על שכונות ושכנים

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, הכרנו את רוב השכנים שלנו. גרנו אז בבניין שלא ראיתי כמותו לפני כן או מאז – אנחנו גרנו בדירה דו קומתית (מה שההורים שלי קראו לו ״קוטג׳״ אבל מסתבר שהוא לא ממש כזה כי ההגדרה הרשמית של קוטג׳ הוא דירה צמודת קרקע שהיא פשוט פחות פרטית מוילה). היו כמה מדרגות מהרחוב שהובילו לדירה שלנו – אבל בגלל שגרנו על גבעה, בעצם אפשר היה לבנות דירות בקומה אחת מתחת, שאליהן הובילו מדרגות שירדו מהרחוב שלנו אבל בעצם הובילו לדירות גן עם נוף לצד השני של הבניין.

למי שתוהה: אני הילדה שיושבת מקדימה על האופניים עם שמלה לבנה. האישה עם החולצה הכהה שעומדת מאחורי ומחבקת ילד/ה קטנ/ה (שאני לא מזהה) היא סבתא שלי מצד אמא שהלכה לעולמה ביולי שעבר, ומי שעומד לצידה (משמאל בתמונה ומימין בחיים) בחולצה הבז׳ הוא אבא שלה (וסבא רבא שלי) שעיה (קיצור של ישעיהו). מצידה השני עומד ברחוב עם חולצה לבנה וכובע הוא אחיה רמי, ומאחוריה ומאחורי סבא רבא שלי עומד האח השלישי יוסקה. וכמובן שיש פה הרבה מאוד קרובי משפחה אחרים (חלקם לא ממש קרובים), אבל אני חושבת שאני היחידה מהמשפחה ״שלי״ שמופיעה בתמונה.

אני חשבת שהתמונה צולמה ביום ההולדת השישים של סבתא שלי ב 1982 והיתה כנראה גם חנוכת בית כי עברנו לדירה בערך בתקופה הזו.

אבל מעבר לזה, גם הכרנו לא מעט מהשכנים שלנו. היו את מזל וריטה שהן והמשפחות שלהן גרו בשתי דירות צמודות בתחילת הרחוב, ומסיפורים של אמא שלי – אחת מהן טיפלה יום אחד באחותי שסירבה ללכת לבית הספר בזמן שאמא שלי היתה בהריון עם אחי ומאוד מיהרה לתור לאולטראסאוד שהיא לא יכלה לפספס, גם לא עבור ילדה שאי אפשר להשאיר בבית לבד, ומתעקשת לא ללכת לבית הספר באותו בוקר.

קרוב אליהן גרה המשפחה של שרית, שהיתה אחת מהחברות שלי בתור ילדה – יחד עם איה, שגרה בקצה השני והדי רחוק של הבניין.

והיתה את דינה ובעלה (שאת שמו אני לא זוכרת), שהיו הורים של נעמה שהיתה חברה של אחותי – אבל גם אני וענת, אחותה הקטנה של נעמה, היינו לא פעם משחקות איתן ברחוב.

ואני זוכרת גם שכנה דתיה שאת שמה אני לא זוכרת – אבל אני זוכרת שפעם אחת היא תפסה אותי תולשת כמה עלים מאחד העציצים שלה במהלך משחק (אני כבר לא זוכרת בכלל למה עשיתי את זה). היא סיפרה את זה בכעס די גדול או בצורה מוגזמת לאמא שלי, שלא רק שאמא שלי ממש כעסה עלי – אלא בדיעבד אני זוכרת שאמא שלי היתה ממש מוטרדת מהמעשה, כי היא ממש ״תחקרה״ אותי למה עשיתי את זה, ואני זוכרת שאני כעסתי על השכנה לא מעט זמן בגלל שהיא ״הלשינה״ עלי וגרמה לי חוסר נעימות מול האמא שלי.

וכמובן היה את השכן שלדעתי קראו לו מיכאל, שעבד עם אבא שלי באותה מחלקה, ומידי פעם אבא שלי היה נאלץ לנסוע איתו לעבודה בימים שאמא שלי היתה צריכה את הרכב.

