקל החדש והרזה שלו לתקופה מסוימת (ואפילו עבר ניתוח להסרת עודפי העור שנשארו לו אחרי ההרזיה המשמעותית והמהירה שלו). הוא היה בטוח שהוא ״פיצח את השיטה״ ויודע לשמור על המשקל – עד שיום אחד הוא גילה שאין לו בעצם שמץ של מושג איך לעשות את זה, והוא השמין חזרה.

וההשמנה עצמה היתה מהירה ומפתיעה מאוד מבחינתו – גם כשהוא המשיך להתאמן ולאכול בריא יחסית, ולא ציפה להשמין חזרה, ובמיוחד לא כל כך מהר.

סוזאן מנדונקה אומרת שהיו המון עדויות לכך שתופעה דומה קרתה להרבה מאוד משתתפים לאורך העונות, אבל לקח המון זמן עד שמישהו ״הואיל בטובו״ לבדוק את ההשפעה ארוכת הטווח של ההרזיה ב״לרדת בגדול״. אבל כשהמחקר כבר נעשה, גם אם היה מדובר על קבוצה יחסית מצומצמת – התוצאות היו איומות, ונראה היה שחחילוף החומרים של המתחרים לשעבר נפגע באופן קשה מאוד, מה שהפך את השמירה על המשקל אחרי התחרות לבלתי אפשרית. וחילוף החומרים הזה נשאר נמוך יחסית גם שנים ארוכות אחרי ההרזיה, גם אחרי שהמשתתפים לשעבר גם השמינו מחדש.

או כמו שאומר בפרק השלישי של התוכנית התיעודית הרופא של התוכנית, ד״ר הוזיינגה: המתמודדים יוכלו לשמור על הירידה במשקל, אבל במחיר שבו הם יצטרכו להישאר רעבים מאוד כל יום כל היום – ובעצם עד סוף חייהם. ולא רק זה, אלא גם כשהם משמינים והגוף שלהם אמור בתיאוריה לצרוך יותר קלוריות (כי כל פעולה גופנית, כולל נשימה או שינה, אמורה לצרוך יותר קלוריות כי היא דורשת יותר מאמץ) – חילוף החומרים שלהם נשאר יחסית מאוד איטי, מה שעודד השמנה. וד״ר הוזיינגה עצמו לפחות מודה (בניגוד לבוב הארפר המאמן והמפיקים של ״לרדת בגדול״) מרגיש רע לגבי זה שהוא ״הוביל אותם במסלול הזה״ של ההרזיה המהירה שבעצם הרסה להם את חילוף החומרים, והובילה אותם להשמנה מאוד מהירה מחדש (ולעיתים כזו שהיתה גבוה יותר מהמשקל שבו הם הגיעו לתוכנית).

לעומת ד״ר הוזיינגה שמרגיש אשם לגבי ההשמנה הזו מחדש – המאמן בוב הארפר מרגיש שמאשימים ״סתם״ את התוכנית, ובעצם גם אותו (ובאופן לא ישיר, גם את שאר המאמנים שהיו בתוכנית).

עד כמה המחקר שנעשה היה מדויק? לפי חוקר שמרואיין באמצע הפרק השלישי של התוכנית התיעודית – המחקר נעשה על קבוצה מאוד קטנה של אנשים (14 מתמודדים לשעבר בניגוד למחקרים אחרים בתחום ההרזיה שמתבססים על מאות אם לא אלפי משתתפים), וללא קבוצת בקרה של אנשים שלא עברו את התוכנית) כך שקשה מבחינה מדעית לדעת עד כמה התוצאות נכונות. אבל גם הוא מודה בכך שהמחקר כנראה מראה עד כמה מסוכן ולא יעיל לעודד הרזיה מהירה וקיצונית, גם ממשקלים מאוד גבוהים.

טרייסי יוקיץ׳ לעומת זאת מנסה בעצם להכחיש את העובדה הזו ואומרת שההשמנה עצמה היתה הגורם לפגיעה בחילוף החומרים – והבעיה האמיתית של המשתתפים והאנשים השמנים בכלל היא אכילה ממניעים רגשיים. מלבד העובדה שייתכן שטרייסי מנסה למכור שיטת הרזיה משל עצמה שמתרכזת ב״אכילה הרגשית״ – לא ממש ברור מה האמירה הזו אמורה לשרת מבחינת טרייסי. אולי בעצם קשה לה לוותר על החלום של ההרזיה בגדול, גם אחרי הכשלון שלה בתוכנית?

הדעה של ריאן בנסון, המנצח של העונה הראשונה – מתאר את המצב בצורה יותר מציאותית: חילוף החומרים שלו כנראה היה גרוע מלכתחילה אחרי הרבה מאוד ניסיונות הרזיה קודמים. אבל במקביל הוא גם מודה בכך שהרגלי האכילה שלו היו גרועים אחרי התוכנית והוא זה ש״שם את האוכל בפה״.

אבל הוא גם מעלה את השאלה עד כמה הוא כשלון בכך שהוא העלה במשקל אחרי התוכנית? מבחינתו הוא כביכול קיבל הזדמנות נפלאה לשנות את חייו – ועובדה שהוא לא הצליח לשמור על ההישג. הוא עצמו מנסה לתאר את זה ככשלון כמו של כל אחד אחר בחיים שמידי פעם עושה טעויות.

גם המנצח של העונה השמינית, דני קייהיל, מדבר על הבושה שבכשלון – כשהוא חזר למשקל המקורי שלו (פחות כמה ק״ג ספורים) בערך תשע שנים לאחר שהוא זכה בעונה שלו, והוא אומר שההתמודדות עם הבושה הזו מאוד קשה.

אבל מיד אחריו מעלים לשידור את המאמן בוב הארפר שמדבר על העובדה שבעצם המאמץ והעבודה לא מסתיימים כשמסתיימת ההרזיה – אלא הקטע הקשה הוא דווקא השמירה על המשקל. וזה משהו שנכון לכל אחד שניסה להרזות – כנראה בגלל הרבה מאוד גורמים כמו למשל הקושי לשמור על המסגרת לכל החיים ולעוד הרבה מאוד שנים, או החוסר בהישגים שיותר קל לראות בהרזיה עצמה.

אבל ייתכן מאוד שדווקא בהקשר של התוכנית זה הרבה יותר קשה – כי במהלך ההרזיה (ובמיוחד לאלו ש״הצליחו״ בה) היתה תמיכה משמעותית מהמאמנים ומקהל הצופים. אבל ברגע שהעונה הסתיימה – תשומת הלב גם נעלמה יחד איתה, ובעצם תשומת הלב הזו היתה מבחינת המתחרים לא מעט מהמסגרת שעזרה להם לרזות אבל כבר לא קיימת בשלב השמירה.

וכמובן שגם אחרי התוכנית הם חייבים לחזור לשגרה של עבודה ומשפחה וסידורים וחיים באופן כללי – והם לא נמצאים בחווה מבודדת עם מאמני כושר מקצועיים שבעזרתם המתמודדים יכולים להקדיש את כל זמנם ומרצם לתשומת הלב שלהם להרזיה עצמה.

