בין האינטרס האישי לאינטרס הכללי, ובין מבצע למלחמה

יש עכשיו דיון מאוד סוער לגבי האם להעביר לעזה עזרה הומניטרית או לא. ארה״ב ״מציעה״ שנעביר אותה, שזה אומר שכנראה זה מה שיקרה כי לארה״ב כידוע יש אינטרסים מאוד חזקים פה באיזור.

מצד אחד, יש את אלו שדורשים שזה לא יקרה עד שלא יתנו לנו מידע לגבי החטופים (ויש את אלו שמגדילים לעשות ודורשים שחרור מלא של כולם תמורת אותה עזרה הומניטרית). יש אחרים שמתנגדים לזה כנקמה נגד הפלסטינים שששו וצהלו על המוות של אזרחים כל כך רבים בצורה כזו אכזרית, ועל החטיפות האכזריות לא פחות של ילדים, תינוקות וזקנים חסרי ישע מישראל.

אבל האם בעצם יש לנו אינטרס ״קר״ ושקול לתת לעזרה הומניטרית להכנס לעזה? יכולות להיות לכך כמה סיבות:

• קבלה של לגיטימציה בינלאומית למבצע ארוך יותר, שיכלול גם כניסה קרקעית שהיא צעד שנוי במחלוקת מבחינת כמות הפנגעים שהוא יגרור משני צידי המלחמה – ומה שקורה בצד הפלסטיני לא עקרוני עבורנו בפן האישי, אבל כן חשוב ללגיטימציה הבינלאומית עד כמה שזה לא נכון וצבוע.
• מניעה של זעם וזעזוע בעולם הערבי, מה שישרת את הרצון שלנו שהמלחמה לא תתרחב לחזיתות אחרות בגלל דרישה מה״רחוב״ במדינות ערביות שונות.
• להשאיר על כנם את הסכמי השלום שלנו עם מדינות ערביות שונות כמו איחוד האמירויות – ואולי אפילו להרחיב אותם לסעודיה ואולי אפילו עם הזמן למדינות נוספות.

ברור שהמצב פה מורכב, ושצריך ללחץ על החמאס ולהביא לחיסולו בכל מחיר. אבל אני חושבת שיש פה מורכבות מאוד גדולה, שלעיתים העולם לא בהכרח מבין אותה אבל אנחנו עדיין צריכים להתחשב בדעתו.

וזה חשוב במיוחד במצב שבו נראה שכולם חוששים שהמלחמה שלנו תהפוך למלחמה איזורית וכנראה גם יכולה להפוך למלחמה בינלאומית, ואולי אפילו למלחמת העולם השלישית, למרות שארה״ב וכנראה גם מדינות אחרות כמו מדינוצת מערב אירופה ואפילו כנראה סין לא מעוניינות בכך, ממש כפי שמדינות העולם פעלו כדי למנוע מלחמת עולם בעקבות מלחמת יותר כיפור.

כך שיכול להיות מצב שבו לטווח הארוך, לאפשר לפלסטינים לקבל עזרה הומניטרית טוב יותר עבורנו, למרות שעכשיו זה נראה לנו מכעיס?

---

אני גרתי בארה״ב כשקרו פיגועי ה 11.9ֿ. ארה״ב היתה מזועזעת ויצאה ל״מלחמה נגד הטרור״ ונראה היה שאנחנו פוצחים במלחמה בין האיסלאם הפונדמנטליסטי לבין העולם המערבי, במיוחד כשארה״ב יזמה פלישה לאפגניסטן ולעיראק.

אבל עבור רובנו, השגרה המשיכה כרגיל. כלומר לא היתה מלחמה במובן של שגרה שהפכה סובבת מלחמה כמו שקרה למשל במלחמות העולם שבהן המלחמה שיבשה את החיים של האוכלוסיה האזרחית בהפצצות, במקלטים, ובלחימה ברחובות. גם הלחימה שקרתה היתה במדינות שעבור רובנו היו רחוקות כמו עיראק ואפגניסטן.

ברור שבמערכה הנוכחית העורף בישראל מושפע מהרבה שיגורי טילים, אבל שמתי לב לשינוי מאוד משמעותי בין שיגורי הטילים לאיזור המרכז הפעם לבין שיגורי הטילים של מבצע שומר חומות ב 2021. בשומר חומות היה ניסיון לשבש את יכולת היירוט של כיפת ברזל בכך שהחמאס והג׳יהאד האיסלמי שיגרו כמות עצומה של טילים בבת אחת, ולמרות שרובם ייורטו היו כמה נפילות באיזור המרכז, כולל נפגעים.

אבל הפעם לפי כמות הפיצוצים שאנחנו שומעים אחרי כל אזעקה – יש שניים או שלושה יירוטים לכל היותר, למרות שבאמת לא פעם יש שיגורים בפערים יחסית קצרים (בשלישי או רביעי בערב היו שלושה שיגורים בהפרשים של חצי שעה אחד מהשני). זה מפחיד ולא נעים, אבל בשלב זה לא היו פגיעות משיגורי הטילים בקרב האוכלוסיה האזרחית באיזור המרכז.

זה מרגיש כאילו החמאס מבין שהם עומדים בפני מבצע ארוך, ושומרים חלק משעותי מהתחמושת לשימוש בשבועות והחודשים הקרובים.

וזה מעלה את השאלה מתי נחזור ל״שגרה״. ברור שהלחימה תיקח זמן (מביני עניין מדברים על שבועות ואפילו חודשים), וזה כשרק לוקחים בחשבון שהלחימה תשאר מוגבלת בין ישראל לארוני הטרור ברצועת עזה. תכניסו למשוואה את החיזבאללה וכוחות אחרים שאיראן שולטת בהם (הלילה למשל היו שיגורי טילים מאיזור תימן שנראה שהופנו לכיוון ישראל, שהאמריקנים יירטו עבורנו), ואת הסיכון לכך שהאיזור כולו ואולי אפילו העולם כולו ייכנס למערכה הזו – וזה יוביל בקלות לבלגן הרבה יותר גדול וכמובן הרבה יותר ארוך (תחשבו על כך שמלחמת העולם הראשונה ארכה למעלה מארבע שנים, ומלחמת העולם השניה אכ מעט שש שנים).

כמובן שיש פה הרבה מאוד אירועים שאין לנו שליטה בהם – למרות שברור שאיראן רוצה לעשות בלגנים, אבל שארה״ב ונראה גם שהמדינות הערביות הפרו מערביות כמו ערב הסעודית מנסות לבלום את זה בכל הכוח.