״רזה הוא המאושר החדש״

ואלרי פרנקל היתה בת 11 כשהיא עשתה דיאטה בפעם הראשונה. או יותר נכון כשאמא שלה אילצה אותה לרזות בפעם הראשונה: המשפחה עמדה לצאת לחופשה ב״קלאב מד״, חופשה שברובה הם יסתובבו בבגדי ים, ואמא שלה סירבה שואלרי תסתובב כך עם עודף משקל קטן יחסית, גם אם היא התחילה בדיוק את גיל ההתבגרות ועליה כזו במשקל היתה טבעית.

אחרי כמה שבועות של תסכולים מהעובדה שהיא אוכלת סלרי במקום עוגיות כמו החברות שלה – ואלרי רזתה 4.5 ק״ג, והיתה מאושרת. היא התרוצצה בבגד ים לכל אורך החופשה וקיבלה המון מחמאות על איזו ילדה יפה היא – רק כדי לגלות שהיא העלתה חזרה חלק מהמשקל כי היא חזרה לאכול כל מה שבא לה במזנונים השונים באתר הנופש.

ואז היא הבינה: היא יכולה להנות מאוכל, או להיות רזה. היא לעולם לא תוכל גם להנות מאוכל וגם להיות רזה ובכך להיות מאושרת (ובמיוחד לא לגרום לאמא שלה להיות מאושרת).

הדיאטה הזו היתה התחלה של תקופה של בערך שלושים שנה של דיאטות לא בריאות. בהתחלה אמא של ואלרי לחצה עליה תמיד לרזות, לרוב בדרכים מאוד לא בריאות פיזית ובעיקר נפשית, אבל עם השנים ואלרי עצמה הפנימה את המסר – והמשיכה את המסורת של ניסיונות ההרזיה שהצליחו, אבל רק לזמן מוגבל.

ואז הבת הבכורה שלה הגיעה לגיל 11, הגיל שבו ואלרי עשתה את הדיאטה הראשונה שלה. הבת שלה לא היתה צריכה להרזות בגיל הזה, אבל ואלרי הבינה עד כמה הרצון להרזות והדיאטות האובססיביות שלה בעצם פגעו בדימוי הגוף שלה ובחיים שלה בכלל, והיא החליטה לעבור תהליך שבו היא ״תפטר״ מהצרות האלו – ותוותר על הדיאטות ודימוי הגוף הגרוע לתמיד.

הספר שהיא כתבה, ״רזה הוא המאושר החדש״ מתאר את המסע שלה לבריאות נפשית בכל מה שקשור להרזיה, ובסופו במקרה או שלא במקרה המסע הזה מוביל לכך שהיא גם רזתה כמה מידות (למרות שלא למידה ״רזה באמת״ אלא מידה או שתיים יותר) וקיוותה להישאר במשקל החדש הזה בלי צורך בדיאטה עם הרבה חוקים.

התהליך הנפשי כלל למשל התמודדות על היחס המחפיר של אמא שלה כלפיה בכל מה שקשור למשקל. כמבוגרת ואלרי הבינה שאמא שלה רק רצתה בטובתה בכך שהיא רצתה לעזור לה לשמור על המשקל ולא להמשיך ולהשמין ללא שליטה, אבל הבינה כמה היחס השלילי של אמא שלה שצעקה וכעסה עליה, ולעיתים היתה ממש נכנסת ל״קריזה״ בנושא המשקל של ואלרי רק פגע בה. במהלך הספר ואלרי ניסתה להתעמת עם אמא שלי לגבי היחס הזה, אבל אמא שלה סירבה ״לקחת אחריות״ ולשנות את דעתה לגבי היחס הזה, וואלרי הבינה שהיא עצמה צריכה ״לשחרר״ את הנושא בלי לסגור אותו לחלוטין בכך שאמא שלה גם תבין את עוצמת הנזק שהיא גרמה.

