אני נולדתי בערך שנה אחרי סיום המלחמה. ההורים שלי אמורים היו להתחתן לפני שהיא התחילה, אבל אבא שלי כמובן גויס למלחמה, והיה קשה לאפשר לו להשתחרר כדי להתחתן. זה קרה רק בתחילת דצמבר 1973.
לכן נוצר מצב שבו התחלתי לשרת בצה״ל כמה שבועות לפני יום כיפור 1993, שהיה ציון עשרים שנה למלחמה.
הייתי אז בקורס הצבאי שבו הוכשרתי להיות פקידת מבצעים בחיל האוויר. וכפי שסיפרתי ברשומה הזו, היה לי מאוד קשה חברתית באותה תקופה. וזה היה מודגש במיוחד באותו שבוע של יום הכיפור כי לא היינו בבסיס, אלא נשלחנו לגבול לבנון. באותה תקופה נשים מדרום לבנון היו יכולות להכנס לישראל כדי לעבוד בצפון הארץ, לרוב בגלל שקרוב משפחה גבר שלהן (בן / אב / בעל / אח) שיתף פעולה עם ישראל. אבל היה חשש שיהיה מי שילחץ על אותן נשים להבריח לארץ סמים או משהו לא חוקי אחר, ולכן היו מביאים לנקודת מעבר הגבול קורסיסטיות לשבוע, ואנחנו היינו בודקות את הנשים במשמרת בוקר.
רוב הבנות היו גם בודקות נשים בעוד משמרת מאוחר יותר ביום, אבל איכשהו אני קיבלתי תורנות שמירה שבה נאלצתי לשבת כמה שעות בשער כזה או אחר שבו לא התחברתי עם החיילים הסדירים.
בנות הקורס פוצלו בין שני אתרים, כשלשמחתי המדריכה או שתיים שהיו איתנו נשארו עם הקבוצה השניה (כי כזכור הן לא ממש אהבו אותי, והייתי מודעת לזה למרות שלא הייתי מודעת לזה שהן מנסות להעיף אותי מהקורס). אותנו ליוותה קצינה מקסימה שמשום מה חיבבה אותי, וניסתה לעזור לי לאור מצבי החברתי הלא טוב. יצא לי לפגוש אותה כמה חודשים אחר כך, כשכבר הוצבתי בבסיס הקבוע שלי, ויצא לנו לקשקש שעה או שעתיים על החוויות שלנו באותו שבוע.
ביום כיפור כמובן שלא היינו באף תורנות. לכל היותר אני חושבת שעזרנו לנרות ולסדר את המטבח אחרי הארוחה המפסקת ואחרי הארוחה שאחרי הצום. אבל את רוב יום כיפור בילינו את רובו בחדרים שלנו – כשקראנו ספרים שכמה מאיתנו הביאו, וכמובן את כל המוספים שהיו קשורים למלחמה. לכל היותר היינו צריכות להדוף חבורת מילואימניקים שהחליטו להתקרצץ עלינו משעמום, אבל זה משהו שקרה כל השבוע ולא רק ביום כיפור.
כבר אז היו המון דיונים, ועם הזמן כשהתחילו להחשף יותר ויותר מסמכים על מה קרה באותה מלחמה ואיך ישראל היתה לא מוכנה לקראתה מכל הסיבות הכי לא נכונות ולא ראויות בעולם.
אני חושבת שזה היה אחד הימים הבודדים בקורס שנהניתי ממנו.
אני לא זוכרת כמה ימים אחר כך חזרנו לבסיס. אני כן זוכרת שהאוטובוס יצא מהאתר שלנו ראשון, ואז אספנו את הבנות והמדריכות מהאתר השני – ואז התחלנו לנסוע דרומה, עד כמעט אילת. הנסיעה היתה מן הסתם ארוכה, ובגלל שיצאנו בשעות אחה״צ מהצפון – הגענו לבסיס רק מאוחר מאוד בלילה, הרבה אחרי חצות.