גם ד״ר ג׳ניפר קרנס, מתמודדת עבר בעצמה – מדברת על כך שאי אפשר להמשיך ולהתאמן לאורך זמן כפי שהיה בתוכנית, וזו כנראה אחת הסיבות לכשלון של כל כך הרבה מתמודדים לשמור על המשקל הסופי שלהם אחרי ההרזיה.

המתמודדת מהעונה השניה, סוזאן מנדונקה, מתארת את עצמה כ״אדם אחר״ אחרי שהיא חזרה מהתוכנית. היא מתארת את עצמה כמישהי עם הפרעת אכילה – אחרי היומיים הראשונים שבהם היא ישנה כי היא היתה כל כך מותשת מהתוכנית, היא בעצם בילתה את כל היום בספורט ונמנעה מאכילה לחלוטין, כולל למשל מפעילות חברתית שדרשה אכילה או לכל הפחות מפגש במקום ציבורי שבו יהיה אוכל.

אבל במקביל היא גם אומרת שהתוכנית חשפה אותה מבחינה חברתית ליחס שונה בגלל המשקל – ובעצם אפשר לאנשים זרים או קולגות בעבודה להעיר לה על המשקל, משהו שלא היה קיים קודם לכן. ייתכן מאוד שהיחס הזה רק הגביר בדיעבד את המצוקה שלה לגבי המשקל וההשתתפות לא עזרה לה להתמודד עם היחס החברתי הזה בצורה טובה יותר.

אבל כפי שמדובר בתוכנית התיעודית – למרות שמתמודדים ביקשו עזרה ותמיכה גם אחרי התוכנית (בין אם מימון מסוים של העלות של מנוי לחדר כושר או עזרה נפשית להתמודד עם ההרזיה והתוצאות של התוכנית), ההפקה עצמה סירבה להוציא כסף על תמיכה במתמודדים אחרי התוכנית, גם כשהתוכנית עצמה הרוויחה לערוץ שבו היא שודרה להרוויח מיליוני דולרים. והמתמודדים עצמם טוענים שתמיכה כזו היתה מובילה לכך שהרבה מאוד סיפורי הצלחה של המרזים בגדול היו ממשיכים להישאר סיפורי הצלחה אם היתה ניתנת תמיכה כזו, משהו שהיה משנה את התפיסה של התוכנית בעיני הציבור.

אבל במקביל המפיקים אומרים שזו תוכנית טלוויזיה בערוץ מסחרי תחת חברת הפקות טלוויזיונית – מה שאומר שלא היתה להם ״כמות בלתי נגמרת״ של כסף, ולכן בעצם למרות שהם היו שמחים לתרום להצלחה של המתמודדים, זה לא יכול היה לקרות מבחינה כלכלית, והם חושבים שזה היה מוצדק – למרות שחלק מהמתמודדים היו זקוקים לעזרה כלכלית למשל בהתמודדות עם פציעות שאליהן הם נחשפו במהלך התוכנית.

והסירוב הזה היה במובן מסוים מה שבסופו של דבר הוביל לחשיפה של המתמודדים והסיפורים שלהם בפני התקשורת, כדי לספר על החוויה השלילית שלהם. ופה מתחיל הבלגן – כי נשמע שהתקשורת כשלעצמה ניצלה את המתחרים, ניפחה ועיוותה את הדברים שלהם כדי להפוך את הסיפור שלהם לסנסציוני גם אם הם עצמם לא התכוונו לזה.

המצב הזה מאפשר להפקה ולמעורבים בתוכנית להכחיש את ההאשמות, למרות שבעצם המפיקים מודים שהיה שימש בקפאין – חומר שהוא לא נחשב לסם אבל הרופא לא רצה שהמתחרים ייקחו כי יש בו סיכון בכמויות גדולות, אבל מצד שני הוא אכן מדכא תיאבון ועוזר לביצועים באימונים (ולכן יש לו יתרונות בהרזיה). המאמן בוב הארפר למשל מכחיש את ההאשמה לחלוטין, ומנסה לתרץ את מה שקרה בכך שהתוכנית היתה כל כך מצליחה שהיה ״ברור״ שיהיה מי שירצה להפיל אותה.

מצד שני, הפוד קאסטרית אוברי גורדון אומרת בציניות ש״אנשים מהרחוב״ סוף סוף הבינו שהתוכנית לא טובה ולא בריאה, ורק מנצלת את המתחרים – אבל מרגישה צינית לגבי העובדה שרק האשמות קיצוניות כאלו הובילו לכך שאנשים הבינו את הנזקים שהתוכנית גרמה.


ואז יש כמובן את הסיפור הידוע מכולם שהיה ״ה״סיפור שרשמית הפיל את התוכנית: המתחרה רייצ׳ל פרדריקסון שרזתה מאישה שמנה לאישה שבאופן ברור סובלת מתת משקל וכראה אפילו מהפרעת אכילה.

ייתכן שלבוב הארפר קל יותר לבקר את התהליך שקרה לה – כי הוא לא היה המאמן שלה, אלא היה מדובר על מאמן יחסית חדש וכנראה זמני בתוכנית.

אבל כמו שאוברי גורדון אומרת: הקהל ראה ברייצ׳ל מישהי שלקחה את המסר של התוכנית רחוק מידי – אבל לא ממש הבינו שהיא בעצם מגלמת את המסר הזה בצורה הכי טובה שאפשר, כלומר לרדת כמה שיותר מהר למשקל כמה שיותר רזה.

אבל האירוע בהחלט גרר תגובות מזועזעות מהקהל – ואפילו יש את אלו שראו בהרזיה המוגזמת של רייצ׳ל כמסר מסוכן לצופים, ובמיוחד לצופים הצעירים יותר בגיל ההתבגרות.

ההפקה אמנם לא הגיבה על מצבה של רייצ׳ל – אבל התוכנית התיעודית בהחלט מראה שהמאמנת ג׳יליאן מייקלס ״הרגישה רע״ עם הסיטואציה והחליטה לפרוש ״בעקבות״ הפרשה כי היא הבינה עד כמה המצב נוראי. האם זו באמת היתה הסיבה לפרישה של מייקלס מהתוכנית, או שמבחינתה הסיטואציה נתנה לה אפשרות לפרוש עם סיבה טובה במקום פשוט להגיד שהיא רוצה לעזוב בשביל כסף? לא ממש ברור.

המפיקים בדיעבד כן מודים שהיה משהו מאחורי הדברים המזועזעים של מייקלסֿ, ושהתוכנית לא היתה חפה מטעויות – אבל ההפקה מנסה להגיד שהם עשו כמיטב יכולתם לשמור על המתמודדים.

