ניו זילנד – הטיול ביום הראשון לטיול המאורגן

אחרי הבוקר הלחוץ שהיה לי (שעליו סיפרתי ברשומה הזו), היה נחמד להתיישב באוטובוס להתחיל את הטיול. יצאנו מהעיר אוקלנד יחסית מהר, והתחלנו לנסוע לכיוון חצי אי בשם Coromandel Peninsula שבו נמצא אתר בשם Cathedral Cove.

בדרך לשם, פנתה אלי מטיילת הולנדית יחסית מבוגרת בשם קארין והציגה את עצמה. אז היא אמרה לי שהיא שמעה שאני ישראלית, והיה לה חשוב לספר לי שהיא ביקרה בסיור מאורגן בעזה מטעם ארגון זכויות אדם כזה או אחר.

תחושת הבטן שלי היתה שהיא כנראה רצתה לראות מה התגובה שלי לנושא, ואולי אפילו קיוותה לקצת ויכוח או לפחות ״דיון״ על הנושא הפלסטיני. החלטתי לא לתת לה את הסיפוק הזה, שאלתי אותה איך היא התרשמה מהסיור וממה שהיא ראתה גם בישראל, ובאופן כללי ניסיתי ליצור עליה את הרושם שאני ב״צד שלה״ בכל הסיפור ולכן אין בעצם עניין או צורך לדון בנושא.

כנראה הייתי מספיקה משכנעת, כי הנושא לא עלה שוב במהלך הטיול, והיא היתה די ידידותית כלפי באופן כללי בכל התקופה הזו. כן היה רק אירוע אחד שקרה שבו במקרה באחד הלילות החליטו מטעם חברת הטיולים לשכור לנו כמה חדרים שבהם ישנו כמה אנשים בחדר במהלך הלילה, ובמקרה הייתי בחדר איתה – והיא התלוננה שהיא היתה צריכה לצאת לישון על הספה באיזור המשותף של האכסניה שבה שהינו כי היא טענה שנחרתי בצורה שהפריעה לה. אני חושבת שהדרמה שהיא עשתה מזה גרמה לאי נעימות לשאר המטיילים, ויצרה עליהם רושם רע עליה ולא עלי, אבל לדעתי מצידה זה לא נבע מסיבות פוליטיות אלא אולי יותר מהעובדה שהיא כנראה אדם שאוהב את תשומת הלב שדרמות כאלו נותנות לה.

עצרנו בדרך גם לאכול צהרים, מה שאפשר לנו להתחיל לשוחח ולהכיר את מי שטיילנו איתו באופן יותר חופשי.


אחת המטיילות היתה בחורה אמריקנית בשם אנה, שהיתה איתנו רק כמה ימים. היא בחרה לעשות טיול רק באי הצפוני, מה שאמר שהיא הצטרפה לקבוצה שלנו לכמה ימים שבהם הדרמנו מאוקלנד עד העיר וולינגטון שממנה אנחנו בשאר הקבוצה שטנו לאי הדרומי – ויום אחר כך היא הצטרפה לקבוצה אחרת שחזרה מהאי הדרומי לאי הצפוני כדי לסיים את ה״סיבוב״ של המסלול באי הצפוני.

אבל אני זוכרת את אנה מסיבה מאוד פשוטה: את כל הימים שלה איתנו היא בילתה כל שניה אפשרית שהיתה לה גישה לאינטרנט וספציפית וויי פיי (כמו למשל בבתי קפה או אתרי קמפינג) בחיפוש אחרי המזוודה שלה שהלכה לאיבוד במהלך הטיסה.

היא החליטה לטוס מארה״ב לניו זילנד בחברת תעופה סינית זולה, וחברת התעופה הסינית הזולה הז איבדה את המזוודה שלה באמצע הדרך – והתקשתה מאוד לאתר את המזוודה. ביום שבו אנה הגיעה לאוקלנד הבטיחו לה בחברת התעופה שהמזוודה תגיע אליה ערב לפני שהיא יוצאת לטיול, כך שאנה בילתה את היום בלטייל בעיר, רק כדי לגלות שהמזוודה לא הגיעה – והיא פספסה את ההזדמנות לקנות בגדים וציוד חליפיים בעיר, שהיתה המיקום שבו היה לה הכי קל וזול להשיג את הדברים האלו.

כך שבכל הזדמנות שהיתה לאנה אפשרות להתקשר לחברת התעופה או לכתוב להם מייל או ליצור איתם קשר בכל דרך אחרת, היא עשתה את זה – ובמהלך הימים נשמע שהיא נעשית יותר ויותר מיואשת מהעובדה שהמזוודה תגיע אליה במהלך הטיול, ואז האם בכלל היא אי פעם תקבל אותה חזרה.

היא לא קיבלה אותה חזרה עד היום שבו נפרדנו ממנה בוולינגטון.


המסלול הראשון שלנו היה ללכת לחוף של Cathedral Cove, ואז גיליתי שלוח הזמנים שלנו מאוד צפוף – ושאני הולכת לאט משמעותית משאר הקבוצה שלי שממש רצה לפני.

גם כשהגעתי לחוף ראיתי שנותרו לי בערך 10 דקות להסתובב בו ולצלם קצת לפני שהערכתי שאני צריכה לחזור חזרה לכיוון האוטובוס – בין השאר כי המסלול כלל לא מעט עליות וירידות די תלולות וקשות.

בדרך חזרה שמתי לב שלא הייתי היחידה שהעליות והירידות אתגרו אותה, אלא שהיו גם תיירים אחרים שהן היו עבורם אתגר – אלו פשוט היו תיירים שהגיעו לשם עצמאית ולא היו חלק מהקבוצה שלנו.

אבל הקושי כמובן לא מנע ממני לעשות את המסלול ולחזור אפילו קצת לפני הזמן לאוטובוס.


אבל מסתבר שלא הייתי צריכה לדאוג לחזור כל כך מוקדם. בנקודה הזו הטיול התכנון של המסלול רצה לאפשר לחובבי הרכיבה על אופניים לרכב מהאתר הזה – לאתר הבא שבו ביקרנו. לכן כשכולנו חזרנו לאוטובוס המדריך הראשי של הקבוצה התאים לכל רוכב כזה זוג אופניים שהחברה השכירה לכל אחד מהם, כולל ציוד בטיחות, והם התחילו לדווש ליעד הבא בזמן ששאר הקבוצה המתינה שהוא יסיים ונוכל לנסוע באוטובוס ליעד הבא שלנו.

בעיני זה היה לא יעיל, ואפשר היה לאפשר לאלו מאיתנו שלא היו חובבי רכיבה להישאר עוד זמן בחוף באתר שבו ביקרנו.

האתר הבא שבו ביקרנו היה חוף שבו יש מעיינות חמים שמחלחלים מתחת לחול אל עבר הים, כך שנוצר מצב שבו אפשר לחפור בור בחול ולהנות מהשילוב של מים חמים (שמגיעים מהמעיין החם) ומים קרים (שמגיעים מהים בגלים) ממש כמו במעיינות חמים בכל מקום אחר, רק שפה היינו צריכים לחפור לבד את הבורות שלנו.

