מתי כבר יבינו – ״מס הסוכר״ וסימון התוויות לא ממש עוזרים לאורח חיים בריא?

הכתבה הזו, אחת מיני רבות, מתלוננת על כך שב״זכות״ מס הסוכר שהעלה את המחיר של השתיה הממותקת – אנשים התחילו להפחית בצריכה שלה. מעבר לזה, המס כביכול אמור ״לממן״ את עלות הטיפול בהשמנה ובמחלות הנלוות לה, ולכן מאוד מפריע לאנשים שונים כמו הכתבת רוני לינדר שכתבתה את הכתבה הספציפית הזו (ושמוגדרת באתר כ״ככתבת כלכלת בריאות״ ועובדת בתחום כבר לא מעט שנים) שהמס הזה בוטל מרגע שהממשלה הנוכחית נכנסה לתפקידה.

הבעיה העיקרית בעיני, כמי שמכירה את בעיית ההשמנה באופן מאוד אישי, היא שמיסים כאלו לא ממש עוזרים, במיוחד לא באופן גורף. זה לא עבד גם בתחום העישון – כל העלאת המיסים על הסיגריות ואפילו הצגת טקסטים בולטים על כך שסיגריות פוגעות בבריאות לא מנעו ולא מונעות ממעשנים רבים להמשיך לעשן – וחמור מכך, לא מונעים מרבים (ובמיוחד צעירים) להתחיל לעשן מלכתחילה. אני חושבת שבשלב מסוים גם צריפו תמונות דוחות ומגעילות במיוחד של פגיעות עישון על קופסאות הסיגריות, וזה לא עבד במניעה של עישון…

היחידים שמיסים כאלו כביכול עוזרים להם ״להגמל״ הם משפחות עניות שמאוד מחושבות מבחינה כלכלית, וכמה שקלים נוספים על בקבוק קולה אכן מאוד מקשות עליהן לרכוש אותו. ופה בארץ אלו לרוב משפחות חרדיות שמעבר להיותן מאוד עניות, הן גם מרובות ילדים ולכן לרוב רוכשות גם כמויות יחסית גדולות של שתיה ממותקת.

אבל ההתמקדות הזו בשתיה ממותקת ואולי גם בממתקים וחטיפים שניתן לרכוש בסופר (או במכולת, או הפיצוציה) היא שהם חלקיק מאוד קטן מאורח החיים שמוביל להשמנה ומחלות שקשורות בה.

ידעתם שלמשל במיץ פירות יש יותר סוכר ממה שיש בשתיה תוססת? אבל מיצי פירות יחשבו לא פעם ל״בריאים״ כי פירות הם בריאים, גם אם המיץ שלהם ללא הסיבים של הפרי הוא לא שונה מבחינה תזונתית משתיה ממותקת אחרת.

וגם ״אייס קפה״ ולא מעט ממשקאות הקפה ברשתות בתי הקפה הם שתיה ממותקת לכל דבר, ובגלל זה הם כל כך טעימים.

מצד שני, משקאות דיאט (שהכתבה עצמה מעודדת) כשלעצמם הם לא בהכרח בריאים. יש למשל אנשים שמגיבים לסוכרזית כמו לסוכר בהפרשת ההורמון אינסולין (לא ברור לי אם מדובר על תגובה לטעם המתוק, או לסוכרזית עצמה או לסוגים מסוימים שלה), עד כדי כך שיש סוכאתיים שאסור להם לצרוך סוכרזית. מעבר לזה, יש את אלו שטוענים שמשקאות דיאט ומוצרי דיאט בכלל הם מסוכנים לבריאות (ואפילו אולי מסרטנים).

ובמובנים מסוימים, הכתבה עצמה מייצגת את הבעיה הקשה של מערכת הבריאות להבין איך לטפל בבעיית ההשמנה, גם אם היא מאוד רוצה:

ההתמקדות במשקאות קלים (ורק בחלק קטן מהם) רחוקה מלטפל בבעיית ההשמנה והמחלות הנלוות אליה: השמנה נובעת מהרבה גורמים, חלקם גופניים וחלקם נפשיים, אבל היא בעיקר נובעת מאכילה של יותר מידי קלוריות, ויש כל כך הרבה מאכלים ומשקאות עתירי קלוריות או סוכר שאפשר לאכול ולשתות שהם לא משקאות ממותקים שההתייחסות רק למשקאות הממותקים היא טיפה בים ולא ממש עוזרת.

ואולי יש התייחסות רק אליהם כי אותם קל יחסית למסות? הרי החברות שמייצרות את המשקאות הממותקים מייצגות גם משקאות דיאט, אז אפשר ״לנחם״ אותן בכך שמי שרוצה לרכוש שתיה ממותקת, יעדיף במצב של מיסוי על המשקאות שהם ממותקים לרכוש את גרסת הדיאט במקום. זה משהו שאי אפשר לעשות לממתקים למשל, ולכן מיסוי על ממתקים יצור התנגדות מאוד גדולה מהיצרנים.