אבל ואלרי גם הבינה שהיא עצמה גרמה לעצמה הרבה מאוד מהסבל שכרוך בדיאטות. היא למשל מספרת על כך שלא פעם היא היתה מרזה, מקבלת המון מחמאות על ההרזיה – אבל אז כשהמחמאות כבר הפסיקו להגיע כי היא שמרה על ההישג במשך תקופה מסוימת, היא היתה מחבלת באורח החיים שהיה עוזר לה לשמור על המשקל והיתה מתחילה להשמין שוב, רק כדי לרזות שוב כדי להתחיל לקבל שוב את המחמאות על המראה החדש שלה…

באותה מידה, היא לא פעם ציפתה מעצמה ל״שלמות״ בכל מה שקשור לשמירה על אורח החיים שכרוך בהרזיה, ולכן למשל היתה תמיד מתחילה את ניסיון ההרזיה הבא שלה ביום שאחרי סוף השבוע אחרי המחזור האחרון שלה כדי שהיא תהיה במצב האידאלי להשקיע הכל בהרזיה – ואז כל כשלון או תקופה שבה היה לה קשה יותר לשמור על המסגרת גרמה להתפרקות מוחלטת של תוכנית ההרזיה שממנה ואלרי לא התאוששה, במקום לראות בתקופה הזו עיכוב זמני שאחריו היא תוכל לחזור למסגרת.

---

יש בספר נקודה שמאוד חשוב לציין: ואלרי מעולם לא היתה מאוד שמנה. עודף המשקל שלה היה תמיד יחסית קל, וטווח המידות שלה נע בין 34 – 36 בתקופות שבהן היא היתה ״ממש רזה״, ו 42 – 44 בשיא המשקל שלה, חוץ מאולי בהריונות שלה שבהם היא עלתה לא מעט במשקל אבל רזתה את רובו אחרי הלידה.

מצד שני, היא גדלה בבית שבו כל חריגה מלהיות ״ממש ממש רזה״ נחשבה להשמנה בלתי מתקבלת על הדעת. במקביל, כמי שסיימה תואר בכתיבה – היא עבדה במשך המון שנים במגזינים לנשים, סביבה שבה לא פעם נשים נדרשות להיות מאוד רזות, ועודף משקל קל גם נחשב לאסון טבע חסר פרופרציות.

כך שגם אם נשים שמנות ״באמת״ רבות היו מתות לרזות כדי אפילו להגיע למידות הכי גבוהות והכי ״שמנות״ של ואלרי.

אבל האם בעיות דימוי הגוף שלה באמת עד כדי כך שונות מאלו של נשים שמנות יותר ממנה? או האם התובנות שלה יהיו לא רלוונטיות גם עבורן?

---

התיאוריה של ואלרי בכל התהליך היתה שההשמנה שלה נובעת מדעות קדומות ובעיקר מרגשות שליליים שלה לגבי הגוף שלה ולגבי אכילה בריאה. היא חשבה שאם היא תטפל בדעות הקדומות וברגשות השליליים שלה – היא תוכל לאכול בצורה בריאה ולהגיע למידה רזה יחסית שטבעית לגוף שלה ללא מאמץ

נראה היה שלפ]חות באופן מיידי, התיאוריה הצדיקה את עצמה. בסופו של הספר ואלרי רזתה במהלך התהליך כמה קילוגרמים למשקל רזה יותר אבל לא רזה באופן ״מושלם״, בעיקר בעזרת בחירה חכמה באוכל בריא וספורט, אבל ללא כללים מחמירים וללא צורך בשלמות.

היא למשל סיפרה על כך שהמשפחה נסעה לחופשה שבה ואלרי לא התאמנה כרגיל ואכלה אוכל מאוד לא בריא, ואכן עלתה קצת במשקל – אבל היא רזתה אותו חזרה כשהיא חזרה לשגרה שלה בבית תוך שבועיים או שלושה.

אבל נראה שעם השנים המסגרת הזו התרופפה, וההרגלים הבריאים ה״טבעיים״ של ואלרי הפכו לפחות ופחות טובים. לאחר עשור, המשקל שלה עלה מאוד, והיא חזרה למסגרת של דיאטות ״רגילות״, לא מסיבות אסתטיות כמו בעבר אלא מסיבות של בריאות.