אני חושב שרובנו פשוט ניצלנו בורות קיימים שאנשים חפרו ואז כבר עזבו את החוף, למרות שבגלל התנועה של המים היינו צריכים לתחזק אותם קצת מידי פעם.


בילינו שם לא מעט זמן שאני אישית הייתי מעדיפה לבלות במסלול המקורי שלנו, ואז עברנו לאתר הקמפינג הראשון שלנו כדי להכין ולאכול ארוחת ערב – וללכת לישון.

אולי שווה להכיר פה שהסיבוב שהטיול מזכיר את הספרה 8 – יש לולאה קטנה שהיא צפונית לאוקלנד, ועוד לולאה ארוכה יותר דרומית לאוקלנד שבעצם בה עושים סיבוב גם באי הדרומי. רוב האנשים מתחילים את הטיול בכך שהם מצטרפים לטיול באוקלנד כדי לנסוע דרומה – ואז רק בסוף הטיול עולים צפונה אחרי לילה נוסף באוקלנד. אבל לפעמים יש אנשים שמבחינת תאריכים נוח להם יותר להתחיל עם הלולאה הצפונית, ולכן למשל בטיול שלנו היו כבר כמה אנשים שכבר טיילו כמה ימים והכירו את הנהלים ואיך לעבוד שהכינו בערב הראשון את הארוחה, וניקו אחריה – כנראה מתוך הבנה שלמצטרפים החדשים היה יום ארוך, וזה לא הזמן ללמד אותם את הנהלים של המטבח.

אבל כן נבנתה תורנות שלפיה כל אחד מאיתנו היה אמור לעזור בבישול והניקיון אחרי פעם בכמה ימים. התורנות הזו נשארה קבועה ככל עוד הקבוצה נשארה קבועה – לבערך השבועיים שלושה הבאים. אחר כך הקבוצה התחילה להשתנות ולכן התורנות הזו היתה צריכה להתעדכן – אבל על זה כבר אספר כשיגיע הזמן.

מה טראמפ רוצה?

זה נושא של השרביט החם השבוע.

במשך תקופה ארוכה, פרשנים טענו שטראמפ שואף לקבל פרס נובל לשלום כמו שקיבל ברק אובמה. ידוע שהשניים מתעבים אחד את השני (למרות שכנראה הרגש הזה חזק יותר אצל טראמפ) וכנראה שכחלק מזה טראמפ רצה להראות שהוא מוצלח ממש כמו אובמה, וכנראה שהוא אפילו מוצלח הרבה יותר.

ונשמע שגם אם זו לא תחרות ישירה או עקיפה עם אובמה – נראה שטראמפ רוצה להשאיר את חותמו על העולם, וחושב שכל רעיון מוזר שעולה לו או לקהל המעריצים שלו בראש יכול להיות סיבה טובה להראות לעולם איך דווקא הוא מצליח היכן שאחרים נכשלו. מה שלא בהכרח קורה למרבית התסכול שלו.

אני מניחה שרק טראמפ בעצם יודע מה הוא רוצה, או מה הוא חולם להשיג. נותר רק לקוות שבשלוש השנים הבאות שהוא בשלטון הוא לא יוביל לנזק בלתי הפיך, ואז המערכת הפוליטית האמריקנית תחליף אותו.

מיואשת

בשבועיים האחרונים גיליתי ששני קולגות שלי מהעבודה שממנה פוטרתי לפני שנה ושמונה חודשים מצאו עבודה חדשה. שניהם היו יציבים למדי בתפקיד שלהם כשפוטרתי, לכן סביר מאוד להניח שהזמן שהם השקיעו בחיפוש העבודה שלהם היה קצר משמעותית מזה שלי.


קודם כל – ברור לי שהרקע המקצועי שלהם שונה מזה שלי, מה שיכול מאוד להשפיע על תהליך חיפוש העבודה.

אחד מהם היה מתכנת כמוני, ועבדנו יחד אחרי שהוא גויס לחברה שבה עבדנו יחד בתור סטודנט לפני כמה שנים, ולכן חיפש עכשיו עבודה בתור עובד עם מעט ניסיון. כלומר הוא בדיוק בנקודת הזמן שבה הוא מצד אחד כבר עם ידע וניסיון באיך לעבוד בחברה גדולה על מוצר מסחרי, אבל מצד שני עדיין מספיק צעיר כדי שהשכר שלו יהיה יחסית נמוך. עבור רוב המעסיקים זה איזון אידאלי, במיוחד אם הוא מגיע עם המלצות חמות (ומכיוון שהמנהלת המשותפת שלנו אהבה אותו, כנראה שהוא יקבל המלצות נהדרות). במקביל לזה – הוא לא הוא לא הספיק לצבור ״חוב״ בידע ברמה שנוצרה לי, אין לו שנים של ניסיון בתחום שהוא לא רלוונטי (כפי שיש לי), והוא גם לא היה צריך להסביר פיטורים מסיבות מקצועיות כפי שקרה לי.

עד כמה זה משנה? אני למשל זוכרת שכשאני חיפשתי עבודה בערך באותה רמת ניסיון (אולי עם קצת יותר ניסיון אל לא משמעותית) בסביבות 2008, קיבלתי הצעת עבודה די מיידית, והיו כמה תהליכים אחרים שבהם התקדמתי לשלבים מתקדמים בחיפוש העבודה. כך שאולי יש קשר בין רמת הניסיון לבין היכולת למצוא תפקידים בתקופה הזו.

רמת הניסיון והמהות של הניסיון הזה הן נקודות שכנראה גם רלוונטיות גם לקולגה השני שלי, איש הבדיקות רק לפני כמה ימים ראיתי שמצא עבודה חדשה. אני מודה שבמובן מסוים החלפת התפקיד שלו נשמעה לי מוזרה, כי הוא היה עובד ותיק שהרגיש לי מאוד מבוסס בצוות – ולא חשבתי עליו כמישהו שיחפש עבודה בטווח הזמן הקרוב. אני מאוד רוצה לקוות שהוא לא החליף עבודה בגלל אילוצים כאלו ואחרים, אלא מסיבות חיוביות.

גם פה אין לי מושג מה מצב השוק לבודקים, במיוחד ברמת הניסיון של הבודק הזה. במקרה שלו אני יודעת שבשנים האחרונות היתה דחיפה בצוות שלנו שהבודקים יקחו על עצמם יותר אחריות על תהליכים אוטומאטיים שונים, מה שבהחלט נתן לו כישורים לחיפוש עבודה בחוץ שאין בהכרח לכל הבודקים.


ואני כמובן עדיין מחפשת עבודה, ללא הצלחה – ולאחרונה גם שמתי לב לכמה מעט חברות הצלחתי להגיע בתקופה האחרונה, למרות ש״על הנייר״ היו לי ראיונות, כנראה כי הצלחתי להתקדם ביותר ויותר תהליכים.

וזה משהו שהקואצ׳רית שלי הדגישה בשיחה האחרונה שלנו – שעצם זה שאני מצליחה להתקדם בתהליכים אומר משהו טוב, שאני מצליחה להרשים מראיינים.