אני כן זוכרת שבבסיס המתין לנו הנגד שהיה אחראי על הקורס שלנו – מישהו שהיה כבר די מבוגר ובעל משפחה, והוא גם דאג להגיד לכולנו שלום באופן אישי, כך שזה לא היה ברור מאליו. בערך שנתיים אחר כך הוא מת אחרי הרעלת קיבה חמורה שהוא חטף בחדר האוכל של הבסיס.
בערך 15 שנים אחר כך, יצא לי לעבוד בסטודיו קרמיקה בכפר סבא, והבעלים שלו אז היתה נשואה לכימלאי צה״ל שפרש בגלל מחלה. מסתבר שהם שירתו בבסיס שבו עשיתי את הקורס, והם הכירו את אותו נגד ואישרו לי שהוא היה אדם נהדר.
מוזר לי מאוד לחשוב שעבר יותר זמן מאותו יום כיפור בצבא ליום הכיפור הזה מאשר בין המלחמה לשירות הצבאי שלי.
אני חושבת שהמציאות שלנו השתנתה מאוד מאז מלמת יום כיפור. אני חושבת שבהרבה מובנים, מלחמת יום כיפור היתה המלחמה האחרונה שבה נלחמנו במדינות שגובלות בנו – לעומת המלחמות מאז שהן בעיקר מול ארגוני טרור, החל מהמלחמות בלבנון וכלה במבצעים מול עזה.
ובהרבה מובנים היא היתה המלחמה האחרונה שבה באמת היה איום קיומי על עצם קיומה של מדינת ישראל, לפחות מגורם חיצוני. יכול להיות שזה קשור לעובדה שמאז בעצם לא נלחמנו יותר עם מדינות מסודרות – ויכול להיות שעצם העובדה שהצלחנו בסופו של דבר לנצח במלחמה שהתחילה עבורנו כל כך גרוע ובכזו הפתעה הוכיחה לנו ולסביבה כמה אנחנו חזקים, לפחות במובן הצבאי, ולפחות מול גורמים חיצוניים.
התיירת המקרית 
נראה לי שעל מלחמת יום כיפור העולם כולו משלם עד היום. המלחמה היתה התמריץ העיקרי לעליית מחירי האנרגיה, שמעולם לא ירדו בחזרה לרמה של טרום המלחמה, וזה משפיע על כל תחומי החיים ועל כלל עלויות הצריכה שלנו. אני מאוד אסירת תודה לארה"ב שהתערבה לטובתינו, אבל עדיין קשה לי להבין מה היו המניעים (כן, כמובן, מלחמת מעצמות מול ברית המועצות. אבל היה שווה לה לאבד את כוח המילה שהיה לה מול מדינות המפרץ ואת כוח השוק שלה?). זו באמת המלחמה האחרונה עד היום שהיוותה איום אמיתי על קיומה של ישראל. כדי שהיא תמשיך להיות כזו, ישראל צריכה לשמור על חוזק צבאי ולהמשיך בפיתוח טכנולוגיות צבאיות, ככה שלא תהיה תלויה בנשק אמריקאי (כמו שיהיה המקרה של ערב הסעודית בקרוב). האם זה יכול להתקיים? האם ישארו בארץ מספיק אנשים שימשיכו לעבוד בתעשיות ההייטק המקומי? נחייה ונראה.
אהבתיLiked by 1 person
את יודעת מה מזכירים לי האיומים בעזיבה?
לפני 11 שנים עבדתי בחברה שהמשרדים שלה היו בהרצליה, והרבה אנשים בנו על זה שהם ימשיכו להיות שם. החברה נקנתה בשלב מסוים על ידי חברה בינלאומית שהמשרדים הראשיים שלה היו בראש העין וכל הזמן איימו עלינו שגם אנחנו נעבור לשם – אבל מי שהיה מנהל החברה וגר ברמת השרון התנגד לזה.
