שגרת מלחמה

בתחילת שבוע שעבר אחד מהעובדים בחברה שלי נעדר כמי שהשתתף במסיבת הטבע באיזור רעים. רק במוצאי שבת הודיעו לנו רשמית שהוא נהרג שם, למרות שמשיחות בשבוע שעבר כבר עלה שלא היתה הרבה תקווה מלכתחילה למצוא אותו בין החיים אם לא קיבלו ממנו אות חיים אחרי יומיים או שלושה.

העובד הזה היה חלק מהצוות שלי בעבר, ואני חושבת שיצא לי לשוחח איתו טלפונית פעם או פעמיים מסיבות מקצועיות, אבל לא מעבר לזה, אפילו לא ברמה של שיחה מעל קפה. לכן החלטתי לא לנסוע ללוויה שלו – כי אני מרגישה שלא הכרתי אותו ברמה שזה ירגיש לי נוח.

אבל רוב הצוות שלי כן נסע. העובדים הוותיקים יהו חברים שלו, במיוחד אחד מהם. לגבי החדשים יותר, אני חושבת שרובנו לא נסענו, אבל אני מרגישה לא נעים לשאול אותם לגבי זה, במיוחד שאם הם יגידו שהם כן נוסעים אני ארגיש עוד פחות נעים על זה שאני לא נסעתי.

ואז חשבתי שבמקום העבודה הקודם שלי דברים היו שונים. היתה לנו עובדת שהלכה לעולמה אחרי מאבק במחלת הסרטן, ורבים מאיתנו (כולל אני) הגענו ללוויה שלה. אמנם לא עבדנו יחד, אבל המשרד שבו היא עבדה היה קרוב לחדר ישיבות שבו השתמשנו הרבה לישיבות, ולכן יצא לי לקשקש איתה מידי פעם. לכן היה לי קשר אישי איתה שלא היה לי עם העובד הזה, הרגשתי צורך להשתתף בלוויה שלה, והיא גם היתה חסרה לי אחריה.

את העבודה הנוכחית שלי התחלתי בערך חצי שנה אחרי שהתחילה מגיפת הקורונה, כך שהתחלית לעבוד מהבית, ועד היום אנחנו עובדים בעיקר מהבית. ואני חושבת שאולי בגלל זה יוצא לי להכיר פחות אנשים שאני לא עובדת איתם באופן ישיר, והקשר שלי איתם מאוד לא קרוב.

---

ואז נשכרתי שלפני כמה חודשים, חזרתי מביקור בוקר בחדר הכושר הביתה לעוד יום עבודה, וחשבתי לעצמי שיום אחד עוד נחזור לשגרה הקודמת שלנו.

ואז הבנתי שמבחינתי השיגרה הזו מאוד קשורה לעבודה הקודמת שלי, כי הפסקתי לעבוד בה ממש לפני הקורונה שהפרה לנו את השיגרה הקודמת, ובהרבה מובנים השיגרה שלי לא חזרה למה שהיא היתה קודם – למשל בעובדה שאני הרבה יותר עובדת מהבית מאשר בעבר.

ולכן בעצם אני מרגישה מעין חוסר שגרה כבר כמה שנים. ואולי חוסר השגרה הזה קצת מקל על ההתמודדות עם השגרה המוזרה של המלחמה.

---

יש לנו לאחרונה הרבה מאוד ריבים בבניין לגבי ניקיון. לצערי אני מעורבת בכמה מהם, למרות שאני מנסה להמלט מזה כי יש לי תחושה שהדיונים האלו הם בעיקר מצד כמה יאכנעיות זקנות ומשועממות שאוהבות את האקשן של המריבות והויכוחים ושל לצאת צודקות בכל מחיר. אולי יום אחד אכתוב על זה פוסט ארוך יותר.

אבל היום, אחרי שאתמול בערב והיום בבוקר ירדו גשמים חזקים עם רוחות, נפלו כמה עלים גדולים מעץ הדקל שגדל לנו באיזורים המשותפים. אחת מאותן נשים מחרחרות ריב צילמה אותם והעלתה אותם לקבוצת הווטסאפ של הבניין בשאלה מי אמור לנקות את זה.

נכון, זה נראה רע ולכלוך. אבל אני מניחה שזה משהו שיכול לקרות בחורף, במיוחד בגשמים החזקים הראשונים, ואפשר פשוט לקחת את הענפים האלו ולזרוק אותם לזבל, או אם הם כבדים מידי אז לכתוב בקבוצה ולבקש מאחד הגברים לרדת ולזרוק אותם לפח כשיתאפשר.

אבל אולי יש משהו קצת אופטימי בקנטרנות הזו – שאנשים שהם לא מנפגעי המתקפה הראשונית ולא קרובים מאוד לאיזורי הגבול כבר מתחילים ליצור שיגרה במלחמה הזו, בניגוד ללחץ ולחוסר הודאות שהיתה לפני שבוע, כשהיה ברור שזה לא מבצע רגיל אבל לא היה לנו ברור מה יהיה במקומו.

יש אפילו אנשים שבאים לשחק במגרש המשחקים של בית הספר ליד הבית שלי. אתמול בערב היו גם ילדים שם. כשהיתה אזעקה הם כנראה נכנסו לשטח בית הספר, ויצאו דקה או שתיים אחרי שהפיצוצים הסתיימו.

יכול להיות שזה ישתנה, במיוחד כשכנראה תהיה כניסה קרקעית לעזה. גם הרעשים בגבול הצפון לא הפכו למלחמה או מבצע כוללים, אבל הם מתחילים לאט לאט להחמיר, ואיראן כבר איימה שאם תהיה כניסה קרקעית היא תדאג להחמרת המצב.

אבל בשלב זה, יש מעין שגרה. באמצע שבוע שעבר היו כמה ימים שקטים ללא טילים לאיזור גוש דן, למרות שהחל משישי בערב נראה שהתדירות שלהן עלתה. אבל לרוב המטחים לא ממש כבדים, ונראה שבשלב זה כיפת ברזל מצליחה להתמודד איתם לא רע.