אבל אז יצא לי לראות דיון בקבוצה מקצועית שאני חברה בה, ושם שני חבר׳ה שמראיינים התחילו לדבר על מצבים שבהם מרואיין מבטיח בשלבים הראשונים אל אז נכשל בראיון המשך – ואיך הם ״מתחקרים״ איך הם לא אבחנו את המרואיין כגרוע לפני כן. אין זום תזכורת לזה שאולי היה לו יום גרוע, או שהלחץ של המבחן הכריע אותו, או משהו בשאלה אולי לא הסתדר לו, ועם שאלה אחרת אולי הוא היה מצליח יותר.


ופתאום התחלתי לשאול את עצמי – עד כמה הקושי שלי להתראיין בעצם מעיד על זה שאני עובדת גרועה?

מצד אחד, צירפתי פעם את הרשומה הזו שמסבירה עד כמה לפעמים צריך ״לקלוע״ לראש של המראיינים כדי להצליח בראיון. ולפעמים ״לקלוע״ גם אומר שלמראיין יש קריזות, והקוראים הקבועים יודעים עד כמה נתקלתי בשנה ומשהו האחרונות במראיינים קריזיונריים כאלו מידי פעם, וייתכן שהתקופה הכלכלית שבה יש המון מחפשי עבודה מגבירה את זה אצלם.

אבל מאז ומתמיד הרגשתי שאני מתראיינת גרוע ולא מצליחה להראות את מלוא היכולות והידע שלי בראיונות. זה לא משהו חדש – זה משהו שהרגשתי כבר מחיפוש העבודה הראשון שלי בתחום אחרי התואר. אבל בעבר בסופו של דבר הצלחתי למצוא עבודה תוך זמן סביר, גם בחיפוש הקודם שלי שנפל על המשבר הכלכלי היחסית קל של הקורונה בשילוב של העובדה שלא ממש ידעתי להתראיין.

אבל הפעם משהו פשוט מרגיש לי שונה, ואני לא יודעת אם זה בגלל שהתקופה קשה – או שמשהו אצלי באמת לא בסדר.

אני יכולה לתת למשל דוגמא מהראיון הטכני האחרון שהיה לי: היה מדובר על ראיון ראשוני שבו המראיין נתן לי בעיה שהייתי צריכה לכתוב לה פתרון תכנותי. וכתבתי אותו בצורה נכונה שעבדה (חוץ מהנקודה האחרונה שאיכשהו גרמה לבעיה שלא היה לנו זמן לבדוק למה). אבל כמו שאפשר להבין, זה לקח לי יותר מידי זמן – ויכול להיות שמשהו היה חסר לי. כלומר יכול להיות שמישהו כתב פתרון טוב יותר, או כולל יותר, או לא עשה טעות או שתיים קטנות שעשיתי ושבהן תיקנתי את עצמי רק בדיעבד.

ואלו יכלו להיות דברים שבעבר היו מייחסים אליהם פחות משקל כי היה צורך בעובדים (בניגוד לתקופה הנוכחית שבה השוק מוצף במחפשי עבודה) או שהייתי פחות מנוסה ולכן הם היו נסלחים יותר. כנראה שכיום הדחיה שאני מקבלת נובעת משילוב של שתי הנקודות האלו.

הקטע הוא שאני כנראה לא עובדת גרועה – וסביר להניח שברוב הראיונות שעברתי, אם היו בעיות במה שכתבתי, אלו היו בעיות מאוד קטנות שהיו דורשות תיקונים קלים מאוד ולא בעיות רציניות (למרות שאני מודה שגם היו לי כמה ראיונות שהיו גרועים). ואם אלו דברים שעקרוניים חברה, הם דברים שאוכל ללמוד מהר וליישם ברגע שאתחיל לעבוד. ובעבודה השוטפת יש את הזמן לתקן את הדברים האלו.

אבל מצד שני אני לא מישהי סופר אולטרא מבריקה, וזה בהחלט משתקף בראיונות, אבל אני מרגישה שדווקא כעובדת ותיקה אני בהחלט מצופה להיות כזו. ועצם העובדה שלא מצאתי עבודה כל כך הרבה זמן גם כביכול מעידה על בעיה, מה שמחמיר את הסחרור שאני מרגישה שאני נמצאת בו.


יש לי חברה מהתואר שאני חושבת שסיפרתי עליה פעם. היא מישהי שכשהכרנו נראה היה שהיא בתחילתם של חיים די מאושרים – היא למדה לתואר במדעי המחשב, היה לה בן זוג שהיא הכירה בצבא שלמד לתואר בהנדסה. הם מצאו עבודות, התחתנו, נולדו להם ילדים – בסה״כ נשמע שהחיים שלהם היו במסלול די שגרתי ופחות או יותר מאושר.

עד שמשהו השתבש מהרבה מאוד סיבות. אחת מהן היתה שהיא פוטרה מהעבודה שלה בהייטק, וממגוון סיבות שלא היו קשורות בה – לא הצליח למצוא תפקיד חליפי. המשפחה כולה היתה במצב קשה בגלל הסיטואציה כולה – שהחברה ובעלה החליטו לפנות לגורמי הרווחה של העיר שבה הם התגוררו אז.

נזכרתי בסיפור הזה כי בין השאר מה שהעו״סית מהרווחה עשתה כצעד ראשון היה להחזיר את החברה שלי ממש בכוח לעבודה בכך שהיא שלחה אותה להכשרה קצרה ואז לתפקיד שהיה רחוק מתכנות אבל היה יציב ומותאם למצבה הנפשי, לפחות באותה תקופה.

בזמנו די התעצבנתי בשם החברה שלי על זה שהעו״סית לא עזרה לה למצוא עבודה בתכנות אלא כפתה עליה עבודה אחרת – אבל אני מודה שבהסתכלות שלי היום, אני די מקנאת בהכוונה הזו.

לא כי אני במצב נפשי מאוד קשה כמו שהיתה החברה שלי, ולא כי אני זקוקה לשירותים של הרווחה באופן כללי – אלא שאני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להתמודד עם מצב העבודה שלי.

כבר ערך חודש וחצי פלוס מינוס שאני מנסה לחפש עבודה זמנית שתהיה לי עד שאמצע עובדה בהייטק או אחליט על כיוון אחר – ואני פשוט לא מצליחה אפילו לחפש תפקיד כזה. איכשהו לכל משרה שנשמעת לי מתאימה – מסתבר שהיא לא כזו.

למשל בתתקופה שבין הצבא לסיום התואר (שאז יכולתי לחפש עבודה מקצועית) עבדתי לא פעם בתור פקידת קבלה. עניתי על טלפונים, קיבלתי בברכה אנשים שהגיעו למשרד, ומידי פעם הייתי מקלידה מסמכים. זה לא היה משהו קשה או מאתגר במיוחד, ולכן חשבתי שזה מקצוע שאוכל להכנס אליו בקלות גם עכשיו – אבל פשוט לא חוזרים אלי כשאני מגישה מועמדות לתפקיד.

