סוזן בלק היתה השלישית מבין ארבעה ילדים. אמא שלה סבלה משבץ די מהר אחרי הלידה של אחיה הצעיר של סוזן, וטופלה לאורך השנים במוסדות שונים. אבא של סוזן טיפל בילדים, כשאחותה הבכורה ניסתה להיות מעין אמא לסוזן ושני האחים שלהן.
הזכרון הראשון של סוזן היה כשהיא וחברה הכינו כריכים של חמאה וסוכר, משהו שהחברה לימדה אותה. אבל למרות העובדה שהזכרון הראשון של סוזן קשור לאוכל (ועוד לאוכל שנחשב למשמין ולא בריא), היא היתה ילדה רזה כי היא היתה מאוד פעילה. בתור אישה צעירה בת עשרים ומשהו היא גם היתה מרימת משקולות מקצועית וממש ממש רזה.
אבל בגיל שלושים בערך היא התחילה להשמין. זה התחיל מטיפול פסיכולוגי שהיא בחרה לעבור כדי להתמודד עם התחושות הגרועות שלה כמי שגדלה ללא אמא. אחרי אחת הפגישות היא ניגשה למאפיה כדי לקנות שש עוגיות, שהיא אכלה ״על המקום״. עם הזמן היא התחילה לאכול יותר ויותר, גם אחרי שבשלב מסוים היא הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי.
לקראת סוף שנות השלושים שלה, סוזן הגיעה למשקל של 468.1 פאונדים, או 212 ק״ג.
בתחילת הספר שסוזן כתבה על ההרזיה שלה, היא מספרת על נסיעה לארוחת ערב משותפת עם חברה. סוזן הרעיבה את עצמה לכל אורך היום לקראת הארוחה במסעדה כדי כביכול לאפשר לעצמה לאכול אוכל עשיר יותר במסעדה, אבל זה בעצם פעל לרעתה כי במהלך הנסיעה למסעדה הרעב שלה הפך להיות בלתי נסבל עד כדי כך היא התחילה לחפש ברכב שקית של חטיף מלוח כזה או אחר שהיא היתה בטוחה שהיא לא סיימה. החיפוש כל כך מעסיק אותה שהיא כמעט גורמת לתאונת דרכים עם רכב אחר.
לאורך הארוחה, החברה מאוד לחצה על סוזן להיות ״טובה״ בכל מה שקשור לאכילה. סוזן ״מרשה לעצמה״ לאכול רק לחמניה אחת מתוך שלל הלחמניות שהוגשו להן בסלסלה, אבל אז מחסלת את שאר הלחמניות כשהחברה שלה הולכת לשירותים. היא מקווה שהמלצר ימלא מחדש את הסלסלה לפני שהחברה שלה חוזרת כדי שהיא לא תחשוד שהיא אכלה את כל הלחמניות.
מנה עיקרית אחת לא מספקת את סוזן כי היא רגילה לאכול כמויות הרבה יותר גדולות, אבל לא נעים לה להזמין מספיק אוכל בגלל החברה. וכדי כביכול להוסיף חטא על פשע – החברה מציעה ששתיהן יזמינו קינוח יחד, אבל כל אחת תאכל רק כפית אחת או שתיים ממנו כדי ״לאכול בשליטה״. סוזן מסרבת, וכבר מאחלת ״להפטר״ מהחברה כדי שהיא תוכל ללכת ולאכול ״כמו שצריך״, אבל החברה מתעקשת להשאר ולשוחח, ואולי אפילו לצאת להליכה משותפת באיזור המסעדה.
כשסוזן סוף סוף מנפנפת אותה, סוזן יוצאת לסיבוב הג׳אנק פוד הלילי שלה. היא עוברת בכמה מסעדות ג׳אנק פוד שונות כדי לרכוש כריכי טונה או כריכי דג מטוגן (ומידי פעם המבורגר) – כמובן עם שתיה וצ׳יפס. רק 4 – 5 ארוחות כאלו גורמות לה לשבוע. האירוע הוא לא חד פעמי – אלא מעין טקס עבורה כל ערב אחרי שהיא מסיימת את יום העבודה שלה. היא לא יוצאת מהאוטו אלא רק עוברת דרך נקודת האיסוף מהרכב, די שלא יראו אותה וידעו כמה היא שמנה.
יש לה גם הרגל שבשעות הצהרים היא מזמינה שתי ארוחות ענקיות – אחת ממסעדה סינית והשניה מפיצריה. בשני המקרים השליחים כבר יודעים להשאיר לה את האוכל במטבח בלי שהיא תצטרך לגשת אליהם.
סוזן לא ממש מבינה כמה היא שמנה, אלא רואה בעצמה ״מלאה״ לכל היותר. היא לא מבינה למה גברים שהיא פוגשת (כי היא נואשת להתחתן ולהביא ילדים) נרתעים ממנה ונעלמים לה אחרי פגישה אחת.