וכאן עולה בתוכנית התיעודית שאלה מעניינת: ״לרדת בגדול״ די התחילה להתדרדר ברייטינג ובפופולריות שלה בתקופה הזו ובוטלה. האם היא בוטלה בעקבות הכתבות בעיתונות ובגלל הירידה המוגזמת של רייצ׳ל פרדריקסון, או שבעצם התוכנית פשוט מיצתה את הרעיון וכבר לא משכה יותר צופים, ולכן בוטלה? התוכנית התיעודית לא ממש עונה על זה.

אבל אולי גם במקביל, במשך השנים הרבות שבהן התוכנית שודרה – היחס להשמנה ולאנשים שמנים השתנה. אם בתחילת שנות האלפיים היחס הגרוע של המאמנים לאנשים השמנים והטון המזלזל של התוכנית התאים לסביבה החברתית שבאמת ראתה באנשים שמנים בעיקר ״לוזרים בגדול״ ופחות ״מרזים בגדול״, אחרי 17 עונות ב 13 שנים, הסביבה החברתית שלנו הבינה שזו גישה רעילה, וגם אנשים שמנים ראויים ליחס חברתי חיובי ולא ללעג.

בוב הארפר מנסה להציג את התוכנית ככזו שאולי היתה שנויה במחלוקת – אבל בסופו של דבר ניסתה למשוך תשומת לב למגיפת ההשמנה שקורית בעולם. אבל עצם העובדה שהתוכנית לא רק שלא עזרה לעצור את המגמה הכוללת בארה״ב (או בעולם) אלא גם לא עזרה למתחרים עצמם מעידה על כשלון מוחלט שלה.

ואז עולה הסיפור של בוב עצמו – מי שכונה ״המאמן של אמריקה״ אחרי כל כך הרבה שנים בתוכנית בעצם חטף יום אחד התקף לב קשה בעודו מתאמן בחדר הכושר. האירוע כמובן יכול להיות מתואר כ״צחוק הגורל״ בכל כך הרבה מובנים – החל מהעובדה שדווקא המאמן הרזה שאמור להיות הדוגמא המוחלטת לבריאות הוא זה שחוטף את התקף הלב (ולא המתמודדים השמנים), וכלה בעובדה שרבים מהמשתתפים כמעט סבלו מגורל דומה לא בגלל ההשמנה שלהם אלא בגלל שיטות האימון של בוב. הפודקסטית אודרי גורדון כמובן מציינת את זה בצחוק גדול, כדי להוכיח עד כמה התוכנית הציגה מסר לא נכון.

בוב עצמו מנסה לקחת את ההתקף למקום של הזדהות עם המתמודדים – החל מהקושי הפיזי שלו אחרי ההתקף, וכלה בקושי של לשמור על תזונה נכונה ומאוד מוקפדת אחרי ההתקף. האם זה נכון? זו שאלה מורכבת שהתוכנית התיעודית שואלת, אבל בעצם לא עונה עליה.

ניו זילנד, היום החמישי – העיר וולינגטון, החצייה לאי הדרומי

וולינגטון שבאי הצפוני של ניו זילנד היא עיר הבירה של ניו זילנד, אבל לא העיר הגדולה שלה. ממש כמו ירושלים ותל אביב בישראל – בניו זילנד יש את וולינגטון הבירה, ואת אוקלנד שהיא העיר הגדולה וה״פעילה״ של המדינה. במקור אוקלנד היתה עיר הבירה – אבל וולינגטון קיבלה את התואר כי היא קרובה משמעותית לאי הדרומי (ממש בחוף הדרומי של האי הצפוני), ומאפשרת שליטה יותר טובה בו.

בגלל שעברנו בין האיים באותו יום בעצמינו – היינו צריכים להחליף גם את האוטובוס שבו נסענו לטייל. לחברה (לפחות בתקופה שבה טיילתי איתה) היו כמה סיורים שרצים במקביל, ולכן היא החזיקה אוטובוס אחד באי הצפוני ושניים באי הדרומי (כי הסיור באי הדרומי ארוך יותר), והיה לה כנראה קל וזול לה יותר להחליף אוטובוסים מאשר לקחת אוטובוס במעבורת בין האיים.

אבל זה אמר שהיינו צריכים להוריד את התיקים הגדולים שלנו שמשמשים כמזוודות מהאוטובוס – ולמזלנו יכולנו לאכסן אותם בחדר המזוודות של מלון מקומי שלחברת הטיולים היה הסכם איתו. כשחזרנו מהאי הדרומי לצפוני שבועיים וחצי אחר כך, גיליתי שבגלל שחזרנו בשעות הלילה ישנו לילה במלון (או יותר נכון הובילו אותנו אליו ונקודת המפגש בוקר אחרי היתה לידו – כך שההמלצה עליו אולי לא היתה מחייבת אבל היתה מאוד חזקה), כך שכנראה למלון היה שווה להיות נחמד לחברה ולאפשר לנו להחזי׳ בו את התיקים למרות שלא ישנו בו באותו יום – בתמורה לזה שכמות די יפה של מטיילים ישנו בו במהלך הטיול שלהם.

אבל זה גם אמר שהמדריך הבכיר יותר שגם היה הנהג היה צריך להחנות את האוטובוס בחניון כזה או אחר אחרי שהוא הוריד אותנו ליד המלון, ואז לתפוס טיסה לאי הדרומי כדי לאסוף את האוטובוס ולפגוש אותנו שם בוקר אחרי.

במקביל, המדריכה הצעירה יותר היתה זו שליוותה אותנו בשייט שלנו לאי הדרומי ולדאוג לנו עד הבוקר אחרי באופן עצמאי למדי. מכיוון שזה היה אחד הסבבים הראשונים שלה כמדריכה, ראו שהיא קצת לחוצה – ואנחנו המטיילים באמת ניסינו לעזור לה לעבור את היום כמה שיותר בקלות בכך שבאמת כולם שיתפו פעולה איתה ודאגו להגיע לנקודות המפגש השונות בזמן.

בעיר עצמה בילינו את רוב שעות היום משעות הבוקר עד אחרי הצהרים, ויש בה מוזיאונים, גנים בוטניים ושאר אטרקציות – אבל יומיים או שלושה לפני כן, אחת המטיילות גילתה שיש בעיר פעילות שקשורה לסרטי שר הטבעות שנשמעה לה מעניינת – בית המלאכה שייצר הרבה מיניאטורות ואת המדים של החיילים.

המדריכים שלנו ידעו שאני, היא ומטייל נוסף הולכים לשם, ואמרו לנו שבאופן רשמי אסור להם לתת לנו להצטרף לסיור הזה – מהסיבה הפשוטה שהחברה רוצה שניקח רק סיורים דרכה. רשמית זה בשביל שהם יוכלו לוודא שהסיורים שאנחנו מקבלים הם איכותיים וראויים – בתכלס כנראה שחלק משמעותי מזה נבע בעיקר רצון מצידם לקבל תשלום או הטבות תמורת הרישום שלנו, והם לא רוצים שנקבל רעיונות שאפשר להרשם לבד לפעילויות.