שוחחתי עם מישהי שמכירה את תחום חיפוש העבודה לאנשים בגילי, והיא אמרה לי שתפקידי אדמיניסטרציה הם תפקידים שכיום דורשים ניסיון. האם יכול להיות שהדרישות השתנו מאז ויש בתפקיד הרבה יותר אחריות שבעבר היתה אצל עובדים אחרים (למשל בעבר היתה לכל מנהל מזכירה אישית שהיתה מנהלת את היומן שלו, אבל עכשיו המזכירה של החברה צריכה לנהל את היומנים של כולם) – או שפשוט כבחורה צעירה היה קל לשים אותי בתור פקידה בכניסה לחברה , אבל כיום אני כבר לא מספיק ״ייצוגית״ לתפקיד כזה?

ניסיתי הגיש מועמדות לתפקידי נציגי מכירות כי חשבתי שאלו באמת תפקידים שנועדו היות עבור סטודנטים לתקופה שמתאימה להם – אבל מסתבר שגם אלו תפקידים שרוצים בהם התחייבות להישאר לפחות שנה, וגם שכר הבסיס שלהם נמוך יחסית ומשלימים אותו בבונוסים על מכירות, רק שאני לא אשת מכירות טובה כך שאני כנראה לא אצליח להגדיל את המשכורת מעל בסיס.

ופה אני ממש מרגישה את הצורך במישהו ש״יעשה לי סדר״ ו״יסדר״ לי עבודה. כי אני מרגישה שאני מצידי רוצה לעבוד – אבל פשוט לא מצליחה למצוא עבודה שאני מתאימה לה והמעסיקים מוכנים להסתכל לכיווני בכלל, שלא לדבר לקבל אותי אליה…

העניין שאין לי מושג מי יוכל לעשות את זה – בלי שהחיים שלי בכללותם יהפכו להיות בשליטה של מישהו אחר כמו מחלקת הרווחה, כמו שקרה לחברה שלי.

הסיפור של התיק של הבריכה

באחד מימי החמישי שבהם הייתי בבוקר בבריכה, בדיוק כשירדתי מהאוטובוס בדרך הביתה – שמתי לב שהתיק עם הציוד שלי של הבריכה לא איתי.

בתור מי שהולכת כבר יותר מעשור לחדרי כושר, לא פעם לפני העבודה – אני כבר די רגילה ללכת עם תיק צד צמוד כזה ביד. לא פעם אני מרגישה אפילו אבודה בלעדיו. כך שהיה לי מוזר פתאום לשים לב שאני מסתובבת בלי תיק.

זכרתי שהחזרתי אליו בסוף האימון את בגד הים וכל שאר הציוד, אז ידעתי שהוא היה איתי במלתחות – השאלה היתה האם שכחתי אותו מלחות עצמן, בתחנת האוטובוס שבו חיכיתי לאוטובוס – או באוטובוס עצמו.

לבדוק האם הוא נשכח במתחה היה פשוט: התקשרתי קבלה של חדר הכושר ושאלתי אם מישהו שם לב לתי שנשכח במלתחות. התשובה היתה שלילית, ונשארה כזו גם עוד פעמיים או שלשו כששאלתי את השאלה כשהגעתי שוב לחדר הגושר לשחות, אחרי שקניתי מחדש בגד ים, כובע ים ומשקפת.

חשבתי יום אחר כך לנסוע לתחנת האבידות והמציאות של דן, אבל מסתבר שהיא סגורה בימי שישי ואיכשהו בראשון כבר הנושא נשכח, ונשאר כזה. בשלב מסוים הבנתי שכבר די השלמתי עם האבידה.

רק שברביעי בבוקר, הגעתי לבריכה והבנתי אין לי כובע ים. אז הלכתי לארון האבידות והמציאות של הבריכה, ששם יש לא מעט ציוד שאנשים שכחו ואפשר ״להשאיל״.

כשהתחלתי לחפש, פתאום שמתי לב לבקבוק שמפו ריק שהיה בדיוק סוג השמפו שאני משתמשת בו ושהיה לי בתיק. אמרתי לעצמי שמסתבר שיש עוד מישהו שמשתמש בו.

ואז ראיתי משהו מוזר: בד שנראה בדיוק כמו הבד של התיק שלי.

משכתי את הבד הזה – וכמובן שזה היה התיק שלי. הוא היה ריק לחלוטין, אבל מהר מאוד נצלחתי למצוא את רוב הציוד שהיה בו – בגד ים, כובע ים, מברשת, ואפילו את כפות השחיה שהיו שם שהן לרוב מאוד מבוקשות ואנשים לא פעם ״משאילים״ אותן בלי להחזיר. דברים היחידים שהיו חסרים היו המשקפת שלי שמישהו כנראה השאיל ושכח להחזיר (ובינינו היא לא ממש התאימה לי וכל הזמן זזה והכניסה מים, כך שזו לא היתה אבידה גדולה), והסבון לניקוי פנים שלי.

כמובן שזו לא היתה אמורה להיות הפתעה שתיק שהלך לאיבוד יהיה בארון של האבידות והמציאות. אבל אני הנחתי שאבידות והמציאות היו דברים קטנים שאנשים שכחו ואז שכחו שהם שכחו. תיק שלם לרוב לא הולך ״סתם״ לאיבוד, וכנראה מי ששכח אותו ירצה אותו חזרה. לכן ציפיתי למצוא אותו בקבלה של חדר הכושר – ולא בארון באופן מיידי.

אבל כמובן שמה שחוב זה שמצאתי אותו כשרוב הציוד (ובמיוחד זה היקר יותר כמו בגד הים והכפות) עדיין שם.

ניו זילנד – הבוקר שלפני היום הראשון לטיול המאורגן

היום הראשון לטיול המאורגן שלי (או אולי יותר נכון הבוקר הראשון שלו) התחיל ממש ממש רע.

בשביל להסביר למה, צריך לחזור כמה ימים אחורנית לטיסה שלי. אני לרוב טסה עם שני תיקים: הראשון הוא תיק גב למצלמה שלי, פשוט כי כך הכי קל ונוח לי לסחוב אותה ואת כל העדשות שלה. אבל אמא שלי תמיד מפחדת שמישהו יוכל לגנוב לי משם מסמכים חשובים כמו את הדרכון (כל זה למרות שלאחותה גנבו פעם מסמכים ברכבת התחתית ביוון מתיק רגיל לחלוטין). אני אישית כן לוקחת תיק אחר לא בגלל הלחץ של אמא שלי, אלא כי המסמכים באמת קצת פחות נגישים כשהם על הגב שלי, וזה פחות נוח להסתובב כך בשדה התעופה כשצריך לשלוף אותם כל כמה דקות אבל בין לבין רוצים שהם יהיו במקום בטוח.

לכן בנוסף לתיק הגב של המצלמה, בזמן הטיסה עצמה אני נוסעת עם תיק צד שבו אני שמה את הדרכון, כרטיסי הטיסה בעבר (כיום אין כבר צורך להציג אותם יותר, כי הכל ממוחשב), כרטיסי העליה למטוס – וגם את הארנק ומפתחות הבית שלי.

