בעקבות הפוסט הזה של תמר בן יוסף.
אני חושבת שכשהייתי ילדה די צעירה ונסענו עם המשפחה, היינו אוכלים מידי פעם בחוץ – כנראה משהו ברמה של פלאפל או משולש פיצה. אבל אמא שלי היתה מבשלת לנו ברמה היומיומית, ורק בפעמים מאוד נדירות ״פינקו״ אותנו באוכל שלא בושל בבית.
אחת ההזדמנויות האלו היתה כשאמא שלי משום מה היתה מחוץ לבית, ואבא שלי רצה לקנות לנו פלאפל לארוחת הצהרים, אבל החליט לפנק אותנו בפלאפל בלאפה במקום בפיתה, והוא היה מאוד מתוסכל מכך שזה נראה לנו מוזר ובלתי אכיל ושהיינו בעצם מעדיפים שהוא היה קונה לנו פלאפל בפיתה.
היחס הזה של לאכול בחוץ השתנה לאיטו עם השנים. אם כבר דיברנו על פלאפל, אני זוכרת שכשהיינו נוסעים לסבתא שלי בצפון כשכבר היינו בני נוער (לדעתי אני הייתי בגילאי חטיבת ביניים או תיכון) ״גילינו״ איזושהי פלאפליה בחדרה שאם זכרוני אינו מטעני נקראה ״הפלאפל של כהן״, ומשום מה היא מצאה חן בעיני אבא שלי. אני חושבת שזו היתה אחת מהפלאפליות הראשונות שאנחנו לפחות נתקלנו בהן שבהן יכולנו להוסיף סלטים לפיתה באופן אישי ולא להיות תלויים במוכרים, ואני חושבת שאבא שלי מאוד התלהב מזה.
לכן ככל עוד היינו עוברים בחדרה בנסיעה לסבתא שלי (אבל לא בדרך חזרה) תמיד היינו עוצרים שם, כנראה כי לא פעם היינו יוצאים יחסית מוקדם מהבית כדי להתחמק מפקקים לפני החגים, ואז לא היינו אוכלים צהרים בבית והיינו כבר די רעבים כשהיינו מגיעים לחדרה, ופלאפל כנראה היה אופציה טובה.
בשלב מסוים אבא שלי גילה מסלול ״עוקף חדרה״ שביכול היה אמור לחסוך לנו זמן בנסיעה הלוך וחזור, אבל היינו עוצרים במרכז קניות גן שמואל והיינו אוכלים משהו שם
ואז כמובן היעו פיצות במשלוח ״כמו באמריקה״, ואמא שלי מדי פעם היתה מתחילה לנצל את היכולת לקנות איזשהו פאסט פוד הביתה פעמיים שלוש בחודש בימי עבודה ארוכים, או לפחות בימים שהעוזרת היתה מגיעה והיא לא רצתה ללכלך את המטבח הנקי בבישולים. מן הסתם זה גם נבע ממעמד כלכלי שהלך והשתפר במקביל לכך שאוכל לקניה הפך לזול וזמין יותר.
וכמובן שהקורונה הצעידה את המצב צעד אחד הלאה לרמה שבה אפילו גלידה מגלידריה מפונפנת אפשר לשלוח במשלוחים, והיום כבר לא צריך לצאת מהבית כדי לקנות מזון…
התיירת המקרית 
בילדותי לפני 60 שנה, רק עשירים ושועי ארץ אכלו במסעדות. מסעדת המלך דוד במלון המיתולוגי היתה משאת נפש, ואבי קיבץ טיפים מקרוב משפחה שעבד במלון כמחסנאי והכיר את ה"שף".
אני חושב שבפעם הראשונה שהייתי בתל אביב, ראיתי מסעדות גדושות אנשים, גם על המדרכה. כירושלמי שבה אז החיים היו מופנמים, גם בתי הקפה היו "בפנים" זה היה שוק תרבותי.