ואז הוא התחלף במישהו שגר באיזור רמלה / לוד אבל ביישוב איכותי, ואז נוצר מצב שבו תת חברה אחרת שבנתה משרדים באיזור שדה התעופה נסגרה – והבן אדם פשוט התנפל על המשרדים שלהם כי הם היו קרובים לו לבית, וגם כנראה הוא היה מרוויח רווח פוליטי מלעבור לשם (למרות שבדיעבד גילינו שהחברה יכלה היתה להשכיר את המשרדים לחברות אחרות באותו בניין).
מי שהיה המנהל שלי עזב בגלל המעבר הזה, כי זה הרחיק אותו מאוד מהבית, והוא היה בטוח שאנשים יעזבו בהמוניהם בגלל המעבר, והשינוי הדרסטי באיכות החיים. ובאמת היו הרבה מאוד קיטורים על זה, כולל המרחק מהבית והרמה הנמוכה והמבחר הנמוך של מסעדות לצהרים, אבל אנשים נשארו בחברה לעוד הרבה מאוד שנים. רק בתקופת הקורונה כשהחברה היתה במשבר כלכלי והתחילה להראות סימנים של צליעה כלכלית, כמה אנשים ותיקים קמו ועזבו.
ואל תשכחי שישראל נתנה ונותנת לארה״ב שטח אימונים ושירותים של בסיסים צבאיים שבאותה תקופה ארה״ב לא יכלה לקבל ממדינות ערב. היה לה אינטרס מאוד חזק שישראל תשאר קיימת – וכנראה גם שישראל לא תשתמש בנשק גרעיני, כי זה יכול היה להוביל למלחמה גרעינית עולמית.
אהבתיאהבתי
ברור לי שהרבה אנשים יבחרו תמיד את המוכר והידוע. מצד שני, יש גם אנשים (ואני בינהם) שכשלא טוב וגם לא יהיה טוב, הם קמים ועוזבים. במבט לאחור, אני לא מתחרטת לשניה שהחלטתי להמשיך את מסלול השאיפות שלי במקום חדש.
בקשר לשטח, לארה"ב יש דריסת רגל רצינית בקריביים ובאזורים שונים באוקיינוס השקט, כולל בסיסים צבאיים ומנחתי מטוסים. אני בספק עד כמה כמה קמ"ר בנגב או רמת הגולן הם אלה שיכריעו אם הם יקיימו אימון צבאי או שלא. אותה עזרה ספיציפית היתה כדי למנוע מרוסיה להתעצם בשטחי המזרח התיכון, שהם דרך מסחר ישיר למדינות אפריקה,ששם כל אחד יודע מדוע כל המעצמות רוצות שליטה. עכשיו ארה"ב מנסה לתקן את הנזק דרך ההסכם עם ערב הסעודית והקמת רכבת שתחבר אותה, הפלא ופלא, לאפריקה ולאזורים מאוד אסטרטגיים באזור המפרץ הפרסי.
אהבתיLiked by 1 person
הקריביים והאוקיינוס השקט לא קרובים לאיזורים אסטרטגיים במזרח התיכון. מדינת ישראל כן קרובה. לכן לארה״לֹ זה חשוב – גם מבחינת זמן תגובה, וגם מבחינת עלות של הגעה למקום מבחינת דלק וכו׳. זה היה קריטי במלחמה הקרה.
ובתקופת המלחמה הקרה לא היה סיכוי לחתום על הסכמים מול מדינות ערב כפי שקיים היום, גם עבור ארה״ב.
אהבתיאהבתי
אכן זאת הייתה המלחמה האחרונה שהייתה מול מידנות ואיום קיומי. מקווה שלא יהיו עוד כאלה.
אני הייתי בן 6 וחצי אז ויש לי זכרונות מהאווירה המפחידה, האזעקות, השבויים וההרוגים
אהבתיLiked by 1 person
גם אני מקווה
אהבתיLiked by 1 person