כשאני מגיעה ליעד, אני מעבירה את הארנק לתא בתיק הצילום שלי שנועד לפריטים אישיים, את הדרכון למקום מוסתר בתיק עצמו שמיועד לכך – ובעצם תיק הצד (עם המפתחות, הכסף הישראלי, ושאר חפצים שאני לא זקוקה להם במהלך הטיול) עובר למזוודה או התיק של הבגדים שאיתו אני נוסעת, והוא יוצא משם שוב רק לקראת הטיסה הביתה.

וזה מה שקרה ביום הראשון שלי באוקלנד – העברתי את הארנק שלי לתיק הגב, את כל מה שלא הייתי צריכה לתיק הצד, את תיק הצד למזוודה – וטיילתי בכיף יום וחצי.

אז בבוקר האחרון שלי בעיר, בעודי מתארגנת לקראת עזיבת האכסניה והיציאה לטיול – חשבתי לפנק את עצמי בשוקו ומאפה מבית הקפה הקטן שהיה בכניסה לאכסניה. רק שהוא עדיין לא ממש היה מוכן לקונים, ולכן חזרתי לחדר מאוכזבת.

אבל סיימתי לארוז, אכלתי מה שנשאר ממה שקניתי יום קודם בסופר, סידרתי קצת מחדש את התיק ששימש לי כמזוודה כדי שתהיה לי גישה נוחה לדברים שאצטרך בטיול – ואז ירדתי לעשות צ׳ק אאוט והתייעצתי עם פקידת הקבלה לגבי מה הדרך הטובה ביותר להגיע לנקודת היציאה של הטיול.

במקור החברה שבה טיילתי הציעה לנו לשהות באכסניה הספציפית הזו כי היא היתה קרובה לנקודת היציאה של הטיול – או יותר נכון קרובה למה שתוכננה להיות נקודת היציאה של הטיול. הבעיה היא שכמה שבועות לפני כן התחילו באיזור שממנו היינו אמורים לעלות לאוטובוס שיפוצים, ולכן נקודת העליה לאוטובוס שונתה. הבעיה היא שממש ימים ספורים לפני שהחברה הודיעה לנו על שינוי נקודת ההתחלה של הטיול כבר הזמנתי חדר באכסניה, וכששאלתי את החברה האם כדאי לי לשנות את ההזמנה למקום קרוב יותר לנקודת היציאה – הם אמרו לי שאין צורך אלא פשוט תהיה לי הליכה קצת יותר ארוכה לנקודת ההתחלה של הטיול.

אבל פקידת הקבלה של האכסניה היתה די סקפטית לגבי זה – אני לא בטוחה אם זה נבע מכך שבאמת היה מדובר על מרחק של קילומטר ומשהו בעליות וירידות שרוב התיירים לא היו חושבים ללכת ברגל לבד, או בגלל שהיא חששה שאני שמנה למדי ולכן הניחה שאני בכושר הליכה נמוך יחסית. אבל היא הציעה לי לקחת מונית, והסכמתי.

המונית הגיעה יחסית מוקדם, עליתי עליה – ואז במקרה הסתכלתי בתא הרלוונטי בתיק הגב שלי ולא מצאתי שם את הארנק. ביקשתי מהנהג לחזור לאכסניה כדי לראות האם אולי השארתי את הארנק בחדר, אבל בדיוק היתה בחדר המנקה והיא אמרה שהיא לא ראתה את הארנק שלי וגם עזרה לי לחפש אותו – ללא הצלחה.

אני כמובן מיד נבהלתי, אבל הצעד הטבעי הבא היה לחפש אותו בתיק הגב שלי כי אולי הכנסתי אותו לשם כשארגנתי אותו מחדש. ורק במקרה הסתכלתי גם בתוך תיק הצד שהיה בתיק הגדול – ושם באמת מצאתי אותו.

למזלי נהג המונית היה סבלני והמתין לי כל הזמן הזה, ואז הביא אותי למלון שממנו יצא הטיול. הוא אמנם הוריד אותי בכניסה ללובי והטיול יצא מהרחוב שלצד המלון – אבל אחת המדריכות שלנו ראתה כנראה את המונית מגיעה וחשדה שמדובר על אחד המטיילים – ולכן ניגשה כדי לאסוף אותי משם ולהוביל אותי לאוטובוס.

גם עם כל הסיבובים והבהלה והבלגנים – עדיין הספקתי להיות אחת המטיילים הראשונים שהגיעו לנקודת האיסוף. לכן הרישום לטיול ומסירת תיק הגב שלי היתה מהירה מאוד – ויכולתי ללכת עם כמה מטיילים שהתחילו את הטיול שלהם כמה ימים קודם לכן לבית קפה באיזור כדי לשתות משהו ולהשתמש בשירותים לפני שהתחלנו לנסוע.

סיכום שנת 2025

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

האירוע הכי חשוב בשנה והכי משמעותי ומשפיע הוא כמובן המלחמה. באיזור ינואר היתה תקווה שהיא תגיע לסיומה, במיוחד כשהיה שחרור חטופים משמעותי של אלו מבין החטופים שנחשבו לחולים וחלשים.

אבל לצערנו אחרי תקופה מסוימת ההסכמים התמוטטו ולקח חודשים ארוכים נוספים עד ששוחררו רובם של החטופים, מלבד רן גווילי שגופתו עדיין בעזה, ויש סיכוי כזה או אחר שהוא לא יוחזר כי גופתו לא תמצא.

ובדיעבד זה קרה רק כי טראמפ לחץ על ביבי לחתום על הסכם הפסקת אש, ולשמור עליו – בניגוד לדרישות הקואליציה. והקואליציה כמובן לא התפרקה ברגע שזה קרה.

מה הלאה? לא ברור. יש איומים על מבצע נוסף באיראן, אבל לכו תדעו אם מדובר על נפנוף חרבות, או שצפוי לנו עו מבצע עם טילים בזמן הקרוב…

ברמה האישי, 2025 שלי היתה משעממת למדי – לצערי הרב. למרות שקיוויתי שמצב שוק ההייטק ישתפר – זה א קרה, ועדיין קשה לי להגיע לתפקידים ולמצוא עבודה. אני כמובן מקווה שזה ישתנה בקרוב.

לכן גם לא היו לי טיולים מעניינים לחו״ל או כל חופשה אחרת.

אני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר.

ניו זילנד – היום השני באוקלנד

במקור היו אמורים להיות לי שני ימים מלאים באוקלנד, אבל בגלל שהטיסה שלי התעכבה ב 24 שעות, היום השני שלי בעיר היה בעצם היום היחידי המלא שלי בעיר לפני הטיול.

את הבוקר התחלתי באיחור פשוט כי התעוררתי מאוחר אחרי שלא ישנתי באופן רציף בלילה, ואז התעכבתי עוד יותר כי במקום לאכול ארוחות בוקר ״בחוץ״ החלטתי לחפש סופרמרקט כדי לקנות קצת מצרכים. אבל למרות שהיתה לי מפה מטעם האכסניה – לא הצלחתי למצוא את הסופר שהיה אמור להיות קרוב מאוד אליה.