אבל המדריכים ידעו שבעיר לא מתוכננות פעילויות בתשלום מטעם החברה, ולכן אפשרו לנו לבקר שם ו״העלימו עין״ – מה שתפס את כל היום שהיה לנו בוולינגטון. כן הספקתי להסתובב בעיר לפני כדי לרכוש כמה דברים שהייתי צריכה ולאכול משהו קטן, ואז עלינו להסעה לבית המלאכה.

למי שמתעניין בדברים ש איך בנו את המדים והמבנים השונים ששימשו בסרטים הסיור היה מרתק, אבל אותי הוא קצת שיעמם ובדיעבד אני מצטערת שלא ניצלתי את היום לטייל בגנים הבוטניים של העיר או ביקרתי במוזיאון כזה או אחר. המטיילת שגילתה את הסיור לעומת זאת מאוד נהנתה מכך שהיתה באתר חנות מזכרות מאוד גדולה, שם היא יכלה לקנות כמה מזכרות לגבי דמות שהיא ואבא שלה מאד אהבו.

כן יצא לשתינו ללכת לאכול צהרים יחד (המטייל השלישי עזב את הטיול באותו היום ולכן נסע מהסדנא ישירות לשדה התעופה) – ואז חזרנו למלון שמשם הלכנו יחד כקבוצה לטרמינל אוטובוסים שהיה קרוב למלון להסעה שתוביל אותנו למעבורת.

באותו יום לפני שעלינו למעבורת הצטרפה אלינו אליסון, תיירת בריטית באמצע או סוף שנות הארבעים שלה. היא רצתה לעשות את הסיבוב המלא של ה 28 ימים שהחברה הציעה, אבל בגלל מגבלות של העבודה שלה והטיסות הזמינות עבורה – היא לא יכלה להצטרף אלינו להתחלה הרשמית של הטיול באוקלנד, והחברה אפשרה לה להתחיל ולסיים את הטיול בוולינגטון. לכן בילינו את השייט בין האיים להיכרות ראשונית איתה – חוץ מהמדריכה שבילתה את הנסיעה בשינה עמוקה על אחד הספסלים.


כשירדנו מהמעבורת, הלכנו יחד לאכסניה שבה שהינו.

אני אישית הזמנתי חדר פרטי, אבל הייתי צריכה להתחלק בחדר האמבטיה והשירותים עם מטיילת אחרת שגם היא הזמינה חדר פרטי, והיינו צריכות לתאם מתי כל אחת מתכננת להתקלח. קיוויתי רק שלא נצטרך ללכת לשירותים במהלך הלילה באותו הזמן. למזלי בסוף זה הסתדר בלי יותר מידי צורך בתיאומים.

הלכנו יחד כקבוצה לארוחת ערב, ומשום מה אני זוכרת שהמנות במסעדה היו קטנות למדי, והצטערתי שהזמנתי רק סלט לא הזמנתי משהו גדול יותר. זו בהחלט היתה חוויה חריגה לניו זילנד.

ההורים של המדריכה הצעירה הצטרפו אלינו לארוחת ערב (כנראה בגלל שהם התגוררו יחסית קרוב לשם בשילוב הקושי שלהם להפרד מהבת שלהם שיתה בת בערך 21 – 22), ואני החלטתי לעזוב יחסית מוקדם כי הם התחילו לדבר על פוליטיקה בינלאומית ולא בא לי להסתבך בדיונים על זה.

וכמובן שהיה לי כיף להנות מחדר פרטי, וכמובן מהמיטה הנוחה.

שגרת יומי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

לאור מה שכתבתי לפני כמה ימים – השגרה שלי בתקופה המאוד האחרונה היתה ליהשאר בבית, לשבת מול מחשב כשאני לא מותשת מידי, ולנוח במיטה רוב היום.

אבל השגרה ה״שגרתית״ שלי מתחילה לרוב בלהתעורר מוקדם כדי ללכת לחדר הכושר – עד כמה שזה נשמע מוזר שאני לא עובדת, קיבלתי את העצה מלא מעט מקורות כי חשוב לשמור על שגרה שבה אוכל להכנס חזרה יחסית בקלות כשאחזור לעבוד. ובאמת יהיה קשה לחזור להתעורר מוקדם אם אני לא רגילה לזה.

אני כמובן גם מתקלחת בחדר הכושר אחרי האימון. בעבר לפני קורונה – הייתי נוסעת מיד אחרי האימון לעבודה, אלא אם היה מדובר על יום שישי שאז הייתי חוזרת הביתה כמובן.

אחרי הקורונה כשהתחלנו לעבוד מהבית הייתי חוזרת הביתה, ומנהלת יום עבודה די סטנדרטי. לפעמים הייתי מזמינה אול מהתקציב שהיה לנו, אבל לא פעם פשוט הייתי מבשלת לעצמי במקביל ליום העבודה.

עכשיו בחיפושי העבודה – אני מנצלת את הזמן ללמוד, וספציפית לקראת ראיונות לחברות מסוימות אם נראה שיש צורך לזה. מלבד זה אני מנס להקחיב את הידע שלי, ונראה שעם הזמן יש לזה תוצאות.

אבל אני גם מנצלת את הזמן לנוח ולקרוא יותר ספרים, או לצפות בסדרות וסרטים מעניינים, משהו שיש לי פחות זמן עבורו בשגרה של עבודה (שאני מקווה לחזור אלי בקרוב).

״ספרית החצות״ – קריאה מחדש

זו הרשומה כתבתי אחרי הקריאה הראשונה, למי שמעניין לקראו סקירה על הספר או מה חשבתי עליו בזמנו.


המחשבה הראשונה שעלתה לי בקריאה מחדש שאני בעצם פחות הזדהיתי עם הגיבורה אלא עם דמות אחרת בספר – של גבר צרפתי שממש כמו הגיבורה, הוא מישהו שמת ו״עובר״ בין גרסאות שונות של עצמו כדי למצוא לכאורה את החיים שמתאימים לו.

אבל בעצם המעבר הזה בין גרסאות שונות של החיים של עצמו הפך בעצם לחוויה העיקרית שלו, כלומר במקום לנסות לבחון כל חיים כדי לראות מה מתאים לו או לפחות ללמוד מה הוא מחפש בחיים ה״אמיתיים״ שלו – הוא נהנה מהחוויה הזו של לעבור בין גרסאות שונות של עצמו שחי חיים שונים מאוד.

אני לא אומרת שהוא לא למד ולא התפתח במסע שלו בין החיים השונים – אבל הוא לא היה מישהו שלמד להסתפק בחיים הנוכחיים שלו כמו הגיבורה, או אפילו לא בחיים אחרים, אלא יותר התפתח ברמה שהוא חווה חוויות שונות ונהנה מהן – עד שהוא הפסיק ליהנות ואז עבר לחיים הבאים שבהם הוא בחר להתנסות.