אבל השתניתי מאז.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שכולנו…
אהבתיLiked by 1 person
הכותרת מדברת על מסעדות אבל את כותבת על פלאפל ופיצה ולא על מסעדות… רציתי לכתוב שבתור ילד מעולם לא אכלתי במסעדה, אבל אבא כן קנה לנו פאסט פוד מפעם לפעם…
אהבתיLiked by 1 person
גם פיצה ופלאפל הם משהו שמכינים במסעדה, גם אם לא מדובר על מסעדה של לשבת בה עם מלצרים וכאלה…
אהבתיאהבתי
את כותבת בעיקר על מזון מהיר. כשהייתי ילדה, ההורים שלי היו לוקחים אותי כל שבוע לפלאפל, והייתי אוכלת חצי לאפה עם צ'יפס וסלט וטחינה. זכור לי גם שהיינו מזמינים פיצה משפחתית ומדי פעם הייתי הולכת עם חברים מהכיתה לפיצה בשכונה או בורגר ראנץ'. באיזשהו שלב זה הפסיק, והיום אני לא אוכלת בכלל במקומות כאלה. מדי פעם, אני אוכלת בחוץ אבל איכשהו מעדיפה לאכול בבית או לקנות אוכל שאני אוהבת בסופר ולעשות פיקניק.
אני רואה מה שכתבת למוטי, ונראה לי שמוטי מדבר על סוגים שונים של פיצה. אין מה להשוות בין פיצה איטלקית, לא משנה מאיזו נפה, שעשויה מבצק ללא תוספים (קמח 00+מים+שמרים) שתפח במשך 24 שעות, לפיצה שנמכרת לפי משולש במזנון מהיר או פיצריות כמו שכתבת עליהן.
אהבתיLiked by 1 person
אני זוכרת שבתור ילדה קטנה אפילו פיצה או פלאפל היו נדירים מאוד, ובורגר ראנץ׳ לא היו בכלל קיימים. רק עם הזמן התחלנו לאכול יותר אוכל בחוץ בשגרה – והשגרה הזו לאט לאט הפכה להיות תכופה יותר.
אהבתיאהבתי
כשאנחנו היינו ילדים בארץ לא יצאנו בכלל למסעדות. בדרך כלל אכלנו בבית ובטיולים לקחנו איתנו אוכל. אפילו כשלקחו אותנו לקולנוע או להצגות הביאו פירות וכריכים מהבית.
מתי התחילו לצאת איתנו למסעדות? ב-'68 כשעברנו לגור כמה שנים בלוס אנג'לס. אז יצאנו הרבה, כמעט כל שבוע. עדיין בישלו בבית ואת רוב הארוחות אכלנו בבית, ואם יצאנו בסופי שבוע לפארק אז לקחנו צידנית ועשינו "על האש" אבל די הרבה פעמים יצאנו למסעדות פשוטות – החל מ"מקדונלד'ס" דרך "סיזלר סטייקס" וכלה ב"סמוגסבורד" שהורי אהבו במיוחד כי זה היה "אכול ככל יכולתך" באותו המחיר. כשחזרנו לישראל התחילו כבר ההמבורגרים והפיצות, וכמובן שהיה פלאפל וחומוס אבל גם אז במשפחה שלנו לא הירבו לצאת למסעדות. אחי מאד אהב (עדיין אוהב) בשר, אז כשפתחו את "אל גאוצ'ו" היינו יוצאים בימי הולדת או משהו כזה.
אהבתיLiked by 1 person
אני זוכרת שכשגרתי בארה״לֹ היו לנו באיזור המשרדים לא מעט מסעדות בסגנון של ״אכול ככל יכולתך״ – החל ממסעדת בופה סיני שהיתה נסגרת כל כמה חודשים בגלל בעיות ניקיון ואז נפתחת מחדש תחת שם אחר, או למשל אוליב גארדן שבה היה דיל של ארוחת צהרים של אכול ככל יכולתך של מרק, סלט ולחם שום (וכשאחד הקולגות שלי הליט להיות חסכך במיוחד הוא לקח ארוחה של סלט ולחם שום או מרק ולחם שום כדי לחסוך דולר או שניים).
