זה נושא שעלה כמה פעמים בשיחות שלי עם אמפי לאחרונה בתגובות לפוסטים שלה.
אני חושבת שיצא לי לספר לאמפי שבעצם אחותי ואמא שלי הן יחסית קרובות (למרות שאני חשובת שאמא שלי גם יחסית קרובה לאחי ובמיוחד לגיסתי), ואבא לי מאוד קרוב לאחי, כי הוא תמיד רצה בן.
אני לא זוכרת שהיה הבדל משמעותי ביחס בינינו כשהיינו ילדים. אני זוכרת שאני הייתי בת 12 – 13 כשגרנו בארה"ב, אני הייתי זו שהיתה לא פעם עוזרת לאבא שלי להחליף גלגלים ברכב (למרות שראוי לציין שאחי היה אז בן 3 – 4 ולכן לא היה מסוגל לעזור).
אבל עם הגיל הבנתי שמשהו בדינמיקה מולי תמיד היה שונה. חלק מזה ובמיוחד כשהייתי צעירה יותר, נבע אולי מחוסר הניסיון של ההורים שלי בהורות – אבל כנראה גם בגלל שמצבם הכלכלי היה פחות טוב כשהייתי ילדה, אבל השתפר עם השנים, ואחותי ובעיקר אחי זכו למשל לטוס איתם לחו"ל ואני לא.
אבל לפעמים אני מודה שהסיבה הזו, שהעלתה אמא שלי, נשמעת לי קצת כמו תירוץ.
אולי כי אני זוכרת שגם בתור ילדה תמיד שיבחו אותי על זה שאני צנועה יותר מאחותי הבזבזנית יחסית – אבל מצד שני לא פעם גם קנו לאחותי מה שהיא רצתה. היו גם פעמים שויתרו לה על דברים, גם במחיר של לדרוש ממני לעשות דברים נוספים במקומה, כי היא בעצם נחשבה ל"קטנה", גם בגילאים שהיא כבר היתה די בוגרת והבדלי הגילאים שלנו לא היו משמעותיים.
למשל בקיץ שבו אני הייתי בת 15, ואחותי בת 12 – נסענו לסבתא שלי, וההורים שלי החליטו שהגיע הזמן שנעזור יותר בבית, ושנסחוב את המזוודות של המשפחה לאוטו ומהאוטו בנסיעה. החלוקה היתה פשוטה: אחת מאיתנו (שבמקרה היתה אני) תיקח אותן בהלוך, והשניה – בחזור.
רק כשהגיע הזמן לחזור הביתה, אחותי טענה שהיא זו שסחבה את המזוודות בהלוך. אני כמובן סיפרתי שאני זו שסחבתי אותן ולכן סירבתי לסחוב אותן – וההורים שלי היו צריכים להחליט מה לעשות.
כמבוגרת ברור לי שהם היו בלחץ – הם רצו לצאת מוקדם כדי להמנע מפקקים בדרך שהיתה נסיעה של למעלה משלוש שעות לפני פקקים, ברכב מלא ילדים חסרי סבלנות. והם היו צריכים להחליט מהר מה לעשות עם הסיטואציה כדי לא לבזבז זמן שהיה מוביל כמובן למצב שבו היינו נתקעים בפקקים.
הפתרון שלהם היה פשוט: לדרוש ממני להעמיס את המזוודות, כי אני הגדולה יותר ומצפים ממני להתחשב יותר.
אני המשכתי לסרב, והם התחילו להתעצבן יותר ויותר – אבל אז הגיע אחד מבני הדודים שלי שגרו ליד סבתא והציל אותנו: הוא סיפר שהוא ראה אותי סוחבת את המזוודות בהלוך.
לזכותם של ההורים שלי אני יכולה להגיד שבאותו רגע, הם פשוט דרשו מאחותי שתסחב את המזוודות, והיא עשתה את זה ומהר. ומאותו אירוע אני חושבת שאחותי כבר לא יכלה לצפות שההורים שלי אוטומאטית יותרו לה כי היא ה"קטנה". אבל ההורים שלי כן החליטו להעניש גם אותי בכך שהם ביטלו את הטיול הצפוי שלנו לאילת.
אבל גם בלי זה, שמתי לב לזה שאחותי ואחי לא פעם מקבלים קצת יותר ממני.
למשל לפני הגיוס שלי כל המשפחה יצאה לאכול במסעדה סינית, אבל כשאחותי התגייסה לאבא שלי היה חשוב לקנות לה ספר.
