למה שחקן עם הישגים מדהימים צריך לדבר קודם כל על המשקל שלו (לשעבר)?

דביר בנדק הוא אדם עסוק. הוא משחק בסדרה הקומית "סברי מרנן", שעכשיו משודרת העונה השמינית שלה, הוא פרזנטור של בנק טפחות כבר המון שנים – ובין לבין הוא גם מספיק להנחות סדרות, ואפילו לשחק תפקיד משמעותי בסרט ההוליוודי "גולדה".

והדבר הראשון שחשוב לדבר עליו בכתבה על ההישגים שלו והתובנות שלו לגביהן היא לדבר על הירידה שלו במשקל – ועל הניתוח לקיצור קיבה שהוא עבר.

לזכותו של דביר אפשר להגיד שהוא לא שש להמליץ על הניתוח לאנשים אחרים, בניגוד להמון מנותחים ״מצליחים״ שמטיפים לאנשים שמנים עד כמה הניתוח נפלא.

הכרתי לפני המון מישהי ששמעה את ההטפות האלו, השתכנעה להתנתח, ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח כי קופת החולים בה היא היתה חברה לא הסכימה לממן לה אותו – ואז הלכה לעולמה מסיבוכים של הניתוח, משהו שאף אחד מהמטיפים או המטיפות לא דיבר על הסיכוי שהוא יקרה.

למזלו של דביר, יש לו סביבה מאוד תומכת: גם אישתו עירית החליטה להרזות ולשמר בבית כולו אורח חיים בריא שמשפיע גם על הבנות של הזוג. מצב שבו שאר הבית ממשיך להתנהל ״כרגיל״ כנראה פוגע בלא מעט אנשים שמנסים לשמור על המסגרת.

אבל יש פה נקודה רגישה, שאולי רק דביר יכול לענות עליה: עד כמה הניתוח אחראי ל״משמעת העצמית״ שגורמת לדביר לאכול במידה ובתדירות מתאימה כל מיני מאכלים? מה הניתוח מעניק לו שעוזר לו מלבד הגבלה פיזית על כמות האוכל שהוא אוכל? ואולי מבחינתו ההגבלה הזו מספיקה?