הספר כן רומז שיש גבול למספר החיים שאפשר לעבור, במיוחד שבכל חיים אפשר לעבור רק פעם אחת בכל חיים, ואם האדם ״פסל״ אותם (גם אם זה קרה באופן בלתי מודע) ולכן יצא מהם – הוא לא יוכל לחזור. אבל נשמע שהבחור לא בהכרח מודע לזה – וגם אם כן, לא ממש אכפת לו. מבחינתו הוא ישמח פשוט להמשיך לנדוד בין החיים שונים למשך שארית חייו ה״אמיתיים״ – או שהוא יחליט לחזור אליהם.

ובעצם עולה השאלה – מה רע בעצם בבחירה זו אם היא מה שגורם לבחור הזה אושר? מה אם מבחינתו היכולת לחוות כמה שיותר סוגי חיים היא חוויה הרבה יותר משמעותית מאשר לחיות חיים בודדים אבל ״לעומק״? נכון שכנראה רוב האנשים יבחרו בחיים שבהם הם בונים מסגרת אחת לאורך זמן, אבל יש אחרים שעבורם היכולת הזו להתנסות בחיים שונים היא הרבה יותר מושכת. זה אולי נשמע ילדותי או לא בוגר, אבל בעצם מה רע בזה אם זה מתאים לאותו אדם?


וזה מוביל אותי לנקודה השניה שעלתה לי.

כחלק מהמעבר הזה בין חיים שונים, הגיבורה נכנסת לחיים אפשריים שלה באותה נקודת זמן שהיא נמצאת בה – אבל בתור ״עצמה״ מהחיים הנוכחיים שלה, בלי לזכור את ההיסטוריה של הגרסא של עצמה שאליה היא נכנסת.

זו כמובן חוויה מלחיצה – תחשבו למשל על זה שמצפים מכם להעביר הרצאה שמתבססת על ניסיון חיים שצברתם בחיים אחרים ושאותו אתם לא זוכרים ולכן אין לכם על מה לבסס את הנאום. או שאתם מוזיקאים מפורסמים שאמורים להופיע בפני קהל רחב – רק שאתם לא זוכרים אף אחד מהשירים שכתבתם, ולא רק שאתם לא יכולים לשיר אותם, אלא גם מצפים מכם להתראיין לגביהם.

כבר בביקורת הקודמת שלי של הספר ביקרתי את התופעה הזו בכך שבעצם הדמות הראשית לא יכולה לדעתי לבחון כך את החיים שאליהם היא עוברת בצורה מאלה וטובה כי היא כל הזמן לחוצה לגבי מה שהיא לא מכירה ואיך התגובות שלה נתפסות על ידי הסביבה. לכן לדעתי היא לא מצליחה באמת לחוות את החיים שאליהם היא נכנסת בצורה מלאה ונכונה, במיוחד בתחילת התהליך לפני שהיא מבינה איך היא יכולה לשאוב מידע על החיים שאליהם היא נכנסת בצורה יעילה ודיסקרטית.

לכן לדעתי היא מפספסת את היכולת לחוות את החיים האחרים האלו בצורה מלאה – ולכן אולי לא מרגישה בהם סיפוק. וזה מסר שהספר מנסה להעביר ממש בכוח – כאילו חיים שבהם הגיבורה הפכה לכוכבת רוק מפורסמת, או לשחיינית אולימפית שהפכה לנואמת מצליחה למוטיבציה, או למדענית שנלחמת בהתחממות הגלובאלית הם לא בהכרח טובים יותר מהחיים ה״רגילים״ שלה.

ורק שיהיה ברור – בחיים הרגילים שלה היא רווקה אחרי שהיא נפרדה מבן הזוג שלה כמה שבועות לפני החתונה, אחיה והחבר שלו לא מדברים איתה אחרי שהיא החליטה לפרוש מהלהקה שהם הקימו שעמדה לחתום על חוזה להוצאת תקליט, היא פוטרה מהעבודה שלה כמוכרת בחנות מוזיקה (שגם איתה היא חיה פחות או יותר על סף עוני), והחתול שלה מת.

ממש חיים מרגשים.

ויש משהו בצורך הזה לתזכר לנו שגם למפורסמים ולמצליחים יש בעיות בחיים. צריך להיות מאוד תמים ו / או מנותק מהמציאות כדי להאמין שלהפוך למפורסם בתחום כזה או אחר פותר את כל הבעיות בחיים. ברור לכולנו שזה לא נכון, ולא פעם הפרסום יכול דווקא להוסיף בעיות או קשיים שאנשים לא מפורסמים לא מכירים או בכלל חושבים עליהן.

אבל קשה להכחיש שלהיות מצליחן גם מאפשר חוויות חיוביות שלא בהכרח נגישות לאדם הממוצע. כמובן שזה משהו שמאוד אישי, ולא לכל אחד יהיה מהנה למשל לקבל אהבה והערצה ממעריצים, או לנסוע להופיע בכל העולם, או אפילו להופיע בפני קהל גדול. אבל יש גם אנשים שמבחינתם זו יכולה להיות חוויה מאוד חיובית – ורק מעטים באמת זוכים לה.

לכן הפריע לי שבספר הדמות בראשית חוותה את החיים עם ההצלחה הגדולה מיד בהתחלה – ועם פערי חוויה ענקיים. היא הגיעה לחיים שלה כזמרת מצליח באמצע הופעה בלי לדעת לשיר את השיר הכי מפורסם שהיא כתבה, ואז היא היתה צריכה להתראיין על המילים שהיא כתבה ועל אירועים אחרונים בחיים שלה בלי להיות מודעת אליהם.

או שהיו לה חיים שבהם היא היתה שחיינית מצליחה והיא היתה צריכה לעלות לבמה ולשאת נאום השראה שהיה מבוסס על הדרך שלה לשם – כשגם פה היו מי שרצו לשאול אותה על אירועים שקרו לה לאחרונה שהיא לא היתה מודעת אליהם.

במצב כזה – האם היא באמת יכולה לבחון את החיים החדשים האלו בצורה שקטה ואובייקטיבית, או רק לפחד מהפערים שהיו בהם?

וזה חלק מהחוויה שאני חושבת שהיה חסר לי בספר – היכולת ליהנות מהחיים החדשים האלו בצורה מלאה, בלי פערים מפחידים ועם הבנה לא רק של העובדה שהם לא מושלמים, אלא גם מהם החלקים הטובים בהם.

נמאס לי להיות חולה…

הכל התחיל בשישי ארה״צ או בערב לפני שבוע וחצי. טיפה כאב גרון, טיפה נזלת – ועייפות מסוימת כשהלכתי לסופר לקניות לקראת הסופ״ש. והם לא ממש עברו עד שבת. וכל זה קרה במקביל לווסת לא נעימה במיוחד (משהו שאופייני לקראת גיל המעבר).