בסוף קניתי כמה מוצרים במין מכולת די יקרה שכן הצלחתי למצוא – ורק בדרך חזרה למלון מצאתי את הסופר שחיפשתי במקור שהכניסה אליו היתה מוסתרת קצת כי הוא היה במרתף של הבניין ולא בקומת הרחוב. אני חושבת שבסופו של דבר הוצאתי יותר כסף ממה שהייתי מוציאה על אכילה של ארוחת בוקר במסעדה, את רוב האוכל פשוט נישנשתי במהלך הטיול המאורגן (שבו כבר סופקו לנו רוב הארוחות), והיתרון היחידי של מציאת הסופר היה שבסוף הטיול כשחזרתי לארץ – היה לי מקום זול לקנות בו שוקולדים שמיוחדים לניו זילנד…

אחרי ארוחת בוקר קצרה והתארגנות – החלטתי לנצל את היום לבקר באי בשם ״וואיהיקי״ Waiheke. השם של האי מגיע מהשפה המאורית – ומשמעותו מים זורמים. האי הוא חלק מצבר של איים שנמצא במפרץ הראשי של העיר אוקלנד – וידוע בחופים היפים שלו ובעובדה שיש בו לא מעט יקבים שבהם ניתן לסייר. יש באי גם כמה מסלולי הליכה יפים, שכמה מהמטיילים ובעיקר המטיילות מהטול המאורגן שאליו הצטרפתי טיילו בהם אחרי הטיול עצמו.

ניתן להגיע לעיר במעבורת שאורך הנסיעה בה הוא בערך 40 דקות. המעבורת משמשת גם את תושבי האי עצמו לנסוע הלוך וחזור לאוקלנד, ובביקור שלי באי חודש אחר כך אחרי הטיול – שמתי לב שבדרך חזרה לאוקלנד תושבי האי קיבלו עדיפות בעליה למעבורת (לפחות בנסיעה מהאי לעיר) על פני התיירים. בשעות שבהן אני נסעתי זה לא היה ממש משמעותי כי המעבורת לא היתה עמוסה, אבל אני מניחה שבשעות העומס זה משנה יותר.

השייט כן יכול להרגיש מאוד גלי ולא יציב גם במזג אוויר נעים, אז מי שרגיש לזה – כדאי שיהיה מוכן לכך מראש.

ברמה העקרונית יש באי עצמו שירות אוטובוסים (כתחבורה ציבורית) לא רע – ויכול להיות שגם שירות של אוטובוס תיירים מהסוג שעושה סיבוב ועוצר בתחנות קבועות מראש, אבל בלשכת התיירות של האי הציעו לי להשתמש בתחבורה הציבורית הרשמית של האי כדי להגיע ממקום למקום, כשרוב הקוים נוסעים במסלול מעגלי, וכל קו מביא אותכם לחופים ויעדים אחרים באי. שווה לבדוק את כל האפשרויות, כתלות במה שאם מחפשים – אם אתם כמוני ורוצים רק לעצור בשתיים שלוש נקודות, כנראה שתחבורה ציבורית תתאים לכם יותר. אבל אם אתם מתכננים הרבה עצירות – יכול להיות שלשלם בכל פעם על אוטובוס יעלה יותר, אז שווה לבדוק אם יש אפשרויות לחופשי חודשי – או כמו שאמרתי, אוטובוס תיירים שעושה סיבוב באי בין נקודות שמישהו אחר בחר כ״נכונות״.

בתחילת היום ביקרתי בחוף בשם Onetangi beach. ירדה איתי בתחנה אישה סינית שלא ממש ידעה אנגלית, אבל בנייד היתה לה תוכנה שדרכה אפשר היה לתרגם דיבור בין סינית לאנגלית, והיא השתמשה בה כדי לתקשר עם הנהג של האוטובוס ואז איתי והסתדרנו כך לא רע כשטיילנו יחד על החוף, ואספנו צדפים.

אבל בשלב מסוים הגיעה לה שיחה מהבית ולמרות שכביכול המשכנו ללכת יחד עוד קצת, די מהר נפרדנו כי היא הפכה להיות מאוד עסוקה בשיחה הזו. בשלב מסוים ניסיתי למשוך את תשומת ליבה לזה שאני רוצה לעזוב את החוף ולחזור לכפר הקרוב כדי לאכול צהרים, והיא התעלמה ממני או לא ראתה אותי, ואני מקווה שהיא הסתדרה עם למצוא את תחנת האוטובוס חזרה בעצמה.

חזרתי באוטובס לכפר המקומי בשם Oneroa כדי לאכול צהרים ולראות חוף נוסף שאמור היה להיות ליד הכפר. ניסיתי בהתחלה למצוא את החוף, אבל לא הצלחתי לכן ויתרתי והלכתי לאכול צהרים במסעדת המבורגרים בשם Too Fat Buns– שם המסעדה הוא משחק מילים, כשהמילה buns יכולה להתייחס ללחמניה – או לישבנים.

בעיני ההמבורגר שאכלתי שם היה ההמבורגר הכי טעים שאכלתי בניו זילנד. משהו בהרכב הקציצה, התיבול שלה, והתיבול של הכריך כולו היה טעים מאוד, לפחות בעיני.

אם תסתכלו בתפריט של המסעדה, תראו שני דברים מעניינים: לצ׳יפס לא קוראים French Fries כמו שקוראים להם בארה״ב אלא Hot Chips. בנוסף, הקטשופ לא נקרא ״קטשופ״ אלא Tomato sauce, והוא מגיע בעלות נוספת. אלו מונחים שמאוד מקובלים בכל ניו זילנד, ולמרות שיש בה לא מעט תיירות – לא פעם המוכרים במסעדות, במיוחד הצעירים שבהם, לא בהכרח יכירו את המושגים האמריקניים של ״צ׳יפס״ או ״קטשופ״ שאנחנו רגילים אליהם.

אחרי הארוחה הלכתי להמתין לאוטובוס חזרה לנקודה ממנה חוזרות מעבורות לכיוון אוקלנד. אבל אז במקרה פגשתי מישהי שהיתה איתי על האוטובוס בבוקר והסבירה לי איך להגיע לחוף שליד הכפר שנקרא כמובן Onoera Beach – והיה לדעתה חוף מאוד יפה, לכן החלטתי לרדת אליו לסיבוב קטן.

משם כבר חזרתי למעבורת, ומשם לאוקלנד ולאכסניה שלי כדי לישון טוב בלילה הראשון של לפני הטיול. בשלב זה כבר הייתי שוב די עייפה – ואני חשובת שגם הפעם לא אכלתי ארוחת ערב ״רשמית״, למרות שייתכן שאכלתי מהאוכל שרכשתי בבוקר בסופר.

בלילה השני ישנתי כבר הרבה יותר טוב – מה שהיה חשוב לקראת הטיול עצמו שהתחיל בוקר לאחר מכן.

״יש פה מישהו מקומה איקס?״

ההודעה הזו הופיעה בווטסאפ של הדיירים בבניין שלנו לפני כמה ימים – ופרסמה אותה השכנה מהדירה לידי.

אחרי שהיא לא נענתה כמה שעות, היא פרסמה הודעה עם סימן שאלה, ושוב לא קיבלה תשובה.

