״ספריית חצות״

את הספר ״ספריית חצות״ התחלתי לקרוא בעקבות המלצה בבלוג של אמאל׳א.

הספר מתחיל בהקדמה מאוד קצרה שבו הגיבורה, נורה, היא נערה ומשוחחת עם המבוגר הכי קרוב אליה בעולם: הספרנית בספריית בית הספר שלה. נשמע שלנורה יש המון פוטנציאל להצליח – היא שחיינית טובה ברמה שהיא יכולה להפוך להיות שחיינית תחרותית ואפילו להגיע לאולימפיאדה, אבל גם מאוד אינטליגנטית ונשמע שהיא תוכל להיות מדענית מצליחה, ובהמשך אנחנו גם לומדים שיש לה יכולת שירה ומנגינה מאוד גבוהות, ויכולת לכתוב שירים כך שהיא יכולה גם להצליח בתור מוזיקאית.

הספר ״הראשי״ עצמו מתחיל בידיעה שהגיבורה שלו, נורה, הולכת להתאבד יום וקצת אחר כך. הסיפור מתחיל מכך שהחתול שלה נמצא מת ברחוב בשעות הערב. בבוקר שלאחר מכן היא מפוטרת מהעבודה שלה, ואז נפגשת עם חבר של אחיה שאיתו הם בעבר ניסו להקים להקה שהתחילה לקבל תשומת לב מסחרית – עד שנורה עצמה כזמרת וככותבת השירים הראשית החליטה לפרוש, ומאז אחיה כועס עליה וניתק איתה קשר ולא היה לו עניין לחדש אותו. היא גם מקבלת הודעה מהארוס שלה לשעבר שאת החתונה איתו היא ביטלה יומיים לפני שהיא קרתה כי היא הרגישה שזו החלטה לא נכונה – וכמובן שהיא ממש ממש מצטערת על זה שהיא כבר לא בקשר עם החברה הכי טובה שלה כי אותה חברה רצתה שהן יעברו יחד לאוסטרליה, אבל נורה סירבה ואז הקשר ביניהן נותק.

בערב היא מגיעה למסקנה שהחיים שלה לא שווים כלום והיא מתאבדת לקראת חצות – אבל במקום להגיע לגן עדן או לגיהנום היא מגיעה למעין ספריה ששם היא פוגשת בדמות של אותה ספרנית שהיא הכירה כנערה. בעזרת אותה ספרנית היא נחשפת לרשימת החרטות שלה (שרק הלכה וגדלה עם השנים), ואז לאפשרות לבחור חיים שבהם היא החליטה בצורה אחרת בהחלטה שהיא ראתה כקריטית. היא יכולה למשל להתנסות בחיים שבהם היא כן התחתנה עם הארוס שלה ורכשה איתו פאב באיזשהו כפר, או חיים שבהם היא עברה לאוסטרליה עם החברה, או חיים שבהם החתול שלה לא נדרס ברחוב.

וכמובן שהיא יכלה להפוך לשחיינית אולימפית עם כמה מדליות זהב או כוכבת רוק מצליחה בכל העולם – רק כמובן כדי לגלות שהיא לא בהכרח מאושרת יותר בחיים ה״מצליחים״ שלה מאשר בחיים ה״בסיסיים״ שלה. וברגע שהיא מבינה שהיא לא מאושרת בחיים החדשים שלה אלא חווה בהם אכזבה – היא חוזרת חזרה לספריה כדי להתנסות בחיים אחרים. רק אם היא תרגיש שהיא מאושרת ומממשת את עצמה בחיים שהיא מתנסה בהם – היא ״תשתלב" בהם.

הספר כן מנסה לתת עומק לאפשרות הזו לחוות המון חיים. למשל באחד החיים הראשונים שנורה מנסה, היא זוכה לפגוש מישהו כמוה שכמעט מת והתנסה כבר בהמון אפשרויות בחירה. הוא מבחינתו ניסה כבר מאות או אלפי חיים ולא הצליח להיות מאושר באף אחד מהם, והוא בעצם מנסה לראות את המעבר בין אפשרויות החיים השונות והלמידה מהן (וההתנסויות השונות) כחיים משמעותיים מבחינתו, אבל לא בחיים עצמם… הוא אפילו מספר על אנשים כמוהו כמו נורה וקורא להם בשם sliders באנגלית – שזה במקרה או כנראה שלא במקרה שם של תוכנית טלוויזיה שהמישכה לחמש עונות שגם נקראה כך שבה הדמויות עוברות בין יקומים מקבילים בגלל המצאה פיזיקלית שהשתבשה, ושבעברית נקראת ״גולשים בזמן״.