אני כן זוכרת שבמעדות הבופה הסיני כן שמו לב לזה שאנשים לא ממלאים צלחות ואז לא אוכלים מהן אלא ניגשים שוב למזנון.
אהבתיאהבתי
גם כשאני הייתי ילדה לא היה מקובל לאכול בחוץ, ועוד בתור ילדה שגדלה במושב כשהיינו יוצאים לעיר זה לא היה דבר שבשגרה אז תמיד רוצים משהו, גם אם זה סתם גביע של גלידה. אבל לרוב ההורים לא היו קונים.
על לאכול בחוץ לא היה מה לדבר, למרות שהיה זול מאוד, הרבה יותר מהמחירים שיש היום במסעדות (משפחה של 4 יכלו לאכול ארוחה מלאה במסעדה ב50 ש"ח).
ולמושב בקושי יש משלוחים.
ובקורונה זה היה ממש בעייתי כי היו רק שני סופרים שעשו משלוחים לפה, שניהם יקרים להחריד. שלא לדבר על זה שבהרבה מקרים אם היית מזמינה היית מקבלת רק חצי הזמנה כי היו חוסרים. גם היום זה ככה.
העניין שבערים יש וולט (נראה לי היום הכי פופולארי) ו10ביס שעושים משלוחים של כל מיני דברים לא רק אוכל גם שם מוצרי פארם וכדומה. באמת כבר לא צריך לצאת מהבית.
אבל אני חושבת שכשיוצאים למסעדה חלק מזה, זו גם החוויה של להיות במקום ולא רק האוכל.
אישית מאז שאני צליאקית פחות נחמד לי לאכול בחוץ/במסעדות. יש המון מקומות בארץ שעדיין אין להם פתרון למי שהוא צליאקי. וגם במקומות שיש גם אם כתוב בתפריט חייבים לוודא עם המלצר/ית את העניין כי לא הכל ברור מאליו ולא כולם מבינים בזה (ויש מקומות שאפילו לא כתוב בתפריט אם יש או אין גלוטן אבל תפריט לצמחונים/טבעוניים תמיד יש – ההשוואה פה כי צמחונים/טבעונים בוחרים בדרך הזאת כחלק מאידיאולוגיה לא בשל בעיה רפואית לא שיש לי בעיה עם צמחונים/טבעונים אלא עם זה שאין פתרון לצליאקים).
בכל מקרה כל יציאה של בילוי בחוץ הופכת להיות דבר מעיק עבורי רק בגלל זה.
ואגב גם כשמזמינים מנות במסעדה עם משלוח תמיד צריך לוודא שזו לא מנה עם גלוטן. כך שגם משלוחים לא פותרים את העניין הזה.
אהבתיLiked by 1 person
באיזור המרכז לפחות כן יד מודעות, וברוב המסעדות יש מנה או שתיים שנועדו לצליאקים – לא רק שהן ללא גלוטן, אלא גם מכינים אותן באיזורים שהם ״סטריליים״ מגלוטן עם כלים מיוחדים וכו׳, כולל מסעדות איטלקיות או אפילו בית הפנקייק המקורי…
אהבתיאהבתי
אני גרה במרכז הארץ (לא בגוש דן), במושב ואני יכולה לספור בערך על יד אחת את מספר המקומות שיש בהם משהו לאכול לא גלוטן בשתי הערים הכי קרובות אלי. בגוש דן לעומת זאת יש יותר מודעות.
יש הרבה מאוד מסעדות שאין בהן אף מנה ללא גלוטן.
יש מנות שברגיל הן ללא גלוטן (למשל אם אני אלך למסעדה ואזמין סטייק או דג, לא אמור להיות בזה גלוטן, אבל אני חייבת לוודא ולשאול).
יש דברים שמי שלא צליאקי לא יודע, למשל אם מטגנים צ'יפס במקום שבו מטגנים גם דברים אחרים שיש בהם גלוטן, אז הצ'יפס עם גלוטן.