או לפחות עד שכמה שעות אחר כך, הדייר ה״ליצן״ מהקומה העליונה החליט לענות לה בשאלה: ״מה רע בקומה העליונה?״. היא ענתה לו שאין בעיה, היא פשוט ״סקרנית״ אם ״הקומה מאוכלסת״. הוא ענה לה שהקומה העליונה מאוכלסת.

בשלב זה הסתיימה השיחה הזו בקבוצה.

זה הזכיר לי שלפני כמה חודשים, היא גילתה שאחת מהדירות בבניין פורסמה להשכרה – וגם אז היא פרסמה קישור למודעה הזו בקבוצת ווטסאפ של הבניין כדי לשאול על איזו דירה מדובר, והאם היא יכולה לשאול שאלות.

במקרה היה מדובר על הדירה שלדיירים שלה אני משכירה כבר כמה שנים את החניה שלי, כך שהייתי מודעת לזה שהיא עומדת להשכרה קצת מוקדמת כי הדיירים שגרו בה אז רצו לצאת מהחוזה מוקדם. במקרה הם סיפרו לי כי כשהם חיפשו דיירים הם רצו לדעת האם אפשר להציע להם את מקום החניה להשכרה נפרדת (כי הרי אני לא בעלת הדירה שלהם), ואני מניחה שעצם זה שהסכמתי לזה ואפילו השארתי את המחיר היחסית נמוך שאני דורשת אולי הקל עליהם באמת למצוא דייר חלופי.

אין לי מושג למה היה חשוב לה לדעת על הדירה ההיא בזמנו, או על מצב הדירות בקומה האחרת הזו הפעם.

אם הייתי צריכה לנחש, יכול להיות שהשכנים שלי מחפשים דירה אחרת פה באיזור הקרוב לעבור אליה – כזו שכנראה תאפשר להם להשאיר את הילדות שלהן באותן מסגרות.

או אולי הם מחפשים להשוות כמה שכירות משלמים פה בבניין כדי לקבל הנחה או להתמקח עם בעל הדירה שלהם על השכירות שלהם.

או אולי הם מחפשים חניה פנויה, וקיוו שאם יש דירה לא מושכרת הם יוכלו להשכיר לפחות את החניה שלה.

אבל כמו שכתבתי אתמול לגיסתי: לא ממש אכפת לי ככל עוד הצעד שלהם לא יגרום לי לבעיות.

איזה פירות וירקות אתם חייבים שיהיו לכם בבית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חיייבת להגיד שאצלי זה משהו שמשתנה, למרות שלרוב מן הסתם יש לי ירקות ופירות בבית. אבל זה מזתנה – לפי עונה או מצב רוח.

למשל בקיץ בשנים האחרונות יוצא לי לאכול לא מעט אבטיח – שמתי לב לזה שזה מאוד עוזר לי לא להתייבש בקי, בעיקר כי כמו שכתבתי בעבר קשה לי למזג את הבית בצורה טובה – ובגלל שאני בבית רוב הזמן בקיץ, אני חייבת לשמור על רמת שתיה טובה, ואבטיח עוזר לי לצרוך מספיק מים. אבל סביר להניח שבחורף לא אקנה אבטיח לא רק כי הוא יקר וגם לא במיטבו (למרות שלאחרונה ראיתי אבטיחים גם בדצמבר בירקניה ליד הבית שלי, וכידוע כבר דצמבר).

בחורף למשל אני קונה יותר כרוב כי אני אוהבת לכבוש אותו – ובקיץ הכרובים עצמם מתאימים פחות לכבישה (כי יש בהם פחות נוזלים), אבל גם החום גורם לתהליך להיות מהיר מאוד (או אפילו מהיר מידי), וגם יש סיכון שמשהו בו ישתבש (לא פעם נוצר מצב שבו עובש או שמרים נכנסים להתססה והורסים אותה).

באותה מידה בחורף אני אוכלת לא מעט דייסה שיבולת שועל וממתיקה אותה בפירות – בין אם טריים (לרוב תפוח, אגס או בננה) או מיובשים (כמו למשל צימוקים או חמוציות). בקיץ פשוט חם מידי לאכול דייסה חמה…

וכמובן שתמיד יש לי בבית ירקות לסלט ירקות בסיסי – בצל, עגבניות, ומלפפונים. מידי פעם כשבא לי אני רוכשת תפוחי אדמה או בטטות ואופה אותן בשלמותם.

אב אני לא חושבת שיש משהו שהוא ״חובה״ מבחינתי – ויותר חשוב לי לגוון כי גיוון זה בריא וגם מונע מהאוכל להפוך להיות משעמם.

בעיה עקרונית יותר עם סדנת הנטוורקינג

אני מניחה שיש אולי סיבה תת הכרתית לעובדה ששכחתי לספר על השיחה הזו שהיתה לי עם המדריכה בקבוצת הקואצ׳ינג במפגש האחרון שלנו, כי הרגשתי שהיא כנראה דורשת רשומה משלה.


אבל קודם אני רוצה לכתוב את דעתי על נושא מסוים שעולה יותר ויותר בשנים האחרונות, והוא אבחון של אוטיזם.

פעם, אוטיזם אובחן רק כשוא היה בעיה מאוד אקוטית – מצב שבו ילד התקשה לתפקד ברמה היומיומית והיה זקוק לטיפול צמוד. לא פעם היה מדובר על ילדים שלא למדו לדבר, או שהיו מגיעים למצב שבו הם משתוללים לכאורה במצב שלא היתה סיבה לכך, מה שנבע מרגישות מאוד גבוהה לדברים שרוב האנשים בכלל לא הרגישו. אותם ילדים נשארו היות מטופלים בבית גם בהיותם מבוגרים, או לא פעם עברו לגור בדיור מוגן שבו לא פעם המסגרת פעלה כדי לאפשר להם להתקדם עד כמה שניתן.

אני למשל הכרתי בחוג הקרמיקה שבו השתתפתי בזמנו שתי בחורות צעירות שהתגוררו בדיור מוגן כזה כנשים שסובלות מפיגור שכלי. שתיהן היו במצב קצת שונה (אחת היתה יותר קרובה לנורמה מאשר השניה) – וזה התבטא למשל שהן התגוררו בדיוק מוגן שונה שבו היחס בין מספר המדריכים למספר הדיירים היה שונה (ככל שהאדם סובל יותר מקשיים, כך הוא יגור בדיור מוגן שבו יש יותר מדריכים מול פחות מטופלים). או זו שהיתה במצב טוב יותר עבדה בעבודה משרדית כזו או אחרת באחד הבנקים – לעומת הבחורה השניה שעבדה במאפיה ששם היא היתה מעבירה עגלות של מאפים ממקום למקום בפיקוח והוראות מדויקות יותר של העובדים במאפיה.

כפי ששמתם לב, הדיור המוגן דחף אותן למצוא עבודה, או להשתתף במסגרות כמו חוג קרמיקה רגיל לחלוטין. כמובן שהיה פיקוח עליהן בכל המסגרות האלו (למשל המדריכה של חוג הקרמיקה היתה בקשר קרוב עם המדריכים שלהן בדיור המוגן וגם עם ההורים שלהן, בעיקר בכל מה שקשור לתשלום) – אבל הן היו אלו שהיו אחראיות לשלם למדריכה כל חודש, והיא גם עזרה להן בכל מה שקשור לתכנון של ההוצאות – למשל לחשוב יחד על איזה כלים הן רוצות לעבוד כדי שהעלות של החומר לא תצא להן גבוהה מידי כל חודש.