אבל פה יש בדיוק את הפגם בספר שגם אמאל׳א כתבה עליו: ״הבעיה היא שהיא נכנסת בדיוק לנקודה בה היא נמצאת עכשיו בחיים המקבילים ולא חווה את כל הצעדים שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת שם. היא מקבלת ילדה ובעל בילט-אין, בלי לחוות את ההתאהבות, הרגעים הראשונים, הלידה וכל מה שקושר אותנו אחד לשני. איך אפשר לוותר על זה?״

כלומר בעצם נורה לא הופכת להיות האדם שהיא נכנסת לחיים שלו. היא נשארת אותה נורה וחווה חיים של מישהי אחרת לחלוטין – כי היא לא חוותה את החוויות שאותה ״נורה״ שלחיים שלה היא נכנסת, ולכן היא בעצם לא אותו אדם. בסופו של דבר מה שהופך אותנו למי ש״אנחנו״ הן אוסף החוויות שלנו, ולכן נורה לא יכלה באמת לחוות את החיים האחרים שלה בצורה מלאה, אלא כאישה זרה שנכנסת במקרה לחיים של משהי אחרת (גם אם אותה מישהי היא כביכול אותו אדם).

וכמובן שזה מעבר לעובדה שהיא נכנסת לכל ניסיון חיים בלי הזכרונות של אותם חיים, וכך בעצם מבלה חלק די נכבד מהחוויה בניסיון להבין מה קורה סביבה ולהתמודד עם שיחות טלפון מאנשים לא מזוהים, או מלהתחמק ממשימות שונות שהדמות אמורה לעשות בחיים החדשים האלו כי היא פשוט לא יודעת איך לבצע אותן. ובעיני היא לא באמת יכולה לחוות כך בצורה מלאה ואמיתית את החיים החדשים שלה.

ובעצם לכל הספר יש מעין טון דידקטי שכביכול מנסה להראות לנו שאין חיים ״מושלמים״, ושגם בחיים שבהם נורה ״מצליחה״ מבחינה מקצועית ואישית יש גם בעיות ואפילו טרגדיות (ואפילו אזכורים של התאבדות). אבל נראה היה שתיאור ה״חיים״ שנבחרו לנורה כמצליחנית הם כאלו שהמחיר שהיא שילמה על ההצלחה הוא גבוה במיוחד כדי ללמד את נורה מה״חיים הבסיסיים״ שלה שאותה הצלחה מקצועית שהיא חשבה שהיתה משפרת לה את החיים וגורמת לה להרגיש טוב יותר בעצם לא היתה משנה הרבה.

אבל אם אנחנו מאמינים בתיאוריה שבה יש אינספור אפשרויות לחיים, וכנראה גם אינספור חיים שבהם נורה היא זמרת מצליחה, או שחיינית מצליחה, או מדענית מצליחה לא סובלת מאותן טרגדיות שמהן היא והקוראים אמורים ללמוד בעצם ש״כל החיים שווים״ כי בכולם יש הצלחות, כשלונות, עצב, ושמחה. אבל האם בסופו של דבר זה נכון? אני לא בטוחה. הרבה יותר קל להתנהל בחיים כשיש לנו בטחון כלכלי, שלא פעם יכול גם באופן עקיף לעזור לנו לפתרו בעיות (למשל בכך שנקבל טיפול פסיכולוגי איכותי שעולה לא מעט כסף). וחיים שבהם חווינו הצלחה הם כאלו שעוזרים לנו להרגיש בטוחים יותר בעצמינו, הרבה יותר מחיים שבהם החוויה העיקרית שלנו היא כשלון – וגם זה משהו שעוזר לנווט את החיים הרבה יותר טוב. אבל בעצם נורה לא חוותה את הבטחון העצמי הזה גם בחיים שבהם הוא היה קיים בדמות של נורה כי היא נשארה אותה נורה ש]וטרה מהעבודה והחתול שלה מת וכו׳.

וכל זה מאוד בולט בכך שגם כשנורה מוצאת בשלב מסוים חיים שבהם היא רוצה להשאר כי היא מרגישה בהם אושר – גם בהם הסופר ״כופה״ עליה להרגיש גם צער בגלל כמה פרטים קטנים שבהם החיים הללו שונים מהחיים ה״בסיסיים״ שלה – ובכך גורם לה להבין שהיא כביכול תרגיש הכי טוב באותם חיים ״בסיסיים״.

בעיני הרעיון מאחורי הספר הוא טוב, אבל הצורך הזה להראות לנו ״בכוח״ שבעצם החיים שלנו טובים גם אם אנחנו מתחרטים על הרבה דברים די הרס לי אותו.