---

היום אני גרה שוב בבניין משותף, ואת רוב השכנים אני מכירה בעיקר מהווטסאפ של הבניין, ערוץ שמשמש לא פעם ל״ירידות״ או מחמאות לועד (כתלות במי שכותב) ושאר מריבות בין שכנים, במיוחד בגלל בעיות חניה שונות.

ואני לא היחידה שכנראה חיה כך – אני חושבת שגם אחי ואחותי שגרים בערים במרכז לא ממש מכירים את השכנים ברמה הקרובה שאני זוכרת מהילדות שלי.

אבל בדיעבד אני חושבת שכשגרתי בהוד השרון ובהרצליה – כן הרגשתי שהיתה יותר תחושה של ״שכונה״ ושכנות שהזכירה לי את השכונה שבה התגוררתי כילדה. יכול להיות שזה נבע מכך שמדובר היה על שתי שכונות שהוקמו במקור כמעברות, ולא פעם עדיין גרו בו התושבים המקוריים של השכונה. מעבר לזה, למרות ששתי השכונות שגרתי בהן באותה תקופה היו בערים מאוד ״מבוקשות״, איכשהו הקדמה וההתחדשות עדיין לא הגיעו אליהן, ולכן הן היו זולות יחסית – וגם היתה בהן עדיין קהילה מסויימת.

אני למשל זוכרת שכשגרתי בהוד השרון, גרה בבית לידינו אישה מאוד מבוגרת שבעלי הדירה שלי שהיו צעירים ממנה אבל רק בקצת היו חברים שלה. היא היתה במצב סיעודי, וכנראה רצתה שהילדים שלה יקחו אותה אליהם או יעברו להתגורר איתה, אבל במקום זה הביאו לה עובדת זרה. אבל היא התנהגה בצורה לא יפה לעובדת, אולי מתוך הנחה שאם העובדת תעזוב הילדים שלה יפעלו כרצונה. אבל היחס הזה לא נעלם מעיני השכנים, ובעלת הבית שלי יום אחד כנראה דאגה לשוחח עם הילדים של אותה אישה כדי שהם ימצאו פתרון למצב שלא יכלול יחס גרוע לאותה עובדת זרה, שעבדה קשה לטפל בשכנה והתייחסה אליה מאוד יפה.

ובשכונה שבה גרתי בהרצליה, גרתי ליד מרכז מסחרי קטן – כזה שהיה בו סניף קטן של הדואר, ומרפאה מקומי של וטרינר קטן בתחילת דרכו, וחנות של ירקן שבעצם מומן על ידי המשפחה שלו כי הוא לא ממש הצליח בחיים – וכמובן גם שני בתי קפה קטנים שבהם לא מעט מתושבי השכונה היו מבלים, במיוחד בשעות הערב ובסופי השבוע.

נזכרתי בהם כשקראתי את הרשומה הזו לגבי ״בתי קפה שכונתיים״ שלא חייבים להיות שכונתיים אלא יותר מהווים נקודת מפגש עם חברים (או משפחה, או עם בן או בת זוג, וכו׳).

וכמובן שזה לא חייב להיות גם בית קפה – אלא למשל לקפוץ לדואר בסוף יום עבודה בדרך הביתה כדי לעזור לאחת העובדות שם שגם גרה בשכונה להאכיל את להקת החתולים שגרה שם. או לקפוץ איתה לסופר בימי שישי בצהרים. או לשבת לשוחח מידי פעם עם צוות המרפאה הוטרינרית שטיפלו מאוד יפה בטושי שלי. או לפגוש במהלך הליכה בשדות את בעלת חנות התכשיטים בשכונה עם שתי כלבות הויסלה שלה.

יכול להיות שזה היה קשור לעובדה שבערי המרכז לא פעם אנשים שוכרים דירות ולכן עוברים דירה בתדירות יחסית גבוהה, וכך באמת לא נוצרת קהילה קבועה בשכונה. אבל אני מודה שאולי זה קצת חסר לי.