או למשל לא פעם ההורים שלי יכתבו לאחי ואחותי ברכות יפות וארוכות לימי הולדת, אבל לי לא.
או למשל במשך המון שנים אבא שלי רצה שניסע כמשפחה לעיר שבה אבא שלו נולד באירופה כטיול שורשים – אבל אז במפתיע החליט לנסוע לבד עם אחי אי שם בקיץ 2008. אני יודעת שאחותי היתה אז עסוקה, אבל במקרה אני הייתי אז "בין עבודות" (כלומר פוטרתי בגלל קיצוצים אבל מצאתי עבודה שהתחלתי לעבוד בה כמה שבועות אחר כך).
או למשל ביום ההולדת ה 40 שלי, אמא שלי הציעה שנצא אני והיא להופעה – לעומת יום ההולדת ה 40 של אחותי שבה יצאנו כל המשפחה לבילוי סופ"ש במלון על חשבון ההורים שלי.
עם השנים גיליתי גם שמבחינה כלכלית, להורים שלי יש נטיה להגיד שהם תומכים בכולנו בצורה שווה, אבל זה לא בהכרח המצב. הכולנו בסכום כסף מאוד נדיב בקניית הדירה הראשונה שלנו, והיה חשוב להם להדגיש שהם עוזרים לכולנו בדיוק באותה מידה – אבל בדיעבד התברר לי שהם עזרו לאחותי עם לפחות תשלום משכנתא אחד ואולי יותר. לי הם לא יכלו לעזור עם תשלומי משכנתא מהסיבה הפשוטה שבעזרת הסכום שהם נתנו לי פלוס החסכונות שלי פלוס פדיון של כמה קרנות השתלמות לא הייתי צריכה משכנתא.
אני חושבת שהעקרון עצמו שלפיו הם עוזרים לכל ילד לפי הצרכים שלו לא מפריע לי (ואני אפילו גאה בעצמי שהגעתי בעזרת עבודה וחסכון למצב שבו יכולתי לקנות דירה ללא משכנתא, גם אם זה היה כרוך בעזרה מההורים שלי) – אבל כן מפריע לי שהם הציגו את המצב כאילו הם עוזרים לכולנו בצורה שווה בקניית דירה אבל מאחורי הקלעים פעלו אחרת בצורה שפגעה בי ואולי באחי.
כמובן שעולה פה השאלה מה התחיל קודם – חוסר הקירבה הזה שבו אני מסתדרת לבד (ולעיתים מחפשת ״דמויות הורים״ בכך שאני מידי פעם מתיידדת למשל עם נשים מבוגרות יותר), או האם העובדה שאני עצמאית ובגלל הבדלי אופי ואישיות הגענו למצב של חוסר קירבה יחסי.
התיירת המקרית 
קראתי כל מילה ונצבט לי הלב.
קשה, לא משנה באיזה גיל, להסתכל על סיטואציה משפחתית ולראות שאת נותרת בתחושת חסר.
אהבתיLiked by 1 person
אחד הדברים שלומדים עם הגיל הוא שהורים הם גם בני אדם, ולא פעם עושים טעויות. גם בנושא קריטי כמו הילדים.
אהבתיאהבתי
נכון, רק שהם לרב מתעקשים לחזור על אותן הטעויות, כל הדרך.
אהבתיLiked by 1 person
פעמים קשה ללמוד…
אהבתיאהבתי
למעשה הפוסט הזה משלב גם את השיחות שלנו לגבי יחס שונה בין הורים לכל אחד מילדיהם וגם את סוגיית הקנאה שעלתה אצלי לאחרונה. כי למרות שאינך אומרת זאת במפורש, ברור שלא קל לך לראות איך לאורך השנים אחיך ואחותך מקבלים – בתחומים שונים – יחס מועדף, יותר עזרה וכו, ממך.
אי אפשר באמת לדעת את כל הגורמים לכך שהורים נותנים יחס שונה ורמות עזרה שונות לילדים שונים, אבל אפשר לשער. כמו שאמרת, לפעמים עם הילד הבכור נעשות כל הטעויות. לפעמים הילד עצמו משדר שהוא מסתדר וההורים טועים בכך שהם "קונים" את זה ולא מודעים לכך שגם הוא זקוק ליחס, לתשומת הלב, לעזרה הנוספת. לפעמים באמת אוהבים ילד מסוים או יותר ברמה אחרת מאשר ילד או ילדים אחרים. זה לא הוגן אבל זו המציאות.