אין התייחסות לאורח חיים בריא באופן כללי, אלא רק מניעה של סוכר: ברור שצריכת סוכר היא לא בריאה. אבל התחליף הבאמת בריא למשקאות ממותקים הם לא משקאות הדיאט, אלא מים. אי אפשר להכחיש שמים בריאים משמעותית מכל סוג שתיה אחר.

נכון, אנשי מקצוע כביכול טוענים שאנשים רוצים את הטעם המתוק, ולכן מעדיפים שהם יצרכו אותו בגרסה ללא סוכר, אבל הם לא נותנים צ׳אנס לשינוי ההרגלים ולהחלפת הסוכר במזון מזין יותר. באותה מידה אפשר למשל להרגיל אנשים לשתות מים, ואם הם רוצים משהו מתוק הם יכולים לאכול פרי שיש לו ערך תזונתי גבוה יחסית למאכל מתוק.

המיסים נועדו כביכול לממן את הצורך להוסיף תרופות הרזיה לסל: בואו נדבר לרגע על העובדות. תרופות הרזיה (ממש כמו ניתוחי הרזיה) הן לא פתרון פלא, אלא מיועדות לעזור לאנשים להתרגל לאורח חיים בריא. ללא אורח חיים בריא, האדם לא ירזה ובמיוחד לא יצליח לשמור על ההרזיה לאורך זמן, גם עם תרופות (ואפילו אחרי ניתוחים שהם לא הפיכים).

אבל ממש כמו שאין מחשבה לעזור לאנשים להחליף שתיה ממותקת במים (גם אם רק באופן חלקי), אין מחשבה על להשקיע את הכספים האלו לפחות חלקית בחינוך לאורח חיים בריא. למשל אפשר להכשיר יותר דיאטניות לעבודה בקופות החולים ולאפשר להן להעביר תכנים לגבי אורח חיים בריא באופן קהילתי, קבוצתי או אישי באופן סדיר.

וזו בדיוק הבעיה בשימוש בתרופות (וגם בניתוחים) לאורך זמן, ומה שמסביר את הכשלונות הרבים בהם: בעיית ההשמנה והנסיבות שמובילות אליה הן מורכבות משמעותית מ״למנוע מאנשים לאכול ואז הם ירזו״. מדובר על נסיבות פיזיולוגיות (שבהן מתרכזים התרופות והניתוחים), אבל גם נפשיים ורגשיים שגורמים לאנשים לבחור במאכלים ומשקאות שמובילים להשמנה גם אם ידוע להם וברור להם שהם מזיקים להם ולא מועילים להם – ובזה אין טיפול, או ניסיון לטיפול – כאילו שאין בכלל הבנה או הכרה בכך שהגורמים האלו קיימים.

ואז מנתחי קיצור קיבה לא מבינים למה אנשים שהיו מוכנים לסכן את החיים שלהם ולסבול מתופעות לוואי קשות של הניתוח רק כדי להרזות – פתאום שנה או שנתיים אחרי הניתוח (בדיוק כשהוא הופך לפחות יעיל פיזיולוגית) ״לא משתפים פעולה עם הניתוח״ ומתחילים להשמין חזרה, למרות הכלי הכביכול נהדר שהמנתחים נתנו להם, זה שעזר להם לרזות יפה מאוד עד לאותה נקודה. עצם העובדה שלעיתים חוסר השליטה על כמות האוכל ו / או התוכן של מה שאוכלים או שותים נובע מסיבות רגשיות שבהן צריך לטפל במקביל או אפילו לפני הניתוח מעולם לא עולה בדעתם.

במקביל, יש את אלו שטוענים שלא פעם האכילה הרגשית הזו נובעת בעצם מהתמכרות לסוכר (או לא פעם אפילו הטעם של הסוכר), שומן, מלח וגורמים אחרים. זה אומר שניתוח או תרופות שמורידות את רמת התיאבון לא יטפלו בשורש הבעיה, ולא יטפלו בה לאורך זמן.

אין השקעה בחינוך לאורח חיים בריא מלכתחילה: חלק מהחשיבות של חינוך היא מניעה של השמנה מלכתחילה, הרבה לפני שאנשים מגיעים למצב של מחלות או אפילו השמנה שמצדיקה שימוש בתרופות כדי להועיל להרזיה.

וחלק מהטיפול הזה הוא גם הבנה של הצורך לטפל בגורמים רגשיים שגורמים לבחירה באוכל משמין, או ההתמכרות הרגשית או הפיזיולוגית למאכלים משמינים. והטיפול הזה יכול לעזור לאנשים להמנע מהצורך בתרופות או הניתוחים.