בתחילת השבוע שעבר נראה היה שהוירוס מתחיל להרגע ולהסתיים. או לפחות עד שלישי בערב, שאז התחילו לי שיעולים חזקים. הם אפילו התחזקו ברביעי – עד כדי כך שבחמישי בבוקר התעוררתי עם גב וסרעפת תפוסים לגמרי, עד כדי כך שממש כאב לי להשתעל. בעצם כל כך כאב לי – שבשישי בבוקר, למרות שאחרי שנת לילה טובה השרירים התחילו להשתחרר, הגוף שלי כבר למד ששיעול כואב והוא אפילו נמנע מלהשתעל למרות שהוא היה צריך. התוצאה היתה כמה שניות של חרחורים לא ממש יעילים לפני שהכרחתי את הגוף שלי להשתעל.

ואז בשבת נחתי וחשבתי שאני שוב מתחילה להרגיש טוב יותר – עד שבראשון בבוקר החלטתי ללכת לחדר הכושר. וכשגררתי את עצמי במעלה המדרגות מהמלתחות לחדר הכושר – משהו הרגיש לי לא תקין. מעבר לעובדה שכמה מהמכשירים שהייתי צריכה להתחיל איתם היו תפוסים, גם הרגשתי שממש ממש ממש אין לי כוח להתאמן.

לכן ויתרתי לעצמי, וירדתי להתקלח.

ואז בתחנת האוטובוס בדרך הביתה, התחלתי להרגיש בחילה. למזלי זה עבר תוך פחות מדקה, והצלחתי לנסוע הביתה בשלום. אבל כשהגעתי הביתה, כבר הרגשתי ממש חלשה ועייפה – ובהמשך היום הרגשתי כאילו עלה לי החום.

חשוב לי להסביר שאין לי מדחום בבית – מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לרוב לא זקוקה לו. אני בקושי חולה, וגם כשכן – לרוב מדובר על הצטננות די קלה שאני לא סובלת בה מחום. לכן בכל פעם שניסיתי לקנות מדחום – הוא תמיד מתקלקל כי נגמרה לו הבטריה, או הולך לאיבוד במגירה כזו או אחרת.

לכן לא ממש ידעתי עד כמה באמת יש לי חום או עד כמה הוא היה גבוה, אבל כן התעוררתי בלילה בין ראשון לשני מיוזעת כאילו ירד לי חום.

אבל לא הרגשתי טוב יותר בשני, אלא המשכתי להרגיש די חולה. בשלישי הרגשתי כבר יותר טוב, אבל עדיין כשאכלתי ארוחה לא ממש גדולה בצהרים, הרגשתי שזה ממש עייף את הגוף שלי כאילו הוא עדיין מתאושש.

ואחרי מה שקרה ביום ראשון, אני אפילו חוששת לחזור לחדר הכושר, למרות שבאמת נראה שמצבי משתפר.

אבל זה הרגיש לי כאילו כמעט שבועיים רצוף הייתי במצב שבו הייתי ממש במצב פיזי רע ולא הצלחתי להתאושש. היו ימים שלמים בשבועיים האלו שלא ממש הצלחתי לצאת מהמיטה – וגם כשניסיתי בסופו של דבר זה החזיר אותי למיטה.

וזה מרגיש לי ממש חריג – אני לא זוכרת מתי הרגשתי חולה לתקופה כזו ארוכה. הייתי במצבים שבהם הייתי חולה הרבה יותר, עם תחושה כללית גרועה יותר, כאב גרון או כאבי מפרקים קשים הרבה יותר, חום יותר גבוה, ושאר תסמינים – אבל אף פעם לא זכור לי שהייתי חולה כל כך ליותר מיומיים שלושה. ולא ממש ברור לי למה לקח לגוף שלי כל כך הרבה זמן להתאושש, עם כל כך הרבה עליות וירידות.

עכשיו נראה שמצבי השתפר מספיק כדי ״לחזור לחיים״, ואפילו עברתי אתמול ראיון עבודה לתפקיד מתכנתת ויש לי ראיון המשך ברביעי הבא…

ניו זילנד – היום הרביעי לטיול, הטרק שלא היה, והרבה מנוחה

ביום הרביעי לטיול והיום המלא האחרון שלנו באי הצפוני אמור היה להיות אעחד המסלולים הידועים יותר באי: טרק הטונגרירו קרוסינג.

מדובר על טרק באורך 19.4 ק״מ – שחלק מהמסלול קשה וכולל למשל עליה תלולה במדרגות באורך די ארוך, או ירידה דרך מסלול לא מוסדר עם אבנים ואבק חופשיים ודי מחליקים. אמנם יש באמצע המסלול בקתות שאפשר ללון בהן, במיוחד עבור מטיילים שמרחיבים את המסלול לעליה לכמה מהרי הגעש שהם לצד המסלול – אבל עקרונית אנשים אמורים לעשות את המסלול ביום בודד.

בגלל האורך של המסלול, הקטעים הקשים בו, ומזג האוויר בחלקים הגבוהים שלו (שעוברים על הצלע של כמה מהרי הגעש באיזור) שיכול להיות מאוד בעייתי מבחינ טמפרטורות ורוח (ולפעמים גשם) הופכים אותו למסלול שהוא בהחלט לא קל – למרות שמסתבר שיש מי שמאתגר את עצמו לעשות אותו אפילו בגילאים מבוגרים, כמובן שאחרי הכנה פיזית.

הבעיה שבטיול לא הייתי בכושר מספיק טוב לעשות אותו, וזה היה ברור לי, במיוחד כשהציפיה היתה שהמטיילים יסימו את המסלול בשבע שעות, למרות שברוב האתרים שבהם קראתי על המסלול קראתי שהערכת הזמן למסלול היא בערך תשע שעות. כלומר היה ברור לי שהיתה פה הנחה מאוד חזקה לגבי רמת הכושר הגופני של המטיילים שלא הייתי עומדת בה.

יום לפני כן, בזמן שטיילנו באיזור התרמוגיאולוגי, פניתי למדריכים כדי לשאול מה אני אוכל לעשות במקום – והמדריך הראשי היה כנראה כל כך לחוץ מזה שאנסה ללכת במסלול שהוא לא הקשיב לבקשה שלי ומיד ניסה לשכנע אותי בנימוס לוותר על המסלול הקשה. היה לי קשה לקטוע אותו כדי להגיד לו שאין צורך לשכנע אותי בכלום ואני רק רוצה לשאול אותו על מסלול חלופי.

ואז כמובן היתה את השיחה והלחץ שהייתי עדה להם שכתבתי עליהם ברשומה הקודמת שלי.

בדיעבד אני שואלת את עצמי האם הלחץ שלו שחוויתי יום לפני נבע לא מהחשש שלא אסתדר בטיול כולו אלא מהחשש המקומי יותר שאולי אני אתעקש בכל זאת לעשות את המסלול הזה למרות הכל. במצב כזה הלחץ מובן ואפילו מוצדק כי יכולות היו לקרות פה יותר מידי תקלות – החל מהעובדה שייקח לי יותר מידי זמן לעבור את המסלול ולכן אתקע את כל הטיול ליותר מידי זמן, וכלה בהסתבכות שלי שתדרוש אולי אפילו חילוץ מסובך ויקר.