יש דברים שיש בהם גלוטן שלא תחשבי שיש, למשל הייתי במסעדה בשרית לפני כמה זמן, וכחלק מה'סלטים' שמגישים מגישים גם תפו"א בתנור. מסתבר שהם שמים קמח חיטה (עוד לא הבנתי לאיזו מטרה) אבל אם לא הייתי שואלת לא הייתי יודעת (האמת שהם היו מסודרים והכינו תפריטים של מה כן מותר לאכול מתוך כל המנות שלהם והמלצרים שם מודעים ויודעים להסביר גם בע"פ במה יש ובמה אין גלוטן).
ברוב הבתי קפה אין מזון ללא גלוטן, למעט ארומה. אבל תמיד מדהים אותי איך רשת ענקית כמו רולדין לא מחזיקה שום דבר ללא גלוטן (לפעמים יש קוביות קטנטנות של פאדג' שוקולד לל"ג, אבל אם אני רוצה לאכול משהו כמו כריך או משהו שישביע אותי אז אין). למעשה ברוב בתי הקפה אין או כמעט ואין מנות ללא גלוטן, ושוב ארומה הם היחידים שיוצאי דופן ויש להם ממש מבחר (וגם אכיל ומשביע, לא משהו שהוציאו מהפריזר וחיממו).
אהבתיLiked by 1 person
כנראה שזה קשור לכדאיות כלכלית, שארומה החליטו ששווה להם אבל רולדין לא. גם ממה שזכור לי המון מהמוצרים שהם ללא גלוטן מגיעים ארוזים מבחוץ ולא נאפים טריים במקום כמו המוצרים עם הגלוטן).
יכול להיות שבגלל שהמוצרים של רולדין הם מאוד מבוססי בצק, הרבה יותר מאלו של ארומה, לא שווה להם להקים מטבח ייעודי לאפות מוצרים ללא גלוטן. יכול להיות שארומה יכולה להרשות לעצמה לספק מוצרים ללא גלוטן כי היא רוכשת למשל לחמניות ללא גלוטן מבחוץ.
אהבתיאהבתי
אני לא רואה קשר, אם אני מזמינה כריך בארומה אני אמנם מקבלת לחמניה ללא גלוטן ואת כל המצרכים (ארוזים) ואני צריכה להרכיב את הכריך בעצמי. אבל ברולדין אין לי אפילו את האופציה הזאת.
בארומה הם מכינים לך סלט למשל במקום כך שאת יכולה לבקש בלי קורטונים וכדומה ברולדין הכל מוכן וארוז.
ותמיד יהיו לפחות שני סוגים של עוגות/עוגיות (ארוזות) שאפשר לקחת אם רוצים משהו מתוק נכון שזה לא כמו קוראסון או בורקס וכדומה אבל יש משהו. ברולדין אפילו אין את זה (ואותו כנ"ל גם בבתי קפה אחרים, נתתי את רולדין בתור דוגמא כי באמת שיש להם המון סניפים בכל מקום).
גם בארומה הם לא אופים מוצרים לל"ג בבתי קפה שלהם, יש להם מוצרים ארוזים שהם מוכרים (לחמניה שאותה הם גם מגישים בנגיד ארוחת בוקר לא רק אם הזמנת כריך, עוגה, עוגיות) ויש להם מנות שהן ללא גלוטן או שאפשר לבקש אותן ללא גלוטן.
הזמן היחיד שיש לצליאקים מה לאכול ברולדין זה בחול המועד פסח (הם מכשירים את המטבח שלהם וכל מה שיוצא משם הוא לל"ג).
יש במדינה שלנו אוכלוסיה לא קטנה של צליאקים וגם לא מעט אנשים שנמנעים מגלוטן מכל מיני סיבות אחרות (אבל פה זה כבר בחירה, להיות צליאקי זו לא בחירה), שאין להם מענה ברוב רשתות בתי הקפה (לא מדברת על בתי קפה שהם לא רשת).
גם ככל שמתרחקים מגוש דן יש פחות מודעות.
אהבתיאהבתי