למזלה של סוזן, בשלב מסוים רופא הזהיר אותה שבגלל המשקל שלה – היא עלולה לחטוף שבץ. עצם העובדה שהוא השתמש ספציפית בשבץ, שהיה מה שגרם לאמא לה להיות נכה – גרם לסוזן להתעורר ולעבור למעין מרכז של דיאטת כסאח שנוהלה על ידי רופאים (המרכז הספציפי נסגר מאז, וכבר בספר עולה הטיעון שהחשש שהוא ייסגר כבר עלה בתקופה שבה סוזן היתה בו).
אבל סוזן ממשיכה לזלול עד הרגע האחרון. היא אפילו כועסת על אחותה הגדולה שהתעקשה ללוות אותה במעבר כדי לעזור לה במעבר לעיר שבו נמצא המרכז להרזיה, כי הנוכחות של אחותה לא אפשרה לסוזן לזלול כאוות נפשה בדרך לשם. ברגע שאחותה חוזרת הביתה – סוזן מבלה את הימים שלפני ההצטרפות שלה למרכז בזלילה בלתי פוסקת, במקום לארגן את החפצים שלה בבית החדש שלה.
אבל אז ברגע שהיא מתחילה – היא מיד נכנסת למשטר דיאטת הרעבה ממשית – שבשבוע או השבועיים הראונים היא נאלצת להסתפק בתפריט של 800 קלוריות (שבהמשך עולה ל 1400). הדיאטה עשירה בפחמימות ודלה בשומן – ועיקר השנאה בשיטה הוא לכל מה שמכיל מלח.
סוזן שהתה במרכז שנתיים וחצי, ורזתה 113.5 ק״ג. המשבר היחידי שיא מספרת עליו היה סביב יום ההולדת הארבעים שלה, שבו המשפחה שלה באה להתארח אצלה לבערך שבוע. הערה של אבא שלה עד מה האוכל הדיאטטי שהיא הכינה לכל המשפחה חסר טעם (כי הוא לא רגיל לאכול כמויות נמוכות כאלו של מלח) כשבמקביל הוא לא אמר לה שהוא גאה בה סביב ההרזיה הגדולה שלה גרמה לה לחזור להרגלים הגרועים שלה למשך שבוע – ולעליה מטורפת של 18 ק״ג. בערך חצי מהעליה נבעה מצבירות נוזלים כי האוכל שהיא אכלה במהלך השבוע הזה היל כמויות גדולות עבורה של מלח, אבל חצי ממנו נבע מכך שהיא חרגה ממסגרת ההרזיה המאוד דלה שלה.
כמו מרזים רבים, סוזן מתייחסת לשיטת ההרזיה שלה כדברי אלוהים חיים – כלומר השיטה ״הכי טובה״ ו״הכי בריאה״ להרזיה. אמנם יש בשיטה היבטים בריאים (ישש בהדגש מאוד גדול על הפחתת מלח), אבל רבים רואים בה מאוד קיצונית גם מבחינת כמת הקלוריות הדלה שבה (במיוחד ב״שלב הראשון״ מבין שניים שבו אוכלים פחות מאלף קלוריות ביום), וגם בכך שהיא שמה גדש דול מידי על פחמימות ופחות על חלבונים – ואוסרת כמעט לחלוטין על שומנים.
גם סוזן עצמה כל הזמן מספרת על כך שהיא אוכל כל היום פסטה וירקות – ואפילו נותנת מתכונים. היא ממליצה על ״פינוק״ בצורת שתיה תוססת דיאט ששותים בכוס יפה (היא צמה אוהבת כזו בטעם תפוז). היא ם ״מכריזה״ שכדי לרזות כל אחד חייב לשור את שירותיו של מאמן אישי כדי להתאמן כדי ליצור מחוייבות, משהו שרחוק מלהיות נכון עבור רוב האנשים.
אבל יש לוזן בסוף הספר תובנה אחת נכונה ומעניינת: כשהיא עומדת לחזור מהמרפאה הביתה, היא כותבת מראש מכתב לחברים והמשפחה שמספרת על התהליך שלה – ועל כך שחלק חשוב מהתהליך שהיא עברהה הוא בכך שהיא כבר לא תאכל יותר בסתר במכונית שלה או לבד בבית. ולכן חשוב לה לבקש מהקרובים אליה לא להעיר לה על מה שהיא בוחרת לאכול – גם אם מדובר על אוכל מאוד משמין או על כמויות שנראות להם מאוד גדולות. היא מבינה שלא פעם התנהלות כזו נובעת מרצון לעזור לה, אבל היא מסבירה שעבורה מדובר על התנהלות שגורמת יותר בעיות מאשר עוזרת.
התיירת המקרית 