בדיעבד אני גם נזכרת שאחת המטיילות (אותה גברת הולנדית מבוגרת שניסתה להתקיל אותי פוליטית ביום הראשון) תפסה אותי לשיחה יום או יומיים לפני המסלול כדי להמליץ לי לא להשתתף במסלול, והייתי צריכה להסביר גם לה שאין לי כוונה כזו. יכול גם להיות שזה גם מה שהלחיץ את המטיילת הספרדיה יום לפני כן כשהיא ראתה שאני לא מרגישה טוב ולכן היא היתה כל כך לחוצה לשוחח עם המדריכים אבל לא איתי.

בכל אופן, ערב לפני הטיול כולנו התבשרנו שאף אחד לא יזכה לצעוד בו – כי מזג האוויר הצפוי יום אחרי היה כזה גרוע שהתנאים בחלקים הגבוהים של המסלול היו אמורים להיות כל כך גרועים שלא אפשרו לאף אחד לעלות לשם. רבים מהמטיילים, שכולם תכננו ואפילו התרגשו לקראת המסלול, הרגישו מאוד מאוכזבים מהבשורה.

לכן בוקר אחרי המדריכים הציעו לכולנו מסלול חליפי והתחלנו לצאת אליו יחד – אבל שמתי לב שבהליכה בין אתר הקמפינג לתחילת המסלול כבר אנשים הרגישו לי שהם הולכים מהר מידי ובקצב שאני מסוגלת אולי לעמוד בו אבל יגרום לי יחסית מהר להתעייף ולהיות מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה לעצור ולצלם.

לכן בשלב די התחלתי ״זייפתי״ שאני מרגישה לא טוב, וחזרתי לאתר הקמפינג שלנו באופן עצמאי. חזרתי על ההסבר שאני לא מרגישה טוב למדריכים, ופשוט ניצלתי את הבוקר כדי לנוח. בשלב מסוים יותר ויותר אנשים הצטרפו אלי, כנראה בגלל חוסר התלהבות מהמסלול.

בנקודה הזו, במיוחד שילוב האירועים של היום שלפני כן, גרמו לי קצת להצטער שהמסלול המקורי לא היה זמין, כי במצב כזה הייתי כנראה ״זוכה״ לעשות את המסלול שכולם עשו, רק בלי הלחץ של אנשים אחרים.

בשעות הצהרים המוקדמות התחלנו לנסוע לעבר היעד הבא שלנו, ומשום מה עצרנו בנקודת האיסוף של המסלול ששאר הקבוצה היתה אמורה לעשות ובוטל. אבל מסתבר שהבעלים של החברה היה עוקב אחרי המדריכים בעזרת ג׳י פי אס, ובגלל שהוא ראה שאנחנו בנקודת האיסוף הוא הניח שהיו מטיילים שיצאו למסלול ויצר קשר עם המדריכים כדי לבדוק איך היה והאם כולם הסתדרו והגיעו חזרה בזמן. המדריך היה צריך לבשר לו שלצערם של המטיילים המסלול לא צלח.

כדי לפצות אותנו, הלכנו לאכול ארוחת ערב ליד חוף – ובזמן שהמדריכים רכשו על חשבון החברה מנות של פיש אנד צ׳יפס לכולנו, אנחנו טיילנו על החוף היפה.

רק חשוב לציין משהו מאוד עקרוני שעננת בטח היתה מעירה עליו: התורמוסים שאנחנו רואים פה בתמונות הם אולי יפים, אבל הם מין פולש שהגיע מבריטניה, כנראה כקישוט. לרוב מדובר על תורמוסים צהובים (שפחות נפוצים פה בארץ), אבל באיזורים אחרים יש גם את הסגולים המוכרים לנו, ובמקום אחד ראיתי אפילו תורמוסים כתומים.


בערב הזה ישנו באתר קמפינג ליד החוף וכולנו ירדנו לראות בחוף את השקיעה. כשחזרנו לאתר הקמפינג, שתי בנות מהקבוצה שהלכתי איתן החליטו לשחק בטרמפולינה שהיתה שם בשטח.

האישה בתמונה מימין – זו קארין, המטיילת ההולנדית.

"יותר חשמל פחות עמל"

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

עם השנים, הבתים והסביבה שלנו בהחלט הפכו להיות יותר ״חשמליים״ מאשר פעם.

למשל פעם לא היה מזגן בכל בית, אבל כיום כן. יש מי שיתלה את הסיבה בכך שבעצם הסביבה נעשתה חמה יותר – ויהיו אחרים שיגידו שפשוט התרגלנו למיזוג הזה במקומות העבודה ולכן לגוף שלנו הרבה יותר קשה להתמודד עם החום ללא מזגן.

במקרים מסוימים, היכולת הזו להשתמש בחשמל לעומת פתרונות אחרים היא טובה ואפילו חיונית. אמפי מזכירה בהצעה לשרביט החם את העובדה שפעם היו מקררים שהתבססו על קרח ולא היו חשמליים, והיו פחות אמינים – מה שיכול היה בקלות להוביל לקלקולי אוכל שגרמו כמובן למחלות וקלקולי קיבה…

אני חושבת שכיום יש לא מעט דברים שהם חשמיים באופן די אוטומאטי – למשל תריסים של מרפסות. אני זוכרת שזה התחיל אי שם בתחילת שנות התשעים, בדירה החדשה שההורים שלי רכשו אז – אבל לצד המתג החשמלי גם היתה אפשרות לפתוח ולסגור את התריס ידנית, ואבא שלי פעם התעצבן על זה שאני סירבתי להשתמש באופציה הידנית ונתתי לבן של החברים שלו שביקרו אצלנו לעשות את ה״עבודה הקשה״ של לסגור או לפתוח כך את התריס.

מצד שני, אמפי מציינת למשל מכשירים כמו פותח קופסאות שימורים חשמלי – אבל כיום רוב קופסאות השימורים הן כאלו שלא דורשות את זה, אלא יש בהן פותחן ממש כמו בפחיות שתיה קלה שבעזרתו אפשר לפתוח אותן בקלות ללא צורך בפותחן קופסאות. כך שלפעמים העולם מתקדם גם בכיוונים שדורשים פחות חשמל, ולא יותר.

אני מניחה שגם החשמל הופך לא מעט מטלות לנוחות ומהירות יותר – כמו למשל מייבשי כביסה שמאפשרים לייבש כביסה תוך שעה עד שעתיים, במקום לתלות אותם על חבל, מה שדורש יותר עבודה פיזית ואז גם לוקח לבגדים הרבה יותר זמן להתייבש. עד כמה זה שווה את המחיר של המייבש והחשמל? אני מניחה שזה תלוי בכמות הכביסה והזמן שנדרש לטפל בה…

נשים שמנות = פרות?