מסגרות כאלו הן מבורכות עבור מי שסובל ממגבלות כאלו ואחרות – אבל בכל מה שקשור לאוטיזם, עלתה עם השנים ההבנה שאוטיזם היא לא בהרח מגבלה אצל חלק מהמאובחנים בה, אלא שישנם אנשים שנמצאים בקרבה יותר גדולה מבינת תפקוד לאנשים שהם לא אוטיסטים, אבל עדיין מתנהלים חלקית כמו אוטיסטים – למשל יש להם קושי ליצור קשרים חברתיים, ליצור שיחה עם אנשים זרים, או ליצור קשר עין. לעיתים גם הם יכולים להגיב בצורה שנראית דרמטית או מוגזמת למצבים שבהם לאנשים שהם ״לא כאלו״ נראית מוגזמת, גם אם לא מדובר על השתוללות פיזית כפי שהדימוי הלא מחמיא (וגם המוגזם) של האוטיזם ה״קלאסי״ משייך להם. ולא פעם מדובר על אנשים שבעבר נחשבו ל״עוף מוזר״ שזכו ללעג מוצנע יותר או פחות (ורחמים במצבים מסוימים) אבל כיום מבינים שהם פשוט אוטיסטים.

ובמובן מסוים זה מבורך – כי יש הבנה לגבי מה עומד מאחורי הקשיים של אותם אנשים, וכמובן על איך להתמודד עם הקושי הזה, למרות שיש אי הסכמות מסוימות של האוטיסטים עצמם לגבי ״דרכי טיפול״.

זה נבע מהעבודה שאוטיסטים לא רואים את עצמם כמוגבלים או ״סובלים מאוטיזם״, אלא אנשים עם צורת חשיבה וצורת תקשורת שונה אך שווה לאלו שהם לא אוטיסטים. כלומר הם לא אנשים שזקוקים לטיפול ו״תיקון״ כדי לגרום להן להתנהג בצורה ״נורמלית״ (כשהם מכנים זאת ״מיסוך״ ומדברים על הקושי הנפשי בצורך הזה להסתיר את עצמם כל הזמן) – אלא מצפים שהחברה סביבם תקבל אותם כמו שהם.

אני לא בטוחה עד כמה יש פה ״אמת מוחלטת״ שמתאימה לכולם, אבל המסקנה כנראה צריכה להיות שאנחנו כחברה צריכים לקבל אנשים עם כל השונות שלהם בצורה סובלנית, ולדעת להתמודד עם צורות תקשורת שונות.


וזה מחזיר אותי לקורס,

בשלב מסוים המדריכה התחילה לדבר על איך להציג את עצמינו מול אנשים. זה משהו שכבר עברתי עליו בעבר מול הקואצ׳רית שלי, ואני כנראה עושה את זה לא רע (לפחות בכל מה שקשור לשיחות מול הקואצ׳רית) – אני מדברת בנימוס ובשקט, יוצרת קשר עין טוב, ואין לי בעיה לנהל סמול טוק מקדים. ושמחתי לראות שמה שהקואצ׳רית סיפרה לי לגבי זה אושש גם על ידי המדריכה שלנו.

אבל אז העיליתי שאלה למדריכה: מה קורה עם מי שמתקשים עם שיחה כזו, ובתור דוגמא תיאורטית העליתי למשל אנשים אוטיסטים בתור מי שלמשל באופן טבעי מתקשים ליצור קשר עין.

התגובה של המדריכה היתה שיש גופים שבעזרתם אוטיסטים יכולים למצוא עבודה ובכך בעצם לעקוף או לפחות להתגבר על מכשולים כאלו.


ופה משהו מאוד צרם לי.

אולי כי זה הזכיר לי את הדיון שהיה לנו ברשומה הזו על הקואצ׳ריות שעוזרות ספציפית לאנשים עם מוגבלויות כאלו ואחרות, שדרשו ממני באופן כביכול טבעי ונורמלי לחלוטין לחתום על טפסי ויתור סודיות על התיק הרפואי והכלכלי שלי.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הגישה הזו באמת נפוצה במצב שבו גופים כאלו באמת עובדים עם אנשים עם מוגבלות – או גישות דומות שבעצם ״לוקחות אחריות״ כזו או אחרת על היבטים של החיים שמי שלא מוגבל רגיל לנהל בעצמו.

וכנראה פה עמד מה שמפריע לי: הגבול הזה בין לעזור למישהו שייתכן שמתקשה בהיבטים כאלו ואחרים של תקשורת בין אישית אבל מסוגל לנהל את החיים שלו באופן עצמאי – לבין מישהו שבאמת לא מסוגל לנהל את החיים שלו באופן מלא.

למשל בהסתכלות על אותן שתי צעירות עם פיגור שכלי שהיו איתי בחוג הקרמיקה – מישהו בארגון שעזר להן למצוא חוג מתאים היה כנראה צריך להבין את הרקע הרפואי שלהן ואת היכולות שלהן כדי למצוא להן את החוג המתאים, ולוודא מול המדריכה (שהיתה במקרה גם הבעלים) שהן מתאימות מבחינת היכולות השכליות שלהן להשתלב בעבודה עצמה שבחוג וגם מול הנשים האחרות שהשתתפו בו, ומבחינה פיזית להסתדר בסטודיו שדורש קואורדינציה מסוימת ויכולת לעבוד עם חומרים שדורשים טיפול זהיר. מעבר לזה, היה גם מישהו שהיה צריך לפקח על כך שהמדריכה פועלת מולן בצורה הוגנת (מה שכמובן היה המצב).

אבל אותם אוטיסטים ב״תפקוד גבוה״ שאני מכירה – הם אנשים שבסופו של דבר מסוגלים לנהל את החיים שלהם עצמאית, בין אם בפן התעסוקתי והכלכלי, ובין אם בפן הבין אישי. סביר להניח שהם הגיעו לאבחון כי הם הרגישו קושי כזה או אחר שהם רצו לטפל בו או לשפר אותו, אבל הם בהחלט לא היו זקוקים למישהו שיתווך מולם את מקום העבודה כאילו הם לא מסוגלים לבצע את זה בעצמם עם הכוונה טובה.

וכמובן שזה משהו שלא רלוונטי רק לאוטיסטים – אלא גם לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז (שלהם יש קשיים משלהם בתחום), או אנשים שהם ביישנים מאוד, או כאלו שסובלים מחרדה חברתית קשה, או פוסט טראומה (משהו שנפוץ מאוד כיום אחרי השביעי באוקטובר והמלחמה הארוכה) – והרשימה עוד ארוכה. מדובר על אנשים שבהחלט זקוקים לעזרה מסוימת – אבל כזו שתאפשר להם לתפקד (או במקרים מאוד מסוימים לחזור ולתפקד) בצורה עצמאית, ולא כזו שתתייג אותם ככאלו שלא ממש מסוגלים לזה, אלא כנכים.