אני יודעת שהורי לא מודעים לכמה שהם היפלו (ועדיין מפלים) ביני לבין אחי, ואצלם בראש תמיד אני ה"מוצלחת" וה"מסתדרת" ואחי תמיד "המסכן" שצריך לרחם, להקל ולעזור לו. גם אני לא הייתי מודעת לכך כל השנים (עד שעברתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי לקראת גיל 30 ופתאום נפלו לי כמה אסימונים). מעולם לא קינאתי בו או ביחס שהוא קיבל כי גם אני "קניתי" את השטות הזאת של כמה שהוא מסכן וצריך להקל עליו ולעזור לו. הוא לא מסכן בכלל. בתחום האקדמי/מקצועי הוא תותח, למשל. אבל הוא בנוי אחרת. עכשיו למשל הוא מעדיף להדחיק את מצבו של אבא שלי, להתכחש למה שקורה (ועלול לקרות בקרוב) כי לא נעים לו לדבר על דברים מפחידים ורעים. אז אני זו שצריכה לתפוס פיקוד ולהיות מעשית.
בשורה התחתונה – הורים לא באמת מודעים לטעויות שהם עושים ולכן הם גם חוזרים עליהן וגם אם תתעמתי איתם – הם לא יבינו על מה את מדברת. המורה שלי לאימון תמיד חוזרת ואומרת שאין מה להתעמת איתם, שאת העבודה הרגשית על מערכות היחסים איתם עלינו לעשות בינינו לבין עצמנו, בלי להטיח בהם דברים. שצריך לתמוך בהם לעת זיקנה בלי קשר ליחס שלהם אלינו. חומר למחשבה.
אהבתיאהבתי
כן בהחלט יש פה השראה גם מנושא הקנאה וגם מנושא יסי הורים וילדים ששוחחנו עליהם.
יש מצבים שבהם ילדים מסוימים כן זקוקים ליותר עזרה. אם למשל לאחותי יש קשיים כלכליים כי בעלה איבד את מקום העבודה שלו, אני חושבת שטבעי שההורים שלי יעזרו להם עם תשלום או שניים של המשכנתא כדי שאחותי והמשפחה שלה לא יאבדו את הדירה או ייכנסו לחובות. מצד שני לי היתה את היכולת לחסוך יותר כסף באופן ישיר או דרך קרנות השתלמות כך שלא הייתי צריכה משכנתא ולכן אני לא זקוקה לעזרה כזו.
ולגבי אחיך – הוא כנראה משדר משהו שהוא יותר חסר אונים, למשל כשהוא מתמודד בעזרת הדחקה, כנראה גורם לרושם שונה שהוא פחות מוצלח ומצליח כי הוא משדר מעין מסכנות.
מצד שני, לפעמים זה נובע מזה שההורים מפחדים יותר לאבד את הקשר עם ילד מסוים ולכן יתנו לו יותר. למשל סבתא שלי כנראה ידעה במודע או לא במודע שאמא שלי ואחותה מאוד אוהבות אותה ומסורות לה, אבל הגיסה שלהן (אישתו של האח של אמא שלי) היתה תמיד איומה לסבתא שלי, ברמה שהיתה תקופה מסוימת שבה הדודה שלי לא אפשרה לילדים שלה לבקר את סבתא, שממש אהבה את הביקורים האלו. לכן סבתא שלי פחדה לאבד את דוד שלי – ולכן מצד אחד העבירה על שמו את המשק מקדם יחסית, אבל מצד שני למרות שהוא היה אמור לטפל בה בתמורה לזה – היא ביקשה עזרה בעיקר מאמא שלי ודודה שלי, גם בגברים שהיו באחריותו…
אהבתיאהבתי
אני חושב שהורות זה נושא מאוד מסובך ואי אפשר להיות הורים מושלמים, אבל ממה שאת מספרת ההורים שלך רחוקים מאוד מלהיות מושלמים…
אהבתיLiked by 1 person
כמו שכתבה אמפי, לא פעם הילדים הבכורים סופגים את כל הטעויות של ההורים….
אהבתיאהבתי
קשה היה לקרוא את זה.
גדלתי עם עוד שלושה אחים. הייתי השלישי, "אמצע"? גם השני היה אמצע?
על כל פנים, כך אבי גם אמר: אמי אהבה מאוד את אחי הבכור ושניהם ויתרו לאחי הקטן, אבל ועליי להצדיע להוריי, תמיד – מעולם לא חשתי מופלה, מקבל יחס אחר.
אהבתיLiked by 1 person
כל אחד והזכרונות שלו…
אהבתיLiked by 1 person