אני מניחה שלרבים מאיתנו שמבלים לא מעט ברשתות החברתיות – היה קשה להמלט בימים האחרונים מהסערה שהתעוררה בהן בעקבות דברים שאמרה השחקנית יעל פוליאקוב בוולגריות שכנראה אופיינית להעל נשים שמופיעות בהלבשה תחתונה ברשתות חברתיות – ובעיקר נשים שמנות שעושות את זה, כולל כמה אמירות אומללות שמשוות אותן לפרות, או איום ״לחסל״ אותן.

לא סתם הבאתי לפה קישור על ההשפעה החברתית של הרשתות החברתיות על מה אנחנו זוכות לצפות בהן, כי בעצם הבסיס של האמירה הזה פשוט בא לנצל מה שמכונה ״פרסום ויראלי״: היה ברור ליעל פוליאקוב ואסי עזר שהאמירות יעוררו סערה, וכך הם יקבלו חשיפה נוספת לפודקאסט שלהם.

כאילו אין דבר כזה פרסום גרוע, אלא רק פרסום.


אבל בואו נדבר כרגע על מהות הדברים.

כי במשך שנים – אנשים הרגישו ממש בנוח לדבר כך על אנשים שמנים. כאילו העלבון הוא הבר היחידי שיעודד אותם להפסיק לאכול מכל הבא ליד – וסוף סוף להרזות.

כי אלו הסיפורים שנחשפנו אליהם לגבי הרזיה. הסיפור תמיד היה באותו מבנה: השמנה התורנית (ברוב המכריע של המקרים זו היתה אישה) היתה חסרת תקנה – עד שאירע לה אירוע מכונן. האירוע יכול היה להיות קלקול קיבה שגרם ה להביןאיך היא מרעילה לעצמה את הגוף עם אוכל. או אולי רהיט שנשבר ברגע שהיא התיישבה עליו והמצב הביך אותה, או שהיא נתקעה בשירותים כימיים (אולי אחרי שהיא שברה אותם).

או אולי היא הבינה שהסביבה הקרובה שלה מתביישת בה – שהחברים או החברים לכיתה של הילדים צוחקים עליה ולכן היא מביכה את הילדים. או שלבעלה לא נעים להביא אותה לאירועים של העבודה בגלל איך שהיא נראית.

ואחרי שהיא עוברת אירוע מכונן כואב כזה – היא סוף סוף מבינה שהיא חייבת לרזות. והכאב הזה נותן לה מוטיבציה להתמיד בצורה מושלמת בהרזיה – עד שהיא מגיעה למשקל ממש ממש ממש רזה, ממש ממש ממש מושלם – וממש ממש ממש בקלות.

לכל היותר אם יש מישהי עצלנית במיוחד – היא יכולה להצטרף ל״לרדת בגדול״ או תוכנית דומה ששם ימשיכו לעלוב בה על בסיס יומיומי עד שהיא תרזה.

אבל ברגע שהיא גילתה את הסוד ורזתה – החיים שלה הפכו להיות פשוט מושלמים. והרי כשהחיים שלך מושלמים, אין לך צורך במוטיבציה כדי לאכול נכון ולהתאמן – כי עצם ההרזיה פתרה את כל הבעיות שגרמו לאדם השמן להיות זללן ועצלן מלכתחילה.


רק שבמציאות זה עובד במיעוט מאוד קטן של המקרים.

רוב האנשים השמנים נתקלים במצבים מביכים כאלו על בסיס די קבוע ובתדירות די גבוהה. ברוב המקרים זה לא מוביל בכלל לניסיון להרזות, אלא ליותר אכילה רגשית דווקא, ובעקבותיה להשמנה נוספת.

והמעטים שמנסים למנף את זה להרזיה – לרוב לא יצליחו להתמיד בתהליך מסיבה מאוד פשוטה שהמוטיבציה לא מבוססת על רצון אמיתי או שאיפה, חלום או מטרה אמיתיים משל עצמם. אין פה גם שום התחשבות בעובדה שאולי לאותה אישה זמן, פניות נפשית, או פנאי בחיים להשקיע את מה שצריך להשקיע בהרזיה לאורך זמן.

ומחקרים פסיכולוגיים שנערכו בשנים האחרונות תומכים בהנחה הזו ומראים שיחס שלילי לאנשים שמנים פוגע בהם ולא עוזר להם – לא לרזות, ולא בכלל.


אז למה היחס הזה עדיין קיים?

כי רזון הוא סמל סטטוס בעולם שלנו. כי מי שרזה יותר הוא יפה יותר – אבל גם נחשב למי ששולט בעצמו. הוא לא זולל אלא מקפיד על תזונה בריאה. הוא לא אצלן אלא מישהו שמשקיע את הזמן ומתאמן בספורט כזה או אחר, וכך שומר על עצמו בריא ויפה. כלומר יש הנחה סמויה ששמירה על משקל נמוך דורש השקעה עצמית – משהו שאנשים שמנים לא מבצעים.

ולכן לנשים כמו יעל יש רצון מאוד חזק לתחזק את סמל הסטטוס הזה – כי הוא מאפשר להן להיו נשים ״שוות יותר״. ולכן לרבות מהן המחשבה שנשים שמנות יכולות להרגיש טוב עם עצמן בלי לרזות – בעצם פוגעת בסטטוס שלהן כנשים רזות. זה אומר שהעבודה הקשה והמאמצים שלהן בלחזק את המשקל הנמוך לא שווים את המאמץ ולא עוזר להן להחשב לנשים ראויות ושוות יותר.

וחלק מאותן נשים הן מנשים שספציפית השקיעו ומשקיעות במון מאמץ בהרזיה ובשמירה עליה – ובשמירה על המשקל. לא פעם הנשים שהכי קשה להן עם נשים שמנות אחרות שמרגישות טוב עם עצמן הן נשים שהיו שמנות בעברן אבל רזו, ועכשיו כשהן ״שוות״ קשה להן עם המחשבה שוואלה, הן יכלו להיות שוות גם כשמנות בלי להשקיע כאלו מאמצים בהרזיה ובשמירה עליה.

לעיתים נשים כאלו יכולות להיות אפילו מאוד תוקפניות. אני חושבת שכתבתי פה פעם על אותה מרזה לשעבר מ״לרדת בגדול״ שהשתתפה בתוכנית על יחס שלילי לאנשים שמנים – ובכל החלק שבו היא דיברה היא היתה בטוחה שאחרי חמש דקות שיחה איתה היא ״תגרום״ לכל אדם שמן להודות בכך שהוא לוזר, ולהרשם מיד לתוכנית ההרזיה שהיא מציעה.

ונכנסתי עכשיו לעמוד הפייסבוק שלה. יש לה הרבה פחות תמונות של עצמה, אבל מהמעטות שיש נשמע שגם היא עלתה קצת במשקל…

כך שבסופו של דבר – הדברים של יעל פוליאקוב בעצם מציגים אותה באור פחות טוב – ולא את הנשים השמנות. אולי פעם זה היה עובד לה, אבל בתקופה שלנו זה לא ממש המצב.